מ"ג דברים יד א
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
בנים אתם ליהוה אלהיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קׇרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | בְּנִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן לָא תִתְהָמְמוּן וְלָא תְּשַׁוּוֹן מְרַט בֵּין עֵינֵיכוֹן עַל מִית׃ |
| ירושלמי (יונתן): | הֵי כִבְנִין חֲבִיבִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תְגוּדוּן בִּישְרֵיכוֹן וְלָא תְשׁוּרַן כְּלִיל דִּיסְעַר עַל בֵּית אַפֵּיכוֹן עַל נְפַשׁ דְּמִית: |
| ירושלמי (קטעים): | בְּנִין חֲבִיבִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תַעַבְדוּן חֲבוּרִין חֲבוּרִין לְפוּלְחָנָא נוּכְרֵיתָא וְלָא תְשַׁווּן קַרְחָא עַל בֵּית אַפֵּיכוֹן לִטְמֵי נַפְשָׁא דְמִית: |
רש"י
"בין עיניכם" - אצל הפדחת ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כא) לא יקרחו קרחה בראשם לעשות כל הראש כבין העינים
וקשיא, דבפרק קמא דיבמות (דף יד.) דרשו רז"ל הך "לא תתגודדו" לבית דין בעיר אחת, חציים מורים כדברי בית הלל, וחצים כדברי בית שמאי. ומה שפירש הרא"ם שאינו אלא דרשא בעלמא, זה אינו, כי דרשה גמורה מן התורה הוא. אבל נראה, כי רז"ל בודאי תרווייהו מהך קרא נפקא; דמדשני בהך לישנא וכתב בלשון "לא תתגודדו", ואילו בכהנים כתיב (ויקרא כ"א, ה') "לא ישרטו שרטת", אף על גב דגדידה ושריטה אחת הוא, כדאיתא בפרק אלו הן הלוקין (מכות ריש כא.), ולמה כתב בישראל גדידה, ללמוד גם כן על דבר זה, דלא יעשו אגודות אגודות. ולהא בלחוד לא אתיא, דודאי פשטיה דקרא דומיא ד"לא תשימו קרחה" קאמר:
ובפרק קמא דיבמות (דף יג:) יליף מהכא, דקאמר התם האי "לא תתגודדו" לגופיה הוא דאתא. ומתרץ, אם כן לכתוב 'לא תגודדו', מאי "לא תתגודדו", שמע מינה להכי הוא דאתא. ואימא כולה להכי הוא דאתא, אם כן לכתוב קרא 'לא תגודו', מאי "תתגודדו", שמע מינה תרתי, עד כאן. והיינו אליבא דמאן דאמר דגדידה הוא בכלי ולא ביד, ויש חילוק בין גדידה ושריטה, כדמפרש התם. אף על גב דהלכה היא כדמוכח התם דגדידה בין ביד ובין בכלי, מכל מקום מקשה התם (יבמות דף יג:) אליבא דמאן דאמר כי יש חילוק בין גדידה ובין שריטה, ולדידיה לא נוכל ללמוד מן "לא ישרטו", דהא חילוק יש בין גדידה ובין שריטה. ומסיק התם דהוי למכתב 'לא תגודו'. והיינו כמו שדקדק רש"י למעלה, דלא שייך לשון "תתגודדו" לשון התפעל, דהא האזהרה הוא על הפועל, לא ההתפעל. ומשום כך הוצרך לישב הלשון 'לא תתנו גדידה'. אבל אי אתי להך דרשה 'לא יעשו אגודות אגודות', שייך "תתגודדו", משום דהאי חילוק שמחולקין בתי דינין, אלו מורים כבית הלל, ואלו כבית שמאי, אינו פועל, אלא הוא נעשה מעצמו. ולפיכך כתב "לא תתגודדו", דשייך ביה שפיר בענין זה מה שמתחלקין ונעשים אגודות אגודות, דהאי נעשים אגודות הוא קבלת הפעולה בלשון התפעל. ודקדוק נכון הוא זה, ולא הוי אסמכתא גם כן כלל, והוא בלאו גמור:
ואם תאמר, מאי ענין זה לזה - שלא יעשו אגודות, ולא יתגודדו. ולא תמצא בתורה כך, שני דברים דלא שייכי בהדדי. ויראה שאין זה קשיא, דודאי שייכי שפיר יחד, שכמו שהגדידה מחלק גוף האדם - עד שאין בשרו אחד ושוה, כך כשנחלק הבית דין שהוא בעיר אחת, חציים מורים כבית הלל, וחציים כבית שמאי, כאילו גופו של אדם מחולק. והוציאו רז"ל מדרש זה כפי חכמתם וכפי הבנתם מלשון "תתגודדו", דלא הוי למכתב בזה הלשון, כדלעיל, אלא לכך כתב "לא תתגודדו", מפני שבא להזהיר גם כן על זה הענין:
והקשה הרמב"ן, מה שפירש רש"י הטעם שאמר שאתם בנים לה' אלקיכם - לא תתגודדו כדי שתראו נאה, אם כן אפילו שלא על מת יהיה אסור. ונראה לומר, שהתורה לא דברה רק מה שדרך לעשות, והוא נקרא מעשה, ולפיכך אסרה תורה. אבל שלא על מת, שאין דרך לעשות, והעושה אותו בטל דעתו, לא הזהירה עליו. כך יש לפרש לפירוש רש"י (כ"ה ברא"ם):
אבל נראה כי האיסור הוא מפני כי ישראל הם מציאות אמיתי, שהרי הם עלולים מן השם יתברך, ונקראים בשביל כך "בנים" למקום, שהם נמצאים מאתו בעצם ובראשונה. ודבר זה אין כאן מקום להאריך, כי נתבאר במקום אחר. ולפיכך אמר שלא יתגודדו על מת לעשות השחתה בהם, כי השחתה [הוא] לדבר שאין לו מציאות אמיתי, אבל לישראל - שהם נקראים בנים - לא שייך זה:
ועוד יש לך להבין, שהשם יתברך הוא אחד (לעיל ו, ד), ומפני שהוא אחד אין מדותיו דין גמור, שהרי יש בו רחמים ודין. ואם היה מדותיו דין גמור, היה חס ושלום השם יתברך נוטה לגמרי למדה אחת, ואינו כלול מרחמים ודין, ואם כן יש כאן שניות. וזה שמשחית נפשו על מת מפני [ש]השם עושה בו דין ועושה השחתה לגמרי, וכאילו כל מדותיו הוא דין גמור, ואין כאן רחמים, ולפיכך הוא משחית נפשו לגמרי על זה. לכך היה דרכם של בעלי עובדי עבודה זרה שהיו מתגודדים בחרבות, שהיו סבורים להוציא מחשבתם, שהיו אומרים שהעבודה זרה אין בו אחדות, והיא נוטה לדין גמור. וכאשר יתגודדו בחרבות לעשות בהם דין גמור, אז יוציאו מחשבתם לפועל. אבל אם עשה שלא על מת פטור, שהרי לא נעשה דין בו - שיאמר שכל מעשיו דין גמור. ומזה הטעם אסרה תורה בית דין בעיר אחת - פלג מורים כבית שמאי ופלג כבית הלל, שהרי "המשפט לאלקים" (לעיל א, יז), ונראה כאן חס ושלום שניות, ולכך צריך שיהיה הבית דין אינו מחולק. וזהו שאמר הכתוב "בנים אתם לה' אלקיכם", ואם יהיה בכם שום שניות וחילוק, כאילו היה חס ושלום בו, כי העלול מורה על העלה:
ופירוש הראשון יותר פשוט, כי מפני שהם בנים אל השם יתברך, מציאותם מציאות אמיתי, לכך אין השחתה בהם. וזהו גם כן טעם שלא יהיה הבית דין מחולק, כי כל חילוק הוא השחתה, וישראל - במה שהם בנים אל השם יתברך - אין ראוי זה בהם. ופירוש פשוט מאוד הוא דבר זה:
[ב] לעשות כל הראש כבין העינים. כבר פירשנו למעלה בפרשת אמור (ויקרא פכ"א אות ט), ותמצא מפורש, ואין צריך לכפול הדברים:בד"ה ובמקום אחר כו' לשום דרשה איצטריכא ואני תמ' עליו וכי נעלם ממנו מה ששנינו בפר' הקומץ רבה והביאו הסמ"ג עשין בהל' תפילין נאמר כאן בין עיניך ונאמר להלן לא תשימו קרחה בין עיניכם מה להלן בגובה של הראש מקום שעושה קרחה אף כאן כנ"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בֵּין עֵינֵיכֶם – אֵצֶל הַפַּדַּחַת. וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר: "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם" (ויקרא כא,ה), לַעֲשׂוֹת כָּל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם (ספרי צו).
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
והנה סמיכות הפרשה הזאת כפי דעת המפרשים הוא. כי למה שהיה ההתגודדות והקרחה בין העינים שמץ ע"ג וממנהג כומריה וכמו שכתוב (מ"א י"ח) ויתגודדו כמשפטם לכן אחרי שהזהיר בפרשיות הקודמות אזהרות רבות על הרחקת ע"ג המשיך אליהם המצוה הזאת להיותה ממינם:
ולדעת הרב ראב"ע באה כאן המצוה הזאת לטעם שני. והוא להגיד שאם יהיה לאדם בן או בת אח או קרוב בעיר הנדחת או בענין המסית והנביא אשר זכר. שכאשר ימותו בעונשם לא יתגודדו עליהם. כי הקורבה האמתית אשר להם היא עם הש"י לא עם הפושעים. ולכן אין ראוי שיתגודדו וישימו קרחה למת:
וכיון עוד בזה שלישית להזהירם מדרכי האמרי שהיו מתגודדים על מות הקרובים. ולפי שלא היה אצלם השארות הנפש ושכרה הגדול בעולם הנשמות ולכן היו בוכים על מתיהם ומתגודדים לחשבם שהיו נעדרים בהחלט ולכן אמר אחרי שבנים אתם לה' אלהיכם ויש לכם תקוה ושכר גדול בבית המלך. אין ראוי שתתגודדו ותשימו קרחה בין עיניכם למת. לפי שעם קדוש אתם לה' אלהיך דבק בו ואתם סגלה לפניו מכל העמים ותהיה נפשכם צרורה בצרור החיים ולא תמותו. ולמה אם כן תתגודדו:
גם כיון בזה ענין רביעי והוא לנחמם על מתיה'. וכאלו אמר אם מת אביך. עוד אביך יתעלה הנו קיים וכמו שאמר (ישעי' ס"ג) כי אתה אבינו. ואם בן או בת או אח ימות הנה הבנות בנותיו והבנים בניו של הש"י והוא בעל האבדה. ולא אתה. והוא לוקח נפשותם כי שלו הם. ואין לך להצטער על מה שבעל הדבר עושה משלו:
גם כיון בזה ענין ה'. והוא שכמו שהאדם בהיות אביו חי אין ראוי שיתגודד על אדם אחר קרוב או בלתי קרוב כי איננו מהראוי שיעשה אדם בעבור קרוב התגודדות בהיות אביו חי. לכן אמר בנים אתם לה' אלהיכ' לא תתגודדו. כי מפני כבודו אין ראוי לעשות ככה. עוד זכר סבה ע"ז באמרו כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' אלהיך. ירצה בזה שלא ימלט הענין הזה מחלוק'. אם שיהי' ההתגודדות על המת בעבור ההפסד שקר' לו במותו. בחשבו שנפשו מרוחקת מהישועה הנפשית או שיהיה בעבור ההפסד המגיע ממיתתו לקרוביו. ואמר שאין ראוי לישראל שיתגודדו לאחת מהסבות האלה. לא בבחינת המת כי לא במותו יפסיד מעלתו והוא אמרו כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ולא ג"כ מיראת ההזק שיגיע ממיתתו לקרובים לפי שהש"י הוא המשגיח עליהם והוא יברכם. והוא שאמר ובך בחר ה' להיות לו לעם סגול'. וע"ז אמר מכל העמים אשר על פני האדמ'. להגיד כי זה ידבר בחיים הגשמיי'. מלבד מה שכבר אמר בישועת נפש המת. ובעבור זה כלו' אין ראוי שיתגודדו ולא שישימו קרחה בין עיניהם למת. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל במ"ק פרק אלו מגלחין שאין ראוי להתאבל על המת יותר מדאי:
האמנם לא אסר הבכי והאבלות בהחלט. לסבות מהן כי להיות מקובץ הקרובים והתאחדותם כאיש א' מתדבק קצתו בקצתו ונקשר כלו. והיה שהאיש האחד כשיפקד ממנו אבר מאבריו. בהכרח הוא ששאר האברים ירגישו בהפקדו כאב גדול. ככה מקובץ הקרובי' בהפקד ממנו איש א' ירגישו בהכרח יגון דאגה וכאב כל הקרובי'. עם היות שהי' הפקדו והסתלקו לטוב לו וכמו שכפי ערך האבר הנפקד ומעלתו בגוף יהי' הכאב לשאר האברי'. כן לפי מעלת הקרוב המת. תהי' הדאגה לשאר הקרובים בהפקדו ומזה הצד הי' הבכי והאבלות הכרחי וטבעי בקרובי':
ומהם כי להיות פטירת האדם והסתלקותו מן העול' הזה וכ"ש בהיותו מעול' עונש גדול אל קרוביו עד שפטירתו יחשב שהיא בעונם וכמ"ש הכתוב (ישעי' נ"ז) כי מפני הרעה נאסף הצדיק. לכן ראוי לקרובים האבל והבכי כדואגים על עונותיהם שחייבו מיתתו:
ומהם כדי לגמול חסד עם המת לכבדו בהספד ובכי שכבר הסכימו חז"ל בסנהדרין פ' נגמר הדין שהוא יקרא דשכבי. הנה מכל הסבות האלה לא רצה לאסור האבל והבכי בהחלט. אבל אסר בהפלגתו בהתגודדות וקרחה. ומזה למדו שאפילו באבילות והבכי אין ראוי להפליג:
והנה ראה אדון הנביאי' לתאר את ישראל בשם בנים לה'. ולא בשם אחד משמות הקורבה. מפני ה' בחינות שיבחנו הבנים בערך אל אביהם והאבות בערך אל בניהם:
הראשונה שהאב פועל את הבן ומהוה אותו ומחדשו כי ע"כ נקרא בנים מלשון בנין לפי שהם בנין אבותיה'. והבחינ' הזאת תבחן בבורא ית' אצל האומה לפי שהוא הפועל אותם ויוצר הכל בבריאת'. ובהוציאו אותם ממצרי' והוא אשר עשה בהם בנין שלם:
והבחינה הב' לפי שהאב נותן הצורה בעובר. והאם נותנת בו החמר. כי כמו שבארו הטבעיים הצור' תתייחס אל הזכר. והחמר אל הנקב'. וכן הש"י נתן אל ישראל הצורה והשלמות הנפשיי במתן תורתו:
והבחינה הג' לפי שהאב מיטיב את בנו בלמדו אותו תורה ובחנכו אותו. וכן היה הש"י שהטיב לישראל וצוה אותם במצות המילה להרחיקם מהתאוות הגשמיות ולמדם תורה ומצות ע"י נביאיו. כמו שכתוב (ישעי' נ"ב) וכל בניך למודי ה'. וחנכם במצות אשר נתן לפניהם כאב את בן ירצה:
והבחינה הד' שהאב מזכה את בנו בנכסיו. והוא היורש אותו מבין שאר הקרובי'. וכן היה הש"י מזכה את ישראל בנכסיו וטובותיו. אם בע"הז בירושת הארץ הנבחרת צבי היא לכל הארצות ואם בע"הב בהתענגם מזיו כבודו:
והבחינה הה' מפאת הכבוד והמורא אשר יש לבן אצל אביו וכמו שאמר (פ' יתרו) כבד את אביך ואת אמך. (פ' קדושי') איש אמו ואביו תיראו וכן ישראל חייבים בכבוד ובמורא לאביה' שבשמים ועליו התרעם הנביא (מלאכי א׳:ו׳) אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. ומשה רבינו אמר בשירת האזינו ברמזו לבחינות האלה הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. הנה מכל אלה ה' הבחינות ראה אדון הנביאים להמשיל הש"י לישראל בתאר אב באמרו בנים אתם לה' אלהיכ'. ואמר כ"ז להגיד כי כאשר ישמור האדם דיני בית הבחירה והעבודות כמו שצווה ולא יתפתה לשום אדם. ויהי' איש אמונים עם הש"י. הנה אז יחשב לו לבן:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
לא תתגודדו. (יבמות יג) לא תעשו אגודות [אגודות], אלא היו כלכם אגודה אחת. וכן הוא אומר (עמוס ט): ואגודתו על ארץ יסדה.
ד"א לא תתגודדו. לא (תתגודדו כדרך שאחרים מתגודדין) [תתעדדו כדרך שאחרים מתעדדין][1], שנאמר (מ"א יח) ויתגודדו (בחרבות) כמשפטם [בחרבות].
ולא תשימו קרחה. (מכות כ) יכול לא יהיו חייבים אלא [על] בין העינים בלבד? מנין לרבות את כל הראש? ת"ל (ויקרא כא) בראשם, לרבות את כל הראש.
[ומנין שחייב על כל קרחה וקרחה? ת"ל לא יקרחו קרחה].
יכול הכהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות, חייבים על כל קרחה וקרחה, וחייבים על הראש כבין העינים; אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצות יתירות - לא יהיו חייבים אלא אחת, ולא יהיו חייבים אלא [על] בין העינים בלבד? ת"ל "קרחה" "קרחה" לגזירה שוה - מה קרחה האמורה בכהנים חייבים על כל קרחה וקרחה, וחייבים על הראש כבין העינים; אף קרחה האמורה בישראל - חייבין על כל קרחה וקרחה, וחייבין על כל הראש כבין העינים. [ו]מה קרחה האמורה בישראל, אין חייבים אלא על המת בלבד; אף קרחה האמורה בכהנים, אין חייבים אלא על המת.
מלבי"ם - התורה והמצוה
פז.
בנים אתם לה' א-להיכם . הוא טעם לאיסור גדידה וקרחה על מת, כי השם מרחם עליכם כאב על בניו, וכל שנדמה לכם שהוא רעה הוא לטובה. ואין לכם לשום קרחה על מת, כי בודאי יאסף במחיצת הצדיקים, ויקר בעיני ה' המותה לבניו.
וע"ז השיב ר"מ לר"י, שגם אם אין עושין רצונו הם בניו מצד נפשם, שהיא חלק א-לוה, ולא ישא א-להים נפש . ומביא ראיה ממ"ש והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם , והיל"ל "לא בני אתם"! מבואר שזה לא יצויר, שיאמר להם שאינם בניו. ופלוגתא זו מובא בקדושין לו.
ושם מוסיף שנאמר בנים סכלים המה , ואומר בנים לא אמון בם , ואומר בנים משחיתים. (למרות שהם סכלים ולא אמון ומשחיתים, בנים הם מ"מ).
ועיין בספרי האזינו על פסוק שחת לו לא בניו מומם , שמשמע שר"י הודה לר"מ.
פח.
לא תתגודדו . כמו ויתגודדו כמשפטם בחרבות , והוא לעכו"ם. וגם אסור למת, דנכלל עם שריטה, שכתוב ושרט לנפש שהוא רק למת; וכ"ש גדידה שהוא בעומק.
וממה שבא בבנין התפעל למדו גם כונה שניה, מענין גדודים ואגודות, כמו למה תתגודדי בת גדוד (מיכה ד). ועיין יבמות (דף יג) ועמ"ש בפ' אמור יב , קדושים עה .
פט.
ולא תשימו קרחה בין עיניכם . לאו דוקא, כי חייב על כל הראש. וכן חייב על כל קרחה, דיליף מכהנים. ושם למד מפה, שמדבר בקורח על מת.
וכבר באה ברייתא זו בספרא אמור יא , ושם פרשתי.