" - לפיכך אני צריך להשביעכם לשון רש"י ויפה פירש והטעם לומר אני צריך להביאכם באלה ובשבועה עתה בברית הזאת מיראתי אולי נפתה לב קצתכם לשקוצי מצרים כאשר עשיתם בעגל או לשקוצי עמון ומואב אשר ראיתם בדרך כאשר היה לכם בבעל פעור כי בברית הראשונה של שעת מתן תורה לא היו שם אלות וקללות והזכיר איש או אשה מפני שהאשה דעתה קלה עליה וכן יעשה בענין ע"ז (לעיל יז ב) והזכיר יחידים ומשפחה ושבט שהוא עם רב ולא אמר על כולם דרך כבוד או שלא יתכן שיהיה לב כולם פונה היום לע"ז כי לא היו באים בברית השם ובאלתו כי מי יכריחם אבל משפחה או שבט יבואו בברית מפני פחד הרוב ואמר פן יש בכם וגו' אשר לבבו פנה היום על הנפתה כבר לע"ז והוא בלבו מאמין בה היום הזה או פן יש בכם שרש רע שיפרח וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות וזה על אשר איננו פה עמנו היום כי האב שרש והבן נצר משרשיו יפרה והזכיר השרש לומר כי הוא יכול להביא באלה הדורות הבאים שהשרש אשר ממנו יצמחו הוא לפניו היום והוא בא בברית ובאלה הזאת ואמר פרה ראש לרמוז כי משרש מתוק לא יצא מר וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד ולא הרהר כלל בע"ז לא יוליד מודה בה ואל תקשה עלי בזה מן הכתוב (
" - עשבים מרים או ממיתים ושמם כן בלשון הקדש או הם כנויים יקראו האחד "ראש" שהוא ראש המרורים מר מכולם והשני יקראו "לענה" מענין לענות מפני (
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והתברך בלבבו לאמר" - כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה, הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו 'שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאות לבי'. והשם לא יסלח לו, אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא לדור או לדורות.
או יהיה טעם "כי" לאמר 'יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה'. ולא יאבה ה', בעבור שאיננו מקבל אלתו, לסלוח לו, אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל.
התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא "שרירות" כלשון חכמים (בבא בתרא קס.): "שריר וקיים" וכן (איוב מ טז): "בשרירי בטנו".
ופירוש "למען ספות הרוה את הצמאה" להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא "רוה" כענין (ירמיהו לא יג): "ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו", (ירמיהו לא יא): "והיתה נפשם כגן רוה", והמתאוה תקרא "צמאה", (תהלים סג ב): "צמאה לך נפשי".
והטעם, כי נפש האדם הרוה, שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה, ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה; כי המתאוה לזמת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן, תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב.): "משביעו רעב מרעיבו שבע".
ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו שהוא, אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו, וכאשר השביע נפשו בו.
ולפי שהזכיר "שרש פורה" אמר בלשון הזה, כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה, ותשובנה כולם צמאות.
ואין "למען" במקום הזה טעם, שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה, אבל הוא כמו "לספות", יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך, כי בכל סבה עם עלול יאמר "למען", בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול כמו (דברים ה טו): "למען (אשר) ייטב לך", בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו, כמו (יחזקאל כא כ): "למען למוג לב", (יחזקאל ו ו): "למען יאשמו", (הושע ח ד): "כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת", ורבים כאלה.
וזה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים.
גם, יתכן לפרש שהוא שב אל "שרש פורה וראש ולענה": יאמר, כי יתברך בלבבו לאמר 'שלום יהיה לי', למען שיוסיף פארתו הרוה אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש על הצמאה אשר לא היתה צומחת.
או יהיה "הרוה" כנוי ללענה הנזכרת, שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאד על הצמאה אשר לא היתה גדלה רק מעט, ותהיינה שתיהן צומחות. והכונה בזה לומר, כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו, סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה, וגם זה פירוש נכון.
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא" - אלת היחיד איש או אשה ומחה ה' את שמו אלת המשפחה כי שם אחד לראש בית אבותם והבדילו ה' לרעה לשבט מכל שבטי ישראל הנשארים
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ראו
רמב"ן על דברים כט יט
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו" - כי שבטי ישראל בדור הראשון כבר ידעו זה כי הם שמעו אלות הברית ויתכן כי הכתוב הזה יחזור על שרש פורה ראש ולענה כי כשיקרה זה בדורות הבאים אז ישאלו כן
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אלהים אשר לא ידעום" - לא ידעו בהם גבורת אלהות ולא חלק להם ולא נתנם לחלקם ואונקלוס תרגמו ולא אוטיב להון לא הטיב להם שום טובה ולשון "חלק" אותו אלוה שבחרו להם לא חלק להם שום נחלה וחלק לשון רש"י והנכון אלהים אשר לא ידעום באלהים כלומר שלא ידעו אותם בכח אלהות שימצא להם מעצמו ולא חלקם ה' אלהי אבותם להם שלא נתן אותם שרים על ישראל כאשר שמם על האומות וכבר פירשתי זה (
ויקרא יח כה)
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויתשם ה' מעל אדמתם" - כי יגלה השבט העושה הרע בעיני ה' כענין ויגלם לראובני ולגדי (
דברי הימים א ה כו) והנכון כי עתה ירמוז לגלות כל ישראל להיותם כלם רעים ויגלו גלות שלימה וכן בפרשה הבאה אחרי כן (להלן ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה על גלות כל ישראל יהיה כמו שאמר (שם) בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה וגו' והפרשה כולה
פסוק כח
• לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הנסתרות לה' אלהינו" - על דעת המפרשים יאמר כי השם אלהינו לו לעשות משפט בעובדי עבודה זרה בסתר כי כל התעלומות גלויות לפניו והנגלות עלינו ועל בנינו לעשות להם את כל דברי התורה הזאת להכות עובדי עובדה זרה כדין התורה וגם כפי המדרש (סנהדרין מג) כן הוא ודעתי בדרך הפשט כי "הנסתרות" הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם כמו שגיאות מי יבין מנסתרות נקני (
תהלים יט יג) יאמר הנסתרות לשם לבדו הם אין לנו בהן עון אשר חטא אבל הנגלות שהם הזדונות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת חוקת עולם שכך קבלנו על אשר ישנו פה ועל אשר איננו פה לדורות עולם ולפי שהביא באלה לעשות כל המצוה הוציא מן החרם העושה בשגגה שלא יתקלל באלה הזאת ודברי אונקלוס מטין כן שאמר דמטמרן קדם ה' אלהנא ואם כדברי המפרשים ראוי לו לומר דמטמרין לה' אלהנא
