פרדס רמונים כג א

פרדס רמונים · כג · א · >>

שער ערכי הכנויים הוא שער כ"ג

והנרצה בשער הזה הוא לבאר כל הכנויים שנמצא ביאורם בזהר, ושאר מפרשים רבים אשר קדמונו במלאכה הזאת כתבו הכנויים ע"ד הספירות לכל ספירה וספירה הכנויים המתייחסים לה. ואנו לפי דרכנו, מפני שפעמים יקרה למעיין בבקשו כנוי מהכנויים יכבד עליו מבוקשו מפני שנעלם ממנו מקומו. בזולת זה, פעמים יהיה כנוי אחד מתייחס אל כמה ספירות לסבות ידועות. ולפעמים עקרו במדה זו, ויתייחס אל זולתה מפני סבה ידועה, ולא יתן המעיין לבו אל הדבר, אלא אל הספירה המכונה אליו לבד. לכן ראינו לכתוב הכנויים בערכים לפי סדר האותיות, ובו נבאר כל ענין וספירה המתייחסת אליו ובזה יקל על המעיין מבוקשו :

פרק ראשון:

אב יש שפי' נכתר כי הוא אב הרחמים, וכן ממנו שואב התפארת הרחמים. ויש שפי' בחכמה, כי נקרא כן מטעם כי הוא אב ומוצא כל ההויות, על דרך שפי' בשער הקודם בפ"ק, ושם זה מורה על היותו משפיע כמו האב הנותן לבנים. וקרוב לומר שהוא בשתיהם יחד, והאותיות יורו על זה שהם א' - כתר, ב' - חכמה. והטעם, שההויות יושפעו מהחכמה ממקור הנעלם בו שהוא הכתר כנודע :

אב האמונה יש שפי' בכתר מפני שהוא אב אל המלכות. ורחוק, כי כיחסו עם המלכות כן יחסו עם שאר האצילות. ואפשר לומר בדוחק, כי לפעמים מתעלה המלכות עד הכתר כמבואר בשער המציאות, ואז בעלותם שם יונקת מהכתר ומשפיע על הכל. ואפשר [אז] יקרא הכתר אב האמונה, לרמוז אל האמונה אשר שם. אמנם באמונה יתייחסו שני פירושים, אם בינה אם מלכות, כאשר נבאר עוד בעה"ו. ולשניהם ירצה, כי החכמה אב אל המלכות בסוד ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט), כדפירשנו בשער הנזכר. וכן הוא אב אל הבינה, כי ממנה נאצלה [א]. ולכולהו פי' לא יקרא הכתר או החכמה אב האמונה אלא בסוד בחי' השפעתו באמונות :

אב הרחמן נק' הת"ת, כי הוא אב לנשמות. ונק' רחמן, בכח (הכתר,) השופע עליו ברחמים, ובבחי' זו יקרא רחמן. נמצא לפ"ז, כי בהיותו מרחם על הנשמות בסוד רחמי הכתר יקרא אב הרחמן. וכבר יתיחס שם זה בכתר לדעת קצת המפרשים. ויש שפירשו בחכמה, ועקר שהוא נקרא אב, והוא רחמן, בסוד רחמים גדולים מהכתר :

אב לשון ענף, כענין עודנו באבו וכו' (איוב, ח). ודאי שהוא ענין התפשטות האצילות, והכל לפי ענינו. המשל בזה - אבי הנחל (שיר השירים ו, יא). נחל - תפארת, אבי הנחל - הענפים המתפשטים ממנו. או אם נפרש: נחל - יסוד, ירצה, הסתעפות היסוד. וכן אם נפרשהו במקום אחר הכל לפי עניינו. וחדש האבי"ב - ירצה, החדש המתפשט ומסתעף. כי ניסן הוא ראש לחדשים, שהוא הויה כסדרה, יהו"ה, וממנו מסתעפים י"ב הויות, י"ב חדשים. וענין אבי"ב קלוי באש (ויקרא ב, יד) ירצה מגזרה זו, ומזה יוכל המעיין לשפוט אל כיוצא בזה :

אבה הוא מלשון רצון. ובכ"מ שימצא, ירצה אל עלות הרצון, דהיינו השפעת הכתר הנקרא רצון, ומזה ישפוט לפי עניינו :

אבד כענין הצדיק אבד (ישעיה, נז). ירצה אל הסתלקות השפעתו, ומזה יקיש המעיין :

אבחת חרב הוא לשון להט החרב, והוא הקליפה כדפירשנו במקומו. וכן יש שפי' בעתה של חרב, והכל ענין אחד :

אביר הוא תפארת, וכן אביר יעקב וכן אביר ישראל. ואפשר שנקרא כן בסוד אבירותו להכרעת הדין אל הרחמים כנודע. ויסוד נקרא כן לעיתים כנודע שהוא משך הו"או :

אבל לשון אבלות הוא, משל אל הסתלקות השפע ושלטנות החצוניים להשמיד חס ושלום. ובזה הוא הוא סוד האבלות שהם ז' ימים של בכי. ואפשר היותו בתוך הקדושה. אבל הוא מצד תוקף הדין. והכל ענין אחד, כי השפע מסתלק מצד הדין. וכל לשון אבל כענין אבל שרה אשתך (בראשית יז, יט), וכן אבל אשמים אנחנו (שם מב, כא) וכיוצא, אפשר היותו במלכות מצד הדין, ויש גילוי לזה מן הכתובים :

אבן לעולם הוא בסוד יו"ד, ורובה במלכות במציאות היו"ד שבה. וכן גולם הי' בצורת אבן. וכן המלכות היא יסוד ואבן שכל הבנין העליון עליה. ועליה נא' (זכריה ג, ט) על אבן אחת שבעה עינים :

ולפעמים יתלווה כנוי זה, ונקראת אבן בוחן [ב] וזהו בסוד שמבחנת ומנסה לצדיקים, כענין עשר נסיונות שנתנסה א"א ע"ה. ובבחי' זו שתי בחינות. או בחי' יניקתה מן הדין ומשם בוחנת הצדיקים, או מצד יניקתה מן הרחמים, ומתעלית עד הכתר, והיא צריכה טהרה כדי להתעלות, ואז הדין שבה משפעת לבחון הצדיקים, והיא נטהרת ומסתלקת. [ג] וזה סוד יסורים של אהבה, שהיא מייסרת הצדיקים :

עוד נקראת אבן הראשה בבחינה שהיא שניה לחכמה, כמבואר בשער הנזכר :

עוד נקראת אבן מאסו הבונים. ופירוש, שאבות העולם שהם בנו המרכבה לא לקחוה לחלקם, ולקחו לחלקם גדולה, גבורה, ת"ת [ד].

ולפעמים היא ראש לכלם, בעלותה עד אין סוף, ואז נקראת כתר כהונה - בראש החסד, כתר לוי"ה - בראש הגבורה, כתר תורה - בראש הת"ת. וזהו היתה לראש פינה. והמפרשים פירשו, כי היא היתה לראש פינה, שהכל פונים אליה. העליונים להשפיע בה, והתחתונים לשאוב ממנה :

עוד נקראת אבן ישראל. והטעם, כי משם רועה אבן ישראל. על ידה נשפע אפי' הת"ת לפעמים, ובבחי' זו נקראת עטרת תפארת. והמפרשים פירשו מפרנסן ורועה של ישראל למטה :

עוד נקראת אבן השתיה. יש שפי' מלשון השקאה כי משם ישקו כל העדרים, וזה דוחק. ועקר פירושו, לשון יסוד, כי היא יסוד כל העליונים כנודע [ה] :

עוד נקראת אבן הספיר. וכולם פי' הטעם, כמו שהספיר מקבל כל הגוונים, כן המדה הזאת מקבלת הפעולות מלמעלה בין לטוב בין למוטב. ובתקונים (הקדמה, דו) פי' שהיא נקראת כן כאשר היא דומה לחכמה, שהיא הנקראת ספיר כדפירשנו בשער הגוונים בפרק ב', ואז היא נקראת אבן ספיר. וכשנראה בענין הגוונים שהחכמה אין לה גוון והמלכות אין לה גוון כדפי' שם בפ"ה. הכל עולה אל מקום אחד :

עוד נקראת אבן שלימה מצד הבינה. והענין כי החכמה י' והמלכו' י'. וז"ש רבי עקיבא לתלמידיו כשתגיעו אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים. שהם שני מיני מים. שהכל יחוד אחד שנאמר (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון. כמו שאמר הכתוב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, שיסוד המלכות שהיא י' הוא מצד החכמה, ומשם נקראת אבן לבד, צורת י'.

אמנם מצד הבינה נקראת אבן שלימה, כי אז שלימה בבנינה, ועליהן נאמר (דברים כז, ו) אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך. וכאשר היא שלימה בבניינה אז נאמר עליה (דניאל, ב) חזה הוית עד די התגזרת אבן כו', מן החכמה. ונוטלת כח הדין מצד הבינה, ומחת לצלמא, להעביר הגלולים מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון. ואז הות לטור רב, במקומה. ומלאת כל ארעא, כי היא מלא כל הארץ בסוד המציאיות. כל זה נלמד מתוך דברי הרשב"י בתקונים אחת הנה ואחת הנה :

ויש אבן נגף וצור מכשול, והם הקליפות. וכן פי' הרשב"י עליו השלום בזהר פ' ויצא (בסת ד, קנא) :

עוד יש אבן משכית והיא מסטרא דבריאה. שפחה דקדושה מצד מטטרון. ופי' בשער אבי"ע:

אבנים מפולמות פי' בחסד. ואמרו, כי הוא משל אל מוצא המים ולחלוחיהון. ובזהר נמצא: אבנים מפולמין דמשקען גו תהומי ומנייהו נפקין מיין.

עוד פי' (ברמ פינחס, דרכז) כי יש ג' קליפות: הראשונה קו ירוק והיא תהו, ושניה אבנים מפולמות והוא בהו כו' ע"ש. ולפי זה הם בקליפה. ואפשר להסכימם, כי בהיות החסד מתלבשת בתוך הקליפה ההיא נקרא אבנים מפולמות, כי ג' אבות מתלבשות בג' קליפות. וזה יתבאר בארוכה בשער התמורות בפ"ז בה"ו:

אבני תהו הם בחסד, והם כמו אבנים מפולמות לשני הפירושים שפירשנו בהם לעיל. וכבר אפשר היות הקליפות שהם תה"ו בה"ו חש"ך כנודע ופי' בשער התמורות פ"ו:

אבק נק' הקליפה. והטעם, כי היא כמו האבק שהוא העפר השרוף תחת הכבשן שאינו עושה פירות, וכן הקליפה אינה עושה פירות כי היא שרופה באש כסוחה, כן פי' בזהר פ' וישלח (דקע,) :

אבקת רוכל פי' בזהר (משפטים, קיז) שהיא הבינה. ואפשר שהיא נקראת כן מטעם שבה כלולות ובה מצטיירות כל הצורות בסוד היום הרת עולם. ובתיקונים (תקונא כא) פי' ביסוד. ואפשר שהוא נקראת רוכל, שהוא כמו הרוכל הרוקח מרקחות. וכן פי' (שם, דנד): איהו רוכל ואיהי אבקת דיליה. פירוש, היסוד הוא הרוכל והמלכות היא אבקת שלו :

אבר פי' הרשב"י עליו השלום בתיקונים (בסוף תקונא, יג) בפסוק באברתו יסך לך, כי אבר הוא צדיק והוא נק' אבר מן החי שהוא יסוד וכן נרמז בו לשון אבר שהוא תשמיש המוצנע. ואפשר שג"כ בו יכונה לשון התעופפות כענין יאבר נץ (איוב לט, כו). והוא עוף השמים ובעל כנפים ביום השבת כדפי' בתיקונים: אברהם פירושו בחסד ומטעם כי אברהם נעשה מרכבה לחסד נקרא על שמו. ואפשר שלא נקראת בשם אברהם אלא בסוד הבחינה שאברהם מרכבה אליה שהיא בחינה הנקרא נגבה כאשר יתבאר (בע, נגב) וכן באותה בחינה שהיא שופע חסדו על בני אדם באותה בחינה הי' מרכבה אליה:

אגודה פירוש כן נקרא כל האצילות כשהוא במלכות ונקרא כך מפני שבה מתאחדים ומתחברים כל הספירות והיא הקושרת כלם יחד [ו] ומפני זה לולב אין צריך אגד מפני שהוא מיוחד אל האתרוג ואגדו עמו. ובזוהר פ' צו (דלה,) פי' בפסוק ואגודתו על ארץ יסדה כי בהיות האצילות מיוחד ביחוד עמה נקראת אגודה כדפירשנו: אגלי טל עניינו טיפות השפע וגלוייו הנשפעים מהתפארת ששם מקום הטל בסוד יו"ד ה"א וא"ו בגימ' טל. ומזה ישפוט לפי מקומו ואפשר לפרשו מלשון גל נעול במלכות יעויין בע' גל:

אגוז פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאכד) שהמלכות נקרא אגוז והטעם שהיא מתלבשת בתוך הקליפות כמוח האגוז המתלבש בתוך קליפותיו כמו שנבאר בשער היכלי התמורות פרק ז' ב"ה. והמוח נחלק לד' חלקים להראות על ד' אותיות שבשם שהם ד' רגלי המרכבה וכלם מיוחד. וזה קרוב לתפלה של י"ד שד' פרשיות ד' אותיות והם מבפנים ד' ומבחוץ אחד. ונמצא לפי זה שנקראת כן המלכות בסוד בחינתה המתלבשת בתוך כל הקליפות כלם. ובמקום אחר בתיקונים (תקונאכו) פי' שהיסוד נקראת אגוז והמלכות גנת אגוז. (וע זהר, שמות):

אגם פירוש אגם מי"ם וכיוצא היא המלכות בהיותה מקבלת מימי החסד והשדה נעשית אגם מים והענין מוכרח מעצמו:

אגן פי' בזהר פרשת משפטים (דקכו,) בפסוק וישם באגנות וז"ל באגנת חסר כתיב כמה דכתיב שררך אגן הסהר אל יחסר המזג עכ"ל. והכונה כי אגן היא מלכות בהיותה מלאה ושלימה בכל עגוליה וזה לשון אגן ולשון עגול וזה מורה לשון קבול ככלי הזה שיש לו אוגן שמקבל הדבר הנתון בו. וזהו אל יחסר המזג הכונה שלא יחסר מליאות' ושלימותה דהיינו מזיגתה:

אגף הוא ענין כנפים כתרגום גפין והוא כנוי אל קבוץ החיילות המתלוים אל השכינה או אל התפארת כי לשון כנפים הוא ג"כ ענין כנופייא וקבוץ. והוא משל אל החיילים המתקבצים אל השכינה. רצה לומר התפשטות בחינתו לחסות תחת כנפי השכינה וכענין אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב, יב) הנדרש בזוהר בענין הגרים נבאר בערכו:

אגרת לשון קבוץ כענין אגרה בקציר (משלי, ו) וכו' והוא כנוי אל המלכות שהיא מקבצת השפע בתוכה. ובהיות השפע מצד החסד נקרא אגורת כסף. ומזה יקיש המעיין אל כל הנמצא כיוצא בו:

א"ד פירש בתיקונים (תקונאנב) כי היא ה' אחרונה המלכות שעולה אד כמנין ה' והוא א"ד מאדנ"י. והוא רמז על התעוררות המלכות ועל בחינה זו נאמר (בראשית, ב) ואד יעלה מן הארץ. והיא בחינה שבה היא שופעת ההתעוררות למעלה:

אדון היא המלכות ונקראת כן בבחינתה התחתונה שהיא כאדון יושבת על הכסא להנהיג העולם עליונים ותחתונים. והרשב"י ע"ה פירש בר"מ (משפטים, דקיח) כי הת"ת בהיותו במלכות יקרא אדון כי הוא עצם האדנות ועל שמו נקראת היא אדנ"י והטעם שבהשגחתו בעולם נקרא אדון. אם כן נמצא כשהוא ביחוד עמה למטה במקומה נקראת על שמו. וכן נתבאר ג"כ בזהר בראשית (דלד,). ובר"מ (פינחס, דרמב) פי' עוד אדון בצדיק בפסוק נאם ה' לאדוני שהוא ביסוד והטעם לקושרו בימין וזהו שב לימיני ואפשר שנקרא כן מטעם שפירשנו בתפארת:

עוד יש אדון הנפלאות ופירש רבי משה בספר השם שהוא בנצח. ונקרא כן מפני שהוא בא מכח פליאות החכמה ימין או מפני שהוא מפליא פלאות לכוחות תחתונות להכריח ההוד שתחתיו. ודוחק הוא כי למה יקרא אדון. אם לא שנפרשהו על התפארת ונקרא אדון הנפלאות בסוד קבלתו מן הפלא העליון וכן פירש בתיקונים. ויש שפירשו במלכות. וכן נמצא בתפלת יוצר ממרום וקדוש עד אדון הנפלאות עשר מדרגות כנגד עשר ספירות, מרום כת"ר, קדו"ש חכמה וכו', אדון הנפלאות מלכות. ואפשר שנק' בלשון נפלאות כי ל"ב נתיבות פליאות חכמה היא מקבלת אותם ומגלה אותם בתחתונים:

עוד נקראת מלכות אדון האדונים כי היא ראש לכל שרי מעלה ואפשר שנקרא כן כשהיא נותנת טרף לבית' וחק לנערותיה איש למלאכתו אשר המה עושים. למיכא"ל חסד ולרפא"ל רפואה הכל להשפיע ולהנהיג התחתונים. ולכן היא נקראת אדון מנהיג האדונים המנהיגים אשר תחתיה שמקבלים ממנה:

אדיר יש שפירשו בבינה. ולי נראה שהוא כנוי לכח הגבורה מצד הדין. וכן משמעות התיבה כי אדיר פירוש חוזק. ואפשר שמצד הגבורה נקראת המלכות אדרת ומה גם בהיותה נקראת אדרת שנער [ז] שאז מורה היותה מקבלת מן הגבורה ומשפעת אל סערה וסופה שתחתיה:

אדם סתם אדם הוא חכמה והוא מ"ה שם בן ד' במלוי יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה והוא חכמה כ"ח מ"ה, כ"פ הרשב"י ע"ה בתקונים. עוד נקרא אדם המלכות והוא אדם התחתון. עוד נקרא כ"ע אדם קדמון. וכן פירש הרשב"י עליו השלום בתיקונים (תקונאע) לית ספירה דלא אתקרי אדם אבל אדם קדמאה עלאה דכלהו כתר עליון כו'. וקראו שם אדם קדמון. ונקרא קדמון להורות כי הוא קדמון לכל האצילות. ואין ספק שלא יקרא כן אלא בהיות בתכלית ההעלם כמו האור קדמון. עוד נקרא הת"ת אדם בעלותו אל החכמה, וז"ל בספר ר"מ (פנחס, דרנה) ובחכמה דאיהי חיי תפארת איהו סליק לאתקרי אדם הדא הוא דכתיב כתפארת אדם עכ"ל. ובמקום אחר אמר כי מסטרא דאדם עליון ואדם תחתון שהם שתי חכמות נקרא אדם כשהוא מיחד אדם עליון חכמה עם אדם תחתון מלכות והוא בסוד י' עלאה וי' תתאה ו' באמצע המייחדם וזהו סוד הא. ונקרא התפארת אדם הגנוז על שם שהוא גנוז ונטמן בסוד הדעת. ומוכח בזהר בפרשת תזריע (דמח,) כי אדם משובח מאיש והכריח שם הענין בארוכה כי שם אדם משובח משם איש. והטעם כי באדם נכללים המלכות עם התפארת זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה, ב) שלימא דדכר ונוקבא. ואיש הוא זכר לבדו כמו שיתבאר בערכו בעזרת השם. ובזוהר פרשת בראשית (דלד,) פירש הרשב"י ע"ה כי אלף של אדם רמז לכתר עליון בבחינתו העליונה הנעלמת, ומ"ם סתומה בבינה בסוד מ' דלמרבה המשרה (ישעיה ט, ו), והד' במלכות. נמצא לפ"ז שהת"ת כולל שלשה מדות אלה והוא תואר משובח מאיש כי תיבת אדם ג"כ מורה על יחוד המלכות כדפירשנו. ובענין פנ"י אדם. רבים הסכימו פנ"י אד"ם בת"ת ופני נשר במלכות. ובתקונים נמצא הפך הענין הזה כי עקר פני אדם הם בחכמה והוא האדם העליון והמלכות פני אדם התחתון. ואין פני אדם בתפארת כלל אלא פני נשר וכבר אפשר שיהיה פני אדם בתפארת על דרך שפירשנו באדם שהוא על ידי חכמה וענין זה יתרחב הביאור בספר אור יקר בס"ד:

אדמה היא במלכות [ח] ונקראת אדמה לרמוז כי היא תחת כל הספירות כמו האדמה שהיא תחת כל בני העולם ונקראת אדמה כשהיא יונקת מן הדין ונעשית אדומה באדמימות הגבורה. ובתיקונים (תקונאנג) פירש הרשב"י ע"ה בפסוק וייצר ה' אלדים כו' מן האדמה שהיא הבינה [ט] ואפשר שנקרא' כן על דרך שפירשנו במלכות:

אדמוני הוד ונקרא אדמוני ולא אדום מפני שיש בו קצת לובן כי הוא יונק מן התפארת גם כן ולכן יש בו קצת לובן קצת רחמים: אדני היא המלכות (ונקראת,) כן מפני שהיא בית קיבול לשפע הנשפע אליה ואדני המשכן שהיו מאת אדנים רומזים עליה שהיא מקבלת מעשר כ"א כלולה מי' הם מאה. והיינו מאה שערים:

אדריכל היא המלכות והכוונה. כי כמו שהאדריכל הוא האומן הגדול המצוה לאומנים לעשות הבנין כראוי מדעת בעל המלאכה, כן המלכות היא המצוה בבנין לכל הבונים אשר תחתיה לצייר צורת הדברים אשר בעולם בכח הת"ת שהוא עליה ונק' כן בהיותה מציירת את אשר תצווה מהעליונים:

אהבה הוא בחסד ולכן נקרא אברהם אוהבי (ישעיה מא, ח) כי המשיך עליו כח האהבה. וכן השכינה כשהיא יונקת מצד החסד נקראת אהבה וכן הוא בתיקונים (תקונאכט) ונקראת אהבה כשהיא יונקת חוט של חסד להזדווג עם בעלה. וזה שאמר רשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאלו) כד אתפתחת לגבי בעלה אתקריאת אהבה. וכן ביארו בזוהר פרשת מקץ (דקצו,) כי בהיותה יונקת חוט של חסד נקראת אהבה. ובמ"א (ברמ פנחס, דרנז) פירש כי אהבה נקראת בהיותה כלולה מכל האבות. ונוכל לומר כי מצד החסד נקרת אהבה אמנם ראשונה יונקת מן הצפון כי כן סדר חשוקה עם בעלה כדפירשנו בשער מהות וההנהגה בפ"כא בס"ד ואח"כ מקבלת מן הדרום ואח"כ נפתחת ע"י הדרום ונקרת אהבה מצדה והיא כלולה מכלם:

עוד נקראת אהבת ה' ופירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה, דט) וז"ל ואהבת ה' היא המלכות כלילא מכל ספירין. והטעם כי על ידי החיבור היא נעשית כלולה מעשר ספירות וכשהיא כלולה על ידי החתן נקראת אהבת ה'. עוד יש אהבה רבה והיא חסד ופירש הרשב"י הטעם בפקודין (ברמ ואתחנן, דרסג). וז"ל בימינא דקודשא בריך הוא דאיהו אהבה רבה מאי טעמא איקרי הכי בגין מאן דקאים בהאי אהבה אתקשר בעלמא עלאה עכ"ל. הנה בפירוש כי כאשר יתחבר חסד בבינה יקרא אהבה רבה כי גדולה ביותר:

עוד יש אהבת עולם והיא מלכות ופירש הרשב"י ע"ה [שם456 הטעם וז"ל אהבת עולם רזא דא בעלמא תתאה בלא פרודא דאתקשר ביה רחימו דידיה וכו'. הנה בפי' שתקרא כן בסוד יחודה עם הת"ת שהוא גם כן נקרא עולם כאשר יתבאר בערכו. ובזהר פרשת חיי (דקלז,) פי' כי ההתעוררות האהבה הוא מצד השמאל ולכן נאמר ביצחק ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו כו' ויאהבה. ומה שנאמר ביעקב ויאהב יעקב את רחל סטרא דיצחק דהוה ביה הוה קא עביד ליה ע"כ. נראה בפי' היות האהבה מצד הגבורה. ופשר הענין הזה נתבאר אלינו מתוך דבריו בפרשה ויחי (דרמה,) בפסוק מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שתחלה הוא מצד הגבורה בסוד שמאלו תחת לראשי והוא קבלת המלכות מן הגבורה וע"י מתעטרת האהבה והחבוק ואחר כך משפיע החסד. ומדרך החסד להשקיט כח הדין ולכן היה מן הראוי שיכבה את האהבה המתעוררת מכח הדין על ידי רחמי החסד. והכתוב באר לנו הפך זה באמרו מים רבים לא יוכלו וכו' פי' מימי חסד שקבלה ממנו אחר שקבלה מן השמאל וזהו וימינו תחבקני כמו שבארנו בשער מהות והנהגה. זהו כלל דברי הזוהר במקומו ולא ראינו להעתיקו לאהבת הקיצור והחפץ בו ימצאנו שם. איך שיהיה כלל הדברים תחלת האהבה הוא ע"י הפחד בסוד שמאלו תחת לראשי ואח"כ על ידי הימין ע"י החסד דהיינו וימינו תחבקני ועם הפשרה הזאת צדקו דברי הרשב"י ע"ה בכל פנותיו:

אהה בפסוק אהה אלקים פירש הרשב"י ע"ה בזוהר פ' אחרי (דעד,) כי אהה האלף הוא בכתר ושני ההי"ן בינה ומלכות וענין כי השכינה ה' אחרונה הושלכה משמים ונסתלקו הברכות מבינה ג"כ שהיא ה' עילאה ונתעכבו בכתר שהוא אות א'. ולכן יאמר אהה לקונן על ג' מדרגות אלו כל אחד לפי עניינו ע"ש: אוהל מועד היא השכינה מלכות ונקר' כן מפני שהיא בית ועד לתפארת ומועד שלו וכן תרגום אהל משכן כי היא משכן ה' וכן כתוב (שמות כה, כב) ונועדתי לך שם. התפארת שהי' מדבר עם משה בתוך האהל פנים אל פנים. ונקראת כן כאשר היא מקושטת בקשוטיה לקבל פני המלך החתן. וז"ל בזהר פרשת בלק (דר, עב) בפסוק ויקרא אל משה מאהל מועד מהיכלא קדישא מהיכלא מתקנא מהיכלא יקירא דעילאין ותתאין תאיבין לגביה ולא יכלין למקרב לגביה עכ"ל. עניינו בהיות הכלה מקושטת לקבל פני בעלה ואז היא נכללה בעצמה בסוד אל תראוני שאני שחרחורת הנדרש בשיר השירים מהזהר עיין שם וע"כ נקראת משכן זמנא שפי' לעיתים שאין בו יחוד גמור. והסוד ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך וכו' ופי' בזהר פרשת תרומה (דקמג,) כי המשכן היה בסוד הנער. ואז נקראת משכן זמנא לזמנים [י] אבל משכן העקרי הוא בהר הקודש כי שם למעלה בסוד כסא נכון:

או מלה לדעתנו ירמוז אל הוא"ו הנמשך מכתר שהוא אל"ף. והוא קו האמצעי שהוא בין הימין והשמאל. ולכן כדי לחלק בין ענין לענין יאמר מלה זו:

אווז מצאנו לא' מן המפרשים שפי' כי אווז הוא בחכמה ונסתייע לזה מדברי רז"ל (ברכות, נז) הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה כו' ואין לנו טעם לרמז זה להכריחה אלא מפני שהאווז לבן וירמוז אל החכמה בלבנינותו. ונ"ל שכוונתם ז"ל בגמרא יצפה לחכמה הוא מפני שהאווז צועק בקולות כדרך החכם בעוסקו בתורה. לכן נאמר שהיא בחכמה תתאה שהיא בקולות, או בחכמה עלאה בסוד חכמות בחוץ תרונה וכו' שזהו אחר גלויה אל הבינה, ומהבינה ולחוץ בסוד ברחובות תתן קולה כמבואר בזוהר (תולדות, דקמא):

אוי בפסוק (ירמיה ו, ד) אוי לנו כי פנה היום פירש הרשב"י ע"ה (בפ אחרי, דעה) כי בהיות שנסתלק התפארת אל הכתר והשפע אינו אפילו בבינה ואין תשובה מועיל לבטל גזרה זו ח"ו אז נאמר אוי. ופי' כי [ראש] היסוד [הוא י'] והוא וא"ו זעירא וראש צדיק היינו מקום משכן הברכות שנאמר (משלי י, ו) וברכות לראש צדיק היינו ו' שהוא משך הת"ת על היסוד ובהיות שהשפע מסתלק מן היסוד אל הת"ת נסתלק ראש ו' למעלה אל הוא"ו שבת"ת והיינו וי (ע לקמן, בע). וכאשר מסתלק עוד הת"ת אל הכתר שהוא א' לבלתי יושפע אפי' בבינה כמו שנודע שיחוד החכמה בבינה הוא ע"י הוא"ו בסוד הדעת כדפירשנו בשער אם הא"ס הוא הכתר בפ' ח'. אז נאמר אוי מורה הסתלקות היסוד והת"ת אל הכתר והצנורות הם נשברים והרעב הווה ח"ו כל זה נתבאר שם בארוכה והוא מאמר נפלא מבואר אצלנו באור יפה:

אוב בענין אוב או ידעוני הוא כנוי אל הקליפה החצוניות וכן ידעוני והם שתי קליפות ועניינם נודע. וידענו כי יתמה המעיין אל ענין אותיות הקודש שיורו על החצונים כענין שור וחמור וכיוצא בזה. ובענין אוב הארכתי בספר אור יקר בס"ד:

אוד מוצל מאש וכיוצא הוא כנוי אל היוצא מכח הדין והניצול מאשו ומדינו יקרא אוד כנודע מעניינו. ואפשר היותו כנוי אל המלכות שהיא נקרא א"ד כמבואר לעיל ובהיותה מטה מן הדין אל צד החסד על ידי הוא"ו שבה, אוד דהיינו אד ו' תקרא אוד מוצל:

אוה [כמו אוה] למושב לו (תהלים קלב, יג) פירש בתקונים (אולי רומז, לתקונא) כי הוא יחוד א' שהוא כתר עם הת"ת והמלכות הנקראים ו"ה ואין המקרא יוצא מענייננו כי ע"י הרצון והשפע הנשפע מהכתר לקשוטי חתן וכלה הם מתאוים זה לזה ומזה יוכל המעיין להקיש אל השאר:

אוחים פירוש הכתוב ומלאו בתיהם אוחים (ישעי, יג) הם מיני חיות והוא מין ממיני קליפות השורה במקום חרוב כענין שאי"ה שפי' רז"ל (בב דכא, ובזהר) וכיוצא ואפשר היות לילית וסמאל שהם אחים באחוה:

אויב וכל עניינו מצד הדין ופעמים בחיצונים שהם אויבים אמיתים ולפי דברי הרשב"י ע"ה באדרא [יא] (המלאכים גם, כן):

אויל לשון סכלות וכיוצא והוא משל אל הקליפה וכן כל לשון שגעון וכיוצא:

אויר שם אויר יחסוהו בספר ר"מ (פנחס, דרנה) לתפארת וז"ל תפארת אויר ובג"ד אוקמוה התר נדרים פורחים באויר ופי' כי הנדר הוא בבינה והיא פורחת על הת"ת כנודע. ובמ"א אמר שם אוריא"ל דאיהו אויר ובמ"א (ברמ צו, דכח) ודא עמודא דאמצעיתא דאיהו אויר. הנה מכל המקומות האלה נראה היות האויר בת"ת. ובענין זה במ"א (פנחס, דרמה). [כתב] ז"ל דאת י' מן יהו"ה איהו אתעטף באור ואתעביד אויר והיינו אוירא דארעא דישראל מחכים בגין דאת י' דאיהי חכמה באויר והאי איהו אור דאתעטף ביה כד ברא עלמא הה"ד עוטה אור כשלמה והאי איהו יהי או"ר יהי אויר ואוקמוה מארי סתרי תורה בטרם נתהווה כל דבר נתהוו ההויות ובג"ד יהי אור ויהי אור דהוה מקדמת דנא עכ"ל. ופי' עיקר האור הוא הבינה ובה נרמזו ה' אורות הנזכרים בפ' זו והם כנגד ה' עלאה וכ"פ הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונאל) והחכמה מתעטפת בבינה וזהו עוטה אור. וזהו סבת ההויות שמשם נמשכות ע"י חבור שניהם וזהו נוטה שמים וכו' אמנם א"א שיתחברו החכמה והבינה כ"א ע"י הדעת המיחדת אותם כדפי' בשער אם הא"ס הוא הכתר ובשער מהות והנהגה. וכיון שהדעת הוא חיבור שניהם לכן נקרא על שמם אוי"ר כדמיון חבורם ויחודם. ולא יקרא אויר אלא המציאות הדק בסוד הדעת ובזה נתבאר המאמר:

עוד הכתר ג"כ נקרא אויר ויש בו ב' בחינות בחינ' ראשונה נקרא אויר שאינו נתפס והיא המתדבקת ומתאחדת במאציל. והבחינה שניה נקרא אויר הנתפס קצת. וז"ל הרשב"י ע"ה בשיר השירים (בזח, דפז) כיון דההוא בטישו אתיישב במוחא מגו אוירא דכיא דאתפס. בגין דאית אוירא דכיא דלא אתפס כלל. והאי דאתפס כד אתישבא בההיא מוחא ההוא בטישא עלאה כדין נפקי כל תנועי דטעמי וכו' ע"כ. והטעמים הם מכתר והיינו אוירא דמתפס בחינתו המתיישב ורוכב על החכמה הנקרא מוחא כאשר יתבאר בע"ה. ויש בחינה אחת שאינה נתפסת והיא נקראת לפעמים אויר קדמון כי קדמון מתיחד אל הכתר כאשר נבאר. ואמרנו שאינו נתפס אין הכונה אצלנו נתפס ממשי כי אפי' החכמה אינ' נתפסת, אמנם פי' הוא שאינו נתפס אפי' לספי' חכמה כי הוא דק מתאחד בא"ס כאשר נתבאר בשער הצחצחות. ויקרא הכתר אויר בהיותו רוכב על החכמה והבינה בהיותם מיוחדים בסוד הדעת שסוד יחודם רומז אויר אור י'. ולכן הכתר הנותן כח בדעת לייחדם יקרא אויר וכן לפעמים יקרא מגדל הפורח באויר שהם חכמה ובינה ובתיקונ' (כב, דסב) קרא לבינה אוירא דכיא וז"ל דאיהי ה' עלאה אוירא דכיא אוירא דארעא דישראל דאיהו מחכים מסטרא דחכמה דאיהי י' עכ"ל [יב] ואין הענין רחוק כדפי' לעיל:

אוכל בפסוק (שופטים יד, יד) מהאוכל יצא מאכל פי' בזהר פ' ויחי (דרח,) כי האוכל הוא צדיק מפני שהוא אוכל כל שפע עליון להשפיע למטה למלכות כדכתיב (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו ומאכל היוצא ממנו הוא הנשפע לתחתונים שהוא מאכל השכינה:

אומן פי' היסוד נקרא אומן על שם שהוא אומן את הדסה היא השכינה ומשפיע לה רב טוב מהספירות העליונות אשר למעלה ממנו:

און בזוהר פרשת (יתרו, דסז) פי' הרשב"י ע"ה כי און ואוני הכל כנוי הוא לצד הקליפה. וז"ל כהן און סטרא אחרא דאיהו סטר שמאלא ודא איהו רזא דאמרה רחל כד חמת דמיתת כמה דכתיב בן אוני ובג"ד אוחי יעקב ואמר בן ימין ולא בן אוני סטרא דימינא ולא סטרא דשמאלא עכ"ל וכן כל לשון און כענין כי לא יצא מעפר און (איוב, ה) וכן כל לשון אונאה וכיוצא. אמנם אמרו כחי וראשית אוני (בראשית, מט) ירצה לשון כח והוא כח קדוש ואפשר שהוא יחוד אני שהוא מלכות עם הוא"ו שהוא התפארת ואוני זה הוא בצד הקדושה ניג]:

אופל היא הגבורה ועל שם הדין נקרא כך ואין ספק כי נקראת אופל בבחינה ג' שבגבורה שהיא בחינת החשך כדפירוש בשער הגוונים:

אופן הגדולה נקרא כן מפני שהיא המנהיג הגדול לכל המרכבה כן פי' רבי משה בספר השם. ובתיקונים (תקונאסט) פי' הרשב"י ע"ה כי אופני המרכבה הם נצח והוד. וצדיק אופן א' ונמצא המרכבה ד' חיות שהם גדולה פני אריה, גבורה פני שור, תפארת פני נשר, מלכות פני אדם. ושני אופני המרכבה נצח והוד, ואופן א' בארץ הוא היסוד שהוא על הארץ שהיא המלכות. ובזוהר חדש שה"ש (דעה, עש) כי ג' פנים למלכות. מביטים לג' אבות והם נקראים א"ל אלדי"ם יהו"ה. ולמטה מהם פן אחד המקבלת מג' פנים והיא נקראת אופן א' בארץ, ירצה ששואלים עליה א"ו פ"ן כלומר אן פן אחד, ומשיבים בארץ:

אור יתייחס אל כמה מקומות. א' בת"ת דכתיב (משלי ו, כג) ותורה אור. כי הוא משפיע אור ומאיר בבת עין שהיא המלכות. עוד נקרא הבינה אור כי היא המאירה בה' ספירות שהם הגדולה גבורה ת"ת שהם ג' גווני עינא, ותרין כרובי עינא שהם נצח והוד. וכבר בארנו כי היא המאירה בהם בסוד נ' שערי בינה. וז"ל הרשב"י עליו השלום בספר ר"מ (תצא דרפ, עש) י' איהי בת עינא. כי נר מצוה ותורה אור ו' דנהיר בה. ה' ג' גווני דעינא ותרי כנפי דעינא. אור נהיר בהו מלגאו ה' עלאה דאיהי אור וכו'. ע"כ.

אמנם הת"ת נק' אור בהיותו מאיר במל'. והבינה נקרא אור בהיותה מנהרת בה' ספירות הנזכר באור נ' שערי בינה. ומן הראוי לדעת כי עקר האור עם היותו בשני המקומות הנז' עקרו בחסד. וכן נמצא כי ביום א' נזכרו ה' אורות לרמוז אל ה' ספירות הנזכר שהם ה' אורות והם בה מצד הבינה ולא נקראו אורות אלא מצד החסד. וכן מבואר בזוהר פרשת תרומה (ד קסו, קסז) עובדא דר' אבא ור' חייא דשרו בבי אשפזייהו וז"ל ועל דאינון ה' דרגין דאתפרשו ואתמשכו מהאי אור קדמאה כתיב אור ה' זמנין וכלא הוי מסטרא דימינא ואתכלילו ביה עכ"ל.

ועל ידו נקראו אורות כי עיקר האור בחסד וכן נתבאר שם למעל' מן הענין וז"ל ותורה אור דקא נהיר לההוא נר ואדליקת מניה מסטרא דאור קדמאה דאיהו ימינא דהא אורייתא מההוא סטרא דימינא אור קדמאה אתיהיבת דכתיב מימינו אש דת למו מסטרא דימינא אתיהיבת. אע"ג דאכליל ביה שמאלא דהא כדין איהי שלימא דכלהו. אור דא אתכליל במאתן ושבעה עולמות דאינון גניזין בסטרא דההוא אור ואתפשט בכולהו. תחות כורסייא עלאה טמירא שריין אינון עולמות מסטרא דההוא ימינא תלת מאה ועשר אינון. מאתן ושבע אינון בסטרא דימינא, מאה ותלת אינון בסטרא דשמאלא, ואינון שלש מאה ועשר. ואילין אינון דקב"ה מתקן תדיר לצדיקייא ומאילין מתפשטן כמה וכמה אוצרי חמדה וכלהו גניזין לאתעדנא מנהון צדיקייא לעלמא דאתי ועל אילין כתיב להנחיל אוהבי יש וכו' ועל אילין כתיב עין לא ראתה אלדים זולתך. י"ש אילין תלת מאה ועשר עולמות גניזין תחות עלמא דאתי. ועל אינון מאתן ושבע דאינון מסטרא דימינא איקרון אור קדמאה בגין דאפילו אור שמאלא אור איקרי אבל אור קדמאה איהו זמין למעבד תולדין לעלמא דאתי. ואי תימא לעלמא דאתי ולא יתיר, אלא אפילו בכל יומא ויומא. דאי לא הוה האי אור עלמא לא יכיל למיקם. דכתיב אמרתי עולם חס"ד יבנה עכ"ל.

ופי' כי קודם לזה פי' כי נ"ר מצוה היא המלכות ותורה אור הוא הת"ת שהוא מדליק ומשפיע למלכות והוא אור המאירה ומדליקה. ואמר כי אותו האור הוא מצד החסד כי משם עיקר יניקת הת"ת והביא ראיה לזה מפסוק מימינו וכו'. וזה שאמר דהא אורייתא וכו', אף על גב דאכליל וכו', כי הוקשה לו כי מן הפסוק נראה שהתורה נתנה מן הימין ומן השמאל ולכן אמר מימינו א"ש דת למו. לזה אמר כי ענין אש דת היינו השמאל שנכלל בימין ולעולם ימין עיקר וכללות השמאל לשלימות החסד ג"כ כי שלימותה בהיות השמאל נכלל עמה. אור דא אתכליל וכו', הכריח ענין אור בחסד ממנין העולמות שהם בימין בחשבון או"ר ומתוך כך יוכרח היות השמאל נכלל' בעלמא בימין ולעולם הימין גובר שהרי האורות כלם נכללים בי"ש כדפי' תלת מאה ועשר אינון וכו' ומהם מאתים ושבע אל הימין. והטעם כי האורות האלו הם נכללים בג' קוים, שהם קו הימין חסד ובו מאה ותלת וכן בקו האמצעי רחמים ובו מאה ושלש ומפני נטייתו אל החסד כנודע לכן בהיות דת מימינו הם בימין מאתים ושבע, ובקו שמאל הם מאה וג'.

והנה א' המיותר הם מציאות יחודם יחד. ולכן בא א' בראש התיבה וסימנו א' א"ו או"ר והכל אחד. והנה מתוך ענין י"ש עולמות אלה יוכרח שם אור בחסד שנטיית הקו האמצעי אל הימין כלפי חסד ונמצאו מנין האורות בימין כמנין אור ובשמאל ק"ג לבד. והוכרח ג"כ כי ענין אש דת למו היינו כללות שנכלל כענין שנכללים האורות ועלים י"ש אורות. והוכרח ג"כ ענין האור אל הת"ת מצד החסד כי על ידו עולה אור בסוד הימין. ומפני שהאור נמשך מהבינה לכן אמר ואילין אינון דקב"ה, שהיא הבינה. מתקן תדיר כו', פי' משפיע בהם ומאירם והם אורות לצדיקייא לעלמא דאתי וכן עליהם נאמר עין לא ראתה אלהים זולתך שהיא הבינה. ועל אינון מאתן וז' דאינון מסטרא דימינא וכו', בא לתת טעם למה נקרא חסד אור קדמאה כי אור כבר נתבאר אבל קדמאה [למה לז"א] כי הטעם מפני היותם פועלים ומהוים הוויות בסוד קבלתם מן הבינה מפני שהם קרובים אליה בסוד חסד שניה לבינה לכן נק' קדמאה בסוד קדמות זה. כי שם האור לבד ג"כ יתייחס בדוחק אל ק"ג אורות השמאליים. ואי תימא לעלמא דאתי וכו', הוקשה לו שאם כן שעקר פעולתם לעלמא דאתי ואין בעוה"ז נמשך מהם תועלת, אם כן למה נאמר שהתורה נתנה מצד הימין וענין ותורה אור הוא מצד הימין שהרי אותם אורות אינם אלא לעלמא דאתי לבד. לזה אמר אלא אפי' בכל יומא ויומא וכו'. והכלל העולה כי ה' אורות הם ה' ספירות והם נקראים אור מצד החסד כי הוא עיקר האור. אמנם בהמשכת הבינה והחסד נק' אור רמז אל ר"ז, והת"ת נקרא אור בהיותו נמשך מן הימין, והמלכות נקראת אורה שפי' אור ה' בהיותה מקבלת מן התפארת מצד החסד כדפירשנו:

עוד נקרא התפארת אור גנוז ונקרא כן בהיותו נגנז ומתעלם ואינו נגלה אלא לצדיק ועל ידו נאמר אור גנוז לצדיקים וגניזתו לעלמא דאתי שהיא בינה כנודע. וה' אורות הנזכר נכללים עמו בסוד חמישים שערים שבבינה עלמא דאתי. ולמטה מהם אין אור אלא רקיע שהוא היסוד והוא רקיע [על] ראשי החיות שבמלכות ועליו נאמר ויתן אותם אלדים ברקיע השמים כי הוא רקיע הגונז כל מה שלמעלה הימנו. כל זה נתבאר בתיקוני' (תקונאיט) וז"ל הנורא איהו עמודא דאמצעיתא ושורק איהו טמיר וגניז מסטרא דצדיק דאיהו ברית אור גניז דאיהו ר"ז כחושבן אור כמה דאוקמוה מארי מתניתא אור זרוע לצדיק ודא איהו אור הגנוז לצדיקים. דחמש אור דלעילא מיניה כולהון אינון באתגליא:

עוד יש אור מופלא והוא כתר עליון ונק' כן מפני שהוא מופלא ומכוסה מעין כל. ויש שפי' שהחכמה ג"כ נקראת אור מופלא מפני שהוא מופלא ומכוסה מעין כל מה שלמטה ממנה. ונ"ל כי בהיותם שלש ראשונות מתאחדות ומתעלמות בסוד הכתר הנקרא פל"א אז כלם נקראים אור מופלא כל אחד וא' שהם נעלמות ומכוסות משאר הספירות. ור' משה פי' בספר השם שגם היסוד נקרא אור מופלא שהוא נעלם לפעמים מהמלכות. וכן יש אור צח אור מתנוצץ ואור מצוחצח ופי' רבי משה שהם בבינה וענין אורות אלו בארנום בשער הצחצחות. ויש שקראו לחסד אור לבן בסוד לבנינות הרחמים והחסד, ולגבורה קראו אור אדום בסוד אדמימות הדין, והבינה נקראת אור מתנוצץ וכן המלכות מפני שהם מתהפכות לדין ולרחמים. ויש שקראו להוד אור מעולה שהוא מתעלה ומתהדר ברוב ההוד לעשות דין וללחום מלחמות, וקראו לנצח אור היקוד מטעם כי גלגלו נוגה שהוא מכניס אהבה היוקדת בלב החושק. וכן אמר שנקרא הכתר אור פנימי ואור מבהיק מטעם שהוא פנימי וגנוז מאור הספירות, ומבהיק מטעם כי הוא מבהיק ומאיר לכל הספירות, ואור מתעלם מטעם כי הוא נעלם תכלית התעלם:

אוצר במלה זו יש אוצר חיים. ואפשר במקומות רבים וכלם מטעם אחד או בבינה והוא אוצר לחיי החכמה כדכתיב (קהלת ז, יב) החכמה תחיה בעליה. וכן אפשר בתפארת וכן ביסוד וכן במלכות. וכן יצדק בכלם אוצר הנשמות וכן אוצרו הטוב. וירצה אוצר לטוב או אוצר שנק' טוב. והיותר צודק הוא בשני ההי"ן שהם שהם היכלות לשני זכרים:

אורח הוא אורח המתנהר לכמה עולמות נעלמים בכתר וממנו מתאצלים לכמה אורחות ויוצאים לת"ת. כן מבואר בזוהר פ' נשא באדרא. ויש ארחות זרים בסטרא דשמאלא והם נקראים אורחות עקלקלות:

אות בכל מקום אות וכן אותו הוא ביסוד, כי הוא אות הברית. וכן נתבאר במקומות רבים בזוהר ובתקוני' (תקונאחי). ובפרשת וירא (דקיב וזל, מאי) ואותו דא את ברית קדישא אות לעלמין. פירוש אות לעלמין אות מסטרא דוא"ו. וכן אותות הם ווי"ן [יד] וכן יש אות לטובה ואות לרעה. אלא לטובה מצד החסד והרחמים, אות לרעה מצד הגבורה. ומצד התפארת נקרא אות ארוך שהוא בינוני עולם ארוך. וברעיא מהימנא [פנחס ד"רנז456 שכינתא אתתקריאת אות ברית מסטרא דיסוד צדיקא דעלמא. ושם ביאר כי האות הוא י' על ו', ושכינתא נקראת אות הי"א, וחכמה נקראת אות הו"א, ששניהם נקראים יודין כדפירשנו שבשער המציאות בפרק ג' וד'. ולכן אמר כי אות הוא ו', ולכן השכינה מצד הצדיק נקראת אות היא שהיא י' עטרה בראש צדיק שהוא ו':

(ע בעסר, עב) אז פי' רבי משה שהוא בחכמה ונתן טעם כי אז בחשבונו שמנה כמו שהוא א' על ז' מן הבינה עד היסוד. והוא חיבור א' עד היחוד ועד בכלל והוא רמז לח' שבאח"ד שבק"ש. ועליה נאמר (איוב כח, כז) אז ראה ויספרה וגו' והוא ראיית הלב. והוא המלך המרומם לבדו מא"ז. ובתיקונים (תקונאיח) פי' הרשב"י ע"ה כי אז רומז חיבור שני שמות שהם יהו"ה אדנ"י שהם ת"ת ומל' וחבור יאהדונה"י והוא שמונה אותיות. ולזה רמז א"ז תקרא וה' יענה (ישעיה נח, ט). ופי' א"ז תקרא כשתחבר א"ז, מיד וה' יענה הוא ובית דינו. והם חכמה הוא, ובית דינו בינה [טו]. ושניהם יענה שאינם משכינים שכינתם למטה אלא מתוך היחוד. ועוד יש א"ז א' והוא שני שמות אה"י ידו"ד בינה וחכמה ויחודם יאהה"ויהה והיינו ח' אותיות כמנין א"ז:

אזל פי' הילוך והוא מפני שהיא הולכת פעמים למעלה פעמים למטה ואינה במקום קבוע. ופעמים הוא לרעה כענין אזל"ו מי"ם מנ"י י"ם (איוב יד, יא), שהוא משל אל הסתלקות השפע:

אזן פירוש אזנים הוא משל אל כחות הגבורה והם נקראים אזנים ובהם קבלת התפלה והצעקה כענין כי אזן מלין תבחן (איוב לד, ג). וענין זה יתבאר בארוכה בס' אור יקר בס"ד:

אזור הוא משל אל המלכות המתייחדת בת"ת למעלה מנצח והוד. כאשר ידבק האזור אל מתני איש כו' (ירמי, יג). המתנים נצח והוד, איש ת"ת, אזור מלכות:

אזוב פי' הרשב"י ע"ה בזהר פ' מצורע (דף, נג) ז"ל אזוב דא ו' זעירא דיניק לה לכנסת ישראל עכ"ל והאריך שם בביאורו והכונה כי צדיק יסוד עולם נקרא אזו"ב בהיותו משפיע למלכות ומתייחד עמה:

אח הוא הת"ת כי הוא אח אל המלכות ונקרא אח מצד החסד. וכן פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאנו). וז"ל תמן אתקרי ו' אח. ועוד הוא נקרא אח בהיותו כלול מט' ספירות עד המלכות [טז] וכן הוא א"ח א' כ"ע ח' שמונה ספירות מחכמה עד היסוד. כ"ז נתבאר בר"מ ובתיקונים. עוד פירוש שם (ברמ משפטים, דקטו) כי הוא א"ח רחו"ק בהסתלקו אל הבינה והוא רחוק מהמלכות:

אחד נקרא הת"ת והמלכות בהיותם יחד כלולים מי"ס כי א"ח הם ט' כדפי' ודל"ת היא שכינה וקוצה של ד' הוא היסוד המיחדם יחד. וזהו אחד ת"ת ומלכות יחד ות"ת בלא מלכות אינו נק' אחד. וכן בארו בזוהר פ' ויקרא (דז,) וז"ל תנינן אח"ד מהו אח"ד דא כ"י דאחידת ביה בקב"ה. דאמר ר"ש זווגא דדכר ונוקבא אקרי אחד, באתר דנוקבא שריא אחד אקרי, מ"ט בגין דדכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי ופלג לאו הוא חד, וכד מתחברן כחדא תרי פלגי אתעבידו חד גופא כו'. וענין זה יתבאר במה שפי' בשער מיעוט הירח בפרק ד"ה:

אחור ואחוריים הכל הוא במלכות. אמנם נקראת אחורים מפני שהיא אחור לאצילות כן פי' ר' משה. אמנם פי' שאין נק' אחורים אלא המדרגות האחרונות אשר לה. וכן פי' דרגין דשכינתא ופי' המדרגות אשר למטה מן השכינה והם חייליה וכן לשון אחרי כגון ואשמע אחרי קול רעש וכו' (יחזקאל, א) [יז]:

אחז כל לשון אחיזה הוא דבקות המתדבק הענף בהמסתעף. כענין אחזו לנו שועלים (שה"ש ב, טו) וזהו דבקות השמאליים בכנפות המשכן:

אחר הדברים פי' בזוהר בפ' העקידה (דקיט,) כי הוא רמז אל הקליפה והמקטרג. ופי' כי דברים הוא המלכות ומה שאחריה הוא הקליפה וסמאל. וכן פי' בפ' וישב (דקפט,):

אחרית נקרא הבינה כי היא אחרית הכל בסוד היובל וזו היא אחרית הנז' בספר יצירה. ויש אחרית אחרת והוא אחרי"ת הימי"ם והוא המלכות בהיותה נכללת עם כל חייליה רעים וטובים. וכן פי' בתיקונים שהיא אחרית לחכמה עלאה וזהו מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו, י) שהחכמה נק' ראשית. וכן בזוהר (תצא דקפט, ודקל) פי' ר' חייא ז"ל אחרית הימים איהו אילנא כולא מראשיה ועד סופיה דאיהו אילנא דטוב ורע וכו' ושם הכונה על השכינה כמבואר שם. ובזהר פ' אחרי מות (דסה,) פי' הרשב"י ע"ה כי עת עלות השחר נק' אחרית ים פי' אחרי זמן המל' הנק' י"ם. ותחלת זמנה הוא מחצות הלילה ואילך, ואחריתה [יח] היא בסוף הלילה כעלות השחר: אחת פי' ר' משה שהוא בבינה. ונק' אחת מטעם כי היא אחת בשבע ימות הבנין והוא סוד מנין הזאות של יום הכפורים עכ"ל. ובר"מ (בהר דקח, עב) פי' כי כל אחת ואחת מג' ראשונות נקרא אחת. וז"ל ובינה איהי אחת ושכינתא תתאה שבע ולעילא מבינה אחת ואחת הא עשר וכו' ע"כ. וכן מוכח בזוהר פ' אמור (דקב,). והטעם כי כל שלשתם נראות בכל אחת מהם בענין הבחינות כדפי' בשערים הקודמים. ולכן נייחס לכל א' מהם בשם אחת כלו' כל הג' הנראות בה חשובות הן כאחת וכלם מיוחדות:

אט כענין ואט אליו אוכיל (הושע, יא) וכן ואני אתנהלה לאטי (בראשית לג, יד) וכל כיוצא הוא כנוי אל המלכות שהוא אחת ומקבלת מתשע ספי' והיינו א"ט:

אטד משמע מתוך דברי הזהר בפ' ויחי (דרמט,) כי המל' מצד הגבורה והדין הקשה נקרא אט"ד וכן אט"ד בגי' י"ד, והיינו יד שמאל מלכות מצד הגבורה, ידכ"ה י"ד כה"ה. וכן דו"ד עולה י"ד והוא סילון ממאיר לאויביו וכענין (שפי, שם) לומר לך מה אט"ד זה בכל צד ממנו כמה קוצים וכמה סלונים כן הדין הקשה מכל צד ופאה כמה קשי דין וכמה מלאכי דין וכמה משמאילים:

אי פירש הרשב"י (בתקונא יט, דמ) בפסוק אי הבל אחיך ת"ח תרין אתוון אלין דאסתלקו מיניה דבהון חב גרמו ליה מיתה. א' אמון מופלא ומכוסה, י' מחשבה. לרמוז כי בעבור העון נסתלקו שתים אלה מלהשפיע לבינה:

איום ענין איום ונורא פי' המפר' איום במלכות. ואינו אלא בת"ת מצד הגבורה. והמלכות מצד הגבורה נקראת איומ"ה:

איך וכן איכ"ה הוא כנוי אל המלכות בהיותה יונקת מצד הדין ששם השממון וענינו איכה יעיב. וכן פי' הרשב"י ע"ה א"י כ"ה כמקונן עליה:

אילן בתיקונים (תקונאמט) פי' בינה נקרא שורש האילן ופשיטא שהיא שורש אור ישר. אמנם המלכות שורש אור החוזר. וזה לך האות כי איל"ן בגי' שם ידו"ד אדנ"י. עוד שם ידו"ד מצטרף לי"ב הויות עולין לסך שי"ב כך אילן במלואו י"ב אותיות אל"ף יו"ד למ"ד נו"ן ועולה שי"ב. ואינ"ו גו"ף ול"א כ"ח בגו"ף עולה שי"ב לרמו"ז הסוד האמת הזה. עוד פי' הרשב"י בפ' פנחס אילנא עלאה בינה ותתאה מלכות [יט]:

אילת אהבים היא המלכות ונק' אילת בסוד חדוש הלבנה. והקרנים גבוהות והם קרני ההוד אשר לה מצד החדוש כזה [] ולפעמים הא' גבוה מן השני כזה [] כן ביאר הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס, דרמח) ופי' לפי חדושה אם תקבל בשוה מן הימין כבשמאל ויהיה חדושה שוה משתי המקומות אז הם הקרנים גבוהות בשוה. ואם תקבל מצד ימין יותר ויגבר הימין על השמאל, אז הקרן האחת גבוה מן השנית ואז נקראת אילת אהבים בסוד אהבת חסד הגוברת עליה. וכאשר יגביר צד השמאל יותר אז נקראת אילת השחר על שם השחרות והצער אשר לה בגלות. ופי' שם עוד הטעם למה נקראת אילת מטעם כי אילת מחלקת מזון לכל חברותיה וכן נא' ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. וכן ג"כ נק' אי"ל וכן פי' בזהר פ' אחרי (ד, סח) בפסוק כאיל תערוג על אפיקי מים.

ובזהר פ' תרומה (ד, קלח) פי' הרשב"י ע"ה וז"ל אילותי מה איל וצבי בשעתא דאזלי ומרחקי מיד אהדרן לההוא אתר דשבקו אוף הקב"ה אף על גב דאסתלק לעילא לעילא לא"ס מיד אתהדר לאתריה מ"ט בגין דישראל לתתא אתאחדן ביה ולא שבקן ליה לאתנשיא מיניה ולאתרחקא מנייהו עכ"ל לפי משמעות דבריו כנראה שאמר על הת"ת. אלא דקשיא לן ת' דאילותי שמורה כנוי אל הנקבה ואפשר ר"ל אילת שלו. ויהיה פירושו על המלכות כמאמר הר"מ וכמאמר הזהר (פ, אחרי) ואין תימה על מלת קב"ה שכבר יתייחס שם זה למלכות. גם בפ' אחרי (שם,) פי' הרשב"י ע"ה במלת אילו' שהם כל אינון אילתא דסחרני כורסיא יקירא קדישא הה"ד ששים גבורים סביב לה ע"כ. מפני זה לא רצינו לבאר פי' המאמר אילותי מה איל וצבי וכו' שיהיה הכוונה על הבינה:

אימתה וכן אימה הכל בגבורה. ובמלת אימתה ופחד פירש בזהר פ' בשלח (דנט,) כי אימתה הוא הת"ת וראיה הת' שהיא ת"ת [ב] ואין להכחיש דהיינו הת"ת מצד הגבורה:

אין כלם הסכימו היות הכנוי הזה בכתר. ונקרא כן מטעם שאין שם השגה כלל. והשואל עליו ישיבו לו ההשגה ביה היא אין. ור' משה פי' עוד טעם אחר כי בלשון ידוע קורין לראשית אין וכן הוא ראשית כל ראשית. אמנם בעל ספר האורה פי' וז"ל א' סוד קוצו של יו"ד עולם הרחמים אהי'. יו"ד סוד עולם החכמה התפשטות המחשבה אות ראשונה של שם. ן' פשוטה סוד המשכת השפע הברכה והרחמים מספי' לספי' עד הגיעם לספי' המלכות עכ"ל. והנה כוון לכלול כל העשר ספירות באין. ובתקונים (תקונאמב) קרוב לענין זה ז"ל אמון מופלא ומכוסה דאיהו אי"ן כליל תלת ספירן א' כתר י' חכמה ן' בינה עכ"ל. הנה בפי' שאין הוא בכתר לבד אלא כהאומרים שזהו ג' ראשונות והאומרים שהוא בכל העשר. ויש מי שפי' כי אי"ן א' אהי' י' ידו"ד ן' במלכות שהוא אדנ"י:

אין סוף הוא רמז לעלת העלות והכונה אין קץ וסוף לרוממותו ואין דבר שיכללהו ויתייחס שם זה בכתר לפעמים (כמשכ ברמ, פנחס) והטעם כי הכתר הוא כסא לא"ס ר"ל כסא הראשון העליון שאין כסא אחר למעלה ממנו. ולפי שא"ס רוכב עליו ומתעלם בתוכו נקרא א"ס ולא יקרא כן אלא מצד הבחינה העליונה המתאחדת ומדבקת בא"ס. וכבר פי' בשם זה דבר מספיק בשער אם הא"ס הוא הכתר:

איפה פי' לשון מדה דהיינו איפה היא הקליפה כענין מוליכות את האיפה (זכריה, ה) ששם כנוי אל הקליפה. וכן לשון איפה כענין מי איפה (בראשית כז, לג.) ופי' רז"ל שנכנס עמו גהינם. ופעמים יתייחס אל המלכות אבל מצד האף והדין. וכל ענין איפה נגזר מזה מצד הדין והאש החק. ושר האופים הוא כענין סמאל שר המקטרגים:

אי"ק פי' המפרשים [כא] אם אין א' אין י' ואם אין י' אין ק' וזה בסוד כהן לוי וישראל. כתר הוא כהן חכמה לוי ובינה ישראל. א"כ ישראל חייבים להשלים בכל יום מאה ברכות ומן המאה יתן עשרה ללוי שהוא מעשר ראשון והלוי יתן א' לכהן תרומת מעשר. וא"כ אם אינם משלימים ק' ברכות בכל יום, הכתר שהוא הכהן לא יתן שפע ללוי הוא החכמה ואם אין שפע לחכמה אין שפע לבינה שמשם יונקים ישראל. וזהו סוד אי"ק אם אין ק' אין יו"ד ואם אין יו"ד אין א'. פי' אחר אם אין ק' (פי קוף, במלואה) כי היא נקראת מקום כלומר אם אין ישראל שומרים תורה שבעל פה שהוא רמז למקום לא יבא שפע מהחכמה העליונה שנקרא י' והיא תורה שבכתב ואם אין תורה שבכתב אין א' שהוא כ"ע. וזהו סוד אי"ק כי א' רמז אל עצם המדה בשרשה באחדותה שהוא א' נקודה שוה שאין בה גילוי. ומתפשט מעצם אמתתו י' נקודות שהיא נכללת מעשר ועשר נקודות אלו הם לבוש אל הנקודה האמצעית כזה (חסר, הציור) ועוד עשר נקודות אלה מתפשטות ונכללות כל אחת מעשר והם מאה ואותם המאה הם לבוש אל העשר נקודות בצורה המצוירת למעלה כי ערך הא' אל העשר כערך העשר אל המאה וכמו שהעשר הם ענפים מכסים על השורש כן המאה הם ענפים מכסים את שרשם שהם לבוש אל השרש וזהו סוד כהן לוי ישראל בסוד מחנה ישראל לבוש אל מחנה לויה, מחנה לויה לבוש אל מחנה כהונה דהיינו מחנה שכינה, וזהו סוד כהנים בעבודתם ולוים לשירם ולזמרם וישראל למעמדם. והיינו סוד כתר נקודה אמצעית מתגלה בחכמה וחכמה מתגלית בבינה נמצאת הבינה לבוש אל החכמה וחכמה לבוש אל הכתר. וערך זה גדולה גבורה ת"ת. וערך זה אל נצח הוד יסוד וערך זה אל כתר תפארת ומלכות:

איש השם הזה הוא בת"ת בהרגל כדכתיב ה' איש מלחמה וגו' וה' הוא בת"ת. ובתקונים (תיקון מט, ד) וז"ל מרוב אונים דא כתר עלאה. ואמיץ כח דא חכמה. מאי כח דיליה אמא עלאה. איש לא נעדר, איהו כללא דתלת ספירן. מאי איש, ה' איש מלחמה ה' שמו. איש, א' כתר עלאה, י' חכמה, ש' שרשא דאילנא דאיהי אמא עלאה תשובה ודאי. ולכאורה משמע שהוא חולק על מה שפי' איש בת"ת ודעתו שהוא בג' ראשונות. ויש לדקדק כבר פי' בפסוק מקודם ג' ראשונות ומה לו לדרשם עוד בשם. ועוד דקאמר מאי איש ה' איש מלחמה וכו', נראה שכוונתו לומר ה' איש מלחמה כמשמעו בת"ת וכמו שפי' בכמה מקומות מהזהר. עוד למה כפל לשונו באמרו שרשא דאילנא ואח"כ אמא ואח"כ תשובה.

והענין כי קודם דרש בפסוק ג' ראשונות בעצמם ואמר מרוב אונים דא כתר עלאה כי אונים ר"ל כחות לשון חוזק והוא גדול כחות הכחות הנאצלים. ואמיץ כח דא חכמה פי' המחזק ומאמץ לכח שהיא הבינה כאשר יתבאר בערכו, וז"ש ומאי כח דיליה פי' הכח המקבל מאומץ שלו. או ירצה שהחכמה הוא הגבור האמיץ דהיינו אומץ בכח ולא בפועל והכח שלו שהוא הפועל היוצא מהאמיץ הוא בינה, וז"ש מאי כ"ח דיליה וכו'. איש לא נעדר איהו כללא כו' פי' כי אינו ממש ג' ראשונות שכבר נדרשו אמנם הם מציאות הנכלל בג' ראשונות ונקרא איש כאשר נבאר. מאי איש וכו', הכונה שאחר שאיש אינו ממש ג' ראשונות שכבר נדרשו אמנם הם מציאות הנכלל בג' ראשונות ונקרא איש כאשר נבאר. מאי איש וכו', הכונה שאחר שאיש אינו ממש ג' ראשונות אלא כללות הנכלל מהם אם כן מאי איש פירוש היכן הוא באיזו מדה מן המדות. ופירש מן הכתוב שאמר ה' שמו דהיינו הת"ת שהוא שם בן ד' כמפורסם. איש א' כ"ע וכו', בא לבאר כיצד ג' ראשונות נכללות במלת איש. ש' שרשא דאילנא, הוקשה לו שאין שי"ן רומזת בבינה אלא בג' אבות דהיינו ג' ווי"ן. לזה אומר שהבינה היא שרש האילן פי' שרש ומקור אל ג' אבות שהם ענפי האילן. וא"כ אפשר ירמוז ש' בבינה להורות אל מקום האצילות הקצוות מתוך הבינה ושרשם ומציאותם ומקורם הדק הנעלם בה כמבואר בשערים הקודמים. ומפני כי שורש האילן נמי ביסוד או במלכות כאשר בארנו בשער ממטה למעלה, לכן אמר אמא עלאה שהבינה נקראת אם בערך שבה נתהוו כל הנאצלים שממנה ולמטה והיא אם ושרשם האמיתי. ומפני שאין מלת אם מכריח הדבר הזה היטב אמר תשובה, להורות כי שרש הענפים היא ושם תשובת הדברים אל שרשם בסוד היובל וכן ג"כ תשובה מורה שהיא שבה על הבנים להניקם ולהשפיעם כאשר נבאר בערכו:

כלל הדברים הוא הרמז בת"ת בהיותו כולל ג' ראשונות וכן נתבאר הענין הזה בס' הבהיר ז"ל א"ר אמוראי מאי דכתיב ה' איש מלחמה א"ר רחומאי בר ביבי לא תבעי לו מלתא פשיטא שמע לי ואמלכינך. משל למה"ד למלך שהי' לו דירות נאות, שם לכל א' מהם שם וכו' זו טובה מזו אמר אתן לבני דירה זו ששמה א', גם זו טובה ששמה יו"ד מה עשה אספם כלם השלשה יחד ועשה מהם שם אחד ועשה מהם בית אחד. אמר לו עד מתי תסתום דבריך אמר לו בני אל"ף ראש. י' שני לו. ש' כולל כל העולם, מפני שכתוב בו תשובה עכ"ל. ופי' כי ר' אמוראי הוקשה לו בכל המקרא באומרו ה' איש מלחמה כי ה' הוא ת"ת והוא כפל, ועוד טעם למה הת"ת נקרא איש. ור' רחומאי השיב במשל נאות למלך שהי' לו דירות נאות הכוונה על האצילות שהוא דירה שבו דר מאצילם, וקר' נאות לרמוז אל עלויים שהם קודמות לכל הנאצלים ממנו יתברך, והם היוצאות מאת פניו ראשונה. ושם לכל א' מהם שם, פי' שם הוא לבוש והיכל כאשר נבאר בערכו. והכוונה כי עשה היכל לרוחניות המדה ההיא כדפי' בשער עצמות וכלים. והנה העצמות יקרא דירה והכלים איקרי שם וכסא ולבוש לדירה הנזכר וכלן זו טובה מזו פי' כי השלשה ספי' הם נעלמות עכ"ז כל א' מתעלה על חברתה, כי אין שלשתן שוות אלא עולות בדרגה כל אחת על חברתה מעילה לעלול כנודע. אמר אתן לבני, פי' הבן הוא הת"ת הנק' ב"ן פי' ענף ולבני פי' ענפי המסתעף מא"ס ומתאצל ממנו כי כל הי' שמות אצולים מאתו והשמות והספי' הכל אחד כמבואר.

והכוונה כי האציל ג' מציאיות מג' ספירות עליונות כתר א' וחכמה י' ובינה ש', והמציא מהם שם א' ולבוש א' כי ג' מציאיות אלה כללם יחד ועשה לבוש אל הת"ת והיינו ש"ם כדפי'. והיינו בית א' דקאמר. ומפני תוקף מליצת המשל הזה שאל לו שיבאר דבריו. ופי' כי א' הוא ראש שהוא כתר שהוא ראש לכל הראשים. י' הוא שני לו שהוא חכמה. והשי"ן הוא הבינה. ואמר כולל כל העולם, כמו שנודע כי הבינה הוא סוד כל הנעלם, שבה נכללות כל הספירות שש קצוות בסוד כל ההיקף שהוא הנק' עולם כאשר יתבאר בערכו. וזהו ועבדו לעולם (שמות, כא), עולמו של יובל. ושאל ולמה כולל ש' כל העולם שפי' כל ההיקף יותר משני ספירות הקודמות והשיב מפני שכתוב בו תשוב', ירצה מפני ששם שורש כל שש הקצוות ושם תשובה בסוד היובל כדפי'. וזה טעם יחס ש' אל המדה הזו כדפי' לעיל. והנה למדנו מזה כי הת"ת בהיותו כולל ג' ראשונות נקרא איש וכן נתבאר בתיקונים במקומות רבים וכן פי' בספר מאירת העינים פרשת מקץ איש הרמז כח"ב ונקרא התפארת איש על שמם כי כל פעולותיו בכח המחשבה עכ"ל ואין ספק כי נקרא איש בסוד יניקתו מן הדין דכתיב ה' איש מלחמה כדפי' בערך אדם. ור' משה פי' איש מלחמה בגבורה. ואפשר כי הכוונה איש בת"ת בהיותו יונק מן הגבורה ולכן נקרא איש מלחמה וכדפי'. ובזהר פרשת נח (ד, נט) פי' כי יסוד נקרא איש האדמה שהיא המלכות. ומבואר כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף:

איתן הוא כנוי חוזק הגבורה כענין נחל איתן ולפי הנראה מתוך דברי הרשב"י ע"ה כי איתן כנוי אל מרע"ה במדתו כענין וירא את הקני ויאמר איתן מושבך (כמשכ ברמ, פנחס):

אך פי' במלכות. וצודק הוא בתנאי דהיינו כשיניקתה או מן הימין לבד או מן השמאל לבד הכל לפי העניין כי אך הוא חצי שם מ"ב. ולכן פי' רז"ל (פסחים, ה) אך חלק. ואפשר היותה כן מצד הכתר שעולה כ"א שם אהי"ה ושם ך' ארוכה מצד הבינה:

אכתריאל ר' משה מכנה שם זה למלכות ואמר כי זהו (הנז בברכות, דז) שאמר לר' ישמעאל ישמעאל בני ברכני. ור"ל ברכני ממקור הברכות ולכן אמר מלפניך ולא אמר לפניך. ולנו רמז אל הבריאה כדפ' בשער אבי"ע בפ"ב ונקרא אכתריא"ל לשון כתר מפני שהוא קושר כתרים לרבו ע"ד שפי' שם ע"ש ועוד הוא כתר לכל הנוצרים ונעשים:

אל פי' אל שאינו קודש כמו וילך אל נפשו (מא, יט), ואל משה אמר (שמות כד, א) וכמוהו רבים. כלם בעולם הזכר. וזה חילוק שבין אל לאת. שאל הוא בעולם הזכר, ואת הוא בעולם הנקבה. וכן מבואר בזהר פ' ויגש (דרט,) בפסוק וילך אל נפשו ע"ש:

אל ההודאות פירשו המפרשים בהוד. וכל מקום שנמצא לשון הודאה הוא רמז למדה זו. וכן א"ל עליון פי' ר' משה כי הכתר נק' אל עליון מפני שהוא עליון על כל האצילות. ובודאי שלא יקרא כן אלא בהיותו פועל בחסד. וכן נק' חסד עליון כאשר יתבאר בערכו. וכבר בארנו בשער השמות פ"ה שם א"ל עליון ואל מלך. ושם בארנו שלעולם שם אל בחסד. ובזהר פרשת לך (דפז,) בפסוק ומלכי צדק מלך שלם פירש א"ל עליו"ן בבינה. ואפשר היות המלה מפורסמת העליון על א"ל והיא הבינה שהיא עליונה על החסד הנקרא א"ל.

עוד יש א"ל שדי הוא רמז חבור יסוד ומלכות. וכבר נתבאר ענין שדי במלכות בשער השמות. וא"ל לשון תוקף ופי' משפיע בתוקף רחמיו רחמים אל המלכות עד שיבלו שפתותיהם מלומר די, כן פי' המפרשי'. ונ"ל כי א"ל שד"י הוא יחוד כתר ומלכות כי כתר נקרא לפעמים א"ל ויש לזה קצת סמך מן הזהר (לך, דפח) וז"ל א"ר שמעון תא חזי עד לא אתגזר אברהם הוה חד דרגא ממלל עמיה ומאן איהו דא מחז"ה דכתיב מחזה שד"י יחזה. כיון דאתגזר הוו כולהו דרגין שראן על האי דרגא וכדין ממלל עמיה הה"ד וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י. ועד לא אתגזר לא הוו אינון דרגין שראן עלוי למללא עכ"ל ועוד האריך שם בענין וזה יספיק אל מבוקשנו. והכונה כי בעוד שלא נימול אברהם לא היתה מדרגת נבואתו כי אם ממלכות לבד בלי הצטרפות מדה אחרת והבחינה הזאת נקרא מחזה וז"ש ומאן איהו דא מחזה. והכריח הענין מפסוק אשר מחזה שדי יחזה. ול"ל דבלעם השיג בנבואתו במדרגת הקדושה ח"ו. ועם היות שאמר מחזה שדי יחזה הכונה מחזה של שדי ולא שיתראה לו מחזה שד"י ח"ו. וג"כ לגבי אברהם מחזה של העליונות ולא העליונות ממש. ויש חלוק גדול ביניהם כי אין להם הצטרפות ח"ו. כי אברהם היתה נבואתו במלכות שהוא מחזה הספי' העליונות. אבל בבלעם הוא מחזה של שד"י דהיינו הקליפות שהם תחת המלכות הנקראת שדי שהיא משדדתם. ואין להקשות מפסוק נאם שומע אמרי אל. שהרי פירש בזהר שהוא אל אחר.

ונחזור לענייננו כי אחר שנימול השיג להביט בנבואתו מצד המלכות מבחינתה בהיות כל המדות מתראים בה ואז היא נקרא אל שד"י. א"ל בכתר, ושד"י במלכות. והיינו אני ראשון ואני אחרון מראש ועד סוף. הכלל כי המלכות נק' אל שד"י בהיותה כלולה מכל המדות העליונות. ואפשר לפרש כי ע"י שהקשר הזה והכללות הזה הוא ע"י היסוד נקרא המלכות שדי בשם היסוד שהוא העיקר בשם שדי כמבו' בשער השמות קי"ג ויש סמך לפירוש זה מהזהר שם באמרו ברית קשורא דכלא אתקשר ביה ובג"כ וכו' יעויין שם. ונתבאר בפ' ויחי (דרמז,) כי א"ת שד"י הוא שבח ורחמים יותר מאמרו א"ל שד"י. מפני שא"ת נק' מלכות בהיותה מקבלת מהת"ת הנק' תורה שבכתב והיא כלולה מא' ועד ת'. והת"ת מקבל מחכמה נמצאת המלכות מקבלת הל"ב נתיבות מהחכמה ע"י הת"ת. וזה ודאי יותר שבח מאומרו ואל שד"י עם היות שא"ל הוא שם קדוש וא"ת הוא מלה. ועם היות ששם א"ל שד"י הוא כולל מתחלה ועד סוף כדפירשנו. עכ"ז ישובח את שד"י יותר מפני שהוא בעצמו ל"ב נתיבות שמקבלת מן הת"ת ע"י החכמה ואוריי' כלול' מא' ועד תי"ו ובו נכללים ג"כ י' ספירות:

עוד אל קנא ופי' שהוא ההו"ד וכל קנאה הוא מצד תוקף הלב וגבורתו לקנא בחטאים. ואפשר שנק' כן כשהוא מתמלא מהגבורה ולכן אפשר לפרשו על הדרכים שפי' בהא"ל הגבו"ר בשער השמות:

אלה כענין כי מפני אלה אבלה הארץ (ירמי, כג) דהיינו ענין השבועה על ידי הקללה כענין אלות הברית (דברים כט, כ) ואין ספק שהיא במלכות מצד הדין והגבורה. ויש אלה לשון אילן והיא ג"כ במלכות. ואפשר שהוא מצד הדין החזק ולכן האלה אינה עושה פירות. ולזה יעקב אבינו ע"ה טמן אלהי נכר תחת האלה אשר עם שכם (בראשית לה, ד). ואלון לשון זכר [עם] האלה כאמרו כאלה וכאלון (ישעי, ו) ואפשר לפרש בו כענין אלה שהם ג' אבות (ע לקמן, בערך):

אליל כענין אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד), וכן רופאי אליל (איוב יג, ד), וכיוצא. הכל משל אל הקליפות שהם אל אחר כנודע. וכן יש אל שהוא כן כמו שומע אמרי אל (במדבר, כד) דהיינו אל אחר, וכן לאל דברתי [כב]. וכן יש שם אלוה כן כאמרו לאשר הביא אלוה בידו (איוב, יב) וכן פי' בזהר דהיינו רוח הטומאה השורה בידים:

[כג] אלה בזוהר פ' פקודי (דרלו,) פי' בפסוק (שמות, לב) אלה אלהיך ישראל וז"ל והאי רוח מסאבא איהו חויא בישא ואית מאן דרכיב עלה ואינון דכר ונוקבא ואיקרון אלה דאינון מזדמנין בעלמא בכל אינון סטרין דילהון עכ"ל עוד האריך שם בדופיו ואנו קצרנוהו כי המעט יכיל את המרובה. ופי' דבריו כי מטעם שהם מזדמנים מעצמם לעשות רע נק' אל"ה כי תיבות אל"ה מורה שלעולם הם מזומנים זכר ונקבה בסיעותם וכיתותם הרעות להרע רחמנא ליצלן. וכמו שיש אלה בצד הקליפה כן יש אלה בצד הקדושה והם ג' אבות חב"ד די"ן רחמי"ם, גדול"ה גבור"ה ת"ת. ועליהם נאמר (ישעיה מ, כו) מ"י בר"א אל"ה כמבואר בשער השמות. ועוד יש בקדושה אלה שניים, והם נצ"ח הו"ד יסו"ד והם ענפים לחס"ד דין ורחמים העליונים כמבואר בשערים הקודמים. וזהו הסוד אל"ה אלהיך ישראל קליפה, אל"ה פקודי המשכן קדושה. עם שנדרש להפך בפ' פקודי, כן פי' הרשב"י עליו השלום במקום אחר (אולי רומז, למשכ) וע' פנים לתורה:

אלוה פי' בזוהר בפ' ויקרא (דף כג, וזל) אלוה. א"ל דא אברהם דכתיב ביה האל הגדול. וא"ו דא קב"ה. ה' דא כנס"י. ודא הוא אלוה עכ"ל. והזה הכונה שבשם זה נכלל הגדולה והת"ת והמלכות. ולפי"ז השם הזה רחמים פשוטים. וכן נדרש פ' לך (דף צד, וזל) אלוה הכי הוא. א"ל נהירו דחכמתא. ו' דכר. ה' נוקבא. אשתתפו כחדא אלוה אקרי. ובתיקונים (תקוני זח, דף) כתב ששם אלוה בחסד והכריח הענין מפסוק אלוה מתימן יבא. והמפרשים אמרו שהוא בת"ת. ומי ידבר אחר הארי:

אלי בכל מקום הוא הבינה וכן עולה א"ם. ונק' כן בהיותה כלולה מג' ראשונות א' כתר י' חכמ' ל' בינה. וטעם אל הל' באמצע מפני שהוא נגד הבחינה אשר לה מצד הא' שהוא הכתר והי' נגד הבחי' אשר לה מצד החכמה והל' כלולה באמצע מבחינת עצמה. וכבר הארכנו בזה בשער המכריעין. ופירוש תיבה זו ביאר אותו הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאנה) ואין ספק כי כאשר יהיו שני פעמים אלי אלי ירמוז על שני אמות עלאה ותתאה בסוד אי"ן אנ"י כך נ"ל: אלישבע פי' בזוהר פ' שמיני (דלח,) שהמלכות נק' אלישבע כי היא יונקת משבע מדות עליונות. ויש חלוק גדול בין ב"ת שב"ע לאלישבע. כי אלישבע נק' מצד החסד [כד] ובת שבע מצד הגבורה. וכן בארו שם וכן משמע אלי מצד החסד הנק' א"ל:

אלוף נקרא הת"ת לפי שהוא אלוף ובעל נעורים למלכות. ונקרא כן כשהוא ביחוד עמה לפי הנראה. ואפשר שיקרא כן שהוא נושא משאת הברכה מלשון אלופינו מסובלים (תהלים קמד, יד). ואפשר שיקרא כן כשהוא יונק מצד הגבורה שנקראת בשם השור. או אפשר שיקרא כן מלשון גדולה ורבנות ונק' כן בהיותו יונק מצד הכתר שהוא אלף. וכל הפירושים האלה מתישב' בו והכל בהיותו מתייחד עם המלכות שאז יונק מן הגבורה ומן החסד רוב ברכה בסוד שמאלו תחת לראשי כו'. ומן הכתר כי משם עיקר המשכתו:

אלהינו שבשמים הוא הבינ"ה ונק' כן מפני שמקומה בשמים שהם גדולה גבורה ת"ת שהם אש ומים והרכבתם יחד. וע"ד זה גם כן נק' אלהינו שבשמים. ותקרא בשם זה בהיותה משפעת בהם בפרטות. ועוד אפשר שמים ת"ת והכל אחד:

אלהים חיים יתייחס לפעמים אל הבינה מטעם שהיא משפעת חיים לכל הספירות. והחיים הם ג"כ מכח הדין כמו שתקנו אנשי כנסת גדולה בברכת גבורות מח' המתים, ועוד בברכת אשר יצר אתכם בדין ועתיד להחיותכם בדין. ומפני כן תחיית המתים ברעש. וכן היסוד נק' בשם זה בהיותו מקבל החיים מהבינה. וכאשר תקבל המלכות החיים מהיסוד תקרא ג"כ אלהי"ם חיים. ועוד שהיא מחיה לכל אשר תחתיה. ויש חילוק גדול אל היסוד כשהוא נק' א"ל ח"י, או אלדי"ם חיי"ם. שזה סוד החיים מצד החסד הנק' א"ל, וזה מצד הגבורה הנק' אלדי"ם עם ששניהם ע"י הבינה:

אליך נ"ל כי הוא ג' ראשונות. כי א' כתר כנודע. י' חכמה. לך בינה כדפי' בערך [אלי] ובערך ל"י ובערך ל"ך:

אלהיך פירוש כולם במלכות. וכבר יצדק בבינה או בגבורה הכל לפי מקומו ששלשתם נק' אלדים וודאי כדפירשנו בשער השמות. ויש שפירשו בכל האצילות ואינו כן:

אלהי האלהים פי' רבי משה שהוא התפארת. ונק' כן מפני שהוא שר של שבעים שרים הסובבים כסאו והוא מנהיגם. ויש שפיר' שהוא כולל כל האצילות כיצד אלד"י חכמה ובינה האלדי"ם שבע ימי הבנין. ויש שפירשו בג' ראשונות כתר אלהי, חכמה ובינה האלהי"ם. ועל הכל הנ"ל הוא כי הבינה נקר' אלדי האלדי"ם כי ג' אלדי"ם הם הא' בבינה, והב' בגבורה, והג' במלכות. ושנים האחרונ' תלויים מן הבינה ולכן נקרא הבינה אלדי האלדי"ם. וכל שם אלדי יש לפרשו לפי מקומו.

אלדי אברהם חסד, אלדי יצחק גבורה, אלדי יעקב תפארת. ונ"ל כי אלדי היינו בחינת המלכות ולפעמים בחינתה מצד חסד ונקרא אלדי אברהם, וכן נא' (בראשית יז, כב) ויעל אלדים מעל אברהם. וכן היתה מיוחדת עמו בגבורה מצד יצחק, וזהו אלדי יצחק. וכן כל כיוצא בזה. ויש שפי' אלדי אברהם חכמה, אלדי יצחק בינה. דהיינו שהי' אלהות ונשמה לחסד וגבורה שהם אברהם ויצחק. וכן אלדי יעקב כתר ותפארת. ונאות לענין סדר הברכה עם היות שאינו מתיישב הכנוי:

אלהי הצבאות ירצה ת"ת שהוא על הצבאות שהם נצח והוד. או אפשר מלכות יונקת מן הצבאות נצח והוד. והיא לפעמים למעלה במקומה האמתי:

אלף דור היא המלכות ונקראת כן מפני שהיא עולה לאלף בסוד כללות העשריות כיצד היא כלולה מעשר וכל אחד מעשר הוא כלול מעשר הם ק'. וכל אחד מאותם הק' הוא כלול מעשר הם אלף כי הוא לדורות הגלגול כענין דור הולך ודור בא והארץ וכו' (קהלת, א). ובאשר היא נקראת דור לבד יתבאר בערכו ב"ה:

אלמנה היא המלכות כאשר אין הת"ת עמה. והכונה כי מאה שעריה הם בחשך בגלות והיינו א"ל מנ"ה פירוש אין מאה שערים וכן כשנשאת כתובתה מנה דהיינו חזרת האור אל מאה שערים (ע בע, אדני):

אם שני אמהות הם א"ם עלאה וא"ם תתאה. א"ם עילאה היא הבינה והיא מקבלת מן האב שהוא חכמה ומשפיע למטה. וממנה נאצלות כל הספירות התחתונות ובה נתהוו כעובר המתהווה בבטן אמו כדפי' בשער הכנויים בפ"ג. וכאשר נק' אם מורה שהיא נקבה והיא דין כי סתם נקבה היא מקבלת בסוד אור החוזר. ולפעמים יורה על הרחמים שהיא כאם המניקה חלב הרחמים לוולדיה:

ולפעמים נקראת אם הבנים ואפשר בו שני פירושים. אם כל הבנים כענין לאה שהוא כנגד בינה וילדה ו' בנים ובת אחת והיינו שבע ספירות היוצאים ממנה ויונק' ממנה. או אפשר שני בנים בן ובת תפארת ומלכות. והכל ענין אחד כי ת"ת כולל שש קצוות ושתי הפירושים האלה אפשר באם הבנים. וז"ל הזוהר פרשת ויחי (דריט,) תניא אמר רבי יצחק כתיב אם הבנים שמחה הללויה. אימא ידיעא, הבנים מאן אינון. אר"ש הא תנינן תרין בנין אית לקב"ה חד דכר וחד נוקבא וכו'. והכריח שם כי ראוי לפרש לעיקר כי ת"ת ומלכות הם בנים ואפשר הטעם כי בהיותם בבינה נכללים כלם בבן שהוא התפארת כולל שש קצוות ובת שהיא המלכות. והיינו ד"ו שבצורת ה' ד"ו. ואם נקראת המלכות ג"כ, מפני שהיא אם לכל הדברים שתחתיה עד סוף כל התהום, כי כלם נבראו על ידה והיא אם לכלם והיא המהוה אותם על ידי הת"ת שהוא בעל הוא הא"ב. וג"כ נקראת אם מצד הנשמות כי כלם אצולות ממנה על ידי הייחוד כמבואר בשער מהות והנהגה. ובתיקונים פי' שהמלכות נק' אם מצד הבינה הנק' אם. והטעם שעל ידה בנין הצלע כמבואר בשער המציאיות. ואולם הבינה נק' אם הנשמות מטעם שהיא מקור הנשמות כדכתיב (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינ"ם כדפי' בשער נשמה וכל א' מהם נק' אם שלמה כמבואר בפרשת ויחי (דרמח,):

אמה הוא התפארת כי כל אמה בת ששה טפחים וכן הוא ו' כולל שש קצוות. וחצי האמה היא המלכות בסוד מציאות ה שהיא ג' ווי"ן ג' גונין דעינא ג' ספירות ג' טפחים חצי אמה. והיא ג"כ י' ושני יודי"ן שיעור ו'. ובזה יתיישבו שני מאמרים להרשב"י ע"ה בתיקונים וז"ל (תקונאיט) בכל אתר אמה הוא ו'. ובגין דא אמה בת ו' טפחים וחצי אמה דא י'. דתרין יודין אינון שיעורא דאמה. ואת י' שיעורא דיליה ג' טפחים. הנה בפי' כי ה' הוא חצי האמה. ובמ"א (בתקונא ה, דיח) אמר וז"ל, אמה ה' עילאה, וחצי האמה ה' תתאה. אורך היריעה האחת דא ו'. ואמאי אתקרי ה' תהאה חצי האמה, בגין דאתקרי מצה פרוסה וכו'. ובמה שפי' כי יו"ד וה"א הכל ענין א' יתישב כי י' בה ג' יודי"ן [כה] שהם ג' טפחים וכן בה' ג' ספירות הם ג' טפחים. ולכן היא פרוסה כי היא חסרת המזג שאינה שלימה בכל הקפה כזה [] שהיא סוד ה' עליאה שהיא ששה טפחים ו' קצוות שהם ששת ימים המקיפים הנקודה האמצעית כמבואר בשערים הקודמים אמנם היא מצה פרוסה כזה [] דהיינו סוד חצי ירח וזה יובן במה שבארנו בשער המציאיות:

אמה וכי ימכור איש את בתו לאמה. ענין זה פי' הרשב"י עליו השלום בתקונים (בהקדמה, דיג) אמה היא כסא דבריאה דאיהי אמה לגבי שכינתא דאיהי בת מלך פנימה. וכן ג"כ פירש ענין הכתוב (שמות, כב) ותשלח את אמתה וגו':

אמן רבו בו הפירושים והעקר דברי הרשב"י ע"ה בתיקוני' (תקונאחי) כי אמן היא ביסוד הקושר והמייחד החתן עם הכלה וכן עולה ב' שמות יחד ידו"ד אדנ"י יאהדונהי סוד אמן. ועל ידי היסוד מתייחדים דכתיב (דהא כט, יא) כי כל בשמים ובארץ ותרגומו דאחיד בשמיא ובארעא. והנה בהיותו פועל הפעולה הזאת יקרא אמן שהוא רמז אל שלשתן יחד חתן וכלה ושושבין:

אמון בבראשית רבה (פא,) פי' בו ד' פירושים וז"ל:

אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע, אמון רבתי. והכריחו שם ד' פירושים אלו מהכתובים. אמון פדגוג פי' מלשון אומן והוא ביסוד כדפי' לעיל בערכו. ואמון מכוסה הוא בכתר. וכן פירש הרשב"י ע"ה במקומות רבים, שאמון מופלא ומכוסה הוא בכתר לפי שהוא נעלם. ואמון מוצנע הוא התפארת בסוד הנקרא או"ר גנוז כדפי' בערכו כי הוא מתעלם בכ"ע. אמון רבתי היא הבינה. זה נ"ל בפי' המאמר הזה:

אמונה פי' כנוי הזה הוא בשני מקומות וכל אחד לפי ענינו. הא' הוא בבינה והוא מענין האמונה וכן פי' הרשב"י עליו השלום בתקונים (בהקדמה, דה) בפסוק והיה אמונת עתך וז"ל אמונה איהי אימא עילאה מסטרא דחסד דבה ק"ש דאיהי אמונה עכ"ל. והכוונה כי ק"ש ר"ל ענין יחוד הספירות והוא מצד החסד והיינו אמונה שאנו מאמינים ביחודו וזה בבינה. ויש אמונה במלכות והיא נקראת כן מצד הצדיק בהתייחדה עם החתן.

וז"ל הרשב"י ע"ה שם. שכינתא תתאה איהי אמונה מסטרא דצדיק דביה כלילן תרין שמהן אמן דאינון יאהדונה"י עכ"ל. ואמרו דביה כלילן, לרמוז אל היותה מקבלת עליה החתן על ידי היסוד. וז"ל ר' חזקיה בזהר פרשת בלק (דקצח, עב) בשעתא דאתחבר בה אמ"ת לחדוה וכל אנפין נהירין כדין אקרי אמונה עכ"ל.

ודבריו מתבארים ומזוקקים. ובפרשת פקודי (דרכג.,) אמר שהשכינה נקראת אמונה מטעם שהיא מקבלת עליה כל הנחלים העליונים ומוציאה אותם במספר שהכניסם באמונה ולכן נקר' אמונה. ואמת שנקראת אמונה בהיותה כלולה מהם. ואין זה חולק עם מה שפי' בפרשת בלק, כי על ידי יחוד התפארת עמה היא מקבלת הנחלים העליונים ונכללת מהם כנודע. ובתיקונים פי' דמסטרא דעלת כל עילאין נקראת אמונה דישראל. ופירש מפאת אצילותיו בלי הצטרף יניקתה מהספי' אלא בסוד פשטיות ספירתה הנאצלת מן המאציל ב"ה נקר' אמונתן של ישראל. ונר' הטעם כי היא אמונה ומגודלת מהחכמה בסוד הדעת העליון הנקרא ישראל והיינו הנקראת י' כדפירשנו בשער המציאיות. או אפשר לומר כי בבחינתה זו שהוא עצמיותה מציאות יו"ד המורה על האחדות של ספירות בסוד יו"ד קוצא לעילא וקוצא לתתא וגיו באמצע [כו] המורה אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים באמצע. וזו היא אמונתן של ישראל להאמין ביחוד הזה והאמונה הזאת וזה ע"י התגלות הא"ס בכל מדותיו על ידי היחוד (ואפילו, על) [ת"ת עם] המלכות וע"י הוא משגיח אפילו בנקודת התהום כמבואר בשער סדר עמידתן והנה בסוד הענין הזה נקרא אמונה דישראל. וכן נתבאר עוד בתיקונים (תקוני זח, דקך) ז"ל ובג"ד קרא לה אמונה דישראל רבה אשתמודען עלאין ותתאין ועילת על כל עילאין. ומאן דמייחד ליה בה כאלו מייחד ליה ואמליך ליה על כל עילאין ותתאין עכ"ל.

הנה בפי' כדפי' כי בה תלייא כל אמונתם של ישראל מפני שבה תלויה כל אמונתם ביחודה עם הא"ס וזה אי אפשר אם לא על ידי הייחוד שאין הא"ס מתגלה בספירות אם לא בסוד היחוד החזק וזהו אחד מסגולות היחוד. והענין כי אין האצילות שלם אלא בסוד זכר ונקבה ואז זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם שלם. ואין הא"ס משכין שכינתו אלא במקום שלם לא במקום פגום ח"ו ולכן העיקר על ידי היחוד כדפירשנו:

אומנת פירש ר' משה כי המלכות נקראת אומנת כשהאומן בתוכה כי אז היא אומנת ומגדלת לכל. אמנם נ"ל כי אומנת היא הבינה שכן נאמר בנעמי (רות ד, טז) ותהי לו לאומנת. ומפורסם שנעמי בבינה ורות במלכות והיא אומנת הבן שהוא ו' כנודע:

אמוראים פי' הרשב"י עליו השלום בתיקונים (תקונאכא) כי ג' אבות גדולה גבורה תפארת נקראים אמוראים ונצח הוד יסוד נקראים תנאים. ולכאורה היה ראוי שיה' להפך כי תנאים גדולים מאמוראים. אלא שאפשר לומר שהוא על דרך נבון וחכם כי נבון גדול מחכם ונבון בבינה וחכם בחכמה. אלא הטעם כי כל עוד שיתעלה יתמעט הידיעה בו וכן הענין כי תנאים גדולים מאמוראים שהם יורדים לסוד עומק הענין. והאמוראים יודעים הענין כמו בקבלה בלי גילוי טעם כ"כ כפעולות החסד גבורה ת"ת שהידיעה בפעולתם נעלמת:

אמרת הוא המלכות כמו בצע אמרתו (איכה ב, יז) ופי' בזהר פרשת נח (דסא,) בזע פורפירא דיליה פי' לבוש. וכן השכינה לבוש והיכל אל הת"ת כי אין להזכיר שם בן ד' אלא בהיכלו דהיינו אדנ"י. ונקראת לשון אמרא בהיותה עטרה בראש בעלה רמז להיותה בראש אמיר בהיותה יונקת משלש ראשונות. ולשון אמרתו הוא לשון גובה ועלוי מגזרת אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג, י):

אמיץ כענין חזק ויאמץ לבך (תהלים כז, יד) וכיוצא לפי הנראה מענין הכתובים שהוא מצד אומץ הגבורה החזקה אמנם מצד הבינה השופע עליה. וראיה באמרו ואמיץ כח (ישעיה מ, כו.) שהוא כח הבינה (ע לעיל, בערך):

'אמירה בזה רבו המפרשים יש שפירש במלכות והכריחו כן מן הפסוק (תהלים סח, יב) אדנ"י יתן אומ"ר. והדיבור למדת הגבורה והביא ראיה לזה מפסוק (שמות, יב) וידבר אלדים אל משה הזכיר לשון דבור בשם אלדים שהוא גבורה ויאמר אליו אני ה' הזכיר אמירה במלת אני. ואחרים פירשו להיפך דיבור במלכות ואמירה בת"ת. ובזהר בפרשת ויקרא (דיז, עב) בפסוק (שמות לב, יג) וכל הארץ הזא"ת אשר אמרת"י, פי' רציתי דהיינו לשון רצון שהיא עלותה אל מצח הרצון והכריח כן מכמה פסוקים. וכן נתבאר בזהר פרשת נח (דס,) וז"ל. לאמר, דא נוקבא. נראה בפי' כי האמירה במלכות. וכן כה אמר ה' ודאי. ובפרשת יתרו (דפג,) בתיבת לאמר פי' ר' יצחק לאמר דא הוא דכתיב אשת חיל עטרת בעלה דכתיב לאמר הן ישלח איש וגו'.

וצריך ביאור ועם דקדוק לשונו יצא לנו פי' האמירה מהו. ויש לדקדק למה אמר דא הוא דכתיב אשת חיל וגו' הקצור קצרה ידי הכנויים אשר למלכות. ב' מה ענין ראייתו מפסוק לאמר הן ישלח איש והלא בפרשת נח לא הוצרך אל ראייה כלל, ועוד אדרבא משם נרא' הפך.

ולזה נאמר כי אין כוונת ר' יצחק להכריחנו כי מלת לאמר הוא במלכות, כי זה פשיטא. אמנם הי' כוונתו לומר כי היא נקראת כן כשהיא מתעלת להיותה עטרת ולכן אמר דא הוא דכתיב אשת חיל עטרת בעלה. פי' לאמר הוא בהיותה עטרה לראש גבר. וזה פי' לאמר שהוא מלשון את ה' האמרת היום וה' האמירך היום (דברים כו, יז), אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג, י). וכמוהו רבים שהם מלשון עלוי.

והכוונה כי הדברים האלה וגו' הי' להעלות המלכות להיותה עטרת לראש בעלה. והביא הכתוב שאמר לאמר הן ישלח וגו', מפני שהוקשה לו ממנו שהוא הפך דעתו כי בשלוחי' נאמר לאמר. ולזה אמר כי אדרבא משם ראיה כי לאמר הפי' שהיא נקראת כן בהיותה עטרת בעלה והיא נשלחת ח"ו. כי בהיותה למעלה קודם היותה נשלחת היא נקראת אשתו. וזהו כוון בהבאת הכתוב כאמרו כשנעיין בפסוק הזה אדרבא נמצאהו מכריח כוונתנו וראיה אלינו. ועתה בזה גם צדקו דברי המפרשים באמרם שאמירה הוא בת"ת מאחר שהיא במלכות מצד היותה עטרת בעלה.

ובזהר פ' וירא (דקב,) וז"ל בכל אתר דקאמר ויאמר סתם או ויקרא סתם או אמר סתם הוא מלאכא דברית ולא אחרא. ויאמר דכתיב ויאמר אם שמוע תשמע ולא קאמר מאן הוא. ויקרא דכתיב ויקרא אל משה ולא קאמר מאן הוא כו'. אוף הכי כו' מלאכא דברית הוה כו' עכ"ל. ופי' שם ג"כ ויאמר שוב אשוב היא ג"כ השכינה שהיא נקראת מלאך הברית. ומשמע מכאן שאין לשון אמירה במלכות אלא בהיותה סתם ולא אמר מי. ואפשר כשיאמר ויאמר ה' יה' האמירה במלכות והכוונה הת"ת מדבר על ידי המלכות, וכאשר יה' האמירה סתם ירצה על ידי המלכות לבדה. וכן דקדק בלשונו באמרו הוא מלאכא דברית ולא אחרא. כי ודאי שאם הוא מלאך הברית אינו זולתו. אלא ודאי הכוונה, כי כאשר אמר האמירה או קריאה מפורשת הכונה היא על ידי המלכות. ובענין הדבור נאריך בערכו בעה"ו:

אמש פי' אויר מים אש. ופי' בחסד דין, ורחמים מכריעים בנתיים. ובספר יצירה שי"ן שורקת, מ' דוממת, א' רוח חק מכריע בנתיים. ופי' כי הזכרת הש' הוא בשריקה בהשפלת האות למטה והוא רומז אל כח הדין. והזכרת המ"ם הוא בדמות מ' רומז אל כח הרחמים. והא' בינונית בנתיים רומז אל המכריע. ואית דגרסי שי"ן שורקת מ' דוממת לשון וכו' ופי' להפך כי ש' בשריקה וכל עוד שימשך הנשימה בה ימשך השריקה אבל מ' היא דוממת שאינה נמשכת אלא נדממת. והכוונה שי"ן בשריקה לרמוז אל הדין כענין שרקו ויחרקו שן (איכה ב, טז). אבל מ"ם בסוד החסד כענין קול דממה דקה (מא יט, יב) מצד הימין והטהרה. ואלף לעולם בינונית מכרעת וג' אותיות אלה נרמזות בכתר חכמה בינה שהם אמות לכל האצי'. שהם ג' ראשים חסד דין ורחמים ומשם מתפשטים ג' קוים כאשר הארכנו בזה כל הצורך בשערים הקודמים. ואמנם יאמר אמ"ש על יום שעבר שהוא נעלם בשלש אלו שנתעלמו. כאלו נאמר היום שהוא גדולה גבורה תפארת בקר וערב וצהרים. ויום שעבר בג' הקודמות שהם כח"ב הנעלמים:

אמת כל המפרשים הסכימו היות התיבה הזו רומז אל הת"ת ופסוק מלא הוא (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב ויעקב מרכבה לת"ת. זולתי הרמב"ן ע"ה שנראה מדבריו כי יסוד מדת יעקב והיא מדת אמת וזה הפך דעת הרשב"י ע"ה בכמה מקומות. ואחרי שחזרנו על כל המפרשים מצאנום אומרים בתיבה זו כי היא כלולה מרא"ש וסו"ף ואמצ"ע. להורות כי המדה הזו כלולה כן ע"כ. אמנם בספר הזהר (פ שלח, דקסג) פי' כי אמת הוא רמז לת"ת. כדפי' במקומות רבים ובפרט בשער השמות בפ"ו במלת ת"ם מאמת הנשאר הוא רמז ליסוד ומלכות. כי היסוד נקרא שור תם ועל שמו נק' המלכות תם. אמנם תם תרמז למציאותם העליון כאשר נבאר בערכו בעה"ו. והנה בהיותה מתייחדת בת"ת למעלה אז נקרא מציאותה אליו בסוד שימני כחותם (שה"ש ח, ו) ונקרא הוא על שמה אמ"ת. ומפני שהוא כחותם המתהפך מציאות הנשאר בו נעשה [אות מ' קודם לת'] הפך ת"ם בסוד הצירוף והחתימה (ע בשער, הכנוים):

אנא בכנוי זה פי' המפרשים שהוא בינה כלולה בג' ראשונות. ואמרו כי עולה גם כן נ' שערי בינה וב' יתרים לרמז אל כתר והחכמה. ועיקר המלה בבינה ולכן א' מכאן שהיא כתר וא' מכאן שהיא חכמה ונו"ן באמצע בינה כדפי':

אנחה יש לנו קצת גילוי מהזהר פ' שמות (דיט, עב) כי האנחה היא בהת"ת ופסוק ויאנחו בני ישראל מן העבודה (שמות ב, כה) לא שהם נאנחו, שלא אמר ויתאנחו אלא ויאנחו כביכול למעלה כלומר שהת"ת מתאנח עליהם שלא היה בהם כח לעלות אנחה למעלה. ואין לתמוה על ענין זה כי גדולה מזו אמרו ז"ל ע"פ (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לא צר לא באל"ף וקרי בוא"ו בזהר שלהי פ' וירא ד"קך:

אני מלה זו שתופה לשתי מדות לבינה ומלכות ופי' בתקונים כי על שתיהן נאמר (דברים, לב) ראו עתה כי אני אני הוא, אחד למלכות ואחד לבינה. ובספר האורה פי' המלה זו למלכות ואמר כי מורה על הדין ולכך אמר ויסרתי אתכם אף אני (ויקרא, כו), וכן אני אמית ואחיה (דברים, לב), וכן ויראת מאלהיך אני ה' (ויקרא, יט) ע"כ. ובספר השם פי' ר' משה כי המדה הזו מדברת ומיסרת לישראל פן יחטאו ולפעמים מבטחת ומנחמת לישראל ומלת אני כמדבר לנכח עם חברו והיא הבטחה לטובה גם לרעה ע"כ. ומן הנכון כי מלכות תקרא אני בסוד היחוד העליון ר"ל שמקבלת ממה של מעלה. וכן מבואר בזהר פ' נח (דסה,) בפסוק ואני הנני מביא וגו'. ומה שנמצא לפעמים מורה על הדין כאמרו ויסרתי אתכם אף אני, הוא על דרך ארורים הם הרשעים שמהפכים מדה"ר למדת הדין. וז"ש אף אני פי' אפילו במדת אני שלא מטבעה. וזהו טעם שפעמים בא לדין פעמים בא לרחמים:

אניה פי' ספינה. והענין כי הים היא במלכות כאשר יתבאר בערכו בע"ה. והאניות שבתוכו הם כחותיה הנאצלים ממנה. וכן מבואר בזהר במקומות רבים. והנה בהיות המלכות מקבלת דין אז הים הולך וסוער בסוד סערת הדין והאניות אין להם שקט ומנוחה כי הם יונקות ג"כ מן הדין:

אנך היא במלכות מצד הדין וראיה מהכתוב (יחזקאל ז, ז) והנה ה' נצב על חומת אנך. ואפשר לפרשו על החצונים קצת:

אנכי הוא ג"כ מלה משותפת למלכות ולבינה והוא אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא, יב) א' למלכות וא' לבינה, כן פי' בתקונים (תקונאתלתין). ובזהר [כז] פי' אנכי א' דכר תפארת נ' נוקבא דא שכינתא תתאה ודאי. והזכר מקבל מזכר ונקבה עליונים. שהם כ"נ דהיינו כ' כתר נ' בינה נקבה כאשר יתבאר בערכו י' זכר חכמה, והם זכר ונק' מקבלים מזכר ונקב'. וכללות המלה בסוד המלכות או בינה:

אנף כמו פן יאנף (תהלים ב, יב), גם בי התאנף ה' (דברים א, לז). הוא מצד הדין החזק ביותר:

אנפי רברבי אנפי זוטרי לפי הנר' מתוך דברי הרשב"י ע"ה בקצת מקומות בתקונים (בתקונא שבעין, דקכה) כי אנפי רברבי בסוד וא"ו עלאה שיש לה שתי פנים בסוד מלואה וא"ו. ו' מן הימין פן א', ו' שני מן השמאל פן שני. והם בסוד ויס"ע ויב"א והיינו התפארת לפעמים יונק מן הימין ונטייתו שם ולפעמים יונק מן השמאל ונטייתו שם. ושתי הפנים מתייחדים בוא"ו עולם ארוך ת"ת המייחדם והיינו א' באמצע ב' ווי"ן וזהו סוד ארך אפים. ואנפי זוטרי הם בוא"ו שביסוד שמלואה ג"כ וא"ו והם ג"כ שני פעמים שהם נצח והוד וכדרך התפארת בין גדולה וגבורה כן דרך היסוד בין נצח והוד. זהו הנראה במקום א'. ובמקום אחר משמע כי הכרובים אנפי רברבי הם נצח והוד. ועל הדרך הנדרש למעלה והם כרובים (שעליהם,) שעל ידם מתייחדים חתן וכלה. ואנפי זוטרי הם מטטרו"ן וסנדלפו"ן שהם כרובים תחתונים ועל ידיהם גם כן היחוד. ועדיין הדבר שקול אצלינו וצ"ע:

אסטומכא המלכות נקר' אסטומכא. כי כמו שהאסטומכא היא המבשלת המזון ומעכלת אותו ומבדלת המותר להשליכו, ושולחת המבחר אל המקום שבו יתבשל וישתלח אל אברי הגוף. כן המלכות היא מקבלת שפע רוחני בעצמותה מלמעלה ומתקנת אותו השפע ומגלימו ומציירו בעביות כדי שיוכלו המרכבות ונערותי' להתפרנס ממנו. שאינם בדקות האצילות לקבלת השפע כפי שיעור אצילותו. והנשאר מחלקת לצד השמאל וזה הענין יתבאר בשער התמורות בסייעתא דשמייא. וכן המזבח שהוא כנגדה בעולם הזה הוא האסטומכא ומעכלת המזון ע"י הארי הרבוץ עליו. והמותר שהם אברים ופדרים הולכים ומתעכלים כל הלילה. ולצד צפון לצד הקליפות מתעקם עשנו כמו שנתבאר בזוהר (תרומה, דקל) ובשער התמורות (פא,) ומפני זה אמרה תורה (ויקרא ו, ה) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה שלא יעכב המזון:

אסם כענין יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (דברים כח, ח) ודאי שהם אוצרות שבמלכות שבם מקבלת השפע והצנעתו:

אסן כענין וקרהו אסון (בראשית מד, כט) הוא הקליפה הקשה שהיא המקטרגת בשעת הסכנה:

אספקלריא הם שנים. מאירה ושאינו מאיריה. המאירה הוא הת"ת ושאינו מאירה הוא מלכות. ופי' ר' משה בספר השם כי הת"ת אספקלריא המאירה וצחה. ומרע"ה היה מתנבא ורואה בתוכה והיה רואה הדברים על בוריין בלי מראה וחידה. אבל מלכות אספקלריא שאינה מאירה ומתנבא על ידה מתנבא ע"י חידה ומשל. וזהו במראה אליו אתודע (במדבר יב, ו) עכ"ל. ובתקוני' (תקוני זח, דקכה) לכאור' מנגד ליה וז"ל שבעה היכלין היכלא דאהבה. ב' היכלא דיראה. ג' היכלא דרחמי. ד' היכלא קדמאה היכלא דנבואה דאספקלריא דנהרא. ה' היכלא דנבואה דאספקלריא דלא נהרא וכו'. והנה היכל אהבה הוא חסד היכל יראה הוא הגבורה היכל דרחמי הוא הת"ת ונהרא ולא נהרא הם נצח והוד וזה הפך מה שפי' לעיל. והדין נותן כי עקר הנביאים הם נצח והוד וא"כ איך נתן אספקלריא דנהרא ולא נהרא בתפארת ומלכות. ודבר זה יובן במאמר שני בתקונים (תקונאיח) ז"ל ת"ח ידו"ד אדנ"י אינון קב"ה ושכינתיה בתרין שוקין ידו"ד לימינא אדנ"י לשמאלא ואינון אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה עכ"ל. והנה נתבאר שהמלכות היא שאינה מאירה והת"ת מאירה. אמנם הענין הזה הוא בהיותם במקום הנבואה שהם נצח והוד תרי נביאי קשוט ששם יניקת הנביאים והיינו בסוד יחודם וכמו שהארכנו בזה בשער השמות בפ' י"ב. ובתיקונים במקום אחר (תקונאכב) פי' כי המלכות בהיות תפארת מתייחד עמה נקראת אספקלריא המאירה וכאשר תסתלק תפארת מעליה תקרא אספקלריא שאינה מאירה. ואין זה חולק עם מה שפי' כי עקר הצחות וההארה הוא מצד הת"ת. והכל בסוד יחודם בנצח והוד ע"י היסוד ידו"ד בנצח אדנ"י בהוד [כח] וביסוד שניהם א' יאהדונה"י:

אסר יש בו ג' עניינים ענין נדר כמו ואסרה אסר (במדבר ל, ד) הוא בבינה מקום הנדר. ומשמעות אסור כענין מלך אסור ברהטים (שה"ש ז, ו) היינו קשר הת"ת עם המל' והוא בית אסורים שלהם ופי' מתיר אסורים ששניהם אסורים. וענין אסור ומותר אסור הוא מצד הגבורה כי שם מעמד האסור והארכנו בס' אור יקר: אף התיבה זו מיוחסת למלכות שנא' ואף גם זאת (ויקרא כו, מד). אמנם נק' כן דוקא בקבלת דין חזק מן הגבורה שהיא חרי אף הגדול אמנם יש בתמורות אף וזהו והרבה להשיב אפו. ואפשר כשהיא מקבלת מהגבורה ופועלת ע"י התמורות הנק' אף אז תקרא היא אף:

אפוד יש בו ב' ב' בחינות הא' מצד האחוריים המקושטים מצד הגבורה וזהו לשון קישוט כענין ואפדת לו בחשב האפד (שמות כט, ה). ויש מצד הקליפות כענין אפוד ותרפים (שופטים יח, כ). זה מצד יין המשמח, וזה מצד יין המשכר המתנסך לע"ז:

אפיסת הרעיון נק' כ"ע. ופי' ר' משה הטעם לפי שאין המחשבה תוספת בו כלל. ונ"ל הטעם כי שם כלתה המחשבה כי משם ולמעלה אינו נתפס ברעיון ומחשבה ועליו נאמר בספר יצירה אם רץ לבך שוב לאחור:

אפיקי מים הם נצח והוד. והענין שעל פי הרוב הכנוים שלהם הם שניהם ביחד מה שאין כן בשאר הספירות. ואמר בזהר ור"מ כי הם תואמים שני חצאים שניהם יחד אחד, ולפיכך רוב כנוייהם הם משתוים. ונקראים אפיקי מי"ם בהיותם שואבים שניהם יחד מימי הנהר העליון מן הבינה ע"י התפארת כי הוא המשקה אותם יחד בשוה. וכשהם חונים על היסוד אז נקראים אפיקי מים כי השפעתם עליו כמבו' בשער הצנורות וכל זה מבואר בזהר (אחרי דף, סח):

אפלה היא הגבורה וזהו אמרם ז"ל המים הרו וילדו אפלה והוא כנוי לדין הקרוב אל הרחמים כמו האפלה שהוא העב הדק הקרוב אל המים וזה אמרם הרו וילדו אפלה כלו' הדין היוצא מן הרחמים והוא צד הרחמים המתקרב אל הגבורה ומתחלת להתעבות והיא קרובה אל הדין יותר מן הרחמים מפי חשכו. לפיכך נקרא הגבורה אפלה:

אפסי ארץ פי' המלכות מצד בחינותיה האחרונות. והם בחינות נצח והוד שבה והעד על זה מי אפסים (יחזקאל, מז), שהם היותר למטה שברגלים:

אפרוח בר"מ (נשא דקכא, עב) פי' הרשב"י ע"ה כי האפרוח הוא התפארת כלול (שם,) [שש] קצוות שהם שש כנפים פורח למעלה ולמטה. אמנם בתיקונים בריש ספרא בהגדה דרבה בב"ח מפרש בו האפרוחים הם מצד הצדיק בסוד האור החוזר ממטה למעלה. ופי' האפרוחים הם כמו פרחים שאינם גמר פרי והם הספירות מצד האילן ההופך את פניו ממטה למעלה מצד היסוד שהוא בחינה משובחת מחזרת' מצד המלכות כמו שביארנו בשער ממטה למעלה. ואפשר שגם התפארת נקרא כן מצד הצדיק כמו שבארנו ענין זה בשער הנזכר:

אפעה ענין צעקה כמו כיולדה אפעה (ישעיה, מב). וענין תבקע אפעה (שם, נט) הוא עניין כח הקליפה הקשה יותר מן הנחש כנודע ענינה:

אפריון פי' הרשב"י ע"ה בזהר פ' תרומה (דקכז,) כי אפריון היא המלכות בהיותה נכללת מעשר ספירות וכל אחת מהם כלולה מעשר עד שיעלו למאה. וזהו י' ומקבלת אותם ע"י הצדיק י' אות ברית. ואפריון הוא היכל ולשון יופי. ונקר' המלכו' כן בהיותה דומה קצת לבינה וכמו שנתבאר בערך אפרסמון בע"ה. ועקר התיבה הוא אפרין. וגם יתייחס שם זה לבינה. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בפ' בראשית (דכט,) והוא בהיות בינה נכללת ג"כ מעשר ע"י החכמה שהיא י':

אפרסמון פי' הרשב"י ע"ה בפ' תרומה שם שהוא הבינה בהיותה נכללת משש קצות וכל אחד מהקצוות כלול מעשר שעולים ששים וזהו ס'. ובהיותה סובבת על ארבע קצוות וכל א' מהקצוות כלול מעשר עולה מ' ועיקר התיבה הוא אפרון ומ"ם וסמ"ך לרמוז אל הסוד הנדרש שהיא נק' אפרסמון ברצותה להיות סובבת על הבנים כי קודם בהיותה מסתלקת מעליהם נרמזת במ"ם סתומה ובהיותה סובבת עליהם נק' מ"ם פתוחה. ובהיות שהיתה מסולקת והיא שבה ועדיין לא שבה בעצם אלא רוצה לשוב נרמזת באפרסמון: אצבעות היא בשתי פנים. הא' הוא י' אצבעות הם רומז' לי' ספירות כמו שפי' עניינם בשער י' ולא ט' בפ' א'.

ועוד יש מציאות אחר כנדרש בס' הזהר (פ בלק, דקפו) כי חמשה בריחים הם ה' אצבעות והבריח התיכון הוא קו האמצעי ת"ת הוא אצבע אמצעי הגבוה מכלם כי ראשו מבריח מן הקצה אל הקצה והה' אצבעות הם גדולה גבורה מצד א' שני בריחים או גדולה נצח. ושנים הנשארים מצד השני. ועצם כללות יד ימין הוא בחסד ויד שמאל בגבורה. האצבעות הם בידות כי כל א' כלולה מעשר כנודע. ובמלת אצבע אלהים פי' ר' משה בספר השם ז"ל כי האצבע א' מחמשה ביד והוא האצבע הפועל בכח אלדים לפי זה ביארו במלכות:

ארגמן פי' בזהר פ' תרומ' (דקלט,) ארגמן דא כנופיא דכל גוונים כדפי' בשער הגוונים ובדרך נוטריק"ן ארגמן א'וריאל ר'פאל ג'בריאל מ'יכאל נ'וריאל ופי' ארג"מ הוא גדולה גבורה ת"ת ומלכות. ואוריא"ל ונוריא"ל הכל דבר אחד לפי קבלתו אם מהימין אם מהשמאל אם או"ר ואם נו"ר ובארנוהו בשער ההיכלות פרק ו':

ארוך הוא התפארת והוא נק' עולם ארוך שהוא ו' ארוך כן ביאר הרשב"י ע"ה במקומות רבים בתיקונים ובר"מ ופי' שם כי בארכא אחרא הוא מצדו [כט] וכן כל מקום בתורה שנמצא בו אורך הוא מצדו. וכן פי' (ברמ פנחס, דרלב) שנק' ארך אפים א' ארך. ו"ו אפים י"ג מדות של רחמים. והם י"ב גבולין ו' בת"ת ו' בצדיק זה לימין זה לשמאל הם י"ב. וא' באמצע הוא מיחד אותם דגוף וברית חשבינן חד. ופי' זה בענין אחר בערך ארך אנפין. עוד פי' שם כי מה שכתוב והארכת ימים,. לעולם שכלו ארוך, הוא בת"ת (והוא ברמ, פנחס):

ארון היא השכינה ונקראת ארון לפי שהיא ארונו של תפארת והוא נגנז בתוך ארונו וזהו הברית והיא הנקראת ארון הברית. אמנם כאשר היא נקראת ארון הברית הוא ביחוד עמה הצדיק מבית ומבחוץ וכן דרש ברמז בפסוק (שמות כה, יא) מבית ומחוץ תצפנו. וכן פי' בפ' נח (דנט,) וז"ל ובאת אל התיבה וכדין הוא תיבה ארון הברית. ופי' כי קודם שנכנס נח שהוא נק' ברית הי' המלכות נקראת תיבה לבד אמנם כאשר נכנס בה נח שנתייחד בה אז נקראת ארון הברית.

ובזוהר פ' ויקהל (דריד.,) ארון דא איהו רזא למיעל בה תורה שבכתב ואתגניז ביה ואינון שית לוחין מסחרן ודא אקרי ארון. כד סחרין אינון שית למהוי כחדא כדין איהו גופא חד לעאלא ביה רזא דאורי' בשית סטרין. ואינון לוחין אינון חמש ועאלין ביה חמש ספרים ואינון חמש אינון שית בחד דרגא דעאל בה בגניזו דאקרי רזא דכלא והאי איהו רזא דברית. כד עאל דא גו אינון חמש לוחין כדין קיימא ארונא ואורי' ברזא דתשע דרגין דאינון תרין שמהן יהו"ה אלהי"ם. ולבתר קיימא לוחא חדא רזא חדא רזא עלאה דחפי על כלא. וההוא הוי רזא דההוא רקיעיא דסחרא וחפי על כלא וכלא קיימי בגניזו עכ"ל.

והכונה בקצור כי המלכות הוא ארון בו נגנז התפארת שהוא התורה והנה כמו שהתפארת כלול משש קצוות כן מלכות כלולה משש קצוות. ושש הם היכל לשש וכן הארון היו בו שש קצוות ודאי. אחר כך אמר כי הארון היא מחמש שכן מלכות נקראת ה' שעולה חמש והם גדולה גבורה תפארת נצח הוד. וכן התפארת שהיא התורה בו חמשה ספרים שהם ה' ספירות הנ"ל ונשלמת השכינה לששה בסוד השושבין האמצעי שהוא היסוד שהוא נכנס בה בהעלם בסוד יחוד זכר ונקבה ובו נשלמים שניהם בסוד ששה ששה ולכן נק' ארון הברית דהיינו אדון התורה. והכפורת חופף על הכלל היא הבינה ובזה מבואר המאמר וענין הכנוי:

ארזי לבנון הם הספירות במציאותם הדק. אשר עליהם אז"ל (בהר בראשית, דלה) כקרני חגבים הוו וכו' והיינו לבנון מקום הלובן וזהו ארזי לבנון אשר נטע (תהלים, קד). ובפ' בלק (דרג,) פי' ארזי לבנון ג' אבות גדולה גבורה תפארת. ואפשר מפני שהם קרובים יונקים מן הלבנון:

ארז סתם, פי' בזהר פ' ויקרא שהוא הת"ת בסוד הדעת המתעל' לינק מן הלבנון כ"ע. וכן פי' בפ' מצורע (דנג,):

אריה חסד. בסוד ופני ארי"ה אל הימין לארבעתם (יחזקאל, א) בסוד המרכבה העליונה. וכן הרמז אל אותיות שם ע"ב שעולים רי"ו:

ארך אפים הוא התפארת ובתקונים פי' כי הוא ארך אפים מצד החסד. וענין ארך אפים בארנו בע' ארוך ובע' אנפי רברבי:

ארמן ודאי שהיא המלכות כדכתיב (ירמיה ל, יח) וארמון על משפטו ישב ואין ספק שהיא נק' כך בהיותה למעלה. כענין על משפטו דהיינו על התפארת הנק' משפט דהיינו בהיותה בבינה:

ארמנות פי' בזוהר פ' ויקרא (דה,) בפסוק אלהים בארמנותיה (תהלים מח, ד) כי נצח והוד הם ארמנות המלכות. מטעם כי בשעת הזווג מתקבץ בהם השפע כדמיון הביצים שבזכר שבהם קבוץ הזרע וע"י הברית נשפע למעי הנקבה. כן השפע מתקבץ בנצח והוד דאינון תרין ביעין דדכורא ונפיק על ידא דצדיק. וכאשר הם מלאים ומזומנים לזאת נקראים ארמנות מלאות שפע:

ארץ סתם, היא השכינה שהיא ארץ מצד כל הספירות. וכן נתבאר בתקונים (תקונאנא) את השמים תפארת ומלכות, ואת יסוד ומלכות, הארץ דא מנא דכלהו פי' כלי המקבל כל מה שלמעלה כמו הארץ שהיא מקבלת כל הנשפע מן העליונים ובארנו המאמר הזה בארוכה בשער מהות והנהגה.

עוד בר"מ (פנחס דרמג, עב) סבא סבא שכינתא אתקריאת ארץ דקב"ה שנאמר והארץ הדום רגלי מסטרא דחסד אתקריאת וכו' מסטרא דגבורה כו' ואיהי ארץ קרקע לכלהו ע"כ. והוא אותו הצד התחתון שבה שהיא הבחינה האחרונה שבעצמותה שהיא המקבלת מכלם יחד ולכן היא מנא דכלהו. אמנם נקראת ארץ מלשון רצון שכבר נתרצה מהשפע הטוב שקבלה. וכן פי' הרשב"י ע"ה בזהר פ' בראשית (דיב,) בפסוק ויקרא אלהים ליבשה ארץ וז"ל ומה דהות יבשה אתעבידת ארץ וכו' ארעא רעוא שלים כדקא יאות עכ"ל. וכאשר יתלווה ארץ אל תיבה אחרת יש בהם פירושים האלו. ארץ עליונה היא הבינה ונקראת ארץ כי היא בערך ג' ראשונות כערך המלכות אל שלמעלה ממנה. או מפני שכמו שהארץ מוציאה כל מיני צמיחה ותולדות כן הבינה הוציאה כל ההויות והמציאם לפועל. ויתייחס טעם זה אל המלכות ג"כ. ונקראת עליונה, לחלק בין העליונה שהיא הבינה, לתחתונה שהיא המלכות. ויש ארץ החיים וזה יתייחס על שתיהן. ובמלכות כתב בספר האורה כי בהיות המדה הזאת שואבת בריכות עליונות ומיני שפע ואצילות מעץ החיים על ידי המדה הנקראת א"ל ח"י, נקראת ארץ החיים עכ"ל. וזה אינו מתייחס אל הבינה. ור' משה פי' הטעם בבינה מפני שהחכמה שוכנת בתוכה והחכמה נקראת חיים כי משם חיים נמשכים כדכתיב (קהלת ז, יב) החכמה תחיה בעליה. ונ"ל מפני שחיי הספירות ומזונם ושפעם תלוי בבינה, וכן חיי התחתונים במלכות, לכן נקראים ארץ החיים פי' בחינת' המשפעת חיים בכל השואבים חייהם ממנה ומצאנו לפי' זה סמך בזהר פ' בראשית (דא, עב) ז"ל ארץ החיים שהוא העה"ב עכ"ל הנה בפי' כי בחי' העה"ב דהיינו הצד המשפיע היא נקראת ארץ החיים [ל]. ובתקונים פי' הרשב"י ע"ה כי מפני שהמלכות כלולה מז', נקראים כלם בה ארצות החיים: עוד נקרא כל אחת מהן ארץ חפץ והטעם הנכון מפני שהספירות חפצות בהם את הבינה לקבל ממנה והעליונים ממנה להשפיע בה וכלם להשפיע במלכות מטעם כי שכינה בתחתונים צורך גבוה כמבואר בשערים הקודמים וחפץ היינו לשון השפעה:

עוד נקראת המלכות ארץ חמדה והיינו כשהיא כלולה ממה שלמעלה. שכן פי' חמדה כלולה. ויכ"ל אלהי"ם תרגום ירושלמי וחמיד. הטעם כי בהיותה כלולה בכל קשוטיה היא חמודה מעליונים ותחתונים:

עוד נקראת ארץ טובה וזה כשהיא יונקת האור מצד הטוב דהיינו החסד ופי' מאירה כמו בהיטיבו את הנרות (שמות ל, ז) והטוב יתבאר בערכו:

עוד נקראת ארץ רחבה בהיותה יונקת מהבינה מן הבחינה התחתונה שבה שהיא נקראת רחובות הנהר, ברחובות תתן קולה (משלי א, כ). כאשר יתבאר בערכו בעה"ו:

עוד יש בקליפה ארץ גזרה והיא ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזר"ה (ויקרא טז, כב) כן פי' בתקונים (תקונאכא) ואפשר שגם היא ארץ מלחה ולא תשב (ירמיה יז, ו). וקשיא לן לשון ארץ כי הפי' לשון רצון. אלא שנאמר שפי' כאן לשון רץ לשון ארץ כי הפי' לשון רצון. אלא שנאמר שפי' כאן לשון רץ כמו כי רגליהם לרע ירוצו (ישעיה נט, ז):

אש בכל מקום שנמצא אש סתם הוא בגבורה והוא שם מורה על הדין כאש בחזקו. אמנם יש אישים הרבה והם ה'. וזהו שאמר וכליל לאישים שהם ה' אישים מצד הגבורה והיא נקראת אש אוכלת ומלהטת ומכלה כל:

ויש אש חלושה והיא הבינה ונקראת כן מפי שממנה התחיל הדין כדפי' בשער מהות והנהגה. וברע"מ (צו, דלד) קרא לבינה אש יורד רחמים. ולמלכות אש עולה דין. כי מצד יניקתה מן הגבורה היא אש. וכן הגבורה נקראת אש הגדולה לאפוקי המלכות שהיא קטנה. וכן הגדולה חסד נקראת אש לבנה לרמוז אל הדין הקרוב אל הרחמים בסוד הלבנינות. ויש מיחסים שם זה לתפארת שהוא אש מצד הגבורה, לבנה מצד החסד. ונקראת הגבורה אש ממים כי היא נאצלת מחסד שהוא מים ע"ד שפי' בשער סדר האצילות. ותפארת נק' אש מים כאשר נבאר בערך שמים. ועוד יש אש נוגה ופי' הרשב"י ע"ה בר"מ (תצא דרפב., וגם) כי השכינה נקראת אש נוגה מצד נצח והוד. אש מצד הוד. נוגה מצד נצח:

אשה המלכות נקראת אשה. ויש מי שפי' הטעם כי האישים שהם למטה מקבלים ממנה. וזה דוחק כי כל אשר תחתיה מעולם הנפרדים נזונים ממנה. אמנם נקראת אשה מפני שהיא כח הנקבה המקבלת השפעה מכל האצילות ומשפעת במרכבות ועוד שהיא אשה לבעלה החתן כנודע בשערים ת"ת בעלה. ואין ספק כי גזרת המלה הזאת היא אש יונקת מצד הגבורה והיא ה' בסוד הנקבה. מה שאין כן איש שהוא אש י' בסוד הזכר ושתיהם יחד אש י"ה. ואין ספק שאש אחד מצד הימין אש לבנה, ואש אחד מצד שמאל אש אדומה. והיינו י"ה י' בימין ה' בשמאל:

אשה היא המלכות מצד בחינתה התחתונה אשר בה ששם מתייחדים כל כחות הדין עם הרחמים ובהיות כלם מיוחדים ומקובצים אליה אותה הבחינה תקרא אשה. כן בארו הרשב"י בשה"ש (בזח, דעג) בפסוק משכני אחריך נרוצה וגו':

אשישות פי' בתיקונא (יט, דלח) כי אשישות הם תרי אישות אש י' ואש ה'. ופי' כי הזווג הוא ע"י ב' הגוונים שהם אש אדום ואש לבן בסוד החיבוק ע"י צפון ודרום, כדפי' בשער מהות והנהגה. וכאשר חונה על ב' אשות אלה אבא ואימא דהיינו י"ה, י' אבא אל הדרום לימינא, ה' אמא לצפון לשמאלא, וזהו איש ואשה, וע"ז אמר סמכוני באשישות (שה"ש ב, ה) בתרי אישות ורמז אל החיבוק. בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שם שם, ו) והוא מאמר השכינה. אבל בזהר פ' שמיני (דמ,) פי' וז"ל אשישות אילין אינון אבהן דאילין אתמליין בקדמיתא מן ההוא חוזר טב דמנטרא עכ"ל. ירצה כי ג' אבות נקראים אשישות בהיותם מלאים מיין המשומר דהיינו שפע הבינה. וכאשר [פי' לעיל] אפשר לומר דהיינו איש ואשה שהם נקראים כן בסוד עמידתן בגדולה וגבורה שהם מתלבשין באש דהיינו יין המשומר המשמח ומעורר תאות האהבה:

אשכלות הם נצח והוד שהם אשכלות לצדיק שבו הוא נמשך סוד היין המשומר בענביו והוא הדורך אותו בגת ע"י היחוד הם נצח והוד והם נקראים כן בהיותם מלאים תירוש ויין להמשיך לצדיק בסוד היחוד. וכנגד אלו הקדושים, יש שנים מבחוץ והם נקראים אשכלות מרורות למו (דברים, לב) [לא] והם לשון שכולה וגלמודה (ישעיה מט, כא) שהם נמשכים מארץ משכלת. והארץ כבגד תבלה (שם נא, ו). לילית הרשעה:

אשמורת פי' בזהר פ' בשלח (דנד,) בפסוק (איכה, ב) קומי רוני בלילה לראש אשמורות. כי ראש הוא יסוד ואשמורות הם נצח והוד שיסוד ראש לשניהם כמבואר בשער סדר האצילות. ור' אבא פי' שם אשמורת הוא חסר, שהיא אשמורה אחת וכן הוא יסוד ח"י עלמין [הראש לאשמורה]. ואפשר שנקראים נצח הוד יסוד לשון אשמורת להיות שהם לשון שמירה שהלילה מתחלק' אליהם כי היא יונקת משלשתם פעם מזה פעם מזה:

אשל פסוק (בראשית כא, לג) ויטע אשל וכו' פי' במלכות. ולי נראה הת"ת והיינו במלכות ששם נטיעתו כדכתיב ויטע אשל בבאר שבע. וכן פי' המלה אילן גדול. ונקרא אשל מצד הבינה כי ג' אותיות אלה הם רומזים בה כמבואר במקומות רבים:

אשר במלת אשר פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאלט) שני פירושים. א' אל הבינה כד"א (בראשית ל, יג) באשרי כי אשרוני בנות וזה אמרה לאה. וכן פי' בזהר פ' ויחי (דרמו,) וז"ל ת"ח מאשר דא הוא אתר דכולא מאשרין ליה ומאי איהו עלמא דאתי דעילאי ותתאי מאשרין ליה ונכספין ליה עכ"ל. והנה פי' הלכתא וטעמא. ואח"כ פי' בתיקונים שם פירוש אחר קרוב לזה שאשר הוא בכתר אמנם מסטרא דאימא. וז"ל אשר איהו אשר אהי"ה ודאי ודא כתר עלאה מסטרא דנוקבא אתקרי אשר וכו':

ובשה"ש (בזח דף, עג) בפסוק אשר לשלמה פי' אשר בת"ת ופי' כי הוא רצוא ושוב עולה אל הבינה ויורד אל המלכות וזהו אשר פי' קאים הכא והכא. ובמ"א בתיקונים פי' כי אשר הוא בחכמה וז"ל מסטרא דכתר עלאה אתקריאו תלת ספירן אהי"ה אשר אהי"ה. הרי לפי זה אשר בשלשה מקומות בבינה בחכמה בתפארת. וכן עוד בתיקונים אשר איהו רמיז במלת בראשית אשר דא אימא דאיהו אהי"ה אשר אהי"ה. ולתקן הענין הזה נאמר כי אשר הוא בסוד השפעת החכמה בבינה בסוד היחוד בסוד הדעת. ובזה נתבאר בזהר פ' אחרי מות (דף, סה) וז"ל אשכחנא בספרא דשלמה מלכא. אשר בקטורא דעדונא קסטירא עילאה חברותא אשתכח כד"א באשרי כי אשרוני בנות עכ"ל ופי' מלת קסטירא היכל וכן תרגום בירושלמי (בראשית כה, טז) ואלה שמותם בחצריהם [ובטירותם] ובקסטרותהון.

והנה לפי זה קסטירא פי' היכל, קטורא פי' קשור ויחוד. ופי' דבריו בקיטורא דעדונא פי' ביחוד וקשר העדן שהוא החכמה עם הבינה שהוא ההיכל העליון דהיינו קסטירא עלאה, חברותא אשתכח פי' ביחוד גמור אשתכח פי' נמצא תיבת אשר. ועניינו כי הבחינה אשר לחכמה המתייחדת עם הבינה היא נקראת אשר. ונמצא אשר בחינה אחרונה של החכמה וראשונה של הבינה. וזהו שאמרה לאה באשרי כי אשרוני בנות פי' השפע נשפע אליה מהחכמה שבו היא מתאשרת בין הבנות דהיינו שאר הספירות ע"כ פירוש המאמר.

ונמצינו למדים שהחכמה בבחי' יחודה עם הבינה, וכן הבינה בבחי' יחודה עם החכמה נקרא אשר. ובזה לא יתרחק אלינו היות גם אשר בת"ת כי הוא המייחדם ומזווגם בסוד הדעת כמבואר בשער אם הא"ס הוא הכתר בפ' ח', וכן בשער מהות והנהגה בפ' י"ז. ומפני היות האושר נשפע ע"י מן החכמה לבינה לכן הוא נקרא אשר. ובז"ח שה"ש הנ"ל נראה שאשר נקרא מלשון הליכה כמו לא תמעד אשוריו (תהלים לז, לא) וז"ש קאים הכא והכא פי' עומד בבינה ועומד במלכות כדמוכח התם. ואפשר לומר שהוא עולה אל הבינה בסוד הדעת להתייחד. ונמצא אגב חדא תרתי לשון הליכה ולשון אושר ממש דהיינו עולה ומייחד אבא ואימא ויורד ומתייחד עם המלכות והכל בבת אחת.

עוד נמצא אשר ביסוד וכן פי' הרשב"י בפרשת בראשית (דף מז, עב) על פסוק מאשר שמנה לחמו ואפשר שנקרא כן בהיותו יונק מן הת"ת בעת היחוד הנעלם ומה גם במה שפיר' כי עולה ומייחד או"א ויורד ומתייחד במלכות ע"י היסוד וע"י השפע נשפע מחכמה אל הבינה ומשם משפיע אל היסוד ומשם אל המלכות ולכן נקראת אשרה כאשר נבאר בעזרת הצור וישועתו:

אשרה פי' בזהר בראשית (דף, מט.) כי מלכות נקראת אשרה בהיותה יונקת מן התפארת שהוא בעלה בהיותו נק' בבחי' אשר. הוא אשר והיא אשרה. כי כן דרך רוב כינוייהם במשקל צדיק צדק עופר עפר:

את כל המפרשים הסכימו היות התיבה הזאת במלכות כי היא נקבה. אמנם הרשב"י (בזח דף, עז) פי' א' דכר ת' נוקבא. ואמר שנקראת המלכות כן כאשר מצוייר בתוכה כח הזכר שקבלה עליה כבר. וכבר בארנו המאמר בעצמו בשער השמות בפ"ו. וכן פי' במקום אחר אורייתא כלילא מא' עד ת' כי ע"י קבלת הזכר נתחקקו בה האותיות כאשר יתבאר בשער האותיות. עוד בארו בזוהר פ' ויחי (דף, רמז.) כי בהיות הל"ב נתיבות נשפעות לתפארת מהתורה העליונה נובלת חכמה של מעלה תורה, והתפארת משפיע למלכות הל"ב הנזכר. אז נקראת המלכות את. מפני כי את מורה היותה נכללת בכ"ב אותיות. והל"ב נתיבות הם כ"ב אותיות וי' מאמרות. נמצא לפי זה כי את הוא במלכות ומורה על כללות הל"ב ע"י התפארת דהיינו יחוד א' דכר עם ת' נוקבא ע"י החכמה המשפעת הל"ב נתיבות בתפארת כדפי'. ובתיקונים פי' היסוד נקרא א"ת ופי' מלשון אות דהיינו אות כדפי' לעיל בערכו:

את נתבאר בזהר פ' לך (דף פא, עב) בפסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את כי המלה הזאת הרמז למלכות. עם היות שנקראת אתה כמו שנבאר, יהיה על דרך ליל לילה נער נערה כדפי' בשער סדר האצילות בפ' שני:

אתה בספר האורה פי' כי התפארת נקרא אתה והביא ראיה אתה נורא אתה (תהלים עו, ח). נורא ודאי בת"ת, כאשר יתבאר בערכו. והטעם שנקרא אתה מפני שהוא סוד הקו האמצעי תפארת שממנו מתפשטות כל הענפים והפארות והמרכבות בסוד בריאתם וע"י האלפ"א ביתות נבראו כלם בסוד ס"י ולכן בא הא' והת' בשם זה. וה' רמז אל חמשה מוצאות הפה היוצאת מהבינה ולכן נקרא אתה. זה תורף כוונתו בקצור נמרץ. והוסיף עליו ר' משה ואמר כי מפני שנאצלה מהבינה אמר (תהלים צג, ב) מעולם אתה. וכן הסכים הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונאיט) כי אתה הוא בתפארת. אבל מצאנו להרשב"י ע"ה בפקודין פקודא לברכא (בפ עקב, דף) הפך זה. וז"ל אתה שרותא לאתגלייא לבר. ובג"כ אקרי אתה ומאן איהו דא רזא דימינא. הנה פי' כי החסד נק' אתה לנוכח להורות על תחלת הגלוי וההתראות מה שאין כן בשלש ראשונות שהם נעלמות כדפי' בשער מהות והנהגה וכן שם העתקנו מהזהר שפי' בזה הפסוק ה' אלדי אתה. ונוכל לתקן זה במה שבאר עוד בפקודין (שם, עב) אפי' לנהורא דלא נהיר בשעתא דאתדבק בימינא איקרי אתה. הנה לפי זה התפארת מפני היותו מטה אל הימין כי משם נקרא תורה שבכתב כמו שיתבאר בערכו ב"ה לכן אז נקרא אתה וכן המלכות מפני היותה מטה אל הימין כענין כוס של ברכה שהוא בימין לכן נק' אתה. ובסבא (דמשפטים דף, קד) פי' איפכא כי עקר אתה הוא המלכות ומפני שמתייחד החסד עמה נקרא החסד אתה ופליג בהדיא למאי דקאמר הרשב"י ע"ה. וז"ל דהא אתה כהן לעולם וגו' הכא אתקשר כוס של ברכה בימינא כדקא יאות עכ"ל. והתם קאמר בפי' דפליג בקצת אר"ש. ובזוהר (בלק דף, קצג) בפסוק ה' אלדי אתה פי' אתה בחסד והכריחו הענין מפסוק אתה כהן לעולם. אמנם אמר והא אוקימנא דתלת דוכתי אינון דכל חד אקרי אתה. והכונה כי התפארת נקרא אתה. וכן המלכות נקרא אתה וכן פי' בזוהר בפ' ויצא (דף, קנד) שהוא עולם הנגלה, ולפיכך נקרא אתה. ויש שפי' הטעם את ה'. ולי נראה שכיון שהיא נקראת את דהיינו אורייתא וכו' כדפי' בערכו וכן בהוסיפה טובה על טובתה נקרא אתה בסוד נער נערה ליל לילה והכל בסוד הימין כי משם תחלת התגלות האותיות ומשם נק' התפארת תורה שבכתב. ובפרשת פקודי (דף, רכא) וז"ל אתה רזא דאספקלריאה דלא נהרא דאחזי ליה בגווה כל אינון דיוקנין ע"כ. וי"א שגם החכמה נקרא אתה. ויש שפי' שהבינה נקרא אתה והסוד לשון ואתה מרבבות קדש (דברים, לג) כי כן נקרא עולם הבא. ולא מצינו לזה גילוי בזוהר:

אתנים פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאכא) כי נצח הוד יסוד נקראים אתנים שפי' בצירוף תנאים ובענין תנאים ואמוראים פי' בערך אמוראים עוד יש אית"ן פי' הרשב"י ע"ה בצרוף תניא ונבאר בערכו בעה"ו:

אתקפתא פי' בערך התקפתא יעו"ש:

אתרוג היא המלכות והיא רמוזה אל הלב שהיא שכינה. ואמנם מלת אתרוג ירצה מלשון ונחמד העץ להשכיל ותרגומו ומרגג. והכוונה כי היא חמודה כנדרש למעלה, ולכן ראוי להיות בלי מום כענין אחת היא יונתי תמתי ברה היא ליולדתה (שהש,). אמנם נקרא' אתרוג כשהיא גדלה על כל מים שהיא קרובה אל החכמה וכ"פ הרשב"י ע"ה בספר ר"מ (משפטים דף, קכא). עוד פי' שם מה ששנינו (בכורים, פב) אתרוג שוה לאילן בג' דרכים כי היא מקבלת מתלת סטרין שהם חסד דין ורחמים כמו האילן ת"ת. עד הנה הגיע כחינו הכשל והחלש בביאור ערך א' בעזרת אלדים והננו נכנסים לבאר ערך ב' בע"ה ית':