קטגוריה:דברים יד א
נוסח המקרא
בנים אתם ליהוה אלהיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת
בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.
בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קׇרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת׃
בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽ/יהוָ֖ה אֱלֹהֵי/כֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְ/לֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵי/כֶ֖ם לָ/מֵֽת׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | בְּנִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן לָא תִתְהָמְמוּן וְלָא תְּשַׁוּוֹן מְרַט בֵּין עֵינֵיכוֹן עַל מִית׃ |
ירושלמי (יונתן): | הֵי כִבְנִין חֲבִיבִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תְגוּדוּן בִּישְרֵיכוֹן וְלָא תְשׁוּרַן כְּלִיל דִּיסְעַר עַל בֵּית אַפֵּיכוֹן עַל נְפַשׁ דְּמִית: |
ירושלמי (קטעים): | בְּנִין חֲבִיבִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תַעַבְדוּן חֲבוּרִין חֲבוּרִין לְפוּלְחָנָא נוּכְרֵיתָא וְלָא תְשַׁווּן קַרְחָא עַל בֵּית אַפֵּיכוֹן לִטְמֵי נַפְשָׁא דְמִית: |
רש"י
"בין עיניכם" - אצל הפדחת ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כא) לא יקרחו קרחה בראשם לעשות כל הראש כבין העינים
וקשיא, דבפרק קמא דיבמות (דף יד.) דרשו רז"ל הך "לא תתגודדו" לבית דין בעיר אחת, חציים מורים כדברי בית הלל, וחצים כדברי בית שמאי. ומה שפירש הרא"ם שאינו אלא דרשא בעלמא, זה אינו, כי דרשה גמורה מן התורה הוא. אבל נראה, כי רז"ל בודאי תרווייהו מהך קרא נפקא; דמדשני בהך לישנא וכתב בלשון "לא תתגודדו", ואילו בכהנים כתיב (ויקרא כ"א, ה') "לא ישרטו שרטת", אף על גב דגדידה ושריטה אחת הוא, כדאיתא בפרק אלו הן הלוקין (מכות ריש כא.), ולמה כתב בישראל גדידה, ללמוד גם כן על דבר זה, דלא יעשו אגודות אגודות. ולהא בלחוד לא אתיא, דודאי פשטיה דקרא דומיא ד"לא תשימו קרחה" קאמר:
ובפרק קמא דיבמות (דף יג:) יליף מהכא, דקאמר התם האי "לא תתגודדו" לגופיה הוא דאתא. ומתרץ, אם כן לכתוב 'לא תגודדו', מאי "לא תתגודדו", שמע מינה להכי הוא דאתא. ואימא כולה להכי הוא דאתא, אם כן לכתוב קרא 'לא תגודו', מאי "תתגודדו", שמע מינה תרתי, עד כאן. והיינו אליבא דמאן דאמר דגדידה הוא בכלי ולא ביד, ויש חילוק בין גדידה ושריטה, כדמפרש התם. אף על גב דהלכה היא כדמוכח התם דגדידה בין ביד ובין בכלי, מכל מקום מקשה התם (יבמות דף יג:) אליבא דמאן דאמר כי יש חילוק בין גדידה ובין שריטה, ולדידיה לא נוכל ללמוד מן "לא ישרטו", דהא חילוק יש בין גדידה ובין שריטה. ומסיק התם דהוי למכתב 'לא תגודו'. והיינו כמו שדקדק רש"י למעלה, דלא שייך לשון "תתגודדו" לשון התפעל, דהא האזהרה הוא על הפועל, לא ההתפעל. ומשום כך הוצרך לישב הלשון 'לא תתנו גדידה'. אבל אי אתי להך דרשה 'לא יעשו אגודות אגודות', שייך "תתגודדו", משום דהאי חילוק שמחולקין בתי דינין, אלו מורים כבית הלל, ואלו כבית שמאי, אינו פועל, אלא הוא נעשה מעצמו. ולפיכך כתב "לא תתגודדו", דשייך ביה שפיר בענין זה מה שמתחלקין ונעשים אגודות אגודות, דהאי נעשים אגודות הוא קבלת הפעולה בלשון התפעל. ודקדוק נכון הוא זה, ולא הוי אסמכתא גם כן כלל, והוא בלאו גמור:
ואם תאמר, מאי ענין זה לזה - שלא יעשו אגודות, ולא יתגודדו. ולא תמצא בתורה כך, שני דברים דלא שייכי בהדדי. ויראה שאין זה קשיא, דודאי שייכי שפיר יחד, שכמו שהגדידה מחלק גוף האדם - עד שאין בשרו אחד ושוה, כך כשנחלק הבית דין שהוא בעיר אחת, חציים מורים כבית הלל, וחציים כבית שמאי, כאילו גופו של אדם מחולק. והוציאו רז"ל מדרש זה כפי חכמתם וכפי הבנתם מלשון "תתגודדו", דלא הוי למכתב בזה הלשון, כדלעיל, אלא לכך כתב "לא תתגודדו", מפני שבא להזהיר גם כן על זה הענין:
והקשה הרמב"ן, מה שפירש רש"י הטעם שאמר שאתם בנים לה' אלקיכם - לא תתגודדו כדי שתראו נאה, אם כן אפילו שלא על מת יהיה אסור. ונראה לומר, שהתורה לא דברה רק מה שדרך לעשות, והוא נקרא מעשה, ולפיכך אסרה תורה. אבל שלא על מת, שאין דרך לעשות, והעושה אותו בטל דעתו, לא הזהירה עליו. כך יש לפרש לפירוש רש"י (כ"ה ברא"ם):
אבל נראה כי האיסור הוא מפני כי ישראל הם מציאות אמיתי, שהרי הם עלולים מן השם יתברך, ונקראים בשביל כך "בנים" למקום, שהם נמצאים מאתו בעצם ובראשונה. ודבר זה אין כאן מקום להאריך, כי נתבאר במקום אחר. ולפיכך אמר שלא יתגודדו על מת לעשות השחתה בהם, כי השחתה [הוא] לדבר שאין לו מציאות אמיתי, אבל לישראל - שהם נקראים בנים - לא שייך זה:
ועוד יש לך להבין, שהשם יתברך הוא אחד (לעיל ו, ד), ומפני שהוא אחד אין מדותיו דין גמור, שהרי יש בו רחמים ודין. ואם היה מדותיו דין גמור, היה חס ושלום השם יתברך נוטה לגמרי למדה אחת, ואינו כלול מרחמים ודין, ואם כן יש כאן שניות. וזה שמשחית נפשו על מת מפני [ש]השם עושה בו דין ועושה השחתה לגמרי, וכאילו כל מדותיו הוא דין גמור, ואין כאן רחמים, ולפיכך הוא משחית נפשו לגמרי על זה. לכך היה דרכם של בעלי עובדי עבודה זרה שהיו מתגודדים בחרבות, שהיו סבורים להוציא מחשבתם, שהיו אומרים שהעבודה זרה אין בו אחדות, והיא נוטה לדין גמור. וכאשר יתגודדו בחרבות לעשות בהם דין גמור, אז יוציאו מחשבתם לפועל. אבל אם עשה שלא על מת פטור, שהרי לא נעשה דין בו - שיאמר שכל מעשיו דין גמור. ומזה הטעם אסרה תורה בית דין בעיר אחת - פלג מורים כבית שמאי ופלג כבית הלל, שהרי "המשפט לאלקים" (לעיל א, יז), ונראה כאן חס ושלום שניות, ולכך צריך שיהיה הבית דין אינו מחולק. וזהו שאמר הכתוב "בנים אתם לה' אלקיכם", ואם יהיה בכם שום שניות וחילוק, כאילו היה חס ושלום בו, כי העלול מורה על העלה:
ופירוש הראשון יותר פשוט, כי מפני שהם בנים אל השם יתברך, מציאותם מציאות אמיתי, לכך אין השחתה בהם. וזהו גם כן טעם שלא יהיה הבית דין מחולק, כי כל חילוק הוא השחתה, וישראל - במה שהם בנים אל השם יתברך - אין ראוי זה בהם. ופירוש פשוט מאוד הוא דבר זה:
[ב] לעשות כל הראש כבין העינים. כבר פירשנו למעלה בפרשת אמור (ויקרא פכ"א אות ט), ותמצא מפורש, ואין צריך לכפול הדברים:בד"ה ובמקום אחר כו' לשום דרשה איצטריכא ואני תמ' עליו וכי נעלם ממנו מה ששנינו בפר' הקומץ רבה והביאו הסמ"ג עשין בהל' תפילין נאמר כאן בין עיניך ונאמר להלן לא תשימו קרחה בין עיניכם מה להלן בגובה של הראש מקום שעושה קרחה אף כאן כנ"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בֵּין עֵינֵיכֶם – אֵצֶל הַפַּדַּחַת. וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר: "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם" (ויקרא כא,ה), לַעֲשׂוֹת כָּל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם (ספרי צו).
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
והנה סמיכות הפרשה הזאת כפי דעת המפרשים הוא. כי למה שהיה ההתגודדות והקרחה בין העינים שמץ ע"ג וממנהג כומריה וכמו שכתוב (מ"א י"ח) ויתגודדו כמשפטם לכן אחרי שהזהיר בפרשיות הקודמות אזהרות רבות על הרחקת ע"ג המשיך אליהם המצוה הזאת להיותה ממינם:
ולדעת הרב ראב"ע באה כאן המצוה הזאת לטעם שני. והוא להגיד שאם יהיה לאדם בן או בת אח או קרוב בעיר הנדחת או בענין המסית והנביא אשר זכר. שכאשר ימותו בעונשם לא יתגודדו עליהם. כי הקורבה האמתית אשר להם היא עם הש"י לא עם הפושעים. ולכן אין ראוי שיתגודדו וישימו קרחה למת:
וכיון עוד בזה שלישית להזהירם מדרכי האמרי שהיו מתגודדים על מות הקרובים. ולפי שלא היה אצלם השארות הנפש ושכרה הגדול בעולם הנשמות ולכן היו בוכים על מתיהם ומתגודדים לחשבם שהיו נעדרים בהחלט ולכן אמר אחרי שבנים אתם לה' אלהיכם ויש לכם תקוה ושכר גדול בבית המלך. אין ראוי שתתגודדו ותשימו קרחה בין עיניכם למת. לפי שעם קדוש אתם לה' אלהיך דבק בו ואתם סגלה לפניו מכל העמים ותהיה נפשכם צרורה בצרור החיים ולא תמותו. ולמה אם כן תתגודדו:
גם כיון בזה ענין רביעי והוא לנחמם על מתיה'. וכאלו אמר אם מת אביך. עוד אביך יתעלה הנו קיים וכמו שאמר (ישעי' ס"ג) כי אתה אבינו. ואם בן או בת או אח ימות הנה הבנות בנותיו והבנים בניו של הש"י והוא בעל האבדה. ולא אתה. והוא לוקח נפשותם כי שלו הם. ואין לך להצטער על מה שבעל הדבר עושה משלו:
גם כיון בזה ענין ה'. והוא שכמו שהאדם בהיות אביו חי אין ראוי שיתגודד על אדם אחר קרוב או בלתי קרוב כי איננו מהראוי שיעשה אדם בעבור קרוב התגודדות בהיות אביו חי. לכן אמר בנים אתם לה' אלהיכ' לא תתגודדו. כי מפני כבודו אין ראוי לעשות ככה. עוד זכר סבה ע"ז באמרו כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' אלהיך. ירצה בזה שלא ימלט הענין הזה מחלוק'. אם שיהי' ההתגודדות על המת בעבור ההפסד שקר' לו במותו. בחשבו שנפשו מרוחקת מהישועה הנפשית או שיהיה בעבור ההפסד המגיע ממיתתו לקרוביו. ואמר שאין ראוי לישראל שיתגודדו לאחת מהסבות האלה. לא בבחינת המת כי לא במותו יפסיד מעלתו והוא אמרו כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ולא ג"כ מיראת ההזק שיגיע ממיתתו לקרובים לפי שהש"י הוא המשגיח עליהם והוא יברכם. והוא שאמר ובך בחר ה' להיות לו לעם סגול'. וע"ז אמר מכל העמים אשר על פני האדמ'. להגיד כי זה ידבר בחיים הגשמיי'. מלבד מה שכבר אמר בישועת נפש המת. ובעבור זה כלו' אין ראוי שיתגודדו ולא שישימו קרחה בין עיניהם למת. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל במ"ק פרק אלו מגלחין שאין ראוי להתאבל על המת יותר מדאי:
האמנם לא אסר הבכי והאבלות בהחלט. לסבות מהן כי להיות מקובץ הקרובים והתאחדותם כאיש א' מתדבק קצתו בקצתו ונקשר כלו. והיה שהאיש האחד כשיפקד ממנו אבר מאבריו. בהכרח הוא ששאר האברים ירגישו בהפקדו כאב גדול. ככה מקובץ הקרובי' בהפקד ממנו איש א' ירגישו בהכרח יגון דאגה וכאב כל הקרובי'. עם היות שהי' הפקדו והסתלקו לטוב לו וכמו שכפי ערך האבר הנפקד ומעלתו בגוף יהי' הכאב לשאר האברי'. כן לפי מעלת הקרוב המת. תהי' הדאגה לשאר הקרובים בהפקדו ומזה הצד הי' הבכי והאבלות הכרחי וטבעי בקרובי':
ומהם כי להיות פטירת האדם והסתלקותו מן העול' הזה וכ"ש בהיותו מעול' עונש גדול אל קרוביו עד שפטירתו יחשב שהיא בעונם וכמ"ש הכתוב (ישעי' נ"ז) כי מפני הרעה נאסף הצדיק. לכן ראוי לקרובים האבל והבכי כדואגים על עונותיהם שחייבו מיתתו:
ומהם כדי לגמול חסד עם המת לכבדו בהספד ובכי שכבר הסכימו חז"ל בסנהדרין פ' נגמר הדין שהוא יקרא דשכבי. הנה מכל הסבות האלה לא רצה לאסור האבל והבכי בהחלט. אבל אסר בהפלגתו בהתגודדות וקרחה. ומזה למדו שאפילו באבילות והבכי אין ראוי להפליג:
והנה ראה אדון הנביאי' לתאר את ישראל בשם בנים לה'. ולא בשם אחד משמות הקורבה. מפני ה' בחינות שיבחנו הבנים בערך אל אביהם והאבות בערך אל בניהם:
הראשונה שהאב פועל את הבן ומהוה אותו ומחדשו כי ע"כ נקרא בנים מלשון בנין לפי שהם בנין אבותיה'. והבחינ' הזאת תבחן בבורא ית' אצל האומה לפי שהוא הפועל אותם ויוצר הכל בבריאת'. ובהוציאו אותם ממצרי' והוא אשר עשה בהם בנין שלם:
והבחינה הב' לפי שהאב נותן הצורה בעובר. והאם נותנת בו החמר. כי כמו שבארו הטבעיים הצור' תתייחס אל הזכר. והחמר אל הנקב'. וכן הש"י נתן אל ישראל הצורה והשלמות הנפשיי במתן תורתו:
והבחינה הג' לפי שהאב מיטיב את בנו בלמדו אותו תורה ובחנכו אותו. וכן היה הש"י שהטיב לישראל וצוה אותם במצות המילה להרחיקם מהתאוות הגשמיות ולמדם תורה ומצות ע"י נביאיו. כמו שכתוב (ישעי' נ"ב) וכל בניך למודי ה'. וחנכם במצות אשר נתן לפניהם כאב את בן ירצה:
והבחינה הד' שהאב מזכה את בנו בנכסיו. והוא היורש אותו מבין שאר הקרובי'. וכן היה הש"י מזכה את ישראל בנכסיו וטובותיו. אם בע"הז בירושת הארץ הנבחרת צבי היא לכל הארצות ואם בע"הב בהתענגם מזיו כבודו:
והבחינה הה' מפאת הכבוד והמורא אשר יש לבן אצל אביו וכמו שאמר (פ' יתרו) כבד את אביך ואת אמך. (פ' קדושי') איש אמו ואביו תיראו וכן ישראל חייבים בכבוד ובמורא לאביה' שבשמים ועליו התרעם הנביא (מלאכי א׳:ו׳) אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. ומשה רבינו אמר בשירת האזינו ברמזו לבחינות האלה הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. הנה מכל אלה ה' הבחינות ראה אדון הנביאים להמשיל הש"י לישראל בתאר אב באמרו בנים אתם לה' אלהיכ'. ואמר כ"ז להגיד כי כאשר ישמור האדם דיני בית הבחירה והעבודות כמו שצווה ולא יתפתה לשום אדם. ויהי' איש אמונים עם הש"י. הנה אז יחשב לו לבן:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
לא תתגודדו. (יבמות יג) לא תעשו אגודות [אגודות], אלא היו כלכם אגודה אחת. וכן הוא אומר (עמוס ט): ואגודתו על ארץ יסדה.
ד"א לא תתגודדו. לא (תתגודדו כדרך שאחרים מתגודדין) [תתעדדו כדרך שאחרים מתעדדין][1], שנאמר (מ"א יח) ויתגודדו (בחרבות) כמשפטם [בחרבות].
ולא תשימו קרחה. (מכות כ) יכול לא יהיו חייבים אלא [על] בין העינים בלבד? מנין לרבות את כל הראש? ת"ל (ויקרא כא) בראשם, לרבות את כל הראש.
[ומנין שחייב על כל קרחה וקרחה? ת"ל לא יקרחו קרחה].
יכול הכהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות, חייבים על כל קרחה וקרחה, וחייבים על הראש כבין העינים; אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצות יתירות - לא יהיו חייבים אלא אחת, ולא יהיו חייבים אלא [על] בין העינים בלבד? ת"ל "קרחה" "קרחה" לגזירה שוה - מה קרחה האמורה בכהנים חייבים על כל קרחה וקרחה, וחייבים על הראש כבין העינים; אף קרחה האמורה בישראל - חייבין על כל קרחה וקרחה, וחייבין על כל הראש כבין העינים. [ו]מה קרחה האמורה בישראל, אין חייבים אלא על המת בלבד; אף קרחה האמורה בכהנים, אין חייבים אלא על המת.
מלבי"ם - התורה והמצוה
פז.
בנים אתם לה' א-להיכם . הוא טעם לאיסור גדידה וקרחה על מת, כי השם מרחם עליכם כאב על בניו, וכל שנדמה לכם שהוא רעה הוא לטובה. ואין לכם לשום קרחה על מת, כי בודאי יאסף במחיצת הצדיקים, ויקר בעיני ה' המותה לבניו.
וע"ז השיב ר"מ לר"י, שגם אם אין עושין רצונו הם בניו מצד נפשם, שהיא חלק א-לוה, ולא ישא א-להים נפש . ומביא ראיה ממ"ש והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם , והיל"ל "לא בני אתם"! מבואר שזה לא יצויר, שיאמר להם שאינם בניו. ופלוגתא זו מובא בקדושין לו.
ושם מוסיף שנאמר בנים סכלים המה , ואומר בנים לא אמון בם , ואומר בנים משחיתים. (למרות שהם סכלים ולא אמון ומשחיתים, בנים הם מ"מ).
ועיין בספרי האזינו על פסוק שחת לו לא בניו מומם , שמשמע שר"י הודה לר"מ.
פח.
לא תתגודדו . כמו ויתגודדו כמשפטם בחרבות , והוא לעכו"ם. וגם אסור למת, דנכלל עם שריטה, שכתוב ושרט לנפש שהוא רק למת; וכ"ש גדידה שהוא בעומק.
וממה שבא בבנין התפעל למדו גם כונה שניה, מענין גדודים ואגודות, כמו למה תתגודדי בת גדוד (מיכה ד). ועיין יבמות (דף יג) ועמ"ש בפ' אמור יב , קדושים עה .
פט.
ולא תשימו קרחה בין עיניכם . לאו דוקא, כי חייב על כל הראש. וכן חייב על כל קרחה, דיליף מכהנים. ושם למד מפה, שמדבר בקורח על מת.
וכבר באה ברייתא זו בספרא אמור יא , ושם פרשתי.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
- פרשנות מודרנית:
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
לא תתגודדו
חלק גדול מתעמולת הבחירות של מפלגות מסויימות מוקדש להתקפות על מפלגות אחרות.
לעניות דעתי, מפלגות התוקפות את המפלגות האחרות עלולות לעבור על איסור מהתורה:
(דברים יד א): "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם; לֹא תִתְגֹּדְדוּ , וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת"
שתי משמעויות
חז"ל פירשו את הפסוק כך ( בתלמוד בבלי, יבמות יג: ) :
- לא תתגודדו = לא תעשו אגודות אגודות.
- האי " לא תתגודדו " מיבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת!
- אם כן, לימא קרא "לא תגודדו"; מאי תתגודדו? שמע מינה להכי הוא דאתא.
- ואימא כוליה להכי הוא דאתא?
- אם כן לימא קרא "לא תגודו"; מאי לא תתגודדו? שמע מינה תרתי.
לשורש "גדד" ישנם שני פירושים עיקריים:
- קיבוץ של אנשים, כמו במילה "גדוד";
- שריטה בבשר הגוף, כמו "כתת" או "חתך".
לכל משמעות מתאים יותר בניין אחר:
- למשמעות הראשונה מתאים פועל "קל" יותר, שהרי התקבצות והתאגדות הן פעולות שאדם יכול לעשות גם בלי שום פעולה אקטיבית, רק במחשבה או בדיבור; ולכן מתאים להשתמש בפועל בבניין קל - "תגודו", כמו למשל בפסוק (תהלים צד כא): "יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ"
- למשמעות השניה מתאים פועל "חזק" יותר, כי שריטה היא פעולה אקטיבית (וכואבת); ולכן מתאים להשתמש בפועל בבניין פיעל - מקבוצת הבניינים החזקים - "תגודדו".
בניין התפעל משלב את שתי המשמעויות - מצד אחד הוא שייך לקבוצת הבניינים החזקים, ומצד שני הוא סביל יחסית ומציין פעולה שהאדם עושה על עצמו, ולכן הוא מתאים לשתי המשמעויות.
ואכן, בלשון המקרא מצאנו כמה פסוקים שבהם הפועל "התגודד" משמעו "התקבץ בגדוד":
- ירמיהו ה ז: " "אֵי לָזֹאת אֶסְלַוח לָךְ? בָּנַיִךְ" "עֲזָבוּנִי וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם וַיִּנְאָפוּ וּבֵית זוֹנָה יִתְגֹּדָדוּ " "
- (מיכה ד יד): "עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי בַת גְּדוּד מָצוֹר שָׂם עָלֵינוּ בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל הַלְּחִי אֵת שֹׁפֵט יִשְׂרָאֵל"
ומצאנו גם פסוקים שבהם הפועל "התגודד" משמעו "שרט את עצמו":
- (מלכים א יח כח): "וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם"
- (ירמיהו טז ו): "וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם"
- (ירמיהו מא ה): "וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ידוד"
- (ירמיהו מז ה): "בָּאָה קָרְחָה אֶל עַזָּה נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן שְׁאֵרִית עִמְקָם עַד מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי "
אך עדיין נשאלת השאלה - איך ייתכן ששתי מצוות שונות כל-כך הצליחו "להיכנס" לאותו פסוק ולאותה מילה?
ועוד: מה הקשר בין המשמעות הראשונה - "לא תעשו אגודות אגודות" - לבין המשך הפסוק " ולא תשימו קרחה בין עיניכם "?
מצאתי שתי תשובות אפשריות:
א. תדמית חיצונית
ייתכן שבשתי המצוות הדגש הוא על תדמית והופעה חיצונית; כפי שכתב רש"י במקום אחר - מכיוון שבני ישראל הם בניו של ה', "ליגיון של מלך", הם צריכים להיות שלמים בגופם.
אסור לאדם לפצוע את עצמו פצע גלוי ובולט, כי בכך הוא פוגע בשלמות גופו; ואסור לאדם לעשות קרחה בין עיניו, כי בכך הוא פוגע בשלמות שער ראשו.
ההופעה החיצונית חשובה גם עבור כלל עם ישראל: כשבני ישראל נעשים "אגודות אגודות", זה יוצר מעין פצע בעם ישראל, ופוגע בתדמית האחידה של בני ישראל כבנים של אותו עם, וכ"ליגיון של מלך".
גם למילה "קרחה" יש משמעות עבור כלל ישראל: בפרשת עיר הנידחת אמרו חז"ל, שאסור לעשות יותר מ-2 "עיר הנידחת" באותו מקום, כדי שלא לעשות "קרחה" בארץ ישראל. בדומה לזה פירשו חלק מהמפרשים את המילה "קרחה" ב ירמיהו מז ה.
הסבר זה יכול להסביר כמה מהמאמרים בהמשך הסוגיה בגמרא, מהם נראה שבמקרים מסויימים מותר לקבוצות שונות לנהוג על-פי דינים שונים, כאשר הדבר אינו בולט לעין:
- בליל בדיקת חמץ - בית שמאי אוסרים לעשות מלאכה, ובית הלל מתירים; היו אנשים שנהגו כבית שמאי למרות שההלכה נפסקה כבית הלל, ובכל זאת לא עברו על איסור "לא תתגודדו", כי מי שראה אותם היה יכול לחשוב שפשוט אין להם מלאכה לעשות באותו רגע.
- ( טו. ): שמאי הזקן חשב שגם תינוקות צריכים לשבת בסוכה; כשכלתו ילדה בסוכות, הוא פרץ חלק מהתקרה ושם סכך במקומה, מעל למיטתה, למרות שההלכה היא שזו אינה חובה. אולם הוא לא עבר על "לא תתגודדו", כי מי שראה אותו יכל לחשוב שהוא רק רוצה שייכנס יותר אויר לסוכה.
- בית שמאי חשבו שהפתח שמחבר את המקוה למים חיים צריך להיות רחב, ובית הלל אמרו שאפשר להסתפק בפתח צר, ובית שמאי הרחיבו את הפתח באחד המקוואות המרכזיים בירושלים; אולם הם לא עברו על "לא תתגודדו", כי מי שראה אותם יכל לחשוב שהם רק רוצים שייכנסו יותר מים למקוה.
לפי זה אפשר, אולי, להסביר, מדוע ע"פ אביי (שדעתו התקבלה להלכה) מותר להורות ע"פ דינים שונים במקומות שונים, ורק באותו מקום אסור. הסיבה היא, שבמקומות שונים, ההבדל אינו בולט, ואין כאן פציעה בגופו של עם ישראל. גם בגוף האדם יש חלקים שונים ונפרדים - יש, למשל, אצבעות נפרדות, שכל אחת מהן נראית קצת אחרת, ובכל-זאת אין מדובר בפציעה; רק כאשר חותכים איבר מסויים באופן לא-טבעי, אז זו פציעה. לכן, גם בעם ישראל מותר שיהיו קבוצות שונות במקומות שונים, אבל אסור שבמקום אחד יהיו שתי קבוצות שונות שלכל אחת מהן יש דין אחר והלכה אחרת, כי זה כבר פצע בגופו של העם. כך מסבירים בגמרא מקרים רבים נוספים:
- בית שמאי מתירין הצרות לאחים ובית הלל אוסרים; ולפי חלק מהדעות, עשו בית שמאי כדבריהם. ובכל זאת לא עברו על "לא תתגודדו", כי הם נהגו כך רק כאשר גרו במקומות שונים (לפי אביי), או גם כאשר גרו במקום אחד אבל לפחות בשני בתי-דין שונים (לפי רבא), ולא היה פילוג באותו בית-דין.
- במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים לעשות ברזל - לצורך ברית-מילה בשבת; ובמקומו של רבי עקיבא לא.
- במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב.
- במקומו של ר' יהושע בן לוי נהגו לטלטל נר בשבת, ובמקומו של ר' יוחנן אסרו.
- לחג הפורים נקבעו שני זמנים - 14 באדר לתושבי ערי הפרזים, ו- 15 באדר לתושבי הערים המוקפות חומה (ראו המקור להבדלי המנהגים בעם ישראל ).
- אך לפי זה קשה להסביר את הזמנים הנוספים שנקבעו לחג הפורים במשנה (בתחילת מסכת מגילה) - 11, 12, 13 באדר - זמנים שנקבעו רק לבני הכפרים, כדי שיוכלו לבוא לערים בימים שנהגו ממילא להתכנס (ימי שני וחמישי) ולקרוא שם את המגילה, שהרי במקרה זה ישנו הבדל במנהגים באותו מקום; וראו בפירושי הראשונים על תחילת מסכת מגילה ועל מסכת יבמות.
לסיכום, לפי פירוש זה, המצוה לא תתגודדו ולא תשימו קרחה משמעה - "לא תפגעו בתדמית החיצונית השלמה של גופכם ושל עמכם".
נראה שפירוש זה הוא פירושו של ריש לקיש בתלמוד בבלי, יבמות שם .
ב. שלום פנימי
ייתכן שבשתי המצוות הדגש הוא על השלום;
המילה "גדוד" אין משמעה רק "קבוצה", אלא בפרט קבוצה שנלחמת, כמו בלשון ימינו, וכמו ברוב הפסוקים המשתמשים במילה זו.
לפי זה, המצוה "לא תתגודדו" משמעה "לא תקימו גדודים שנלחמים זה בזה". בני ישראל הם כולם בניו של ה', כולם משפחה אחת, וגם אם יש חילוקי דעות במשפחה, אסור שהם יגררו למלחמה.
גם המשמעות השניה - שריטה - קשורה למלחמה - מלחמה שהאדם נלחם נגד עצמו "בחרבות וברמחים עד שפך דם".
גם הסבר זה יכול להסביר כמה מהמאמרים בהמשך הסוגיה בגמרא ( יד: ): "אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי; ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר ( זכריה ח ) האמת והשלום אהבו... דמודעי להו ופרשי ". כלומר, למרות המחלוקות הרבות שהיו ביניהם על ענייני נישואין וגירושין, הם לא נמנעו לשאת נשים מהבית השני, כי יכלו לסמוך על אנשי הבית השני, שיודיעו להם ויזהירו אותם אם האישה שהם מתכוונים לשאת היא אסורה עליהם על-פי שיטתם. האמון ההדדי שהיה בין בית שמאי לבית הלל הוא המאפיין העיקרי והחשוב ביותר של השלום. אמנם היו ביניהם מחלוקות, ולפי חלק מהדעות אף נהגו כל אחד לפי שיטתו ודעתו, כך שלא הייתה ביניהם אחדות לא בדעות ולא במעשים; כל אחד נהג לפי האמת שלו. אולם, למרות זאת הם שמרו על השלום והאהבה ההדדיים, כל בית כיבד את שיטתו של הבית השני, ולכן לא עברו בכך על איסור "לא תתגודדו": "והאמת והשלום אהבו ".
כך גם לגבי דיני טומאה וטהרה - למרות המחלוקות הרבות שהיו בין בית שמאי לבין בית הלל בנושא טומאה וטהרה, לא נמנעו מלשהשאיל כלים זה לזה, כי יכלו לסמוך על אנשי הבית השני שיודיעו להם אם הכלי נטמא על-פי שיטתם.
זה יכול להסביר גם מדוע אין איסור "לא תתגודדו" בשני מקומות שונים (לפי אביי) או בשני בתי דין שונים (לפי רבא): כי במקרה זה אין סכנה שהבדלי המנהגים יתפתחו למלחמה, כמו שקורה לעיתים כאשר יש הבדלים במקום אחד.
זה גם מסביר מדוע אין איסור "לא תתגודדו" בהלכה שמראש קבעו אותה באופן שונה לשני ציבורים שונים, כמו קריאת מגילת אסתר לבני הכפרים - שקוראים את המגילה בעיר, אבל לא דווקא ביום הפורים עצמו אלא לפני כן, ביום השוק האחרון שלפני פורים. בהלכה זו אין כל מחלוקת וכל סיבה למלחמה, כי כולם מסכימים שבני הכפרים רשאים לקרוא ביום אחר.
כך הדבר גם בדברים שכולם מסכימים שהם מותרים, ובכל-זאת יש אנשים שמחמירים על עצמם ואינם עושים אותם (כגון מלאכה בערבי פסחים); מכיוון שהם לא טוענים שהדבר אסור אלא רק שהם מחמירים על עצמם, אין הדבר מביא למלחמה, ואינו אסור.
רעיון דומה ניתן ללמוד מספר הושע - ראו אחדות לעומת שלום .
לסיכום, לפי פירוש זה, המצוה "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה" משמעה - "לא תילחמו בעצמכם - בגופכם או בעמכם".
נראה שפירוש זה הוא פירושו של רבי יוחנן בתלמוד בבלי, יבמות שם; כך לפחות ע"פ הרא"ש .
חשוב מאד לזכור את הדברים האלה בתקופת הבחירות.
מותר להקים מפלגות שונות, אבל אסור להפוך את המפלגות ל"גדודים" שנלחמים זה בזה.
כל מפלגה צריכה להסביר בצורה ברורה את הדעות שלה, ולא לתקוף את המפלגות האחרות; מפלגה שתוקפת את המפלגות האחרות עלולה לעבור על איסור "לא תתגודדו".
מאמרים נוספים בנושא זה
- הסבר דעת הרמב"ם והמשמעות הרוחנית של האיסור / הרב רצון ערוסי -> כיפה
- לא תתגודדו והבחירות / הרב רצון ערוסי -> שות מורשת
- לא תתגודדו והבחירות / הרב עמית קולא -> שות מורשת
- "לא תתגודדו", הבחירות, וערוץ 7 / אראל סגל -> מערכת עיתון "בשבע"
- "לא תתגודדו" בקריאת מגילת אסתר בפורים - דעות הראשונים / הרב אברהם שפירא -> ישיבת בית אל
- איסור מחלוקת ע"פ פרשת קורח וע"פ הפסוק שלנו / הרב יהודה שביב -> דף קשר 139 ישיבת הר עציון
- הקשר בין "בנים אתם לה'" לבין "לא תתגודדו" - ע"פ אברבנאל והנצי"ב / הרב נחום זיטר -> ישיבת כרם ביבנה
- פסוקים נוספים שבהם בני ישראל נקראים בני ה'
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-30.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
- ^ הנוסח ע"פ הרב ע"צ מלמד, בספרו מפרשי המקרא, כרך א עמ' 7, ושם מביא סימוכין ומקורות -- ויקיעורך
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 3 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 3 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
דפים בקטגוריה "דברים יד א"
קטגוריה זו מכילה את 36 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 36 דפים.