פתיחת התפריט הראשי

אור חדש:עריכה

פירוש על מגילת אסתר, ונקרא בשם הזה כדאמרינן‏ בפרק קמא דמגילה (טז,‏ ב)‏ ליהודים היתה‏ אורה (אסתר ה;‏ טז).‏ אמר ר' אלעזר אמר רב יהודה אורה זו תורה, שנאמר כי נר מצוה‏ ותורה אור ‏(משלי ו,‏ כג).‏ ויש לשאול הרי כבר היה להם התורה‏ מסיני, בשלמא מה‏ שאמר וששון זו המילה, וכן ויקר זה‏ התפילין. דבר זה‏ יתבאר בסמוך כי בשביל וכו'‏ מצות המילה ובשביל מצות התפילין היו גוברים על המן, אבל ליהודים היתה אורה‏ זו תורה, נראה‏ שאין לפרש בשביל התורה‏ היו גוברין על המן, כי זה אין צריך לומר, כי כל זכות מה‏ שיש לישראל הכל הוא התורה, לכך לא היה צריך לכתוב זה, אבל מה‏ שאמר אורה זו התורה, כדאמרינן במסכת שבת בפרק ר' עקיבא (פח,‏ א):‏ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט,‏ יז).‏ מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה‏ לאורייתא.‏ אמר רבא אעפ״י כן הדר קבלוה‏ בימי אחשורוש, שנאמר ‏קימו וקבלו (אסתר ט,‏ כז). קיימו מה שקבלו כבר ע״כ. והרי חזרו ישראל וקבלו התורה,‏ ואם לאו הרי יש מודעה רבה לאורייתא והוצרכו לחזור ולקבלה. והתוספות הקשו שם ‏(שבת פח,‏ א)‏ והלא כבר הקדימו נעשה‏ לנשמע, ותרצו התוספות: ושמא היו חוזרין בהם כשר‎או האש הגדולה. והא דאמר בפרק קמא דע״ז ‏(ב,‏ ב)‏ כלום כפית עלינו הר כגיגית. משמע אם היה כופה‏ עליהם הר כגיגית לא היה‏ להם תשובה,‏ והכא אמר דמודעא רבה לאורייתא שהיו חוזרים בהם,‏ היינו על שלא קבלוה,‏ אבל מה שלא קיימו איכא תשובה ע״כ דברי התוספות. ובאמת התירוץ הוא קשה מאוד, כי מה‏ שהקדימו ישראל נעשה לנשמע הוא זכות הגדול של ישראל, ואיך נאמר שהיו חוזרים ממה‏ שאמרו נעשה‏ ונשמע. ושם ‏(שבת פח, א)‏ אמר נמשלו ישראל לתפוח, מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע,. ולפי' התוספות הרי היו חוזרין בהם כשראו האש הגדולה,‏ ועוד אמרו שם ‏(שם פח,‏ א),‏ בשעה‏ שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ק״ך רבוא של מלאכי שרת וקשרו לכל אחד שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.‏ ולפי'‏ התוספות הרי היו חוזרים בהם,‏ ועוד כי לפי'‏ התוספות משמע כי מה שכפה‏ עליהם הר כגיגית הוא מודעא רבה מה‏ שלא קיימו ישראל התורה, א״כ יש לשאול כי אע״ג שחזרו וקבלו עליהם בימי מרדכי את התורה, מ״מ הדורות שהיו קודם שחזרו וקבלו בימי מרדכי איך נענשו על שלא קיימו את התורה, והרי יש מודעא רבה‏ ועדיין לא חזרו וקבלו את התורה,‏ וצריך לומר לפי׳ התוספות כי הוא יתברך יודע הוא שלא היו חוזרין רק בשביל שראו את האש הגדול, ודבר זה אינו חזרה, כי ישראל היו סבורין כי תמיד ידבר הש״י עמהם כך ויהיה להם החזרה,‏ אבל הש״י ידע כי לא יהיה זה רק בפעם הזה, וכמו שאמרו אח"כ דבר אתה‏ עמנו ונשמעה (שמות כ, טז).‏ לכך אין זה חזרה,‏ ומ״מ יש כאן מודעא דסוף סוף היו חוזרין רק בשביל והדר וקבלו עליהם איגלאי מלתא למפרע שלא היו חוזרין רק בשביל שהיו סבורין כי ידבר הש״י עמהם תמיד ולא יוכלו להתקיים, כמו שאמרו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ אלקינו עוד ומתנו ‏(דברים ה,‏ כב)‏. ומה שחזרו וקבלו עליהם התורה אין זה רק גלוי מלתא שלא תוהו,‏ והנראה כי לא היו חוזרים בהם כלל, ומה שהקשו בתוספות ‏(שבת פח,‏ א)‏ למה כפה עליהם הר כגיגית, הרי כבר קדמו נעשה לנשמע,‏ דבר זה מפני כי‏ התורה שהיא לישראל בה קיום העולם, וכמו שאמר ‏(שם פח,‏ א)‏ אם מקיימין את התורה מוטב ואם לאו אחזיר את העולם לתוהו ובהו. וא״כ התורה הוא מחויב והכרחי, ומה בכך שהם קבלו התורה והקדימו נעשה לנשמע, מ״מ נתנה לישראל התורה כמו שהיא בעצמה, וכיון שהתורה בעצמה הכרחי כך נתינת תורה לישראל בהכרח הגמור, שאם אין התורה העולם חרב,‏ ומ״ש ‏(שם,)‏ דאיכא מודעא רבה לאורייתא דסוף סוף כיון שהיתה התורה בהכרח, דבר זה הוא מודעא רבה לאורייתא, ואיך לא יהיה כפה עליהם הר כגיגית, כי יאמרו כי התורה אינה מוכרחת ומחויבת בעולם רק שבאה התורה לעולם בשביל שרצו בה ישראל, שהיו מקבלים אותה מדעתם ואינו דבר מוכרח, ואין הדבר כך כי התורה היא מחויבת בהכרח, ואם לא היה התורה היה חוזר העולם לתוהו ובוהו, וכפי שהיה התורה בעצמה כך היה קבלתה שהכריח אותם על זה,‏ ועוד בשביל כך היה כופה עליהם הר כגיגית כדי שיהיו אנוסים, שהיה מאנס אותם על קבלת התורה, וכיון שהיו ישראל אנוסים, ובמאנס כתיב ‏לא יוכל לשלחה כל ימיו (דברים כב,‏ כט). וכן לא יפרד ישראל מן הש״י לעולם, וכך אמרו במדרש ‏(מביאו רבינו בספרו גור אריה, ומובא גם בספר מנחה בלולה, ומקורו לא ידוע)‏ על הפסוק ‏(שם)‏ ולו תהיה לאשה‏ לא יוכל לשלחה כל ימיו. כשבא הקב״ה‏ לתת תורה לישראל כפה עליהם הר כגיגית שיקבלו תורתו, וכיון שכך הרי ישראל אנוסתו של הקב״ה, ובאנוסה כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ‏(שם)‏. ואלו המפתה אין בה שלא יוכל לשלחה, והטעם הוא כיון שהיה מאנס אותה א״כ הוא היה מכריח אותה אל החבור הזה, והחבור שהוא הכרחי אין לזה סילוק כלל כיון שהיה החבור הכרחי,‏ והפי׳ אשר פרשנו הוא פי'‏ זה בעצמו, ולא אמר במדרש בשביל שהיה אנוסים כפה עליהם, רק מה שהוא מתחייב מזה שהכריח אותם על התורה, שמתחייב מזה שאין הש״י מפריד מאתו ישראל, אבל עיקר הסבה שהיה מכריח אותם הוא הטעם אשר אמרנו, כי התורה בעולם היא הכרחית,‏ ובמדרש תנחומא בפרשת נח ‏(אות ג)‏ מקשה קושיא זאת, למה הוצרך הש״י לכפות עליהם הר כגיגית, והלא כבר אמרו ‏נעשה ונשמע (שמות כד,‏ ז). ופי'‏ שם כי לא קבלו רק תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה, כי תורה שבעל פה יש בה דקדוקי מצות שהם עזים וקשים, ולכך כפה עליהם הר כגיגית, וגם לפי׳ זה קשה דסוף סוף לא היו רוצים בתורה שבעל פה, ואין הדעת נוחה בזה למעט זכות ישראל בתורה הן התורה שבעל פה הן התורה שבכתב. ונראה כי אין הפי׳ שלא היו רוצים לקבל עליהם תורה שבעל פה עד שכפה עליהם הר כגיגית, רק כי ר״ל כי מה שכפה עליהם הר כגיגית הוא בשביל כי כך ראוי, כי התורה שבכתב היא ראשונה לקבלה, לכך קבלתה היא בלא כפיה, כי ישראל מצד עצמם הם ראוים ומוכנים לתורה על כל פנים, ואין שייך לכפות עליהם ההר כאשר הם מוכנים מצד עצמם אל התורה, אבל התורה שבעל פה אין קרובה כ״כ קבלתה כמו התורה שבכתב, כי תורה שבכתב קודם לקבל ואח״כ תורה שבעל פה, וישראל מצד עצמם מוכנים לתורה, ובתורה שבכתב הרי יש להם תורה, לכך קבלתה של תורה שבעל פה שכפה עליהם ההר כגיגית, אבל שלא יהיה ישראל רוצים בתורה שבעל פה והיה צריך לכפות עליהם ההר ולמעט זכותם של ישראל דבר זה אינו,‏ רק שפי׳ המדרש כי הכל היה כפי הראוי להיות כל אחד ואחד, ומפני שקשה דכיון שאמרו ‏(שם)‏ נעשה ונשמע. הרי אמרו זה על תורה שבכתב ועל התורה שבעל פה ביחד, ועל זה אמר כי זה אינו, כי התורה שבעל פה יש בה דקדוקים קשים מאוד, ולכך קבלת תורה שבכתב בפני עצמו וקבלת תורה שבעל פה בפני עצמו, וכל אחד היה קבלתה כפי מה שהוא כמו שאמרנו. וכאשר תבין דברי חכמים על אמתתם תדע להבין כי הפי׳ אשר אמרנו הוא עיקר והוא ברור.‏ ואמר ‏(שבת פח,‏ א)‏ כי אעפ״י כן הדר קבלוהו בימי אתשורוש. כי כאשר הוסיפו במצות מקרא מגילה, ודבר זה כמו הוספה, וכמו שאמרו בפ״ק דמגילה (יד, א)‏, מ״ח נביאים ושבע נביאות עמדו לישראל וכולם לא פחתו ולא הוסיפו על התורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה, מאי דרוש, אמר ר׳ חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה ומה אם מעבדות לחירות אומרים שירה, מחיים למות על אחת כמה וכמה ע״כ.‏ וכאשר יש כאן הוספה א״כ העיקר קודם, ולפיכך כאשר קיבלו מעצמם ההוספה הזאת שהוא מקרא מגילה, בזה קבלו כל התורה שהיא ראשונה ‏(שבת שם)‏. ובתוספת נמצא העיקר מק״ו, וא״כ מעתה אין כאן מודעא כלל. ולפיכך אמרו ‏(מגילה טז,‏ ב)‏, ליהודים היתה אורה ‏(אסתר ח, ט). זו תורה.‏ אע״ג שכבר היה להם התורה מסיני מ״מ צריך (לומר) שלא היה כאן מודעא רבה לאורייתא, ומה שאין כאן מודעא זה היה על ידי מקרא מגילה, כאשר קבלו מדעתם מקרא מגילה,‏ ואמר ‏ שמחה (אסתר ח,‏ טז).‏ זו י״ט, דכתיב‏ על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום י׳׳ד לחודש אדר שמחה ומשתה‏ וי״ט (אסתר ט, יט).‏ אף על גב שלא קבלו עליהם לעשות י״ט מ״מ שמחה של י״ט איכא,‏ וששון ‏(אסתר ח,‏ טז)‏ הוא המילה, שנא׳ שש אנכי על אמרתך (תהלים קיט, קסב). על המילה (מגילה טז, ב). ומה‏ שנקראת המילה‏ ששון ביותר משאר מצות, וזה כמו שיש אבילות על המת שהוא חסרון שמגיע אל האדם בשביל מתו כך הששון והשמחה נאמר כאשר הדבר הוא בשלימות הגמור, וע״י המילה‏ האדם שלם, כמו שאמרו במסכת נדרים ‏(לא,‏ ב)‏ גדולה מילה שלא נקרא אברהם תמים עד שנמול, שנאמר ‏התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז,‏ א).‏ ומפני כי עמלק הוא ראשית גוים, דכתיב ‏ראשית גוים עמלק (במדבר כד, כ). לכך הי׳ שונא עמלק המילה‏ שהוא שייך לישראל דוקא ולא לגוים, לכך כתיב אצל עמלק ‏אשר קרך בדרך ויזנב את הנחשלים אחריך (דברים כה,‏ יח). ואמרו במדרש ‏(תנחומא תצא,‏ ט)‏ מה של בית עמלק עושים, היו מחתכין מילותיהן של ישראל וזורקין אותם כלפי מעלה ואומרים בזה בחרת, הא לך מה שבחרת ע״כ. וכל זה מפני כי עמלק הוא עיקר וראשית הגוים, לכך מאסו במילה שהיא מיוחד לישראל כאשר היו גוברים על המן שהוא מזרע עמלק היה‏ זה‏ בזכות המילה‏ שהיא רחוקה מן עמלק שהוא ראשית הגוים, ולכך אמר ‏(מגילה‏ טז,‏ ב)‏ וששון זו המילה. ואמר ויקר זה‏ תפילין (אסתר ח,‏ טז). כי בתפילין שם ה׳ נקרא על האדם, כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך ‏(דברים כח,‏ י). ואמרו ‏(ברכות ו,‏ א;‏ נז,‏ א)‏ זו היא תפילין של ראש. ודבר זה היה כאשר נצחו את המן, כי הוא יתברך אשר שמו נקרא עליהם פעל כל זה, וכתיב נקהלו הדהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשורוש לשלוח יד במבקשי רעתם ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים ‏(אסתר ט,‏ ב). ולכך אמר ‏(מגילה‏ טז, ב; אסתר ח,‏ טז)‏ ויקר זה‏ תפילין.‏ כי מפני כי שם ה'‏ נקרא עליהם יראו ויפחדו מהם,‏ והתבאר כי מה‏ שאמר ‏(שם)‏ ליהודים היתה אורה זו תורה.‏ ואע״ג שכבר קבלו התורה היו צריכין לקבלה חדשה לתורה,‏ מפני שיש מודעה‏ רבה‏ לקבלת התורה,‏ לכך היו צריכים לקבלה חדשה.‏ לכך שם החבור הזה‏ שהוא פי׳ על המגילה, גם כי המן הרשע הוא שבקש להחשיך העולם כלה‏ על ידי שבקש להשמיד ולהרוג את כל היהודים, ורצה לאבד ישראל שהם אורו של עולם, והפך הקב"ה מחשבתו להאיר אור עולם, וכדכתיב (שם) ליהודים היתה אורה וגו'. לכך החבור הזה אור חדש, ובאור הזה יהיו הבריות נהנין והודאה אל הש"י יהיו נותנין כעל כל גמלנו ומיד אויבי ה׳ הצלנו, וכן בכל דור ודור יעשה‏ לנו עד כי ישלח משיח צדקינו ואור חדש יזריח הש״י עלינו במהרה בימינו אמן.

בספר משלי, חכמת נשים בנתה ביתה וגו' (משלי ט, א). (מדרש שוחר טוב משלי ט, א) חכמת נשים בנתה ביתה, טבחה טבחה אף‏ ערכה‏ שלחנה‏ ‏(משלי ט,‏ ב).‏ זו אסתר המלכה,‏ בשעה‏ שהגיע צער לישראל התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע ושכרתו ביין ביותר, וסבר היה‏ המן בעצמו שחלקה לו כבוד והוא לא ידע שפרשה לו מצודה,‏ שמתוך ששכרה אותו יין קנתה‏ אומתה‏ לעולם, אף ערכה‏ שלחנה בעולם הזה‏ ובעה״ב,‏ איזה‏ שם טוב שקנתה,‏ שכל המועדים עתידים להבטל וימי הפורים לא בטלים לעולם, שנאמר ‏ולא יעבור וגו׳ (אסתר ט,‏ כז). ר״א אומר אף יום הכפורים לא יבטל לעולם, שנאמר ‏והיתה‏ זאת לכם לחקת עולם (ויקרא טז,‏ לד) ע״כ.‏ ויש מפרשים מה‏ שאמר כל המועדים עתידים להיות בטלים. היינו על ידי גזירת שמד יהיו בטלים המועדים אבל פורים וי״ה לא נתבטל ע״י שמד, וזה הבטחה בלבד לישראל ואין לזה‏ טעם כלל למה‏ כל המועדים בטלים ע״י שמד ואין אלו שנים בטלים,‏ אבל המדרש הזה‏ בא לפרש מדריגת פורים, ואמר כי אסתר שהיתה‏ נביאה, כמו שאמרו במסכת מגילה ‏(טו,‏ ב)‏ בחכמתה‏ בנתה‏ בית ישראל, ע״י שזמנה את המן, ובזה בנתה בית ישראל. וזה‏ כמו שאמר ז״ל במסכת מגילה‏ ‏(טו,‏ ב), שלכך זימנה אסתר את המן, שנאמר ‏אם רעב שונאך האכילהו לחם,‏ כי גחלים אתה חותה על ראשו וגו׳ (משלי כה,‏ כא־כב). ופירש זה שכאשר שונא שלך הוא מקבל ממך, וזה כאשר אתה נותן לו לחם והוא חפץ לקבל ממך, ובדבר זה הוא נמסר לידך שהוא מקבל, שכל אשר מקבל מאחד בזה הוא נמסר בידו והוא תחת רשותו, ובזה השפילה את המן ועלו ישראל על השונא שלהם הוא הרשע המן, ובזה‏ גחלים אתה חותה‏ על ראשו, כי היה‏ נותן עצמו אל ההעדר מעיקר שלו וזה נקרא ראשו, ובזה‏ קנתה‏ אסתר את ישראל, ודבר זה עוד יתבאר.‏ ויש לפרש גם כן כי מה‏ שאמר כאן התקינה סעודה להמן ושכרתו ביין, כאשר האדם היה‏ בטוב לבב כאילו אינו חסר כלל, דבר זה הוא לתקלה ולמכשול אליו, כי האדם צריך שיהיה תמיד בדעתו שאינו בשלימות וצריך השלמה ואז האדם מקבל השלמה‏ מן הש״י, אבל כאשר האדם הוא בטוב ובשלימות ואינו חסר דבר, זה‏ הוא לתקלה אליו, כי כאשר נשלם דבר אחד דבק בו ההעדר, ודבר זה‏ בארנו במקום אחר ‏(נתיבות עולם נתיבת כח היצר פרק א׳)‏, וראיה‏ לזה כי היצר הרע אשר הוא חסרון לאדם אינו נמצא אצל האדם רק כאשר הושלם ויצא לאויר העולם, וכל זמן שהוא בבטן אמו ולא הושלם יצירתו אין דבק בו ההעדר, ולכך כאשר המן היה‏ בטוב לב במשתה‏ היין וכאלו אינו חסר דבר, ואסתר בקשה‏ להפילו היה‏ שלחנה אליו לפח, שיפול ברשת אסתר ומרדכי,‏ ועוד כי האדם כאשר סר ממנו השכל ונעשה‏ בעל גוף לגמרי, בזה הוסר מן האדם כחו שיש לו מלמעלה, בשביל שהאדם הוא שכלי ויש לו כח מלמעלה, ולכך אמר שעשתה לו סעודה‏ שיהיה בטוב לב ושכרתו, ובזה‏ הוסר שכלו, וכאשר היה עם זה שיקבל האכילה מן אסתר שהיתה‏ שונא להמן והיא רוצה לאבדו, ולא היה לו כחו כי נסתלק כחו ממנו כאשר שכרתו ואז נפל ביד אסתר, ובזה קנתה‏ אומתה, ולכך אמר חכמת נשים בנתה ביתה ‏(משלי ט,‏ א).‏ ומה‏ שאמר ‏(שם)‏ חצבה עמודיה‏ שבעה. פי׳ המעשה הזה של אסתר יש לו קיום, כי הדבר שהוא עומד על ז׳ עמודים יש לו קיום שלא יתבטל, וזה שאמר ‏(מדרש שוחר טוב, משלי ט,‏ א)‏ שכל המועדים יהיו בטלים ואלו פורים לא יהיה בטל לעולם ויש לו יסוד קיים לנצח, אע"ג דבפ״ק דברכות ‏(יב,‏ ב)‏ סבירא להו לרבנן שאף יציאת מצרים לא יהיה‏ בטל, אין צריך לומר בשביל זה כי המדרש הזה‏ סובר כבן‏ זומא דאמר ‏(שם)‏ יציאת מצרים יהיה בטל, אלא אף כרבנן אתיא דאף רבנן אומרים ‏(שם)‏ כי לעתיד יהיה‏ שעבוד מלכות עיקר ויציאת מצרים טפל,‏ ולפיכך כל המועדים אשר הם זכר ליציאת מצרים בלבד והם טפלים לשעבוד מלכיות שייך לומר שיהיה‏ בטול למועדים כאשר אינם עיקר, אבל פורים אינו זכר ליציאת מצרים, דבר זה לא יהיה בטל. ויש לפרש כי פורים שבא בשביל שהמן היה עומד לכלותינו מן העולם שלא יהיו נמצאים כלל, ואם היה ח״ו המן מכלה ישראל לא הגיעו ישראל לימי המשיח כלל, ולכך ימי הפורים לא יהיו נבטלים מאחר שימי הפורים באים על ז‎ה שלא היה המן מכלה ישראל מן‏ המציאות לגמרי עד כי לא יהיו נמצאים כלל, והש״י נתן להם המציאות ולכך יקיימו המועד הזה אף לעתיד לימות המשיח, שאם לא היה פורים לא הגיעו לימי המשיח, אבל יציאת מצרים אף אם לא יצאו ממצרים אפש‎ר שיהיה להם משיח, וע״י המשיח היו נגאלים, ולכך כל המועדים שהם זכר ליציאת מצרים יהיו בטלים, מה שאין כך בענין פורים שאם לא היה ביטול למחשבת המן ח"ו היו ישראל כלים ולא הגיעו אל הגאולה של המשיח. אמנם מי שסבר כי גם י"ה לא יהיה בטל ‏(מדרש שוחר טוב משלי ט,‏ א).‏ דעתו כי אלו שני ימים דהיינו ימי הפורים ויו״ה דומים בענין זה, כי ימי הפורים מפני שהמן היה רוצה לכלות אותם מן עולם, ודבר זה הוא ביטול גופם, ומפני כך ימי הפורים הם ימי המשתה ושמחה, וזהו הנאות הגוף וצריך שיהיה השכרות כ״כ עד שיסלק השכל, וכמו שאמרו ‏(מגילה ז,‏ ב)‏ צריך לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן ובין ברוך מרדכי. כלומר כיון שתקנו ימי הפורים למשתה ושמחה שהוא הנאת הגוף, לכך צריך שיהיו נמשכים לגמרי אחר הנאת הגוף עד שיסולק השכל לגמרי, כי הגוף והשכל שני הפכים, שאם האחד קם השני נופל, וכל אשר הוא נוטה אחר השכל הוא נגד הנאת גופו, לכך אמרו ‏(שם)‏ שצריך לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. שאז יסולק השכל לגמרי והאדם נעשה גופני לגמרי ואפילו בין ארור המן ובין ברוך מרדכי לא ידע, אף שבשביל ארור המן וברוך מרדכי הוא המשתה והשמחה עצמו, ואפילו זה אינו יודע כל שכן שלא ידע להבחין בין דבר לדבר בשאר דבר.‏ אמנם עוד יתבאר דבר זה, ומפני כך קבעו ימי משתה ושמחה שהוא הנאת הגוף, וזהו הפך יום הכפורים, כי י״ה מסולק מן הנאת הגוף, שכל דבר שהוא הנאת הגוף הוא אסור בי״ה,‏ הן אכילה ושתיה הן רחיצה וסיכה הן נעילת הסנדל תשמיש המיטה הכל אסור ‏(יומא עג, ב).‏ ודבר זה כי י"ה כמדת החטא והעון אשר החטא הוא כרת ואבוד לנפש האדם, וכמו שבאו ימי הפורים על שהיה המן מבקש לכלותם והציל הש׳׳י אותם מהם, כך סמא"ל הרשע המקטרג והוא צר ואויב לאדם מבקש לאבד את הנשמה ולבטל אותה, והש״י מציל אותנו ממנו. ומזה הטעם אף י״ה לא יהיה בטל, כי אם לא היה י״כ היה בטול לנפש לגמרי מפני החטא שהוא לנפש, והיה מגיע לה אבוד מן סמא"ל הצורר שהוא עומד לכלות נפש האדם כמו שהיה עומד עלינו המן לכלות ישראל מצד הגוף, והקב״ה מציל אותנו מידו, ולכך שני הימים האלו אשר הם באים על שהש״י מציל אותנו מן הכליון לגמרי הן מצד הגוף הן מצד הנשמה, לא יהיו בטלים כי שאר המועדים אפשר הבטול להם‏ מפני שהם‏ זכר ליציאת מצרים, ואף אם היו עוד משועבדים במצרים היו באחרונה נגאלים לכך אפשר להם‏ הבטול, אבל אלו שני המועדים שהם באים על שהש״י הציל אותנו ונתן לנו השארית והמציאות, לא יהיה דבר זה בטל לעתיד, כי אם לא היו אלו שתי גאולות, הן גאולה מצד הגוף והן גאולה מצד הנפש, היה כאן אבוד לגמרי ולא היה כאן גאולה אחרונה שתהיה לימות המשיח, ולכך אלו שני ימים לא יהיו בטלים. אבל מי שלא אמר רק ימי הפורים לא יהיו בטלים אבל י״ה אפשר להתבטל, מפני כי יש הרבה צדיקים שאין השטן יכול להם מפני שהם צדיקים, ולכך אף אם לא היה יום הכפורים לא היה מציאות האדם בטל לגמרי, אבל ימי הפורים מפני שהיה חפץ המן לכלות הכל הן צדיק הן רשע, ודבר זה היה אבוד לגמרי, ומי שאמר י״ה לא יהיה בטל סבר כי הצדיקים הם מועטים, ואף הצדיק,‏ אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ‏(קהלת ז,‏ כ). וכמה דורות שרובם חייבים ובזה פליגי, ואף על גב שאנו אומרים גם ביום הכיפורים זכר ליציאת מצרים, וכל אשר הוא זכר ליציאת מצרים יהיה בטל, פירש זה שהש״י בחר בישראל שהוציא אותם ממצרים ובשביל שהוציאנו ממצרים ולקח אותנו לעם, נתן‏ לנו יום זה שהוא יום סליחה וכפרה להציל את נפשינו, אבל סוף סוף י״ה עצמו הוא הצלת ישראל מן אבוד הנפש, כך היה נראה פי'‏ זה‏ אבל עוד יתבאר,‏ והרי מזה נראה מעלת הגאולה הזאת, שיש לה מעלה זאת שאין לה ביטול וגודל הנס.‏ ובפרק שלוח הקן ‏(חולין קלט,‏ ב) אמרו ליה פפונאי לרב מתנא מצא קן בראשו של אדם מהו, א״ל ואדמה על ראשו ‏(שמואל ב׳‏ טו,‏ לב).‏ משה מן התורה מניין ‏בשגם הוא בשר (בראשית ו,‏ ג).‏ המן מן התורה מניין,‏ המן העץ ‏(בראשית ג,‏ יא).‏ אסתר מן התורה מניין ואנכי הסתר אסתיר ‏(דברים לא,‏ יח). מרדכי מן התורה מניין, דכתיב ‏מר דרור (שמות ל,‏ כג). ומתרגמינן מירא דכיא.‏ ויש לתמוה מה ששאלו דוקא על אלו דברים מניין הם מן התורה, ומה ענין זה לזה לומר מצא קן בראשו ואח״כ משה מן התורה מניין. ויראה כי כל ענין השאלה על ענין האדם ומהו מעלתו, ולכך שאלו מצא קן על ראשו של אדם, אם נאמר כי האדם אף שהיא בעל אדמה‏ מ״מ יש לו השכל, ולכך נחשב האדם כאלו הוא למעלה מצד השכל אשר יש לו, ולכך אמר מצא קן בראשו. כי אצל קן צפור כתיב ‏כי יקרא קן צפור בדרך או על הארץ (דברים כב,‏ ו). ואמרינן ‏(חולין קלט,‏ ב)‏ מצא קן בשמים אינו חייב בשלוח, כי דווקא קן בארץ חייב לשלוח, ולכך אמר מצא קן בראשו של אדם, כי ראשו של אדם שם השכל, לכך שאל אם נחשב האדם שהוא בארץ וחייב בשלוח, או נאמר כי מצד השכל נחשב שאינו בארץ ואינו חייב בשלוח, והשיב לו ואדמה על ראשו ‏(שמואל ב'‏ טו,‏ לב).‏ כי אף על ראשו נקרא אדמה, ובודאי האדמה‏ הוא בתחתונים לגמרי, ועם שהוא על ראשו של אדם אשר שם השכל, אף שהשכל מקומו למעלה עם כל זה לא בטל ממנה שם אדמה,‏ ולכך שאל אח״כ אם כן משה מן התורה מנין. כלומר מאחר שאמרנו כי האדם אינו נחשב שכלי בעצמו ולכך אפילו אדמה על ראש האדם ‏נקרא אדמה, כי שכל האדם הוא עומד בגוף וכאלו הוא בטל אצלו כמו שאמרנו, א״כ האדם שהוא אדם פרטי מנין שיש לו רמז בתורה השכלית, וכך יש לחשוב כי כך הוא האדם הפרטי, שאין לפרטי חשיבות כמו זה, וקודם שימצא האדם הגשמי אין לו רמז בתורה השכלית, ואף על משה יש לשאול מנין שנרמז בתורה, ועל זה אמר כי יש רמז בתורה למשה, ולכך אין לומר כי האדם הוא שוה אל שאר מיני ב״ח, שהרי יש לאדם פרטי קודם היותו רמז בתורה, ומפני כי דבר זה שייך אל הצדיק מפני מעלתו אשר יש לו, לכך שאל מן התורה מניין, שיש לו לרשע רמז בתורה, שמזה‏ יש ללמוד כמה‏ גדול כח הרע ברשעות עד שיש לו רמז בתורה‏ השכלית כי גדול כחו ברשעות וכחו הרע בלתי גשמי, ומפני שאמר המן מן התורה מניין אמר מרדכי מן התורה מנין, וכן אסתר מנין. כי אין סברה שיהיה המן נרמז בתורה ולא יהיה מרדכי ואסתר נרמזו בתורה, כי מרדכי ואסתר הם הפכים להמן, ואין זה בלא זה, וידוע כי ידיעת ההפכים אחד ‏(ראה חדושי אגדות מהר״ל סוטה ט,‏ ב).‏ ולכך אחר ששאל משה מן התורה מנין שיש לו רמז בתורה קודם היותו נמצא, שאל אח"כ המן מן התורה מניין, כלומר כי יש לומר דוקא מי שיש לו מעלה אלקית כמו מרע"ה יש לומר כי מפני מעלתו האלקית אינו נחשב גשמי, אבל המן שהוא הפך זה שהיה רע מניין שהוא נרמז בתורה השכלית קודם חיותו עד שיש ללמוד מזה כי נחשב כח המן אף שהוא רע מאוד אין כחו כמו שאר אדם אשר הוא טבעי גשמי, אבל כחו הרע בלתי גשמי, ועל זה‏ אמר כי בודאי נרמז בתורה השכלית, שנאמר המן העץ וגו׳ ‏(בראשית ג,‏ יא). כלומר כמו שיש לאדם בעל מעלה כמו משה‏ שאינו נחשב גשמי, וכך ג״כ בהפך שיש אדם שהוא רע מאוד ובשביל גודל כח הרע שיש לו אין כחו גשמי ולפיכך נרמז בתורה קודם היותו נמצא במציאות הגשמי, ואמר אם נרמז המן מן התורה אי אפשר שלא יהיה נרמז ג״כ מרדכי ואסתר, כי ידיעת ההפכים אחד ואין זה בלא זה.‏ ועל זה אמר כי בודאי מרדכי ואסתר נרמזו בתורה ג״כ, ומורה זה על האדם שאין להיות נחשב מציאתו רק גשמי הן לטוב הן לרע, רק כי כח האדם גדול מאוד הן לטוב הן לרע אף אם מקומו בין התחתונים עם הנמצאים הגשמיים, ומה שרמז משה בלשון בשגם. פרשנו בחבור גבורת השם ‏(פרק יח)‏ ע״ש ותמצא מבואר. ומה שנזכר מררכי בלשון ואתה קח לך בשמים ראש. יש לך להבין בחכמה כי מרדכי הפך המן, כי המן כחו מאדים, שהיה רוצה להשמיד ולהרוג הכל, ומספר המ"ן מאדי"ם כמו שיתבאר. ומרדכי כל עניינו הפך זה להציל מן המות כאשר עשה בענין זה, לכך נרמז מרדכי בזה שאמר קח לך בשמים ראש. לפי שהקטורת מציל מן המיתה ומן המגיפה ומן מלאך המות אשר הוא ממונה על המיתה, ולכך נרמז מרדכי בקטורת שהוא עוצר המיתה, וכך היה ג״כ מרדכי מכלה האבדון והמיתה מן העולם, ולכך נרמז בו מרדכי,‏ והמן הפך זה שנרמז כמה שכתוב המן העץ וגו'. כי אכילה הזאת הביא המיתה לעולם, ועץ הדעת מוכן למיתה מיום שנברא, וכך המן היה מוכן לאבד ולהרוג מיום שנברא, והאכילה הזאת שהביא המיתה היה ע״י נחש הקדמוני, וכן המן שהוא מזרע עמלק המעוקל, והוא נחש עקלתון וממנו המיתה בא לעולם, ולכן המן שהוא מזרע של עמלק שכל ענינו להשמיד ולהרוג נרמז בתורה בלשון זה‏ שאמר הכתוב המן העץ וגו׳. כי עץ הדעת היה מביא המיתה לעולם, והמן היה רוצה לאבד את ישראל שהם עיקר העולם, וכאלו היה רוצה לאבד כל העולם, לכך ראוי שיהיה נרמז המן בלשון המן העץ וגו׳. ויש לך להבין דבר זה מאוד,‏ ואסתר נרמז בלשון אנכי הסתר אסתיר וגו׳. ולמה‏ כתוב שני הסתרות, רק כי הסתר ראשון שהיו תחת מלכות אחשורוש שהיו משועבדים לו, ויותר מזה תחת המן, לכך אחר שכתיב והסתרתי פני מהם ‏(דברים לא,‏ יז). חזר לכתוב כי עוד יבא על ישראל שני הסתרות, וזה ואנכי הסתר אסתיר וגו׳. לרמוז על שני הסתרים שאמרנו,‏ וכיון שבימי המן היה כאן הסתר תוך הסתר, לא היה‏ ראוי להיות הגואל רק אסתר שמורה השם על גודל הצניעות שהיה בה, כי הצנועה‏ נסתר בלתי נגלה, ודבר זה יתבאר עוד. לכך הגיע תפילתה ג"כ אל מקום עליון הנסתר, ושם יש בטול לכח המן, ולכך מה‏ שכתיב (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר. שמורה זה על הסתר פנים, דבר זה עצמו מורה כי הגואל מן סתירת פנים‏ הוא אסתר, וזה כי כאשר היו ישראל בהסתרות פנים ראוי שיהיה הגואל אותם מן הסתרת פנים מי שיש‏ לו המדה הראויה לזה, והוא הצניעות והסתר, כמו שהיה לאסתר הצניעות,‏ וכך מרדכי שנרמז בלשון "בשמים ראש" הכתוב אצל הקטורת מורה על ההסתר, כי הקטורת הוא נסתר כאשר ידוע שהרי היו מקטירים אותו לפני ולפנים בי"כ, ובשאר ימות השנה לא היו מקטירין אותו כי אם על המזבח בפנים, וכאשר היו מקטירין על המזבח היו פורשין מן העזרה שיהיה הקטורת בחשאי, וכן אמרו על הקטורת (יומא מד, א) יבא דבר שבחשאי שהוא הקטורת ויכפר על דבר שבחשאי הוא לשון הרע. ומזה תבין כי אסתר בת זוג למרדכי שנקרא על שם דכיא, והדברים האלו עמוקים מאוד ואי אפשר לפרש יותר, וכאשר היו ישראל בהסתר פנים מן הש"י ראוי שיהיה הגואל מרדכי ואסתר שהם מגיעים בתפילתם אל הנסתר, ומזה תבין כמה גדול הנס שהיה להם, כי המן שהיה מזרע עמלק כחו היה להביא המיתה והש"י הציל אותנו ע"י מרדכי מהמן הרע, ולכך אמרו במדרש (מדרש רבה שמות ב, ד) כל מי שנאמר בו היה מתוקן היה לגאולה, ומשה היה רועה צאן יתרו (שמות ג, א). מתוקן היה לגאולה. איש יהודי היה ושמו מרדכי (אסתר ב, ה). מתוקן היה לגאולה. ועוד יתבאר דבר זה מה שאמרו (מדרש שוחר טוב משלי ט, א) שימי הפורים לא יהיו נבטלים. ומפני גודל הנס יסד דוד המלך ע"ה מזמור למנצח על אילת השחר (תהלים כב). על גאולה זאת ופירש על אילת השחר ר"ל מי שהוא יושב בחשך בצרה ומצפה שיצא מן חשך הצרות אל אור הגאולה, שיצא מן חשך הצרות אל אור הגאולה. וקאמר "אילת" שכל דבר אשר יש אליו תשוקה נקרא אילת, כי הזכר של האילה משתוקקת מאוד אל האילת, וכך אמרו במסכתא יומא (כט, א): מה אילה חביבה על הזכר כל שעה כמו שעה ראשונה. ולכך נקרא גאולת אסתר שחר, כי הלילה הוא חשך וקודם עלות השחר הוא חושך נוסף על חושך הלילה, וכן היה בימי מרדכי ואסתר שהיה חשך תוך חשך, כמו שאמר הכתוב ואנכי הסתר אסתיר (דברים לא, יח). כי היו תוך הגלות שהיו תחת יד אחשורוש, ועתה נוסף על זה חושך וצרות המן, וזה לגמרי דומה אל קודם עלות השחר שהוא חושך על חשך והאדם משתוקק אל האור, והיו הם מתענים וצועקים אל הש"י שתבא להם אור התשועה, ובמדרש (ילקוט שמעוני תהלים כ"ב, רמז תרפ"ה), למנצח לפי שהוא קופץ כאיל ומאיר לעולם בשעת חשיכה, ואימת הוא מאיר בלילה, אעפ"י שהוא לילה יש בו אורה אור הלבנה והככבים והמזלות, אימתי הוא חשך בעלות השחר, והלבנה שוקעת והכוכבים נכנסין והמזלות הולכים להם, אותה שעה אין חשך גדול הימנו, ואתה שעה הקב"ה עולה את העולם ומעלה את השחר מתוך החשך ומאיר לעולם, וכן הוא אומר והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו (בראשית טו, יב). חשיכה זו מדי בימי אסתר, דבר אחר על אילת השחר, למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך מה השחר עולה והכוכבים שוקעים, אף אסתר בבית אחשורוש הי' היתה מאירה והמן ובניו שוקעים ע"כ. הנה המדרש פי' אילת השחר על מי שיושב בגלות בחשך ומצפה אל הגאולה, ולשון אילת שהש"י קופץ כאילה ומאיר לעולם, והקפיצה הזאת ר"ל שלא תחשוב כי לא היתה הגאולה הזאת נס כמו שאר גאולות שלא תמצא בגאולה זאת נס נגלה כלל, ולפיכך יש לחשוב כי הגאולה הזאת היה כמנהג של עולם, ולכך אמר שאינו כך רק שהש"י היה קופץ כאילה, וזה מפני שהש"י פעל דבר זה והיה על ידי נס, ולכך לא היה נעשה ענין המגילה הזאת בזמן נמשך, כי הדבר שהוא בזמן היא הטבע ומנהגו של עולם שנעשה בזמן, אבל דבר שהוא מן השם יתברך, פעל זה נעשה בלא זמן נמשך, כמו שתמצא בכל המגילה שהיה הנס במהירות ובקפיצה, דכתיב ויאמר המלך מהרו את המן וגו' (אסתר ה, ה). ויאמר המלך מהר קח את הלבוש ואת הסוס (אסתר ו, י). ועודם מדברים ויבהילו את המן וגו' (אסתר ו, יד). הרי כי הכל נעשה במהירות הגדול מפני כי הוא מן הש"י ואינו תחת המשך הזמן, לכך נקרא אילת שקופצת, ועוד נראה כי בעל המדרש מפרש כי נקרא השחר אילת, כי השחר הוא יוצא מן החשך אל האור כמו אילה שקופץ ממקום זה למקום אחר, וכן השחר כאשר הוא עולה מן החשך הגדול שהיה לפני זה אל האור, דבר זה נקרא קפיצה ממקום למקום אחר, וזה נאמר על הגאולה כאשר הש"י מעלה את ישראל מן חשך הגלות אל אור הגאולה נקרא זה שקופץ כאילה ומוציא ישראל מן חשך הגלות אל הגאולה, כי מתחלה היו בצרה ודי היה שיוציא אותם מן הצרה אבל יצאו מן הצרה שהיו רוצים שונאיהם למשול בהם, והם משלו בשונאיהם, ולכך נקראת גאולה זאת אילת, ופירוש זה נכון. ובירושלמי (ברכות ד, ב; יומא פרק ג' הלכה ב'): ר' חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בהדא בקעתא דארבל וראו אילת השחר, אמר לו ר' חייא כך היא גאולתן של ישראל, אמר לו היינו דכתיב כי אשב בחשך ה' אור לי (מיכה ז, ה). בתחלה היא באור קימעא, ואח"כ ויקח המן את הלבוש ואת הסוס (אסתר ו, יא). ואח"כ ואתם כתבו על היהודים (אסתר ה, ח). ואחר כך ומרדכי יצא מלפני המלך (אסתר ח, טז). ואח"כ ליהודים היתה אורה ושמחה וגו' (שם). (מדרש שוחר טוב, תהלים כ"ב): אמר רב יהודה בר ר' סימן בית שיש בו נחשים מביאין קרן של אילת ומעשנין בתוכו ומיד הנחשין בורחים, כך כשבאת אסתר ברח המן. והירושלמי מפרש איילת השחר כי האילה היא קופצת ממקום למקום עד שהיא מתרחקת מאוד, כך גאולתן של ישראל לפי מדרגות הגאולה שהיא מן הש"י, אין הגאולה בפעם אחת אלא זה אחר זה, שאין באים אל המדריגה העליונה הזאת בפעם אחד, ולפיכך מדמה אותה אל אילה שהיא קופצת במהירות זה אחר זה עד שהוא מתרחק מאוד, וכך גאולתן אינו בפעם אחת כי אי אפשר דבר זה שיהיה בפעם אחת, כי הגאולה היא נקראת אור, דכתיב כי ה' אור לי (מיכה ז, ח). כלומר כאשר ישראל הם בחושך הגלות ה' אור לי, כלומר הש"י בעצמו גואל אותם, ודבר זה אי אפשר שיהיה בפעם אחת לגודל השפלות שיש לישראל בגלותן ומעלתן העליונה אשר יש להם בגאולתן, ולכך אינו בפעם אחת, ומ"מ הוא במהירות היותר כמו שהתבאר למעלה, ולפיכך הגאולה כמו אילה שהיא קופצת ממקום למקום במהירות עד שהיא מתרחקת ביותר, ודבר זה מבואר למי שיבין את זה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.