אור חדש/הקדמה

אור חדש · הקדמה · >>

הקדמה

(ספר אור חדש עמוד מה) אור חדש פירוש על מגילת אסתר, ונקרא בשם הזה כדאמרינן‏ בפרק קמא דמגילה (טז,‏ ב)‏ ליהודים היתה‏ אורה (אסתר ה;‏ טז).‏ אמר ר' אלעזר אמר רב יהודה אורה זו תורה, שנאמר כי נר מצוה‏ ותורה אור ‏(משלי ו,‏ כג).‏ ויש לשאול הרי כבר היה להם התורה‏ מסיני, בשלמא מה‏ שאמר וששון זו המילה, וכן ויקר זה‏ התפילין. דבר זה‏ יתבאר בסמוך כי בשביל וכו'‏ מצות המילה ובשביל מצות התפילין היו גוברים על המן, אבל ליהודים היתה אורה‏ זו תורה, נראה‏ שאין לפרש בשביל התורה‏ היו גוברין על המן, כי זה אין צריך לומר, כי כל זכות מה‏ שיש לישראל הכל הוא התורה, לכך לא היה צריך לכתוב זה, אבל מה‏ שאמר אורה זו התורה, כדאמרינן במסכת שבת בפרק ר' עקיבא (פח,‏ א):‏ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט,‏ יז).‏ מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה‏ לאורייתא.‏ אמר רבא אעפ״י כן הדר קבלוה‏ בימי אחשורוש, שנאמר ‏קימו וקבלו (אסתר ט,‏ כז). קיימו מה שקבלו כבר ע״כ. והרי חזרו ישראל וקבלו התורה,‏ ואם לאו הרי יש מודעה רבה לאורייתא והוצרכו לחזור ולקבלה. והתוספות הקשו שם ‏(שבת פח,‏ א)‏ והלא כבר הקדימו נעשה‏ לנשמע, ותרצו התוספות: ושמא היו חוזרין בהם כשר‎או האש הגדולה. והא דאמר בפרק קמא דע״ז ‏(ב,‏ ב)‏ כלום כפית עלינו הר כגיגית. משמע אם היה כופה‏ עליהם הר כגיגית לא היה‏ להם תשובה,‏ והכא אמר דמודעא רבה לאורייתא שהיו חוזרים בהם,‏ היינו על שלא קבלוה,‏ אבל מה שלא קיימו איכא תשובה ע״כ דברי התוספות. ובאמת התירוץ הוא קשה מאוד, כי מה‏ שהקדימו ישראל נעשה לנשמע הוא זכות הגדול של ישראל, ואיך נאמר שהיו חוזרים ממה‏ שאמרו נעשה‏ ונשמע. ושם ‏(שבת פח, א)‏ אמר נמשלו ישראל לתפוח, מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע,. ולפי' התוספות הרי היו חוזרין בהם כשראו האש הגדולה,‏ ועוד אמרו שם ‏(שם פח,‏ א),‏ בשעה‏ שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ק״ך רבוא של מלאכי שרת וקשרו לכל אחד שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.‏ ולפי'‏ התוספות הרי היו חוזרים בהם,‏ ועוד כי לפי'‏ התוספות משמע כי מה שכפה‏ עליהם הר כגיגית הוא מודעא רבה מה‏ שלא קיימו ישראל התורה, א״כ יש לשאול כי אע״ג שחזרו וקבלו עליהם בימי מרדכי את התורה, מ״מ הדורות שהיו קודם שחזרו וקבלו בימי מרדכי איך נענשו על שלא קיימו את התורה, והרי יש מודעא רבה‏ ועדיין לא חזרו וקבלו את התורה,‏ וצריך לומר לפי׳ התוספות כי הוא יתברך יודע הוא שלא היו חוזרין רק בשביל שראו את האש הגדול, ודבר זה אינו חזרה, כי ישראל היו סבורין כי תמיד ידבר הש״י עמהם כך ויהיה להם החזרה,‏ אבל הש״י ידע כי לא יהיה זה רק בפעם הזה, וכמו שאמרו אח"כ דבר אתה‏ עמנו ונשמעה (שמות כ, טז).‏ לכך אין זה חזרה,‏ ומ״מ יש כאן מודעא דסוף סוף היו חוזרין רק בשביל והדר וקבלו עליהם איגלאי מלתא למפרע שלא היו חוזרין רק בשביל שהיו סבורין כי ידבר הש״י עמהם תמיד ולא יוכלו להתקיים, כמו שאמרו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ אלקינו עוד (ספר אור חדש עמוד מו) ומתנו ‏(דברים ה,‏ כב)‏. ומה שחזרו וקבלו עליהם התורה אין זה רק גלוי מלתא שלא תוהו,‏ והנראה כי לא היו חוזרים בהם כלל, ומה שהקשו בתוספות ‏(שבת פח,‏ א)‏ למה כפה עליהם הר כגיגית, הרי כבר קדמו נעשה לנשמע,‏ דבר זה מפני כי‏ התורה שהיא לישראל בה קיום העולם, וכמו שאמר ‏(שם פח,‏ א)‏ אם מקיימין את התורה מוטב ואם לאו אחזיר את העולם לתוהו ובהו. וא״כ התורה הוא מחויב והכרחי, ומה בכך שהם קבלו התורה והקדימו נעשה לנשמע, מ״מ נתנה לישראל התורה כמו שהיא בעצמה, וכיון שהתורה בעצמה הכרחי כך נתינת תורה לישראל בהכרח הגמור, שאם אין התורה העולם חרב,‏ ומ״ש ‏(שם,)‏ דאיכא מודעא רבה לאורייתא דסוף סוף כיון שהיתה התורה בהכרח, דבר זה הוא מודעא רבה לאורייתא, ואיך לא יהיה כפה עליהם הר כגיגית, כי יאמרו כי התורה אינה מוכרחת ומחויבת בעולם רק שבאה התורה לעולם בשביל שרצו בה ישראל, שהיו מקבלים אותה מדעתם ואינו דבר מוכרח, ואין הדבר כך כי התורה היא מחויבת בהכרח, ואם לא היה התורה היה חוזר העולם לתוהו ובוהו, וכפי שהיה התורה בעצמה כך היה קבלתה שהכריח אותם על זה,‏ ועוד בשביל כך היה כופה עליהם הר כגיגית כדי שיהיו אנוסים, שהיה מאנס אותם על קבלת התורה, וכיון שהיו ישראל אנוסים, ובמאנס כתיב ‏לא יוכל לשלחה כל ימיו (דברים כב,‏ כט). וכן לא יפרד ישראל מן הש״י לעולם, וכך אמרו במדרש ‏(מביאו רבינו בספרו גור אריה, ומובא גם בספר מנחה בלולה, ומקורו לא ידוע)‏ על הפסוק ‏(שם)‏ ולו תהיה לאשה‏ לא יוכל לשלחה כל ימיו. כשבא הקב״ה‏ לתת תורה לישראל כפה עליהם הר כגיגית שיקבלו תורתו, וכיון שכך הרי ישראל אנוסתו של הקב״ה, ובאנוסה כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ‏(שם)‏. ואלו המפתה אין בה שלא יוכל לשלחה, והטעם הוא כיון שהיה מאנס אותה א״כ הוא היה מכריח אותה אל החבור הזה, והחבור שהוא הכרחי אין לזה סילוק כלל כיון שהיה החבור הכרחי,‏ והפי׳ אשר פרשנו הוא פי'‏ זה בעצמו, ולא אמר במדרש בשביל שהיה אנוסים כפה עליהם, רק מה שהוא מתחייב מזה שהכריח אותם על התורה, שמתחייב מזה שאין הש״י מפריד מאתו ישראל, אבל עיקר הסבה שהיה מכריח אותם הוא הטעם אשר אמרנו, כי התורה בעולם היא הכרחית,‏ ובמדרש תנחומא בפרשת נח ‏(אות ג)‏ מקשה קושיא זאת, למה הוצרך הש״י לכפות עליהם הר כגיגית, והלא כבר אמרו ‏נעשה ונשמע (שמות כד,‏ ז). ופי'‏ שם כי לא קבלו רק תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה, כי תורה שבעל פה יש בה דקדוקי מצות שהם עזים וקשים, ולכך כפה עליהם הר כגיגית, וגם לפי׳ זה קשה דסוף סוף לא היו רוצים בתורה שבעל פה, ואין הדעת נוחה בזה למעט זכות ישראל בתורה הן התורה שבעל פה הן התורה שבכתב. ונראה כי אין הפי׳ שלא היו רוצים לקבל עליהם תורה שבעל פה עד שכפה עליהם הר כגיגית, רק כי ר״ל כי מה שכפה עליהם הר כגיגית הוא בשביל כי כך ראוי, כי התורה שבכתב היא ראשונה לקבלה, לכך קבלתה היא בלא כפיה, כי ישראל מצד עצמם הם ראוים ומוכנים לתורה על כל פנים, ואין שייך לכפות עליהם ההר כאשר הם מוכנים מצד עצמם אל התורה, אבל התורה שבעל פה אין קרובה כ״כ קבלתה כמו התורה שבכתב, כי תורה שבכתב קודם לקבל ואח״כ תורה שבעל פה, וישראל מצד עצמם מוכנים לתורה, ובתורה שבכתב הרי יש להם תורה, לכך קבלתה של תורה שבעל פה שכפה עליהם ההר כגיגית, אבל שלא יהיה ישראל רוצים בתורה שבעל פה והיה צריך לכפות עליהם ההר ולמעט זכותם של ישראל דבר זה אינו,‏ רק שפי׳ המדרש כי הכל היה כפי הראוי להיות כל אחד ואחד, ומפני שקשה דכיון שאמרו ‏(שם)‏ נעשה ונשמע. הרי אמרו זה על תורה שבכתב ועל התורה שבעל פה ביחד, ועל זה אמר כי זה אינו, כי התורה שבעל פה יש בה דקדוקים קשים מאוד, ולכך קבלת תורה שבכתב בפני עצמו וקבלת תורה שבעל פה בפני עצמו, וכל אחד היה קבלתה כפי מה שהוא כמו שאמרנו. (ספר אור חדש עמוד מז) וכאשר תבין דברי חכמים על אמתתם תדע להבין כי הפי׳ אשר אמרנו הוא עיקר והוא ברור.‏

ואמר ‏(שבת פח,‏ א)‏ כי אעפ״י כן הדר קבלוהו בימי אתשורוש. כי כאשר הוסיפו במצות מקרא מגילה, ודבר זה כמו הוספה, וכמו שאמרו בפ״ק דמגילה (יד, א)‏, מ״ח נביאים ושבע נביאות עמדו לישראל וכולם לא פחתו ולא הוסיפו על התורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה, מאי דרוש, אמר ר׳ חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה ומה אם מעבדות לחירות אומרים שירה, מחיים למות על אחת כמה וכמה ע״כ.‏ וכאשר יש כאן הוספה א״כ העיקר קודם, ולפיכך כאשר קיבלו מעצמם ההוספה הזאת שהוא מקרא מגילה, בזה קבלו כל התורה שהיא ראשונה ‏(שבת שם)‏. ובתוספת נמצא העיקר מק״ו, וא״כ מעתה אין כאן מודעא כלל. ולפיכך אמרו ‏(מגילה טז,‏ ב)‏, ליהודים היתה אורה ‏(אסתר ח, ט). זו תורה.‏ אע״ג שכבר היה להם התורה מסיני מ״מ צריך (לומר) שלא היה כאן מודעא רבה לאורייתא, ומה שאין כאן מודעא זה היה על ידי מקרא מגילה, כאשר קבלו מדעתם מקרא מגילה,‏ ואמר ‏ שמחה (אסתר ח,‏ טז).‏ זו י״ט, דכתיב‏ על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום י׳׳ד לחודש אדר שמחה ומשתה‏ וי״ט (אסתר ט, יט).‏ אף על גב שלא קבלו עליהם לעשות י״ט מ״מ שמחה של י״ט איכא,‏ וששון ‏(אסתר ח,‏ טז)‏ הוא המילה, שנא׳ שש אנכי על אמרתך (תהלים קיט, קסב). על המילה (מגילה טז, ב). ומה‏ שנקראת המילה‏ ששון ביותר משאר מצות, וזה כמו שיש אבילות על המת שהוא חסרון שמגיע אל האדם בשביל מתו כך הששון והשמחה נאמר כאשר הדבר הוא בשלימות הגמור, וע״י המילה‏ האדם שלם, כמו שאמרו במסכת נדרים ‏(לא,‏ ב)‏ גדולה מילה שלא נקרא אברהם תמים עד שנמול, שנאמר ‏התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז,‏ א).‏ ומפני כי עמלק הוא ראשית גוים, דכתיב ‏ראשית גוים עמלק (במדבר כד, כ). לכך הי׳ שונא עמלק המילה‏ שהוא שייך לישראל דוקא ולא לגוים, לכך כתיב אצל עמלק ‏אשר קרך בדרך ויזנב את הנחשלים אחריך (דברים כה,‏ יח). ואמרו במדרש ‏(תנחומא תצא,‏ ט)‏ מה של בית עמלק עושים, היו מחתכין מילותיהן של ישראל וזורקין אותם כלפי מעלה ואומרים בזה בחרת, הא לך מה שבחרת ע״כ. וכל זה מפני כי עמלק הוא עיקר וראשית הגוים, לכך מאסו במילה שהיא מיוחד לישראל כאשר היו גוברים על המן שהוא מזרע עמלק היה‏ זה‏ בזכות המילה‏ שהיא רחוקה מן עמלק שהוא ראשית הגוים, ולכך אמר ‏(מגילה‏ טז,‏ ב)‏ וששון זו המילה. ואמר ויקר זה‏ תפילין (אסתר ח,‏ טז). כי בתפילין שם ה׳ נקרא על האדם, כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך ‏(דברים כח,‏ י). ואמרו ‏(ברכות ו,‏ א;‏ נז,‏ א)‏ זו היא תפילין של ראש. ודבר זה היה כאשר נצחו את המן, כי הוא יתברך אשר שמו נקרא עליהם פעל כל זה, וכתיב נקהלו הדהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשורוש לשלוח יד במבקשי רעתם ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים ‏(אסתר ט,‏ ב). ולכך אמר ‏(מגילה‏ טז, ב; אסתר ח,‏ טז)‏ ויקר זה‏ תפילין.‏ כי מפני כי שם ה'‏ נקרא עליהם יראו ויפחדו מהם,‏ והתבאר כי מה‏ שאמר ‏(שם)‏ ליהודים היתה אורה זו תורה.‏ ואע״ג שכבר קבלו התורה היו צריכין לקבלה חדשה לתורה,‏ מפני שיש מודעה‏ רבה‏ לקבלת התורה,‏ לכך היו צריכים לקבלה חדשה.‏ לכך שם החבור הזה‏ שהוא פי׳ על המגילה, גם כי המן הרשע הוא שבקש להחשיך העולם כלה‏ על ידי שבקש להשמיד ולהרוג את כל היהודים, ורצה לאבד ישראל שהם אורו של עולם, והפך הקב"ה מחשבתו להאיר אור עולם, וכדכתיב (שם) ליהודים היתה אורה וגו'. לכך החבור הזה אור חדש, ובאור הזה יהיו הבריות נהנין והודאה אל הש"י יהיו נותנין כעל כל גמלנו ומיד אויבי ה׳ הצלנו, וכן בכל דור ודור יעשה‏ לנו עד כי ישלח משיח צדקינו ואור חדש יזריח הש״י עלינו במהרה בימינו אמן.

בספר משלי, חכמת נשים בנתה ביתה וגו' (משלי ט, א). (מדרש שוחר טוב משלי ט, א) חכמת נשים בנתה ביתה, טבחה טבחה (ספר אור חדש עמוד מח) אף‏ ערכה‏ שלחנה‏ ‏(משלי ט,‏ ב).‏ זו אסתר המלכה,‏ בשעה‏ שהגיע צער לישראל התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע ושכרתו ביין ביותר, וסבר היה‏ המן בעצמו שחלקה לו כבוד והוא לא ידע שפרשה לו מצודה,‏ שמתוך ששכרה אותו יין קנתה‏ אומתה‏ לעולם, אף ערכה‏ שלחנה בעולם הזה‏ ובעה״ב,‏ איזה‏ שם טוב שקנתה,‏ שכל המועדים עתידים להבטל וימי הפורים לא בטלים לעולם, שנאמר ‏ולא יעבור וגו׳ (אסתר ט,‏ כז). ר״א אומר אף יום הכפורים לא יבטל לעולם, שנאמר ‏והיתה‏ זאת לכם לחקת עולם (ויקרא טז,‏ לד) ע״כ.‏ ויש מפרשים מה‏ שאמר כל המועדים עתידים להיות בטלים. היינו על ידי גזירת שמד יהיו בטלים המועדים אבל פורים וי״ה לא נתבטל ע״י שמד, וזה הבטחה בלבד לישראל ואין לזה‏ טעם כלל למה‏ כל המועדים בטלים ע״י שמד ואין אלו שנים בטלים,‏ אבל המדרש הזה‏ בא לפרש מדריגת פורים, ואמר כי אסתר שהיתה‏ נביאה, כמו שאמרו במסכת מגילה ‏(טו,‏ ב)‏ בחכמתה‏ בנתה‏ בית ישראל, ע״י שזמנה את המן, ובזה בנתה בית ישראל. וזה‏ כמו שאמר ז״ל במסכת מגילה‏ ‏(טו,‏ ב), שלכך זימנה אסתר את המן, שנאמר ‏אם רעב שונאך האכילהו לחם,‏ כי גחלים אתה חותה על ראשו וגו׳ (משלי כה,‏ כא־כב). ופירש זה שכאשר שונא שלך הוא מקבל ממך, וזה כאשר אתה נותן לו לחם והוא חפץ לקבל ממך, ובדבר זה הוא נמסר לידך שהוא מקבל, שכל אשר מקבל מאחד בזה הוא נמסר בידו והוא תחת רשותו, ובזה השפילה את המן ועלו ישראל על השונא שלהם הוא הרשע המן, ובזה‏ גחלים אתה חותה‏ על ראשו, כי היה‏ נותן עצמו אל ההעדר מעיקר שלו וזה נקרא ראשו, ובזה‏ קנתה‏ אסתר את ישראל, ודבר זה עוד יתבאר.‏ ויש לפרש גם כן כי מה‏ שאמר כאן התקינה סעודה להמן ושכרתו ביין, כאשר האדם היה‏ בטוב לבב כאילו אינו חסר כלל, דבר זה הוא לתקלה ולמכשול אליו, כי האדם צריך שיהיה תמיד בדעתו שאינו בשלימות וצריך השלמה ואז האדם מקבל השלמה‏ מן הש״י, אבל כאשר האדם הוא בטוב ובשלימות ואינו חסר דבר, זה‏ הוא לתקלה אליו, כי כאשר נשלם דבר אחד דבק בו ההעדר, ודבר זה‏ בארנו במקום אחר ‏(נתיבות עולם נתיבת כח היצר פרק א׳)‏, וראיה‏ לזה כי היצר הרע אשר הוא חסרון לאדם אינו נמצא אצל האדם רק כאשר הושלם ויצא לאויר העולם, וכל זמן שהוא בבטן אמו ולא הושלם יצירתו אין דבק בו ההעדר, ולכך כאשר המן היה‏ בטוב לב במשתה‏ היין וכאלו אינו חסר דבר, ואסתר בקשה‏ להפילו היה‏ שלחנה אליו לפח, שיפול ברשת אסתר ומרדכי,‏ ועוד כי האדם כאשר סר ממנו השכל ונעשה‏ בעל גוף לגמרי, בזה הוסר מן האדם כחו שיש לו מלמעלה, בשביל שהאדם הוא שכלי ויש לו כח מלמעלה, ולכך אמר שעשתה לו סעודה‏ שיהיה בטוב לב ושכרתו, ובזה‏ הוסר שכלו, וכאשר היה עם זה שיקבל האכילה מן אסתר שהיתה‏ שונא להמן והיא רוצה לאבדו, ולא היה לו כחו כי נסתלק כחו ממנו כאשר שכרתו ואז נפל ביד אסתר, ובזה קנתה‏ אומתה, ולכך אמר חכמת נשים בנתה ביתה ‏(משלי ט,‏ א).‏ ומה‏ שאמר ‏(שם)‏ חצבה עמודיה‏ שבעה. פי׳ המעשה הזה של אסתר יש לו קיום, כי הדבר שהוא עומד על ז׳ עמודים יש לו קיום שלא יתבטל, וזה שאמר ‏(מדרש שוחר טוב, משלי ט,‏ א)‏ שכל המועדים יהיו בטלים ואלו פורים לא יהיה בטל לעולם ויש לו יסוד קיים לנצח, אע"ג דבפ״ק דברכות ‏(יב,‏ ב)‏ סבירא להו לרבנן שאף יציאת מצרים לא יהיה‏ בטל, אין צריך לומר בשביל זה כי המדרש הזה‏ סובר כבן‏ זומא דאמר ‏(שם)‏ יציאת מצרים יהיה בטל, אלא אף כרבנן אתיא דאף רבנן אומרים ‏(שם)‏ כי לעתיד יהיה‏ שעבוד מלכות עיקר ויציאת מצרים טפל,‏ ולפיכך כל המועדים אשר הם זכר ליציאת מצרים בלבד והם טפלים לשעבוד מלכיות שייך לומר שיהיה‏ בטול למועדים כאשר אינם עיקר, אבל פורים אינו זכר ליציאת מצרים, דבר זה לא יהיה בטל. ויש לפרש כי פורים שבא בשביל שהמן היה עומד לכלותינו מן העולם שלא יהיו נמצאים כלל, ואם היה ח״ו המן מכלה ישראל (ספר אור חדש עמוד מט) לא הגיעו ישראל לימי המשיח כלל, ולכך ימי הפורים לא יהיו נבטלים מאחר שימי הפורים באים על ז‎ה שלא היה המן מכלה ישראל מן‏ המציאות לגמרי עד כי לא יהיו נמצאים כלל, והש״י נתן להם המציאות ולכך יקיימו המועד הזה אף לעתיד לימות המשיח, שאם לא היה פורים לא הגיעו לימי המשיח, אבל יציאת מצרים אף אם לא יצאו ממצרים אפש‎ר שיהיה להם משיח, וע״י המשיח היו נגאלים, ולכך כל המועדים שהם זכר ליציאת מצרים יהיו בטלים, מה שאין כך בענין פורים שאם לא היה ביטול למחשבת המן ח"ו היו ישראל כלים ולא הגיעו אל הגאולה של המשיח. אמנם מי שסבר כי גם י"ה לא יהיה בטל ‏(מדרש שוחר טוב משלי ט,‏ א).‏ דעתו כי אלו שני ימים דהיינו ימי הפורים ויו״ה דומים בענין זה, כי ימי הפורים מפני שהמן היה רוצה לכלות אותם מן עולם, ודבר זה הוא ביטול גופם, ומפני כך ימי הפורים הם ימי המשתה ושמחה, וזהו הנאות הגוף וצריך שיהיה השכרות כ״כ עד שיסלק השכל, וכמו שאמרו ‏(מגילה ז,‏ ב)‏ צריך לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן ובין ברוך מרדכי. כלומר כיון שתקנו ימי הפורים למשתה ושמחה שהוא הנאת הגוף, לכך צריך שיהיו נמשכים לגמרי אחר הנאת הגוף עד שיסולק השכל לגמרי, כי הגוף והשכל שני הפכים, שאם האחד קם השני נופל, וכל אשר הוא נוטה אחר השכל הוא נגד הנאת גופו, לכך אמרו ‏(שם)‏ שצריך לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. שאז יסולק השכל לגמרי והאדם נעשה גופני לגמרי ואפילו בין ארור המן ובין ברוך מרדכי לא ידע, אף שבשביל ארור המן וברוך מרדכי הוא המשתה והשמחה עצמו, ואפילו זה אינו יודע כל שכן שלא ידע להבחין בין דבר לדבר בשאר דבר.‏ אמנם עוד יתבאר דבר זה, ומפני כך קבעו ימי משתה ושמחה שהוא הנאת הגוף, וזהו הפך יום הכפורים, כי י״ה מסולק מן הנאת הגוף, שכל דבר שהוא הנאת הגוף הוא אסור בי״ה,‏ הן אכילה ושתיה הן רחיצה וסיכה הן נעילת הסנדל תשמיש המיטה הכל אסור ‏(יומא עג, ב).‏ ודבר זה כי י"ה כמדת החטא והעון אשר החטא הוא כרת ואבוד לנפש האדם, וכמו שבאו ימי הפורים על שהיה המן מבקש לכלותם והציל הש׳׳י אותם מהם, כך סמא"ל הרשע המקטרג והוא צר ואויב לאדם מבקש לאבד את הנשמה ולבטל אותה, והש״י מציל אותנו ממנו. ומזה הטעם אף י״ה לא יהיה בטל, כי אם לא היה י״כ היה בטול לנפש לגמרי מפני החטא שהוא לנפש, והיה מגיע לה אבוד מן סמא"ל הצורר שהוא עומד לכלות נפש האדם כמו שהיה עומד עלינו המן לכלות ישראל מצד הגוף, והקב״ה מציל אותנו מידו, ולכך שני הימים האלו אשר הם באים על שהש״י מציל אותנו מן הכליון לגמרי הן מצד הגוף הן מצד הנשמה, לא יהיו בטלים כי שאר המועדים אפשר הבטול להם‏ מפני שהם‏ זכר ליציאת מצרים, ואף אם היו עוד משועבדים במצרים היו באחרונה נגאלים לכך אפשר להם‏ הבטול, אבל אלו שני המועדים שהם באים על שהש״י הציל אותנו ונתן לנו השארית והמציאות, לא יהיה דבר זה בטל לעתיד, כי אם לא היו אלו שתי גאולות, הן גאולה מצד הגוף והן גאולה מצד הנפש, היה כאן אבוד לגמרי ולא היה כאן גאולה אחרונה שתהיה לימות המשיח, ולכך אלו שני ימים לא יהיו בטלים. אבל מי שלא אמר רק ימי הפורים לא יהיו בטלים אבל י״ה אפשר להתבטל, מפני כי יש הרבה צדיקים שאין השטן יכול להם מפני שהם צדיקים, ולכך אף אם לא היה יום הכפורים לא היה מציאות האדם בטל לגמרי, אבל ימי הפורים מפני שהיה חפץ המן לכלות הכל הן צדיק הן רשע, ודבר זה היה אבוד לגמרי, ומי שאמר י״ה לא יהיה בטל סבר כי הצדיקים הם מועטים, ואף הצדיק,‏ אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ‏(קהלת ז,‏ כ). וכמה דורות שרובם חייבים ובזה פליגי, ואף על גב שאנו אומרים גם ביום הכיפורים זכר ליציאת מצרים, וכל אשר הוא זכר ליציאת מצרים יהיה בטל, פירש זה שהש״י בחר בישראל שהוציא אותם ממצרים ובשביל (ספר אור חדש עמוד נ) שהוציאנו ממצרים ולקח אותנו לעם, נתן‏ לנו יום זה שהוא יום סליחה וכפרה להציל את נפשינו, אבל סוף סוף י״ה עצמו הוא הצלת ישראל מן אבוד הנפש, כך היה נראה פי'‏ זה‏ אבל עוד יתבאר,‏ והרי מזה נראה מעלת הגאולה הזאת, שיש לה מעלה זאת שאין לה ביטול וגודל הנס.‏

ובפרק שלוח הקן ‏(חולין קלט,‏ ב) אמרו ליה פפונאי לרב מתנא מצא קן בראשו של אדם מהו, א״ל ואדמה על ראשו ‏(שמואל ב׳‏ טו,‏ לב).‏ משה מן התורה מניין ‏בשגם הוא בשר (בראשית ו,‏ ג).‏ המן מן התורה מניין,‏ המן העץ ‏(בראשית ג,‏ יא).‏ אסתר מן התורה מניין ואנכי הסתר אסתיר ‏(דברים לא,‏ יח). מרדכי מן התורה מניין, דכתיב ‏מר דרור (שמות ל,‏ כג). ומתרגמינן מירא דכיא.‏ ויש לתמוה מה ששאלו דוקא על אלו דברים מניין הם מן התורה, ומה ענין זה לזה לומר מצא קן בראשו ואח״כ משה מן התורה מניין. ויראה כי כל ענין השאלה על ענין האדם ומהו מעלתו, ולכך שאלו מצא קן על ראשו של אדם, אם נאמר כי האדם אף שהיא בעל אדמה‏ מ״מ יש לו השכל, ולכך נחשב האדם כאלו הוא למעלה מצד השכל אשר יש לו, ולכך אמר מצא קן בראשו. כי אצל קן צפור כתיב ‏כי יקרא קן צפור בדרך או על הארץ (דברים כב,‏ ו). ואמרינן ‏(חולין קלט,‏ ב)‏ מצא קן בשמים אינו חייב בשלוח, כי דווקא קן בארץ חייב לשלוח, ולכך אמר מצא קן בראשו של אדם, כי ראשו של אדם שם השכל, לכך שאל אם נחשב האדם שהוא בארץ וחייב בשלוח, או נאמר כי מצד השכל נחשב שאינו בארץ ואינו חייב בשלוח, והשיב לו ואדמה על ראשו ‏(שמואל ב'‏ טו,‏ לב).‏ כי אף על ראשו נקרא אדמה, ובודאי האדמה‏ הוא בתחתונים לגמרי, ועם שהוא על ראשו של אדם אשר שם השכל, אף שהשכל מקומו למעלה עם כל זה לא בטל ממנה שם אדמה,‏ ולכך שאל אח״כ אם כן משה מן התורה מנין. כלומר מאחר שאמרנו כי האדם אינו נחשב שכלי בעצמו ולכך אפילו אדמה על ראש האדם ‏נקרא אדמה, כי שכל האדם הוא עומד בגוף וכאלו הוא בטל אצלו כמו שאמרנו, א״כ האדם שהוא אדם פרטי מנין שיש לו רמז בתורה השכלית, וכך יש לחשוב כי כך הוא האדם הפרטי, שאין לפרטי חשיבות כמו זה, וקודם שימצא האדם הגשמי אין לו רמז בתורה השכלית, ואף על משה יש לשאול מנין שנרמז בתורה, ועל זה אמר כי יש רמז בתורה למשה, ולכך אין לומר כי האדם הוא שוה אל שאר מיני ב״ח, שהרי יש לאדם פרטי קודם היותו רמז בתורה, ומפני כי דבר זה שייך אל הצדיק מפני מעלתו אשר יש לו, לכך שאל מן התורה מניין, שיש לו לרשע רמז בתורה, שמזה‏ יש ללמוד כמה‏ גדול כח הרע ברשעות עד שיש לו רמז בתורה‏ השכלית כי גדול כחו ברשעות וכחו הרע בלתי גשמי, ומפני שאמר המן מן התורה מניין אמר מרדכי מן התורה מנין, וכן אסתר מנין. כי אין סברה שיהיה המן נרמז בתורה ולא יהיה מרדכי ואסתר נרמזו בתורה, כי מרדכי ואסתר הם הפכים להמן, ואין זה בלא זה, וידוע כי ידיעת ההפכים אחד ‏(ראה חדושי אגדות מהר״ל סוטה ט,‏ ב).‏ ולכך אחר ששאל משה מן התורה מנין שיש לו רמז בתורה קודם היותו נמצא, שאל אח"כ המן מן התורה מניין, כלומר כי יש לומר דוקא מי שיש לו מעלה אלקית כמו מרע"ה יש לומר כי מפני מעלתו האלקית אינו נחשב גשמי, אבל המן שהוא הפך זה שהיה רע מניין שהוא נרמז בתורה השכלית קודם חיותו עד שיש ללמוד מזה כי נחשב כח המן אף שהוא רע מאוד אין כחו כמו שאר אדם אשר הוא טבעי גשמי, אבל כחו הרע בלתי גשמי, ועל זה‏ אמר כי בודאי נרמז בתורה השכלית, שנאמר המן העץ וגו׳ ‏(בראשית ג,‏ יא). כלומר כמו שיש לאדם בעל מעלה כמו משה‏ שאינו נחשב גשמי, וכך ג״כ בהפך שיש אדם שהוא רע מאוד ובשביל גודל כח הרע שיש לו אין כחו גשמי ולפיכך נרמז בתורה קודם היותו נמצא במציאות הגשמי, ואמר אם נרמז המן מן התורה אי אפשר שלא יהיה נרמז ג״כ מרדכי ואסתר, כי ידיעת ההפכים אחד ואין זה בלא זה.‏ ועל זה אמר כי (ספר אור חדש עמוד נא) בודאי מרדכי ואסתר נרמזו בתורה ג״כ, ומורה זה על האדם שאין להיות נחשב מציאתו רק גשמי הן לטוב הן לרע, רק כי כח האדם גדול מאוד הן לטוב הן לרע אף אם מקומו בין התחתונים עם הנמצאים הגשמיים, ומה שרמז משה בלשון בשגם. פרשנו בחבור גבורת השם ‏(פרק יח)‏ ע״ש ותמצא מבואר. ומה שנזכר מררכי בלשון ואתה קח לך בשמים ראש. יש לך להבין בחכמה כי מרדכי הפך המן, כי המן כחו מאדים, שהיה רוצה להשמיד ולהרוג הכל, ומספר המ"ן מאדי"ם כמו שיתבאר. ומרדכי כל עניינו הפך זה להציל מן המות כאשר עשה בענין זה, לכך נרמז מרדכי בזה שאמר קח לך בשמים ראש. לפי שהקטורת מציל מן המיתה ומן המגיפה ומן מלאך המות אשר הוא ממונה על המיתה, ולכך נרמז מרדכי בקטורת שהוא עוצר המיתה, וכך היה ג״כ מרדכי מכלה האבדון והמיתה מן העולם, ולכך נרמז בו מרדכי,‏ והמן הפך זה שנרמז כמה שכתוב המן העץ וגו'. כי אכילה הזאת הביא המיתה לעולם, ועץ הדעת מוכן למיתה מיום שנברא, וכך המן היה מוכן לאבד ולהרוג מיום שנברא, והאכילה הזאת שהביא המיתה היה ע״י נחש הקדמוני, וכן המן שהוא מזרע עמלק המעוקל, והוא נחש עקלתון וממנו המיתה בא לעולם, ולכן המן שהוא מזרע של עמלק שכל ענינו להשמיד ולהרוג נרמז בתורה בלשון זה‏ שאמר הכתוב המן העץ וגו׳. כי עץ הדעת היה מביא המיתה לעולם, והמן היה רוצה לאבד את ישראל שהם עיקר העולם, וכאלו היה רוצה לאבד כל העולם, לכך ראוי שיהיה נרמז המן בלשון המן העץ וגו׳. ויש לך להבין דבר זה מאוד,‏ ואסתר נרמז בלשון אנכי הסתר אסתיר וגו׳. ולמה‏ כתוב שני הסתרות, רק כי הסתר ראשון שהיו תחת מלכות אחשורוש שהיו משועבדים לו, ויותר מזה תחת המן, לכך אחר שכתיב והסתרתי פני מהם ‏(דברים לא,‏ יז). חזר לכתוב כי עוד יבא על ישראל שני הסתרות, וזה ואנכי הסתר אסתיר וגו׳. לרמוז על שני הסתרים שאמרנו,‏ וכיון שבימי המן היה כאן הסתר תוך הסתר, לא היה‏ ראוי להיות הגואל רק אסתר שמורה השם על גודל הצניעות שהיה בה, כי הצנועה‏ נסתר בלתי נגלה, ודבר זה יתבאר עוד. לכך הגיע תפילתה ג"כ אל מקום עליון הנסתר, ושם יש בטול לכח המן, ולכך מה‏ שכתיב (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר. שמורה זה על הסתר פנים, דבר זה עצמו מורה כי הגואל מן סתירת פנים‏ הוא אסתר, וזה כי כאשר היו ישראל בהסתרות פנים ראוי שיהיה הגואל אותם מן הסתרת פנים מי שיש‏ לו המדה הראויה לזה, והוא הצניעות והסתר, כמו שהיה לאסתר הצניעות,‏ וכך מרדכי שנרמז בלשון "בשמים ראש" הכתוב אצל הקטורת מורה על ההסתר, כי הקטורת הוא נסתר כאשר ידוע שהרי היו מקטירים אותו לפני ולפנים בי"כ, ובשאר ימות השנה לא היו מקטירין אותו כי אם על המזבח בפנים, וכאשר היו מקטירין על המזבח היו פורשין מן העזרה שיהיה הקטורת בחשאי, וכן אמרו על הקטורת (יומא מד, א) יבא דבר שבחשאי שהוא הקטורת ויכפר על דבר שבחשאי הוא לשון הרע. ומזה תבין כי אסתר בת זוג למרדכי שנקרא על שם דכיא, והדברים האלו עמוקים מאוד ואי אפשר לפרש יותר, וכאשר היו ישראל בהסתר פנים מן הש"י ראוי שיהיה הגואל מרדכי ואסתר שהם מגיעים בתפילתם אל הנסתר, ומזה תבין כמה גדול הנס שהיה להם, כי המן שהיה מזרע עמלק כחו היה להביא המיתה והש"י הציל אותנו ע"י מרדכי מהמן הרע, ולכך אמרו במדרש (מדרש רבה שמות ב, ד) כל מי שנאמר בו היה מתוקן היה לגאולה, ומשה היה רועה צאן יתרו (שמות ג, א). מתוקן היה לגאולה. איש יהודי היה ושמו מרדכי (אסתר ב, ה). מתוקן היה לגאולה. ועוד יתבאר דבר זה מה שאמרו (מדרש שוחר טוב משלי ט, א) שימי הפורים לא יהיו נבטלים. ומפני גודל הנס יסד דוד המלך ע"ה מזמור למנצח על אילת השחר (תהלים כב). על גאולה זאת ופירש על אילת השחר ר"ל מי שהוא יושב בחשך בצרה ומצפה שיצא מן חשך הצרות אל אור הגאולה, שיצא מן חשך הצרות אל (ספר אור חדש עמוד נב) אור הגאולה. וקאמר "אילת" שכל דבר אשר יש אליו תשוקה נקרא אילת, כי הזכר של האילה משתוקקת מאוד אל האילת, וכך אמרו במסכתא יומא (כט, א): מה אילה חביבה על הזכר כל שעה כמו שעה ראשונה. ולכך נקרא גאולת אסתר שחר, כי הלילה הוא חשך וקודם עלות השחר הוא חושך נוסף על חושך הלילה, וכן היה בימי מרדכי ואסתר שהיה חשך תוך חשך, כמו שאמר הכתוב ואנכי הסתר אסתיר (דברים לא, יח). כי היו תוך הגלות שהיו תחת יד אחשורוש, ועתה נוסף על זה חושך וצרות המן, וזה לגמרי דומה אל קודם עלות השחר שהוא חושך על חשך והאדם משתוקק אל האור, והיו הם מתענים וצועקים אל הש"י שתבא להם אור התשועה.

ובמדרש (ילקוט שמעוני תהלים כ"ב, רמז תרפ"ה), למנצח לפי שהוא קופץ כאיל ומאיר לעולם בשעת חשיכה, ואימת הוא מאיר בלילה, אעפ"י שהוא לילה יש בו אורה אור הלבנה והככבים והמזלות, אימתי הוא חשך בעלות השחר, והלבנה שוקעת והכוכבים נכנסין והמזלות הולכים להם, אותה שעה אין חשך גדול הימנו, ואתה שעה הקב"ה עולה את העולם ומעלה את השחר מתוך החשך ומאיר לעולם, וכן הוא אומר והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו (בראשית טו, יב). חשיכה זו מדי בימי אסתר, דבר אחר על אילת השחר, למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך מה השחר עולה והכוכבים שוקעים, אף אסתר בבית אחשורוש הי' היתה מאירה והמן ובניו שוקעים ע"כ. הנה המדרש פי' אילת השחר על מי שיושב בגלות בחשך ומצפה אל הגאולה, ולשון אילת סתר בבית אחשורוש הי' היתה מאירה והמן ובניו שוקעים ע"כ, הנה המדרש פי' אילת השחר על מי שיושב בגלות בחשך ומצפה אל הגאולה ולשון אילת שהש"י קופץ כאילה ומאיר לעולם, והקפיצה הזאת ר"ל שלא תחשוב כי לא היתה הגאולה הזאת נס כמו שאר גאולות שלא תמצא בגאולה זאת נס נגלה כלל, ולפיכך יש לחשוב כי הגאולה הזאת היה כמנהג של עולם, ולכך אמר שאינו כך רק שהש"י היה קופץ כאילה, וזה מפני שהש"י פעל דבר זה והיה על ידי נס, ולכך לא היה נעשה ענין המגילה הזאת בזמן נמשך, כי הדבר שהוא בזמן היא הטבע ומנהגו של עולם שנעשה בזמן, אבל דבר שהוא מן השם יתברך, פעל זה נעשה בלא זמן נמשך, כמו שתמצא בכל המגילה שהיה הנס במהירות ובקפיצה, דכתיב ויאמר המלך מהרו את המן וגו' (אסתר ה, ה). ויאמר המלך מהר קח את הלבוש ואת הסוס (אסתר ו, י). ועודם מדברים ויבהילו את המן וגו' (אסתר ו, יד). הרי כי הכל נעשה במהירות הגדול מפני כי הוא מן הש"י ואינו תחת המשך הזמן, לכך נקרא אילת שקופצת, ועוד נראה כי בעל המדרש מפרש כי נקרא השחר אילת, כי השחר הוא יוצא מן החשך אל האור כמו אילה שקופץ ממקום זה למקום אחר, וכן השחר כאשר הוא עולה מן החשך הגדול שהיה לפני זה אל האור, דבר זה נקרא קפיצה ממקום למקום אחר, וזה נאמר על הגאולה כאשר הש"י מעלה את ישראל מן חשך הגלות אל אור הגאולה נקרא זה שקופץ כאילה ומוציא ישראל מן חשך הגלות אל הגאולה, כי מתחלה היו בצרה ודי היה שיוציא אותם מן הצרה אבל יצאו מן הצרה שהיו רוצים שונאיהם למשול בהם, והם משלו בשונאיהם, ולכך נקראת גאולה זאת אילת, ופירוש זה נכון. ובירושלמי (ברכות ד, ב; יומא פרק ג' הלכה ב'): ר' חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בהדא בקעתא דארבל וראו אילת השחר, אמר לו ר' חייא כך היא גאולתן של ישראל, אמר לו היינו דכתיב כי אשב בחשך ה' אור לי (מיכה ז, ה). בתחלה היא באור קימעא, ואח"כ ויקח המן את הלבוש ואת הסוס (אסתר ו, יא). ואח"כ ואתם כתבו על היהודים (אסתר ה, ח). ואחר כך ומרדכי יצא מלפני המלך (אסתר ח, טז). ואח"כ ליהודים היתה אורה ושמחה וגו' (שם). (מדרש שוחר טוב, תהלים כ"ב): אמר רב יהודה בר ר' סימן בית שיש בו נחשים מביאין קרן של אילת ומעשנין בתוכו ומיד הנחשין בורחים, כך כשבאת אסתר ברח המן. והירושלמי מפרש איילת השחר כי האילה היא קופצת ממקום למקום עד שהיא מתרחקת מאוד, כך גאולתן של ישראל לפי (ספר אור חדש עמוד נג) מדרגות הגאולה שהיא מן הש"י, אין הגאולה בפעם אחת אלא זה אחר זה, שאין באים אל המדריגה העליונה הזאת בפעם אחד, ולפיכך מדמה אותה אל אילה שהיא קופצת במהירות זה אחר זה עד שהוא מתרחק מאוד, וכך גאולתן אינו בפעם אחת כי אי אפשר דבר זה שיהיה בפעם אחת, כי הגאולה היא נקראת אור, דכתיב כי ה' אור לי (מיכה ז, ח). כלומר כאשר ישראל הם בחושך הגלות ה' אור לי, כלומר הש"י בעצמו גואל אותם, ודבר זה אי אפשר שיהיה בפעם אחת לגודל השפלות שיש לישראל בגלותן ומעלתן העליונה אשר יש להם בגאולתן, ולכך אינו בפעם אחת, ומ"מ הוא במהירות היותר כמו שהתבאר למעלה, ולפיכך הגאולה כמו אילה שהיא קופצת ממקום למקום במהירות עד שהיא מתרחקת ביותר, ודבר זה מבואר למי שיבין את זה. ומה שאמר (מדרש שוחר טוב, תהלים כב) בית שיש בו נחשים מביאין קרן של איל והנחשין בורחים בא לומר כי לכך נקראת אסתר איילת גם כן כי קרן אילת מבריח הנחשים וכך אסתר היתה מברחת מבית אחשורוש המן שהוא בודאי נחש הממית שהוא מזרע עמלק שהוא נחש עקלתון שכך הוא שם עמלק שהוא מעוקל וענן א' הוא המן עם הנחש.

וביומא פרק ג' (כט, א) אמרינן מה אילה זו קרניה מפוצלות לכאן ולכאן אף השחר מפצל לכאן ולכאן אמר ר' אידא ולמה נמשלה אסתר לאילה מה אילה זו רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כמו בראשונה אמר ר' יוסי למה נמשלה אסתר לשחר מה שחר זה סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים והא איכא חנוכה ניתן לכתוב קאמרינן והא ניחא למ"ד ניתן לכתוב אלא למ"ד לא ניתן לכתוב מאי איכא למימר מוקים לה כדרבי בנימין בר יפת אמר רבי יוחנן למה נמשלו צדיקים כאילה לומר לך מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפוצלות אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפילה תפילתן נשמעת ע"כ, והם מפרשים אילת השחר מפני כי השחר מתפצל האור לכאן ולכאן שיוצא העולם מן החשיכה אל פעל האורה וכל דבר שיוצא אל הפעל מתפצל לכאן ולכאן כי הדבר שהוא גולם בלא פצול אין זה נקרא שיצא אל הפעל כי עדיין הוא גולם וכאשר מתפצל לכאן ולכאן ואין עוד גולם בזה הוא יוצא אל הפעל ולכך נקרא השחר שיוצא היום אל הפעל מן החשך שיש לו פצולים כמו כל דבר שהוא יוצא אל הפעל ונקרא אילת שקרן אילת יש לו פצולים, ונקראת הגאולה ג"כ אילת כי הגאולה היא אורה כמו אור השחר שהוא יציאה אל הפעל ומפני כי לא הוי ליה למכתב רק למנצח על השחר שהרי מזמור זה נאמר על הגאולה שהגאולה הוא כמו השחר ולא הוי צריך למכתב אילת ולכך קאמר כי גאולת אסתר ראוי שיהיה נקראת אילת על שם אסתר והיתה חביבה על בעלה וזה כיון שלא ידע משפחתה ומולדתה כלל נחשבת כל שעה כמו שעה ראשונה כי כך הוא כל דבר שאינו מכיר בו אין לו חבור אליו והיתה נחשבת כמו בתולה כל שעה, ועוד כי מפני צניעות של אסתר שנקראת אסתר על שם הצניעות שהיתה נסתרת תמיד ולא יצאה לחוץ אל הנגלה לכך נתן לה הש"י שתהיה חביבה על בעלה כמו שעה ראשונה כי דבר שהוא צנוע ואינו רגיל עם אחר הוא חביב עליו כמו שעה ראשונה שחביב עליו בודאי ודבר זה ידוע בחכמה מאוד ולכך לשון אילת מורה על עיקר מעלת אסתר, ור' יוסי שאמר למה נמשלה אסתר לשחר כו' ופי' זה כי הניסים שייכים ללילה כי היום הוא מיוחד להנהגת הטבע והניסים הם בלילה וכך תמצא שהיתה מכת בכורות בלילה אבל היציאה ממצרים ביום כי היום הוא מיוחד להנהגת הטבע והיציאה עצמה הוא כסדר העולה ולכך פי' על אילת השחר היינו סוף הלילה אשר הלילה מיוחד לניסים בסוף הלילה הוא קרוב אל היום כאשר מתחיל להאיר ואינו נחשב לא מן היום ולא נחשב מן הלילה וגם כן הנס של אסתר נס נסתר ולא היה נס נגלה כלל אינו דומה אל הלילה (ספר אור חדש עמוד נד) ששייכים לו הניסים ומפני שהיה נס עכ"פ אינו מדמה אותו ג"כ ליום שבו הנהגת הטבע ולכך אמר על אילת השחר כמו השחר שהוא קרוב ליום וקרוב אל הלילה שהרי אמרינן בברכות (דף ח:) שאם קרא אחר עלות השחר ק"ש של לילה יצא וכן אם קרא בו ק"ש של יום ג"כ יצא ולכך גאולת אסתר הוא דומה לגמרי אל השחר, ומה שנס הזה הוא יותר נס נסתר מכל ניסים דבר זה יתבאר בסמוך.

ומה שאמר כי גאולת אסתר סוף כל הניסים שנתנו להכתב ואלו חנוכה אע"ג שהיה נס נגלה אפילו הכי לא נתן להכתב דבר זה ענין אחר כי המן שהוא צורר לישראל מזרע עמלק ורמז עליו בתורה גודל כחו בודאי דבר זה הוא יותר רושם כאשר היו ישראל גוברים עליו לכך נכתב מפורש ברשימה ובכתיבה וכמו שאמר הכתוב (דברים כה, יט) לא תשכח ולמ"ד (מגילה דף ז.) כי גם מגילת אסתר לא נתן לכתוב מפני כי לא היה נס נגלה לכך לא ניתן להכתב נגלה, ומפרש על אילת השחר שהצדיקים כל זמן שמרבין בתפילות תפילתן נשמעת, פי' כי הנס בימי המן היה בשביל שהש"י שמע תפילתן ועל זה סובב כל המזמור של אילת השחר שיסד אותו דוד על גאולה זאת ולא היה גאולה שהגיעו ישראל לצרה וזעקו אל הש"י ושמע הש"י תפילתם כמו זאת לכך הגאולה הזאת נקראת אילת כי קרן האילת יש לו פצולים מכאן ומכאן והקרן אשר אין לו פיצול הוא גולם סתום וכאשר יש לו פצולים אז הקרן יצא אל הפעל ואינו סתום וכך כאשר הצדיקים מרבים בתפילה ותפילתן יוצאת לפעל ולא יאמר סתם תפילתי רק יוצא לפעל ונגלה לפני הש"י כמו הקרן הזה שהוא יוצא לפעל ואינו גולם סתום וכמו זה היתה גאולת אסתר שהיתה ע"י תפילה שבאותו זמן היו יושבים בחשך והיה להם כמו השחר שהוא חשך ולא אור וע"י שלא היה סתימה לתפילתם רק היה תפילתם יוצאת לכל כקרן אילה שיוצא ומתפצל והשחר עצמו ג"כ מתפצל כמו שאמר בירושלמי (ברכות ד, ב, יומא פרק ג' הלכה ב') לעיל כי אור השחר מנפצת והולך תמיד, ומפני כי אין גאולה שנעשית ע"י תפילה כמו זאת כמו שאמר דברי הצומות וזעקתם לכך נקראת הגאולה הזאת על שם התפילה ונקראת אילת השחר כי היו מתחזין בתפילה והיה תפילתן יוצאת לפעל ולא היה להם כיסוי וסתימה רק התפילה היתה לפני הש"י בפעל והבן הפרושים שפרשו חכמים בלשון אילת והם פרושים ברורים מאד, ולכך אמרה אח"כ (תהלים כב, ב) אלי למה עזבתני וזה קודם שנשמע תפילתה אמרה בתפילתה (שם) אלי למה עזבתני.

ובמדרש (ילקוט שמעוני תהלים, תרפה, כב) יום ראשון אמרה אלי יום שני אמרה אלי יום שלישי צעקה בקול גדול אלי אלי למה עזבתני ד"א אלי בים אלי בסיני ועזבתני, וביאור זה כי יום ראשון כאשר לא היה נענה בתפילה אין ראיה שהש"י עזב אותה ולכך לא אמרה למה עזבתני בתפילתה וכן ביום השני ג"כ עדיין לא אמרה אלי למה עזבתני אבל ביום השלישי שכבר שלשה ימים עברו ואין הש"י עוזב את הצדיקים בצרה יותר מג' ימים וכמו שנתבאר אצל וצומו עלי ג' ימים, ולכך ביום הג' אמרה למה עזבתני, אבל שני ימים ראשונים לא אמרה אלי אלי למה עזבתני, ועוד במדרש (ילקוט שמעוני שם), למה עזבתני נשתנו עלי סדרו של עולם נשתנה עליו סידרן של אמהות שרה אמנו ע"י שעכבה פרעה לילה א' לקה הוא וכל בני ביתו בנגעים אני שאני נתונה בחיקו של רשע כל השנים הללו ואין אתה עושה לי ניסים, פי' זה כי כאשר אסתר היה עליה רוח הקדש ג"כ לכך אמרה שנשתנו עליה סדרי בראשית שהיה ג"כ ראוי לעשות לה הש"י נס להפיל את הרשע כמו שעשה לשרה שהיתה נביאה ועשה הקב"ה נקמה בפרעה שלקח אותה לאשה וכך היה ראוי לאחשורוש להפיל אותו מאחר שלקחה באונס והרי היא נביאה ולנביא ראוי שיהיו ניסים וזה ידוע, ועוד במדרש (ילקוט שמעוני, שם) שלש פעמים כתוב אלי אלי אמרה אסתר לפני הקב"ה רבש"ע שלש מצות הזהרתה לאשה נדה וחלה והדלקת הנר כלום עברתי (ספר אור חדש עמוד נה) על א' מהן למה עזבתני, ויש לשאול במדרש זה וכי אין כאן שאר עבירות לתלות בו ויש לפרש כי אלו ג' מצות שכיחים ביותר ואם לא עברה אותם שהם שכיחים ורגילים כל שכן שלא עברה על מצוה אחרת ועוד מפני כי ראתה אסתר שהיה עליה רוח הקדש ונסתלק ממנה רוח הקדש והיתה אומרת בודאי לכך נסתלק ממני רוח הקדש בשביל שאין האשה מוכנת לרוח הקדש בעבור שאינה בשלימות ולא מצינו רק שבע נביאות עמדו לישראל ולכך חשבה כי אינה ראויה לרוח הקדש בעבור שאין האשה בשלימות כמו הזכר ולכך אע"ג שהיה עליה הנבואה נסתלקה ממנו הנבואה ועל זה אמרה וכי עברתי על שלשה מצות אלו כי אלו מצות נתן הש"י לאשה להשלים חסרון שלה מה שאינה בשלימות כמו הזכר וזה כי האדם יש בו ג' דברים והם חלקי האדם השכל והנפש והגוף, ואצל האשה כל אלו ג' חלקים אינם לאשה בשלימות בערך הזכר, ולכן נתן הש"י אלו מצות לאשה להשלים חסרון האשה כי הדלקת הנר מצוה הזאת שהיא הדלקת הנר תקן השכל שבאדם כי ידוע כי השכל דמה לנר המאיר לאדם וכאשר האשה מקיימת מצות הדלקת הנרות לשבת שהוא מצוה אלקית דבר זה תקון השכל ופרשנו זה במקומו וטהרת האשה מדם נדתה דבר זה ג"כ טהרת הנפש כי הדם הוא הנפש וכאשר האשה מטהרת עצמה מן הדם הזה שהוא דם טמא מתועב והוא מצוה אלקית אז נפשה טהורה.

וחלה הוא דומה לגוף האדם כי גוף האדם הוא כמו עיסה מעורבת, וכן אמרו במדרש (ויקרא רבה כט, א, תנחומא שמיני, ח) על אדם הראשון בשעה ארבעה מן היום גבלו הקב"ה, הרי כי בריאת גופו של אדם כאלו מגביל את העיסה והרי בודאי גוף האדם הוא דומה אל העיסה וכאשר האדם מפריש חלה והחלה היא מצוה אלקית קדושה אז החלה הוא תקון האשה בגופה עד שיש קדושה עליה ג"כ ובכל הג' לא עברה אם כן יש בה הכנה אל רוח הקדש כמו הזכר ולמה עזבתני, ובגמרא (מגילה דף טו:) אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב, ב) אמר ר' לוי כיון שהגיעה אסתר לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה ואמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על השוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא שקראתיו כלב שנאמר (שם, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, חזרה וקראה אריה דכתיב (שם, כב) הושיעני מפי אריה, ופי' זה כי היתה חושבת בשביל שקראה אחשורוש כלב כי הכלב הוא הפחות שבנמצאים עד שאינו נחשב בריאה והרי מלכות פרס א' מד' מלכיות שהיה ממליך הקב"ה בעולם תחת מלכות ישראל ואני קראתי את אחשורוש שהוא מן ד' מלכיות שהם מולכים בעולם וקראתי אותו כלב שהכלב כאילו אינו מציאות נחשב ויהיה לפי זה העולם כאלו אינו נחשב מציאות כלל שהרי העולם נוהג על ידי ארבעה מלכיות לכך היתה אסתר חושבת שחטאה בזה מה שקראה אותו כלב כאלו העולם אינו נחשב דבר וזה אינו כבוד שמים ולכך אמרה שמא בשביל כך נסתלק מעלי רוח הקדש כי מי שיש עליו רוח הקדש אין מחשיב העולם כ"כ בשפלות אף אם הוא רשע מצד עצמו מ"מ מצד המלכות יש בו חשיבות לכך קראה אותו אח"כ ארי כי מצד שנתן הש"י לאריה המלכות הוא אריה אבל מצד עצמו נחשב כמו כלב כאשר הוא רשע והוא נבדל מכל הנמצאים כמו הכלב, ואמרה (תהלים כב, ג) אקרא יומם ולילה ולא דומיה לי פי' כי האדם כאשר קורא מתוך צרה אז הקריאה הוא משני פנים האחד שיעזר אותו מן הרשע אשר ידו גברה עליו בכח זרועו שלו וילחם הש"י נגדו וישבר הש"י זרועות רשע אשר יושב בשלוה ובהשקט ובאורה ואין ראוי ליתן מאוי רשע ועל התפילה זאת אמרה אקרא יומם זהו עניין אחד העניין השני שירחם עליהם ולא יתן אותם לכלותם כי הם יושבים בצרה ובחשיכה וכנגד זה אמרה ולילה ולא דומיה לי ובגמרא מוכח כי פסוק זה אקרא יומם ולילה ולא דומיה פירושו בעניין אחד וכך יש לשם (מגילה דף ד.) אמר ריב"ל חייב אדם לקרות (ספר אור חדש עמוד נו) המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר (תהלים כב, ג) אקרא יומם ולילה ולא דומיה לי, אתמר נמי אמר רבי אמי חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר (שם ל, יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלקי לעולם אודך, ופי' זה כי מצד שתי בחינות היה כאן צרה גדולה הבחינה האחד מצד.

גודל כח המן שעמד עליהם לכלותם והשני מצד שפלות ישראל בעצמם ודי היה באחד כי היו ישראל באותה שעה שפלים והיו בגלות בין האומות וכנגד זה יש לקרות המגילה בלילה כאשר ישראל היו יושבים בחשך הגלות והש"י עזרם ועוד יותר מזה גודל כח ישראל שהיו גוברים על המן ולכך חייב לקרות ביום גם כן וכמו שאמרנו כי אלו הש"י היה עוזר ישראל והציל אותם מן הצרה הגדולה הזאת היה די ויותר מזה שהגדיל הש"י את ישראל עד שהיו מושלים על שונאיהם והיה להם ששון ושמחה ויקר והנה הוציאם מן הצרה הגדולה אל ההפך אל השמחה הגדולה וכנגד זה חייב לקרות המגילה שני פעמים האחד בלילה מפני שהיו יושבים ישראל בחשך הצרות והוציא הש"י אותם מן החשך ומפני שהגיעו ישראל אל ההפך הוא השמחה הגדול עד שהיה להם אורה ששון ושמחה ויקר חייב לקרות המגילה גם כן ביום שהוא כולו אורה ומה שאמר (שם כב, יג) אקרא יומם ולא תעשה ולילה ולא דומיה ומקדים היום לפני הלילה והיה לו לומר אקרא לילה ולא תענה ויום לא דומיה לי, ונראה לפרש מפני כי תפילת היום הוא עיקר כדאיתא בפרק קמא דברכות (דף ו:) אמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יזהר אדם בתפילת מנחה שהרי אליהו לא נענה רק בתפלת מנחה שנאמר (מלכים א יח, לו) ויהי בעלות המחנה ויגש אליהו עד כאן, לכך אמרה אקרא יומם וגומר אבל בוודאי תפלת הלילה הוא קודם מפני שאין תפילת הלילה רק להוציא אותם מתוך הצרה והחושך אבל תפילת היום היה שיתן להם השם יתברך אורה להתגבר על שונאיהם כמו שאמרנו אמנם לפי פשט הכתוב אקרא יומם ולילה ולא דומיה נראה פירוש זה לפי פשוטו כי מפני שכבר נמסרו להשמיד ולהרוג כמו שאמר (אסתר ז, ד) ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו וגו' שדבר זה אם נמכרו לעבדים היתה צרה בודאי אבל צרה זאת הוא לאבדם לגמרי ולפיכך על זה ראוי להתפלל אל ה' יומם ולילה כמו שהיה צרה זאת צרה גמורה ולא היה לצרה זאת הפסק כאשר היה לאבדם ולכך היו צועקים יום ולילה להושיע אותם מן הצרה הזה ולכך כאשר הושיעם הש"י יהיו צריכים לתת הודאה ושבח להקב"ה על אשר עשה עמהם והציל אותם צריכים גם כן לתת אל הש"י שבח לילה ויום כפי הצרה שהיה להם וכאשר נותן שבח אל הש"י בלילה וגם ביום נקרא השבח הזה שבח לעולם ולכך מביא קרא (תהלים ל, יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלקי לעולם אודך, כי השם יתברך אשר עשה לנו תשועה כמו זאת שהושיע אותנו מתוך הצרה שכבר נמסרו למות לדבר הזה אין לו קץ וסוף ולכך לעולם אודך.

ועוד יש לך להבין כי היה צרתם ממדרגה עליונה אשר היא כוללת לילה ויום וכן תשועתם ממדריגה עליונה כוללת יום ולילה ולכך (מגילה דף ד.) חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום, והבן זה מאוד, ואמר (תהלים כב, ד) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל.

ובמדרש (בראשית רבה לך לך מח, ז) רבי שמואל בר חנינא אומר כל קלוס שישראל מקלסין להקדוש ברוך הוא כבודו יושב ביניהם שנאמר (תהלים כב, ד) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, וביאור זה כמו שפרשנו בחבור גבורת השם (פרק סז, סח) כי ישראל הם עלולים מן השם יתברך בעצם ובראשונה והעלול הוא מורה על שבחו של העילה כי אין עלול בלא עילה ויורה העלול על מציאות עילה ועל מהות העילה וזהו שבחו וכמו שפרשנו זה באריכות במקום אחר (גבורות ה' פרק סו) ולכך ראוי אל ישראל בפרט השבח והתהלה מטעם אשר אמרנו וזה שכתיב (דברים ד, ז) ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראינו אליו, ומפני כך אמר שהשם (ספר אור חדש עמוד נז) יתברך יושב ביניהם כאשר הם משבחים אותו כי אין קרוב אל השם יתברך בשבחים ובתהלות כמו ישראל ומטעם אשר אמרנו ולכך אמרו ז"ל (חולין דף צא:) חביבין ישראל מן המלאכים כי המלאכים מזכירים שמו אחר שלשה תיבות (ישעיה ו, ג) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וישראל מזכירין שמו אחר שני תיבות (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלקינו, וזה גם כן כמו שאמרנו כי ישראל שהם העלול הראשון מן הש"י אינם כמו המלאכים שנקראו מלאכים מפני שהם שלוחים ומלאכים והרי הם שלוחי השם יתברך לשמור את האדם אבל ישראל נקראים בנים אל השם יתברך ולכך השבח שהוא מן ישראל שהם עלולים ראשונים קודמים למלאכים כי הם יותר קודמים ומורים על העילה ומפני כי העבד נבדל מן אשר הוא עבד אליו ולכך מזכירין שמו אחר שלשה תיבות כי שלשה קדושות מורה הבדל ופחות משלשה אין כאן הבדל גמור סימן לדבר פחות משלשה הוי כלבוד (שבת דף צז.) ובשלשה לא הוי לבוד אבל ישראל מזכירין שמו אחר שני תיבות והוא פחות משלשה להורות כי יש להם חיבור וצירוף אל השם יתברך כמו שיש לבן חיבור וצרוף אל האב ולכך מזכירין שמו אחר שני תיבות ולכך אמר (תהלים כב, ד) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל כי כבודו יושב ביניהם ומה שאמר יושב תהלות ישראל לשון יושב דבר זה מופלג מה שנקרא השם יתברך יושב תהלות ישראל מפני כי ישראל בשבחם שלהם ממליכים הקדוש ברוך הוא והמלך מצד מלכותו נקרא שהוא יושב על כסא מלכותו ובפרק גיד הנשה (חולין דף צא:) חביבין ישראל לפני הקב"ה שהמלאכים אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום ואמרי ליה פעם בשנה ואמרי ליה פעם אחת ביובל ואמרי ליה פעם אחת לעולם, וישראל אומרים שירה בכל עת ובכל שעה שירצו וישראל מזכירין השם לאחר שני תיבות (דברים ו, ד) שמע ישראל (לשון) ה', ומלאכי שרת אחר שלשה תיבות (ישעיה ו, ג) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות ואין מלאכי שרת אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים שירה למטה שנאמר (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בוקר ואח"כ ויריעו כל בני אלקים, והנה אמרו כי אין המלאכים אומרים שירה עד שאמרו ישראל שירה כי ישראל הם קודמים מפני כי הם נקראו (דברים יד, א) בנים והתולדה מורה על העילה הראשונה ולכך שירתם קודמת למלאכים וזה שאמר (תהלים כב, ד) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, כי הש"י יושב ושומע לתפלתם קודם לכל הנבראים מפני שהם בנים אל הש"י ואין ראשון אל האב רק הבן ואמר (שם כב, ה) בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטימו מפני הבטחון שהיה להם בו יתברך ותפלטימו מן צרות שלא התחילו הצרות לבא והיה מפלטם מן הצרות ואמר (שם כב, ו) אליך זעקו ונמלטו כלומר יותר זה כאשר בא להם צרה פתאום זעקו אל הש"י להושיעם ונמלטו ואמר (שם כב, ה ו) בך בטחו, ולא בושו, כי עוד יותר מזה אף כאשר לא היו בצרה רק היו בבושה ובכלימה בך בטחו ולא בושו כי כל קויך לא יבושו (שם כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש ולכך אין בטחוני רק בו יתברך, חרפת אדם כלומר כי ישראל בין האומות הם לחרפה עד שאינו נחשבים אדם ולא עוד כי כל העם בזוי בעיניהם בכלל לא האדם היחידי בלבד ולכך אין בטחוני רק בו יתברך.

ובמדרש (ילקוט שמעוני תהלים כב, תרפ"ו) ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם מה התולעת היא בזויה אף ישראל בזויים בעיניהם שוחקים עליהם, ולכך אמר (תהלים כב, ח) כל רואי ילעיגו לי ובא להגיד גודל הצרה שהיה להם ועם כל זה על ידי תפילתם הציל אותם הש"י מן האויב וכל המזמור הזה עד הסוף מפרש כמה גדול תוקף הנס שעשה הש"י להם ואין להאריך בפירוש המזמור עוד וסוף המזמור (תהלים כב, לב) יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה, פירש יגידו צדקתו של הש"י אשר עשה לעם נולד שנחשב כאלו נולדו שהרי היו נוטים למות לכך נחשב כאלו נולדו מחדש, ויש לתמוה שכיון שכ"כ היה (ספר אור חדש עמוד נח) הצרה איזה חטא היה גורם הצרות הזאת כי א"א שיהיה זה בלא חטא ובגמרא (מגילה דף יב.) שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו ישראל באותו דור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אמר להם א"כ אותם שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם נבוכדנצר אמרו לו וכי משא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהם רק לפנים ע"כ, ומה שאמר להם אמרו אתם מקשים וכי דרך הרב כאשר שואלין אותו תלמידיו הרב יאמר להם אמרו אתם כי לכך שאלו כי לא ידעו.

ויראה מפני שאמרו למה נתחייבו שונאים של ישראל כליה ולא שאלו רק למה נתחייבו שונאים של ישראל כליה ואבוד דאל"כ לא היה להם לומר מה חטאו ישראל שבאותו דור שנתחייבו כליה ולא שאלו רק על הכליה ועוד מה שאלו שמא לא נתחייבו דבר כלל רק כי המן היה מבקש להרוג אותם כמו שדרך הרשע לעמוד על הצדיק והש"י שמע תפלתם והצל אותם מן המן הרשע אלא בודאי הם היו יודעים שנתחייבו עונש כי ידעו שהיה בהם חטא רק שנראה דבר זה דוחק שבשביל חטא זה יהיו חייבים כליה ולכך היו רוצים לעמוד על הבירור להיות עונש גדול כזה לכלות ולאבד את שם ישראל ולא יזכר שם ישראל עוד כמו שהיה רוצה המן לאבד ישראל ועל זה אמר אמרו אתם מה חטא היה בישראל שאפילו שאין זה קשיא מה שאין החטא כ"כ שיהיה חייבין עליה כליה כמו שאתם שואלים למה נתחייבו כליה אבל משמע מדבריכם כי על כל פנים ראוים הם לעונש מה עונש יש להם ועל זה אמרו (שם יב, א) מפני שנהנו וכו' אבל אין לומר מאחר שאין ראוי שיהיו חייבים כליה א"כ מנין להם שמא לא היה כאן חטא כלל רק כי היה זה המעשה המן הרשע שחשב על היהודים והש"י היה מהפך מחשבת רשע ואין כאן עונש ישראל כי זה אינו שאם לא היה כאן עונש כאשר הפך מתשבתו כמו שראוי שיהיה נהפך מחשבת רשע לא היה ראוי שיקבעו בשביל זה ימי פורים כיון שאין חטא בישראל שיהיה עליהם בא עונש כי אין הקב"ה נותן את ישראל ביד רשעים רק כי היה כאן חטא ולפיכך אמר להם אמרו אתם ועל זה השיבו בשביל שנהנו מסעודתו של אותו הרשע ובשביל עונש זה ראוים עונש אבל אנו שואלין מפני מה נתחייבו כליה ולא יהיו נשאר מהם כלל ואז אמר להם כי לפי דבריכם שאפילו עונש אין לחייב אותם רק אותם שבשושן אבל בשאר עולם לא עשו כלל ואמר להם מפני שהשתחוו לע"ז ובשביל זה נתחייבו כליה מן העולם כי זה עצם ישראל שהם אל השם יתברך כאשר מורה שם ישראל אשר חתם בשמם שם אל ודבר זה קיום ישראל שאף אם הם פזורים ומפורדים בין א"ה לא הוסר משמם שם אל.

ובשם העצם שלהם שהוא שם ישראל מורה שהם אל הש"י וכאשר הם ח"ו עובדים עבודה זרה והם לאלקים אחרים ראוים לעונש להמחה שמם מן העולם לגמרי ואז אמרו אם כן משא פנים יש בדבר זה וכו'.

ואין להקשות הרי בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) אמרינן אמרו מלאכי שרת לפני הקדוש ברוך הוא כתיב בתורה (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו, כו) ישא ה' פניו אליך, ומשני הא בישראל הא באומות העולם, כי אין זה קשיא דבמסכת נדה (דף ע:) אמרינן הא קודם גזר דין הא לאחר גזר דין, ומשמע דאף בישראל אין נושא פנים לאחר גזר דין ובודאי זה היה אחר גזר כיון שנתנו ביד המן אם כן כבר נגזר דין מלמעלה עליהם והתחילה הגזירה לצאת אל הפעל.

ונראה כי אף לדברי רבי שמעון בן יוחנן דלעיל מה שיצאת הגזירה עתה היה זה מפני שנהנו מסעודתו של אחשורוש כי אותו מעשה שהשתחוו לצלם נבוכדנצר היה גורם אותו חטא שהיו נהנים עתה מסעודתו של אחשורוש ואף כי לא נהנו מן הסעודה רק אותם אשר בשושן מ"מ היה גורם להיות נזכר להם עון הצלם בזמן החטא שהשתחוו (ספר אור חדש עמוד נט) לצלם היה זה שנהנו מסעודת אחשורוש ולכך הכתוב מספר ענין הסעודה שהוא הדבר שהיה גורם שיהיה נזכר חטא הצלם כי חטא זה שנהנו מסעודה של אחשורוש הוא גם כן קרוב לעבודה זרה לגמרי כאשר סעודתו היה לשבח מלכותו שהיה אחשורוש מארבעה מלכיות שהם בעולם אשר הם מתנגדים לישראל שהם דביקים בו יתברך ואלו ארבע מלכיות הם דביקים בעבודה זרה וכאשר היו נהנים מן הסעודה שעשה לשם ולתפארת מלכות האומות בזה היו נותנים שם לעבודה זרה רק שאין זה עבודה זרה גמורה ומפני זה לא היה ראוי שיתחייבו כליון לגמרי כאשר אין זה עבודה זרה גמורה ולכך היה עון זה גורם לזכור עון הצלם גם לא עשו החטא רק אותם שהיו בשושן ומה שלא יצאת הגזרה לפעל כאשר השתחוו לצלם מפני שלא היה מוכן להיות נפרעים על חטאם כי אם על ידי המן שהיה מזרע עמלק והוא צר הצורר ואין המן ראוי לגדולה כי אם על ידי אחשורוש שהיה מנשאו גם מפני כי אלו ד' מלכיות כל אחת ואחת עמדה על ישראל בענין אחד כי מלכות בבל החריבה בית המקדש והגלה ישראל לבין האומות ולא תקים על ידי מלכות אחת צרה פעמים לכך מאחר כי מלכות בבל החריבה ב"ה לא היה במלכות זה צרת המן לכך היה צרה זאת במלכות מדי שניה למלכיות בבל ולא היה ראוי שיצא עוד צרה לפעל מן מלכיות בבל רק כאשר נהנו מסעודת אחשורוש היה נזכר להם אותו חטא ועל מה שהשיב בשביל שהשתחוו לצלם נבוכדנצר אין להקשות אם כן אותם בלבד יהיו נענשים דודאי נבוכדנצר היה מעמיד הצלם בכל מקום דכתיב (דניאל ג, ה) והיה כאשר ישמעו התוקעים יפלו על פניהם כמו שמבואר בכתוב, ויש שואלין כי אם היה הנס גדול כל כך למה לא נעשה בכל המגילה הזאת נס נגלה ומפני כך אמרו כי אין זה מורה על גודל הנס של המגילה הזאת כאשר לא היה בכל מעשה של המן נס נגלה ולא כן חנוכה שנעשה נס נגלה בנרות חנוכה, אבל יש לך לדעת כי הפך זה הוא כי מה שלא נעשה נס נגלה במגילה הזאת הוא בשביל גודל הנס שהוא גדול ביותר עד שבא ממקום עליון הנסתר ואי אפשר להיות אותה מעלה בנגלה ומטעם זה לא נכתב גם כן השם בנגלה בכל המגילה הזאת רק נרמז בנסתר ולא היה הנס כי אם על ידי אסתר שנקראת כך על שכל ענינה היה נסתר כי צנועה היתה כמו שיתבאר דבר זה באריכות, וכן מרדכי גם כן ראוי שיהיה על ידו נס זה וכמו שנתבאר, ואפילו חנוכה היה נס נגלה ובגאולה זאת לא היה הנס נגלה והכל בשביל שהנס היה להציל מהמן הרשע שגדול היה כחו כמו שיתבאר, ולכך הנס הזה ממקום עליון נסתר ולא היה כאן נס וגלה גם כן רק כפי מה שבא משם הגאולה היה הנס וכאשר היה ממקום עליון שהוא נסתר ונעלם הי' הנס ג"כ נסתר ונעלם וזה שאמר במדרש (אסתר רבה ג, י) כל מקום שנאמר במגילה מלך סתם פירוש הן מלך הקדוש ברוך הוא הן מלך אחשורוש ובמקום שכתיב המלך אחשורש במלך אחשורש עד כאן, ופירש זה כי במגילה הזאת לא נזכר השם בפירוש מטעם אשר אמרנו לפי שבא הצלתם ממקום עליון נסתר וכל הדברים היו נעשים למטה ולמעלה ולפיכך בכל מקום שכתיב המלך הוא המלך אחשורש שהיה פועל כמו שנגזר עליו מן השם יתברך שהוא מלך עולם ודברים אלו ברורים אמנם לקמן עוד פרשנו כי נס הזה היה כאשר כבר היו בגלות ואינו דומה לנס חנוכה שהיה ב"ה נבנה וקיים ולא היו ישראל בחשיכות הגלות כמו שהיו בימי אחשורש שישבו ישראל תוך חשיכת הגלות ותוך חשיכת הגלות באה צרה זאת ואף כאשר השם יתברך היה מסלק הצר הצורר הוא המן עדיין אין אל ישראל הגאולה שהרי יש כאן חשיכת הגלות ולכך אף כאשר עשה השם יתברך להם נס לא היה כאן נס נגלה כאשר יושבין ישראל בחשך הגלות וטעם זה ענין אחד עם הטעם הראשון כי הא בהא תליא כי לכך היה בא הנס הזה לישראל ממדריגה עליונה מאוד.

מפני כי היו ישראל (ספר אור חדש עמוד ס) באותו זמן בגלות והצרה הזאת היתה צרה תוך צרה לא כמו נס חנוכה כי באותו זמן היה ב"ה בנוי ומפני כך היה צריך להיות גאולה באה ממדריגה עליונה נסתרת ולכך לא היה כאן נס נגלה ועוד יתבאר מפני גודל הנס דקדקו ז"ל ביותר במגילה הזאת לפרש כל דבר ודבר כמו שנמצא במסכת מגילה פירוש כל המגילה עם הפתיחות לזאת המגילה והכל הוא בשביל הנס הגדול ולכך מהם יש ללמוד לעשות גם כן לפרש איזה דברים במגילה הזאת לדעת תוקף הנס הזה: