פני יהושע/גיטין/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סב עמוד ב

התקבל פרק ששי

משנה האשה שאמרה התקבל לי גיטי כו' וקשה לכאורה דמשנה שאינה צריכה היא ול"ל דמשום סיפא דלפיכך נקט לה דלכאורה היא נמי משנה שאינה צריכה היא ובשלמא למאי דקס"ד מעיקרא בגמרא דסיפא אתי לאשמעינן דטעמא דאמר אי אפשי הא לאו הכי הולך כזכי א"ש אבל למסקנא דאיירי בהולך א"כ אכתי מאי קמ"ל דכיון דאמר אי אפשי פשיטא דמהני ול"ל דאתא לאשמעינן טעמא דאמר אי אפשי הא הולך גרידא מהני הא ליתא דלמסקנא ע"כ ליתא להאי דיוקא דכיון דהולך לאו כזכי והיינו כרבי נתן דלקמן וא"כ אכתי תיקשי מאי איריא אי אפשי ותיפוק ליה דתן לחודא נמי מהני שיכול לחזור ויותר קשה לשיטת רש"י שכתב בד"ה לפיכך שאין לו תקנה לחזור אא"כ בדאמר אי אפשי והא ליתא לפי המסקנא דלמאי דמוקמינן לה בהולך וכר"נ משמע דהולך לחודא או תן לחודא נמי מהני לבטל השליחות לקבלה והדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד בזה דמ"ש רש"י בד"ה לפיכך היינו למאי דס"ד מעיקרא ולאו לשון לפיכך לחודא קא דייק אלא עיקר דיוקא דרש"י משום דמשנה שאינה צריכה היא לכך כתב דלמאי דס"ד מעיקרא אתי לאשמעינן דאין לו תקנה בענין אחר משא"כ למסקנא ע"כ מיפרשא מתניתין דקתני הולך ותן דהיינו בדאמר תרוייהו כי הדדי וכנראה מדברי הרמב"ם ז"ל ומלשון הש"ע וכמו שאפרש לקמן בסוף הסוגייא ולפ"ז א"ש דנקט משום סיפא דלפיכך כדי לאשמעינן טעמא דאמר אי אפשי לא מהני בתרוייהו כי הדדי משא"כ אי אמר אפשי אלא הולך ותן הוי כזכי אע"ג דתן לחוד לא הוי כזכי אפ"ה משום הולך הוי כזכי ולאפוקי ממה שעלה על דעת הבית שמואל סי' ק"מ ס"ק ס' ע"ש דלדידיה לישנא יתירא לגרועי קאתי וקמ"ל במתני' דלא ועי"ל דסיפא לגופא אתי דסד"א דאע"ג דאמר אי אפשי אכתי הוי כזכי והא דקאמר אי אפשי שתקבל לה היינו שאינו רוצה שתתגרש אלא באופן שיגיע הגט לידה בסוף שכן התנה עם השליח אבל לעולם הגירושין יחולו מיד לענין שלא יוכל לחזור כיון שזכות הוא לה שהרי עשאתו שליח לקבלה וכמו שנסתפק בכיוצא בזה הרשב"א ז"ל בסוף סוגיא דשמעתין היכא דהוי כזכי אי בעינן שיגיע הגט לידה בסוף ומשו"ה אשמעינן מתניתין דכיון דקאמר אי אפשי עקריה לשליחות קבלה לגמרי ויכול לחזור ועוד אפרש בשמעתין בע"א. עוד נראה לי דבבא דאשה שאמרה התקבל נמי לדיוקא אתא דדוקא היכא דאמרה בפירוש התקבל אבל אי לא אמרה בפירוש אף על גב דידעינן בודאי שרוצית בכך כאותה ששנינו בירושלמי דשמעתין דאפילו צווחה להתגרש אפ"ה לא אמרינן דזכות הוא לה דשמא חזרה בה כמו שאפרש בסמוך דמסוגיא דשמעתין משמע כן ודו"ק:

תוספות בד"ה הא שויתיה שליח השתא ס"ד דלא איצטריך למיתני התקבל כו' עכ"ל. ויש לדקדק טפי הוי להו למימר דלא איצטריך למיתני כלל לא התקבל ולא הולך אי לאו למידק דהולך דומיא דהתקבל כמו שנראה מפירוש רש"י ז"ל דהולך נמי כ"ש דלא איצטריך אפילו למאי דמשני דלא נקט הולך אלא איידי דתנא התקבל וכמ"ש מהרש"א ז"ל. והנלע"ד דסברת התוספות דמהולך ודאי לא מצי למידק דלדיוקא אתי לאשמעינן טעמא בדלא שוויתיה דהא מצינן למימר איפכא דמשנה יתירא אתי לאשמעינן דבהולך אפילו בשוויתיה יכול לחזור דהולך לאו כזכי דאי בדלא שויתיה מאי למימרא וכן דרך הש"ס בכל דוכתי דטפי שייך לומר דמשנה יתירה מילתא יתירתא קמ"ל משו"ה הוצרכו לפרש דמהתקבל קא דייק דלא איצטריך דאי לאשמעינן דהולך לאו כזכי מהולך גופא נמי נידוק דאיירי בדלא שויתיה דהולך לאו כזכי דאי בדשויתיה מאי למימרא אע"כ דהתקבל קתני לאשמעינן דהולך דומיא דהתקבל ולשיטת רש"י דמהולך נמי קא דייק נראה משום דלא שייך כלל למימר דהולך אתי לאשמועינן איפכא דהולך לאו כזכי וכר"נ לקמן דא"כ אמאי קתני הולך הו"ל למיתני רבותא טפי דאפילו בתן לא הוי כזכי דהכי קושטא דמילתא לר"נ והיינו למאי שאפרש בסמוך דע"כ לרש"י תן עדיף מהולך דבמתנה ועבד משמע בפ"ק דהולך לאו כזכי ותן הוי כזכי וא"כ ממ"נ דייק שפיר דמתניתין אתיא כרבי ומשו"ה הוצרך לשנויי לעולם כרבי נתן ואיירי מתני' בשויתיה והולך לא קתני אלא איידי דהתקבל ובדלא שויתיה לא איירי מתני' כלל ומשו"ה לא קתני תן. אבל התוס' לשיטתייהו שכתבו בפ"ק דף י"ב ע"א בד"ה כל האומר בשם ר"ת ור"י דלעולם לא שייך כלל לחלק בשום ענין בין תן להולך אלא הא דהוי תנו כזכו בעבד היינו משום דדמי לבע"ח דאפילו הולך כזכי ואם כן שפיר מצינן למימר דהולך איצטריך לאשמעינן היא גופא דהולך לאו כזכי וכרבי נתן והא דלא קתני תן היינו משום דאין חילוק כן נ"ל נכון:

רש"י בד"ה אלמא הולך כזכי דמי ופלוגתא היא בפ"ק עכ"ל. הא דלא ניחא ליה לפרש דאפלוגתא דרבי ור"נ לקמן בגט גופא קאי משום דאפלוגתא דתנאי לא שייך לשון ש"מ הולך כזכי דמי אלא הו"ל למימר לימא מתניתין רבי ולא ר"נ אע"כ דאפלוגתא דאמוראי קאי וכוונתו לפלוגתא דרב ושמואל בסוף פ"ק לענין בע"ח והיינו למאי דס"ד התם מעיקרא דרב ושמואל בהולך כזכי פליגי ומקשה עלה דשמואל ממתניתין דהכא דאפילו בגט הוי כזכי וכ"ש בחוב דעדיף מגט וכמו שאפרש באריכות בסוף הסוגיא ואע"ג דהא מילתא פלוגתא דרבי ור"נ היא אפ"ה מקשה לשמואל דלא ניחא לן למימר דשמואל לא ס"ל כסתם משנה דהכא אבל ל"ל דמ"ש רש"י ז"ל ופלוגתא היא בפ"ק היינו לענין מתנה דאיתא בסוף פ"ק דהתם מפרש למאי דס"ד מעיקרא לא הוי פלוגתא דאמוראי אלא דתנאי ולמסקנא כ"ע דהולך לאו כזכי במתנה וכיון דלשון ש"מ לא שייך אלא אפלוגתא דאמוראי ע"כ דאדשמואל קאי ומה שלא רצה לפרש דהא דמקשה ש"מ היינו דלענין גט גופא קשיא ליה אדרב דאמר לקמן בסוגיין דלענין גט מספקא ליה ואמאי לא פשיט מסתם מתני' דהכא אלא דבהא מצינן למימר דסברת רש"י ז"ל דאי לרב מקשה לא הוי משני מידי בסמוך דילמא בהילך דאכתי מאי מספקא ליה לרב לייתי מתניתין וליחזי אי הולך קתני הולך כזכי ואי הילך קתני ע"כ הולך לאו כזכי כמו שאפרש לקמן ולא משמע לרש"י ז"ל לפרש דבהא גופא מספקא ליה משום דאיכא דתני הילך ואיכא דתני הולך שזה דוחק אבל אי לשמואל מקשה משני שפיר דילמא בהילך פירוש דשמואל ודאי תני הולך ומה שלא רצה רש"י נמי לפרש דהא דמקשה ש"מ אדאביי קא מקשה דקאמר להדיא בריש פרק השולח נקטינן שליח מתנה הרי הוא כגט להולך דלאו כזכי אלא דאפשר דרש"י מפרש להא דאביי בגט דאיירי בדלא שויתיה שליח כמ"ש הרבה מהמפרשים הרשב"א והר"ן ז"ל או שמפרש דאביי נמי מספקא ליה ואזיל לחומרא במתנה ובגט כמ"ש ג"כ קצת מפרשים בלשון הר"ן וא"כ הו"ל לאביי כמו לרב וכדפרישית אע"כ אפלוגתא דרב ושמואל קאי ואדשמואל מקשה ואי תיקשי כיון דאדשמואל מקשה מסתם מתני' דהכא ומקשה מגט אחוב טפי הו"ל לאקשויי לעיל אמילתא דשמואל גופא מסתם מתניתין דפ"ק דף י"ב דתנו בעבד כזכו ואפילו רבי מאיר לא פליג אלא משום דס"ל חוב הוא לעבד אבל בטעמא דתן כזכי מודה וקשיא לשמואל דהא עבד אפילו לסברת ר"ת ור"י שם היינו משום דדמי לחוב אבל טפי מב"ח ודאי לא הוי וא"כ תיקשי לשמואל מחוב אחוב אלא דלשיטת רש"י ז"ל מצינן למימר דלא שייך להקשות מתן אהולך משום דתן עדיף מהולך דתן אפילו במתנה מהני כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ולא מצי לאקשויי אלא מסתם מתניתין דהכא מהולך אהולך ומגט אחוב דהא חוב עדיף מגט וכמו שאבאר לקמן באריכות אי"ה וזה שכתבתי לעיל דלרש"י יש חילוק בין תן להולך היינו לענין עבד ומתנה כנ"ל נכון בשיטת רש"י ועיין בסמוך ודו"ק:

תוספות בד"ה דילמא בהילך אינו מגיה אלא כלומר דילמא איכא דתני הילך עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין וכמ"ש מהרש"א ז"ל אלא שפירושו ג"כ דחוק אבל למאי דפרישית א"ש דהתוספות לשיטתייהו דאין לחלק כלל בין הולך לתן בשום ענין כמ"ש בביאור דבריהם בדיבור הקודם ולפי זה ע"כ א"א לפרש בשיטתם דאשמואל בפ"ק מקשה מסתם מתניתין דהכא מגט אחוב דטפי הו"ל לאקשויי אדשמואל ממתניתין דפרק קמא דעבד דתן כזכי ולשיטתם ה"ה להולך והכי שפיר טפי להקשות מעבד אחוב דהתוס' שם כתבו להדיא דעבד היינו מטעם חוב אע"כ דלשיטת התוס' הא דמקשה הכא ש"מ הולך כזכי היינו לענין גט גופא ומקשה אדרב דמספקא ליה לקמן ולפ"ז קשיא להו הכא אמאי דמשנינן דילמא בהילך והיינו דרב תני הילך ואם כן אמאי מספקא ליה תיפשוט לאידך גיסא מדקתני רישא בהולך וסיפא הילך אלמא דוקא קתני דבהולך אפילו לא אמר אי אפשי יכול לחזור דהולך לאו כזכי לכך הוצרך לפרש דמאי דמשני הש"ס דלמא בהילך היינו דרב והא גופא מספקא ליה בלשון המשנה משום דבלא"ה שמיע ליה דאיכא דתני הילך ואיכא דתני הולך כן נ"ל נכון ודו"ק:

גמרא איתמר הבא לי גטי ואשתך אמרה התקבל כו' משמע שאשה עושה שליח להבאה כמ"ש להדיא הרמב"ם ז"ל וענין השליחות ביאר הר"ן והב"י בשם הרשב"א דכיון דקי"ל שלוחו של אדם כמותו הוה ליה שליח האשה כמותה לגמרי אלא דהוי כאילו התנית עמו שלא תתגרש אלא כשיגיע לידה בסוף אבל קשיא לי לפ"ז א"כ אמאי קאמר רב דאינה מגורשת והיינו לפי מאי דס"ד דאדיבורא דידיה סמיך ולמסקנא משום דעקר שליח ואמר לקבלה הוינא להולכה לא הוינא דאכתי לקושטא דמילתא ליהוי שליח לקבלה לא מיבעיא לשיטת הפוסקים שהביא הטור אה"ע סי' ק"מ דהא דהבעל אינו עושה שליח לקבלה משום דחוב הוא לה היינו מסתמא אבל היכא שגילתה דעתה שרוצה להתגרש יכול הבעל לעשות שליח לקבלה ודלא כשיטת הירושלמי שהבאתי לעיל דלפי זה ודאי תיקשי להו סוגיא דשמעתין דאין לך גילוי דעת יותר ממה שעשתה שליח להבאה ואפ"ה לא הוי שליח לקבלה היכא דא"ל הבעל התקבל אלא אפילו לשיטת רוב הפוסקים שסוברים כשיטת הירושלמי דלא מהני גילוי דעת שלה דחיישינן שמא חזרה בה אפי' הכי קשיא דהיכא שעשאתה שליח בפירוש ע"כ לא חיישינן שמא חזרה בה מדלא חיישינן בכל שליח לקבלה להכי א"כ ה"נ שעשאתה שליח להבאה מסתמא לא חיישינן דהדרא בה וא"כ בדאמר לו הבעל התקבל ואיהו נמי רוצה יותר בשליחות לקבלה כדקאמר שליח לקבלה הוינא ואם כן ליהוי שליח לקבלה כיון דבכה"ג ודאי זכות הוא לה מדעשאתו שליח. ולכאורה היה נלע"ד בענין זה דשאני הכא דאמר הבעל הילך כמו שאמרה ואם כן תלה שליחות ברצונה דאדיבורא דידה סמיך ואפילו למאי דס"ד דאדיבורא דידיה סמיך הא מפרשינן בריש פרק האומנין דהילך כמו שאמרה דקאמר אי אדיבורא דידיה סמיך היינו דה"ק מהימנית לי דכן אמרה וכיון דאיגלאי מילתא דמשקר נתבטל שליחות הקבלה משל הבעל גופא דהבעל ודאי לעילוייא קא מכוון דליהוי דוקא לקבלה כמ"ש התוספות להדיא בפרק האומנין דלקבלה הוי לעילוייא דבעל וכיון שמשקר השליח דהאמת שהיא עשאתו להבאה נתבטל ג"כ שליחות הבעל דלא ניחא ליה בהכי כך עלה בלבי לפרש הסוגיא אלא דעדיין אין דעתי נוחה בזה ולקמן גבי קבלה אקבלה אפרש בע"א ודו"ק:

גמרא אמר רבא ת"ש קטנה שאמרה התקבל כו' וקשיא לי למאי דלא אסיק רבא אדעתיה הא מילתא דאדם יודע א"כ אדמקשה מקטנה ליקשי ממתניתין דהכא דהאומר התקבל שהיא שנויה ברישא כדמקשה הש"ס לעיל בסמוך. והנלע"ד בזה דודאי רבא הוי ידע שפיר דבההיא דהאומר התקבל איכא למימר משום דאדם יודע שאין הבעל עושה שליחות לקבלה אבל בההיא דהכא הוי ס"ד דרבא דלא שייך לומר אדם יודע שאין שליחות לקטנה דרבא לשיטתו בפרק האיש מקדש דף מ"ד ע"ב דמקשה התם אדר"נ מההיא דקטנה שאמרה התקבל משום דמשמע ליה דע"כ איירי בשיש לה אב מדקתני סיפא ואם אמר לו אביה כדאיתא התם ולפ"ז דאיירי בשיש לה אב אפשר דלא שייך לומר אדם יודע דאיכא למימר דטעה הבעל שהשליח הוא של קבלה של האב ואפ"ה משהגיע הגט לידה מגורשת אפילו לא עשאו האב שליח משום דמימר אמר הבעל תיגרש כל היכא דמיגרשה ואם כן מקשה שפיר. ומכ"ש דא"ש טפי אם נאמר דרבא הכא קאי בשיטתיה דר"נ התם דנערה נמי אינה עושה שליח כשיש לה אב וכיון דמתניתין דקטנה משמע ליה דע"כ איירי כשיש לה אב כדדייק התם א"כ ע"כ מתניתין לא אתי לאשמעינן הא מלתא גופא דאין קטנה עושה שליח כיון דביש לה אב אפילו נערה אינה עושה אע"כ דעיקר רבותא דמתניתין דקטנה לא אתי אלא לאשמעינן דהוי מיהא שליח להולכה משום דמימר אמר תיגרש כו' ובהא מילתא ליכא רבותא בנערה טפי מבקטנה אפילו לר"נ ואי ס"ד דשייך בקטנה אדם יודע א"כ ליכא רבותא כלל דהא ממתניתין דהאומר התקבל שמעינן דהיכא דשייך לומר אדם יודע מהני ועוד דלענין אדם יודע בנערה הוי רבותא טפי דבקטנה אדם יודע יותר דאפילו באין לה אב לא מציא למעבד שליח משא"כ בנערה איכא למיטעי בדר"נ גופא אע"כ דלא שייך כלל לומר אדם יודע אפילו בקטנה כדפרישית טעמא דאפשר דטעי הבעל שהוא שליח האב. וע"ז משני הש"ס דאפ"ה איכא למימר אדם טועה והיינו דקשיא ליה לרבא בפ' האיש מקדש אדר"נ מההיא דקטנה ליתני נערה דהוי רבותא טפי אפילו לענין דלא שייך לומר כולי האי אדם יודע אפ"ה הו"ל שליח להולכה מיהא שכן הוא האמת דלקושטא דמילתא אפילו בכה"ג שייך אדם יודע וע"ז משני הש"ס התם דמתניתין דקטנה איירי באין לה אב והיא גופא אתא לאשמעינן דאפ"ה אינה עושה שליח משום שיש סברא לומר דקטנה עושה שליח כמו שאפרש בסוגיא דלקמן דף ס"ד ע"ב גבי נערה המאורסה ע"ש כנ"ל נכון ודוק היטב:

גמרא מאי לאו קבלה אקבלה. כאן נמי יש לדקדק דלמאי דס"ד דקבלה אקבלה א"כ ליהוי שליח לקבלה דנהי דאיהי אמרה הבא לי מ"מ לשיטת הר"ן דלעיל דהוי ליה שלוחה כמותה אלא כאילו התנית עמו שיגיע הגט לידה וא"כ מסתמא לא הדרא בה כמו שהוכחתי לעיל וממילא שבעל יכול לעשות שליח לקבלה כיון שזכות הוא לה והשליח נמי אדעתיה דקבלה קיבלו דהתקבל אמר ליה והבעל נמי אדעתא דהכי יהיב ליה ואמר התקבל ואמאי קתני דיכול לחזור בו ומה שתירצתי לעיל במימרא דרב דשאני התם דא"ל הילך כמו שאמרה לא שייך הכא. אמנם אחר העיון זכיתי לדברי התוספתא בפירקין וראיתי שדבר זה לענ"ד במחלוקת התנאים היא שנוייה דאיתא שם הבא לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי דקאמר רשב"ג דבאמר הבעל זכי והתקבל אין יכול לחזור ורבי סבר דאפילו באמר הבעל הולך ותן נמי אין יכול לחזור בו והיינו לשיטתו דהכא דהולך ותן כזכי שמעינן מיהא דאע"ג דהאשה והשליח אמרו הבא אפ"ה בדאמר הבעל התקבל הו"ל שליח לקבלה וא"א ליתן שום טעם לדבר אלא כדפרישית כיון דסוף סוף עשאתו שליח מיהא להבאה והו"ל זכותה ומשו"ה יכול הבעל לעקור שליחותה ולעשות השליח לקבלה אלא דת"ק דתוספתא סובר דבכולם יכול לחזור בו וא"כ משמע דלית ליה האי סברא ואף דמלשון התוספתא משמע דת"ק היינו רבי ע"כ טעות דמוכח הוא דהא רבי פליג בסיפא ולפ"ז א"ש דלמאי דמשמע ליה הכא קבלה אקבלה סובר כת"ק דברייתא דהאי דשמעתין הובאה ג"כ בתוספתא בסיפא דההיא דלעיל ואתאן לת"ק ולפ"ז מצינן למימר נמי במימרא דרב דלעיל שסובר כת"ק דתוספתא דלעולם אין הבעל עושה שליח לקבלה אפילו היכא דאמרה איהי הבא אפ"ה לא אמרינן דזכות הוא לה והרבה יש לי להאריך בזה בסוגית הש"ס ובלשון הפוסקים אלא שאין להאריך ודו"ק:

תוספות בד"ה רבי אומר כו' שאני הכא כיון שאמר לו השליח כו' עכ"ל. פירוש דלרבי בגט שעשאתו שליח עדיף ממתנה שלא עשאתו שליח אבל מ"מ פריך לקמן בשמעתין שפיר דרב אדרב מגט אחוב מכח כ"ש דבחוב אפילו לא עשאו המלוה שליח קאמר רב דהולך כזכי ובגט מספקא ליה בעשאתו שליח דנהי דחוב עדיף מגט ומתנה אפ"ה סובר הש"ס בפשיטות דבגט כיון דאיכא נמי צד למעליותא שעשאתו שליח הו"ל כחוב שלא עשאתו וזה ברור ועיין בסמוך באריכות:

דף סג עמוד ב

ת"ש לפיכך כו' מאי לאו בהילך ורבי נתן כו'. כבר כתבתי דקשה היאך מתוקמא כרבי נתן הא לר"נ תן לאו כזכי וא"כ לענין תן תיקשי טעמא דאמר אי אפשי ול"ל דתנא דמתני' בהולך סבר כר"נ ובתן פליג עליה דא"כ אכתי מאי פשיט לענין הילך כר"נ דנהי דתנא דמתני' סבר הילך כזכי היינו משום דסבר תן כזכי משא"כ לר"נ אפשר דהילך כתן אית ליה אלא ע"כ דלמאי דס"ד מתוקמא למתניתין לגמרי כר"נ. ולפ"ז צ"ל כדפרישית לעיל דאי מתוקמא סיפא דמתניתין בהילך היינו דא"ל הילך ותן תרווייהו בהדדי ומשו"ה דייקינן דאמר אי אפשי אבל לא אמר אי אפשי ואמר הילך ותן הו"ל שליח לקבלה משום הילך וזה ברור ודלא כסברת בית שמואל סי' ק"מ ס"ק ט' ע"ש ודו"ק:

גמרא למימרא דמספקא ליה לרב כו' התם ספק ממונא לקולא ע"כ. ויש לתמוה דמאי קושיא דלמא בגט מספקא ליה אבל בחוב פשיטא ליה משום דחוב עדיף מגט אפילו בדעשאתו שליח ותדע דהכי הוא דאלת"ה אכתי למאי דמשני דבחוב נמי מספקא ליה היא גופא תיקשי אמאי מספקא ליה בין בחוב בין בגט דנהי דממתני' דהכא לא מצי למיפשט כמ"ש לעיל בשיטת התוספות דהיא גופא מספקא ליה אי תני הילך או הולך משום דאיכא דמתני אכתי מצי למיפשט ממתני' דפ"ק בתן שטר שיחרור זה לעבדי אלמא תן כזכי ור"מ לא פליג אלא דמשום דחוב הוא לעבד כדפרישית לעיל אבל לענין תן כזכי לא פליג וע"כ מדמספקא לרב אפילו בתן היינו משום דעבד דמי לחוב כסברת התוספות שם בפ"ק אלמא בחוב מיהא פשיטא דתן כזכי וכ"ש דלסברת התוספות דפ"ק ליכא לחלק בין תן להולך ול"ל דלא שייך לאקשויי אדרב מסתם מתני' דמוקי לה כרבי הא ליתא לפמ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דלשיטת התוספות ע"כ הא דמקשה רב אחא בריה דרב איויא לעיל שמעת מיניה הולך כזכי אדרב דקשה מסתם מתני' דהכא וא"כ למסקנא נמי תיקשי ליה מסתם מתני' דפרק קמא ומכ"ש דקשה טפי לשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל שפסקו בגט דהולך לאו כזכי דנהי דלרב מספקא ליה מ"מ קי"ל כאביי דבתראה הוא ואית ליה בר"פ השולח דנקטינן מתנה הרי הוא כגט דהולך לאו כזכי משמע דבגט לאו כזכי וע"כ אפילו בדעשאתו שליח איירי דאל"כ אפילו זכי בגט נמי לא מהני ואילו בחוב פסקו הרי"ף והרא"ש כרב דשילהי פ"ק דהולך כזכי דתניא כוותיה וע"כ היינו משום דחוב עדיף מגט וא"כ מאי משני הכא התם ספק ממונא לקולא ות"ל דבפשיטות מצי לשנויי דבגט מספקא ליה לרב ובחוב פשיטא ליה דהוי כזכי וראיתי שהר"ן ז"ל כתב שהרמב"ן ז"ל הרגיש בזה וכתב דסוגיא ומסקנא דהכא לרווחא דמילתא איתמר וזה דוחק גדול דכיון דסתמא דתלמודא לא שני ליה בין חוב לגט אנן אמאי מפלגינן בינייהו ואי משום דאביי מצינן למימר דאיהו נמי מספקא ליה. והנלע"ד בזה ליישב תחילה שיטת הרי"ף ז"ל דאזיל לשיטתו דבפ"ק גבי תן שיחרור זה לעבדי כתב דנהי דתן כזכי היינו לשון שאין יכול לחזור בו אבל מ"מ לא הוי שיחרור עד דמטי לידיה דעבד כדמוכח מאידך מתני' דסוף פ"ק דלא יתנו לאחר מיתה ומייתי שם הרי"ף ראיה לדבריו דאשכחן נמי זכיה בכה"ג לענין הולך בחוב דחייב באחריותו ואינו יכול לחזור והקשו עליו שם מסוגיא דשמעתין דלאביי דהולך כזכי אמרינן משהגיע הגט ליד השליח מגורשת. וכבר כתבתי לעיל בסמוך דאפשר דשאני גט כיון דעשאתו שליח לקבלה מש"ה עדיף טפי ואית לן למימר דמסתמא לא עקר הבעל שליחותיה כיון דהולך כזכי א"ל והו"ל שליח לקבלה ממש כדמעיקרא נמצינו למידין לפי דרכו של הרי"ף ז"ל דלרבי ע"כ גט עדיף מחוב לענין הולך כזכי ונראה ג"כ משיטת הרי"ף ז"ל לעיל ספ"ק דתן עדיף מהולך דבמתנה הולך לאו כזכי ותן כזכי והשתא א"ש דמקשה בשמעתין עליה דרב מדקאמר נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא קאמר תתייבם ממ"נ דא"נ הולך כזכי אפ"ה לא הוי גט עד דמטי לידה ואין גט לאחר מיתה והיינו כשיטת הרי"ף ז"ל לענין עבד ולענין חוב אע"כ דלרב הא גופא מספקא ליה דאי כרבי ע"כ חוב ועבד גריעי מגט שעשאתו שליח וא"כ ממילא תו ליכא למימר דלרב בגט מספקא ליה ובחוב פשיטא ליה דמהיכא תיתי הא לחדא גיסא מספקא ליה דחוב גרע מגט וכיון דבגט מספקא ליה כ"ש בחוב ולאידך גיסא נמי דמספקא ליה לרב בתן אי קי"ל כר"נ אף על גב דבמתנה תן כזכי כסתם מתני' דעבד אע"כ דמספקא ליה אי גט גרע אפילו ממתנה וזה תימא כיון דלרבי גט עדיף אפילו מחוב אית לן למימר דר"נ דפליג בגט דהולך ותן לאו כזכי וכ"ש בחוב ועבד ומתנה אע"כ דלרב לא שני ליה כלל לענין הולך כזכי בין בגט וחוב ועבד ומתנה דמאן דאית ליה הולך כזכי בחדא ה"ה לכולהו ומאן דלית ליה בחדא ה"ה לכולהו ומספקא ליה הלכתא כמאן בכולהו ומתני' דתן שחרור זה לעבדי מוקי לה כרבי ואכתי מספקא ליה אי הלכתא כוותיה או לא מיהו כ"ז אליבא דרב דע"כ בכולהו מספקא ליה משא"כ לדידן דקי"ל כאביי דפרק השולח דאמר נקטינן מתנה הרי היא כגט ואי ס"ד דהיינו משום דמספקא ליה אמאי תלי תניא בדלא תניא דאדרבא במתנה אשכחן ברייתא דספ"ק דלמסקנא כ"ע הולך לאו כזכי ולמאי דס"ד מעיקרא מידי ספיקא מיהא לא נפקא ומאי אולמא דתליא לה בגט אע"כ דלאביי בגט פשיטא ליה טפי משום דאיהו הילך תני במתניתין דהכא דשמעתין משמע דהולך לאו כזכי ואתי לאשמעינן דה"ה למתנה אף על גב דגרע מגט אפ"ה לאו כזכי וחזינן נמי בספ"ק דמייתי סתמא דתלמודא תניא כוותיה דרב לענין חוב דהולך כזכי ומאי סייעתא מברייתא הא פלוגתא דרבי ור"נ היא וא"כ אפשר דברייתא כרבי אע"כ דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דלענין חוב כ"ע מודו אפילו ר"נ דהוי כזכי כדמסיק שם להדיא דרב ושמואל כ"ע הולך כזכי ופליגי במתנה והיינו ע"כ משום דחוב עדיף ממתנה דאיפסקא הלכתא ספ"ק דהולך לאו כזכי וכ"ש דחוב עדיף מגט דגרע אפילו ממתנה כנ"ל נכון בעז"ה לשיטת הרי"ף ז"ל. משא"כ לשיטת התוספות בפ"ק דף ט' ע"ב בד"ה לא יתנו דלית להו האי סברא דהרי"ף ז"ל לענין עבד וחוב אלא לגמרי הוי כזכי מיד וכתבו ג"כ בדף י"א בד"ה כל האומר תנו דעבד היינו חוב וכתבו ג"כ דהולך ותן שוין א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמאי דמסיק בשמעתין דבחוב נמי מספקא ליה לרב והיינו ע"כ דפשיטא להו דגט וחוב שוין לגמרי ומשמע ג"כ מלשונם בפרק השולח במימרא דאביי דמתנה הרי הוא כגט דהיינו בגט שלא עשאתו שליח דאפילו זכי לא מהני כמ"ש שם להדיא משמע דבגט שעשאתו משמע להו דאביי לא פליג אדרב דמספקא ליה ודוקא במתנה פשיטא להו דלאו כזכי דמתנה גרע מכולהו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מספקא ליה לרב מיהא בתן דהא סתם מתני' דפ"ק בתן שחרור זה לעבדי משמע דתן כזכי ור"מ נמי מודה היכא דזכות הוא וה"ה בגט בעשאתו שליח וכ"ש בחוב גמור במלוה ופקדון ואם נפשך לומר דלא שייך להקשות ממתני' עליה דרב ודאביי משום דפלוגתא דתנאי היא ומוקי למתני' כרבי ואם כן קשה הא דאמרינן בריש שמעתין דמקשה רב אחא בריה דרב איויא שמעת מיניה ממתני' הולך כזכי ומאי קושיא הא פלוגתא דתנאי היא והאי כרבי מוקי לה ואפ"ה מספקא להו אי הלכתא כוותיה ויתיישב לפי מה שאפרש בסמוך ודו"ק:

שם התם ספק ממונא לקולא. ופירש"י והמוציא מחבירו ידו על התחתונה משמע דהשליח מיקרי מוחזק משום שהוא כתופס לבע"ח מה שאין כן במתנה לא שייך לומר כן ולא מיקרי השליח מוחזק דבחזקת מרא קמא קאי ולפ"ז מצינן למימר דהא דאיפסקא הלכתא בספ"ק במתנה דלאו כזכי היינו נמי משום דספיקא לקולא וכן לענין חוב דמסיק הש"ס לעיל דכ"ע הולך כזכי ומייתי תניא כוותיה דרב היינו נמי משום דספיקא הוא כדאשכחן תנאי טובא דמספקא להו בברייתא דספ"ק לענין מתנה ולפי סוגיא דשמעתין בכולהו מספקא לן וכדפרי' ולפ"ז אפשר דשמואל נמי מספקא ליה שסובר דהשליח לא מיקרי מוחזק כיון שחייב באחריות הו"ל כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים והיינו דקאמר מתוך שחייב באחריות וכדפרישית שם במקומו ע"ש. והשתא לפ"ז מצאתי ליישב הקושיא שהקשיתי בסמוך דהא דמקשה הש"ס לעיל בשמעתין למידק ממתני' דשמעת מיניה הולך כזכי והיינו דלכולהו אמוראי מקשי לרב ולשמואל ואביי דקשיא להו סתם מתני' דהכא דפשיטא ליה לענין גט וכ"ש לחוב והא דלא מקשינן עלייהו ממתני' דפ"ק דתן שחרור זה לעבדי משום דאיכא למימר דתנא גופא ספוקי מספקא ליה והא דקאמר אין יכול לחזור בו לאו לענין איסורא איירי אלא לענין השיעבוד שהעבד מוחזק בעצמו היכא דאיכא ספיקא דדינא כדמוכח לעיל בדוכתי טובא וכ"ש דא"ש טפי לשמואל דפרק השולח דף ל"ט דכל שאין רשות לרבו על העבד יצא לחירות לגמרי וא"צ גט שיחרור מדאורייתא שאין קרוי עבד ור"מ דאיירי בהאי מתני' נמי הכי ס"ל כדפרישית לעיל שם במקומו מש"ה לא מצי לאקשויי מהאי מתני' דפ"ק משא"כ ממתני' דהכא לענין גט דאיסורא הוא וקפסיק ותני דהולך כזכי מקשה שפיר אהני אמוראי דמספקא להו כנ"ל נכון בעז"ה ודוק היטב:

משנה האשה שאמרה התקבל צריכה כו' שנים שיאמרו בפנינו אמרה כו' משמע משיטת התוס' דלעולם לא סגי בלא עידי אמירה אפילו אם הגט עדיין ביד השליח כמ"ש להדיא בד"ה ושליש אומר וכ"כ הרשב"א בחידושיו וכ"כ הרמב"ם ובטא"ע ובש"ע סי' קמ"א ולא זכיתי להבין טעמא דהא מילתא דכיון שהגט לפנינו ביד השליח והאשה מודה שהוא שליח לקבלה למה לא יהא נאמן במגו דאי בעי הוי מסר לה לדידה כדאמרי' לקמן בשמעתין דאפילו ר"ה מודה דהיכא דאמרה קמי דידי מסר ליה דנאמנת ולא פליג ר"ה דבעל נאמן אלא היכא דלית ליה לשליח מגו דאפשר שהאשה לא תרצה לקבל הגט כיון שאינה יודעת שמסר לו לקבלה מה שאין כן הכא בדאיכא עידי מסירה שמסר הבעל לקבלה והגט ביד השליח מה צורך לעידי אמירה להימן במיגו כיון שהאשה יודעת שהוא שלוחה לקבלה ודאי תקבל ממנו הגט ובתחלת העיון היה נראה בעיני שהטעם משום דקי"ל עידי מסירה כרתי ולא סגי בלא עידי מסירה דעלייהו כתיב דבר דבר דאין דבר שבערוה פחות משנים כמ"ש התוספות לעיל דף ד' והרשב"א בשמעתין דאפילו לר"מ עיקר עידי הגט הם עידי מסירה נמצא דלפ"ז צריכינן שידעו העידי מסירה בבירור גמור שנגמר הגירושין לגמרי בפניהם והיכא דליכא עידי אמירה אכתי היכי ידעי עידי מסירה שזאת האשה נתגרשה שהרי לא ראו שמסר הבעל אלא ליד השליח ושמא אינו שלוחה ומש"ה בעינן שידעו ע"פ עידי אמירה אלא דא"א לומר כן מדאיתא בסוגיא דלעיל איתמר הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל וא"כ אי ס"ד דבעינן עידי אמירה בשעת קבלת השליח ניחזי סהדי מאי קאמרי אי אמרה הבא או התקבל אע"כ דבשעת מסירת הבעל ליד השליח לא בעינן עידי אמירה וכ"כ המרדכי בשם מוהר"ם והוציא כן מסוגיא דלעיל ולענ"ד ממשנתינו נמי הוא מוכרע מדקאמר צריכה שתי כיתי עדים ואי ס"ד דבעינן עידי אמירה בשעת מסירת הגט לשליח א"כ בשנים אומרים בפנינו קיבל סגי דמסתמא עשו הבעל והעדים כדין ולא נמסר אלא ע"י עידי אמירה אע"כ דלא בעינן עידי אמירה בשעת מסירת הגט לשליח אלא שהאשה צריכה להביא עידי אמירה לפני הב"ד כשרוצית לישא ע"י שליח לקבלה וכן נראה להדיא מדקדוק לשון רש"י וא"כ הדרא קושיא לדוכתא תינח כשאין הגט ביד השליח כגון משנתינו דבשעת השמד שנו שקיבל וקרע אבל כשהגט והאשה בפנינו והודית שעשאתו שליח למה לא יהא נאמן במגו. אמנם כן הר"ן ז"ל כתב בשיטת רש"י דכל שהגט ביד השליח אין צורך לעידי אמירה ע"ש באריכות וכן נראה לענ"ד במ"ש מהרש"א ז"ל שמצא ברש"י ישן בסמוך גבי ואמאי להימניה לשליש ושם אפרש בעז"ה כל הסוגיא לשיטה זו:

תוספות בד"ה אפילו הן הראשונים וא"ת מאי אפילו כו' וי"ל משום דבכת אחת דומה לשקר כו' שמא שכרתן האשה כדאשכחן בסוף פרקין כו' עכ"ל. אע"ג שאין זו ראיה גמורה דלא דמי להתם דדיבורא בעלמא קאמרי מעשה לא עבדי והכא שמעיד בב"ד הוה מעשה גמור ותרי לא חשידי מ"מ שייך מיהא ל' אפילו לרבותא בעלמא ואע"ג דבסוגיא דשמעתין משמע דמתני' איירי נמי כששלשתן בעיר א' וא"כ אין דומה לשקר מ"מ כיון דאיירי נמי בסתם שליחות שהוא ממקום למקום הוי שפיר רבותא בכה"ג ומש"ה קתני אפילו. מיהו לולא דברי התוספות היה נ"ל לפרש לשון אפילו בע"א דעיקר כוונת המשנה דלעולם בעינן שני כיתות כת א' שיאמרו בפנינו אמרה וכת השניה צריך שיאמרו בפנינו קיבל דוקא וכדמסקינן לקמן בשמעתין דאתא לאפוקי דעידי ראיית הגט ביד השליח לא מהני למיהוי כמו בפנינו קיבל אפילו בדאיכא עידי אמירה ולפי זה אפשר דעל זה קאי לשון אפילו פירש לא מיבעיא דלא מהני עידי ראיה כשאינן עידי אמירה אלא כת אחרת מעידין על בפנינו אמרה דאם כן פשיטא דעדי ראיית הגט ביד השליח לא הוי כעידי מסירה משא"כ כשהן ראשונים והן אחרונים פי' דעידי אמירה עצמן הן האחרונים וקסד"א דא"צ לומר בפנינו קיבל אלא אפילו כשיאמרו שראו הגט ביד השליח נמי סגי דכיון שהן עידי אמירה ויודעין בבירור שהוא שליח קבלה ואם כן כשראו הגט ביד השליח הו"א דהו"ל כמו שראו ביד האשה דשלוחה כמותה קמ"ל דאפ"ה צריכין שיאמרו בפנינו קיבל דוקא כדמסקינן לקמן כנ"ל לולא שהתוס' והרשב"א והר"ן לא כ"כ ודו"ק:

בא"ד וא"ת לר"ע דאמר כו' וי"ל דלמ"ד בגמרא שליש נאמן כו' הני מילי כששלשתן בעיר כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דאף על גב דאפילו אין שלשתן בעיר בעינן הכא עידי מסירה כיון דמתני' בדליכא עידי חתימה איירי אפ"ה כיון דאי הוי עידי חתימה לא בעינן ע"מ כולו דבר הוא ולענין עידי חתימה גופייהו לא איכפת לן דע"ח מילתא אחריתי הוא עכ"ל. ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהין דאמאי הוי מילתא אחריתי וכבר היה באפשר לי ליישב דבריו דזימנין דכשר לגמרי ע"י עידי אמירה אפילו בלא עידי חתימה כגון שכתב הבעל בכתב ידו ואין בו עדים דכשר מדאורייתא אלא שאין זה במשמעות לשונו. מיהו בעיקר דברי התוספות כבר כתבו בעצמן בפרק מרובה ודחו זה התירוץ שכתבו כאן וכתבו להדיא דכיון דלעולם לא סגי בעידי אמירה לחוד דאפילו כשאין שלשתן בעיר א' בעינן מיהא עידי ראיית הגט ביד השליח בהדי עידי אמירה ואכתי חצי דבר הוא ולכך העלו שם דמתני' דהכא לא מתוקמא כר"ע אלא כרבנן ע"ש. ואף שאין אני כדאי להכריע בדבר המבואר בדברי התוספות והקדמונים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלענ"ד מתוקמא מתני' שפיר אפי' לר"ע ולא שייך הכא חצי דבר דהא דממעט ר"ע חצי דבר היינו בענין שע"פ כת א' אין כאן שום תועלת בעדות כגון בעידי חזקה שהעידו כל כת על שנה א' שעדות שנה א' אין בו שום תועלת להמחזיק אדרבה צריך לשלם הפירות למערער ואף אם יודה המערער על אכילת השנים הנותרות אפ"ה לא מהני שהרי אומר המערער שהמחזיק בגזל אכלן וכן כל כה"ג בענין עידי טביחה ומכירה אי לאו דעידי גניבה לחוד הוי דבר שלם לא היה שום תועלת בעידי טביחה לחוד ואף אם יודה הלה על הגניבה הו"ל מודה בקנס ומכ"ש היכא שמצד ההודאה אין צורך כלל בעדות משא"כ הכא הוי שפיר עידי אמירה דבר שלם שיוכל הבעל למסור הגט לשליח ושליח ימסור ליד האשה וכ"ז שיהיה הגט בידה או ביד השליח אין צורך לעדות אחרת ואף אם תאבד הגט אפ"ה מהני עידי אמירה לענין אם יודה הבעל שמסר לו הגט דמהני מטעם דבעל שאמר גירשתי נאמן משא"כ בלא עידי אמירה לא יוכל לומר גירשתי כיון שאינו יודע שנמסר לשליח האשה כדלקמן. ולענ"ד הדבר ברור דלא מקרי בכה"ג חצי דבר שאין לנו לחוש שיאבד הגט ויכפור הבעל שאם באנו לחוש לכך כל עידי מלוה נמי ליהוי חצי דבר כיון דאכתי יוכל לטעון פרעתי וכן כל כיוצא בזה אע"כ דבכה"ג מיקרי דבר שלם דמהיכא תיתי לחוש לאבידה וכפירה ואי איתרמי הכי מילתא אחריתי היא כן נ"ל נכון לולא שהקדמונים לא כ"כ ומכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת רש"י ז"ל שכתבתי בסמוך דזימנין בעידי מסירה לחוד סגי ואין צורך לעידי אמירה כגון שהגט ביד השליח ואם כן כל חד דבר שלם הוא ודו"ק:

בד"ה בעל אומר לפקדון הא דלא נקט בעל אומר להולכה כו' משום דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא כו' עד כאן לשונם. ואיכא למידק דנהי דלא שייך האי טעמא דאי איתא אכתי אמאי מהימן השליש לרב הונא דהא לית ליה טעמא דהא הימניה ולדידיה לא מהימן השליש אלא היכא דאיכא מיגו והכא לית ליה מיגו כמו שכתבו התוספות בסמוך דשמא לא תרצה האשה לקבל כיון שהבעל אומר להולכה מסרו ומבטלו עכשיו ומעיקרא קודם שבא הבעל וערער נמי לא תרצה לקבל דשמא יאמר הבעל לפקדון ונהי דר"ה גופא בבעל אמר לפקדון לא קאמר דהבעל נאמן אלא מטעמא דאי איתא דוקא היינו משום דאי לאו טעמא דאי איתא הו"ל טענת פקדון טענה גרועה לגבי טענת השליש שאומר לגירושין דלא שכיח דמפקיד איניש גיטא ביד חבריה דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה נמצא דלפ"ז מהימן השליש אפילו בלא מיגו כמו הבעל דבר היכא שתפיסתו מוכחת עליו ומש"ה הוצרך לטעמא דאי איתא דמגרע טענת השליש דהו"ל ג"כ מילתא דלא שכיחא משא"כ בבעל אומר להולכה ושליש אמר לקבלה אמאי מהימן השליש לר"ה דלית ליה טעמא דהא הימניה ומשום מיגו נמי ליכא ותפיסתו נמי לא מוכחא מילתא לקבלה יותר מלהולכה ונראה דהתוס' לשיטתייהו בסמוך בד"ה שליש אומר דלעולם בעינן עידי אמירה ובהכי איירי שיש לפנינו עידי אמירה נמצא שהוחזק זה שליח לקבלה בפנינו מסתמא אמר השליח לבעל שהוא שליח לקבלה שהבעל ושליח לעולם רוצין יותר בשליחות לקבלה כדאיתא לעיל בסוגיא דאשה שאמרה הבא ע"ש וא"כ לא שכיח שיעקור הבעל השליחות לקבלה ויעשהו להולכה ומש"ה שליח מהימן טפי כיון דלא שייך טעמא דאי איתא כנ"ל וסברא כזו מצאתי בל' הר"ן ז"ל בשמעתין ויותר נראה כמ"ש הרמב"ן ז"ל כיון שיש עדים שהוא השליח לקבלה הרי הגט בידו כאילו הוא ביד האשה דשלוחו של אדם כמותו. מיהו לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דקאמר רב הונא דאי איתא לדידה הוי יהיב ולא אמרינן משום כיסופא לא יהיב לדידה היינו משום דכיון שהיא עשאתו שליח לקבלה לא שייך טעמא דכיסופא ואם כן לפי זה משמע דבשליח להולכה לא שייך טעמא דאי איתא דאפשר דמשום כיסופא לא יהיב לה וזה שלא כדברי התוספות דבהולכה נמי שייך דאי איתא אבל משום הא לא איריא דכיון דהכא נמי איירי בעשאתו שליח לקבלה דהאיכא עידי אמירה ממילא אפילו עשאו הבעל להולכה אפילו הכי מיהא ליכא כיסופא. אמנם ממה שכתבו התוספות בסמוך בדבור המתחיל בעל נאמן והקשו מה הועילו חכמים בתקנתן שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם דאכתי יערער הבעל ויאמר לפקדון אם כן משמע מדבריהם להדיא דאפילו בשליח להולכה גמור נמי לר"ה הבעל נאמן משום דאי איתא ולא אמרינן משום כיסופא אלא ע"כ דלית להו האי סברא דהרשב"א ז"ל עד שאני תמה על הרשב"א ז"ל שהעתיק כל דברי התוספות בד"ה בעל נאמן ככתבם וכלשונם ואח"ז תיכף סמך דבריו לפרש דלא אמרינן משום כיסופא כיון שהיא עשאתו שליח לקבלה ולפי זה לא היה צריך לפרש ככל דברי התוספות דהא שפיר הועילו חכמים בתקנתן אפילו משכונה לשכונה דהא בשליח להולכה לא שייך האי טעמא דאי איתא משום דמחמת כיסופא לא יהיב לדידה ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בד"ה שליש אמר לגירושין פי' שאומר שהיה שליח לקבלה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלא ניחא להו לפרושי שהשליח אומר שהוא שליח להולכה דלפ"ז ע"כ איירי שהגט ביד האשה דאל"כ פשיטא דהבעל נאמן שהרי יכול לבטלו אע"כ דביד האשה איירי וא"כ אפילו רב חסדא מודה דלא שייך דהא הימניה לשיטת התוס' אלא כשהוא עדיין ביד השליח כו' זה תוכן כוונת מהרש"א ז"ל ובאמת שיש סוברים כן כדאמרינן בעלמא דשליש נאמן בשלישות יוצא מתחת ידו אבל לאחר שהוציאו מידו הרי הוא ככל אדם. אבל על דברי מהרש"א ז"ל אני תמה שכ"כ בשיטת התוספות וא"א לומר כן שהרי כתבו להדיא בדיבור הסמוך דמה שתקנו בפ"נ ובפנ"ח משכונה לשכונה היינו משום דס"ל כר"מ דשליש נאמן אם כן משמע להדיא דאפילו הגט ביד האשה נמי שליש נאמן שכל דבריהם בענין בפני נכתב ובפני נחתם בגט ביד אשה איירי אלמא דלית להו האי סברא אלא הא דאמרינן יצא השלישות מתחת ידו הרי הוא ככל אדם היינו דוקא היכא שאומר לחובת אותו שנתן לו השלישות וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ומבואר אצלי באריכות בקונטרס שחברתי בענין השליש בדיני ממונות בחושן משפט סי' נ"ו נחזור לענינינו דודאי לשיטת התוספות שייך פלוגתייהו דר"ה ור"ח בין בשליח להולכה בין בשליח לקבלה ובין שהגט ביד השליח בין שכבר מסרו לאשה כדמשמע מדבריהם להדיא בד"ה בעל אלא דניחא להו לפרושי הכא לענין שליח לקבלה דאמתני' דהכא קיימי דבשליח לקבלה איירי ועלה קאי כל השקלא וטריא דשמעתין וק"ל:

בא"ד ומיירי כשיש שנים שמעידין בפנינו אמרה כו' כדתנן במתניתין עכ"ל. כבר כתבתי דלכאורה דממשנתינו אין הכרע דאיירי שנקרע הגט דלית ליה להשליח שום מגו אבל כשהגט ביד השליח אפשר דנאמן לומר שהוא שליח קבלה במיגו שהיה מוסרו ליד האשה כיון שהיא יודעת האמת שעשאתו לקבלה וכ"כ הר"ן ומהרש"א ז"ל שהיא שיטת רש"י ז"ל ומה שיש לדקדק בזה יבואר בסמוך:

דף סד עמוד א

גמרא איתמר בעל אמר לפקדון כו' ור"ח אמר שליח נאמן דהא הימניה. וכתב הש"ך בח"מ סי' נ"ז דדוקא היכא שאומר לפקדון אמרינן דשליש נאמן מטעמא דהא הימניה אבל כשהלה מכחישו ואומר שלא האמינו מעולם אלא שנפל ממנו ומצאו זה או שגזל ממנו תו לא שייך פלוגתא דר"ה ור"ח דהא לא שייך טעמא דהא הימניה וממילא דה"ה בדיני ממונות לר"ה דבממון לא פליגי ע"ש שהאריך מאד וכבר חברתי בילדותי קונטרס א' בתכלית הביאור להשיג על דבריו וכאן אקצר בראשי פרקים הנוגע לסוגיא דשמעתין ואין להקשות לשיטת הש"ך וסייעתו כשאומר הבעל לפקדון אמאי לא מהימן במיגו דאי בעי הוי אמר שנפל ממנו ומצאו זה הא ליתא דסוף סוף כיון שאמר הבעל לפקדון הא הימניה ואנן סהדי דבתחילה מסרו לידו שיעשה השליש כרצונו כמ"ש התוס' בד"ה שליש וה"ל כמיגו במקום עדים ועדיף מיניה דהו"ל הודאת בעל דבר כיון דהימניה. אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין כתב להיפך מסברת הש"ך וסייעתו דדוקא בבעל אמר לפקדון קאמר ר"ה דבעל נאמן אבל כשאומר הבעל נפל ממני ומצאתיו לא מהימן כלל דלנפילה לא חיישינן ע"ש והאמת כדבריו דאנן לא חיישינן לנפילה כדאיתא בפרק גט פשוט. ודעת החולקים הש"ך וסייעתו שכ"כ בשם הרא"ש ז"ל בתשובה נראה דס"ל דהא דלא חיישינן לנפילה היינו כשהוא ביד הבעל דבר בעצמו שהוא מוחזק ועומד וחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו אבל כשנמצא ביד אחר אפשר דחיישינן לנפילה ובסמוך אפרש שיטת הרא"ש ז"ל בע"א. אבל מ"מ קשיא לי על שיטת הרשב"א ז"ל מכדי אליבא דר"ה קיימינן הכא ור"ה סבר להדיא בפ' ג"פ שם גבי האי שטרא דכתוב ביה אני פלוני לויתי ממך מנה וקאמר ר"ה ואפי' מריש גלותא ופירשו כל המפרשים דהיינו דחיישינן לנפילה וכן משמע הסוגיא שם מיהו מצינן למימר להרשב"א ז"ל בשמעתין דבהא ס"ל כר"ה דלית ליה טעמא דהא הימניה דבהא הלכתא כוותיה לגבי דר"ח משא"כ לענין נפילה לא סבר כר"ה אלא כרבה שם דלא חייש לנפילה וא"כ לפ"ז דברי הרשב"א ז"ל כאן אליבא אהלכתא. אבל אי קשיא לן הא קשיא דלר"ה גופא כיון דחייש התם לנפילה בשטרות משמע דה"ה לגיטין דהא פשטינן התם מגיטין אשטרות ע"ש וא"כ נראין הדברים ק"ו דטפי יש להאמינו בטענת פקדון מבטענת נפילה כדמוכח התם בגט פשוט ובפ' האשה שהלכה ביבמות דטענת פקדון עדיף מטענת נפילה וא"כ למה איצטריך לר"ה לפרש טעמא דבעל נאמן משום דאי איתא ותיפוק ליה דבלא"ה נאמן מדינא. ואף אם יבהל אדם לחלק ולומר דטענת פקדון גריעא מטענת נפילה מה שאינו לפי האמת אכתי להימן הבעל כשאומר לפקדון במיגו דנפילה. מיהו יש ליישב דבלאו הכי קשה לשיטת הרשב"א להימן הבעל כשאומר לפקדון במיגו דלהולכה ויבטלנו עכשיו לפי שיטתו דבהולכה לא שייך דאי איתא משום דמחמת כיסופא לא יהיב לדידה אע"כ כמ"ש דהכא ע"כ בדאיכא עידי אמירה שהוא שליח לקבלה איירי כמ"ש הרשב"א ז"ל להדיא לפ"ז ממילא א"ש נמי לענין נפילה דהא בפרק גט פשוט משמע דהא דחייש ר"ה לנפילה היינו לנפילה דרבים והיינו שמצאו שום אדם מרוב העולם אבל לנפילה דיחיד לא חיישינן וא"כ ה"נ כיון דאיכא עידי אמירה שזהו שליח של האשה שעשאתו שליח לא שייך לחוש לנפילה דהו"ל נפילה דיחיד לומר שנאבד ומצאו דוקא זה האיש היחיד שהוא כבר שלוחו של האשה ומה"ט גופא לא הוי מהימן הבעל אף לר"ה לומר לפקדון דהו"ל פקדון דיחיד וחששא רחוקה היא לומר שהפקיד דוקא ביד זה שהוא שליח לקבלה של האשה אי לאו טעמא דאי איתא וכ"כ הגאון מוהר"ר צבי אשכנזי בתשובה דכי היכי דמפלגינן בין נפילה דרבים ובין נפילה דיחיד ה"נ יש לחלק בין שאלה דרבים לשאלה דיחיד וה"נ דכוותיה לענין פקדון והארכתי בזה בענין עיגונא דאיתא. ויותר נכון לפמ"ש בשם הרמב"ן ז"ל דבדאיכא עידי אמירה הו"ל השליח כמו האשה. והשתא דאתינן להכי יצא לנו מזה דאף לשיטת רש"י ז"ל שהביאו הר"ן ומהרש"א ז"ל דכשהגט ביד השליח לא בעינן עידי אמירה אלא השליח נאמן ע"ז במיגו כדפרישית אפ"ה ע"כ איירי פלוגתא דר"ה ור"ח בדאיכא עידי אמירה דאלת"ה נהי דלר"ח לעולם השליש נאמן משום דהא הימניה ולנפילה נמי לא חייש אפילו לנפילה דרבים מ"מ לר"ה גופא מאי איצטריך ליה לטעמא דאי איתא הא בלא"ה נאמן הבעל במיגו דנפילה דהא איהו חייש לנפילה דרבים. וה"נ בדליכא עידי אמירה הו"ל נפילה דרבים דחיישינן שמצא אדם א' מרוב העולם ואמר שהוא שליח לגירושין. ועוד דכ"ש דטענת פקדון עדיפא מטענת נפילה אע"כ דבדאיכא עידי אמירה איירי דהו"ל נפילה ופקדון דיחיד דר"ה גופא לא חייש ומש"ה איצטריך לטעמא דאי איתא כנ"ל ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

רש"י בד"ה בעל אומר כו' והאיש והאשה יחד בעיר עכ"ל. ויש לתמוה שלא נזכר מזה כלל בדברי ר"ה ור"ח ועוד דמשמע דהא דאמרינן רב הונא אמר בעל נאמן דאי איתא דלגירושין כו' לאו ר"ה גופא הוא דקאמר הכי אלא סתמא דתלמודא מסיק הכי לדבריו וא"כ עיקר פלוגתייהו דר"ה ור"ח סתמא איתמר ומה רמז יש בדבריהם כלל וכלל דאיירי בששלשתן בעיר והו"ל לפרושי כיון דלא פליגי אלא בהכי. מיהו יש ליישב לפי שיטת רש"י שהביאו הר"ן ומהרש"א ז"ל דהיכא שהגט ביד השליח לא בעינן עידי אמירה ואם כן מצינן למימר דשייך פלוגתא דר"ה ור"ח אפילו כשאין שלשתן בעיר והיינו היכא דליכא עידי אמירה דלר"ה הבעל נאמן אפילו בדאמר שנפל ממנו ומצאו דכיון דליכא עידי אמירה הו"ל נפילה דרבים דלר"ה חיישינן שמא נאבד מיד הבעל ומצאו א' מהמוצאים אותו ואומר שהוא לגירושין דהא ר"ה חייש לנפילה דרבים בפרק גט פשוט ומה"ט גופא כל שכן דנאמן לר"ה בבעל אומר לפקדון או להולכה אי משום מיגו או משום דטענת פקדון עדיף טפי מטענת נפילה כדפרישית וכ"ש טענת שליח להולכה כיון דלר"ה ל"א דהא הימניה בגיטין שאין בידו להאמינו משא"כ לר"ח בכל ענין אינו נאמן הבעל אי בטוען לפקדון או להולכה השליש נאמן דהא הימניה ואי בטוען הבעל לנפילה נמי לא מהימן דר"ח לא חייש אפילו לנפילה דרבים ולפ"ז הא דנקיט רש"י ז"ל לפלוגתייהו דוקא בששלשתן בעיר היינו משום דלישנא דתלמודא הכי דייק מדמסיק תלמודא טעמא דר"ה משום דאי איתא משמע דבלא"ה לר"ה לא מהימן הבעל והיינו ע"כ משום דאפילו בדאיכא עידי אמירה פליגי וכיון דאיכא עידי אמירה הו"ל נפילה ופקדון דיחיד ואפילו טענת להולכה נמי טענה גרוע' היא היכא דאיכא עידי אמירה כדמוכח בל' התוספות בד"ה בעל אומר לפקדון וכדפרישית שם ולפ"ז ע"כ דבדאיכא עידי אמירה לא מצינן פלוגתייהו דר"ה ור"ח אלא כששלשתן בעיר ומשום טעמא דאי איתא והא דפשיטא להו לסתמא דתלמודא גופא דר"ה בדאיכא עידי אמירה איירי ומשום דאי איתא היינו משום דאי בדליכא עידי אמירה מ"ש דפליגי בבעל אומר לפקדון הו"ל לפלוגי בבעל אומר להולכה אע"כ דבדאיכא עידי אמירה נמי פליגי והיינו משום דר"ה סובר טעמא דאי איתא והיינו כששלשתן בעיר ומש"ה איצטריך לאיפלוגי בבעל אומר לפקדון דוקא דבבעל אומר להולכה השליש נאמן כיון דלא שייך טעמא דאי איתא וא"נ טענת השליש שאומר לקבלה עדיף טפי כיון דאיכא עידי אמירה והוחזק שליח לקבלה וכדפרישית אבל לשיטת התוס' וסייעתייהו דלעולם בעינן עידי אמירה א"א לפרש כן ודוק היטב:

תוספות בד"ה בעל נאמן כו' וא"ת מה הועילו חכמים דתקון בפ"נ כו' עכ"ל. והנה מצאתי להרא"ש ז"ל שכתב בריש מכילתין דכי היכי דהימנוהו חכמים לשליח להולכה כבי תרי לענין קיום ולענין לשמה הכי נמי הימנוהו כבי תרי לענין גוף השליחות במה שאומר שהוא שליח להולכה ולפ"ז אין כאן מקום לכל דברי התוספות בזה הדיבור אמנם כן קשיא לי טובא על שיטת הרא"ש ז"ל דהא אמרי' להדיא בגמרא בריש מכילתין דהא דהימנוהו כבי תרי היינו משום דלענין חששא דלשמה מדאורייתא רוב בקיאין הן וכן לענין קיום שטרות מדאורייתא לא צריך ורבנן הוא דאצרוך והימנוהו רבנן בדרבנן מה שאין כן לענין האי חששא דבעל אומר לפקדון שהיא חששא גמורה מדאורייתא אין מקום לומר דהימנוהו כבי תרי וליכא למימר דהכי נמי בבעל אומר לפקדון מדאורייתא השליש נאמן דהאי סברא דאי איתא דקאמר ר"ה אינו אלא חששא דרבנן בעלמא משום חומרא דגיטין הא ליתא דהא מותבינן עלה דר"ה מברייתא דוכן לשטרות ומשני ר"ה שאני ממון דאתיהיב למחילה משמע דבלאו ה"ט דאתיהיב למחילה לא הוי מהימן אפילו בממון וא"כ ע"כ משום דטעמא דאי איתא חששא גמורה מדאורייתא היא דאי מדרבנן לא שייכא גבי ממון וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה והנלע"ד ליישב בזה דהרא"ש ז"ל דריש מכילתין נמי נחית לסברת התוספות כאן דעיקר תקנה דבפ"נ היינו כשאין שלשתן בעיר דלא שייך טעמא דאי איתא והני נמי דמצרכי מערסא לערסא סברי כר"ח אלא דאכתי קשיא ליה להרא"ש ז"ל דנהי דלר"ח השליש נאמן כשאומר הבעל לפקדון משום דהא הימניה אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן שיאמר הבעל שנפל ממנו ומצאו זה ואזיל הרא"ש ז"ל לטעמיה דחייש לנפילה כשנמצא ביד אחר שאומר שהוא שליש והלה מכחישו ואומר שנפל ממנו כמ"ש הש"ך בח"מ סי' נ"ו בשם הרא"ש ז"ל אלא דנראה לענ"ד דהא דחייש הרא"ש ז"ל לנפילה בממון אע"ג דנפילה לא שכיח ושלישות שכיח טפי אפ"ה אין הולכין בממון אחר הרוב וחזקת ממון עדיף טפי דהמע"ה ומהימן המוחזק אפי' במילתא דלא שכיח והא דלא חיישי' לנפילה ביד הבעל דבר עצמו היינו משום דאיכא נמי חזקה כל מה שביד האדם הוא שלו מה שאין כן בשמעתין לענין גיטין דאיסורא ודאי מדאורייתא לא חיישינן לנפילה דלא שכיחא ולמיעוטא לא חיישינן מדאורייתא כדאמרינן לענין לשמה אלא מדרבנן ודאי חיישינן למיעוטא כדאמרינן בריש מכילתין דרבנן הוא דאצרוך והימנוהו רבנן לשליח כבי תרי בדרבנן זהו מה שנלע"ד בכוונת הרא"ש ז"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דסברי כר"ח דאמר שליש נאמן כו' עכ"ל. כבר כתבתי בקונטרס שלי דקשה מזה על הש"ך שכתב בסי' נ"ו דשיטת התוספות בסמוך בד"ה שליש נאמן דלא מהימן השליש אלא בששניהם מודים שהוא שליש אבל אם א' מכחישו שאינו שליש אלא שנפל ממנו ומצאו ר"ח נמי מודה דאין השליש נאמן ע"ש שדקדק כן מלשון התוס' וא"כ תיקשי להו מאי משני התוס' הכא דהועילו חכמים בתקנתן אפילו משכונה לשכונה משום דסבר כר"ח דאכתי לא הועילו אם יערער הבעל ויאמר שנפל ממנו. אמנם למאי דפרישית בסמוך יש ליישב אף לפי שיטת הש"ך דאפשר דהתוס' נמי לענין חששא דנפילה סברי דבגיטין לא הוי אלא מדרבנן וסמכינן אשליש גופא דהימנוהו רבנן בדרבנן כתרי אלא דהוצרכו לפרש דסברי כר"ח משום ערעור דפקדון שהוא חשש גמור מדאורייתא כנ"ל ושם הארכתי ודו"ק:

בא"ד א"נ התם איירי כשהבעל אומר כתבו ותנו והלך לדרכו כו' עכ"ל. נראה דכוונתם בזה דאהני תקנת חכמים משכונה לשכונה אם נתברר דהכי הוי עובדא שאמר הבעל כתבו ותנו והלך לדרכו אבל השליח לחוד ודאי לא מהימן לומר שכך היה המעשה דאלת"ה לעולם להימן השליש לר"ה במיגו שיאמר שהבעל אמר כתבו ותנו והלך לדרכו אע"כ כדפרישית כן נראה לי:

בד"ה שליש נאמן דהא הימניה כו' אלא לא חשיב מיגו כו' דשמא האשה לא תתרצה לקבל הגט כיון שהבעל אומר לפקדון עכ"ל. ואע"ג שהיה יכול למוסרו לידה קודם שבא הבעל וערער אפ"ה לא חשיב מיגו בכה"ג דהו"ל מיגו למפרע ואע"ג דבפרק זה בורר מסיק דאמרינן אי בעי קלתיה אע"פ שהוחזק בב"ד וא"כ הו"ל מיגו למפרע אלא דהתם נמי לאו משום מיגו מהימנינן לשליש אלא מטעם דהא הימניה והיינו לפי שהיתה יכולה לשורפו בשום פעם אלמא דהימניה והיינו כדמסקו התוס' הכא וע"ש בפרק זה בורר במהרש"א ובש"ך חו"מ סי' נ"ו סק"א האריך בזה ע"ש:

בא"ד לכך נראה לפרש כו' שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו אכתי כיון שאמר הבעל לפקדון א"כ מסתמא לפי דבריו לא מסרו לו בפני עידי מסירה וכיון דאנן קי"ל עידי מסירה כרתי ולא סגי בעידי חתימה בלא עידי מסירה לשיטת התוס' והרא"ש והרשב"א ז"ל א"כ אמאי הוי גט מטעמא דהא הימניה שהרי אין בידו להאמין ולהכשיר הגט בלא עידי מסירה דאפילו הבעל מודה שנתנו בינו לבינה לא מהני ותירץ הרשב"א ז"ל דכיון דהימניה מסתמא מסרו בעדי מסירה ואפילו אם העדים מכחישין אותו אפ"ה נאמן השליש והו"ל כאומר נאמנת עלי שלא פייסתי ע"ש באריכות ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו בזה דנהי דמהימן הבעל לומר נאמנת עלי שלא פייסתי היינו משום דלא מפיו אנו חיין ובידו להאמינה בזה משא"כ הכא כיון דר"ח גופא מודה דטענת הבעל עדיף טפי שאומר לפקדון דאי איתא דלגירושין יהביה לדידה הוי יהיב אלא שסובר דאפ"ה השליח נאמן משום דהא הימניה שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אכתי אמאי הוה גט שהרי אין בידו לומר נאמן עלי כיון דבעינן לעולם עידי מסירה מגזירת הכתוב דאין דבר שבערוה פחות משנים ויש ליישב שיטת הרשב"א ז"ל ואין להאריך והמעיין בדבריו יבין אמנם לולא דמסתפינא היה נראה בעיני לומר דמטעמא דהא הימניה לא מהני אלא לענין שאין יכול לבטל הגט כיון שמסרו לידו והיה יכול למסרו לאשה הרי האמינו עליו כמאה עדים בזה שלא יבטל עוד ושלא יחזור בו אבל לעולם לר"ח גופא צריך השליח למסור הגט ליד האשה בפני עדים כדי לקיים מאמר הכתוב דאין דבר שבערוה פחות משנים או מכיון שהגט ביד השליח עדיין לפנינו ויכול למסור לה בעדים אנן סהדי דחזקה לא שביק אינש היתרא ועביד איסורא ומש"ה מהימן נמי כשאומר שכבר מסרו הבעל לידו בפני עדים כנ"ל ובסמוך אפרש שהיא שיטת רש"י ז"ל ובהכי רווחא שמעתא אבל שיטת תוספות והרשב"א ז"ל אינה כן ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד ולפ"ז מהימנינן לשליש אפילו בדברים העשויין להשאיל כו' אלא אומר בפקדון יהביה ניהלה עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה מאי דהא הימניה שייך בדברים העשויין להשאיל כיון שלעולם יכול להוציא מידו דאפילו מיתמי מפקינן בדברים העשויין להשאיל ואם כן אפילו אם ימסור הנפקד השלישות לשכנגדו אכתי יכול להוציא מידו ול"ל דאכתי שייך נאמנות שיוכל לכפור לגמרי ולטעון להד"ם או החזרתי א"כ אפילו בדאמר בתורת שאלה מסרו לידו נמי נימא דהא הימניה ועוד אם כן כל הנפקדים אמאי לא אמרינן בהו דהא הימניה אלא ע"כ דלא שייך דהא הימניה אלא לענין שיוכל למסרו למי שכתובין על שמו כגון בגיטין ושטרות אבל בשאר מטלטלים לא שייך ה"ט אלא טעמא אחריני דחזקה אין אדם חוטא ולא לו וכל היכא שיכול להחזיק לעצמו בשבועת היסת מהני תפיסתו כשאומר שתופס בה לשם אחר משום טעם דחזקה אין אדם חוטא כו' ואין כאן מקומו להאריך בזה ודברי התוס' בזה לדעתי צריכין עיון אבל על דברי הש"ך בח"מ סימן נ"ו יש לתמוה יותר שהוציא מדברי התוס' כאן דכיון שכתבו דהיכא שאומר הלה בתורת שאלה מסר לידו תו לא שייך דהא הימניה א"כ ה"ה אם אמר שנפל ממנו והלה מצאו או שבגזילה בא לידו נמי אין לו דין שליש. ולענ"ד לא דמי כי אוכלא לדנא דהיכא שאומר בתורת שאלה בא לידו לית דינא ולית דיינא שהיא מעולה שבטענות ואפילו מיתמי מפקינן דברים העשויין להשאיל משא"כ טענת נפילה וגזילה הם טענות גרועות דהא קי"ל לנפילה לא חיישינן וכתבו הפוסקים דאפילו אית ליה מיגו לא מהימן וכן בטענות גנובין או גזולין כתבו הפוסקים דאפילו בדברים העשוין להשאיל לא מהימן כשאומר גנובין הם דאחזוקי אינשי בגנבא ובגזלנותא לא מחזקינן וא"כ מאין הרגלים לדמות טענות שאולין לטענת נפילה וגזילה שהם מן הקצה אל הקצה וכבר הארכתי בזה וכאן אין להאריך יותר:

גמרא מתיב רבי אבא הודאת בע"ד כמאה עדים והשליש נאמן משניהם כו' וכתבו התוספות דמשמע ליה דנאמן אפילו בעיר אחת אע"ג דאיכא למימר דאי איתא כו' ולפי זה צ"ל נמי דמשמע ליה לר"א דברייתא איירי אפילו בדלית ליה לשליש שום מיגו דאל"כ לא הוי מקשה מידי ולענ"ד דעיקר הקושיא מדקתני ברישא דברייתא הודאת בע"ד כמאה עדים ועלה קתני והשליש נאמן משניהם משמע מזה דנאמנות השליש היינו נמי מטעם הודאת בע"ד והיינו כטעמא דר"ח דכיון דהימניה מעיקרא הו"ל כהודאת בע"ד שהאמינו על כל מה שיאמר וממילא קשיא לר"ה כנ"ל נכון וברור:

שם תנן האשה שאמרה התקבל כו' ואמאי ולהימניה לשליש. ופירש"י ז"ל ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא בקריעה אלא עידי אמירה כו' אבל לפמ"ש הר"ן ז"ל בנוסחת רש"י ז"ל אמאי בעי עדים לא בקבלה ולא באמירה כו' ע"ש באריכות ומהרש"א ז"ל העתיק מנוסחת רש"י ישן דגריס לא בקבלה ולא בקריעה ולא עידי אמירה ולפי גירסתו יש לתמוה דמאי ס"ד כלל דלהימניה לשליש ואמאי קרי ליה שליש כיון שאין כאן לא עידי קבלה ולא עידי קריעה ולא עידי אמירה וכי ס"ד משום שהקרעים בידו יהא נאמן אבל לפי גירסת הר"ן ז"ל בשיטת רש"י אפשר דה"ק אמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה אלא בעידי קריעה לחוד סגי דכיון שיאמרו בפנינו קרע שראו הגט בידו שלם אלמא דהימניה בעל תו לא בעי עידי קבלה ומכיון שראו בידו הגט והיה יכול ליתנו לאשה לקבלה והיא היתה מקבלתו שהרי יודעת שעשאתו שליח לקבלה תו לא ליבעי עידי אמירה והיינו כדפרישית לעיל במשנה שכן שיטת רש"י ז"ל אבל לגי' מהרש"א ז"ל דלא בעי נמי עידי קריעה וא"כ משמע דלא בעי אפילו עדים שראו הגט ביד השליח וא"כ מהיכא תיתי להימן ובשלמא לגירסת רש"י ז"ל שלפנינו דלא ליבעי עידי קבלה ולא עידי קריעה אפשר לומר דכיון דאיכא מיהא עידי אמירה סבר המקשה דבגט קרוע נמי סגי דלא חיישינן שלא נמלך הבעל וקרעו וזרקו לאשפה ומצא זה דהו"ל נפילה דיחיד לומר שמצאו דוקא השליח קבלה אלא ודאי מסתמא הבעל מסרו לו שלם ואח"כ נקרע כיון דשליח לקבלה הוא משא"כ בליכא עידי אמירה ולא עידי ראיית הגט כשהוא שלם אמאי להימן. מיהו מ"ש מהרש"א ז"ל דלשיטת רש"י ישן הא דמקשה הש"ס ולהימניה לשליש לאו אדר"ח לחוד מקשה אלא אליבא דכ"ע וכתב דמש"ה לא רצו התוספות לפרש כן וממילא דה"ה לגירסת הר"ן ז"ל בשיטת רש"י נמי אליבא דכ"ע מקשה ולענ"ד זה דוחק אמנם למאי דפרישית לעיל נראה דלגירסת רש"י ישן נמי עליה דר"ח דוקא מקשה דלר"ה ודאי בעי מיהא עידי אמירה ולא מהני אפי' כשאומרים העדים בפנינו קרע וראו הגט בידו שלם דאכתי מאן יימר דלקבלה יהביה ניהליה דלמא להולכה דבכה"ג ודאי הבעל מהימן אפילו כשאין שלשתן בעיר אע"ג דלא שייך אי איתא דמהיכא תיתי נאמין לשליח יותר מלבעל שאין תפיסתו מוכרחת לקבלה יותר מלהולכה ועוד דר"ה חייש אפילו לנפילה דרבים ומכ"ש דחייש לטענת פקדון דרבים כדפרישית וכ"ש בטענת להולכה דעדיף טפי ולא הוצרך ר"ה לטעמא דאי איתא אלא בדאיכא עידי אמירה ובכה"ג לא חייש לנפילה דהו"ל נפילה דיחיד וה"ה לפקדון ולהולכה דלא חיישינן בכה"ג כיון שיש עדים שהוא שליח לקבלה מסתמא אמר להבעל שהוא שליח לקבלה ומסתמא בתורת כן מסרו לידו משא"כ לר"ח דלא חייש כלל לנפילה אפילו לנפילה דרבים כמסקנא דגט פשוט דהכי הלכתא ולפקדון ולהולכה נמי לא חייש אפילו בדליכא עידי אמירה מטעמא דהא הימניה מקשה שפיר כנ"ל ודוק היטב. וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך דטעמא דר"ח דאמרינן דהא הימניה אף ע"ג דליכא ע"מ אפ"ה מהימן משום דלא שביק היתירא ועביד איסורא א"כ מה"ט גופא מהימן השליח לר"ח אפילו בלא עידי אמירה כיון שהיה יכול לעשות בהיתר לומר שהוא שליח להולכה והאמינו הבעל כמאה עדים שלא יבטל והיה נאמן בזה משום דהא הימניה עכשיו שאומר שהוא שליח לקבלה ודאי קושטא קאמר ודו"ק:

שם ולהימניה לשליש. כבר כתבתי בקונטרסי דקשה מכאן לשיטת הש"ך בח"מ סי' נ"ו דאפי' לר"ח לא מהימן אלא בטענת פקדון אבל כשאומר שנפל ממנו או שגזלו תו לא מהימן השליש וא"כ מאי מקשה הש"ס ולהימניה לשליש והא אכתי בעינן עדים שמא יאמר הבעל שנפל ממנו ומצאו זה ובשלמא לשיטת הרא"ש ז"ל שכתב ג"כ דהיכא שמכחיש הבע"ד את השליש ואומר שנפל ממנו ומצאו לא מיקרי שליש כמ"ש הש"ך שם בשמו אלא די"ל דהרא"ש ז"ל לשיטתו שכתב בשמעתין דהא דמקשינן ולהימניה לשליש היינו אפילו לר"ה דכיון שאין הבעל לפנינו להכחיש השליש יש לנו להאמין השליש אפילו לר"ה וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין טענת נפילה דנהי דהרא"ש ז"ל חייש לנפילה כשנמצא ביד אחר היינו דוקא כשהלה עומד ומערער וטוען שנפל ממנו אבל מסתמא ודאי לא חיישי' ועוד נראה דהרא"ש ז"ל לא חייש לנפילה שם בתשובה אלא היכא דשייך דאי איתא שכן היה המעשה שם ששלשתן היו בעיר אחת ועוד שהלה טען שמחל ראובן ללוי החוב וטענת מחילה ודאי טענה גרוע' היא כמו טענת נפילה ומש"ה חייש לה הרא"ש ז"ל משא"כ בשמעתין שהשליח אומר לקבלה דטענה מעלייתא היא דשליח לקבלה שכיח וכ"ש היכא דאיכא עידי אמירה מש"ה מקשה שפיר ולהימניה לשליש משא"כ לשיטת הש"ך שכתב שם שכן שיטת התוספות דשמעתין ומשמע נמי מלשון הש"ך דלא נחית לחלק בסברא זו דאי איתא וגם לא נחית לחלק בין טענת מחילה לשאר טענות דבכל ענין כתב דהיכא שהלה מכחיש את השליש ואומר לנפילה תו לא מהימן השליש ולפי מה שנראה מלשון התוספות דלא שני להו כלל בין היכא שהבעל מערער או מסתמא ומשמע נמי מפירושם דהא דמקשה ולהימניה לשליש אדר"ח מקשה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אי ס"ד דר"ח גופא מודה דכשהבעל אומר לנפילה לא מהימן השליש א"כ לא מקשה הש"ס מידי דלהימניה לשליש וצ"ע ואין להאריך יותר ודו"ק:

שם אמר רבה הא מני ר"א היא דאמר עידי מסירה כרתי. ופירש"י דאין גט כשר בלא עדי מסירה והקשו עליו בתוספות מדתנן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל שלא רצה לפרש כפירוש התוספות דמתני' איירי בדליכא עידי חתימה דסתמא קתני צריכה שני כיתי עדים ולפי"ז נראה דמ"ש רש"י ז"ל ואין גט כשר בלא עידי מסירה היינו היכא שהבעל מסרו בינו לבינה ודאי פסול וכשיטת תוספות בשמעתין וממילא צריך הכא עידי קבלה דשמא יאמר הבעל שמסרו להולכה בלא עידי מסירה ואית לן למיחש להכי כיון שאין תפיסת השליח מוכיח' לקבלה יותר מלהולכה ואע"ג דלר"ח השליש מהימן משום דהא הימניה אפ"ה אין בידו להאמינו כיון שמסרו לידו בלא עידי מסירה ופסול מגזירת הכתוב וכמו שהקשיתי לעיל בשם הרשב"א ז"ל והא דקאמר ר"ח השליש נאמן היינו כדפרישית לעיל שמוסר השליח הגט לאשה בפני עידי מסירה או מכיון שהגט בידו למסרו להאשה חזקה דלא שביק היתירא ועביד איסורא מש"ה מהימן השליש לומר שכבר מסרו הבעל לידו בפני עידי מסירה משא"כ במתני' שכבר נקרע הגט אזלא לה האי חזקה וחיישינן שמא מסרו הבעל להולכה והשתא משקר השליח ואומר שהוא שליח לקבלה ואע"ג דהימניה הבעל מעיקרא סוף סוף אין בידו להאמינו לענין עידי מסירה:

שם בעל אמר לגירושין כו' ולהימניה לשליש מי קא נפיק מתותי ידיה דלהימניה. וקשיא לי מאי ס"ד דלהימניה לשליש כיון שאין הגט יוצא מתחת ידו בשלמא לעיל הוי טעי המקשה כיון שהקרעים בידו או דהוי עידי ראיה שראו בידו הגט כשהוא שלם אבל הכא משמע דלא איירי בהכי ועוד אף אם ראו הגט בידו מאי הוי כיון דשליח להולכה הוא וצריך למסור בעידי מסירה ומה שראו בידו לא הוי אלא כאילו ראו ביד הבעל ועוד קשה מאי משני נמי מי קא נפיק מתותי ידיה דלהימניה משמע דאי הוה נפיק מתותי ידיה מהימן ומאי נאמנות שייך בזה כיון דשליח להולכה הוא דצריך למוסרו לידה ואם הבעל מבטלו עכשיו לא הוי גיטא וכ"ש דקשה טפי לשיטת הרא"ש והרשב"א ז"ל בשמעתין וכל סייעתייהו המשיגים על הרי"ף ז"ל וכתבו דסוגיא דהכא אתיא נמי אליבא דר"ה כיון שהבעל מודה להשליש וא"כ קשה טפי אף כי נפיק מתותי ידיה מאי נאמנות שייך בזה כיון שעדיין צריך למוסרו לידה ול"ל דאיירי שהשליש אמר שכבר מסרו לידה וחזרה והפקידתו אצלו דאכתי מאי מהימן כיון דלר"ה לית ליה האי סברא דהא הימניה. ונלע"ד שמכאן הוציא הרי"ף ז"ל דסוגיין כר"ח ולפ"ז איירי שפיר שאומר השליש שכבר מסרו לידה והפקידתו אצלו ומהימן במיגו דאי בעי הוי אמר שהיה שליח לקבלה והוי מהימן כיון שהבעל אמר להולכה וא"כ הא הימניה שיהא לקבלה אם יאמר לקבלה כמ"ש התוספות לר"ח אבל לר"ה אפילו הוי נפיק מתותי ידיה לא הוי מהימן בכך שאפילו אם אמר לקבלה לא הוי מהימן דהא לית ליה האי סברא דהא הימניה כיון שאין בידו להאמינו ול"ל דאפ"ה הוי מהימן במיגו דאי בעי הוי מסר לה עכשיו משום דנראה מסוגיין דאי מהימן השליש היינו להחזיקה מגורשת למפרע משעה שאמר השליש וכן אם הבעל אינו רוצה לגרש עכשיו ומבטל הגט אפ"ה מגורשת והיינו ע"כ משום דהשליש נאמן במיגו דלקבלה ואע"ג דליכא עידי אמירה היה נאמן במיגו שהיה אומר להולכה ושהאמינו הבעל לומר לא אבטל כדפרישית כנ"ל בשיטת הרי"ף ז"ל. לולא שכל הקדמונים המשיגים עליו כתבו שלא נתגלה להם טעמו של הרי"ף ז"ל שצוה למחוק הנוסחא ראשונה דסוגיין כר"ה ולפמ"ש נתגלה טעמו. אבל קשיא לי לפי זה הא דמקשינן בסמוך ולהימניה לבעל ומשני מי קאמר גירשתי ואי כדפרישית הא ודאי אומר הבעל גירשתי דהא הימניה לשליש בכל מה שאמר אף אם יאמר לקבלה וכ"ש שהאמינו אם יאמר שכבר מסרו לידה שהרי מעיקרא מסר לידו ע"מ כן. ויש ליישב לפי מה דפרישית לעיל דר"ח גופא לא קאמר אלא היכא שהגט שלם לפנינו ביד השליח דאל"כ אין ביד הבעל להאמינו כיון דבעי עידי מסירה כמ"ש לעיל באריכות אלא דאכתי קשיא לי הא לשיטת הרי"ף ז"ל לא בעינן עידי מסירה היכא דאיכא עידי חתימה כמ"ש להדיא בסוף פ' המגרש אלא דאכתי יש ליישב דמ"מ לא שייך דהא הימניה אלא כל זמן שהגט בידו כדאמרינן בעלמא יצא השלישות מידו הרי הוא ככל אדם ואף למאי דפרישית לעיל בלשון התוספות בד"ה בעל אומר בהשגתי על מהרש"א ז"ל דהא דאמרינן יצא השלישות מידו אינו נאמן היינו לחובת מי שמסרו לידו וכתבתי שם שכן מבואר בלשון הרשב"א ז"ל בשמעתין מ"מ נראה דהיינו דוקא היכא שאנו רואין שמסר השליש השלישות או הגט למי שמסר דאמרינן מסתמא כדין עשה שמסר לו השלישות וכן בגט לאשה שכ"כ הרשב"א ז"ל דהא ע"מ כן הימניה משא"כ הכא שאין הגט לא ביד השליח ולא ביד האשה נראה ברור דלא שייך דהא הימניה אף לר"ח וא"כ משני שפיר בעל מי קאמר גירשתי כנ"ל נכון לשיטת הרי"ף ז"ל ודוק היטב. ומה שיש לדקדק עוד בשיטה זו כתבתי בקונטרס השייך לחושן משפט בדין השליש וכאן אין להאריך יותר:

שם ולהימניה לבעל דאמר רבי חייא בר אבין א"ר יוחנן כו' ואע"ג דבפרק יש נוחלין דף קל"ד מסקינן דהא דא"ר יוחנן דהבעל נאמן היינו להבא אבל למפרע אינו נאמן אפ"ה מקשה הכא שפיר משום דמשמע הכא דאי מהימנינן היינו אפילו למפרע ואי לא מהימנינן היינו דלגמרי לא מחזקינן לה כמגורשת אפילו להבא דהכי משמע מדקאמר הו"ל דבר שבערוה ואין פחות משנים ומש"ה משני דלקושטא דמילתא אפילו להבא אינה כמגורשת כיון דבעל מי קאמר גירשתי ועוד י"ל דמקשה הכא אליבא דמ"ד דלר"י אפילו למפרע איכא למימר דנאמן הבעל לומר גירשתי כדמסקינן שם פי"נ אנן אשינוייא ניקו ונסמוך חושו לה והיינו משום דמספקא ליה אי ר"י פליג וס"ל דאפילו למפרע נאמן כן נראה לי:

דף סד עמוד ב

משנה נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה ופרש"י היא יש לה יד דהא גדולה היא ואביה נמי זכאי לקבלו ומ"מ יד דידה כדקימא קיימא דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהווה את עצמה והיא מקבלת גיטה והשתא נמי ל"ש עכ"ל. ודקדקו התוס' מל' רש"י ז"ל דוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא אבל באמת ל' רש"י ז"ל בזה צ"ע דכיון שנתן טעם לדבר דהיא יש לה יד כיון דאם היתה יתומה היא מקבלת א"כ האי טעמא גופא שייך נמי בקטנה שאם היתה יתומה מקבלת גיטה אליבא דכ"ע אף בנתקדשה קידושין דאורייתא משהגיעה לעונת הפעוטות ומה שהוסיף רש"י ז"ל בלשונו לחלק דגדולה יש לה יד אם היתה יתומה מהווה את עצמה לא ידעתי מה נתינת טעם הוא זה אי משום דאיתקש יציאה להוויה וכיון דאית לה יד לקידושין ה"ה לגירושין אכתי קטנה יתומה גופא יוכיח דאע"ג שאין לה יד לקידושין אפ"ה יש לה יד לגירושין אלמא דלא בעינן הקישא להכי והנלע"ד בזה דקטנה יתומה נהי דמתגרשת ע"י עצמה לאו משום דיש לה יד גמור אלא משום דלענין גיטין לא בעינן יד גמור דלא בעינן דעתה דבע"כ מתגרשת וכדאמרינן לעיל פרק הנזקין דף נ"ה לענין חרשת שהשיאה אביה וביבמות פרק חרש דבר תורה שוטה מתגרשת והיינו מסברא דלא בעינן דעתה אלא דגלי רחמנא דבעינן שיודעת לשמור גיטה נמצא דלפ"ז לעולם קטנה מילתא דפשיטא היא דלא אלים יד דידה במקום יד אביה כשיש לה אב משא"כ בנערה שיש לה יד גמור' שהרי אם היתה יתומה היא מהווה את עצמה ומש"ה שפיר קאמרי רבנן דאפי' ביש לה אב יד דידה עיקר אלא דיד יתירא זכי לה רחמנא להתגרש ע"י אביה כשיש לה אב והיינו מהיקשא דויצאה והיתה כדאמרינן בכתובות ד' מ"ז ואע"ג דלענין קידושין לא אלים יד דנערה להפקיע יד אביה היינו כדיהיב ר' יוחנן טעמא בפרק האיש מקדש משום דמפקעת עצמה מרשות אביה כן נראה לי לכאורה אלא דקשיא לי דבפרק האיש מקדש דף מ"ד א"ר נחמן דאפילו נערה כשיש לה אב אינה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה והיינו משום דלא אלים יד דידה לשוויי שליח אלמא דבנערה נמי יד אביה עיקר. לכך חוזרני לפרש ד"א בכוונת רש"י ז"ל דהיא גופא קשיתיה כיון דיד אביה עיקר וע"כ הא דאמרינן יד יתירא זכי לה רחמנא איד דידה קאי והיכא אשכחן דזכי לה רחמנא לכך מפרש שאם היתה יתומה היא מהווה את עצמה ולפי זה הא דכתיב כי יקח איש אשה אנערה נמי קאי ל"ש יש לה אב ומתקדשת ע"י אביה ל"ש אין לה אב ומתקדשת על ידי עצמה ואתרווייהו כתיב ונתן בידה ואין מקרא יוצא מיד פשוטו דידה יד ממש מה שאין כן בקטנה דלא איירי בה פשטא דקרא דכי יקח איש אשה שהרי אין לה קידושין על ידי עצמה ועוד דקטנה לא מיקרי אשה כדאיתא בנדה ובדוכתי טובא בש"ס ומש"ה לא קרינן בה נמי ונתן בידה אלא מה שמתגרשת על ידי אביה היינו מהקישא דויצאה והיתה זה מה שנלענ"ד בכוונת לשון רש"י ז"ל ועי' עוד בסמוך בל' תוס' וק"ל:

תוספות בד"ה נערה המאורסה כו' שוב הגיה רש"י ז"ל בפ"ב דקידושין דה"ה קטנה כו' וכן עיקר והביא ראיה ריב"ם דבפ"ב דקידושין פריך לר"נ עכ"ל. ולענ"ד למאי דפרישית בסמוך אין ראייתם מוכרחת דודאי לרבא דפריך התם לר"נ ממתני' דקטנה שאמרה ע"כ הוי משמע ליה דאיירי כשיש לה אב מדקתני סיפא ואם אמר לאביה כדמקשה התם ואם כן מבואר במשנה דקטנה שיש לה אב נמי מתגרשת על ידי עצמה וע"כ הא דקתני נערה היינו להודיעך כחו דרבי יהודה ולא תיקשי ליתני קטנה להודיען כחן דרבנן והו"ל כוחא דהתירא דהא קתני קטנה בהדיא בסיפא ומכח אותה סברא גופא מקשה עלה דר"נ דכיון דחזינן דקטנה מתגרשת על ידי עצמה והיינו ע"כ משום דיד דידה עיקר אפי' במקום אב אלמא דכ"ש בנערה יד דידה עיקר טפי מיד אביה דהיינו יד יתירא וא"כ קשה לר"נ דאמר לא אלים יד דידה במקום יד אביה לאשוויי שליח משא"כ למסקנא דמוקי ר"נ לההיא דקטנה שאמרה התקבל באין לה אב וקאי בסברתו דנערה אין עושה שליח והיינו משום דלא אלים יד דידה דיד אביה עיקר וע"כ היינו כדפרישית בסמוך דיד יתירא דזכי לה רחמנא איד דידה קאי מפשטא דקרא דונתן בידה דקאי אנערה או כטעם הראשון שכתבתי לעיל כיון שיש לה יד גמור לענין קידושין וממילא דבקטנה דלא אשכחן דזכי לה רחמנא יד יתירא לידה לכל הפירושים משום הכי פשיטא להו לכל הני רבוותא דקיימי בשיטת רש"י ז"ל במהדורא קמא וכפירושו בשמעתין דקטנה אביה ולא היא וממשנתינו הוא מוכרע דאי ס"ד דה"ה לקטנה ליתני קטנה ול"ל להודיעך כחו דר' יהודה אדרבא ליתני קטנה להודיעך כחן דרבנן דהו"ל כח דהיתירא כיון דמסיפא דמתני' דקטנה שאמרה לא שמעינן מידי דהא באין לה אב מוקמינן לה כנ"ל לפמ"ש נתיישב ג"כ מ"ש הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל דקאי בשיטת רש"י ז"ל קודם חזרה ומפרש דלמאי דס"ד בקידושין דאיירי מתני' דקטנה כשיש לה אב הוי אתי ליה שפיר דלכי מטא לידה מגורשת ומשכחת לה כגון שנתן לה אביה רשות לקבל גיטה והקשה הרשב"א ז"ל דא"כ מאי מקשה התם אנערה דלמא הא דדייקינן הא נערה ה"ז גט היינו נמי בכה"ג שנתן לה אביה רשות אע"כ דליתא לדברי הראב"ד וקשיא לי א"כ אפילו אי ליתא לדברי הראב"ד ז"ל אכתי קשה אמאי לא מוקי הש"ס בכה"ג ולמאי דפרישית א"ש דהרשב"א ס"ל כהרמב"ם ז"ל דקטנה אין עושה שליח משום דשליחות קבלה צריך עדים ואין עדות לקטן. ולפ"ז אפילו נתן לה אביה רשות לא מהני אם נאמר דאין לה יד אלא כשעשאה אביה שליח לקבל גיטה והא לא משכחת לה מהאי טעמא גופא דשליחות קבלה צריך עדים ואין עדות לקטן ודו"ק היטב. ואפס קצת מהדברים שכתבתי מצאתי בלשון הרמב"ן ז"ל בס' מלחמות ה' ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי אמנם הרמב"ן ז"ל הוסיף בהן דברים ונתן טעם לשבח לחלק בין נערה שיש לה יד אבל קטנה לעולם יד אביה עיקר אלא שהנערה היא כשליח של אביה כיון שמכנסת עצמה לרשותו ומסתמא ניחא ליה בהכי וזכין לאדם שלא בפניו משא"כ בקטנה לא שייך לומר שהיא שלוחה של אביה דאין קטנה נעשית שליח כמו שאינה יכולה לעשות שליח ואין לה יד לזכות לאחרים כ"ז מדקדוק לשון הרמב"ן ז"ל עיין שם אבל קשיא לי היא גופא אמאי אין קטנה נעשית שליח ואי משום דכתיב אתם גם אתם הא כתבו תוספות לקמן בסמוך בד"ה שאני שתופי מבואות דמאן דאית ליה קטן זוכה לאחרים מדאורייתא היינו משום דאיתא בדנפשיה ולא ממעטינן מאתם גם אתם אלא דומיא דתרומה דליתא בדנפשיה ואם כן כיון דקטנה יש לה יד לענין גירושין היכא דיכולה לשמור גיטה וא"כ יכולה להיעשות שליח לקבל גט וכ"ש לענין שליחות אביה והא דלא קשיא לי אפשטא דמתני' בדף הסמוך קטנה שאמרה התקבל אינו גט שאין הקטן עושה שליח וכבר כתבתי דלעשות שליח ולהעשות שליח חדא מילתא היא כדאיתא בפרק איזהו נשך לענין שליחות עכו"ם וקטן אלא דנראה שדבר זה נתקשה להרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות גירושין וכתב דמה שאין הקטנה עושה שליח היינו משום דשליח קבלה צריך עדים ולא שייך עדות שיעידו על הקטן ובזה ניצול הארי מיד הרוא"ה ממה שהשיגו הראב"ד מההיא דאתם גם אתם לפמ"ש אין כאן מקום למעט מאתם גם אתם כיון דאיתא בדנפשיה וממילא שכל מה שהאריך בזה בעל לחם משנה להקשות על הרמב"ם ז"ל מתרומה לפמ"ש כל דבריו בזה אך למותר ולקמן במשנה בדף הסמוך אפרש בעז"ה טעם אחר. נחזור על הראשונות דלפ"ז הקושיא במקומה עומדת על הרמב"ן ז"ל למה אין הקטנה נעשית שליח לאביה כמו נערה כיון שיש לה יד בדנפשה וכאן לא שייך טעמו של הרמב"ם ז"ל משום עדות שאין צורך כאן לעדות דרחמנא שוויה שליח של אביה וכן הטעם שאפרש לקמן במשנה שאין הקטן עושה שליח נמי לא שייך כאן כמו שיראה למעיין שם בדברינו ונראה מזה דהרמב"ן ז"ל לית ליה האי סברא שכתבו תוספות לקמן דתליא במידי דאיתא בדנפשיה שהם כתבו לשיטתם למ"ד זוכה לאחרים מדאורייתא ומשמע מל' הרשב"א ז"ל בחידושי קדושין דהתוספות פסקו כרב אסי דזוכה לאחרים משא"כ הרמב"ן ורש"י ז"ל בשמעתין דמחלקי בין נערה לקטנה לית להו כלל האי סברא לחלק לענין שליחות בין מידי דאיתא בדנפשיה אי משום דקי"ל כשמואל וכרב חסדא או משום דאזלי לשיטת רש"י דאפי' לרב אסי הא דזוכה לאחרים היינו מדרבנן ומדאורייתא אין לחלק בין מידי דאיתא בדנפשיה דלעולם אין קטנה נעשה שליח ומש"ה פסקו דקטנה אביה ולא היא אבל התוספות לשיטתייהו אין לחלק בין נערה לקטנה דקטנה נמי יש לה שליחות כיון דאיתה בדנפשה כדאשכחן לשיטתם דזוכה לאחרים מדאורייתא מה"ט גופא כנ"ל נכון ודוק היטב ואכתי קשה מה דכתבו התוס' לשיטתייהו דה"ה לקטנה והא דנקט נערה להודיעך כחו דרבי יהודה דאכתי ליתני קטנה להודיעך כחן דרבנן דהו"ל כח דהתירא כיון דלמסקנא לא שמעינן ממתני' דקטנה שאמרה התקבל הא מילתא דהא באין לה אב מוקמינן לה אלא דא"ל דלרבנן הוי רבותא טפי בנערה מבקטנה דאי הוי קתני קטנה ה"א דבנערה היא ולא אביה כיון דקרינן בה כי יקח איש אשה וכתיב ונתן בידה משמע ידה ממש כיון שיש לה יד ואי משום דקתני בכתובות פ' אלו נערות האב זכאי בבתו ומקבל את גיטה ה"א דהיינו בקטנה ועי"ל דניחא ליה למיתני נערה דבקטנה שיש לה אב איכא איסורא לקדש בתו כשהיא קטנה דבכה"ג משני הש"ס בר"פ האיש מקדש אלא דאפ"ה הוי קשיא להו להתוספות דליתני קטנה לאשמעי' חידוש הדין לענין גט מש"ה הוצרכו לפרש דבנערה נמי איכא רבותא אליבא דר"י כן נראה לי:

בד"ה וכל שאינה יכולה לשמור גיטה כו' פי' בקונטרס אפילו ע"י אביה כו' ור"ת מפרש דע"י אביה מתגרשת דהא לרבי ינאי דדריש כו' ותנא דבי ר"י דמפיק מושלחה לא פליג כו' עכ"ל. ולכאורה נ"ל דאדרבא טעמא דרש"י נמי מהכא דסובר דרבי ינאי ותנא דבי ר"י לא פליגי כלל ותרוייהו אית להו דהדדי דאיצטריכי תרי קראי דמושלחה לא ממעטינן אלא דאינה מתגרשת ע"י עצמה אבל דאינה מתגרשת ע"י אביה אכתי לא ידעינן מש"ה איצטריך נמי קרא דרבי ינאי לאשמעינן דכל דאין לה יד אינה יכולה להתגרש כלל אף ע"י אביה דאי למעוטי שאינה מתגרשת ע"י עצמה מושלחה נפקא ולשיטת התוספות דמשמע להו דרבי ינאי לית ליה דרשא דתנא דבי ר"י קשיא לי א"כ היאך ממעט רבי ינאי קטנה מונתן בידה יצאה זו שאין לה יד ומסקינן לקמן דהיינו קודם שהגיעה לעונת הפעוטות והא היכא רמיזא באורייתא דהא אכתי לא ידעינן היא גופא מאיזה זמן קרינן בה שאין לה יד ול"ל דהיינו דכל שיש לה יד לענין ממון קרינן בה יש לה יד לענין גיטין דא"כ משהגיעה לצרור וזורקת חפץ ונוטלת יש לה יד לזכות לעצמה ואי משום דאין לה יד לזכות לאחרים אם כן עד דמייתי שתי שערות אין לה יד לזכות לאחרים למאי דקי"ל כשמואל דבסמוך אם לא שנאמר דהתוספות סברי דמימרא דרבא לקמן כרב אסי דחפץ ומחזירו זוכה לאחרים מדאורייתא וכמ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל דהתוס' פסקו כרב אסי אלא דאכתי לשמואל קשיא מתניתין דקתני כל שאינה יכולה לקבל גיטה דמשמע דיכולה לשמור מתגרשת ודוחק לומר דשמואל לית ליה דרבי ינאי אלא כתנא דבי ר"י דאם כן מצינן פלוגתא בין ר' ינאי ובין תנא דבי ר"י לענין גירושי הפעוטות ע"י עצמן והתוספות כתבו בפשיטות דלדינא לא פליגי משא"כ לשיטת רש"י ז"ל א"ש דר' ינאי נמי אקרא דושלחה סמיך וה"ק מי שיש לה יד להתקדש ע"י עצמה דהיינו שמשלחה ואינה חוזרת היא שמתגרשת נמי ע"י אביה משא"כ כל שאין לה יד לעצמה והיינו דמתגרשת וחוזרת דממעטינן מושלחה אינה מתגרשת כלל מיהו יש ליישב שיטת התוספות דהא דדריש רבי ינאי מי שיש לה יד היינו שיודע' לשמור גיטה דמה שבידה משתמר והיינו כדדרשינן לקמן ר"פ הזורק מה ידה משתמר לדעתה כנ"ל ואכתי קשיא לי על שיטת התוספות האיך אפשר לומר דקטנה שאין יכולה לשמור גיטה שאין מתגרשת ע"י עצמה ואפ"ה מתגרשת ע"י אביה דהא לעיל דף כ"א מסיק הש"ס להדיא דמה שזיכתה התורה לאב לקבל גירושי בתו היינו מתורת שליחות ומה"ט קאמר דאשכחן שליחות בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו וא"כ כיון דאין יכולה לשמור גיטה וליתה בתורת גט כלל ע"י עצמה היאך האב נעשה שליח הא ליתא בדנפשה ובשלמא בקטנה שיכולה לשמור גיטה ויש לה אב נהי דאין מתגרשת ע"י עצמה אפ"ה נעשה האב שליח שלה דהא איתה מיהא בדנפשה היכא דאין לה אב ואע"ג דאין שליחות לקטן כדאמרינן לקמן במתני' כבר כתבתי בשם הרמב"ם ז"ל דהיינו היכא שצריך עדות ואין עדות לגבי קטן משא"כ באב לבתו שאין צריך עדות שהתורה עשאתו שליח א"כ שייך שפיר תורת שליחות או מטעם שאפרש לקמן במשנה משא"כ באין יכולה לשמור גיטה דליתה כלל בתורת גיטין ע"י עצמה שאין לה יד והיאך קאמר הש"ס שהאב מקבל גיטה בתורת שליחות הא קי"ל בפשיטות בכולה תלמודא דבמאי דלא שייך בדנפשיה אין יכול לעשות שליח וצ"ע ועוד אפרש בזה לקמן ודו"ק:

בא"ד וכן נראה דאי בשאינה יכול' כו' א"כ לענין קידושין נמי לא תתקדש דויצאה והיתה כתיב כו' עכ"ל. וליכא למימר דמדאיצטריך למעט משלחה ואינה חוזרת מגירושין אלמא דבת קידושין היא דאיכא למימר דאיצטריך למעט משלחה ואינה חוזרת בשוטה שנתקדשה גדולה ופיקחת ואח"כ נשתטית ואף לפמ"ש בסמוך דרבי ינאי ותנא דבי ר' ישמעאל לא פליגי ואיצטריכי תרי מיעוטי שלא תתגרש אף על ידי אביה לשיטת רש"י ז"ל אפי' הכי איכא למימר דאיצטריכו תרוייהו לשוטה שנתקדשה על ידי אביה עודנה פיקחת ולאחר שהגיעה לעונות הפעוטות ואחר כך נשתטית בעודה בעונת הפעוטות וקא משמע לן דאינה יכולה להתגרש לא על ידי עצמה ולא על ידי אביה וק"ל. ועיין מה שכתבתי בחידושי בריש מסכת קידושין בענין קידושי קטנה:

שם א"כ לענין קידושין כו' והקשה מהרש"א ז"ל דלפי סברת התוספות דהקישא לכל מילי א"כ תיקשי להו בפשיטות אף לפי שיטתם דקטנה שהגיעה לפעוטות תתקדש אף ע"י עצמה כדאשכחן בסמוך דמתגרשת על ידי עצמה כשאין לה אב זה תורף כוונתו ואגב חורפיה ושיטפא לא דק דודאי הקישא לכל מילי כדקי"ל בכל דוכתי אין היקש למחצה ושאני הכא דגלי קרא כי יקח איש אשה ואשה היינו גדולה ולא קטנה כדאיתא בדוכתי טובא אלמא דקטנה לאו בת קידושין היא ע"י עצמה ובענין זה היה נ"ל ליישב ג"כ קושית התוספות לשיטת רש"י ז"ל דהא דלא מקשינן קידושי קטנה לגירושין דלא תתקדש מהקישא דויצאה והיתה היינו משום דהקישא דקרא לא איירי אלא בגדולה דויצאה והיתה ארישא דקרא קאי כי יקח איש אשה ויצאה והיתה ובהכי נתיישב לי מילתא דר"ל בפ"ב דקידושין דף מ"ד דצווח כי כרוכיא ויצאה והיתה והקשו התוספות שם אמאי לא קשיא ליה כה"ג בקטנה דמתגרשת לרבנן אף ע"י עצמה ואינה מתקדשת ע"י עצמה ונדחקו שם ליישב ולמאי דפרישית א"ש דהקישא לא קאי אלא בגדולה ומש"ה לא קשיא ליה לר"ל אלא מנערה ועוד נ"ל דמסוגיא דהתם דלא אשגח רבי יוחנן במאי דצווח ר"ל ויצאה והיתה ומבואר שם טעמא דר"י משום דיש סברא לחלק בין קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה ובין גירושין דמכנסת עצמה שמעינן מיהא דהיכא שיש סברא לחלק תו לא שייך לומר אין היקש למחצה ולפ"ז ממילא נתיישב' קושיית התוספות על רש"י דהכא נמי איכא סברא לחלק דהא תליא קרא טעמא דקטנה אינה מתגרשת משום שמשלחה וחוזרת וזה לא שייך בקידושין וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דטעמא דאינה מתגרשת על ידי אביה לרש"י ז"ל היינו משום דאב שמקבל גט לבתו היינו בתורת שליחות כדאמרינן בגמרא לעיל דף כ"א וקטנה דליתא בגירושין ע"י עצמה לא מצי למשויה לאביה שליח וזה לא שייך בקידושין דמה שמקבל האב קידושי בתו לאו מתורת שליחות הוא אלא שהתורה זיכתה לו וכספא דאבוה הוי כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל וכ"ש דא"ש טפי לפי מה שמצאתי לבעל תי"ט פ"ו דנדה דמה שקטנה בת שלש מתקדשת בביאה הוא הלכה למשה מסיני אלמא דקטנה מתקדשת מיהא ע"י אביה אלא שדברי התי"ט בזה צ"ע דלכאורה משמע דהל"מ אינה אלא לענין שביאתה מיקרי ביאה וממילא ידעינן דמתקדשת בביאה כגדולה וצ"ע ודו"ק:

בד"ה כל שמבחנת כו' היינו כפעוטות כו' והשתא אי שיעורא דר"י כו' קודם לשיעורא דפעוטות הוי סברת ר"י איפכא לגמרי מדר"ח עכ"ל. והלשון תמוה מאד דפתחו בגט וסיימו בזוכה לאחרים וגם לשון והשתא אין לו המשך כלל וכמו שדקדק כ"ז מהרש"א ז"ל והקשה עוד דבגט גופא הוי מצי למימר דסברא הפוכה אי שיעורא דפעוטות מאוחר לחפץ ומחזירו דלר"י זוכה לאחרים קודם למתגרשת ע"י עצמה ולר"ח מתגרשת בפעוטות קודם שזוכה לאחרים דהיינו משתביא ב' שערות ומחמת זה כתב דאפשר דאינהו לא ס"ל הא דרבא דקטנה מתגרשת בפעוטות ומלבד שזה דוחק גדול אלא שעם כ"ז עלו דברי התוספות למהרש"א ז"ל בקושיא ולענ"ד ליישב הכל בהערה אחת דודאי לענין גט לא שייך כלל לומר דפליגי בסברות הפוכות דלאו בסברא פליגי אלא בקראי דלענין גט לכ"ע מתגרשת כשהיא קטנה דהא אפילו משלחה וחוזרת לא הוי ממעטינן אי לאו דגלי קרא דושלחה למעוטי אלמא דכל שמשלחה ואינה חוזרת מתגרשת וכן מקרא דונתן בידה דרשינן להדיא דכל שיש לה יד מתגרשת והיינו כדפרישית בסמוך בשיטת התוספות דהיינו שכל מה שבידה משתמר לדעתה שיכולה לשמור גיטה מתגרשת ולכ"ע לענין גט לא בעינן שתהא אשה גדולה דכי יקח איש אשה אקדושין קאי כדפרישית מה שאין כן לענין זוכה לאחרים פליגי רב יהודא ור"ח דלר"ח גזירת הכתוב דאינה זוכה לאחרים עד שיהא איש גמור בשתי שערות אי משום דדרש אתם גם אתם כקושיא ראשונה של תוספות בד"ה שאני שתופי מבואות או משום דדרש איש זוכה ואין הקטן זוכה כקושיא השניה של התוס' בדיבור הנ"ל ור"י סובר דלא בעינן איש לענין זוכה לאחרים והיינו כשני תירוצים של התוספות בסמוך נמצא דלפ"ז בקראי פליגי ואין כאן סברות הפוכות אלא דלפ"ז לענין זוכה לאחרים ולענין מקחן מקח נמי לא יצדק לומר דפליגי בסברות הפוכות לפי שיטת התוספות בסמוך דזוכה לאחרים היינו לר"י מדאורייתא דמצינן למימר דכולי עלמא מודו שמסברא י"ל דלא שייך כלל לתקן מדרבנן שיהא מקחן מקח אלא בעונת הפעוטות דע"כ מדרבנן היא דמדאורייתא ודאי בעינן שיהא איש וכי תמכרו ממכר לא תונו איש את אחיו אע"כ מדרבנן משום כדי חייו כדאיתא לעיל ד' נ"ט וא"כ אין כאן סברא הפוכה דלענין מקח וממכר דהוי תקנתא דרבנן לא פליגי דהיינו בעונת הפעוטות מסברא מה שאין כן לענין זוכה לאחרים כ"ע סברי דלא שייך כאן תקנתא דרבנן שאין זה תקנת הקטנה אלא דפליגי מדאורייתא דלר"ח בעינן איש ממש כדפרישית ולר"י לא בעינן איש אלא שיהא בן דעת לשמור החפץ ולהחזירו למי שזוכה בשבילו העולה מזה דלעולם לא שייך לומר דפליגי בסברות הפוכות אלא לשיטת רש"י ז"ל דבסמוך דזוכה לאחרים היינו מדרבנן ואם כן כיון דזוכה לאחרים ומקחן מקח תרוייהו מדרבנן הוי שפיר סברות הפוכות. ומעתה נבוא לבאר כוונת המשך לשון התוספות דממ"ש בתחלת דבריהם דכל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ע"כ היינו כפעוטות משום דפשיטא להו דמימרא דרבא שמתגרשת בפעוטות הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג ואם כן ממילא פשיטא להו לפי שיטתם בסמוך דזוכה לאחרים בחפץ ומחזירו לר"י היינו מדאורייתא וע"כ היינו נמי בעונת הפעוטות כיון דבתרוייהו בגיטין ובזוכה לאחרים לא בעינן איש לרבי יהודא אלא שיהא בן דעת לשמור ע"כ חדא שיעורא היא דמהיכא תיתי נחלק בין הפרקים וכן מצאתי להדיא בתוספתא דיודעת לשמור גיטה היינו חפץ ומחזירתו לאחר שעה עיין שם ואף דמלשון הגמרא לקמן במימרא דרבא משמע קצת דלאו חדא שיעורא היא מדקאמר רבא פעוטות מקחן מקח וכנגדן קטנה מתגרשת ואמאי קתני מקחן מקח דהוי מדרבנן וכנגדן בקטנה מתגרשת הוי מדאורייתא טפי הו"ל למימר חפץ ומחזיר וזוכה לאחרים מדאורייתא וכנגדן בקטנה מתגרשת אע"כ דלאו חדא שיעורא היא אלא דמ"מ לפי שיטת התוספות ע"כ חדא שיעורא היא כדפרישית אי הוי מדאורייתא. אלא דאכתי משום הא יש כאן מקום לומר דע"כ נפרש כשיטת רש"י ז"ל בסמוך דזוכה לאחרים היינו מדרבנן וא"כ מצינן למימר שפיר דפעוטות וחפץ ומחזירו לאו חדא שיעורא הוא אלא דחפץ ומחזירו הוא קודם ותקנתא דרבנן לענין זוכה לאחרים משא"כ לענין גירושין דבעינן מדאורייתא מיהא בת דעת גמורה היינו בעונת הפעוטות שהוא אח"כ וזה שכתבו התוספות דהשתא אי חפץ מחזירו קודם לפעוטות לשון השתא אמה שכתבו קודם זה קאי פירוש דהשתא אם נאמר דהוי קודם לפעוטות ע"כ א"א לפרש דזוכה לאחרים היינו מדאורייתא דא"כ דגיטין וזוכה לאחרים תרווייהו מדאורייתא ומשום בן דעת ודאי ע"כ חדא שיעורא אע"כ שאם נאמר דחפץ ומחזירו הוא קודם כדמשמע קצת מלישנא דרבא דלאו חדא שיעורא כדפרישית וא"כ ממילא יהיה מההכרח לפרש ע"כ כשיטת רש"י ז"ל בסמוך דזוכה לאחרים היינו מדרבנן ע"ז כתבו דאף אם נאמר כשיטת רש"י ז"ל אפ"ה א"א לומר דהוי חפץ ומחזירו קודם לפעוטות דא"כ יהיה סברות הפוכות לענין מקח וממכר כיון דלשיטת רש"י ז"ל זוכה לאחרים היינו נמי תקנתא דרבנן כמו מקח וממכר וא"כ מדר"י מוכח דשייך לתקן שיעור מוקדם לענין זוכה לאחרים יתר מלענין מקח וממכר ולר"ח איפכא נמצא כיון דאף לשיטת רש"י ז"ל נמי ע"כ חדא שיעורא מעתה ניחא להו להתוספות להעמיד שיטתם דזוכה לאחרים היינו מדאורייתא ולפ"ז פשיטא דחדא שיעורא הוא כמו שכתבו בתחילת דבריהם דממימרא דרבא לענין גט הוי מדאורייתא בפעוטות א"כ ה"ה לענין זוכה לאחרים דהוי נמי מדאורייתא ובתרוייהו ביכול לשמור תליא מילתא והא דנקט רבא מילתא בפעוטות ולא נקט חפץ ומחזירו היינו משום דפעוטות מקחן מקח היא משנה מפורשת וניחא ליה למנקט ל' המשנה כנ"ל נכון וברור בעז"ה ודוק היטב:

רש"י בד"ה זוכה אף לאחרים ומדרבנן עכ"ל. משמע לכאורה מל' רש"י ז"ל דדוקא לענין זוכה לאחרים הוא מדרבנן אבל הא דזוכה לעצמו אף בצרור וזרקו היינו מדאורייתא אלא דלענין זוכה לאחרים פשיטא ליה לרש"י ז"ל דמדאורייתא אינו זוכה עד שיביא שתי שערות כקושיית התוספות אי משום דכתיב אתם גם אתם או משום איש זוכה ואין הקטן זוכה אלא דבפרק לולב וערבה דף מ"ו גבי לא ליקני אינש הושענא לינוקא דקנויי קני אקנויי לא מקני פירש"י ז"ל להדיא דהא דינוקא קני היינו מדרבנן ואם כן קשיין אהדדי ולכאורה היה נראה לי ליישב דההיא דלולב וערבה היינו קודם שהגיע לצרור וזרקו ואפ"ה קונה מדרבנן וכמו שאפרש בסמוך בשם הש"ך אלא דאכתי מי הכריחו לרש"י ז"ל לפ' כן בפ' לולב וערבה ואדרבה היה לו לפרש דאיירי בצרור וזרקו לר"י או אפילו בחפץ ומחזירו לשמואל דקי"ל כוותיה דלכל חד כדאית ליה קנויי קני מדאורייתא אקנויי לא מקני אע"כ דשיטת רש"י ז"ל דזוכה לעצמו בצרור וזרקו ואפילו בחפץ ומחזירו לא הוי אלא מדרבנן אלא דבשמעתין לענין צרור וזרקו לא הוצרך לפ' כן דכיון דקמפלגינן בזוכה לעצמו ולא לאחרים ע"כ היינו מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק וכמו שתירצו התוספות דבמאי דאיתא בדנפשיה הוי שליח לאחרים אע"כ דהיינו מדרבנן כמתניתין דמציאת חש"ו יש בו גזל מפני דרכי שלום ולא משמע ליה לרש"י ז"ל לחלק בין דעת אחרת מקנה שכן מבואר בלשונו פרק לולב וערבה מה שאין כן בההיא דחפץ ומחזירו דלר"י זוכה אף לאחרים וא"כ סד"א דאפילו מדאורייתא קונה דבן דעת גמור הוא מדחזינן דאפי' לענין גירושין מתגרשת מדאורייתא בפעוטות ועוד משום דמסברא משמע דלא שייך תקנתא דרבנן לענין זוכה לאחרים שאין זה תועלת הקטנים מש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאפ"ה הוי מדרבנן והיינו משום דכתיב איש זוכה ואין הקטן זוכה או משום דפשיטא לרש"י ז"ל דלא הוי בן דעת גמור אלא בעונת הפעוטות שהוא אחר חפץ ומחזירו כדפרישית לעיל בסמוך שהיא שיטת רש"י ז"ל ממימרא דרבא לקמן בשמעתין דאי ס"ד דחפץ ומחזירו נמי יש לו יד גמור מדאורייתא אף לאחרים למה אינה מתגרשת באותו זמן אלא בפעוטות הא קרא כתיב ונתן בידה מי שיש לה יד אלמא דביש לה יד תליא מילתא אע"כ דחפץ ומחזירו נמי אין לה יד מדאורייתא כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל דלא תיקשי אהדדי ודו"ק:

תוספות בד"ה שאני שתופי מבואות דרבנן משמע דר"י ור"ח פליגי אי זוכה לאחרים מדאורייתא עכ"ל. כוונתם דאי סלקא דעתך מדרבנן וסברי שמואל ור"ח דמדרבנן נמי אינו זוכה לאחרים וא"כ מאי משני שאני שתופי מבואות דרבנן אלא ע"כ דאף לאחרים מדאורייתא לר"י וממילא דלעצמו כ"ע מדאורייתא ומש"ה קשיא להו מההיא דמציאת חש"ו. אמנם לשיטת רש"י ז"ל שכתב להדיא דלאחרים מדרבנן יש לי ליישב דודאי לשמואל ור"ח מדרבנן נמי אינו זוכה לאחרים לענין הפקעת ממון שאין כאן תועלת הקטן ולא דרכי שלום ובחנם לא שייך להפקיע ממון מרשות מרא קמא דברשותיה קאי מדאורייתא משא"כ לענין שתופי מבואות דתקנתא דרבנן הם אמרו והם אמרו מעיקרא דתקנתא שיוכל לזכות העירוב אף ע"י קטן וכן לענין מ"ש דרבנן בסמוך אלא דהכא לענין עירוב יתיישב יותר דתחלת תקנת שתופי מבואות איתא בירושלמי הביאו מהרש"א ז"ל סוף עירובין דלא נתקן אלא משום דרכי שלום לשום אהבה וריעות בין השכינים ע"י מעשה שהיה ששלחה אשה אחת עירובה ע"י בנה קטן ונשקתו וע"י כך נעשה שלום ביניהם וא"כ תחלת התקנה שיזכו ע"י קטנים והיינו באין סמוכין על שלחנו וק"ל ועיין עוד מזה לקמן גבי מעשר שני דרבנן:

בא"ד ואע"ג דמציאת חש"ו כו' הכא דדעת אחרת מקנה אותן שאני עכ"ל. וכ"כ התוספות לעיל דף ל"ט גבי גר שמת והניח עבדים קטנים ועמ"ש שם בחידושי וכ"כ עוד בפרק קמא דכתובות דף י"ב ובפרק קמא דקידושין דף י"ט ;בי מעות הראשונות לקידושין ניתנו ובר"פ בן סורר ומורה כתבו בזה באריכות. אמנם ראיתי להש"ך בח"מ סי' רס"ג שכתב סברא זו בשם האחרונים להאריך בסתירת זו הסברא דלא מצינו זו הסברא בגמרא לחלק בין דעת אחרת מקנה או לא אלא לענין חצר שאינה משתמרת בפ"ק דמציעא וכן לענין רץ אחריו ואינו מגיע אבל לענין זכיית קטן לא מצינו ולכך העלה דודאי כל שהגיע לצרור וזרקו זוכה לעצמו מדאורייתא אף במציאה והא דאמרינן מציאת חש"ו אינו אלא מפני דרכי שלום היינו בקטן גמור שהוא פחות מצרור וזרקו והיינו דקתני דומיא דשוטה שאין בו דעת כלל וכתב שכן משמע להדיא בירושלמי דמעשר שני ובפרק חלון בעירובין ובפרק הניזקין ויש לתמוה על דבריו שכתב סברא זו דדעת אחרת בשם האחרונים ולא שת לבו לכל הסוגיות שכתבתי שכתבו כן התוספות ובעיקר דבריו כבר העירותי על דבריו קצת בפרק קמא דמציעא דף י"ב ולעיל פרק השולח דף ל"ט הארכתי יותר וקבלתי עלי לחובה להאריך כאן בסתירת דבריו כיון שהן נגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וזה יצא ראשונה דמ"ש שכן מבואר בירושלמי בג' מקומות נפלאתי מאד ואשתומם על המראה דבכל המקומות בירושלמי אמור להדיא ג' מדות בקטן וקחשיב צרור וזרקו אגוז ונטלו יש בו גזל מפני דרכי שלום קודם לכן המוציא מידו כמוצא באשפה אלמא דלא שייך דרכי שלום אלא בצרור וזרקו דוקא ודלא כדברי הש"ך דעיקר תקנתא דדרכי שלום היינו דוקא קודם לצרור וזרקו ונהי דבלא"ה פליג הירושלמי אגמרא דידן במאי דאמרינן התם דצרור וזרקו גזל מפני דרכי שלום וחפץ ומחזירו זוכה לעצמו ולא לאחרים ובשמעתין אליבא דכ"ע צרור וזרקו זוכה לעצמו ולא לאחרים ולשיטת התוספות היינו מדאורייתא היינו בסברא בעלמא פליגי אי הוי בן דעת גמור לענין זוכה לעצמו מצרור וזרקו או מחפץ ומחזירו מה שאין כן בהא מילתא לא שייך שום פלוגתא וכיון דבירושלמי אמרינן להדיא דקודם שהגיע לצרור וזרקו הוי כמשליך לאשפה ולא שייך שום תקנתא דדרכי שלום מהיכא תיתי נאמר דתלמודא דידן פליג ויותר תימה האיך הביא הש"ך ראיה לסתור איברא אי איכא סייעתא מהירושלמי נראה שהוא סיוע לשיטת רש"י ז"ל דכולה מילתא דזוכה לעצמו היינו מדרבנן כמ"ש פרק לולב וערבה שהבאתי בסמוך והא דאמרינן בירושלמי חפץ ומחזירו גזל גמור אפשר דהיינו מדרבנן וקרי ליה גזל גמור דיוצא בדיינים מה שאין כן בצרור וזרקו אינו יוצא בדיינים כדאיתא לעיל פרק הניזקין תו קשיא לי על שיטת הש"ך שכתב דקטן דאית ביה משום דרכי שלום היינו קטן גמור שאין בו דעת כלל דומיא דשוטה הא חזינן דבירושלמי לא קאמר הכי דקאמר קודם לכן כמוצא באשפה ותקשי ליה משוטה אלא דבאמת נלע"ד דאף אם נאמר דשוטה דמתני' דדרכי שלום היינו שמאבד מה שנותנין לו אפ"ה מיהא יודע להבחין בין צרור לאגוז כדמשמע לעיל גבי דבר תורה שוטה מתגרשת ואוקימנא בשוטה שיודעת לשמור גיטה ועוד אדמייתי סייעתא משוטה תיקשי ליה חרש דהא חרש משמע בכולא תלמודא שהוא בן דעת יותר מקטן כדאיתא ביבמות ובדוכתי טובא ואם כן משמע משמעתין דזוכה לעצמו מדאורייתא כמו קטן ולעיל פ' הניזקין מוכח דמציאת חרש אינו אלא מפני דרכי שלום אע"כ צריך לחלק בין גט למציאה למאן דאית ליה דקטן זוכה מדאורייתא והיינו כמ"ש התוספות כאן דדעת אחרת מקנה שאני ולענ"ד היא ראיה שאין עליה תשובה תו יש לתמוה במ"ש הש"ך דהאי סוגיא דפרק קמא דמציעא דף י"ב דאמרינן מציאת קטן מדרבנן היינו דוקא קודם שהגיע לצרור וזרקו דעלה שקיל וטרי הש"ס התם וקבעי למימר מעיקרא דרבי יוסי סובר דמדאורייתא זוכה לעצמו והאיך יעלה על הדעת לומר כן דכיון שאין מבחין בין צרור לאגוז שוטה גמור הוא דפשיטא בכולא תלמודא דמדאורייתא אין לו זכיה כלל דהא אפילו בפיקח בעינן שיתכוין לקנות וזה אין לו כוונה כיון שאין מבחין בין צרור לאגוז ועוד דהתם בפרק קמא דמציעא בעי הש"ס למימר דשמואל סובר קטן אית ליה זכיה מדאורייתא והכי שני התם מעיקרא שמואל טעמא דתנא דידן קאמר וליה לא ס"ל אלא דזוכה מדאורייתא ולפ"ד הש"ך היינו קודם שהגיע לצרור וזרקו והאיך אפשר לומר כן הא שמואל סבר להדיא בשמעתין דדוקא בצרור וזורקו זוכה לעצמו סוף דבר שיטת הש"ך נפלאה ולא מצאנו לו חבר ואין להאריך כאן יותר עיין מ"ש לעיל פרק השולח דף ל"ט ליישב הקושיא שלו על שיטת התוספות ע"ש באריכות:

בא"ד וי"ל דאין למעט קטן כו' אלא במילתא דליתא כגון תרומה דליתא בתרומה דנפשיה אבל בזכיה כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דלעיל ס"פ המביא תניין דף כ"ב ע"ב כתבו התוס' בד"ה מה אתם בני ברית דכיון דילפינן שליחות דכל התורה מתרומה לא מצינן לרבויי אלא מאן דאיתא בתרומה והעלו כן מחמת קושיא לענין עובד כוכבים אליבא דר"ש דלא דריש מה אתם בני ברית דבלא"ה עובד כוכבים לא היה בשליחות דתרומה משום דליתא בדנפשיה לר"ש ואפ"ה מודה דעובד כוכבים לא היה בשליחות דכל התורה אפילו במידי דאיתא בדנפשיה דלא מרבינן לשליחות אלא דומיא דתרומה וא"כ ה"נ לענין זכייה נמי נימא הכי כיון דמטעם שליחות הוא ומ"ש קטן מעובד כוכבים תו קשיא לי דלמאי דכתבו התוס' דבמאי דשייך קטן בדנפשיה מצי משוי שליח א"כ בקטנה דאיתא בדנפשה לענין גיטין כשאין לה אב ואפ"ה לא מצית משוי שליח כדתנן להדיא במתני' דבסמוך. מיהו כבר כתבתי בזה בשם הרמב"ם ז"ל דלענין שליח קבלה טעמא אחרינא הוא משום עדים ועוד אפרש בזה במשנתינו בדף הסמוך נקטינן מיהת דלענין גיטין שייכא קטנה בשליחות היכא דלא שייכא הנך טעמי ותדע דהא אמרי' לעיל דף כ"ח דאב מקבל גט לבתו קטנה בתורת שליחות וא"כ אשכחן להדיא שליחות בקטנה לענין גיטין ובזה נתיישב' ג"כ קושיא ראשונה והיינו לפמ"ש לעיל בחידושי דף כ"ג בלשון התוס' הנ"ל דהא דילפינן שליחות דכל התורה מתרומה לאו דוקא מתרומה לחוד דאית ליה פירכא אלא מתרומה וגירושין או מקדשים וגירושין כדמסקינן פרק האיש מקדש ומש"ה אמרינן דעובד כוכבים אף לר"ש לא מצי למשוי שליח בכל התורה אף במאי דאיתא כיון דלא אשכחן שליחות דעובד כוכבים לא בתרומה ולא בקדשים ולא בגירושין וכמו שהוכחתי שם בראיות ברורות משליחות דעבד דכל היכא דשייך בשליחות דחד מהנך שייך בשליחות דכל התורה היכא דאיתא בדנפשיה וא"כ לענין קטן נהי דליתא בתרומה אפ"ה כיון דאיתא בגירושין דנהי דליתא בקטן היינו משום דלאו בר קידושין הוא מ"מ בקטנה דאיתא בקידושין וגירושין ואשכחן בה נמי שליחות שאביה מקבל גיטה בתורת שליחות וא"כ מרבינן קטן שפיר לשליחות דכל התורה היכא דאיתא בדנפשיה כדאשכחן בגירושין כנ"ל נכון, ומכ"ש דא"ש טפי לתירוץ הראשון של התוספות בסוף הדיבור דלמ"ד שה לבית אבות דאורייתא בקדשים נמי מצינו שליחות לקטן לענין פסח במידי דאיתא והא דממעטינן איש זוכה ואין הקטן זוכה היינו דליכא דעת אחרת מקנה דלענין זכיה מיהא ליתא בדנפשיה משא"כ היכא דדעת אחרת מקנה זוכה הקטן ג"כ לענין פסח נמצא כיון דבקדשים איתא בדנפשיה ילפינן מיניה לכל התורה דהיכא דאיתא בדנפשיה זוכה לאחרים דעיקר זכייה מקדשים ילפינן בפרק האיש מקדש כנ"ל ודוק היטב:

גמרא א"ר חסדא אישתיק ודרדאן מאי הו"ל למימר כל דתקון רבנן כו' הסוגיא תמוה מאד דעיקר הקושיא דר"ח אדר"ח קאי ואם כן לר"ח גופא דלא משמע ליה האי שינוייא דשאני שתופי מבואות דרבנן הוי מימרא דיליה בתיובתא ול"ל דר"ח גופא לית ליה הא מילתא דקטן זוכה לעצמו ולא לאחרים אלא אליבא דשמואל איירי הא ליתא דהא שמואל סתמא קאמר דא ודא אחת היא וטפי הו"ל למימר משום האי קושיא מעירובין דשמואל אידי ואידי זוכה לאחרים ס"ל והנלע"ד בזה ליישב תחילה לפי שיטת רש"י ז"ל דפ' לולב וערבה דמה שקטן זוכה לעצמו לשמואל ע"כ היינו מדרבנן דאי מדאורייתא הוי זוכה נמי לאחרים דבמידי דאיתא בדנפשיה מצי למיהוי שליח והא דליתא בתרומה היינו משום דליתא בדנפשיה והא דממעטינן איש זוכה ואין קטן זוכה היינו כמ"ש התוספות דליתא בדנפשיה אי משום דליכא דעת אחרת או משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא וע"כ מדסבר שמואל אינו זוכה לאחרים בשום מקום ע"כ היינו משום דליתא בדנפשיה דאע"ג דזוכה לעצמו מדרבנן היינו משום דרכי שלום בעלמא וזה לא שייך לענין זוכה לאחרים כדפרישית וכיון דמדאורייתא ליתא בדנפשיה אוקמוה רבנן לענין הפקעת ממון של אחרים אדאורייתא ולפ"ז קשיא לי מאי קאמר ר"ח אישתיק וורדאן דהו"ל למימר כל דתקון רבנן ומאי קושיא דשפיר דלענין שתופי מבואות דרבנן תקנו שיזכה אף ע"י קטן מאי אמרת כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ה"נ כעין דאורייתא דהא מדאורייתא במידי דאיתא בדנפשיה זוכה לאחרים ותקנו רבנן אינהו בדידהו נמי דכיון שזוכה לעצמו ואיתא בדנפשיה זוכה לאחרים והפקעת ממון לא שייך כלל לענין שתופי מבואות לכך נראה דהא דקאמר ר"ח דהו"ל למימר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון היינו דוקא לשמואל דאית ליה פרק בכל מערבין דקטן לאו בר עירוב הוא וא"כ לענין עירוב מיהא ליתא בדנפשיה ולא מצי למיהוי שליח והיינו דקאמר רב חסדא אישתיק וורדאן משא"כ ר"ח אליבא דנפשיה סובר דקטן בר עירוב הוא בדנפשיה וא"כ לא שייך להקשות כל דתקון כו'. ועוד נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל דלר"ח אליבא דנפשיה לא שייך לומר כל דתקון רבנן כדפרישית דהא איתא מדרבנן בדנפשיה ושמעינן ליה לר"ח בפ"ק דב"מ דף י"ב דלרבי יוסי נמי גזל קטן מדבריהם ואפ"ה עשו שאינו זוכה כזוכה אפילו לענין מילי דאורייתא לרבי יוסי משום דעניים גופייהו מסחי דעתייהו וא"כ שמעינן דהיכא דליכא הפקעת ממון עשו שאינו זוכה לגמרי כזוכה וא"כ א"ל דלענין שתופי מבואות דרבנן מיתוקמא כר' יוסי שעשו שאינו זוכה כזוכה משא"כ הכא אליבא דשמואל קיימינן וקשיא ליה שפיר מסתם מתניתין דעירובין דשמואל לא בעי לאוקמי סתם מתני' כרבי יוסי בהא מילתא דעשו שאינו זוכה כזוכה כדאשכחן להדיא בגמרא לעיל פרק כל הגט דף ל' ע"ש ובתוס'. ולפי שיטת התוספות דשמעתין שכתבו דההיא דזוכה לעצמו היינו מדאורייתא ואפ"ה לשמואל אינו זוכה לאחרים ולפ"ז צ"ל דשמואל סובר דאע"ג דאיתא בדנפשיה לא מצי למיהוי שליח כיון דליתא בתרומה ולית ליה האי סברא שכתבו התוספות כמ"ש לעיל בל' המשנה שהיא שיטת הרמב"ן ז"ל לשמואל. וא"כ יש ליישב שפיר הא דקאמר ר"ח אישתיק וורדאן דר"ח גופא לא חייש לקושיא דרבי חנינא וורדאן והיינו לפמ"ש התוספות בסמוך דקטן שהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה ולפ"ז משמע ממילא דבכה"ג מודה שמואל דזוכה לאחרים כיון דאיתא בדנפשיה בין לענין זכיה ובין לענין תרומה ולפ"ז מוקי למתניתין דעירובין בשפחה שהגיעה לעונת נדרים אלא דר"ח וורדאן דמקשה לא משמע ליה לחלק בכך אלא סובר דבכל ענין סובר שמואל דאין זוכה לאחרים עד שיביא שתי שערות והיינו משום דדריש איש זוכה ואין קטן זוכה וס"ל שה לבית אבות דאורייתא אלמא אפילו במידי דאיתא בדנפשיה ממעט ליה קרא אבל רב חסדא סובר שה לבית אבות לאו דאורייתא דהכי קי"ל וא"כ ע"כ טעמא דשמואל דאין זוכה לאחרים אף ע"ג דאיתא בדנפשיה היינו משום דליתא בתרומה וא"כ בהגיע לעונת נדרים מודה ואם כן ה"ק אישתיק וורדאן דלדידיה דלית ליה לחלק בין הגיע לעונת נדרים א"כ הו"ל למימר כל דתקון רבנן משא"כ לדידי בלא"ה לק"מ דאוקימנא לההיא דעירובין בהגיע לעונת נדרים כנ"ל נכון ועיין בסמוך ודוק היטב:

דף סה עמוד א

תוספות בד"ה ופדו בהן מעשר שני כו' וא"ת האיך פודה לאחרים כו' עכ"ל. והיינו משום דמשקלא וטריא דשמעתין משמע להו דכזוכה לאחרים דמי והיינו כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דכיון דע"י הערמה היא הו"ל כזוכה לאחרים אבל הר"ש בפי' המשניות במס' מ"ש כתב להדיא משיטת הירושלמי שהבאתי לעיל דמשמע דכזוכה לעצמו חשיב ליה והקשה מסוגיא דשמעתין ולפמ"ש לעיל דבלא"ה שיטת הירושלמי מסייע לשיטת רש"י ז"ל שכתב בפרק לולב וערבה דזוכה לעצמו היינו מדרבנן וכבר כתבתי דאליבא דשמואל ע"כ משמע ליה הכי דאי ס"ד דזוכה לעצמו מדאורייתא אין לחלק בין זכיית עצמו לאחרים אלא ע"כ דמדרבנן וא"כ מקשה הש"ס הכא שפיר מ"ש דאע"ג דכזוכה לעצמו חשיב כיון דליתא אלא מדרבנן משמע להש"ס דלא תקון אלא לענין ממון ולא לענין איסורא כדאשכחן בדוכתי טובא:

גמרא הכא במאי עסקינן במעשר בזמן הזה דרבנן. ויש לתמוה דהו"ל לאקשויי נמי כדלעיל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והכא לא שייך הא דמסיק לעיל ואידך כי אמרינן במידי דאית ליה עיקר מה"ת דה"נ מעשר אית ליה עיקר מן התורה ולמאי דפרישית בסמוך לשיטת רש"י ז"ל א"ש דהכא דכיון לענין זוכה לעצמו איירי לא שייך כלל לומר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא דהא חזינן ודאי דתיקנו זכייה לעצמו אלא דהמקשה הוי סבר דלענין איסורא לא תיקנו ומשני שפיר דלענין איסורא דרבנן הם אמרו והם אמרו והוי שפיר כעין דאורייתא דמדאורייתא נמי מי שזוכה לענין ממון זוכה לענין איסור ודוקא לעיל לענין זוכה לאחרים דלשיטת רש"י ז"ל לשמואל אפילו מדרבנן אינו זוכה א"כ מקשה שפיר דהו"ל למימר כל דתקון רבנן וכדפרישית לעיל ולשיטת התוס' נמי יש ליישב לפמ"ש התוס' דבלא"ה ע"כ האי דפדיית מעשר היינו בקטן שהגיע לעונת נדרים וא"כ הוי שפיר כעין דאורייתא כיון דאיתא בדנפשיה לענין מעשר מדאורייתא ולענין זוכה לאחרים מיהא מדרבנן וכמ"ש לעיל באריכות דהתם נמי לא קשיא ליה לר"ח כל דתקון רבנן אלא לשמואל דקטן ליתא בדנפשיה לענין עירוב וכ"ש דא"ש לפמ"ש דר"ח לא קאמר אישתיק וורדאן אלא לדבריו דר"ח וורדאן דלא משמע ליה לחלק בין קטן שהגיע לעונת נדרים אבל לקושטא דמילתא מוקמינן שפיר בקטן שהגיע לעונת נדרים והוי שפיר כעין דאורייתא כדפרישית ודוק היטב:

שם אמר רבא ג' מדות כו' הפעוטות מקחן מקח וכנגדו מתגרשת בקידושי אביה. והא דסמכינן באיסור א"א אשיעור דפעוטות שהיא מדרבנן נלע"ד דעונת הפעוטות מתחיל מבת שש ובהאי שעתא אית לקטנה יד מדאורייתא כדאשכחן בקידושין אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך וילפינן ליה מייעוד והתם פשטא דקרא איירי בבת שש כדכתיב באמה עבריה שעובדת שש וכתיב ויצאה חנם אלו ימי נערות והיינו ע"כ קודם שש וא"כ פשטא דקרא ע"כ במוכרה כשהיא בת שש איירי כנ"ל וענין יש לה יד יבואר שם בקידושין ע"ש:

תוספות בד"ה וכנגדן בקטנה חולצת כו' ואור"ת דאליבא דרבי יוסי קאמר כו' עד שהגיעה לעונת נדרים עכ"ל. ואע"ג דרבי יוסי לא מקיש אשה לאיש אפ"ה מיהא בעינן בת דעת דחליצה בעי כונה ולא מיקרי בת דעת אלא בהגיעה לעונת נדרים והא דקאמר רבא בשמעתין דבעונת הפעוטות מתגרשת מדאורייתא היינו משום דלענין גיטין לא בעינן דעתה אלא שתהא יכולה לשמור גיטה ואף דלשיטת התוס' דשמעתין דלמ"ד זוכה לאחרים היינו מדאורייתא וא"כ הוי בן דעת גמור אפ"ה לענין כונת חליצה בעינן בן דעת טפי דהו"ל כמו כונת המצוה וזה דלא כדעת הגאון מהור"ר צבי אשכנזי בשאלה א' והתימא שלא הרגיש בזה דלפמ"ש פליגי אמוראי בהכי דלמ"ד דלרבי יוסי חולצת בפעוטות היינו משום דכמו דהוי בת דעת לענין זכייה כמ"ש התוס' בשמעתין דחפץ ומחזירו ופעוטות חדא שיעור הוא ה"נ הוי בת דעת לענין חליצה דכוונת חליצה היינו כוונת זכייה ולרבא דאמר לר' יוסי עד שתגיע לעונת נדרים ע"כ היינו משום דכונת חליצה לאו מטעם כוונת זכייה הוא וצ"ע ודו"ק:

משנה קטנה שאמרה התקבל כו' שאין קטן עושה שליח. כבר הקשיתי לשאול לעיל בלשון התוספות שכתבו דהא דאין קטן עושה שליח בכל התורה היינו דומיא דתרומה דליתא בדנפשיה ואם כן בגיטין דקטנה איתא בדנפשה היכא שאין לה אב ועוד דשליחות דגיטין לא ילפינן מתרומה אלא בגופה כתיב ושלחה אם כן אמאי אין קטנה עושה שליח וכבר כתבתי בשם הרמב"ם ז"ל הטעם משום דשליח לקבלה צריך עדות ואין עדות על קטן ולפי דבריו למדנו דקטנה יכולה לעשות שליח להבאה שאין צריך עדות אבל בעיקר דבריו יש לתמוה דא"כ קטנה היאך מתגרשת הא בעינן עדים ע"ח או ע"מ ואין עדות לקטן והנלע"ד בזה לולא דברי הרמב"ם ז"ל דהא דאין קטנה עושה שליח בגיטין היינו משום דשליחות זה חוב הוא לה אלא משום דגליא דעתה דניחא לה ואין גילוי דעת הקטן כלום דקי"ל בפ"ק דחולין דקטן אין לו מחשבה ומשו"ה חיישינן שמא חזרה בה בינתיים ובלא"ה כיון שהשליחות נגמר בדיבור ואין דברי הקטן כלום כדמוכח התם בפ"ק דחולין משא"כ לענין זוכה לאחרים שכתבו התוספות לעיל דזכיה היינו מעשה גמור ולא חוב הוא לה הוי שפיר שליח כן נ"ל:

גמרא ורבי אליעזר מ"ש רישא דלא פליג כו' איהו דמדעתיה מגרש קפיד ואי תיקשי הא דאמרינן בפרק גט פשוט בהא דפליגי רשב"ג ורבנן בבעל שאמר עביד לי פשוט ועביד ליה מקושר וקסבר רשב"ג מראה מקום הוא לו ומסקינן שם דרשב"ג ורבי אליעזר דשמעתין אמרו דבר אחד אלמא דלר"א אפילו בבעל דמדעתיה מגרש נמי אמרינן מראה מקום הוא לו אלא דלק"מ דהא דאמרינן הכא דר"א מודה בבעל היינו היכא דשייך קפידא דבהאי אתרא ניחא ליה דליבזי ובהאי אתרא לא ניחא ליה משא"כ התם לענין פשוט ומקושר פשיטא ליה לתלמודא התם דלא שייך קפידא משא"כ לרבנן דהכא דסברי אפילו באשה דבע"כ מגרשה אפ"ה לא אמרינן מראה מקום הוא לו אלא בכל ענין ששינה נתבטל השליחות א"כ כ"ש בבעל לענין פשוט ומקושר ועמ"ש בסמוך:

דף סה עמוד ב

רש"י בד"ה הא והא רבנן ואינהו נמי לא אמור קפידא אלא דהתם ניחא ליה דתיתזל כו' עכ"ל. ולפ"ז הא דאמר אביי בפרק גט פשוט דרשב"ג ור"א אמרו דבר אחד היינו משום דאביי לית ליה בשמעתין האי דרב יוסף אלא כרבה ס"ל דרבנן סברי בכל ענין אמרינן בבעל דקפידא הוי דאי לרב יוסף איכא למימר דרבנן דהכא נמי כרשב"ג ס"ל כיון דלענין פשוט ומקושר ע"כ לא שייך קפידא דאי שייך קפידא א"כ ר"א נמי לא ס"ל כרשב"ג דהא ר"א מודה בבעל דקפידא הוי היכא דשייך קפידא כדאמרינן לעיל ועי"ל דהא דקאמר אביי התם רשב"ג ור"א אמרו דבר אחד היינו דלרבנן דר"א לא מוכח להדיא דסברי מראה מקום הוא היכא דלא שייך קפידא משא"כ לר"א ס"ל דבאשה הוי קפידא אע"ג דבע"כ מיגרשא כ"ש בבעל לענין פשוט ומקושר וכה"ג פרש"י ז"ל בפ' במה אשה דף ס"ו גבי הא דאמר אביי ורשב"א ס"ל כל מידי דמיגניא לא אתי לאחוויי ע"ש:

תוספות בד"ה הא והא רבנן כו' וכן בפרק הנהנה כו' עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דמההיא הוי מצי לדחויי פרש"י דא"כ לרב יוסף הוי האי דנהנה דלא כמאן ע"ש. ולמאי דפרישית לק"מ דאיכא למימר דההיא דהנהנה אתיא כרבנן דרשב"ג בפשוט ומקושר דסברי דאע"ג דלא שייך התם שום קפידא כדפרישית אפ"ה לא אמרינן מראה מקום הוא והא דמקשה אביי בשמעתין לר' יוסף מההיא דעירב במגדל ועירב בשובך ולא מוקי לההיא דאינו עירוב כרבנן דרשב"ג בפשוט ומקושר היינו משום דלדבריו דרבי יוסף מקשה דלא ניחא ליה לר"י לאוקמי ברייתות דעירובין כתנאי מדלא מוקי נמי ברייתא דגרוגרות ותמרים כתנאי דרשב"ג ורבנן דפשוט ומקושר אע"כ דר"י בעי לאוקמי כולהו ברייתות דעירב ככ"ע וא"כ מקשה שפיר כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ותימה דבסוף המפקיד גבי כשותא משמע דלא הוי קפידא כו' עכ"ל. ותמיהתם בזה אינו מובן לי דנהי דמשמע הכא דהוי קפידא היינו לענין שנתבטל השליחות כיון שעבר על דעת המשלח אבל התם לענין תשלומין מצינן למימר שפיר דהסרסיא לא הוי פושע בהכי כיון דלא א"ל מהאי תירמי ומהאי לא תירמי ונהי דנתבטל' השליחות אכתי מהיכא תיתי יתחייב בתשלומין שהרי לא קיבל עליו שום שמירה וכשואל שלא מדעת נמי לא הוי כיון שהוא סובר דהכל של בעה"ב מדלא א"ל מהאי לא תירמי וצ"ע:

משנה רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן ופרש"י חולה. משמע דכל חולה במשמע דהיינו סתם שכ"מ וכן משמע קצת מהא דאמרינן בסמוך גיטו כמתנתו והתם אסתם שכ"מ קאי כדפרש"י ז"ל לקמן וכי היכא דאמרי' בכל ש"מ אם עמד חוזר במתנת שכ"מ בכולה ה"ה לענין הא דדייקינן מה גיטו אף ע"ג דלא פריש כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה וכיון דלקושטא דמילתא כל מתנת שכ"מ בכולה לא בעי קנין ממילא דבגיטין נמי כל שכ"מ כיון דאמר כתבו אע"ג דלא קאמר תנו כן נראה מל' רש"י ז"ל אבל מל' הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל וכל הפוסקים ומפרשים משמע דמסוכן היינו שקפץ עליו החולי פתאום והו"ל כמצוה מחמת מיתה ולפי שהוא בהול ואימת מיתה עליו מש"ה סובר רבי שמעון שזורי דכשאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו משא"כ בסתם שכ"מ לא אמרינן הכי ולפ"ז הא דאמרי' בסמוך גיטו כמתנתו אמצוה מחמת מיתה קאי כמו שאפרש בסמוך. ואי תיקשי א"כ הא דאמרינן לעיל דף י"ג בפ"ק דהא דלא מוקי מתניתין דאומר תנו מנה לפלוני בשכ"מ היינו משום דרישא תן גט זה לאשתי לא מיתוקמא בשכ"מ דאי בשכ"מ מאי איריא תנו אפי' כתבו נמי דקי"ל כר"ש שזורי ואכתי אמאי לא מוקי מתני' בסתם שכיב מרע שאינו מסוכן אלא דלק"מ דסיפא באמר תנו מנה לפלוני ע"כ אי בעינן לאוקמי בשכ"מ ע"כ היינו במסוכן דהוה ליה מצוה מחמת מיתה דאי בסתם שכ"מ הו"ל מתנת שכ"מ במקצת דבעי קנין ומתניתין ע"כ איירי בלא קנין דומיא דגיטין כדדייקינן בפרק מי שמת דף קנ"א ומוקמינן לה במצווה מחמת מיתה וא"כ קאמר שפיר דרישא לא מיתוקמא בכה"ג בשכ"מ שהוא מסוכן דא"כ מאי איריא תנו אפילו כתבו נמי כנ"ל ול' הר"ן ז"ל בשמעתין צ"ע בזה וע' בסמוך:

דף סו עמוד א

רש"י בד"ה גיטו כמתנתו ומינה ילפינן אנן נמי כו' עכ"ל. לכאורה לקמן דף ע"ב מייתי הש"ס עיקר מימרא דר"ה ומסיק נמי להא מילתא דמה גיטו אע"ג דלא פריש א"כ משמע דר"ה גופא קאמר לה דהא לא שייך התם כלל האי מילתא כי היכא דנימא דהתם נמי סתמא דתלמודא קא דייק הכי ממילתא דר"ה וצ"ע. אמנם מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן נראה משום דקשיא ליה קושית התוספות דמאי איצטריך ליה לר"ה לאשמעינן הא פשיטא לן ממתניתין דבבא בתרא דמצוה מחמת מיתה או שכ"מ בכולה לא בעי קנין ועל מה שתירצו בתוס' דאתא לאשמעינן איוצא בקולר קשיא לי טובא דאם כן אמאי הוצרך הש"ס לומר אלא רבי אבא הכי קשיא ליה חמרא לא קאמר שאין זה כלל מעין דבריו הראשונים ובפשיטות ה"מ למימר דרבי אבא הכי קשיא ליה דכיון דלקושטא דמילתא לית ליה לרבי אבא הא מילתא דגיטו כמתנתו מדאמרי' בסמוך מכלל דרבי אבא סבר מצוה מחמת מיתה בעי קנין והא קי"ל דלא בעי קנין ואמאי לא אקשינן מגופא דע"כ לא בעי קנין דגיטו כמתנתו אע"כ דפשיטא מיהא לתלמודא דר"א לית ליה גיטו כמתנתו לענין מצוה מחמת מיתה כמו שאפרש בסמוך או משום דאנן נמי לא קי"ל כלל עיקר מימרא דרב הונא בגיטו כמתנתו כדמסקינן לקמן דף ע"ב וא"כ הו"ל למימר דקי"ל לרבי אבא דיוצא בקולר אין לו דין מצוה מחמת מיתה ודוקא לענין גיטין שוה יוצא בקולר למסוכן משום דטעמא דכולהו לענין גיטין משום דבהול משו"ה לא פי' לומר תנו ומסתמא תנו קאמר דאינו רוצה לשחק בה כיון שבחזקת סכנה ואומדן דעתא הוא שרוצה לגרשה לאלתר משא"כ לענין מתנה דמצוה מחמת מיתה דמדינא בעי קנין ודיבורא לאו כלום אלא שחכמים תקנו שלא תטרף דעתו עליו והאי טעמא לא שייך ביוצא בקולר וכמו שנזכר' סברא זו בלשון הרשב"א והר"ן ז"ל ונהי דר"ה סובר דיוצא בקולר דינו כמסוכן היינו משום דמדמה גיטו למתנתו בכל מילי משא"כ לר"א דלא מדמה להו כדפרישית ולכאורה היה נ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דטעמא דמצוה מחמת מיתה לאו משום שלא תטרף דעתו הוא אלא דילפינן מקרא מאחיתופל או מוהעברתם יש לך העברה אחרת שהיא כזו ולפ"ז ממילא דה"ה ליוצא בקולר דאחיתופל יוצא בקולר הוי כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא בפרק מי שמת ע"ש ואף שהר"ן ז"ל בשמעתין הקשה ע"ז מדמסקינן התם דרבא א"ר נחמן מתנת שכ"מ מדרבנן שלא תטרף דעתו נלע"ד ליישב דהתם לאו במצוה מחמת מיתה איירי אלא בסתם שכ"מ ומשו"ה תקנו דוקא במתנת שכ"מ בכולה משא"כ מתנת ש"מ במקצת לא שייך שלא תטרף דעתו דעיקר טירוף הדעת לא שייך אלא במתנת שכ"מ בכולה שרוצה אדם שיתקיימו דבריו לאשר ישליטנו אחריו ומדחזינן דמצוה מחמת מיתה מהני אפילו במקצת אף ע"ג דלא מהני בסתם שכ"מ ע"כ דלאו מחדא טעמא נינהו אלא ר"נ גופא מודה דמצוה מחמת מיתה הוא מדאורייתא ומפיק לה מהנך קראי דלעיל דהא פשטא דהנך קראי משמע דאיירי במצוה מ"מ ע"ש ובזה יש לי ליישב מה שהקשו התוס' שם דר"נ אדר"נ ונדחקו לפרש דקראי אסמכתא בעלמא נינהו ולפמ"ש אין צורך בזה והדברים ברורים למעיין שם אלא דלפי"ז תיקשה יותר בשמעתין על מ"ש התוספות דר"ה אתא לאשמעינן דיוצא בקולר דמי למסוכן ויליף לה מגיטו ולמאי דפרישית אדרבא פשיטא לן טפי דיוצא בקולר הוי מצוה מ"מ כיון דמדאורייתא הוא וכ"ש למאן דיליף מאחיתופל ועוד דרבי זירא גופא דאמר בשמעתין דרא רבי אבינא לסילתיה ואזיל לגבי דר"ה רביה איהו גופא קאמר בפרק מי שמת דמתנת שכ"מ דאורייתא מקרא דוהעברתם וממילא דאין לחלק בין יוצא בקולר למסוכן מחמת חולי לכך נראה דמשום הא פרש"י דאנן דייקינן ממילתא דר"ה גופא דע"כ ס"ל דמצוה מ"מ דאורייתא לא בעי קנין משום דבהול כדמצינן בגיטין דאי ס"ד דלרב הונא כולהו מתנת שכ"מ אינן אלא מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו א"כ אמאי קאמר גיטו כמתנתו דאם עמד חוזר משום אומדנא ומאן לימא לן דבמתנה גופא טעמא משום אומדנא דבלא"ה פשיטא דאם עמד חוזר כיון שלא חלה המתנה מעיקרא אלא מדרבנן שלא תטרף דעתו ומסתמא לא שייך האי תקנה אם עמד דליכא טירוף דעת בהכי אע"כ דר"ה ממצוה מ"מ דייק דאף ע"ג דהוי מדאורייתא אפ"ה אם עמד חוזר והיינו משום אומדנא וה"ה לגיטין כן נ"ל נכון ובזה נתיישב הא דמייתי הש"ס לקמן הני תרי מילי דגיטו כמתנתו משום דשייכי אהדדי. אמנם לאחר זה הגיע לידי מהדורא בתרא של מהר"ם ז"ל וכתב שם בכוונת רש"י ז"ל דאי ס"ד דר"ה גופא קאמר דבהני תרי מילי שוין גיטו ומתנתו אם כן מאי ס"ד דר"א אי מה מתנה ישנה לאחר מיתה ותיפוק ליה דרב הונא גופא לא קאמר דשוין אלא להני תרי מילי אלא ע"כ דר"ה חדא קאמר ואנן הוא דילפינן דמסתמא יש לנו לדמותן בשאר מילי וא"כ מקשה רבי אבא שפיר עכ"ל מהר"מ ז"ל במהדורא בתרא ולענ"ד דברים ברורין הם ועכ"ז לא נמנעתי לכתוב כל האריכות שכתבתי לפלפולא בעלמא שהם דברים נכונים ודו"ק היטב ועיין בסמוך:

שם בגמרא אלא רבי אבא הכי קא קשיא ליה חמרא לא קאמר כו' ויש לתמוה דלפ"ז צ"ל דהאי אתקפתא דר' אבא דמייתינן לעיל אי מה מתנה ישנה לאחר מיתה לא אמרה מעולם וזה דוחק גדול ועוד קשה דלאיזה צורך א"ר זירא דהא רבי אבינא כו' לגבי דרב הונא רביה ומה שייטיה דר"ה לעובדא דגניבא ומה שתירצו התוספות דהיינו לענין יוצא בקולר כבר כתבתי מה שיש להקשות ע"ז והנלע"ד ליישב משום דקשיא לי הא דקשיא ליה לרבי אבא חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר ומאי קושיא הא קי"ל דאין שכ"מ מוציא דבריו לבטלה ויש לנו לתקן דבריו בכל אופן המועיל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות זכיה בשכ"מ שנותן שטרות במתנה דאע"ג דבבריא צ"ל קני איהו וכל שיעבודא אפ"ה בשכ"מ מתקנינן לישנא והו"ל כאילו אמר וכתב שם ה"ה דבכל דוכתי מתקנינן לישנא כיון שהתחיל באותו דבר עצמו ולא גמרו מכ"ש דהכא יש לנו לתקן כוונת השכ"מ שאמר כשימכרו היין יתנו לו מעות או שהיין יהיה משועבד לו לד' מאה זווי ואף שהרשב"א והר"ן ז"ל נחלקו שם על הרמב"ם ז"ל מההיא דאמר רב נחמן בפרק מי שמת שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום משום דליתא בברי ולא מתקנינן לישנא דליהוי כאילו הקנה לו גוף הדקל לפירותיו וגוף הבית לדירה מיהו כבר יישב' שם ה"ה והר"ן ז"ל דשאני התם שגוף הבית ענין אחר הוא ולא התחיל בו משא"כ בהא מילתא גופא שכבר התחיל מתקנינן לישנא והביאו ראיה משכ"מ שאמר כתבו גט לאשתי אע"ג דלא גמר לומר תנו אפ"ה מתקנינן לישנא עיין בזה באריכות בל' הב"י בח"מ סימן רנ"ג בענין השטרות שכתבתי. ועוד אפשר לומר בד"א דהא דקאמר ר"נ ידור פלוני בבית זה איירי בסתם שכ"מ שאינו בהול מש"ה אף ע"ג דקנו מיניה אפ"ה לא מהני מדלא א"ל קני גוף הבית לדירה משא"כ במצווה מ"מ דבהול מתקנינן לישנא כי היכי דמתקנינן לישנא לענין גיטין וכמ"ש הר"ן וה"ה ז"ל. ולפ"ז א"ש כל הסוגיא דלעולם כולהו מילתא דר"ה ואתקפתא דרבי אבא לעיל אי מה מתנה בדוכתא קאי אלא בהא דאמרינן אאתקפתא דר"א אלא רבי אבא הכי קשיא ליה מתנת שכ"מ במקצת הוא היינו נמי אתקפתא דלעיל משום דמעיקרא ס"ד דהא דקאמר ר"ה גיטו כמתנתו אמצווה מ"מ קאי ומה"ט מהני אפילו במקצת אע"ג דלא קנו מיניה וע"ז מתקיף רבי אבא שפיר אי מה מתנה ישנו לאחר מיתה ונהי דמהדרינן הכי השתא סוף סוף ע"כ לא אמר ר"ה גיטו כמתנתו לענין מצווה מ"מ דהא לא דמו כלל דדוקא בגיטין משום דאינו לאחר מיתה וכיון שרוצה לגרשה מחיים משו"ה מהני כתבו לחוד אע"ג דלא אמר תנו דודאי רוצה בכך שיתנו מיד משא"כ במתנה אפילו במצווה מח"מ לא גמר להקנות אלא לאחר מיתה ובאמת אינו מועיל במקצת אי בעי קנין אע"כ דל"ק ר"ה גיטו כמתנתו אלא לענין מתנת שכ"מ בכולה דכי היכי דהתם אם עמד חוזר משום אומדנא דמחמת מיתה יהיב ה"ה לענין גיטו דאיכא נמי האי אומדנא גופא. וע"ז מקשינן שפיר והא קי"ל דמצווה מ"מ לא בעי קנין ומסקינן אלא רבי אבא הכי קשיא ליה חמרא לא קאמר והיינו נמי אתקפתא דלעיל דאיהו סבר דהא דמייתי ר"ז ממימרא דר"ה בגיטו כמתנתו היינו נמי להא מילתא דכי היכי דמתקנינן לישנא בגיטין בדאמר כתבו אף ע"ג דלא אמר תנו משום דבהול ה"ה הכא מתקנינן לישנא כאילו אמר דמי חמרא וע"ז מהדר רבי אבא אי מה מתנה ישנה לאחר מיתה וכיון דלא דמו בהא אם כן לענין מתקנינן לישנא נמי אין לדמותן מה"ט גופא דבגיטין ודאי רוצה שיתנו מיד כיון דלא שייך גט לאחר מיתה משא"כ במתנה שישנה לאחר מיתה ולא גמר להקנות אלא לאחר מיתה דנפלו ניכסי קמי יתמי מש"ה יש לומר דיד המקבל מתנה על התחתונה ולא מתקנינן לישנא כי האי דר"נ דידור פלוני בבית זה לא אמר כלום ומסקינן התם דהיינו משום דליתא בירושה וה"נ דכותיה דכיון דעיקרה לאחר מיתה כירושה שויוהו רבנן כדאיתא שם וע"ז מסקינן שפיר ואידך מחמרא כדי ליפות כחו והיינו כתירוצם של הר"ן ז"ל וה"ה שכתבתי דכל היכא שנוכל לייפות כחו לתקן לישנא באותו דבר שכבר התחיל השכ"מ מתקנינן לישנא כמו בגיטין כנ"ל נכון בעז"ה. ועי"ל דה"ק ר' אבא כיון דגט אינו לאחר מיתה אם כן בגיטין נמי לאו משום טעמא דבהול אלא דע"כ רוצה לגרשה מעכשיו וא"כ במתנה נמי לא אמרינן טעמא דבהול וא"כ א"ש דדמי חמרא לא קאמר אח"ז מצאתי במרדכי שכתב בשם ר"ת ונראה שם להדיא הא דאמרינן ליפות כוחו היינו נמי משום דגיטו כמתנתו ות"ל שזכיתי לכווין לדעת הגדול בעזה"י ודוק היטב:

תוספות בד"ה כדי ליפות כחו פי' בקונטרס כו' ונראה שלא רצה לומר שיהא כל ההפסד שלו. עיין מ"ש הרא"ש ז"ל בזה דודאי כוונת רש"י ז"ל שיהא כל ההפסד שלו וכ"נ משיטת הרמב"ם ז"ל:

בא"ד ואמר ריב"ם דאיצטריך ליה לאשמעינן דאפילו יוצא בקולר כו' עכ"ל. ומשמע מלשונם דמגיטו כמתנתו קא דייק הכי וכבר כתבתי דמוכח מזה דהתוספות סברי דמצווה מ"מ לאו מדאורייתא הוא דא"כ פשיטא שאין לחלק בין יוצא בקולר למסוכן אע"כ דמדרבנן שלא תטרף דעתו וקס"ד דביוצא בקולר לא שייך האי חששא ומש"ה יליף מגיטו כמתנתו וצ"ל דלא פלוג רבנן בתקנתייהו ומה שהקשיתי לעיל דבמתנה במקצת לא שייך שלא תטרף דעתו מדלא מהני בלא קנין בסתם שכ"מ וא"כ אמאי מהני במצווה מ"מ יש ליישב כמ"ש מהרש"ל ז"ל בשמעתין בח"ש דבמתנה במקצת בסתם שכ"מ לא חיישינן לטירוף דעת דמאן יימר דמתנת שכ"מ הוא דלמא במתנת בריא יהיב ליה ומהיכא תיתי נחוש לטירוף דעת ודוקא בכולה דאיכא הוכחה דמחמת מיתה יהיב חיישינן לטירוף דעת ומש"ה במצווה מ"מ בפירוש חיישינן לטירוף דעת אפילו במתנה במקצת וזה מוכרח לשיטת התוספות ועמ"ש לעיל בזה:

דף סו עמוד ב

גמרא אמר ר' ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לשנים כתבו ותנו כו' וחתמו הן מהו. ומשמע להדיא מפירש"י ז"ל דלענין החתימה לא קמיבעיא להו דודאי מדאמר לשנים רוצה שיחתמו דעיקר לשון כתבו אחתימה קאי ויתכן יותר לפמ"ש לעיל פרק כל הגט דלענין החתימה הו"ל עד מפי עד דמ"ש התוס' בסמוך בד"ה אמרו דלא מיקרי עד מפי עד שעיקר העדות לא נמסר אלא לאחרונים היינו דוקא באומר אמרו משא"כ בדאמר לשנים כתבו לא שייך ה"ט. אלא דקמיבעיא להו אי כתב ידן לחוד הוא דקאמר מדלא קפיד לומר בפירוש שיכתבו ויחתמו או דלמא דכתב הגט נמי קאמר כן מבואר להדיא מלשון רש"י ז"ל בסמוך שכתב אי כתב ידן הוא איכא למימר דכתב הגט מדלא קפיד כו' עכ"ל וכן מבואר ג"כ מל' רש"י במשנה שכתב ובגמרא מפרש על כתב הגט אם יכולין כו' אלמא דלענין החתימה פשיטא ליה דאין יכולין ולפי זה הא דשלחו מבי רב כתבו ותנו דוקא בכה"ג הוא דקמיבעיא להו אבל בדאמר תנו לחודא אפשר דמסתמא אית לן למימר דאתרווייהו נתכוון שיכתבו ויחתמו עד שיתנו לידה אבל מדאמר לישנא יתירא כתבו דהיינו ודאי כתב ידן איכא למימר מדלא אמר נמי בפירוש שיכתבו גוף הגט לא איכפת ליה אלא שהרשב"א ז"ל בחידושיו בשם התוס' כתב בזה להיפוך והא דקאמר בסמוך ותפשוט מדר' יוסי והיינו באומר תנו נראה דפשיט שפיר מדקאמר ר"י מקובלני שאפי' אמר לב"ד כו' ילמדו ויכתבו והיינו בין כתיבה ובין חתימה וא"כ משמע דברישא באומר לשנים נמי קאי אתרוייהו והא דאיצטריך לאתויי מי איכא ב"ד דלא ידעי מיחתם היינו משום דבלא"ה היה באפשר לומר דאפילו באומר תנו נמי אחתימה לחוד קאי ודחי הש"ס איכא בי דינא חדתא ולעולם דאפילו בתנו נמי מספקא לשמואל. מיהו למאי דפרישית שכן מבואר בלשון רש"י ז"ל יש לדקדק התינח במאי דשלחו מבי רב היינו דכרב ס"ל דחתם סופר ועד כשר מסתפקא להו דאיכא למימר דלתרוייהו נתכוון משא"כ לשמואל גופא דקאמר נמי בהאי לישנא מספקא ליה אי כתב ידן או כתב הגט ומשמע מפירש"י ז"ל דאיכא למימר דלתרוייהו נתכוון לפ"ז צ"ל דלשיטת רש"י ז"ל סובר שמואל נמי חתם סופר ועד כשר כמו שאפרש לקמן בסמוך שזה מוכרח משיטת רש"י ז"ל והתוס' לשיטתייהו דלשמואל למסקנא סובר חתם סופר ועד פסול וע"כ דמספקא ליה אי נתכוון אכתיבה לחוד או אחתימה לחוד ולא אמרינן דכתב ידו פשיטא טפי מצד הל' מכתב הגט וא"כ בההיא דשלחו מבי רב משמע להו דה"ה דהוי מצי למיבעיא בתנו גרידא דאע"ג דלרב חתם סופר ועד כשר ל"ל דבתנו פשיטא להו דלתרוייהו נתכוון ובכתבו מספקא להו אי אחתימה לחוד אי אתרוייהו דא"כ מאי שלחו ליה לשמואל דאיהו ודאי הוו ידעי דלשמואל חתם סופר ועד פסול וא"כ פשיטא דלדידיה ליכא למימר דנתכוון אכתיבה ואחתימה אלא אחתימה לחוד ואכתי לדידהו לא תיפשוט למאי דאית להו חתם סופר ועד כשר וא"כ אפשר דאתרווייהו נתכוון שזה עיקר האיבעיא דידהו אע"כ דלדידהו נמי לא משמע להו דנתכוון אתרווייהו אלא דמספקא להו אי אכתיבה או אחתימה ומש"ה שלחו שפיר לשמואל דלא תליא מילתא בחתם סופר ועד ומש"ה שפיר כתבו התוס' לשיטתם דה"ה דהו"מ למיבעיא באומר תנו לחוד ואע"ג דאכתי מאי שלחו מבי רב לשמואל ותיפוק ליה דלרב הטעם משום בזיון ולשמואל משום מילי לא מימסרי לשליח אלא דדא ודא אחת היא כיון דעיקר הספק מצד הל' כתבו אי כתב ידן או כתב הגט א"כ מדשמואל תפשוט לדידהו דלכ"ע למה שנתכוון הבעל ושינו בזה פסול לכ"ע אי לדידהו משום בזיון ולשמואל משום מילי לא מימסרי לשליח כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל ותוס' ועיין בסמוך אמנם כן ראיתי למהרש"א ז"ל שיטה אחרת דמשמע ליה לשיטת התוס' דלעולם לא שייך האיבעיא אלא משום דחתם סופר ועד פסול ומש"ה כתב דמה שלא כתבו התוס' דה"מ למיבעיא בשלשה דהתם ודאי לתרווייהו איכוון אבל יש לתמוה עליו טובא דא"כ מאי קא פשיט לקמן מדר' יוסי דכתב הגט הוא ותיפוק ליה דהתם ודאי כתב הגט נמי הוא דהא באמר לשלשה איירי ול"ל דאפ"ה פשיט שפיר מדקתני שנים דומיא דג' וכיון דהתם ודאי אכתיבה ואחתימה קאי דאי אחתימה לחוד מי איכא ב"ד דלא ידעי למיחתם וע"כ דאכתיבה נמי קאי וא"כ ה"ה לשנים הא נמי ליתא דהא לקושטא דמילתא בשנים ע"כ אי אפשר לומר דלתרוייהו איכוון למאי דמסקינן דלשמואל חתם סופר ועד פסול ובשלשה ע"כ לתרווייהו איכוון לשיטת מהרש"א ז"ל ומאי האי דקאמר נמי מי איכא ב"ד דלא ידעי למיחתם ות"ל דודאי בשלשה צריכין לכתוב ג"כ בעצמם וא"כ ילמדו אכתיבה קאי מלבד כמה קושיות שאפרש בשמעתין לאחד אחד על שיטה זו והאמת של' התוס' בד"ה כתב ידו משמע לכאורה כשיטת מהרש"א ז"ל ושם אפרש בעז"ה:

תוספות בד"ה והאמר שמואל כו' אבל ממתניתין דאפילו רבי מאיר מודה כו' לא מצי למפרך כו' עכ"ל. והא דקשיא להו דליפשוט ממתני' אע"ג דבמתני' לא קאמר אלא יכתבו ויתנו ואיכא למימר דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד שפיר קאמר שמואל שהדבר צריך תלמוד וע"כ דפשיטא להו להתוס' שאין לנו שום טעם לומר דלכתחילה צריכין לכתוב או לחתום בעצמם אי לאו משום בזיון או משום דמילי לא מימסרי לשליח ממילא דמחד מהני טעמי יש לפסול בדיעבד ואע"ג דבפ' כל הגט דף כ"ט משמע להדיא דלמאי דס"ד התם מעיקרא דהוי טעמא דמתני' דהכא משום שאין השליח עושה שליח ואדרבא קס"ד בטל נמי הוי מה"ט ומשני דבטל משום בזיון או משום מילי וא"כ סוף סוף מגופא דמתניתין דהכא לא מצינן למיפרך דאיכא למימר דיכתבו היינו לכתחלה דכ"ע מודו דלכתחילה אין השליח עושה שליח אפי' בשליח גמור דלאו מילי כשליח הגט אלא היכא דאניס ובהכי הוי שפיר לישנא דמתני' דהכא לענין ויתנו דאינהו אין שליח לא אלא דבהא איכא למימר דהתוס' לשיטתייהו שכתבו לעיל דף כ"ב ע"ב בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו דבכתיבת הגט לא שייך שליחות והא דאמרינן הכא מילי לא מימסרי לשליח לענין הכתיבה היינו לענין דלא הוי לשמה כמבואר שם בתוספות ובשמעתין בל' הר"ן ז"ל וכ"ש לענין חתימה לא שייך ה"ט דאין שליח עושה שליח והא דלא ניחא להו לתוס' לפרש דממתני' לא מצי למיפרך דאיכא למימר דלענין חתימה ודאי צריכין לחתום בעצמם ולא לצוות לאחר כשאמר להם כתבו דהו"ל עד מפי עד כבר כתבתי שם בזה באריכות בחידושי פ' כל הגט ע"ש אבל אכתי קשה לי טובא דודאי ממתני' דאפילו ר"מ מודה לא מצי למיפרך דאיכא למימר דיכתבו ויתנו היינו לכתחלה צריכין לחתום בעצמם ולא לצוות לאחר משום גזירה דשמא תשכור דלענין החתימה פשיטא לקמן בשמעתין דלכ"ע אפילו אמר אמרו כשר ולא תעשה מה"ט דשמא תשכור ותקנו חכמים שאין לחתום עד שישמע מפי הבעל וא"כ מה"ט גופא כשא"ל תנו אסור לכתחלה להחתים אחרים דודאי לא יחתמו דהא כשר ולא תעשה וכ"ש למ"ד דלענין הכתיבה נמי כשר ולא תעשה וא"כ אי לאו דאמר שמואל הלכה כר' יוסי דמילי לא מימסרי לשליח לא הוי קשה עליה דשמואל דשפיר מספקא ליה אי תצא משום דחיישינן לבזיון או למילי או לא והא דקתני יכתבו ויתנו היינו משום דשמא תשכור ולמ"ד דבתרוייהו כשר ולא תעשה קאי בין אכתב ידן ובין אכתב הגט ולמ"ד בכתיבה כשר ותעשה קאי ויכתוב אחתימה לחוד כמו שתירצו התוספות כאן לענין בזיון. והנלע"ד בזה לכאורה דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בד"ה מתני' מני דלר"מ חתם סופר פסול ואם כן בדאמר לשנים דקאמר ר"מ יכתבו ויתנו היינו לצרף עמהם אחר או לכתיבה או לחתימה ולמ"ד בתרוייהו כשר ולא תעשה מסקו התוס' דיכתבו ויתנו דקאמר ר"מ היינו לענין שהגט כשר בדיעבד ולפ"ז שפיר כתבו התוס' כאן דמוכח ממתני' דאם לא כתבו וחתמו בעצמם תצא אפי' בדיעבד ובהכי מיתרצא נמי קושיא קמייתא לענין אין שליח עושה שליח דהיינו לכתחלה וא"א לומר כן בטעמא דמתני' דהא סוף סוף אין תקנה לזה הגט לכתחילה:

מיהו לשיטת מהרש"א ז"ל שכתבתי בסמוך דלמאי דמספקא לשמואל סובר לענין הכתיבה כשר ותעשה דמה"ט חתם סופר ועד פסול ולפ"ז ודאי שפיר מצינן למימר דלא קשיא ממתני' דאיכא למימר דיכתבו דקאמר ר"מ היינו יחתמו ויצרפו אחר לענין כתיבה דהו"ל כשר ותעשה משא"כ אם לא יחתמו בעצמם הו"ל כשר ולא תעשה ולמה שאפרש בסמוך להיפוך משיטת מהרש"א ז"ל דלמאי דמספקא לשמואל ע"כ סובר כשר ולא תעשה בתרוייהו א"ש. אמנם בכל זה לא הונח לי דמ"ש התוספות לקמן דלר"מ חתם סופר ועד פסול היינו לבתר דמייתי הש"ס מימרא דשמואל דטעמא דר"י דמילי לא מימסרי לשליח אף בשלשה וממילא דטעמא דר"מ בשנים תנו ובג' כתבו ותנו נמי משום טעמא דמילי לא מימסרן לשליח ומש"ה ע"כ לר"מ חתם סופר ועד פסול כמ"ש התוס' דחיישינן לחורבא אחריתי שיאמר לג' תנו וילכו שנים מהם בלא דעת השלישי ומחתמי לסופר משום כסופא וזה פסול דאין להם רשות לשנות צווי הבעל אלא כשהם שלשה שעשאן ב"ד ולא שנים מהם דהו"ל מילי ולא מימסרן לשליח משא"כ מקמי דס"ד דטעמא דמתני' משום מילי א"כ לא מצי למיפרך כלל ממתני' דקתני יכתבו ויתנו דאיכא למימר שפיר דהיינו לכתחלה וכשר בחתימת סופר ועד דהא ליכא למיחש להאי חורבא שכתבו התוס' בסמוך כיון דמילי מימסרן לשליח ואף אם יאמרו השנים לסופר שיכתוב ויחתום לית לן בה ולאומר אמרו לפלוני ולפלוני נמי לית לן למיחש דהא כשר ולא תעשה לא שכיח ולפ"ז א"ש הא דקתני במתני' דיכתבו ויתנו לכתחילה ולא יצוו לאחר לחתום משום דכשר ולא תעשה משום חששא דשמא תשכור ואין לחתום עד שישמע מפי הבעל ומכ"ש למ"ד דבכתיבה נמי כשר ולא תעשה מש"ה הוצרך להקשות דוקא מדשמואל דאמר מילי לא מימסרן וא"כ פשיטא דבטל בין בכתיבה בין בחתימה ויש ליישב קצת לפי מה שאפרש בסמוך בלשון התוס' בד"ה מתני' מני בחורבה דר"מ ע"ש ודוק היטב:

בא"ד אבל ממתני' דאפילו ר"מ מודה כו' לא מצי למיפרך דהו"א דטעמא משום בזיון עכ"ל. וקשיא לי טובא לפי מה שפרש"י ז"ל לעיל בפרק כל הגט דף כ"ט ולקמן פרק מי שאחזו דף ע"א דטעמא דבזיון דבעל היינו משום שעליו לכתוב הגט ואינו רוצה שידעו הכל שאינו יודע לכתוב הגט וכן משמע מסתימת לשון התוס' וכ"כ כל המפרשים קדמאי ובתראי. ולפ"ז קשה מכדי אליבא דר"מ קיימינן הכא במתני' ושמעינן לר"מ דאפילו מצאו באשפה כשר משום דוכתב לאו אכתיבה קאי אלא אחתימת עדים וא"כ אין על הבעל לכתוב הגט ותו לא שייך בזיון דבעל לר"מ. ואף שרש"י ז"ל כתב שם הטעם שהבעל נותן שכר הסופר אלא דמלשון התוס' שם לא משמע כן ועוד דלפ"ז כ"ש דלא הוי מקשו הכא מידי דהא מסקינן בפרק גט פשוט דהאידנא תקנו רבנן משום תקנת עגונות דהאשה נותנת השכר וא"כ שפיר מספקא לשמואל דנהי דלר"מ פסול משום בזיון דבעל משא"כ עכשיו דליכא בזיון דבעל מספקא ליה דבזמן אמוראי קדמאי נתקנה תקנה זו דהאשה נותנת שכר דמה"ט אמר רב חסדא לעיל בפ"ב יכילנא לפסול כולהו גיטי ע"ש אע"כ דהתוס' סברי דלאו בשכר תליא מילתא אלא משום דאכתי על הבעל לכתוב משום דכתיב וכתב והדרה קושיא לדוכתיה ועמ"ש בזה בפרק כל הגט. ולכאורה היה נראה ליישב לפמ"ש לעיל דף כ"ב דלר"מ נמי עיקר פשטא דקרא וכתב אכתיבת הגט קאי והיינו שיכתוב בעצמו בכתב ידו דכשר מן התורה אפילו אין עליו עדים אלא הא דאמר ר"מ דוכתב קאי אחתימה ולא בעי כתיבה לשמה היינו היכא שאינו כותב בכתיבת ידו וצריך להחתים עליו עדים נמצא דעידי חתימה הוא דעבדי כריתות דכתיבת הסופר לאו כלום הוא מש"ה מכשיר במצאו באשפה. ולפ"ז מצינן למימר שפיר דלר"מ נמי שייך בזיון דבעל דנהי דמתקנת חכמים פסול כתב בכתב ידו ואין עליו עדים לר"מ כדאיתא לקמן דף פ"ז ולעיל ריש מכילתין דף ג' כתבו התוספות הטעם דהוי כגט שאין בו זמן אפ"ה מצינן למימר דאף שצריך להחתים עדים אפ"ה יש לו לכתוב בעצמו כדכתיב באורייתא. אלא דלפ"ז קשה א"כ במתנה נמי נימא הכי דהתם נמי כתיב וכתב את ספר המקנה וא"כ עליו לכתוב בעצמו וכ"ש דהתם מדינא כשר לגמרי בכתב ידו ואין עליו עדים ובשלמא למ"ד עידי מסירה כרתי שפיר יש לחלק בין גט למתנה כדפרישית התם פרק כל הגט משא"כ הכא דאליבא דר"מ קיימינן דאמר ע"ח כרתי תו ליכא לחלק ולפ"ז ממילא נתיישבה קושיית התוספות שכתבו כאן דה"מ למיפרך מדשמואל אדשמואל מדאמר פרק כל הגט מתנה הרי הוא כגט ולמאי דפרישית א"ש דאי לאו מההיא דאמר שמואל להדיא הלכה כר"י דמילי לא מימסרי לשליח הוי מסתבר לפרש ההיא דכל הגט להיפך דשמואל דאמר מתנה הרי היא כגט היינו משום דסבר דטעמא משום בזיון דבעל ובמתנה נמי איכא בזיון שעליו לכתוב השטר מתנה ומש"ה פסול במתנה נמי בין בכתיבה בין בחתימה שנעשה ע"י אחר ורב דאמר מתנה אינו כגט סובר דלא חיישינן לבזיון דבעל אלא טעמא דמתני' דמילי לא מימסרי לשליח וכבר כתבתי בסמוך שכתבו התוס' לעיל דף כ"ב דלכתיבה לא בעינן שליחות וע"כ הא דמשמע בשמעתין דלענין כתיבה נמי שייך מילי לא מימסרן לשליח היינו משום דלא מיקרי לשמה וכ"כ הר"ן ז"ל בשמעתין לענין אומר אמרו נמצא דלפ"ז במתנה דלא שייך לשמה כשר' הכתיבה ע"י שיצוו לאחר לכתוב וכן הא דאמרינן לעיל דאביי ורבא פליגי בדרב ושמואל היה באפשר לפרש להיפך אי לאו דאשכחן בהדיא בשמעתין דשמואל סבר משום מילי לא מימסרן וע"כ דרב סבר משום בזיון וצריך לפרש להיפך ולענין חתימה וא"כ שפיר איצטריך לאקשויי הכא מההיא דאמר שמואל בהדיא כנ"ל נכון ושיטת התוספות צ"ע ודוק היטב:

בא"ד וה"א דבכתיבה ליכא בזיון אלא בחתימה דאיכא פירסום טפי עד כאן לשונם. ולכאורה הא מילתא מרפסן איגרי דלמאי דמשמע משיטת כל המפרשים כשיטת רש"י ז"ל דפרק כל הגט דבזיון דבעל היינו שאינו רוצה לגלות שאינו יודע לכתוב הגט וא"כ שייך האי קפידא יותר לענין הכתיבה שהסופר ירגיש בודאי שאין הבעל יודע לכתוב משא"כ עידי החתימה אפשר שלא ירגישו שאין הגט מכתב ידו של הבעל ויש ליישב בדוחק למאי דפרישית בסמוך דלר"מ אע"ג דמצאו באשפה כשר אפ"ה עיקר כתיבת הגט מתחלה ראוי להיות בכתיבת הבעל בעצמו אלא שאם כבר מצאו באשפה כשר אף לכתחילה דלא בעי כתיבה לשמה אם כן בשעת הכתיבה ליכא פירסום כלל אם יאמרו העדים להסופר שיכתוב דמאן יימר שהבעל גמר בדעתו לגרש ואפשר שרוצה לשחק בה או דאינהו מדעתייהו דנפשייהו עבדי שיהא הגט מצוי בידם כשיצטרך הבעל משא"כ בשעת החתימה שצריכין לחתום לשמה ואם כן צריכין שיאמרו שהבעל צוה לכתוב ולחתום כנ"ל וכבר העליתי בד"א דרך הפילפול ואין להאריך. אמנם למאי דפרישית לעיל פ' כל הגט דלולא פרש"י היה נ"ל לפרש בזיון דבעל בענין אחר שעיקר ענין הגט הוא בזיון לבעל משא"כ במתנה והשתא א"ש טפי דבשעת החתימה שנגמר הגט קפיד טפי דלא ניחא ליה דליבזי אלא באפי הנך כן נ"ל לולא שהקדמונים לא פירשו כן:

בד"ה כתב ידן וכו' אע"ג דלא נ"מ מידי כו' הא מסיק דלשמואל כו' ואם כן חתם סופר ועד פסול דהא בהא תליא כו' עכ"ל. ויש לדקדק מאי פסיקא להו דהכי מסיק דהא לא מסקינן הכי בשמעתין אלא אליבא דמ"ד כשר ותעשה אבל אליבא דמ"ד כשר ולא תעשה מצינו למימר דלשמואל נמי חתם סופר ועד כשר אם לא שנאמר דלקמן במסקנא דשמואל פליג אדרבי יוסי הדר ביה תלמודא מהא דמשנינן מעיקרא כשר ולא תעשה לא שכיח וא"כ אפילו למ"ד כשר ולא תעשה נמי ע"כ חתם סופר ועד פסול וכמ"ש מהרש"ל ז"ל בח"ש בשם הרשב"א ז"ל אלא דמל' התוספות לקמן לא משמע הכי אלא כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא הדר ביה מההיא סברא דכשר ולא תעשה לא שכיח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ונראה שמכאן הוציא מהרש"א ז"ל מ"ש דלשיטת התוספות לא אשכחן הא דמספקא לשמואל אי כתב ידן או כתב הגט אלא בהאי גווני דחתם סופר ועד פסול ומשו"ה מספקא ליה כדמסקו התוס' הכא משא"כ אי ס"ל חתם סופר ועד כשר תו לא שייך האי ספיקא דודאי לתרוייהו איכוון הבעל ומה"ט כתב מהרש"א ז"ל דבאמר לג' לא שייך ספיקא דשמואל ולפ"ז ע"כ סבר שמואל כשר ותעשה וממילא דחתם סופר ועד פסול ומלבד מה שכתבתי לעיל דא"א לומר כן דבג' לא שייך האי ספיקא מדאמרינן בסמוך ותפשוט מדרבי יוסי באמר לג' תנו ועוד אפרש לקמן הוכחה גדולה דלשמואל ע"כ סובר דבכתיבה נמי אומר אמרו כשר ולא תעשה וא"כ חתם סופר ועד כשר ואפ"ה מספקא ליה אלא דבר מן דין א"א לומר כן דאי ס"ד דהיכא דאיכא למימר דאתרוייהו נתכוון פשיטא ליה לשמואל דל' כתבו שייך בין בכתיבה ובין בחתימה לפ"ז קשה יותר היאך אפשר לומר דשמואל סבר בכתיבה אומר אמרו כשר ותעשה ומשו"ה חתם סופר ועד פסול דא"כ מאי מספקא ליה האי כתבו דקאמר הבעל אי כתב ידן או כתב הגט דמילתא דפשיטא היא דאית לן למימר דכתב ידן קאמר ולענין הכתיבה נעשה כאומר אמרו דהו"ל כשר ותעשה ממה שנאמר דכתב הגט קאמר ולענין החתימה נעשה כאומר אמרו דבזה לכ"ע כשר ולא תעשה ולקמן אמרינן בפשיטות דכשר ולא תעשה לא שכיח וע"כ היינו משום דמסתמא אין לנו לומר דהבעל אומר אמרו היכא דהוא כשר ולא תעשה וזה מוכרח כמו שאפרש שם בסמוך. ול"ל דאכתי מספקא לשמואל דילמא כתב הגט קאמר ורוצה שיתנו הגט ע"י עידי מסירה דכשר לכתחילה למאי דקי"ל כר"א דע"כ התוספות לא נחתו להכי מדכתבו בסוף הדיבוי דה"ה דה"מ למימר איפכא אי ס"ל כתב הגט הוא הא כתב ידן כו' וע"כ א"א לפרש כוונת התוספות דה"מ למימר איפכא אמילתא דשמואל דמהיכא תיתי הא מילתא דשמואל הכי הוי עובדא דאמר לסופר וכתב וחתמו הן והיאך מצי למימר איפכא אע"כ דאמילתא דרבי יוסי קאי דלמאי דס"ד דילמדו ויכתבו אכתיבת הגט קאי ה"מ למימר איפכא הא כתב ידן כשר ע"י אחר הא מילי לא מימסרן לשליח וא"כ מאי קושיא האיכא למימר לעולם דילמדו ויכתבו אכתיבה קאי ולא יחתמו כלל אלא יתנו ע"י עידי מסירה אע"כ דהתוספות לא נחתו להכי והדרא קושיא לדוכתא מכל זה נראה דלא כשיטת מהרש"א ז"ל אלא דשיטת התוספות דלעולם שייך ספיקא דשמואל אפילו היכא דאיכא למימר דלתרוייהו איכוון אפ"ה מספקא ליה בעיקר ל' כתבו דאיכא למימר דל' כתבו לא שייך אלא כתב ידן לחוד או כתב הגט לחוד או אתרוייהו וע"ז קאמר הש"ס שפיר ותפשוט ממתניתין מדנקיט סתמא יכתבו ויתנו משמע דאתרוייהו קאי דחתם סופר ועד כשר אלא דאפ"ה הוצרכו התוספות לפרש דלמאי דמסיק נמי אומר אמרו כשר וחתם סופר ועד פסול אפ"ה שייך שפיר ספיקא דשמואל כדמסקו התוס' כנ"ל ומ"ש התוספות דהא מסיק אפרש בסוף הסוגיא גבי אלא ר"י תרתי אמר דלמסקנא ע"כ אפילו למ"ד כשר ולא תעשה נמי מוכח דרבי יוסי פוסל באומר אמרו ע"ש ודו"ק:

גמרא ותפשוט ליה ממתני' כו' היא גופא קא מיבעיא ליה כתבו כתב ידן כו' עד איכא בי דינא חדתא. ותמיהא לי טובא אכתי מאי מספקא ליה לשמואל דקאמר הדבר צריך תלמוד אי כתב ידן או כתב הגט ותפשוט ליה ממתני' דפ' מי שאחזו לקמן דף ע"א דקתני להדיא אמרו לו נכתוב גט לאשתך כו' ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו כו' ה"ז גט בטל עד שיאמר לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו ולכל התירוצים דמסקינן התם משמע מיהא דסיפא ר' יוסי היא ולפ"ז מבואר להדיא דלעולם הגט בטל עד שיאמר לסופר ויכתוב ולעדים שיחתמו הרי לפנינו בין בכתב ידן ובין בכתב הגט צריכין שישמעו מפיו דוקא כדדייקינן התם להדיא דאומר אמרו פסול מדלא קתני עד שיאמר אמרו מיהא למסקנא דשמעתין דר' יוסי תרתי אמר ושמואל פליג באומר אמרו א"כ ממתני' דמי שאחזו נמי ליכא למיפשט דר"י היא משא"כ בכל השקלא וטריא דשמעתין דמשמע דשמואל לגמרי פסיק הלכה כר"י וא"כ קשה טובא מאי איצטריך לאתויי מההיא דחתם סופר ועד ממילתא דאמוראי ואמאי לא מייתי ממתני' דמי שאחזו דאפי' אומר אמרו פסול. מיהו לפמ"ש ואפרש עוד בסמוך דלשמואל ע"כ ס"ל דאמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו נמי כשר ולא תעשה יש ליישב משום דנלע"ד דכל השקלא וטריא דפ' מי שאחזו היינו דוקא למ"ד כשר ותעשה וא"כ לא משכחינן בהאי ענינא אלא או פסולא דאורייתא או כשר לגמרי וא"כ מדייק שפיר מדלא קתני עד שיאמר אמרו דכשר נמי לכתחילה לענין הכתיבה דלא שייך חששא דשמא תשכור אע"כ דר' יוסי היא וקפסיל באומר אמרו משום דבכה"ג נמי הו"ל מילי דלא מימסרי לשליח וממילא דבטל מדאורייתא משא"כ בשמעתין דאיירי אליבא דשמואל דס"ל כשר ולא תעשה משום חששא דשמא תשכור וא"כ לא מצינן למיפשט ממתני' דמי שאחזו דלעולם מודה ר"י באומר אמרו דלא חשיב מילי אלא הא דלא קתני עד שיאמר אמרו היינו משום דאומר אמרו הו"ל מיהא כשר ולא תעשה בין בכתיבה בין בחתימה ועמ"ש שם בעז"ה דבלא"ה מוכח דסוגיא דהתם איירי למ"ד כשר ותעשה. מיהו מל' התוספות שם לא משמע כן וא"כ צ"ע ודו"ק. והא דלא פשיט מיהו ממתני' דפ' מי שאחזו דל' כתבו אתרוייהו קאי מדקתני נכתוב גט לאשתו וקתני נמי אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו ה"ז בטל אלמא דכל ששינה בין בכתיבה ובין בחתימה בטל ואו או קתני דהא ל"ל דדוקא בשינה בתרוייהו איירי דמהיכא תיתי אם לא שנאמר דתנא גופא ספוקי מספקא ליה ומש"ה אינו בטל אלא כששינה בשניהם וזה דוחק גדול וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל דפשיטא ליה לשמואל דכתבו כתב ידן הוא אלא דמספקא ליה אי הוי נמי כתב הגט וא"כ באמרו לעדים וחתמו הגט בטל ולמאי קתני אמרו לסופר וכתב אע"כ דאו או קתני אלא דאיכא למימר דהא דתני התם אמרו לו נכתוב גט לאשתך לישנא קלילא נקט ולעולם איירי שאמר להם כתבו וחתמו דבלא"ה צריך לפרש כן לפי שיטת הב"י אבל ממשנתינו דהכא בעי למיפשט שפיר מדנקט אמר לשנים כתבו או לג' כתבו ותנו אלמא דדוקא קתני כן נ"ל ויש ליישב עוד בדרכים אחרים ואין להאריך:

שם פשיטא דכתב הגט הוא דקתני סיפא כו' ואי ס"ד כתב ידן מי איכא בי דינא דלא ידעי למיחת'. וקשיא לי טובא דנהי דילמדו ויכתבו קאי נמי אכתיבה היינו משום דאם יאמרו לאחרים לכתוב הו"ל כשר ולא תעשה דלר"מ דסובר שעשאן ב"ד הו"ל כשר ותעשה כמ"ש התוספות משא"כ לענין אי תצא שפיר מספקא לשמואל דאיכא למימר דכתבו כתב ידן הוא ודוחק לומר דשקלא וטריא דשמעתין בהא לא הוי אלא למ"ד כשר ותעשה ומכ"ש דקשה טפי לפי מה שאפרש בסמוך דע"כ לשמואל כשר ולא תעשה ובשלמא לשינויא בתרא שכתבו התוספות בד"ה מתני' מני דאף למ"ד כשר ולא תעשה זימנין דתעשה אפי' לכתחילה כגון בשעת הדחק א"כ איכא למימר מדקתני ילמדו ויכתבו שעכשיו אין יכולין לכתוב וא"כ הו"ל בשעת הדחק וכשר לכתחלה שיאמרו לאחרים לכתוב שלא תתעגן עד שילמדו משא"כ לשני התירוצים הראשונים של התוספות דמשמע דאפילו בשעת הדחק כשר ולא תעשה ומכ"ש לפי שיטת ה"ה דלהרמב"ם ז"ל כשר ולא תעשה היינו פסול וכמו שאפרש לקמן ראייה לדבריו ואפשר שהיא שיטת התוספות כמו שאפרש בד"ה מתני' מני כמ"ש התוספות דיכתבו היינו יחתמו וא"כ תיקשי טובא מאי פשיט ממתני' דקתני ילמדו ויכתבו דאפילו אי כתב הגט הוא איכא למימר דהיינו משום דכשר ולא תעשה לומר לסופר אחר שיכתוב משום חששא דשמא תשכור. ולכאורה היה נ"ל ליישב דקפשיט שפיר דאי ס"ד דטעמא דר' יוסי במתני' לענין הכתיבה היינו לכתחלה משום דכשר ולא תעשה א"כ תיקשי אדשמואל גופא דקאמר הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרי לשליח ומנ"ל לשמואל הא דילמא טעמא דר"י בכולה מתני' היינו לכתחילה ומשום חששא דשמא תשכור אי סבירא ליה כשר ולא תעשה בתרווייהו וליכא למימר דשמואל משמיה דר' קאמר הכי ואפשר דר' הוי קים ליה שפיר מר' יוסי גופא דטעמא דידיה משום מילי לא מימסרן לשליח הא ליתא דא"כ היאך פליג אביי לעיל בפ' כל הגט וקאמר להדיא דטעמא משום בזיון הבעל וע"כ היינו אליבא דר"י כיון דר' קאמר להדיא הלכה כר"י ובלא"ה ק"ל כר"י לגביה דר"מ אע"כ דר' גופא סתמא קאמר הלכה כר"י ושמואל הוא דאסיק טעמא דמילי לא מימסרן וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מאי פסקא דטעמא דר"י משום הכי הוא דילמא משום דכשר ולא תעשה וכיוצא בזה הקשה הר"ן ז"ל מנ"ל לשמואל דטעמא דר"י הוא משום מילי לא מימסרי דלמא משום דלא מקרי לשמה ע"ש אלמא דלאו משמיה דרבי אמר שמואל מילי לא ממסרי אלא משמיה דנפשיה וכדפרישית. ול"ל דשמואל אמתני' דלקמן סמיך דקתני פ' מי שאחזו הרי זה גט בטל מהתם ודאי לא מוכח מידי דהא רישא דמתני' אפילו כר"מ מיתוקמא לקמן שפיר אי משום בזיון או משום דבתרי אפי' ר"מ מודה דמילי לא מימסרן ואי מסיפא דמתני' דהתם דקתני עד שיאמר לסופר כתוב ולא קתני עד שיאמר לג' או עד שיאמר אמרו כבר כתבתי בסמוך דע"כ סבר הפשטן דהכא דליכא למיפשט מידי מסיפא דמתני' מדלא פשיט בהדיא ממתני' דסיפא דהתם אע"כ משום דאיכא למידחי דהא דלא קתני עד שיאמר לג' או עד שיאמר אמרו היינו משום דבכה"ג הו"ל מיהא כשר ולא תעשה ותנא אתקנתא דהתירא מהדר וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מנ"ל לשמואל הא מילתא דטעמא דר"י בג' משום דמילי לא מימסרי דילמא משום דכשר ולא תעשה אע"כ דלשמואל ס"ל דכשר ותעשה וא"כ פשיט שפיר אלא דא"א לומר כן דא"כ אכתי למאי דדחי הש"ס דאיכא בי דינא חדתא וקבעי למימר דר"י אכתב ידן לחוד קאי וא"כ מנ"ל לשמואל דטעמא דר"י בכתב ידן משום מילי לא מימסרי דילמא משום דכשר ולא תעשה דהא לענין החתימה לכולהו אמוראי ס"ל כשר ולא תעשה אע"כ דמשמע ליה לשמואל דהא דקתני ר"י מקובלני אפי' באומר לב"ד הגדול שיכתבו ויתנו היינו דומיא דב' או ג' שלא עשאן ב"ד וכיון דהתם ע"כ אפי' לר"מ הגט בטל בדיעבד כדמוכח ממתני' דמי שאחזו א"כ ה"ה לג' שעשאן ב"ד בעי ר"י דילמדו ויכתבו דוקא דאל"כ אפי' בדיעבד בטל ועי"ל בד"א כשנדקדק עוד למאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י ז"ל דלענין החתימה פשיטא דפסול בלאו טעמא דמילי לא מימסרן אלא משום דהו"ל עד מפי עד דדוקא באומר אמרו כתבו התוספות דלא חשיב עד מפי עד משא"כ באומר תנו לא שייך ה"ט ואם כן למאי דדחי הש"ס איכא בי דינא חדתא ור"י אחתם ידן קאי וא"כ מנ"ל לשמואל דטעמא דר"י משום מילי לא מימסרן דלמא לענין חתם ידן פסול משום עד מפי עד אע"כ דבלא"ה פשיטא ליה לשמואל אפילו לר"מ דמילי לא מימסרי בשנים אלא דוקא בג' שעשאן ב"ד קאמר ר"מ מילי מימסרן וא"כ מה"ט גופא כיון שעשאן ב"ד ממילא לא הוי נמי עד מפי עד נמצא דכיון דפליג ר"י אפי' בג' שאמר תנו וס"ל דאפי' אמר לב"ד הגדול אפ"ה לא עשאן ב"ד דאי ס"ד דעשאן ב"ד לא שייך עד מפי עד אע"כ דלא עשאן ב"ד ואם כן מה"ט גופא פשיטא דמילי לא מימסרן כיון דלא עשאן ב"ד הו"ל כשנים וג' שאמר כתבו ולפ"ז מה"ט גופא לית לן למימר דטעמא דר"י משום שמא תשכור דממ"נ אי ס"ל דעשאן ב"ד תו לא שייך שמא תשכור כמ"ש התוס' אליבא דר"מ בד"ה מתני' מני אע"כ דלא עשאן ב"ד ומש"ה פשיטא לשמואל דלר"י מה"ט גופא מילי לא מימסרן אלא דלשיטת רש"י ז"ל לא יתכן לפ' כן דלא נחית לזו הסברא שכתבו התוספות כמו שאפרש ועוד דלשיטת רש"י ז"ל טעמא דר"מ לקושטא דמילתא לאו משום מילי לא מימסרן אלא משום בזיון דבעל כמבואר מלשונו דלקמן פ' מי שאחזו ולשיטת רש"י ז"ל צריך לפ' מילתא דשמואל כל' הראשון שכתבתי כאן. הדרן למילתין דלכל התירוצים שכתבתי דשפיר דייק שמואל דטעמיה דר"י משום מילי לא מימסרן אכתי קושיא קמייתא בדוכתא קאי מאי פשיט מי איכא בי דינא דלא ידעי למיחתם דלמא לעולם כתבו או תנו דאמר הבעל היינו כתב ידן ובהא קאמר ר"י דאם אמרו לאחרים שיחתמו פסול בדיעבד דומיא דרישא משא"כ הא דקאמרי ילמדו ויכתבו קאי נמי אכתיבה אלא דלצדדין קאמר דבחתימה פסול בדיעבד ובכתיבה ילמדו לכתחלה משום דכשר ולא תעשה ומכ"ש דקשה טפי לפי מה שאפרש דע"כ לשמואל כשר ולא תעשה. מיהו לשיטת התוספות בסמוך דלר"מ חתם סופר ועד פסול וקתני יכתבו ויתנו היינו בדיעבד לפ"ז יש ליישב בדוחק ואין להאריך והמעיין יבין משא"כ לשיטת רש"י ז"ל קשה. והנלע"ד דלשיטת רש"י ז"ל לא משמע ליה לחלק כלל לענין חששא דשמא תשכור בין שלשה שעשאן ב"ד או לא עשאן ב"ד ולהיפך מסברת התוס' וא"כ אי ס"ד בג' שייך חששא דשמא תשכור אפילו בג' שעשאן ב"ד נמי הוי לן למיחש שמא תשכור ג' ויאמרו שעשאן ב"ד ומדקאמר ר"מ בג' שעשאן ב"ד הרי אלו יאמרו לאחרים שיכתבו והיינו לכתחילה ולא חייש לחששא דשמא תשכור ושמואל נמי קאמר דטעמא דר"י בג' דהו"ל מילי אלמא דבג' לא שייך כלל חששא דשמא תשכור וכדאמרינן נמי בעלמא דג' לא חשידי ולפ"ז מדייק שפיר מי איכא בי דינא דלא ידעי למיחתם אע"כ דאכתיבה קאי שילמדו ויכתבו וע"כ היינו משום דמילי לא מימסרן דאי משום דכשר ולא תעשה הא אמרינן דתלתא לא חשידי כנ"ל נכון לפי השקלא וטריא דשמעתין עכשיו אבל למאי דמסקינן לקמן דר"י תרתי אמר ע"כ דליתא להאי מילתא וכמו שאפרש בעזה"י ודוק היטב:

שם בגמרא הא כתב הגט כשר והאמר שמואל הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרי. ולכאורה הסוגיא תמוה דמאי איצטריך לאתויי תו הא דאמר שמואל הלכה כר"י מכדי בהא עסקינן דמספקא לשמואל אי כתב ידן אבל פשיטא ליה דאי כתב הגט קאמר תצא משום דמילי לא מימסרי וא"כ מצי לאקשויי בפשיטות נהי דכתב ידן אכתי יש לפסול כתב הגט משום מילי אלא דנראה דהמקשה נקיט האי מילתא משום דבעי לאקשויי ומי מודה ר"י באומר אמרו ולזה נתכוון ג"כ בקושיא הראשונה ומש"ה איצטריך לאתויי הא דאמר שמואל הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרי וכיון דלר"י ע"כ אומר אמרו נמי מילי הוא וא"כ מסתמא שמואל נמי הכי ס"ל וק"ל:

תוספות בד"ה הא כתב הגט וא"ת כו' והא לר"מ אפי' מצא באשפה כשר כו' וי"ל דשמואל פוסק הלכה כר"א כו' עכ"ל. אבל בהא דמספקא לן בדר"מ גופא אי כתב ידן או כתב הגט לא קשיא להו הא ע"כ לר"מ כתב ידן הוא דכתב הגט אפילו מצאו באשפה כשר אלא דבהא פשיטא דאפי' לר"מ היכא דאמר הבעל כתבו ונתכוון לכתוב הגט פשיטא דפסול אם אמרו לאחר וכתב שעברו על ציווי הבעל אלא דעיקר קושייתם למאי דדייק הש"ס הא כתב הגט כשר וקבעי למיפשט דאפילו אי כתב ידן קאמר הבעל אפ"ה יש לפסול כשנכתב ע"י אחר משום שלא נכתב בציווי הבעל ובשליחותו משום דמילי לא מימסרן בהא קשיא להו דלר"מ אין טעם לפסול כיון דמצאו באשפה כשר ולא בעינן שליחות ומתרצו שפיר דשמואל סבר כר"א ויש ליישב עוד בד"א דודאי לר"מ לא מספקא לן כלל בכתבו דאמר הבעל אי כתב ידן או כתב הגט דפשיטא דכתב ידן הוא כיון דכתב הגט אפי' מצאו באשפה כשר וכשר נמי ע"י אחר משא"כ בחתם ידן דבעי שליחות מסתמא להא איכוון משא"כ לשמואל מספקא לן למאי דלא קי"ל כר"מ במצאו באשפה וע"ז מסקו שפיר דשמואל כר"א והא דבעי הש"ס למיפשט מדר"מ וקאמר היא גופא מספקא ליה היינו משום דמשמע דבשנים לא פליג ר"י אדר"מ ואי לר"מ אחתימה קאי ה"ה לר"י וע"ז מסיק הש"ס שפיר הא גופא קמבעיא ליה והיינו לכל חד כדאית ליה ובזה א"ש מ"ש התוס' דלפ"ז ר"י דמתני' נמי כר"א ס"ל וק"ל:

בא"ד א"נ נהי דמכשיר ר"מ כו' ואפי' אי כתב ידן הוא הוי כאילו מצוה שיאמרו לסופר שיכתוב כו' עכ"ל. ואע"ג דבאמת עשו כמו שצוה הבעל ואמרו לסופר שיכתוב אפ"ה מקשה הש"ס שיפסול דכיון שהוא רוצה שהסופר יכתוב בשליחותו וא"כ צריך שליחות ממש ואיהו הוא דקטעי דמהני שליחות בכה"ג אבל למאי דקי"ל דלא מהני שליחות בכה"ג דמילי לא מימסרן לשליח לא נעשה ציווי של הבעל וגרע ממצאו באשפה וזה מוכרח בדברי תוס' ומה שהוצרכו לידחק בזה ולא סגי להו בשינויא קמא אע"ג דקושטא דמילתא הכי הוא דשמואל פוסק הלכה כר"א לקמן בפ' המגרש בשטרות וכ"ש בגיטין אלא משום דלא פסיקא להו דר"י פליג אר"מ במצאו באשפה הוצרכו לתרץ כנ"ל וק"ל:

בד"ה חתם סופר שנינו וא"ת הא שמואל גופא כו' א"כ מאי פריך כו' עכ"ל. כל מ"ש בזה הדיבור היינו לשיטתם דלעיל דהאיבעיא וספיקא דשמואל היינו אי כתב ידן לחוד או כתב הגט לחוד או אתרווייהו וכדפרישית נמצא דלפ"ז מצי סובר שמואל חתם סופר ועד פסול וכ"ש דלפמ"ש התוספות לעיל דלמסקנא ודאי סבר חתם סופר ועד פסול משא"כ לפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל דפשיטא לשמואל דכתב ידן קאמר הבעל וכדפרישית דלענין כתב ידן דהיינו החתימה הו"ל עד מפי עד אם יאמרו לאחרים אלא דמספקא לשמואל אי כתב הגט נמי קאמר א"כ לפ"ז ע"כ סובר שמואל גופיה חתם סופר ועד כשר וא"כ מקשה הש"ס שפיר כיון דלשמואל ע"כ חתם סופר ועד כשר א"כ ממילא דאומר אמרו ודאי פסול וקשה ממ"נ והא דאיצטריך לאתויי מתניתין ומילתא דר' ירמיה ור"ח היינו לענין הא מילתא גופא דהא בהא תליא מדמוקי ר"ח כר' יוסי משום הנך חורבי דבלא"ה לא היה שום הכרח לומר דהא בהא תליא דאפשר דלא חיישינן להנך חורבי כלל אלא מהא דאיירי רבי ירמיה ור"ח ומסתמא לא פליג שמואל בסברא זו דאיכא למיחש להנך חורבי וא"כ הא בהא תליא וקשיא לשמואל גופא ועיין מה שאפרש בסמוך כל הסוגיא בשיטה זו דשמואל גופא סובר חתם סופר ועד כשר אף לפי המסקנא אבל התוספות לשיטתייהו כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ובפרק מי שאחזו דייקינן מברייתא לאפוקי ממ"ד מודה ר"י כו' עכ"ל. נראה כוונתם בזה דנמשך לדבריהם הקודמים שכתבו דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו משום דלא ניחא ליה לתלמודא למימר דשמואל ור"ח פליגי אליבא דר"י לענין אומר אמרו וא"כ תיקשה מיהא למסקנא דמסקינן דר"י תרתי אמר ושמואל פליג מסברא דנפשיה עלה דר"י וטפי הוי לן למימר דשמואל לא פליג אדר"י אלא דפליג אדר"ח ור' ירמיה אליבא דר"י דלשמואל מודה ר"י באומר אמרו ע"ז כתבו דלקמן דייקינן מברייתא וא"כ ע"כ ר"י פוסל באומר אמרו דאל"כ ברייתא אמאן תרמייה מש"ה ניחא לן למימר דשמואל פליג מסברא דנפשיה ומוקי לברייתא כר' יוסי כנ"ל וזה ברור וכ"כ מהרש"ל ז"ל אלא שקיצר. אמנם דברי מהרש"א ז"ל כאן אינן מבוררין שכתב דמה"ט לא ניחא לן למימר לקמן גבי הניחא דהני אמוראי דפליגי בכשר ולא תעשה או כשר ותעשה היינו אליבא דר"מ משא"כ אליבא דר"י לכ"ע כשר ולא תעשה אע"כ דאברייתא סמכינן דלר"י פסול לגמרי ודבריו תמוהין דפלוגתא דכשר ולא תעשה דהיינו מחששא דשמא תשכור בלא"ה אינו ענין כלל לפלוגתא דר"י ור"מ ומהיכא תיתי נאמר דפליגי בהא מילתא ואפושי פלוגתא לא מפשינן ואין סוגית הש"ס כן בשום מקום וצ"ע:

גמרא ומי מודה ר"י באומר אמרו וכתב הר"ן בשם הרמב"ם ז"ל דמאן דפוסל באומר אמרו לגמרי היינו משום דלא מיקרי לשמה ע"ש באריכות. ולענ"ד שהוא ג"כ שיטת התוס' לפמ"ש לעיל דף כ"א גבי חש"ו דלענין כתיבה לא בעינן שליחות וא"כ מה טעם יש לפסול באומר אמרו לענין הכתיבה בשלמא בתנו איכא למימר משום דקפיד הבעל שיתנו בעצמן וא"כ כיון דמילי לא מימסרי לשליח לא הוי שליח במקום הבעל נמצא שלא נעשה ציווי הבעל משא"כ לענין אומר אמרו בכתיבה לא מצאנו טעם לפסול כיון דלא בעינן שליחות אע"כ משום דלא מיקרי לשמה אבל קשיא לי לפ"ז מאי קס"ד דהכא דלשמואל נמי פסול אומר אמרו לגמרי אף בכתיבה דסובר הלכה כר' יוסי לגמרי דא"כ תיקשי הא דאמר שמואל בפרק כל הגט מתנה הרי הוא כגט משמע דלגמרי שוה מתנה לגט והאיכא אומר אמרו דבכתיבת הגט גופא לא פסיל אלא משום לשמה וזה לא שייך במתנה ונהי דהרמב"ן ז"ל גופא כתב דמתנה הרי הוא כגט אינו לענין אומר אמרו היינו לדידן דקי"ל כשמואל בההיא דמתנה משום דהלכתא כשמואל בדיני משא"כ לענין אומר אמרו נהי דלמסקנא לשמואל כשר אף בגיטין מ"מ אנן כר' יוסי קי"ל בגט ולא במתנה משא"כ לשמואל גופיה דקפסיק ותני סתמא מתנה הרי הוא כגט משמע בפשיטות דלגמרי קאמר וא"כ מאי קס"ד הכא דשמואל פוסל אומר אמרו בגט דא"כ אין מתנה שוה לגט דבמתנה ודאי כשר ויש ליישב לפמ"ש לעיל דע"כ סובר שמואל דאף לר"מ בכתיבה כשר ולא תעשה משום חששא דשמא תשכור ומצאנו לה"ה שכתב בשיטת הרמב"ם ז"ל דכשר ולא תעשה היינו פסול אלא דלא דמי לבטל דלר' יוסי הוי גט בטל משום טעמא דמילי או משום דלא מיקרי לשמה ואם ניסת תצא משא"כ למ"ד כשר ולא תעשה אינו בטל אלא פסול ואם ניסת לא תצא והשתא א"ש דמתנה הרי היא כגט דבמתנה נמי נהי דלא שייך טעמא דלשמה אכתי הוי פסול משום חששא דשמא תשכור עדים דהו"ל כשר ולא תעשה ומיקרי פסול דלענין מתנה לא שייך לחלק בין פסול לבטל נמצא דלפ"ז סוגי' דשמעתין מסייע לשיטת ה"ה ואין להאריך יותר בסוגי' הפוסקים ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוספות במ"ש יכתבו היינו יחתמו ודו"ק:

תוספות בד"ה מתני' מני כו' אבל לר"מ כו' דחיישינן לדידיה לתקלה אחריתא דזימנין דאמר לג' תנו כו' ואזלי תרתי מינייהו כו' עכ"ל. כוונתם מבואר' וכיון דלר' לא מימסרן מילי לשליח אלא היכא דאיכא ג' שעשאן ב"ד וא"כ כי אזלי תרתי מינייהו ומחתמי לסופר בלא דעת השלישי פקע שם ב"ד מינייהו ולית להו רשותא וכבר הקשיתי בזה לשאול דאכתי לוקמיה למתניתין דחתם סופר ועד כר"מ ונימא דר"מ סובר דמילי מימסרי לשליח ולא פסול בב' או בג' שאמר כתבו אלא משום בזיון והשתא לפ"ז תו ליכא הך חורבא שילכו ב' מהג' ויאמרו לסופר בלא דעת הג' שיחתום ומאי חורבא איכא בזה כיון דמילי מימסרן לשליח ואפילו ב' יש להם רשות למנות שליח דאפי' אמר לעשרה כתבו שנים חותמין והו"ל שלוחו של הבעל ויכולין למנות שליח אחר וטעמא דבזיון הבעל לא שייך דבלא"ה יודע הסופר שאין הבעל יכול לכתוב וכתבתי שם דכיון דלר' יוסי הטעם משום מילי לא ממסרי לשליח לא ניחא להו לפרש טעמא דר"מ משום בזיון וכבר הארכתי בזה בפ' כל הגט ולפ"ז עלו דברי התוס' לעיל בד"ה והאמר שמואל בקושיא כמו שהארכתי שם בסמוך. אמנם לכאורה היה מקום אתי ליישב בד"א דאפילו את"ל דר"מ סובר מילי מימסרן לשליח אכתי איכא חורבא אחריתי דזימנין דאמר לג' אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ולפלוני ופלוני שיחתמו וכיון דג' נינהו הו"ל כשר ותעשה ואזלי מחתמי לסופר משום כיסופא ובזה היה מקום ליישב דברי התוס' בד"ה והאמר שמואל ממה שהקשיתי שם אלא דמלשון התוס' כאן נראה מבואר דמ"ש דבג' כשר ותעשה ולא שייך חששא דשמא תשכור היינו דוקא בג' שעשאן ב"ד וא"כ משמע דהיינו דוקא בדאמר להם תנו משא"כ באמר לג' אמרו לפלוני ופלוני לא עשאן ב"ד אלא שלוחים והו"ל כשר ולא תעשה ולפ"ז נשארו דברי התוס' לעיל בקושיא כמ"ש שם ודוק היטב ועיין בסמוך:

בא"ד דכיון דאמר אמרו כשר ולא תעשה לא יחתום הסופר עד שידעו בודאי שעשאן הבעל ב"ד עכ"ל. ולכאורה האי לא יחתום הסופר טעות סופר הוא דמאי טיבו של הסופר כאן ואדרבא הסופר יחתום משום כיסופא ואע"ג דכשר ולא תעשה הוא כדמוכח בסמוך דמשני תלמודא כשר ולא תעשה לא שכיח ואפ"ה מקשה הש"ס וליחוש דלמא אמר לבי תרי אמרו לסופר שיכתוב ואתם חתמו ואזלו הנך ומחתמי לסופר משום כיסופא והאיך יחתום הסופר הא אמרינן דכשר ולא תעשה לענין חתימה לא שכיח ואין לחתום עד שישמע מפי הבעל אע"כ דאפ"ה חיישינן שיחתום הסופר משום כיסופא והא דאמרינן כשר ולא תעשה לא שכיח היינו דלא שכיח שהבעל יאמר אמרו וא"כ ע"כ מ"ש כאן לא יחתום הסופר לאו דוקא ולאו אסופר קאי אלא שלא יחתום שום עד בעולם עד שידע בודאי שעשאן הבעל ב"ד וא"כ הו"ל כשר ותעשה וא"כ חיישינן שיחתמו הסופר משום כיסופא כנ"ל ברור בכוונת התוס'. מיהו בעיקר דבריהם תמיה לי טובא דא"כ בג' שלא עשאן ב"ד נמי הוי לן למימר דלר"מ באומר אמרו לפלוני ופלוני דכשר ותעשה וליכא למיחש שמא תשכור דכיון דב' כשר ולא תעשה לעולם לא יחתמו עד שידעו בודאי שאמר להם הבעל כשהיו ג' אמרו לפלוני ופלוני ואפילו בב' כשידעו בודאי שנתמנו מפי הבעל הו"ל למימר דכשר ותעשה אע"כ דלא פלוג רבנן וצ"ע:

דף סז עמוד א

בא"ד וא"ת כיון דלר"מ חתם סופר ועד פסול היכי תנן אמר לשנים כו' עכ"ל. ויש לדקדק מאי קושיא דלמא הא דקאמר ר"מ יכתבו ויתנו היינו ע"י כתב סופר ועד דלשמואל כשר בסופר מובהק ועד ולשיטת רבינו חננאל שהביאו התוספות פרק המגרש דף פ"ז אפילו רב מודה דבסופר מובהק כשר וכ"כ התוס' עוד שם לאידך פירושא והתם אליבא דר"מ קיימינן כמבואר שם ואע"ג דלר"מ בעינן חתימה לשמה וכתיבה לא בעי אפ"ה לא חיישינן שמא כתב הסופר מובהק שלא לשמה וכמ"ש בזה בריש מכילתין בטוב טעם דף ג' ע"ב ע"ש וצ"ל דקושייתם כאן היינו דוקא להאי פירושא שכתבו בפ' המגרש דלרב כתב סופר ועד פסול אפי' במובהק וא"כ לרב תיקשי מילתא דר"מ כיון דע"כ לכ"ע לר"מ חתם סופר ועד נמי פסול משום האי חורב' שכתבו התוס' וא"כ מתני' דהכא במאי מוקי לה מילתא דלר"מ אלא דלפמ"ש בסמוך דלא שייך האי חודבא לר"מ אלא אי ס"ל מילי לא מימסרי וכדפרישית וא"כ לרב נמי לא קשיא מידי דהא רב אית ליה בפ' כל הגט דטעמא דמתני' משום בזיון וא"כ סובר דלכ"ע מילי מימסרן וא"כ לרב שפיר מצי סביר ר"מ חתם סופר ועד כשר וצ"ל דקושיית התוספות לר"ח דמוקי למתני' בחתם סופר דוקא משום דלא משמע ליה לאוקמי בכתב סופר מובהק ועד משום דבההיא כרב ס"ל דכתב סופר ועד פסול אבל בההיא דמוקי רב טעמא דמתני' משום בזיון ע"כ לא סבר ר"ח כוותי' דהא אמר בהדיא מתני' ר"י היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח וא"כ מסתמא טעמא דר"מ לדידיה נמי משום מילי לא מימסרן ושייך האי חורבא שכתבו התוס' לר"מ וע"כ סובר ר"מ חתם סופר ועד פסול וא"כ מקשו שפיר דר"ח מתני' במאי מוקי לה וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלר"מ כו' והרי אלו יכתבו היינו יחתמו כו' עכ"ל. וקשה מאי פסיקא להו השתא דיכתבו היינו יחתמו הא בגמ' אמרי' להדיא דהיא גופא קמבעיא ליה אי יכתבו דקאמר ר"מ אכתב ידן קאי או אכתב הגט ולכאורה הי' נראה שדבריהם כאן לתירוץ הראשון שכתבו לעיל בד"ה הא כתב גט דלר"מ מצאו באשפה כשר וכפי' השני שכתבתי שם דאליבא דר"מ פשיטא דכתבו היינו וחתמו דאכתב ידן קאי והא דאמרינן תיפשוט ממתני' אליבא דר"י קאי דמשמע דמודה בהא לר"מ וכדפרישית התם. אלא דאכתי קשה סוף סוף הא מסקו התוספות כאן דלר"מ ויכתבו היינו בדיעבד למ"ד דכתיבה נמי כשר ולא תעשה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מאי פסקא שכתבו כאן ויכתבו היינו ויחתמו הוי מצי למימר נמי שיכתוב אחד מהם ויחתום אחד ויצרפו אחר לענין החתימה וכ"ש לפמ"ש בסמוך דעיקר קושייתם היינו אליבא דר"ח ושמעינן לר"ח דאמר לקמן בכתיבה נמי כשר ולא תעשה א"כ מאי אולמא חתימה מכתיבה. ולכאורה הי' נראה ליישב לפי שיטת ה"ה שהבאתי לעיל דכשר ולא תעשה היינו פסול וכבר כתבתי ראיה לזה ששיטת התוספות נמי הכי הוא אלא דנראה דדוקא לענין החתימה דשייך חששא דשמא תשכור ממש מש"ה אמרינן דכשר ולא תעשה היינו פסול משא"כ לענין הכתיבה אפילו למ"ד כשר ולא תעשה לית לן למימר דפסול כיון דלא שייך שמא תשכור בכתיבה אלא דגזרינן כתיבה אטו חתימה וא"כ אין להחמיר כ"כ לפסול בדיעבד מש"ה כתבו התוס' דיכתבו היינו יחתמו ויכתוב אחר. אלא דלפ"ז קשה א"כ מאי מספקא ליה לשמואל אי כתבו דקאמר הבעל היינו כתב ידן או כתב הגט פשיטא דכתב ידן הוא ויאמרו לסופר לכתוב דכשר מיהא בדיעבד משא"כ אם נאמר דאכתב הגט קאי ויצרפו אחר לחתום ה"ל כשר ולא תעשה בחתימה דפסול בדיעבד. מיהו לפי מה שאפרש בסמוך דלשמואל איכא טעמא אחרינא לפסול אומר אמרו בכתיבה כמו בחתימה ולא משום דגזרינן א"כ א"ש דלשמואל דא ודא א' היא ושפיר מספקא ליה ודו"ק. ועי"ל בכוונת התוספות לפמ"ש בסמוך דעיקר קושייתם כאן אליבא דר"ח וא"כ א"ש דלמסקנא אית ליה לר"ח דר' יוסי תרתי אמר ואם כן תו ליכא ספיקא דשמואל דתיפשוט ממתני' דיכתבו ויתנו דקאמר ר' יוסי אתרווייהו קאי דל"ל נעשה כאומר אמרו דהגט בטל נמצא דע"כ לשון יכתבו שייך נמי אחתימה כמו אכתיבה וא"כ לר"מ ודאי אחתימה קאי דעיקר כתיבת הגט לר"מ אחתימה קאי ובהכי איירי קרא וכתב ומעיקרא נמי לא הוי מספקא לן אלא משום דא"ל דבל' בני אדם לא שייך לשון כתבו אחתימה אבל למסקנא מדר' יוסי שמעינן לר"מ דיכתבו היינו יחתמו כנ"ל נכון ודוק היטב:

רש"י בד"ה לא שכיח' הלכך לא גזרינן ושמואל לית ליה דר"י כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה הל' תמוה מאד מה כוונת' בזה ומהרש"ל ז"ל הרגיש בזה ופירושו יותר תמוה דלעיל ה"ל לרש"י ז"ל לפרושי הכי ולענ"ד דברי רש"י ז"ל בזה ברורין משום דרש"י לא נחית כלל להאי חורבא שכתבו התוס' לר"מ והיינו מהני טעמי דפרישית אי משום דלענין כשר ולא תעשה שהוא משום חששא דשמא תשכור לא משמע לרש"י ז"ל לחלק בין ג' שעשאן ב"ד או דלא הוי ב"ד וכדפרישית לעיל באריכות ולפ"ז לא שייך האי חורבא לר"מ טפי מלר' יוסי ואי משום דלשיטת רש"י ז"ל טעמא דר"מ לקושטא דמילתא נמי משום בזיון ואית ליה מילי מימסרן לשליח כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בפרק מי שאחזו וא"כ לא שייך האי חורבא שכתבו התוס' לר"מ דכיון דמילי מימסרי כי אזלי שנים מהג' ומחתמי לסופר לית לן בה אע"כ דהא דמוקי ר"ח ההיא דחתם סופר כר"י ולא כר"מ היינו משום האי חורבא דאמרי' בגמ' דחיישינן לאומר אמרו לפלוני דההיא חששא שייך אפי' למאן דאית ליה מילי מימסרן לשליח דלאו שלוחו של הבעל הוא דליהוי כמותו אלא שיאמר לפלוני דוקא עשאו שליח ולא לזולתו להחתים אחרים. נמצא דלפ"ז עכשיו דמשני הש"ס דלא חיישינן להכי לשמואל משום דכשר ולא תעשה לא שכיח וא"כ תיקשי אמאי מוקי ר"ח לחתם סופר כר' יוסי ותיפוק ליה דכר"מ נמי מתוקמי כיון דלא שייך האי חורבא ומכאן פשיטא ליה לרש"י ז"ל דהא דמקשה הש"ס מעיקרא מדר"ח אדשמואל היינו משום דלשמואל גופא ס"ל חתם סופר ועד כשר וכדפרישית באריכות ולפ"ז הא דמשני נמי הש"ס כשר ול"ת לא שכיח היינו דווקא אליבא דשמואל דבלא"ה לית ליה דר"ח דאיהו מוקי בכתב סופר ועד אבל חתם סופר ועד כשר בין לר"מ ובין לר"י למאי דס"ד עכשיו אבל לר"ח גופא דמוקי כר"י ולא כר"מ היינו משום דאיהו סובר דכשר ותעשה שכיח ותו לא מתוקמי כר"מ מהאי חורבא גופא דקאמר הש"ס משא"כ כר' יוסי מתוקמי שפיר דלר"ח ודאי סובר ר' יוסי דאומר אמרו פסול לגמרי משום מילי לא מימסרי ופליג אדשמואל אליבא דר"י ומעיקרא נמי ע"כ לא מקשה הש"ס מדר"ח אלא לענין דשייכי הני חורבא ומקשה אדשמואל גופא דע"כ סובר חתם סופר ועד כשר וכדפרישית ודוק היטב שנלע"ד ברור כשמש בכוונת רש"י ז"ל ומכאן סיוע גמור לרוב הדברים שכתבתי בשיטת רש"י ז"ל וכן נ"ל מדקדוק ל' חידושי הרשב"א ז"ל בשיטת רש"י אלא שהוספתי נופך משלי ע"ש:

גמרא וליחוש דילמא אמר להו לבי תרי אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ואזלי ומחתמי לסופר משום כיסופ' כו'. ואע"ג דשנינן כשר ולא תעשה לא שכיח ואין לחתום אא"כ שמע מפי הבעל אפ"ה חיישינן שיחתום הסופר משום כיסופא אע"ג דלא תעשה והא דאמרי' לא שכיח היינו דלא שכיח שיעשה כן הבעל להחתים הגט ע"י אומר אמרו ועי' מ"ש בזה בלשון התוס' בד"ה מתני' מני וקי"ל:

שם הניחא למ"ד כשר ולא תעשה אלא למ"ד כשר ותעשה מא"ל. ולכאורה הסוגיא תמוה מאד דמאי מקשה אדשמואל למ"ד כשר ותעשה ומסיק מש"ה דפליג שמואל אדר' יוסי דשמא סבר שמואל כמ"ד כשר ולא תעשה ואף לפמ"ש התוס' בד"ה חתם סופר דלא ניחא לתלמודא דליפלגו אמוראי אליבא דר"י אי שייך ה"ט דמילי לא מימסרי באומר אמרו או לא אכתי קשה דלמא לכ"ע מודה ר"י באומר אמרו אלא דהני אמוראי דפליגי בכשר ולא תעשה פליגי נמי בחתם סופר ועד דאשכחן בה פלוגתא דאמוראי ותנאי לפי שיטת התוס' דשמואל ור"מ סברי חתם סופר ועד פסול וא"כ לפ"ז מצינן למימר דמאן דמכשיר סופר ועד ס"ל דכשר ולא תעשה ומאן דס"ל כשר ותעשה פוסל בחתם סופר ולית ליה דר"ח ומוקי מתני' בפרק המגרש בכתב סופר ועד כשמואל תו קשה כיון דסוף סוף מסקינן דשמואל פליג מאי דוחקיה למימר דפליג אדר' יוסי שהוא תנא וכי לא ניחא לן למימר טפי דפליג אהאי מ"ד כשר ותעשה או דפליג אדר"ח אליבא דר' יוסי. וביישוב קושיא הראשונה נלע"ד דע"כ מאן דס"ל כשר ותעשה צריך לאוקמי מתני' דהמגרש בחתם סופר דוקא ולא בכתב סופר דהא לקמן בשמעתין דפליגי בענין הכתיבה דאיכא מ"ד כשר ותעשה אע"ג דלענין החתימה כ"ע מודו דכשר ולא תעשה כבר פרש"י ז"ל וכל המפרשים כמותו משום דלענין הכתיבה לא שייך חששא דשמא תשכור דמאי איכפת לה בכתיבה כיון דסוף סוף לא יחתמו העדים עד שישמעו מפי הבעל אלא מאן דס"ל לא תעשה היינו דגזרינן כתיבה אטו חתימה ומאן דס"ל כשר ותעשה סבר דלא גזרינן נמצא דלפ"ז אם נאמר דכתב סופר מובהק ועד כשר כשמואל א"כ פשיטא דלענין הכתיבה נמי יש לנו לומר דאומר אמרו כשר ולא תעשה כמו בחתימה דהא שייך נמי האי חששא דשמא תשכור לענין הסופר גופא שתשכור שנים ויאמרו לסופר מובהק שהבעל צוה לו לכתוב ותחתים האשה על הגט אחד מהב' עדים ויוכשר הגט ע"י סופר מובהק ועד דנהי דמסקינן בסמוך דיבור' קאמרי מעשה לא עבדי היינו דתרי לא חשידי לחתום שקר אבל ודאי פשיטא דחד חשיד שיעיד שקר דמה"ט לא מהימן וכ"כ התוספות להדיא לעיל ריש מכילתין דף ג' ע"ב בד"ה שלשה גיטין לענין סופר ועד גופיה ע"ש. קצרו של דבר כיון דמכשרינן כתב סופר מובהק ועד אלמא דבכתיבת הסופר ה"ל כמו חתימה וא"כ פשיטא דמאן דס"ל כשר ולא תעשה בחתימה ה"ה לענין כתיבת סופר מובהק דכתיבה דידיה חתימה היא וא"כ חיישינן שמא תשכור אע"כ דמאן דס"ל כשר ותעשה לית ליה דסופר מובהק ועד כשר וע"כ מוקי למתני' דהמגרש כר"ח בחתם סופר וא"כ מקשה הש"ס שפיר דחתם סופר אמאי כשר למ"ד כשר ותעשה והאיכא למיחש לחורבא דזימנין דאמר אמרו לסופר שיכתוב ואתם חתומו ומחתמו לסופר משום כיסופא אע"כ דלר' יוסי אומר אמרו פסול לגמרי ומ"ד כשר ותעשה היינו כר"מ ומקשה הש"ס שפיר לפי שיטת התוס' דלא ניחא לן למימר דפליגי אמוראי אליבא דר"י באומר אמרו לענין מילי. העולה מדברינו דלפי זה מוכח להדיא דשמואל דמכשיר בסופר מובהק ועד ממילא ע"כ דס"ל כשר ולא תעשה בכתיבה כמו בחתימה כיון דשייך בכתיבה האי חששא דשמא תשכור כמו בחתימה וכמ"ש כמה פעמים בסוגיא זו. ולענ"ד שדבר ברור הוא וממילא נתיישבה קושיא ראשונה לשיטת התוס' אלא דקושיא השניה קשה עכשיו יותר אמאי הוצרך הש"ס לומר דשמואל פליג אדר"י דהול"ל דפליג אדר"ח וכ"ש דקשה טפי לשיטת רש"י ז"ל שכתבתי דכל השקלא וטריא דשמעתין לאו מדר"ח אדשמואל פריך אלא לשמואל גופא דאית ליה נמי ע"כ חתם סופר ועד כשר וא"כ מאי מקשה לשמואל ממאן דאמר כשר ותעשה דילמא ס"ל כשר ולא תעשה וכ"ש למאי דפרישית ע"כ ס"ל כשר ולא תעשה ויבואר בסמוך:

שם אלא ר' יוסי תרתי אמר. כבר הקשיתי בזה לשאול מה הכרח לומר דשמואל פליג אדר"י דניחא הו"ל למימר דפליג אמ"ד כשר ותעשה וס"ל דר"י גופא מודה באומר אמרו וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דע"כ ס"ל לשמואל כשר ול"ת ואף לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה חתם סופר דלקמן פרק מי שאחזו משמע להדיא דר"י תרתי אמר וכתבתי שם בכוונתם דמה"ט מסקינן הכא דר"י תרתי אמר וכ"כ מהרש"א אלא דאכתי יש לתמוה דא"כ ה"ל לאתויי האי ברייתא דשמעתין ולאקשויי מינה מי מודה ר"י באומר אמרו וכל השקלא וטריא דחתם סופר לפ"ז הוא אך למותר. ולפי דרכינו דלעיל א"ש דודאי ממתני' וברייתא דמי שאחזו לא מצי לאקשויי אדשמואל ולמידק דלר"י אומר אמרו פסול מדקתני ה"ז בטל עד שיאמרו לסופר כתוב כו' ולא קתני עד שיאמר אמרו דאכתי איכא למימר דאומר אמרו כשר ול"ת מש"ה לא קתני הכי דתנא דמתני' וברייתא אתקנתא דהיתרא קא מהדרי ומש"ה מייתי הש"ס מעיקרא האי שקלא וטריא דחתם סופר דשמעינן מינה מיהת דמאן דס"ל חתם סופר ועד כשר ע"כ צ"ל דלא אשכחן שום אומר אמרו דליהוי כשר ותעשה דא"כ נפק מיניה חורבא וכבר כתבתי דמאי דקאמר שמואל והדבר צריך תלמוד ע"כ סבר דחתם סופר ועד כשר לשיטת רש"י ז"ל כמו שהארכתי ולפ"ז מוכח שפיר ממ"נ דשמואל גופא סבר דר"י תרתי אמר שאם נאמר דבאומר לג' לא שייך חששא דשמא תשכור כדפרישית לעיל א"כ תיקשי היאך מכשיר שמואל חתם סופר ועד האיכא למיחש לחורבא שיאמר לג' אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ומחתמי לסופר משום כיסופא אע"כ דאומר אמרו פסול לגמרי משום מילי או משום דלא חשיב לשמה ואם נאמר דלפ"ז ע"כ סובר שמואל דבג' נמי חיישינן לשמא תשכור וא"כ אומר אמרו אפילו בג' כשר ול"ת מש"ה מכשיר בחתם סופר אלא דלפ"ז תיקשי מנ"ל לשמואל דאמר הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרי לשליח מאי פסקא דטעמא דר"י משום מילי אי משום דקתני הכא במתני' ואפי' בב"ד הגדול יכתבו ויתנו דילמא כולי מילתא דר"י משום חששא דשמא תשכור קאמר יכתבו ויתנו שאם יאמרו לאחרים ה"ל כשר ול"ת אע"כ כדפרישית לעיל דשמואל ממתני' וברייתא דמי שאחזו פשיטא ליה דטעמא דר"י משום מילי דמשמע ליה כדמשני רב אשי לקמן דלא מיבעיא קאמר והא דקתני ה"ז בטל עד שיאמר לסופר כתוב דוקא קתני דכל שלא אמר לסופר כתוב הוא בטל בכל ענין ואפי' בג' נמי בטל מדלא קתני עד שיאמר לג' וממילא דע"כ ר' יוסי היא ומדלא קתני עד שיאמר אמרו אלמא דאומר אמרו נמי בטל נמצא דממ"נ מוכח דלשמואל ר"י תרתי אמר כן נלע"ד נכון לשיטת רש"י ז"ל ולשיטת התוס' נמי יש ליישב בזה הדרך ואין להאריך והמשכיל יבין. ועדיין יש לדקדק במאי דמסקינן דשמואל פליג עלה דר"י בחדא והיאך פליג שמואל אדר"י שהוא תנא ובשלמא לפי השיטה שכתבתי לעיל דטעמא דר"מ נמי לקושטא דמילתא הוא משום מילי לא מימסרן אלא דפליגי אדר"י בג' ובאומר אמרו א"כ א"ש דשמואל סבר כר"י בג' ובאומר אמרו סבר כר"מ אבל לשיטת רש"י ז"ל שכתב לקמן פ' מי שאחזו דטעמא דר"מ לאו משום מילי אלא משום בזיון דבעל וטעמא דר"י משום מילי ומש"ה קאמר דאפילו באומר אמרו נמי פסול וא"כ שמואל סובר דלא כמאן. אם לא שנאמר דלשיטה זו אפשר דהא דקאמר שמואל הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרן כולה משמיה דר' קאמר לה ונפרש ג"כ כשיטת הרמב"ן ז"ל דאומר אמרו לאו משום מילי פסול אלא משום דחשיב שלא לשמה וא"כ מדקאמר ר' הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרי ולא קאמר סתמא הלכה כר"י אלמא דלא סבר כר"י אלא לענין הא דמילי לא מימסרן משא"כ בהא דפוסל ר"י באומר אמרו דלאו משום מילי הוא לא ס"ל כוותיה ושמואל דאמר כר'. ואכתי פש גבן לברורי בהא דמסקינן שמואל פליג בחדא דיש להקשות מאי דוחקין לומר דשמואל פליג בהחלט וסובר דאומר אמרו כשר והא דקאמר והדבר צריך תלמוד היינו דמספקא ליה האי כתובו כתב ידן או כתב הגט הוא דהא מצינן למימר בפשיטות דהשתא דאתינן להכי פשיטא לשמואל דכתובו כתב ידן הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו והא דקאמר שמואל והדבר צריך תלמוד היינו משום דמספקא ליה באומר אמרו אי הלכה כר"י או לא. ולדרך השני שכתבתי בסמוך דשמואל משמיה דר' קא"ל ודייק הכי א"ש דלישניה דר' גופא הכי דייק דהלכה כר"י במילי לחוד ולא באומר אמרו אבל לתירוץ הראשון שכתבתי בסמוך וכמו שהוכחתי לעיל באריכות דשמואל ע"כ משמיה דנפשיה מסיים הא דמילי לא מימסרן דאי משמיה דרבי קאמר היאך פליג אביי בפ' כל הגט וא"כ הדרא קושיא לדוכת'. ויש ליישב דע"כ מוכח דשמואל פליג לגמרי ומכשיר באומר אמרו דאי ס"ד דאומר אמרו מספקא ליה לשמואל ומספיקא קאמר תצא א"כ תיקשי הא דאמר שמואל לעיל בפרק כל הגט מתנה הרי הוא כגט ואמאי האיכא אומר אמרו דבגט מספיקא פסול אפילו בכתיבה דאפשר חשיב שלא לשמה ובמתנה לא שייך האי טעמא ואף למאי דפרישית לעיל בשיטת הרב המגיד דכשר ולא תעשה נמי פסול ולשמואל היינו אפילו בכתיבה דשייך נמי שמא תשכור ולפ"ז אפילו אי אומר אמרו כשר משום מילי במתנה אכתי פסול משום כשר ולא תעשה הא ליתא דהא דשייך לומר דכשר ול"ת פסול נמי בכתיבה משום שמא תשכור היינו דוקא בגט משום דלשמואל כתב סופר מובהק ועד כשר משא"כ במתנה דלא שייך הא מילתא דכתב סופר מובהק אין שום סברא לומר דאומר אמרו פסול במתנה כמו בגט אע"כ דלשמואל בגט נמי כשר אומר אמרו וליתא להאי סברא דכשר ול"ת פסול וא"כ א"ש דמתנה הרי הוא כגט לגמרי כן נלע"ד ודוק היטב:

רש"י בד"ה אלא ר' יוסי תרתי כו' והנך אמוראי דאמרי לקמן תעשה ול"ת אליבא דר"מ פליגי כו' עכ"ל הא דלא ניחא ליה לפרש דפליגי אליבא דשמואל דמכשיר באומר אמרו יבואר בסמוך:

גמרא רב חסדא אמר כשר ולא תעשה. וכתב מהרש"ל ז"ל דהא דמוקי רב חסדא מתני' דחתם סופר כר' יוסי ולא כר' מאיר היינו משום דעכשיו הדר ביה הש"ס ממאי דאמרינן לעיל כשר ול"ת לא שכיח ולפ"ז לא מתוקמא כר"מ כו' והדבר ברור דמהרש"ל ז"ל הוצרך לפרש כן לשיטת רש"י ז"ל דלא נחית לסברא זו שכתבו התוספות בד"ה מתניתין מני דלר"מ איכא חורבא אחריתא וכדמשמע מלשון רש"י ז"ל בפשיטות וכדפרישית לעיל ובחנם השיג עליו מהרש"א ז"ל וכן במה שהשיגו מהרש"א ז"ל דבלא"ה הוצרך הש"ס לומר דרבי יוסי תרתי אמר מברייתא דמי שאחזו לא ידעתי מקום השגה זו דסוף סוף כיון דע"כ הוצרך הש"ס לומר דרבי יוסי תרתי אמר תו לא צרכינן להאי שנוייא דחיקא לומר דכשר ול"ת לא שכיחא וכדפרישית דמעיקרא נמי לא הוי מסיק הש"ס הכי אלא אליבא דשמואל ולא אליבא דרב חסדא כמו שהוכחתי שכן מבואר בלשון רש"י ז"ל בד"ה לא שכיחא ואדרבה לענ"ד לא הוי צריך מהרש"ל ז"ל לפרש הא מילתא כיון דמעיקרא נמי לא סלקא האי שינויא אליבא דר"ח לשיטת רש"י ז"ל וזה ברור:

רש"י בד"ה ולא תעשה גזירה הא אטו הא. וכבר כתב רש"י ז"ל בד"ה אלא רבי יוסי דהני אמוראי פליגי אליבא דרבי מאיר וקשיא לי טובא כיון דאליבא דר"מ פליגי מאי טעמא דר"ח דאמר גזרינן הא אטו הא דהא לר"מ לא שייך לגזור כלל כתיבה אטו חתימה דהא אפילו מצאו באשפה כשר ולא אשכחן דליגזור ר"מ כתיבה אטו חתימה אלא לענין מחובר מהטעם שכתבו התוספות בריש מכילתין דף ג' ע"ב. ועוד דהיאך אפשר לומר דלר"מ בכתיבה אומר אמרו כשר ולא תעשה ואין לסופר לכתוב אא"כ שמע מפי הבעל דהא מכשיר רבי מאיר בהדיא לכתוב טופסי גיטין ואפילו בתורף מכשיר אי לאו למ"ד דאמר משום קטטה ותקנת עגונות כדאיתא לעיל דף כ"ו ויותר יש לתמוה טובא לפרש דכל הני אמוראי פליגי אליבא דרבי מאיר דהיינו דלא כהלכתא דהא ודאי הלכה כרבי יוסי דמילי לא מימסרן כדאמר שמואל משמיה דרבי ובלא"ה נמי קי"ל דר"מ ור"י הלכה כרבי יוסי ועוד דסתם לן תנא כוותיה בפ' מי שאחזו וזה ברור לכל הפוסקים דלית הלכתא כרבי מאיר בהא. ולולי שיטת רש"י ותוספות היה נלע"ד לפרש להיפך דהני אמוראי פליגי אליבא דהלכתא וסברי כשמואל דס"ל כר"י בחדא ופליג בחדא לענין אומר אמרו דלא מיפסל ופליגי אי כשר ותעשה או לא תעשה וסובר ר"ח דכשר ול"ת דגזרינן הא אטו הא ומש"ה מוקי למתניתין דהמגרש דחתם סופר שנינו כרבי יוסי דליכא למיחש לחורבא משום דכשר ול"ת לא שכיח ולא הדר ביה הש"ס מהאי סברא והא דלא מוקי לה רב חסדא כרבי מאיר ומה"ט גופא היינו משום דלרבי מאיר בכתיבה כ"ע מודו דכשר ותעשה מטעמא דפרישית דלא שייך לגזור לרבי מאיר הא אטו הא כיון דלא דמי כתיבה לחתימה כלל דאפילו מצאו באשפה כשר. ומ"ד כשר ותעשה נמי ס"ל כשמואל דאומר אמרו כשר לגמרי ומתניתין דפ' המגרש מוקי לה כרבי יוסי גופא דפסול באומר אמרו לגמרי כדמסקינן ר' יוסי תרתי אמר. אמנם מה שלא רצה רש"י ז"ל לפרש כן היינו משום דלשיטתו טעמא דר"מ לקושטא דמילתא לאו משום מילי לא מימסרן כמ"ש רש"י ז"ל להדיא לקמן פרק מי שאחזו דטעמא דר"מ משום בזיון וס"ל מילי מימסרן לשליח נמצא דלפ"ז א"א לפרש דרב חסדא סובר כשמואל דמכשיר באומר אמרו ואפ"ה מכשיר בחתם סופר משום דלא שכיח דא"כ ה"ל לאוקמי כרבי מאיר נמי מה"ט גופא ואי משום דלר"מ כשר ותעשה בכתיבה אכתי מאי חורבא איכא ליפסול חתם סופר דהא לא שייך אידך חורבה דמקשה הש"ס וליחוש דלמא אמר לבי תרי אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ומחתמי ליה לסופר משום כיסופא דאכתי ליכא חורבה כי מחתמי לסופר דמדינא מצי למיחתמיה לרבי מאיר דהא מילי מימסרי לשליח וטעמא דבזיון נמי לא שייך הכא לגבי הסופר דבלא"ה יודע שאין הבעל יכול לכתוב מש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דרב חסדא אליבא דרבי מאיר איירי ולא ס"ל הא דשנינן כשר ול"ת לא שכיח משא"כ לפי מה שכתבתי לעיל דטעמא דר' מאיר נמי משום מילי לא מימסרן הוא א"כ אתי שפיר דר"ח לא מצי לאוקמי כר' מאיר ההיא דחתם סופר דנהי דכשר ול"ת לא שכיח אכתי איכא למיחש לאידך חורבה שיאמר לסופר ליכתוב ואתם חתומו דלר' מאיר כשר ותעשה כדפרישית דלא שייך לגזור הא אטו הא כיון דאפילו מצאו באשפה כשר וא"כ אכתי איכא חורבה דמחתמי ליה לסופר משום כיסופא ובעל לא אמר הכי ופסול לרבי מאיר נמי משום מילי לא מימסרן ומש"ה איצטריך ליה לאוקמי כר' יוסי כן נ"ל נכון וברור בעזה"י לפרש הסוגיא אליבא דהלכתא לשיטת הפוסקים כשמואל ודוק היטב ואין להאריך יותר ומה שיש לדקדק עוד יבואר בחידושנו לקמן בפ' מי שאחזו דף ע"א בעזה"י:

סליק פרק האומר