פני יהושע/גיטין/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מח עמוד ב

הניזקין פרק חמישי

רש"י בד"ה בעידית שבנכסי המזיק שנוח לו לאדם כו' ולא לגבות הרבה מזיבורית עכ"ל. ויש לדקדק מי הכריחו לפרש כן דבלא"ה איכא יפוי כח טובא שנוטל הניזק ממה שירצה אם ניחא ליה יותר בעידית פורתא יטול ואי ניחא ליה טפי בזיבורית טובא צריך המזיק ליתן לו זיבורית כדמקשה הש"ס בפשיטות בפ"ק דב"ק א"כ הורעת כוחו של נזקין דרחמנא אמר ממיטב ואת אמרת מזיבורית נמי לא ומה"ט מסיק דאי אמר הב לי זיבורית טפי פורתא שומעין לו והנראה בזה דרש"י ז"ל סובר כשיטת הרא"ש ז"ל שכתב שם דדוקא אם המזיק רוצה ליתן לו זיבורית אלא שרוצה ליתן כיוקרא דלקמיה בהא כייפינן ליה ליתן הזיבורית כזולא דהשתא אבל אם לא גילה לו בדעתו ליתן לו זיבורית כלל אלא רוצה ליתן לו דוקא עידית כדיני' לא כייפינן ליה ליתן זיבורית ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאכתי איכא יפוי כח בעידית משום שנוח לו בעידית פורתא ולא לגבות הרבה מזיבורית ודלא כשיטת הרמ"ה והטור והש"ע שנחלקו על הרא"ש ז"ל בזה כן נ"ל מלשון רש"י ז"ל וק"ל:

בד"ה אין מוציאין כו' וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי הוא מלוה בשטר עכ"ל. וקשיא לי מי הכריחו לפרש כן דהא קי"ל בפ' חזקת הבתים דף מ"ב כמימרא דרב דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואפי' בלא שטר וכדמסיק שם הטעם דנהי דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי היינו משום דלית ליה קלא דמאן דיזיף בצינעה יזיף אבל במוכר מאן דמזבין בפרהסיא מזבין וא"כ כל לשון רש"י ז"ל כאן הוא אך למותר דמשמע מלשונו דדוקא מוכר בשטר גובה ממשועבדים ולכאורה היה נ"ל ליישב דהא דאמרי' המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדי' היינו לענין אם טרפה ממנו הבע"ח משא"כ במוכר שדה שאינו שלו וטרפה הנגזל תו לא שייך ה"ט דמאן דמזבין בפרהסיא מזבין שכתב שם הרשב"ם ז"ל שהמוכר ניחא ליה שיהא פרהסיא לדבר דליתי אינשי וליקפצא זבינא ואם כן בנמצא שמכר שדה שאינו שלו אנן סהדי דניחא ליה טפי שלא יתפרסם הדבר שלא יבא הנגזל ויערער. וכזאת עלה בלבי בחידושי פרק איזהו נשך דף ע"ב ליישב הא דמקשה שם הש"ס אהא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר גובה הקרן מנכסים משועבדים ואמאי הא לא ניתן ליכתוב וקשיא לי בגווה מאי קושיא נהי דלא ניתן לכתוב אכתי גובה שפיר ממשועבדים מההוא דמוכר שדהו בעדים אע"כ כדפרישית דלענין שדה גזולה לא שייך לומר כן אלא שלא ראיתי לשום אחד מן המחברים שכתבו כן ואדרבא הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהל' מלוה כתב להדיא המוכר שדהו בעדים ויצאה מתחת יד הלוקח גובה ממשועבדים משמע דבכל ענין שיצאה מת"י הלוקח אפי' דרך גזילה גובה ממשועבדים אפילו בלא שטר וכן נראה יותר מלשון הרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מה' מכירה ובטח"מ סי' קט"ו וסי' רכ"ה ובש"ע שם ובסמ"ע ובש"ך סי' קט"ו לכך לא מלאני לבי לפרש כן וסוגיא דאיזהו נשך יישבתי שם על נכון ע"ש. אמנם בהגיעי לכאן לדקדק לשון רש"י ז"ל יראה לי שדבר זה צריך עיון גדול דלכאורה נראה כפשטא דלשון רש"י ז"ל כאן דלענין שדה גזולה א"א לטרוף ממשועבדים כ"א בשטר ולאו מטעם הנ"ל אלא כשאין לו ללוקח שטר כיצד יגבה ממשועבדים דניחוש שמא כבר פרע לו המוכר והחזיר לו דמי המכירה דאפשר שתיכף אחר המכירה נתוודע לו ללוקח שהשדה גזולה וחזר על המוכר ופרע לו ואפילו בשטר מדקדק הש"ס פרק איזהו נשך דכל שלא ניתן לכתוב משום שהיא גזולה יש לחוש לפרעון וכמ"ש שם התוס' אלא דמסיק הש"ס דשפיר ניתן לכתוב אף בשדה גזולה דאפשר דמפייס ליה מוכר לנגזל להעמידה ביד הלוקח נמצא דלפ"ז דבלא שטר ודאי יש לחוש לפרעון ואני כתבתי שם דבשדה גזולה לא חיישינן לפרעון משום שהב"ד כותבין לו טירפא ולא שמתי אל לבי דאכתי יש לחוש שמא תיכף לאחר מכירה נודע לו שהיא גזולה והחזיר לו המוכר הדמים וכיון שכן מבואר לכאורה מלשון רש"י ז"ל כאן א"כ י"ל דהכי קושטא דמילתא ומה שכתבו הפוסקים דאפילו בשדה גזולה נמי אמרינן דמוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים ע"כ נאמר דאיירי בענין דאיכא סהדי שלא זזה ידם מיד המוכר משעת המכירה עד שעת הטירפא ועכ"פ נתיישב לשון רש"י ז"ל כאן והנלע"ד כתבתי ולדינא צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה וכתובת אשה בזיבורית כו' וקשה דלמ"ד בפ"ק דכתובות דכתובה דאוריתא ויליף לה מכמוהר הבתולות כו' עכ"ל. עיקר קושייתם בזה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות ובריש ב"ק אמרי' דכל היכא דכתיב חד מד' לשונות תחת נתינה ישלם כסף דינו בעידית אבל בבע"ח אע"ג דכתיב אם כסף תלוה אפ"ה אפילו למאן דלית ליה הא דקאמר עולא לקמן דבר תורה ב"ח דינו בזיבורית כמו שאפרש אפ"ה הוי דינו בבינונית והיינו משום דלא כתיב כסף דידיה במקום תשלומין משא"כ בכתובה למ"ד דאורייתא כתיב כסף במקום תשלומין:

בא"ד וי"ל דטעמא כו' ה"נ חשו באשה שמא תקניטנו כו' עכ"ל. ונראה דלמ"ד כתובה דאורייתא לא הפקיעו חכמים מטעמא דשמא תקניטנו אלא מעידית לבינונית ולא לזיבורית כדאשכחן דר"מ דסובר כתובה דאורייתא אית ליה דגובה מבינונית והכי אמרינן נמי בפ"ק דכתובות דף י' תנא הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מזיבורית משמע להדיא דמ"ד מדאורייתא בבינונית וזה דלא כדברי מהרש"א ז"ל כאן. מיהו בס' בית שמואל סי ס"ו כתב דלמ"ד דאורייתא נמי גביא מזיבורית וצ"ע מסוגיא דפ"ק דכתובות ועיין מ"ש בזה לקמן בדף הסמוך בגמרא גבי כתובת אשה בזיבורית. אמנם גם במה דמשמע מלשון מהרש"א ז"ל דמה שהביאו התוס' בבע"ח טעמא דשמא יקפוץ וילוונו היינו אף אליבא דעולא דאמר דבר תורה ב"ח בזיבורית נלע"ד דליתא דר"ש דאמר לקמן טעמא דשמא יקפוץ וילונו אית ליה דב"ח מדאורייתא בבינונית ודריש טעמא דקרא וכן מבואר להדיא מלשון הרי"ף ז"ל שהעתיק מ"ט אמרה תורה ב"ח בבינונית והא דקאמר עולא דבר תורה ב"ח בזיבורית מוקמינן לה בב"ק דף ח' כתנאי וא"כ מייתי התוספות שפיר ראיה מב"ח לכתובה דבתרווייהו מהני טעמי נחתינן תרי דרגא מעידית לזיבורית כדאמרי' בהדיא אליבא דר' שמעון א"כ יהא בזיבורית אלא דמשום נעילת דלת בב"ח מעלינן חד דרגא לבינונית ואף למאי דמשמע ליה למהרש"א ז"ל לפרש בשיטת התוספות למ"ד ב"ח מדאורייתא בזיבורית אלא משום נעילת דלת היה ראוי להיות בעידית אלא משום שמא יקפוץ מחתינן ליה חד דרגא נמי לא ידעינן מאי נתקשה מהרש"א ז"ל בזה דהא דלא מחתינן מטעמא דשמא יקפוץ תרי דרגא היינו משום דמהני ביה טעמא דנעילת דלת לעלויי חד דרגא דאל"כ כ"ש שתנעול דלת מה שאין כן באשה א"ש דמטעמא דשמא תקניטנו מחתינן תרי דרגא משום דליכא שום טעמא לעלויי כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אין נפרעין ואע"ג דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מדאורייתא נמי כו' עכ"ל. ונראה מפירושם דאף על גב שכתב לו בהדיא אחריות נכסים בשטר אפ"ה שייך פלוגתא דאמוראי אי הוי דאורייתא דאל"כ לא הוי מקשו הכא מידי וזה דלא כשיטת הש"ך ז"ל בח"מ סי' ל"ט דהיכא שכתב לו אחריות מפורש כ"ע מודו דהוי דאורייתא ובאמת שכ"כ הרשב"א ז"ל בשמעתין בדרך אפשר לומר וכן מצאתי לרש"י ז"ל בפ"ק דקידושין דף י"ג שכ"כ להדיא אלא דהתוספות ס"פ גט פשוט כתבו להדיא דאפילו כתב לו אחריות מפורש לא מהני למ"ד לאו מדאורייתא וא"כ אזדו הכא לטעמייהו. מיהו לענ"ד דמוכח כדבריהם להדיא דאי ס"ד דהיכא שכתב אחריות בפירוש כ"ע מודו דמדאורייתא א"כ מאי מקשה הש"ס בס"פ גט פשוט דרבה אדרבה והא קאמר גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ומשני שינויא דחיקא רבה לדבריהם דבני מערבא קאמר וליה לא ס"ל ותיפוק ליה דרבה דאמר גבו קרקע איירי בשטר כדאיתא להדיא פר' יש נוחלין ועמ"ש בזה לקמן דף נ' וא"כ מסתמא איירי שכתב אחריות דהכי אורחא דמילתא דקי"ל אחריות ט"ס הוא ואם כן ע"כ בכה"ג הוו מדאורייתא אע"כ דמ"ד לאו מדאורייתא היינו בכל ענין אפילו אחריות מפורש ולענ"ד היא קושיא עצומה לשיטת הש"ך וסייעתו וצ"ע:

בא"ד ואפילו למ"ד שיעבודא דאורייתא מ"מ בע"ח דינו בזיבורית מן התורה כו' עכ"ל. כוונתם להקשות בזה דא"כ מאי איריא מפני תיקון העולם ותיפוק ליה דמדינא אין יכול לגבות מהלוקח אלא דיש לדקדק מאי פסיקא להו דמשנתינו בעיקר תקנה זו איירי מבע"ח דלמא בניזקין איירי דמדאורייתא בעידית ואפ"ה אינו נפרע ממשועבדים במקום שיש ב"ח אפילו זיבורית. ולכאורה היה נראה דהתוספות סברי דניזקין אין גובין ממשועבדים דכמלוה ע"פ דמי אם לא שעמד בדין ומש"ה נ"ל דוחק להעמיד עיקר התקנה בהכי דעמד בדין ועוד דמסתמא כיון שעמד בדין כתבו לו טירפא על העידית ותו לא שייך האי תקנתא דכגבוי ועומד דמי אלא שהתוס' כתבו להדיא בפ"ק דב"ק שהניזקין לעולם גובין ממשועבדים אי משום דמלוה הכתובה בתורה היא או משום דניזקין יש להם קול וצ"ע במהרש"ל ז"ל ביש"ש פ"ק דב"ק ובש"ך סי' ל"ט עוד היה אפשר לפרש דקושיית התוס' כאן אליבא דרבא דאמר לקמן דבניזקין גובין מן העידית אפילו מיתמי דפליג אברייתא דאברם חוזאה ומוקי לה במילי אוחרי וא"כ אפשר דמה"ט גובין אפי' מהלקוחות בעידית ואפילו כשיש ב"ח זיבורית דלמיעקר דין תורה לא עבדי תקנתא וכ"כ המאור בפ"ק דב"ק אליבא דהרי"ף ז"ל אלא דהטור ח"מ סי' קי"ט והש"ע כתבו בפשיטות דאפילו בניזקין עבדו תקנתא ומ"מ אפשר לומר דהתוספות מקשו הכי אליבא דרבא דלדידיה משמע להו דאין לחלק בין יתומים ולקוחות ולכאורה דע"כ בהכי איירי דאל"כ בלא"ה מאי קשיא להו לתוספות דאפילו בבע"ח מצינן להאי תקנתא היכא שפירש בהדיא שיגבה מהעידית ואפ"ה לא מהני לגבי לקוחות כמו דלא מהני לגבי יתומים למר זוטרא בריה דר"נ לקמן אע"כ דקשיא להו אליבא דרבא דפליג אמר זוטרא כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה אמר אביי כו' הקשה ר"ת כו' ונ"ל דאע"ג דפליג אי שיימינן בדניזק כו' מ"מ משמע ליה לאביי דבמשוייר שבו נמי פליגי כו' עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי היא גופא תיקשי כיון דרבי ישמעאל מפיק לקרא דלמיטב לענין משוייר שבו מנ"ל למידרשיה נמי לענין מיטב וכן להיפך ויש ליישב משום דתרי מיטב כתיבי מיטב שדהו ומיטב כרמו וע"כ דריש חד לענין משוייר שבו דהיינו מיטב שדהו דעלה קאי וביער בשדה אחר ומיטב כרמו ע"כ איירי לענין עידית כדכתיב כי יבעיר שדה או כרם אלמא דבאית ליה תרוייהו איירי קרא והנזק לא נעשה אלא בשדה ולפ"ז א"ש דמימרא דר"י גופא הכי דייק דקאמר מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק ותרתי ל"ל ועכ"פ הול"ל מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק אע"כ דתרתי קאמר מיטב שדהו של ניזק ומשוייר שבו ומיטב כרמו של ניזק לענין תשלומי עידית ובהכי א"ש טפי דמאי דשקיל וטרי לענין כחושה ושמינה הוי ידע נמי דפשטא דמילתא דרבי ישמעאל איירי לענין עידית אלא דמכפל לשון היה נ"ל דאיירי נמי לענין כחושה ושמינה ולא סליק אדעתא האי דמשוייר שבו כן נ"ל ולולא שהתוספות כתבו קצת בדרך אחר וק"ל:

בא"ד מ"מ משמע ליה לאביי דבמשויר נמי פליגי כו' וקשיא לי כיון דמהך ברייתא לא שמעינן בהדיא דס"ל לרבי ישמעאל בדניזק שיימינן דאדרבא איכא למימר דרבי ישמעאל לית ליה כלל דניזקין שמין בעידית מן התורה דדריש פשטא דקרא מיטב לענין משוייר שבו ואף שכתבתי בסמוך דכפל לשון מורה ע"ז מ"מ אין זה מוכרח כ"כ ומסתימת לשון התוספות לא משמע דנחתו להכי וא"כ טפי הו"ל לאביי לאתויי אידך ברייתא דלקמן דפליגי ר"י ור"ע בהדיא אי בדניזק שיימינן או בדמזיק ודוחק לומר דאביי לא הוי ידע ברייתא דלקמן ונלע"ד ליישב דמברייתא דלקמן לא מצי אביי לאוקמי מתני' דמפני תיקון העולם כר"י לענין דשיימינן בדניזק דמה תיקון העולם יש בזה הא זימנין דהוי איפכא דאי שיימינן בדניזק הוי חומרא טפי למ"ד כסף או מיטב כמ"ש התוספות לקמן וכן למ"ד בשל עולם הן שמין מש"ה מייתי אביי הך ברייתא דהכא דמדקאמר ר"ע ק"ו להקדש בהא דשיימינן בדמזיק אלמא דלעולם חומרא משכחת לה קולא לא משכחת דאל"כ לא שייך ק"ו להקדש כמ"ש רש"י ז"ל לקמן גבי מאי ק"ו להקדש ואע"ג דהתוס' דלקמן לא ניחא להו בפירש"י והקשו על פירושו דאכתי שייך ק"ו להקדש לענין דאין משלם מזיבורית יש לומר דדוקא לקמן דלא הוי ידע מאידך ברייתא דלקמן ובעי למימר דלכ"ע בדניזק שיימינן א"כ כתבו שפיר דשייך לשון ק"ו בכה"ג משא"כ הכא דהוי ידע הך ברייתא דלקמן כדפרישית דפליגי בהדיא אי שיימינן בדניזק או בדמזיק וא"כ ממילא דמברייתא דהכא נמי משמע דפליגי בתרתי א"כ אי ס"ד דשייך נמי חומרא להקדש לר"י איפכא לא הוי שייך כלל לשון ק"ו להקדש אע"כ דלא משכחת לה איפכא כמ"ש התוספות לקמן דלא ס"ל לאביי כהנך אמוראי דבשל עולם הן שמין וכן בכסף או מיטב ומברייתא דהכא מוכח לה ואם כן א"ש הא דקתני במתניתין מפני תיקון העולם כן נראה לי נכון ודוק היטב:

שם בגמרא ולרבי ישמעאל אכל כחושה משלם שמינה כו' ולכאורה יש לתמוה מאי ס"ד למימר הכי דהא כבר מוקי לה אביי בהדיא למילתא דרבי ישמעאל לענין דבדניזק שיימינן והיינו לעידית דידיה כמו שפירש"י ונראה דוחק דהאי שקלא וטריא דשמעתין דכחושה ושמינה היינו מקמי דשני אביי הכי דלישנא וסדר הגמרא לא משמע הכי. מיהו לפירוש התוספות יש ליישב קצת דפשיטא ליה לגמרא דבתרתי פליגי כמו שדקדקו התוספות מלשון לא בא הכתוב אלא דכלפי האי דאוקמי אביי בפ' הכונס לענין משוייר שבו הוי ס"ד הכא לאוקמי לענין כחושה ושמינה אלא דאכתי נראה דוחק דא"כ הא דמסיק רב אחא בר יעקב דפליגי בעידית דניזק או דמזיק הא מעיקרא לאביי נמי הכי הוא ולולא דברי התוספות היה נראה לי דהא דקאמר אביי מדאורייתא בדניזק שיימינן לר"י אין פירושו לענין עידית דניזק משום דס"ד דאין סברא לומר כן דודאי אי מיטב דקרא איירי לענין תשלומין מן העידית ודאי פשטא דקרא משמע יותר דאיירי ממיטב דמזיק דכתיב ישלם היאך דקא משלם למאי דלא ס"ד גזירה שוה דנאמרה שדה למטה וכן מדקאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב אלא לגבות מן העידית משמע דלרבי ישמעאל לא איירי מן העידית ועוד מאי לשון לניזקין דקאמר ר"ע הא פשיטא דבניזקין איירי מש"ה מכל הנך קושיות ס"ד הכא דהא דקאמר אביי דשיימינן בדניזק היינו ששמין ערוגה שמינה של הניזק וכך ישלם לו וכן הא דקאמר אביי גופא בפרק הכונס לא תימא דאכל כחושה משלם שמינה אלא לענין משוייר שבו קאמינא דשיימינן בדניזק וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל בפ"ק דב"ק ע"ש והשתא א"ש טובא לשון לניזק דקאמר ר"ע דודאי לר"י לא מצי איירי כלל בשאר ניזקין אלא בשן לחוד דשייך ביה כחושה ושמינה ומשוייר שבו משא"כ לר"ע דאיירי בעידית ילפינן מיניה לכל הניזקין כל זה למאי דס"ד מעיקרא. אמנם למסקנא דמייתי הש"ס לקמן ברייתא אחריתא דפליגי להדיא ר"י ור"ע נמי לענין עידית דניזק או דמזיק ודאי ע"כ צ"ל דבתרתי פליגי כמו שפירשו התוספות וממילא נתיישב לישנא דברייתא דהכא כדפרישית דעיקר פלוגתייהו בהך ברייתא היינו לענין משוייר שבו ובברייתא דלקמן לענין עידית דניזק או דמזיק כן נ"ל נכון בעזה"י ודו"ק:

רש"י בד"ה המוציא מחבירו כו' ודאורייתא היא בב"ק מי בעל דברים כו' עכ"ל. ויש לתמוה דהתם מקשה הש"ס גופא הא למה לי קרא סברא היא ומפיק לקרא לדרשה אחריתי ע"ש ר"פ הפרה. מיהו למאי דפרישית שם א"ש דהא דמקשה סברא היא היינו למ"ד הולכין בממון אחר הרוב ולמ"ד ברי ושמא ברי עדיף דבהכי איירי הסוגיא שם וא"כ כיון דלא אמרינן לעולם המע"ה אלא בדליכא רובא נגד המוחזק וליכא נמי ברי ושמא א"כ מקשה שפיר ול"ל קרא משא"כ אליבא דהלכתא דקי"ל המע"ה אפילו בברי ושמא ואפילו יש רוב נגד המוחזק אין הולכין בממון אחר הרוב אם כן ודאי צריך קרא להכי ועפ"ז יישבתי שם שיטת הרמב"ם ז"ל נמצא דלפ"ז א"ש מה שפירש רש"י כאן מדאורייתא היא משום דקשיא ליה מאי מקשה הש"ס הכא בפשיטות השתא דלא ידעינן משלם שמינה המע"ה ומאי קושיא דלמא איירי שהניזק טוען ברי והמזיק שמא דהכי אורחא דמילתא שהניזק יודע במיטב שדהו אי כחושה אי שמינה והמזיק אינו יודע שלא היה בשעת הנזק אבל במה שפרש"י ז"ל דמדאורייתא יליף לה והיינו כדפרישית דקרא איצטריך לענין ברי ושמא ורוב דבכל ענין צריך להגיש ראיה אליהם דוקא וא"כ מקשה שפיר. אלא דאכתי קשה מאי מקשה הש"ס בפשיטות השתא דלא ידעינן המע"ה דלמא איירי במזיק שמא וניזק ברי וא"כ המזיק הו"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שיודע בוודאי שהזיק ונתחייב ואינו יודע כמה דקי"ל דמיקרי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואם כן דלמא בהכי איירי קרא ור"ע לית ליה האי דינא דפלוגתא דתנאי היא בפרק כל הנשבעין ע"ש ואע"ג דבפרק כל הנשבעין יליף להא מילתא מקרא אחרינא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין יורשים ע"ש אפ"ה לאו דרשה גמורה היא דאיכא דמפיק התם האי קרא דשבועת ה' לדרשה אחריתי. מיהו התוס' בר"פ הפרה כתבו לחד תירוצא דלא אמרינן בחמשין ידענא דהוי משואיל"מ אלא במילתא דהוי ליה למידע משא"כ היכא דלא הו"ל למידע אמרינן המע"ה אם כן מקשה הכא שפיר דנראה דהכא נמי לא הו"ל למזיק למידע אי כחושה אכל או שמינה אלא לאידך שינויא שכתבו שם התוספות דמשמע דבכל ענין הוי משואיל"מ והיא שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וא"כ קשיא ההיא דשמעתין. והנלע"ד ליישב דהכא לענין נזיקין לא שייך האי דינא דמחוייב שבועה והיינו לפמ"ש בסמוך בלשון התוספות בד"ה אין נפרעין דבנזקין אפילו בע"פ לעולם גובה ממשועבדים אי משום דמלוה הכתובה בתורה היא או משום דיש להם קול ואם כן דינן כמו בשטרות שאין נשבעין שבועת התורה מטעמא דהו"ל כפירת שיעבוד קרקעות ובאמת הקשו התוספות בדוכתי טובא דמאן דאית ליה מלוה ע"פ גובה ממשועבדים ס"ל שיעבודא דאורייתא א"כ היאך משכחת שבועת מודה במקצת מן התורה הא הו"ל כפירת שיעבוד קרקעות ותרצו דמשכחת ליה כגון שאין לו קרקע ללוה או שמחל המלוה השיעבוד מהקרקעות נמצא דכאן לא שייך לומר כן דהא פשטא דקרא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם אלמא בדאית ליה קרקע איירי ולא מחל לו השיעבוד מהם ואם כן למאי דפרישית דהמקשה בשמעתין הוה ידע שפיר דפשטא דרבי ישמעאל איירי לענין עידית דבהכי איירי קרא אלא שסבר דע"כ איירי נמי מכחושה ושמינה וכדפרישית ממילא דלא מצי לאוקמי בכה"ג משום דהו"ל מחוייב שבועה דהא הו"ל כפירת שיעבוד קרקעות וכדפרישית. ומה שכתב' הרמב"ם ז"ל והתוספות ענין שבועת התורה לענין שור שנגח היינו משום דבתם איירי דמשתלם מגופו דוקא ולית ביה שיעבוד קרקעות ודו"ק. ואף לפי מה שהעליתי בחידושי לב"ק פרק הגוזל דלעולם לא שייך לפטור משבועה משום כפירת שיעבוד קרקעות אלא בענין שאין יכול לכפור החוב כגון שיש עדים מה שאין כן בדליכא סהדי לא מיקרי שיעבוד קרקעות והעליתי כן בראיות ברורות אם כן אכתי הו"מ לאוקמי הכא משום משואיל"מ ובדליכא סהדי. אלא דלענ"ד דבליכא סהדי בלא"ה לא שייך שבועת מודה במקצת בנזקין מדאמרינן בדוכתי טובא משמיה דרבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ולא מהימנינן ליה במגו דאי בעי הוי כפר בכל ומסיק משום דאין אדם מעיז ומסקינן פרק הגוזל דף ק"ו דהיינו דוקא במלוה אבל בפקדון מעיז ופרש"י ז"ל משום דאין לו שום טובה מזה ויכול להעיז נגדו ומדלא העיז לכפור בכל קושטא קאמר והתוספות כתבו דלא שייך לומר אין אדם מעיז אלא כשהטענה שכופר היא בהעזה שהלה מכיר בשקרו מה שאין כן בפקדון דבמגו דנאנסה ליכא העזה ולפ"ז אתי שפיר דבנזקין כיון שלא עשה לו הניזק שום טובה וגם אינו מכיר בשקרו אם יאמר שלא הזיקה בהמתו כלל שהמזיק לא היה שם אם כן שפיר יכול להעיז ומדלא העיז ודאי קושטא קאמו ותו לא שייך שבועה דמודה במקצת גביה מאי אמרת דשייך שבועה בדאיכא סהדי שהזיקה בהמתו ואינן יודעין אם כחושה אכל או שמינה דהו"ל כאומר מנה לי בידך והעדים מעידים שחייב חמשים דמחוייב שבועה מדרבי חייא קמייתא והו"ל משואיל"מ כשאומר איני יודע ומגו נמי ליכא דהא איכא סהדי. אלא דאי בדאיכא סהדי הדר הו"ל שיעבוד קרקעות כדפרישית ואם כן ממ"נ אין כאן עסק שבועה ולא שייך משואיל"מ בניזקין אלא בתם דוקא ובדאיכא סהדי שהזיק ואין יודעין כמה דליכא מיגו ושיעבוד קרקעות נמי ליכא דמגופו משלם כל זה נ"ל נכון והוא כפתור ופרח ודוק היטב:

דף מט עמוד א

גמרא שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. הא דלא מוקי לר"ע כרבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא וקרינן ביה רעהו ומחייב בניזקין כדאיתא להדיא בפ"ק דב"ק דף י"ב משום דכיון דהתשלומין לבעלים לא שייך ק"ו להקדש ולא שייך ק"ו אלא כשהתשלומין להקדש ושם ביארתי כל הסוגייא ושיטת התוספות ככל הצורך עיין שם והפוכי מטרתא למ"ל וכאן אפרש רק מה שנתחדש לי מהסוגיא שלפנינו:

תוספות בד"ה שור רעהו כו' דהא כי מוקי לה כר"ש בן מנסיא לא פרכינן שכן יפה כחו לענין ריבית ואונאה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שאין דבריהם מבוררין אצלו דמאי קשיא להו טפי לר"ש בן מנסיא מריבית ואונאה ותיפוק ליה דאיכא למיפרך מה להדיוט שיפה כחו לענין נזקי אדם ובור כדמקשו בדיבור הסמוך אע"כ דסמכו על מה שתירצו שם דקרן מקרן יליף ק"ו ואם כן מה"ט כ"ש דלא שייך למיפרך מריבית ואונאה זהו מה שנ"ל מכוונת מהרש"א ז"ל. אמנם לענ"ד דברי התוספות מבוררים כשמלה לפי שכל דבריהם בדיבור הסמוך היינו דוקא לתירוץ השני שכתבו כאן ועי"ל דכולהו נזקין פטירי בהקדש משא"כ לפי סברתם עכשיו דכולהו נזקין חייבים בהקדש לבר מקרן ואפ"ה משמע ליה להמקשן דאף בשן ורגל דחייב בהקדש לא משלמי ממיטב משום פירכא דהקדש הורע כחו בנזקי קרן וא"כ למסקנא דמוקי לר"ע כר"ש בן מנסיא ממילא דתו לא צריכינן לאוקמי הא דקאמר ר"ע ק"ו להקדש בקרן דוקא דהא ר"ע אקרא דמיטב קאי דאיירי בשן ורגל אלא דבאמת אכולהו קאמר ר"ע דלישלמו ממיטב כיון דלא שייך למיפרך שהורע כחו בנזקי קרן דאדרבה יפה כחו ולפ"ז ודאי אי הוי שייכא קושיית התוספות דבסמוך דאכתי איכא למיפרך שהדיוט יפה כחו באדם ובור לא הוו מצי לשנויי כדבסמוך דקרן מקרן יליף בק"ו כיון דבהדיוט ח"נ ובהקדש נ"ש כל שכן דמשלם ממיטב דאכתי תיקשי תינח קרן שן ורגל מאי ק"ו איכא מאי אמרת דהקדש חמור אדרבא הדיוט חמור שיפה כחן באדם ובור ואי אמרת דבאמת מודה ר"ע בשן ורגל לא שייך לומר ק"ו להקדש דמשמע להדיא דבשן ורגל דחייב בהקדש נמי מחייב ליה במיטב ועוד דאי בשן ורגל לא משלם ממיטב ה"ה לקרן כיון דעיקר מיטב בשן ורגל כתיב אלא דבאמת לפי סברת התוספות עכשיו תו לא שייך קושייתם דבסמוך דמאדם ודאי ליכא למיפרך דעכשיו משמע להו דבאדם נמי חייב בהקדש בקרן וכי יאכל פרט למזיק משמע להו עכשיו דלענין חומש לחודא קאי ומבור לחודא ודאי נמי לא מצי למיפרך שהורע כח ההקדש בבור משו"ה לא לשלמו ממיטב דהא פסולי המוקדשין וכלים נמי פטירי בבור אפילו בהדיוט ואפ"ה משלמי ממיטב בשאר נזקין אליבא דכו"ע ומה שהקשו התוספות בסמוך היינו דוקא לתירוצם השני שכתבו כאן דאפילו באדם פטור בהקדש וה"ה לכולהו נזקין א"כ מקשו שפיר שהורע כח הקדש בנזקי אדם וה"ה לכל הנזקין ולא נקטו אדם ובור אלא משום דלר"ש בן מנסיא דדריש רעהו לחיובא באדם גופא לא ידעינן אי קאי כי יאכל אקרן אלא משום דמצינן פטורא דהקדש מלשלם קרן בבור אבל לתירוצם עכשיו לא קשיא להו אליבא דר"ש בן מנסיא מאדם ובור כדפרישית אלא מריבית ואונאה קשיא להו שפיר כיון דלא שייך לשנויי דקרן מקרן יליף דר"ע אכולהו קאי כדפרישית כנ"ל נכון וברור בעזה"י ליישב שיטת התוספות כאן ודוק היטב:

בא"ד דיותר ראוי לחייב כו' ממזיק ע"י כריית בור כו' עכ"ל. גם בזה כתב מהרש"א ז"ל שדבריהם מגומגמין דהא פטורא דהקדש בבור לאו מאדם ילפינן אלא מוהמת יהיה לו ממעטינן אפילו פסולי המוקדשין כ"ש הקדש גמור ומה שרצה מהרש"א ז"ל לתרץ א"א להעמידו דכיון דדרשינן קרא דוהמת יהיה לו לאפוקי מי שאין המת שלו למעט הקדש ממילא מימעטו פסולי המוקדשין נמי ועוד דהתוס' לא נחתו הכא לענין פסולי המוקדשין לכך נלע"ד דאי לאו דיליף בור מאדם למעט הקדש לא הוי דרשינן כלל והמת יהיה לו דבור למעט מי שאין המת שלו אלא לבעלים מטפלין בנבילה והמת יהיה לו דשור הוי מוקמינן למעט פסולי המוקדשין כדמקשה הש"ס בפרק הפרה דף נ"ד ואיפוך אנא ולא הוי שייך לשנויי כדמשני התם מסתברא דבור לפטורא דפסולי המוקדשין אתא שכן פטר בו את הכלים דאדרבא יותר היה מהראוי לומר מסתברא דבשור שייך לפטור פסולי המוקדשין שכן פטר בו את ההקדש מרעהו משא"כ בבור דהקדש גופא אכתי לא ידעינן הוי מוקמינן והמת יהיה לו לבעלים מטפלין ואין להקשות אי ס"ד דוהמת יהיה לו דשור לפסולי המוקדשין רעהו למה לי דודאי אי לאו רעהו הוי מוקמינן בשור לבעלים מטפלין ודבור לפסולי מוקדשין שכן פטר בו את הכלים אבל מדכתיב רעהו מסתבר למעט נמי פסולי מוקדשין בשור לכך הוצרכו התוספות לפרש דהקדש בבור בלאו הכי ידעינן דפטור דילפינן מאדם וממילא דעל כרחך דוהמת יהיה לו דבור לפסולי המוקדשין אתא שכן פטר בו את הכלים כן נ"ל ודו"ק:

גמרא לא יהא אלא בע"ח וב"ח דינו בבינונית. אף ע"ג דהכא מדאורייתא איירי וב"ח מדאורייתא בזיבורית אלא דהכא לרווחא דמילתא קאמר אפילו לר"ש דדריש לקמן בשמעתין טעמא דקרא ולדידיה משמע דבע"ח מדאוריי' בבינונית כמ"ש לעיל שכן משמע מלשון הרי"ף ז"ל ושכן מבואר בפרק קמא דבבא קמא דהא דקאמר עולא בעל חוב מדאורייתא בזיבורית תנאי היא וכן מבואר בירושלמי:

שם וכ"ת קסבר ר"ע כל בע"ח בעידית כנזקין. בסוגייא דפ"ק דב"ק לא נזכר שם כנזקין ולכן הקשיתי שם לשאול דאכתי מאי קס"ד אליבא דר"ע מנ"ל דבע"ח בעידית כיון דלא כתיב ביה תחת נתינה ישלם כסף ואף את"ל דמשום דרשא יליף ר"ע דכל בע"ח בעידית דאכתי קשה א"כ מאי קאמר ק"ו להקדש לאומר הרי עלי מנה לב"ה ויליף בק"ו מנזקין דהו"ל למילף טפי מק"ו מבע"ח דעלמא דדמי לאומר הרי עלי מנה. ואם נפרש דבע"ח גופא בעידית לא יליף ר"ע אלא בק"ו מנזקין דבע"ח עדיף מנזקין דא"כ אדקאמר וק"ו להקדש מנזקין הו"ל למימר ק"ו לבע"ח אפילו בהדיוט וממילא ידעינן דק"ו להקדש באומר הרי עלי מנה בק"ו מבע"ח דהדיוט. אמנם לפי הסוגיא דכאן נתיישב לי דודאי הכי הוא דבע"ח בעידית לר"ע בק"ו מנזקין יליף לה דודאי בע"ח עדיף מנזיקין מדאשכחן דאפילו למ"ד בנזיקין או כסף או מיטב ואפילו יש לו כסף רשות בידו שלא ליתן לו אלא מקרקעות או סובין למאן דס"ל דלא פליגי ואילו בבע"ח כשיש לו כסף צריך ליתן לו דוקא כסף כמבואר בפוסקים. והא דלא קאמר ר"ע ק"ו לבעל חוב היינו משום דנהי דלר"ע בע"ח מדאורייתא בעידית מ"מ מדרבנן ודאי סובר שדינו בבינונית כדאמר רבי שמעון לקמן שתקנו בבינונית שמא יקפוץ וילוונו ומש"ה לא פסיקא ליה לר"ע לומר ק"ו לבע"ח דסוף סוף מדרבנן מיהא לא שקיל בעידית משא"כ בהקדש באומר הרי עלי מנה פסיקא ליה לומר ק"ו להקדש דמדרבנן נמי שקיל בעידית דבהקדש אוקמוה אדאורייתא דבעידית אפי' בהדיוט בע"ח כ"ש בהקדש וטעמא שמא יקפוץ נמי לא שייך והיינו דקאמר ק"ו להקדש מנזקין משום דעיקר מילתא בבע"ח דמדאורייתא בעידית נמי לא ידעינן אלא בק"ו מנזיקין כנ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה ור"ע ס"ל כו' וא"ת אכתי איכא למיפרך כו' בנזקי אדם ובור וכו' עכ"ל. בפ"ק דב"ק כתבו דלרבי שמעון בן מנסיא באדם נמי חייב בהקדש לשלם הקרן וכי יאכל מוקי ליה לחומש ומקשו שם מבור לחודא והניחו בקושיא אבל כאן משמע להו דלר"ש ב"מ נמי פטור באדם אפי' מתשלומי הקרן מקרא דכי יאכל והיינו מדמצינו פטורא דהקדש בבור וכדבריהם כאן כנ"ל מהסוגיא דפרק שור שנגח דף ל"ח דקאמרינן לר"ש ב"מ דיליף מדלא כתיב רעהו במועד ומאי קושיא דילמא לעולא דרעהו לפטורא אתי בתם ובמועד חייב אלא ע"כ דאי ס"ד דרעהו לפטורא כ"ש במועד דפטור מק"ו דאדם כמו שכתבתי שם אלמא דאדם פטור אלא שהתוספות שם דף ל"ח כתבו בענין אחר והיינו כשיטתם בפ"ק דב"ק ועמ"ש שם בפ"ק דב"ק לקשר קושיית התוספות לדבריהם הקודמים דבהקדש לא מיירי ע"ש:

בד"ה ועוד מאי ק"ו להקדש כו' דלענין לחיובי מזיק בהקדש לא קאמר דהא מרעהו נפקא עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דילמא אי לאו ק"ו הוי דריש רעהו לפטורא כו' ע"ש ומלבד שאין לשון הש"ס סובל כן דבפרק שור שנגח מסקינן להדיא דהא דלא דריש ר"ש ב"מ רעהו לפטורא היינו משום דא"כ לכתביה גבי מועד אלא דזה היה אפשר ליישב עפמ"ש בסמוך אמנם בלא"ה לא קשה מידי לפמ"ש התוספות בסמוך דק"ו זה אית ליה פירכא שכן יפה כח הדיוט באדם ובור ותירצו דקרן מקרן יליף וזה דוקא לענין מיטב לבתר דקים לן דמועד חייב נ"ש אבל בעיקר מילתא לא מצי למילף בק"ו דלעולם רעהו לפטורא ואי משום ק"ו הא אית ליה פירכא וזה ברור ודו"ק:

בא"ד ולא ה"ל לר"ע לאהדורי לר"י ק"ו כיון שר"י עצמו היה מודה כו' עכ"ל. נראה שדבריהם אלו דוקא לתירוצם השני שכתבו לעיל דבכל הניזקין ממעטינן של הקדש אבל לשינוייא קמא שכתבו דר"י גופא נמי לא פטר בשל הקדש אלא קרן לחוד א"כ אינו מספיק זה התירוץ שכתבו כאן דאכתי ה"מ למימר דר"ע פליג אדר"י בשן ורגל דאע"ג דחייב אפילו לר"י אפ"ה לא משלם ממיטב משום האי פירכא דהורע כחן בנזקי קרן אבל לר"ע דס"ל כר"ש בן מנסיא א"כ בשן ורגל נמי משלם ממיטב אע"כ דהכא לתירוץ השני דלעיל קאי ובני המופלא מ' בערוש שי' הקשה דאכתי מצי לאוקמי פלוגתא דר"ע ור"י לענין הרי עלי מנה לב"ה דלר"י לא משלם ממיטב משום האי פירכא דהורע כחן בנזקין ולר"ע משלם ממיטב מק"ו כיון דליכא פירכא מיהו לא קשה מידי דלפמ"ש התוספות בסמוך לר"ע נמי אית ליה פירכא דהורע כח הקדש בנזקי אדם ובור ולא שייך למילף בק"ו אלא קרן מקרן וכיון דיליף קרן מקרן ה"ה לשן ורגל דילפינן מקרן בג"ש דתחת נתינה ישלם כסף דלענין מיטב נתקבלה הג"ש וא"כ ל"ש הדיוט ל"ש הקדש לבתר דילפינן מק"ו לעיקר התשלומין בהקדש ממילא משלמי ממיטב בג"ש מקרן ולא שייך למימר אדם ובור יוכיח דהתם לא משלמי כלל בהקדש משא"כ לענין הרי עלי מנה לב"ה דלא שייך ג"ש דתחת נתינה א"כ בק"ו נמי לא מצינן למילף דמה להקדש שהורע כחו באדם ובור כן נ"ל נכון. וכל זה לתירוץ השני שכתבו התוס' לעיל אבל לתירוץ הראשון ע"כ צריך לומר כתירוץ הר"ר שלמה מדרוי"ש דסמוך ודו"ק:

בא"ד והר"ר שלמה כו' דשיימינן בעידית דניזק ולא בדמזיק כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שהלשון מגומגם ע"ש ולענ"ד דהכי קאמר כיון דבהדיוט שיימינן בדניזק ולא בדמזיק תו לא שייך לומר ק"ו להקדש דאדרבא כיון דבהקדש לא שייך לומר בדניזק יש לנו לומר דבהקדש שיימינן בדמזיק דאהני ג"ש ואהני קרא דהיכא דלא שייך בדניזק שיימינן בדמזיק ולשון ק"ו להקדש משמע דשוין לגמרי וא"כ מקשה שפיר מאי ק"ו להקדש ועיין מ"ש בזה בחידושי לב"ק ודו"ק:

דף מט עמוד ב

גמרא מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית כו' לכאורה משמע דהאי מפני מה אמרו אתקנת חכמים קאי מפני מה תקנו בבינונית ולא בעידית ואע"ג דמן התורה בזיבורית כדעולא לקמן מ"מ כיון דתקנו משום נעילת דלת היה להם לתקן בעידית מה"ט גופא משום נעילת דלת וכן נראה מסתימת לשון רש"י ותוספות וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו. אלא דלפ"ז לשון הברייתא תמוה ולשון סורסי הוא דמעיקרא הוי ליה למימר טעמא דנעילת דלת לאפוקי מזיבורית דכתיב באורייתא והדר הו"ל למימר טעמא דשמא יקפוץ וילוונו לאפוקי עידית ומדקאמר איפכא מעיקרא טעמא דשמא יקפוץ ובתר הכי מסיק אם כן יהא בזיבורית נראה לפי עניות דעתי דהאי ברייתא סברה דמן התורה בבינונית דלית ליה דעולא דבלא"ה אמרינן בפרק קמא דבבא קמא דעולא תנאי היא וכמ"ש שם בחידושינו ורבי שמעון הוא דדריש טעמא דקרא ומצאתי לי סמוכין בלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל שהעתיקו בפירוש מפני מה אמרה תורה בעל חוב בבינונית וכן מבואר בירושלמי דאיכא מאן דסבר ב"ח מן התורה בבינונית ויליף לה מהאי קרא גופא דעולא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט ודרשינן והאיש זה שליח בית דין שאם אתה אומר שהמלוה יכנס למשכנו יקח העידית ואם אתה אומר שהלוה יוציא העבוט יוציא זיבורית אבל כיון שהשליח ב"ד נכנס ומוציא היינו בינונית ע"ש בירושלמי. ולפ"ז לשון הברייתא עולה יפה כן נ"ל נכון לפי לשון הרי"ף והרא"ש ז"ל וק"ל. ועיין מ"ש בזה בלשון התוספות במשנתינו ובד"ה וכתובת אשה:

שם תוספות בד"ה וכ"מ כי היכא כו' פי' בקונטרס כו' ונראה לפרש דהכי קאמר כו' עכ"ל. ומה שלא רצה רש"י ז"ל לפרש כן דא"כ מאי דבר אחר דקאמר הא כולא חדא טעמא הוא ולולא דבריהם היה נראה לפרש בשיטת רש"י ז"ל דנהי שכתב דלאו טעמא לזיבורית הוא אכתי שייך הא מילתא למימרא דרבי שמעון לפמ"ש בתוספות במשנתינו דטעמא דרבי מאיר דאמר כתובת אשה בבינונית היינו משום דכתובת אשה דאורייתא ובעידית ומשום טעמא דשמא תקניטנו אמרו שלא תגבה בעידית אלא בבינונית ולפ"ז ע"כ רבי שמעון דאמר בזיבורית היינו משום דסובר כתובת אשה דרבנן ומדינא בזיבורית דהא בב"ח גופא לא אמרו בבינונית אלא משום נעילת דלת והכא לא שייך נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו' ועוד דבלא"ה כיון שאינו אלא מתקנת חכמים שלא תהא קלה להוציאה הם אמרו והם אמרו שלא תגבה אלא מזיבורית כדאיתא להדיא בפ"ק דכתובות דף ט' בברייתא הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מזיבורית וא"כ היינו דקאמר ר"ש לנפשיה היאך אפשר לומר דכתובת אשה אינו אלא מדרבנן משום שלא תהא קלה להוציאה א"כ כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מה"ט ועליה קאמר ד"א האיש אינו מוציא אלא לרצונו כן נ"ל לולא שהקדמונים לא פירשו כן וק"ל:

גמרא פיסקא כתובת אשה בזיבורית אמר מר זוטרא בריה דר"נ לא אמרן אלא מיתמי אבל מיניה דידיה בבינונית. לכאורה משמע דמר זוטרא אפיסקא דמתניתין קאי אף ע"ג דבלשון המשנה וכתובת אשה והכא בפיסקא כתובת אשה אפ"ה אין לדקדק בכך ולפ"ז היה נראה בעיני בפשיטות דמר זוטרא לאו מסברא דנפשיה פשיטא ליה הא מילתא דכתובת אשה מיניה דידיה לכ"ע בבינונית דמהיכי תיתי דחיק נפשיה כולי האי בלישנא דמתניתין וברייתא לאפקינהו מפשטא דמשמע דאיירי מיניה דידיה דומיא דב"ח וניזקין דקתני להו בהדדי בין במשנה בין בברייתא ואי משום דפשיטא ליה טובא דכתובת אשה גרושה לא גרע מב"ח הא ודאי ליתא דהא קי"ל כרבנן דרבי מאיר דאפילו מטלטלי דידיה אף בגרושה נמי לא משתעבדי כמו שהוכיחו התוס' בכמה דוכתי והסכימו כמעט רוב המפרשים ופוסקים אף ע"ג דבבע"ח לכ"ע גובה ממטלטלין דידיה דמיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה אלא ע"כ דטעמא דמר זוטרא משום דס"ל כתובה דאורייתא וכמ"ש התוספות וכמה פוסקים ולפ"ז ודאי מן התורה דינה בעידית מיניה דידיה דהא כתיב בה כסף ישקול וכמו שהקשו התוספות במשנתינו אלא דמשום טעמא דשמא תקניטנו שכתבו התוספות לעיל במשנה לא משמע למר זוטרא לאחותה תרי דרגי אלא חד דרגא דומיא דטעמא דשלא יקפוץ וילוונו בבע"ח ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך באידך מימרא דמר זוטרא דמשמע דאיהו ואביי סברי דכל בע"ח דינו מדאורייתא בבינונית ולית להו דעולא כמו שאבאר וכמ"ש בסמוך בלשון הברייתא וא"כ ממילא דכתובת אשה נמי מדאורייתא בבינונית כמו בע"ח ולא כניזקין אף ע"ג דכתיב בה כסף דהא מוקמינן למתניתין כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא בנזקין גופא וכיון דהאי טעמא לא שייך בכתובה ממילא דינה בבינונית ועוד דאפילו את"ל דס"ל כעולא דב"ח דינו בזיבורית אפ"ה איכא למימר דאין כתובת אשה בכלל דהא מקרא דיוציא אליך העבוט יליף לה דדינו להוציא פחות שבכלים והך מילתא לא שייך כלל בכתובת אשה אף בגרושה דהא לא גביא כלל ממטלטלים מדאורייתא דלא מישתעבדו כדפרישית כל זה היה נ"ל ברור בטעמא דמר זוטרא דניחא ליה לאוקמא לרבנן דמתניתין אליבא דהלכתא דבהא ס"ל כרבי מאיר דכתובה דאורייתא וכ"ש לאוקימתא דרבינא דמוקי למתניתין כרבי עקיבא ור"ע אית ליה כתובה דאורייתא בפרק אלו נערות אלא דלפ"ז קשיא טובא א"כ אמאי מסקינן בסמוך למימרא דמר זוטרא בתיובתא מעיקרא דתקנתין דקתני בברייתא ואכתי מאי קושיא דלמא אין הכי נמי דתנא דברייתא סובר דאף מיניה דידיה נמי בזיבורית והיינו משום דס"ל כתובה דרבנן תדע דהא רבי שמעון דברייתא אדר' יהודה קאי דקאמר כתובת אשה בזיבורית ושמעינן ליה לרבי יהודה בפ' אע"פ דף נ"ו דס"ל כתובה דרבנן ומש"ה ס"ל דאף מיניה דידיה בזיבורית מעיקרא דתקנתין משא"כ מר זוטרא גופא אתנא דמתניתין קאי ואליבא דהלכתא לשיטת הפוסקים כתובה דאורייתא ואף דאפשר לומר בזה דרבינא דמותיב מעיקרא דתקנתין אדמר זוטרא אזיל לשיטתיה דתנא דמתניתין גופא רבי שמעון הוא וברייתא אמתניתין קאי ומקשה שפיר אלא דאכתי קשה אסתמא דתלמודא אמאי מסיק למר זוטרא בתיובתא דלמא לא ס"ל לגמרי כרבינא באוקימתא דמתניתין אלא כשינויא דאביי ורב אחא בר יעקב לעיל. מיהו גם בזה יש ליישב דאכתי מאי דוחקיה למר זוטרא לאוקמא מתניתין מיתמי דפשטא דלישנא לא משמע הכי ואי משום דבעי ליה לאוקמא למתניתין בהילכתא סוף סוף למאי דאיצטריך לאוקמי כרבי ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן אכתי הוי דלא כהלכתא כן נ"ל ליישב. אמנם יותר נראה דקים ליה לתלמודא דמר זוטרא לאו אפיסקא דמתני' קאי אלא אפיסקא דברייתא קאי כמו שדקדקתי מלשון כתובת אשה ולא קאמר וכתובת אשה כלישנא דמתניתין אלא ע"כ דאברייתא קאי משום דמהאי טעמא דברייתא דייק למילתא כיון דלישנא דברייתא משמע דבע"ח מן התורה בבינונית א"כ ה"ה לכתובת אשה וכדפרישית דאי למאן דאית ליה דעולא דבע"ח מן התורה בזיבורית א"כ אין מקום לומר כתובת אשה בבינונית אלא ע"כ דאתנא דברייתא גופא קאי א"כ מקשה שפיר מעיקרא דתקנתין ובזה נתיישב ג"כ הלשון מעיקרא דתקנתין דמשמע דעליה קאי מר זוטרא ואתי שפיר נמי לישנא דגמרא דאמר אביי תא שמע הניזקין שמין כו' ואי ס"ד דמר זוטרא גופא אהאי מתניתין קאי לא שייך כלל האי לישנא יתירא אלא ע"כ דאברייתא קאי וכדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

תוספות בד"ה משום חינא כו' ולעיל נמי כו' ונראה כפר"ח כו' עכ"ל. מה שכתב מהרש"א ז"ל במ"ש התוספות ולעיל נמי שכוונתם בזה דלא משמע דפליגי ר"מ וחכמים בסברות הפוכות הוא פירוש נכון. אמנם גם בזה אין אנו צריכין לפירוש מהרש"א ז"ל אלא כוונת התוספות דאף לדידן דקי"ל דכתובת אשה בזיבורית והיינו משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו' אפ"ה אמרינן בכתובות גבי ינתנו לכושל שבהם דהיינו לכתובת אשה משום חינא וזה ברור בכוונת התוספות ודלא כמהרש"א ז"ל אבל מ"ש מהרש"א ז"ל בפי' שיטת רבינו חננאל דלרבנן דר"מ הוי עיקר טעם דכתובת אשה בזיבורית משום דאשה רוצה לינשא יותר כו' ובהכי ניחא להו טפי מלחוש לחינא דרבינו חננאל דחייש ר"מ כו' ולענ"ד אין עיקר לדברים אלו דמה נתינת טעם יש בזה שהאשה רוצה לינשא שתגבה בזיבורית אי הוי שום סברא שתגבה בבינונית משום חינא דרבינו חננאל ואדרבא זה הטעם דאין איש רוצה לישא כ"כ כמו האשה הא נמי בחינא דרבינו חננאל שייכא שצריך לעשות תקנה שיקפצו בני אדם עליה לאחר שיגרשנה הראשון וליכא למימר דטעמא דרבנן דאם אתה אומר שתגבה האשה בבינונית מעיקרא מימנעי אינשי ולא נסבי הא ליתא דהא מסקינן בסמוך דהאי טעמא דרבנן לא איצטריך אלא מיניה דידיה ולא מיתמי וא"כ אטו עיניו נותן בשעת נישואין לגרשה דנחוש דמשום בינונית לזיבורית ע"י גירושין לימנע ולא לינסב ואדרבא בכל מקום חששו חכמים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דבדידיה תליא מילתא כדמסיק נמי הכא שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו אלא ע"כ דעיקר מילתא דאמרי רבנן יותר ממה שהאיש רוצה לישא אינו אלא לאפוקי דלא נימא איפכא שתגבה בבינונית משום חינא דרש"י ז"ל וזה ודאי אף לפר"ח והיינו כדברי מהרש"ל ז"ל שכתב דמ"ש התוספות בלשון המשנה בד"ה וכתובת אשה כו' דלא תימא אשה נמי משום חינא היינו דלשון חינא דרש"י ז"ל תפסו לריהטא דלישנא כן נראה לי ברור. ועיין מה שאכתוב בסמוך גבי תיובתא דמר זוטרא ודו"ק וכן מה שכתבו התוספות לעיל בדיבור הקודם דחיישינן לחינא היינו נמי לפום ריהטא דלישנא תפסו לשון חינא כפירש"י ז"ל וכ"כ מהר"ם ז"ל והוא ברור:

בד"ה בקבלן כו' ושמא היינו שלקח מעות מיד המלוה ונתן ללוה כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהר"ם ומהרש"א ז"ל ופירושם דחוק ולענ"ד בחנם נדחקו דכוונת התוספות דדוקא התם בנשא ונתן ביד איירי דבתחילת הלוואה לקח הקבלן המעות מיד המלוה ואם כן לא היה למלוה כלל שום עסק עם הלוה אלא הקבלן הוא לוה גמור משא"כ הכא דעיקר חיוב הכתובה הוא על הבעל שנתחייב בשעת הנשואין והמטלטלין שמסר לידה לאו בתורת פרעון יהיב לה אלא בתורת משכון ומ"מ עיקר חיוב הכתובה נשאר עליו שכל נכסיו אחראין לה וא"כ אף שהחזיר אח"כ המשכון לבעל בציווי האשה ע"י שהוא נעשה ערב קבלן עבור המשכון או בכתובה סוף סוף שם קבלן עליו ולא לוה כנ"ל נכון וברור ודו"ק:

בד"ה אלא למ"ד כו' דאפילו מיירי בקטנים כו' מ"מ לא היה להם לגבות כ"א מזיבורית כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות ופירושו מוכרח לפי שיטת התוספות אלא דהיא גופא תיקשי מה סברא יש בזה כשיש ליתומים זיבורית ולקבלן בינונית שיגבה מהקבלן ג"כ זיבורית דהא בהדיא קאמר הכא בשמעתין דבניזקין ובע"ח כיון דמחיים קא מגבו איהו נמי הקבלן הכי קמגבי וא"כ בתחלת הקבלנות נתחייב לשלם בעידית לנזקין ולבע"ח בבינונית ומאי תליא ביתומים כיון דבקבלן ממי שירצה יפרע וכן משמע בפשיטות מכל הפוסקים דלא אישתמיט שום פוסק לכתוב סברא כזו לענין קבלן ואחר העיון שהרשב"א ז"ל בחידושיו הרגיש בזה ונדחק ליישב בשם הרמב"ן ז"ל ואף בכל זה לא הונח לו ע"ש שהניחו בצ"ע. אמנם כן ראיתי שהמגיד משנה (בפרק כ"ו מהל' מלוה ה"ג) והביאו הב"י בסי' קכ"טכתב דכשיש ללוה זיבורית ולקבלן בינונית אינו יכול לגבות מהקבלן ג"כ אלא זיבורית וכתב דהכי משמע מסוגיא דשמעתין ואם כן יהיו דברי הרשב"א ז"ל כסותרין דמ"ש בשמעתין משמע להיפך ולמאי דפרישית אתי שפיר דודאי לגבי הלוה גופא איכא למימר דלא נתחייב לו הקבלן אלא כפי הנכסים שיש לו ללוה בינונית או זיבורית אבל לענין היתומים כיון דמדינא מיתמי נמי ניזקין בעידית ובע"ח בבינונית אלא אריא הוא דרביע עלייהו תקנת חכמים דמיתומים בזיבורית ומקטנים כלל וכלל לא עד שיגדלו בהא פשיטא ליה להרשב"א ז"ל דלא איכפת לן בנכסי היתומים כיון דאיהו קא מגבי כמחיים מגבי בנזיקין ובע"ח כן נ"ל בשיטת הרשב"א ז"ל ושיטת התוספות צ"ע ואם נאמר דאפילו בהאי סברא פליגי צ"ע שלא נזכר בפוסקים ודו"ק ועיין בסמוך:

בד"ה אי לית ליה כו' פירש בקונטרס כו' וקשה דהכא איירי בקבלן. ולכאורה יגדל נא התימה על רש"י ז"ל. אמנם לענ"ד יש ליישב דרש"י ז"ל סובר דהא דמפלגינן בגט פשוט לענין ערב או קבלן היינו דוקא כשאמר המלוה בשעת הלוואה ממי שארצה אפרע תחילה דבערב לא מהני ובקבלן מהני דהכי משמע פשט השמועה שם לפי מסקנת הש"ס דהא דקאמר וקבלן אף ע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מהערב אדלעיל מיניה קאי דאיירי בהדיא דאמר ממי שארצה אפרע ואף דבפוסקים לא משמע כן דבקבלן בכל ענין יכול ליפרע ממנו תחלה מ"מ אין בזה סתירה לשיטת רש"י ז"ל כיון דמשמע ליה הכי מסוגיא דשמעתין ושכן נראה פשט השמועה בסוגיא דגט פשוט וכבר כתבתי בדיבור הסמוך דאף לפירוש התוספות דבקבלן אין יכול לגבות מבינונית כיון דמיתמי גבי מזיבורית ובהכי מפרשי סוגיא דשמעתין וגם דבריהם אינן עולים להלכה לפי שיטת הפוסקים. אמנם כן אחר העיון מצאתי שהרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק גט פשוט כתב להדיא בשם יש מפרשים דבקבלן נמי אינו יכול לתבעו תחילה אלא אם אמר ממי שארצה אפרע אלא שהוא הכריע דלא כדבריהם ולפ"ז ממילא נתיישבה שיטת רש"י ז"ל שסובר כיש מפרשים כיון דפשטא דשמעתין משמע הכי ולולא פירש"י ותוס' היה באפשר לפרש שיטה אחרת לפי שיטת הרמב"ן והרא"ה ז"ל והנימוקי יוסף והריטב"א דביתומים קטנים אין נזקקין לנכסי ערב אפילו בקבלן דכיון דביתומים קטנים חיישינן טפי לצררי או לשובר א"כ מהקבלן נמי לא גבי דעלייהו דידהו הדר ונראה מדבריהם דדוקא כשיש נכסים ליתומים קטנים הוא דאין נפרעין מהקבלן אבל כשאין להם נכסים דלאו עלייהו הדר נפרעין מהקבלן א"כ מקשה שפיר בשמעתין דע"כ בדלית להו נכסים איירי דאל"כ לא היו נפרעין מהקבלן לגבי יתומים קטנים ומסתמא בקטנים איירי. מיהו אף שהרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל נדחק בסוגיא דשמעתין ולא ניחא ליה להרמב"ן ז"ל לפרש כשמעתיה וכדפרישית היינו משום דלא פסיקא ליה לפרש דוקא ביתומים קטנים אבל למאי דפרישית לעיל בשיטת רבינו יונה דבלא"ה ע"כ איירי בקטנים אם נאמר דכתובה דאורייתא א"כ א"ש טפי ודו"ק:

דף נ עמוד א

גמרא אמר רב הונא ת"ש מעיקרא דתקנתין כו' ואי ס"ד מיתמי האי משום דיתמי הוא תיובתא. פירוש אי ס"ד דביתמי איירי מאי איריא טעמא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא לאפוקי מטעמא דחינא דהא אפילו הוי שייך טעמא דחינא בכתובה כמו טעמא דנעילת דלת בבע"ח אפ"ה לא הוי חיישינן לחינא גבי יתמי כדלא חיישינן נמי לנעילת דלת בבע"ח לגבי יתמי להגבותו מבינונית אבל קשיא לי אכתי אמאי מסקינן הא דמר זוטרא בתיובתא משום האי קושיא דהא בסמוך בשמעתין מסקינן דהא דאין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית היינו משום דלא מסיק אדעתא דמלוה דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי וא"כ נראה דדוקא בבע"ח שייך לומר דלא מסיק אדעתיה דמית לוה משום דניתן לגבות מחיים אבל בכתובה דלא ניתן לגבות מחיים וכדאמרי' לעיל בשמעתין להדיא כתובה דלאחר מיתה מגבי כו' אלמא דעיקר כתובה סתמא לאחר מיתה הוא דגירושין לא שכיחי כמו מיתה. ולפ"ז שפיר איצטריכא עיקרא דתקנתין דאי לאו האי טעמא הוי חיישינן לחינא אפילו לגבי יתמי שתמנע לכתחילה להינשא משום דמסקא אדעתא דמיית ותדע דהא עיקר טעמא דחינא דמייתי הש"ס בדוכתי טובא לענין השבעת כתובה או למכור שלא בב"ד ולענין ינתנו לכושל שבהם בכתובות דף פ"ד בכולהו איירי מיתמי ולאחר מיתה אלמא דודאי מסקא אדעתא דמיית בעלה וכ"ש דקשה טפי לפירוש רבינו חננאל בפירוש חינא לא שייך האי טעמא כלל אלא בשעת הגוביינא דהיינו לאחר מיתה דהיינו מיתמי. מיהו נראה ליישב דבלא"ה קשה יותר אעיקרא דתקנתא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אתא לאפוקי מטעמא דחינא א"כ מ"ש דבכל דוכתי חיישי רבנן לחינא בכתובות ולא אמרינן יותר ממה שהאיש רוצה לישא דלפי זה ליתא לטעמא דחינא כלל כמ"ש לעיל דאף לשיטת רבינו חננאל הכי הוא אע"כ דהא דחיישינן בעלמא לחינא היינו דוקא בענין שהאשה תחוש לעצמה שתפסיד כתובתה לגמרי כגון בההיא דינתנו לכושל שבהן וכן בההיא דמוכרת שלא בב"ד שאם אתה אומר שצריכה ב"ד אפשר דהאשה בושה לבא לב"ד ותפסיד לגמרי וכן לענין שבועה ובכה"ג ודאי אפילו לענין נעילת דלת דבע"ח דמסקינן בסמוך דלא מסיק אדעתיה דמית לוה אפ"ה היכא דמפסיד לגמרי ודאי מסיק אדעתיה דמית לוה דמהאי טעמא איפסיקא הילכתא מלוה ע"פ גובה מהיורשים משום נעילת דלת וע"כ דהא דאמרינן דלא מסיק אדעתיה דמית לוה היינו דוקא לענין בינונית וזיבורית דמשום האי רווחא פורתא לא מסיק אדעתא לנעול הדלת שמא ימות הלוה וא"כ לענין חינא דכתובה נמי הכי הוא דנהי דבעלמא חיישינן אפילו לגבי יתמי היינו היכא שתוכל הפסיד לגמרי משא"כ לענין בינונית וזיבורית פשיטא ליה לתלמודא דלא חיישינן לחינא גבי יתמי ולפי זה דמי טעמא דחינא לגמרי כמו טעמא דנעילת דלת בב"ח וא"כ מקשה הש"ס שפיר עליה דמר זוטרא אי ס"ד מיתמי אמאי איצטריך עיקרא דתקנתא לאפוקי מטעמא דחינא דבלא"ה לא חיישינן לחינא ביתמי כן נ"ל נכון ומתוך מה שכתבתי העליתי תירוץ מספיק על מה שהקשו התוספות בכתובות דף פ"ד דגבי כושל שבהן דהיינו כתובת אשה משום חינא חיישינן טפי לחינא מלחוש לנעילת דלת דבע"ח והכא בשמעתין לענין בינונית וזיבורית חיישינן טפי לנעילת דלת בבע"ח דגבי מה"ט מבינונית ולא חיישינן לחינא בכתובה להגבותה מבינונית ודחינן לטעמא דחינא משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא ולמאי דפרישית אתי שפיר דהא למסקנא דשמעתין ע"כ עיקרא דתקנתא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא איירי מיניה דידיה דומיא דבע"ח בבינונית ובכה"ג ודאי נעילת דלת דבע"ח עדיף משא"כ התם דלאחר מיתה איירי ודאי חינא דכתובה עדיף מנעילת דלת דבע"ח דלא מסיק אדעתיה דמית לוה שיכול לגבות מחיים ואף ע"ג דלפמ"ש היכא דמפסיד לגמרי בע"ח נמי מסיק אדעתיה אפ"ה חינא דכתובה בכה"ג עדיף טפי דלא ניתן כתובה לגבות מחיים ועיקר טעמא דחינא היינו לאחר מיתה היכא שתחוש שתפסיד לגמרי כדפרישית. ומתוך לשון התוספות בכתובות תבין דליתא לדברי מהרש"א ז"ל בפירוש התקנה דיותר ממה שהאיש רוצה לישא לאפוקי מחינא דר"ח אלא כפירוש מהרש"ל ז"ל ע"ש ותמצא כדברי וכמו שהוכחתי לעיל בלשון התוספות ודוק היטב:

תוספות בד"ה פחות שבכלים וה"ה כשבא ליתן לו קרקע כו' אבל פחות שבכלים היינו מיטב כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ז"ל שכתב דלענין פחות שבכלים לא איצטריך קרא וכי איצטריך קרא לקרקע דזיבורית עכ"ל. ופירושו מוכרח לפי פירוש התוספות אבל באמת שזהו דוחק דלענין פחות שבכלים נמי איצטריך קרא דבע"ח מנזקין לא ילפינן דאית ליה פירכא מה לנזיקין שכן הורע כחן בהקדש ובלא"ה מסברא איכא למימר דלענין תשלומין ודאי ב"ח עדיף מנזקין תדע דהא לפי אמת בנזקין אף אם יש לו מעות רשאי ליתן קרקע או סובין ובבע"ח צריך ליתן דוקא מעות אם יש לו שכן הסכמת כל הפוסקים כמ"ש ר"ת בפ"ק דב"ק וכן אם יש לו קרקעות ומטלטלין בניזקין רשות ביד הניזק ליתן לו ממה שירצה ובבעל חוב צריך ליתן לו מטלטלים דוקא אם רוצה המלוה בכך משום דמקרבא טפי לזוזי וא"כ לענין פחות שבכלים נמי אי לאו קרא הוי אמינא דצריך ליתן לו מהמובחר שיש לו דדוקא ניזקין ילפי כולהו מהדדי בג"ש דתחת נתינה ישלם כסף מה שאין כן בבע"ח ומה נמלצו לחיך אמרי יושר של הרמב"ן ז"ל בס"פ גט פשוט שכתב דאע"ג דפחות שבכלים מיטב הוא היינו לענין תשלומין דוקא אבל האי קרא דוהאיש אשר אתה נושה יוציא אליך העבוט לא איירי כלל בתשלומין אלא שנכנס למשכנו ובתורת משכון מוציא אליו פחות שבכלים ואע"ג דאינו רשאי למכרו דלאו בתורת פרעון שקליה וא"כ דאפילו לענין משכון חס רחמנא עליה דלוה להוציא פחות שבכלים ממילא דכל שכן לענין פרעון אפילו בקרקע חס רחמנא דיהיב ליה זיבורית ע"ש שכתב שכן מבואר בירושלמי בפרקין והדברים נכוחים למבין:

בד"ה כיון דדינא מדאורייתא בעידית נראה דסבר שיעבודא דאורייתא כו' עכ"ל. ונראה מבואר מפירושם דאפילו היכא שכתב אחריות מפורש בשטר אפ"ה שייך פלוגתא אי שיעבודא דאורייתא או לא דהא בשמעתין בהכי איירי שכתוב בו שבח וכ"כ התוספות להדיא ס"פ ג"פ ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בלשון התוספות במשנתינו בד"ה אין נפרעין אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן כתב דאיכא למימר דרבא נמי סבר שיעבודא לאו דאורייתא אלא דשאני הכא שכתב אחריות מפורש בשטר ובהא כ"ע מודו דשיעבודא דאורייתא וכבר כתבתי בלשון התוספות לעיל במשנתינו שיש להקשות קושיא עצומה לשיטה זו מסוף פרק גט פשוט אלא דמסוגיא דשמעתין נמי קשה דאם כן מאי מקשה בסמוך מברייתא דאברם חוזאה והא ניזקין מדאורייתא בעידית ומאי קושיא דבניזקין נהי דמדאורייתא בעידית היינו מיניה דידיה אבל מיתמי ולקוחות שיעבודא לאו דאורייתא מה שאין כן בהא דאיירי רבא שפירש לו אחריות בשטר ודאי שיעבודא דאורייתא והש"ך בח"מ סי' ל"ט הרגיש בזה וכתב דניזקין מלוה הכתובה בתורה היא ולכ"ע שיעבודא דאורייתא לענין יורשין והביא ראיה לדבריו. ולענ"ד א"א להעמיד שיטה זו כדמוכח ממימרא דרבא גופא ספ"ק דערכין דכל השקלא טריא דמלוה הכתובה בתורה היינו דוקא לענין גוביינא מדרבנן עשאו כמלוה בשטר וכן נראה מלשון התוספות פ"ק דקידושין דף י"ג שהם בעלי סברא זו אבל לומר דמלוה הכתובה בתורה עדיפא ממלוה בשטר זו לא שמענו ומה שהעליתי בענין זה תקצר היריעה מהכיל וכבר כתבתי קצת בביאורי לח"מ סי' ל"ט ודעתי להוסיף אי"ה קונטרס מיוחד בתכלית הביאור ואין כאן מקומו מיהו מצד אחר נ"ל שאין דברי התוספות כאן מוכרחים דשפיר מצינן למימר דרבא סבר שיעבודא לאו דאורייתא אלא מדרבנן ואפ"ה א"ש הא דקאמר כיון דמדאורייתא בעידית והיינו מיניה דידיה ממילא דלתקנת חכמים דגבי מיתמי היינו נמי כדינא דאבוה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו. ותדע דהא למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפ"ה מודה דמדרבנן גובה מלקוחות כל א' כדינו ניזקין בעידית וב"ח בבינונית דהכי איתא להדיא בברייתא בפ"ק דב"ק מכרן כאחד כולם נכנסין תחת הבעלים ניזקין בעידית ב"ח בבינונית והלכה מורווחת היא בישראל ומעולם לא נחלק אדם על זה וכיון דאפילו בלקוחות דעדיפי מיורשים אמרו כן אם כן סובר רבא דביורשים נמי הכי הוא דכיון דשיעבודא מיהא מדרבנן ממילא דתקנו כעין דאורייתא שגובה כל א' כדינו דאורייתא לגבי אבוהון אלא דוקא בבע"ח כיון דמדאורייתא בזיבורית ורבנן הוא דתקנו בבינונית משום טעמא דנעילת דלת ממילא דאזלינן בתר טעמא כיון דמיתמי לא שייך נעילת דלת כדאמרינן בסמוך דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה מש"ה אוקמוה אדאורייתא כיון דלא שייך האי תקנתא ביתמי מה שאין כן בפירש לו השבח דלאו משום נעילת דלת גובה מאבוהון אלא מדאורייתא ממילא דדיינינן להו מדרבנן כדינא דאבוהון כמו הלקוחות ומשו"ה פריך שפיר מניזקין דהוי נמי מדאורייתא מעידית מיניה דידיה ואפ"ה מיתמי בזיבורית. ואחר העיון מצאתי קצת מדברי בלשון הש"ך אלא שלא נתן טעם וראיה לדבריו ולמאי דפרישית א"ש טפי. אמנם כן אחר כל אלה מותיבנא תיובתא כלפי שנאיה דהרשב"א ז"ל והש"ך היאך אפשר לומר כלל דרבא בשמעתין סובר דשיעבודא לאו דאורייתא ותיפוק ליה דעיקר מימרא דרבא בשמעתין היינו ממימרא דעולא דב"ח דבר תורה בזיבורית ובסוף פרק גט פשוט קאמר עולא שיעבודא דאורייתא ורבה פליג עליה ואמר שיעבודא לאו דאורייתא ומקשה הש"ס דרבה אדרבה ואמרינן התם וכי תימא איפוך דרבה לדעולא והאמר עולא ד"ת ב"ח דינו בזיבורית אלמא דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דמאן דאית ליה הא דעולא דב"ח דין תורה בזיבורית ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא ואע"ג דהא דאמרינן ב"ח דינו בזיבורית היינו מיניה דידיה כבר צווחו קמאי דקמאי בפירושים שונים בהסוגיא דפרק גט פשוט ואף אני בעניי הכינותי ליישב בכמה דרכים בעה"י סוף כל דבר התלמוד סובר בפשיטות דמאן דאית ליה הא דעולא ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא וא"כ כיון דרבא בשמעתין מההיא דעולא דייק למילתיה א"כ ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא. ולפענ"ד הקושיא עצומה ג"כ על רבותינו בעלי התוס' וסייעתם שפסקו בסוף פרק גט פשוט כמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ואפ"ה כולם כא' כתבו דקי"ל כהא דעולא ד"ת ב"ח בזיבורית וכן נראה מלשון התוספות כאן כמו שאבאר בסמוך וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא בגמרא מסקינן פרק גט פשוט דהא בהא תליא כדפרישית ולדעתי צריך נגר ובר נגר דיפרקיניה ועיין בחידושי לקידושין דף י"ג ע"ב ושם תירצתי לנכון ובקונטרס אבאר אי"ה באריכות גדול ודוק היטב:

בא"ד ומר זוטרא ואביי דסברי מיתמי בזיבורית כו' דקסברי שיעבודא לאו דאוריית' כו' עכ"ל. ויש לדקדק היאך אפשר לומר דאביי סבר שיעבודא לאו דאורייתא דהא בפרק כל שעה גבי פלוגתא דאביי ורבא בב"ח אי למפרע גובה או מכאן ולהבא אמרינן התם היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתא מלוה וטריף ואתא מלוה ופריק ובשלמא לענין זבין לוה דאתא מלוה וטריף מלקוחות יש לומר דהיינו מדרבנן אבל לענין אקדיש לוה כיון דשיעבודא לאו דאורייתא א"כ שפיר אקדיש והיאך הפקיעו חכמים שיצאו הקדש לחולין. מיהו אפשר כיון שתקנו חכמים שיעבוד נכסים א"כ אוקמוה ברשות המלוה וממילא דאין יכול להקדיש והו"ל כמקדיש דבר שאינו שלו. ותדע דהכי הוא דהא ממתני' מייתי התם מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים ומדלא מקשינן מהאי מתניתין עליה דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אלמא דאיהו נמי מודה דאין יכול להקדיש. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי כיון דאביי סבר למפרע גובה ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא דליכא למימר דאף למ"ד שיעבודא דרבנן נמי למפרע גובה דא"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ גט פשוט דרבה אדרבה דאמר גבי בכור גבו קרקע יש לו פי שנים אלמא שיעבודא דאורייתא וכפירוש הרשב"ם ז"ל שם דכיון דיש לו פי שנים אלמא דהו"ל כמאן דאחזיק בחיי דאבוהון ומאי קושיא דלמא אף למאי דסבר רבה שיעבודא לאו דאורייתא אלא מדרבנן אפ"ה מצי סבר דהו"ל כמאן דאחזיקו בחיי דאבוהון דלמפרע גובה אע"כ דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא לא מצי סבר למפרע גובה דנהי דמ"ד מכאן ולהבא גובה אין הכרח אי סבר שיעבודא דאורייתא או לא דמדאורייתא נמי יש לומר דמכאן ולהבא גובה דהכי הוא לקושטא דמילתא אבל מ"ד למפרע גובה ע"כ שיעבודא דאורייתא וא"כ אביי דאמר למפרע גובה ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא וצריך עיון ליישב:

בא"ד א"נ לא פלוג רבנן ביתמי עכ"ל. וקשיא לי תינח למר זוטרא דמסברא אמר הכי אבל לאביי דקאמר תדע ודאי קשה מאי ראיה מייתי שהרי על זה אנו דנין דאי ליתא לדמר זוטרא ע"כ דפליגי רבנן ביתמי דלעולם אוקמוה אדאורייתא וא"כ מאי מייתי תדע מבע"ח דלמא שאני התם דמדאורייתא בזיבורית אם לא שנאמר דאביי לית ליה הא דעולא דב"ח מדאורייתא בזיבורית אלא מדאורייתא בבינונית כמ"ש לעיל בברייתא דר"ש דדריש טעמא דקרא ומשום שמא יקפוץ וילוונו ושלא ינעול דלת אמרה תורה בבינונית אלא דהתוספות ודאי לא נחתו להכי כמ"ש לעיל דנהי דבב"ק דף ט' אמרינן להדיא דעולא תנאי היא כתבו שם לפרש בענין דכ"ע סברי עיקר מילתא דעולא ואפילו ברייתא דר"ש דלעיל בשמעתין. ויש ליישב בדוחק ועיין מ"ש שם בחידושינו לב"ק. אבל יש לי בזה מקום עיון על דברי רבינו הגדול הרי"ף ז"ל שכתב בשמעתין דהלכתא כרבא ואח"ז כתב ומיהו איכא למימר כיון דאביי ורב נחמן קיימו בחדא שיטתא הו"ל רבא יחיד לגבייהו ולית הלכתא כוותיה עכ"ל. וכיון שמצאנו להרי"ף ז"ל ס"פ גט פשוט שפסק בהדיא כמ"ד שיעבודא דאורייתא א"כ ע"כ צ"ל דמר זוטרא משמיה דרב נחמן ואביי נמי מצו סברי דשיעבודא דאורייתא ואפ"ה סברי דבכל ענין אין גובין מיתומים אלא זיבורית אפילו כשפירש לו שבח והיינו ע"כ כתירוץ השני של התוספות כאן דלא פלוג רבנן ואי ס"ד דהרי"ף ז"ל סובר כעולא כמ"ש הרב הבית יוסף בשמו בטוח"מ סי' ק"ג ע"ש א"כ היאך כתב הרי"ף ז"ל כאן דליתא לדרבא משום דהו"ל ר"נ ואביי רבים לגביה ותיפוק ליה דמימרא דאביי נדחה בע"כ דאיהו לית ליה דעולא ואנן קיי"ל כעולא ממילא אזלא ליה תדע דאביי וממילא הו"ל לפסוק כרבא מיהו כבר כתבתי דמלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל בריש פירקין שכתבו ברייתא דר"ש והוסיפו להעתיק מ"מ אמרה תורה ב"ח בבינונית אלמא דליתא לדעולא ומ"ש הבית יוסף להרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו להא דעולא לא זכיתי למצוא היכא כתב הרי"ף כן דבפ"ק דב"ק מייתי דעולא תנאי היא ולא הכריע ואם יצא כן להרב הב"י ממ"ש הרי"ף ז"ל סוף פ' גט פשוט הא דאמר עולא דבר תורה אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר גובה ממשועבדים דשיעבודא דאורייתא ומשמע שם בגמרא דהאי מימרא דעולא ואידך מימרא דיליף דב"ח מן התורה בזיבורית תרווייהו בהדי הדדי מישך שייכן ואי משום הא לא איריא דודאי מאן דאית ליה דב"ח מן התורה בזיבורית מקרא דעולא דוהאיש אשר אתה נושה בו ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא כדאמרינן שם בגמרא אבל לעולם אפילו מאן דאית ליה דעולא דשיעבודא דאורייתא אפ"ה מצי סבר דב"ח מדאורייתא בבינונית אי משום דקרקעות מפחות שבכלים לא ילפי דפחות שבכלים מיטב נינהו כמ"ש התוספות בסמוך או משום דוהאיש אשר אתה נושה בו בשליח בית דין מדבר דדרכו להוציא בבינונית כמ"ש לעיל בשם הירושלמי דתנאי פליגי בפירושא דהאי קרא אי בבינונית או בזיבורית ולפ"ז נתיישבה שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל כהוגן אלא דמשמע דלית להו דעולא וכ"כ הנמוקי יוסף בשם הרמ"ה ז"ל שסובר דלא כעולא ואם כן מ"ש בש"ע הלכה פסוקה בח"מ סי' ק"ג דבינונית וזיבורית ב"ח בזיבורית משום דקיי"ל כעולא ולפמ"ש הרי"ף והרא"ש והרמ"ה ז"ל סוברים להדיא דליתא לדעולא ודברי הרמב"ם ז"ל בזה סותרין זה את זה ולענ"ד צ"ע לדינא ודוק היטב:

בד"ה מאי עידית כו' ועוד דפירש הקונטרס כו' אם כן הורעת כחן של ניזקין אצל בינונית דכה"ג פריך בפ"ק דב"ק עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל במשנתינו דמלשון רש"י ז"ל שם בד"ה בעידית משמע שסובר כשיטת הרא"ש ז"ל בפ"ק דב"ק דדוקא היכא שגילה דעתו המזיק שרוצה ליתן לו בינונית אלא שרוצה ליתן כיוקרא דלקמיה בהא שייך לומר הורעת כחו אצל בינונית וצריך ליתן כזולא דהשתא אבל אם אינו רוצה ליתן לו בינונית כלל אלא עידית דוקא לא כייפינן ליה וא"כ ממילא אין מקום לקושיית התוספות כאן על פירש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא או דילמא משום דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה כו' כבר כתבתי דאע"ג דבסוף פרק גט פשוט מסקינן דמלוה ע"פ גובה מיורשים משום נעילת דלת אלמא דמסיק אדעתיה דמית לוה והכא מסקינן דל"ש גדולים ל"ש קטנים וע"כ משום דלא מסיק אדעתיה אלא דיש לחלק דדוקא לענין בינונית וזיבורית אמרינן הכא דלא מסיק אדעתיה אבל בעיקר הגוביינא מן היורשים שאם לא יגבה מהם יפסיד לגמרי בהא ודאי מסיק אדעתיה דמית לוה וקל להבין:

דף נ עמוד ב

גמרא בעי רב אחדבוי במתנה היאך ופירש"י היאך מגבי מזיבורית בני חורין או מבינונית משועבדים עכ"ל. משמע מזה דעיקר התקנה דאין נפרעין ממשועבדים במקום ב"ח לא שייך אלא לענין משועבדים בינונית ובנ"ח זיבורית אבל כששניהם בינונית או זיבורית לא הוצרכה התקנה דמדינא לא מצי למיגבי מלקוחות אלא מבני חורין וכן משמע מהא דמסקינן ואיבעית אימא דשוו כולהו אהדדי אלמא דבכה"ג אתי שפיר דמדינא גובה דוקא מהאחרון וצריך ליתן טעם בדבר אמאי הוי הכי מדינא דליכא למימר כיון דנכסי דבר איניש אינון ערבין ביה וקי"ל לא יתבע מן הערב מש"ה לא מצי לגבות מלקוחות או ממקבלי מתנה כשיש נכסים ללוה גופא דאם כן בבינונית וזיבורית נמי אמאי איצטריכא תקנתא דהא מדינא נמי אם יש ללוה זיבורית ולערב בינונית אפ"ה אינו יכול לתבוע את הערב אע"כ דנכסי דבר איניש עדיפי בהא מערב דעלמא וא"כ אפילו בינונית ובינונית. לכך נראה דבבינונית ובינונית מדינא לא מצי למיגבי מלקוחות כיון דאיהו גופיה מצי למידחי מבינונית לבינונית מאיזה שירצה וא"כ כשמכר ללוקח מכר לו כל זכות שבידו נמצא דהלוקח יכול לדחותו מבינונית שלו לבינונית דבני חורין ומה"ט גופא פשיטא לתלמודא דבמתנה נמי הכי הוא שנתן לו כל זכות שבא' לידו דקי"ל נותן בעין יפה נותן טפי ממוכר והשתא אתי שפיר דלמאי דמסיק דשוו כולהו כהדדי שגובה מן האחרון דכיון שקודם שנתן להאחרון לא היה לבע"ח שום שיעבוד על מקבלי המתנה כ"א על אותו בינונית שנשאר ביד הנותן נמצא ששיעבודו הוא ביד האחרון:

גמרא ואע"ג דקמא בינונית ובתרא זיבורית כו' עיין באריכות בחידושי הרשב"א ז"ל דמשמע ליה דמדינא הכי הוא דקמא גבי בינונית ובתרא זיבורית דכי היכי דאקדמיה לפרעון הכי נמי אקדמיה ליטול מן העידית או בינונית לגבי זיבורית וכתב שבעלי התוספות נסתפקו בזה ולפי' התוספות שלפנינו לא מוכח מידי דאיירי מזה ואף שאין אני כדאי לכאורה איפכא מסתברא דכיון שדין מקבלי המתנה על היתומים א"כ לעולם דינם בזיבורית ואם לא הספיקו הזיבורית כנגד כולם א"כ הראשון יפרע מהזיבורית והאחרונים מן הבינונית שכן הוא בלשון הרא"ש ז"ל בפ"ק דבבא קמא בשם הריב"א ז"ל שכל מי שזמנו קודם צריך לגבות תחלה אפילו הם ניזקין שדינם מהעידית כיון שזמנם קודם אם הלה לקח זיבורית באחרונה גובה ניזקין מהזיבורית ע"ש אם לא שנאמר דהרשב"א והרמב"ן ז"ל פליגי אשיטת הריב"א אלא דבש"ע סי' קי"ט הובא' דברי הריב"א ז"ל בלי שום חולק. ובאמת לא ידעתי מי הכריחו להרשב"א ז"ל לפרש כן דפשטא דשמעתין הכי קאמר כיון דקפסיק ותני גובין מהאחרון אלמא דלעולם הדין כן ולא סגי בלאו הכי אף ע"ג דזימנין קמא בינונית ובתרא זיבורית כגון שהיורשים הגבו לקמא בינונית ולבתרא זיבורית דבדידהו תליא כיון דמיתומים לעולם בזיבורית. וא"כ כיון דלפירוש התוספות איירי הכא במתנת שכ"מ במקצת שדינם על היתומים א"כ אתי שפיר כדפרישית וכן העלה הרשב"א ז"ל גופיה דאיירי במתנת שכ"מ במקצת ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה אע"ג דקמא בינונית קשה קצת כו' והא רישא דקתני גובה מכולם ע"כ צריך לפרש דנפסדין כולם כו' דהתם פשיטא דשקיל בינונית עכ"ל. ולענ"ד דבר זה צריך עיון דלפמ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דב"ק גבי אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם כתב שם דאפילו גבי יורשים רשות ביד הב"ח ליקח מאיזה מהם שירצה אם אין לכל אחד שדה שלימה ולא שיטול מכל אחד חצי שדה וכתב שם בשם רבי יהודאי גאון דה"ה לשני לקוחות שלקחו כאחת רשות ביד הבע"ח לגבות מאיזה מהם שירצה ואין ללוקח אחד על חבירו כלום ולא חילק שם בין בינונית לזיבורית וא"כ משמע דדוקא היכא שנתרצו כל הלקוחות כאחד וכן היורשים צריך לגבות כדינו אבל אם לא נתרצו יכול לגבות מאיזה מהן שירצה וכ"כ שם הסמ"ע סי' ק"ח וא"כ הא דקתני הכא גובה מכולם מצי לפרש שפיר שגובה מכל אחד מהם שירצה וכן משמע שם בתוספות שכתבו דהא דבא ב"ח וגבה חלקו של אחד מהם היינו כשעשאו אפותיקי ולא ניחא להו לפרש שאחד מהם הוא בינונית ואחד מהם זיבורית דבע"כ גובה מזיבורית ואין יכול לגבות כלל מהבינונית שאין שיעבודו על היתומים בבינונית אע"כ דהא דאמרינן אין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית היינו דוקא כשנתרצו כל היתומים יחד אבל בלא נתרצו לא אלא דהתם משמע להו דאיירי מסתמא שתובע חובו מכולם כאחד ומש"ה הוצרכו לפרש באפותיקי משא"כ הכא מצינן לפרש דהא דקתני גובה מכולם היינו מאיזה מהם שירצה כיון שקנו כולם כאחת וצ"ע ודו"ק:

גמרא אין מוציאין לאכילת פירות מ"ט אמר עולא אמר ר"ל לפי שאינן כתובין כו' והא דקתני מפני תיקון העולם אף ע"ג דמדינא נמי אינו גובה ממשעבדי במלוה ע"פ מיהו עולא משמיה דריש לקיש קאמר לה וכן רבי אסי משמיה דרבי יוחנן ורבי יוחנן ור"ל לטעמייהו דסברי בפרק גט פשוט שיעבודא דאורייתא אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר אלא דאכתי איכא למידק כיון דאכילת פירות ושבח קרקעות אינן כתובין א"כ מאי שנא דנקיט הני טפי משאר מלוה ע"פ דלא גבי ממשעבדי מדרבנן משום פסידא דלקוחות מיהו לפירש"י אתי שפיר דאכילת פירות לאו בע"פ היא אלא בשטר אלא משום תיקון העולם עשאוהו כמידי דלא כתיבא ותדע דהכי הוא דהא קי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים משום דמכירה אית לה קלא וא"כ לפ"ז אפשר דמדינא שבח ופירות נמי היה ראוי לגבות ממשועבדים שבשעת המכר יצא הקול שמכר שדהו וקיבל אחריות על השבח ועל הפירות אלא דמפני תיקון העולם עשאוהו כדבר שאין לו קול וכנ"ל:

רש"י בד"ה לפי שאין כתובין כו' אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא עכ"ל. נראה מפירוש רש"י ז"ל דאיירי בנגזל שטרף מהלוקח מגזלן השדה עם הפירות וחוזר לגבות הקרן ממשועבדים והפירות ושבח מבני חורין וכ"כ להדיא במשנתינו וכ"כ הרב מברטנורה אלא שהתוספות יום טוב השיג עליו וכתב שאוקימתא זו נדחית בגמרא בפ"ק דב"מ אלא דאוקמוה התם בבא נגזל לגבות פירות מגזלן ע"ש וכתב שכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות. ושארי ליה מאריה לבעל תי"ט שכתב שאוקימתא זו שכתב רש"י ז"ל והברטנורה נידחית בגמרא ונהי דהכי הוא לפום ריהטא מהסוגיא דב"מ דף י"ד ע"ב היינו אליבא דשמואל דאמר המוכר שדה ונמצאת שאינה שלו אין לו שבח ללוקח ומשום הכי שקיל וטרי התם לאוקמי ההיא דשמעתין בנגזל גופא משא"כ למסקנא שם דף ט"ו דאמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ממילא דמוקמינן למשנתינו דלאכילת פירות ולשבח קרקעות כפשטיה דאיירי בלוקח מגזלן שבא לטרוף הפירות שטרף הנגזל ממנו ובהכי איירי סוגיא דשמעתין דאמרינן לפי שאינן כתובין ואינן קצובין והיינו דוקא אי איירי בלוקח משא"כ אם נפרש דאיירי בנגזל גופיה מוקמינן לה התם בפ"ק דמציעא דאיירי שעמד בדין על הקרן ולא עמד בדין על הפירות ולפי זה לא שייכי כלל הנהו טעמי דאינן כתובין ואינן קצובין כמו שהקשו שם באמת בתוס' בד"ה כשעמד בדין ע"ש וכל זה ברור ומה שדקדק בעל התוספות י"ט מדקתני לאכילת פירות כבר כתבתי בזה בחידושי לב"מ ובאמת אתי שפיר שכל הפירות שאכל הלוקח צריך לשלם לנגזל ואח"כ חוזר הלוקח עליהם וכל זה ברור ולשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות צ"ע ודו"ק:

בד"ה מעיקרא להכי איתקין כו' לפי שאין לך אדם רוצה ליקח כו' אם מזון אשתו ובניו חוזרין עליו עולמית עכ"ל. נראה שהוצרך לזה משום דקשיא ליה כתובה אמאי תקנו חכמים שיגבה ממשעבדי ולא חששו לתיקון העולם אע"ג שכל אדם יש עליו חוב זה אלא לפי שהוא דבר קצוב לא חששו בכך משא"כ במזון אשה ובנות שחוזרין עליו עולמית הו"ל דבר שאין לו קצבה מש"ה חששו לפסידא דלקוחות. ולפ"ז היה נראה לכאורה דרש"י ז"ל סובר דלרבי יוחנן וריש לקיש כתובין וקצובין בעינן אלא דא"א לומר כן דא"כ אמאי הוצרכו רבי אסי ורבי זירא לומר מעיקרא הכי איתקין הו"ל למימר בפשיטות דמזון האשה ובנות נמי לא גבו מששעבדי לפי שאינן קצובין לכך נראה דודאי אפילו לרש"י סברי ר' יוחנן וריש לקיש דבעלמא לא תליא מידי בקצובין או אינן קצובין דאף בשאין קצובין לא חששו לתיקון העולם כיון שכתובין תו לא שייך לומר אין לך אדם שלוקח שדה מחבירו אלא דוקא במזון האשה ובנות שכל אדם מוטל עליו חוב זה מתנאי ב"ד וא"כ אין לך אדם שקונה שדה מחבירו כיון שאין לדבר קצבה משא"כ כתובה דהוי קצובין עשו תנאי ב"ד לגמרי דליהוי ככתובין ובאכילת פירות ושבח קרקעות אף על גב דאינן קצובין אפ"ה אי הוו כתובין הוי גבי ממשעבדי כיון שאין דבר זה דלוקח שדה גזולה מצוי בכל אדם לא שייך תיקון העולם בזה אלא לפי שאין כתובין כך נראה לי:

תוספות בד"ה כתובין הן כו' וא"ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה כו' וי"ל דהשתא לית ליה האי שינוייא כו' עכ"ל. משמע מזה דבמסקנא בטעמא דאימור צררי אתפסה לחוד סגי לענין מזון האשה והבנות דלא גבי ממשעבדי וקשיא לי מאי תיקון העולם דקאמר במתני' הא מדינא לא גביא משום חששא דצררי אתפסה וריהטא דכולא סוגיין משמע דתיקון העולם דקתני במתני' אכולהו קאי וכן בברייתא דלקמן דקתני מזון האשה והבנות דפליגי ר' יוסי ורבנן אי הוי טעמא משום אין כתובין או אין קצובין ובמזון הבנות לא איצטריכו להני טעמי אלא חששא דצררי אתפסה ובשלמא לתירוץ השני שכתבו כאן אתי שפיר דדוקא בקנו מידו שייך טעמא דצררי וא"כ היכא שלא קנו מידו דלא שייך חששא דצררי הוצרכו להנך טעמי דאין כתובין או אין קצובין והיינו נמי תיקון העולם דמתני' אבל לתירוצם הראשון קשה מיהו בפרק הנושא כתבו התוספות עוד תירוץ אחר דאיצטריך טעמא דאין כתובין להיכא שהודה האב קודם מותו שלא התפיס צררי ע"ש וכאן לא רצו לפרש כן משום דלכאורה לא מיתסבר לומר דליהני הודאת האב לגבי לקוחות דהא בכל דוכתא פשיטא לן דחיישינן לקנוניא אע"כ דעיקר כוונת התוספות שם לאו לגבי לקוחות שקנו מהאב איירי אלא לענין לקוחות שקנו מהיורשים איירי דבכה"ג ודאי מהני הודאת האב דכיון שהודה האב קודם מותו ממילא אישתעבדי ניכסין ומזונות וכשמכרו היורשים אח"כ הו"ל כמוכר דבר שאינו שלהם אבל בשמעתין דאיירי בטעמא דקצובין משמע דאיירי לענין לקוחות שקנו מהאב כמו שאפרש בסמוך מש"ה לא רצו לפרש כאן דאיירי כשהודה כן נ"ל ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוספות יבואר לקמן בד"ה אימר צררי אתפסה ע"ש ודו"ק:

גמרא רבי חנינא אמר לפי שאין קצובין. הש"ך בח"מ סי' ס' הקשה מכאן על הוראת הרמב"ם ז"ל ורבותיו דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נתחייב כלל לשלם אפילו מבני חורין ואפילו קנין לא מהני. וכבר חלקו עליו כל האחרונים אלא שהש"ך שם כתב דכולהו סוגיא דשמעתין ודפ"ק דמציעא משמע להדיא דלא כהרמב"ם ז"ל ורבותיו ע"ש שהאריך. ולענ"ד כוונתו דמוכח משמעתין ומסוגיא דפ"ק דמציעא דף י"ד דאכילת פירות ושבח קרקעות ממשעבדי הוא דלא גבי אבל מבני חורין גובה והכא אמרינן דאכילת פירות ושבח קרקעות אינן קצובין ואפ"ה גובה מבני חורין כן נ"ל בכוונת הש"ך ואי משום הא לא איריא דהרמב"ם ז"ל גופא לא קאמר אלא המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב והיינו בדבר שלא היה חייב בו והיינו דמדמי ליה הרמב"ם ז"ל למתנה דלא מהני בדבר שאינו מסוים משא"כ אכילת פירות ושבח קרקעות דגובה מב"ח לאו משום דמחייב עצמו הוא דחייב אלא בי דינא הוא דמחייבי ליה תדע דהא איפסקא הלכתא שם בפ"ק דמציעא במוכר שדה ונמצאת שאינו שלו יש לו ללוקח מעות מהמוכר ויש לו שבח אע"פ שלא פירש לו השבח וכן לפירות וכן מבואר בכל הפוסקים בלי חולק ואע"ג שהמפרשים כתבו הטעם בזה דלענין שבח ופירות נמי אחריות ט"ס הוא סוף סוף מהא גופא מוכח שדין גמור הוא שהמוכר מחוייב לשלם ללוקח כל דמי הפירות שנתן הלוקח להנגזל או לבע"ח אי משום תקנת לקוחות או מטעמא אחרינא נמצא דלא דמי כלל למחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דאיירי ביה הרמב"ם ז"ל ורבותיו דאינהו איירי שמחייב עצמו דרך מתנה וזה ברור ודלא כהש"ך. (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע ומה שהביא עוד הש"ך דכן משמע בסוגיא דב"מ דף ט"ו מהא דאמר ליה שמואל לרב חיננא וכו' אמליך וכתב שופרא ושבחא ופירות וכו' ולענ"ד משום הא נמי לא איריא דאע"ג דלשמואל צריך לימלך דלא אמרינן בכה"ג טעות סופר הוא אפ"ה לא דמי למתנה כלל אלא שמחייב עצמו בדבר שהוא חייב שהרי הנגזל בדין טרף ועוד דבלא"ה מצינו למימר בפשיטות דשבח דאיירי ביה שמואל היינו לענין דאם גזל השדה משובחת והכסיפה כמ"ש רש"י שם להדיא וא"כ הוי שפיר דבר קצוב וכדמשמע נמי בש"ס להדיא דלענין פירות לשמואל נמי היינו שגזל שדה מליאה פירות ואין להאריך וכבר הארכתי פרק קמא דבבא מציעא ע"ש וכ"ש דממזון האשה והבנות אין ראיה דמה שגובין מבני חורין היינו מתנאי ב"ד ומנתחייב לזון בת אשתו כבר הרגיש הרמב"ם ז"ל בעצמו וכתב דבשטרי פסיקתא ודאי חייב ע"ש:

תוספות בד"ה רבי חנינא כתובין וקצובין בעי לריש לקיש לא מיבעיא ליה אי קצובין וכתובין בעי או לאו עכ"ל. כבר כתבתי דודאי א"א לומר דריש לקיש כתובין וקצובין בעי דא"כ מאי איצטריך עולא לאהדורי אטעמא במזון אשה ובנות דמעיקרא הכי אתקין ולא קאמר לפי שאין קצובין אלמא דהכי שמיע ליה לעולא מר"ל גופא דכתיבה לחוד מהני אלא דלאידך גיסא דמספקא ליה לתלמודא דרבי חנינא קצובין אע"פ שאין כתובין קאמר א"כ יש לדקדק נמי אמאי לא מספקא ליה הכי נמי אליבא דר"י ור"ל דנהי דכתיבה לחוד מהני איכא למימר דקצובין לחוד נמי מהני ובסמוך דמקשה הש"ס עליה דעולא ורב אסי מההיא דבנותיהן ניזונות ממשועבדים משמע לפירש"י ותוספות דפשיטא לתלמודא דלר"י ור"ל לא מהני קצובין לחוד ובשלמא לפירש"י בסמוך דהא דמספקא לן לרבי חנינא דקצובין אף על פי שאין כתובין היינו משום דס"ל מלוה ע"פ גובה ממשועבדים א"כ אפשר לומר כיון דפשיטא לן בכולה תלמודא דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות כדאיתא במשנה בפרק גט פשוט וכמו שאבאר בסמוך ממילא לא ניחא לתלמודא לומר דר"י ור"ל סברי דמע"פ גובה ממשועבדי' ודוקא אליבא דרבי חנינא מספקא לן משום דלכאורה פשטא דלישנא הכי משמע דקצובין לחוד מהני אבל לפירוש התוס' בסמוך דהא דמספקא לן לר"ח אי קצובין אע"פ שאין כתובין היינו במידי דאית ליה קלא דהו"ל כמוכר שדהו בעדים אם כן הדרא קושיא לדוכתיה דלר"י ור"ל נמי יש לומר דמהני קצובין לחוד במידי דאית ליה קול ולא מקשה הש"ס לקמן בשמעתין מידי ושם אבאר עוד בזה ודו"ק:

דף נא עמוד א

תוספות בד"ה או דלמא כו' פי' בקונטרס כו' ואין נראה דבהדיא תנן בפרק גט פשוט דגובה מנכסים בני חורין עכ"ל. ואע"ג דר"י ור"ל נמי קאמרי בפרק גט פשוט דמלוה ע"פ גובה בין מיורשים בין מלקוחות אפ"ה פשיטא להו להתוספות דמדין תורה קאמרי דגובין מלקוחות אבל מדרבנן ודאי דמע"פ אינו גובה מלקוחות משום פסידא דלקוחות וכדתנן להדיא בפרק גט פשוט מיהו לשיטת רש"י ז"ל אפשר לומר דלא תיקשי לרבי חנינא ממתניתין דפרק גט פשוט דר"ח סבר דפלוגתא דתנאי היא כדאשכחן דפליגי תנאי בסוף פרק קמא דערכין במלוה ע"פ אי גובה מיורשין וסובר ר"ח דה"ה לענין לקוחות. ואע"ג דלפ"ז לא הוי מקשה הש"ס דסוף פרק גט פשוט מברייתא דהחופר בור עליה דרב כיון דפלוגתא דתנאי היא. מיהו אין אנו אחראין לתרץ קושיא זו דהא בהדיא משמע בספ"ק דערכין דההיא דהחופר בור פלוגתא דרבי יהודה וחכמים היא שם ואפילו הכי מקשה שם הש"ס מברייתא דהחופר בור וכבר הרגיש רש"י ז"ל שם בזה וכתב דלא ניחא לאוקמי סתם ברייתא דהחופר בור בפלוגתא דתנאי מ"מ לרבי חנינא ע"כ מוקי כתנאי דלא תיקשי עליה מתני' דפרק גט פשוט אמנם בלא"ה יש מקום אתי ליישב שיטת רש"י ז"ל דלא תיקשי לר"ח מתניתין דגט פשוט דהא דקתני התם מלוה ע"פ גובה מנכסים ב"ח ולא ממשועבדים היינו משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא והא דקסבר רבי חנינא הכא דמלוה ע"פ גובה ממשועבדים היינו היכא דלא שייך חשש פרעון כיון שהוא תוך זמנו כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בא"ד ומפר"ת דהכא לא איירי כו' אבל שאר מילי הוי כמכר דאמרינן המוכר שדהו בעדים כו' עכ"ל. ואע"ג דהא דהמוכר שדהו בעדים הלכה פסוקה היא אפילו לרב דסובר שיעבודא לאו דאורייתא וכ"ש למאן דאית ליה שיעבודא דאורייתא ואפ"ה מיבעיא ליה אליבא דר"ח היא גופא אי אמרינן דדוקא הלוואה לית ליה קלא משום דבצינעה יזיף אבל שאר מילי הוי כמכר או דלמא דדוקא מכר אית ליה קלא כפי' הרשב"ם ז"ל שם בפרק המוכר את הבית משום דמוכר מפיק קלא כי היכי דליקפצו זביני אבל שאר מילי בעל פה לית ליה קלא ודמיא להלוואה. ולפ"ז צ"ל דהא דמקשה הש"ס מהא דמוציאין לפרנסה ובעי למיפשט דקצובין לחוד מהני ודחי הש"ס שאני פרנסה דאית ליה קלא אע"ג דלפי סברת הפשטן נמי איירי בהנך דקצובין ואית להו קלא מ"מ דחי הש"ס שפיר לעולם דשאר מילי דקצובין לית להו קלא בעל פה ודמיא להלוואה אלא שאני פרנסה דאית ליה קלא טפי כן נ"ל וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ודו"ק:

גמרא והא פרנסה דמיקץ קייצא מיכתב לא כתיבא וקא מוציאה. משמע דבעי למפשט דקצובין אע"פ שאין כתובין גובה ממשעבדי וקשיא לי א"כ אמאי אין מוציאין למזונות דנהי דמזון הבנות לא קייצי כבר כתבו התוס' בפרק הנושא דהיינו לגבי משועבדים שלקחו מאבי הבנות דבשעת נישואין לא קייצי שאין ידוע כמה בנות יהיו לו אבל לרבי חנינא דקאמר אין מוציאין למזונות ע"כ היינו מלקוחות שקנו מהיורשין דומיא דמוציאין לפרנסה דאיירי בע"כ בכה"ג וא"כ לגבי היורשין שכבר מת האב מזון הבנות נמי קייצי שאין היורשין חייבין לזון הבנות אלא עד דתתבגרין או דתלקחן לגוברין קודם הבגר אבל טפי מזמן הבגר ודאי לא. וכ"ש דקשה טפי לשיטת רש"י ז"ל דלמאי דמספקא אי לר"ח קצובין אע"פ שאין כתובין היינו משום דמלוה ע"פ גובה ממשועבדים א"כ אמאי אין מוציאין למזונות דהא מיקרי קייצי כדפרישית אם לא שנאמר דרבי חנינא סבר נמי ה"ט דלעיל דמעיקרא הכי אתקין דמזון האשה והבנות לעולם לא ליגבי ממשעבדי אלא שהרשב"א ז"ל בחידושיו לא כתב כן מדלא מיבעי נמי לר"ח אי כתובין אע"פ שאין קצובין אלמא דפשיטא לתלמודא דר"ח לית ליה הא דמעיקרא הכי אתקין ומש"ה הוצרך לטעמא דאינן קצובין וא"כ מוכח דכתובין לחוד לא מהני ע"ש באריכות. מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו דכל מזונות מיקרי אין קצובין אפילו אם הזמן קצוב אפ"ה שמא יתייקרו וכמו שאכתוב בסמוך שהיא שיטת רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל אבל רש"י ותוספות ודאי סברי דכל שיש זמן קצוב למזונות לא מיקרי אין קצובין וא"כ ע"כ צ"ל דהא דלרבי חנינא אין מוציאין למזונות ממה ששיעבדו היורשין היינו משום דמעיקרא הכי אתקין ולא חיישו לדקדוקו של הרשב"א ז"ל דדייק מדלא מספקא לן לר"ח אי כתובין לחוד מהני משום דפשטא דמילתא דר' חנינא משמע דלא אתא אלא לאפלוגי אדר"י ור"ל דאמרי לפי שאין כתובין משמע אי הוי כתובין מהני ואתא ר"ח לומר דלא מהני לפי שאין כתובין כן נראה לי ובתחלת העיון היה נ"ל ליישב בדרך אחר דכיון דבשעת החיוב שנתחייב בשעת הנשואין מתנאי ב"ד לא הוו קצובין כמה בנות יהיה לו ודינו שלא יגבה ממשעבדי ממילא דבסוף נמי לא גבי ממשעבדי דיתמי אף ע"ג דבהאי שעתא הוו קצובין אפ"ה בתר מעיקרא אזלינן דמהאי שעתא לית ליה קלא לענין משעבדי אלא דמלשון התוספות בד"ה אלמא משום דקדים לא משמע כן ודו"ק:

שם מתיב רב הונא בר מנוח כו' והיא ניזונית מנכסים משועבדים. ופירש"י אלמא כיון דקייצי חמשה שנים אע"ג דלא כתיבי גבי ממשעבדי כר"ח וקשיא לעולא. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מאי קושיא דלמא בדכתב לה איירי וכ"ש דקשה למאי דמשני הב"ע בשקנו מידו ופירש"י דסתם קנין לכתיבה עומד ואם כן למאי איצטריך לאוקמי בשקנו מידו ולא מוקי לה בדכתב לה ומש"ה מפרש הרשב"א ז"ל כפי שיטתו שהיא שיטת רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל דאף ע"ג שקצב חמשה שנים אפ"ה כל מזונות אינן קצובין שמא יתייקרו ואם כן הקושיא דרב הונא בר מנוח היא נמי אליבא דר"ח דהא הכא לא כתיבי ולא קייצי ומש"ה משום דרבי חנינא איצטריך לאוקמי בשקנו מידו. ולענ"ד נראה דשיטת רש"י ז"ל נכונין בטעמן לפי שיטתו דאדעולא מקשה וכיון דעולא משמיה דריש לקיש קאמר לה לעיל בשמעתין ממילא דע"כ האי מתני' דמתו בנותיהן ניזונות א"א לאוקמי בדכתב לה דהא רישא דהאי מתניתין דריש פ' הנושא מוקמינן לה התם אליבא דר"ל בשטרי פסיקתא וכדרב גידל דנקנין באמירה ומסקינן התם אההיא דרב גידל בסוף הסוגיא דרב אשי קאמר דדברים הללו לא ניתנו ליכתב ופירש"י ז"ל שם דכיון דלא ניתנו ליכתב אפי' אם נכתב מדעת שניהם נמי אין דין שטר עליו ולא גבי ממשעבדי וכ"כ שם הרי"ף והרא"ש ז"ל וא"כ מקשה הכא שפיר אדעולא משמיה דר"ל ממתניתין דפרק הנושא דאיירי בשטרי פסיקתא אליבא דר"ל דלא ניתנו ליכתב ואפ"ה גבי ממשעבדי אלמא משום דקייצי דהא כתיבה בשטרי פסיקתא לא מהני ומש"ה איצטריך לאוקמי בשקנו מידו דבכה"ג סתם קנין לכתיבה עומד אפילו בשטרי פסיקתא וניתנו ליכתב ומש"ה גבי ממשעבדי וכדמסקינן נמי התם בפרק הנושא אמימרא דרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב ומייתי כל השקלא וטריא במתניתין דמייתו הכא ומסיק נמי כמו בשמעתין וזה נ"ל ברור כשמש ועוד נראה לי דנהי דמשמע התם בריש פ' הנושא דדוקא לריש לקיש מוקמינן מתני' בשטרי פסיקתא אבל לר' יוחנן משמע שם דלא איירי בשטרי פסיקתא אלא שחייב עצמו בשטר דמייתי הש"ס סיעתא לרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב מ"מ נראה דדוקא למאי דס"ד מעיקרא דלא מסיק הש"ס אדעתיה הא דרב גידל בשטרי פסיקתא אבל לבתר דמייתי הש"ס הא דרב גידל ומוקי לה אליבא דר"ל בשטרי פסיקתא ממילא דלר' יוחנן נמי מיתוקמא מתניתין בשטרי פסיקתא דהכי משמע לישנא דמתניתין דקתני הנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמש שנים ולא קתני סתמא המחייב לזון את בת אשתו חמש שנים אלמא דדוקא בנושא את האשה איירי שפסק עמה בשעת קידושין איירי דהיינו שטרי פסיקתא ולאשמעינן דנקנה באמירה ומה שהכריחני לזה היינו מדמקשה הש"ס שם ע"ב בפשיטות אהא דקאמר רב אשי שטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ממתניתין דבנותיהן ניזונות מבנ"ח והיא ניזונית ממשועבדים אלמא דניתנו ליכתב ואי ס"ד דההיא לאו בשטרי פסיקתא איירי אין שם מקום לכל השקלא וטריא ודוחק לומר דמקשה מאוקימתא דריש לקיש ארב אשי אע"כ כדפרישית ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו שהבאתי לעיל דכל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נתחייב כלל אפילו מבני חורין וסברי נמי דמזונות מיקרי דבר שאינו קצוב אפי' שיש קצבה לזמן וכתב שם הרמב"ם ז"ל להדיא דמה שאמרו חכמים במחייב לזון בת אשתו דחייב היינו דוקא בשטרי פסיקתא ע"ש וא"כ לפ"ז ע"כ אליבא דכ"ע איירי מתניתין דפרק הנושא בשטרי פסיקתא ונתיישבו שפיר סוגיא דהכא ודפרק הנושא לפי מאי דמסקינן שם דשטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ומש"ה מוקמינן דוקא בשקנו מידו דאל"כ אפילו אם נכתב אין דין שטר עליו והיינו כשיטת רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל בפ' הנושא ובזה סרה ושקטה מעל הרמב"ם ז"ל תלונת והשגת הראב"ד בפי"א מהל' מכירה שכתב הראב"ד ז"ל דבריש פרק הנושא משמע דלר' יוחנן לא איירי מתני' בשטרי פסיקתא ולמאי דפרישית נהי דבתחילת הסוגיא משמע הכי מ"מ בסוף הסוגיא דשקלינן וטרינן אמילתא דרב אשי דאמר שטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ומייתינן ממתניתין דהנושא אלמא דפשיטא לתלמודא דאליבא דכ"ע איירי מתני' בשטרי פסיקתא ומזה סיוע לדברי הרמב"ם ז"ל ואף דלמאי דפרישית דבלא"ה לישנא דמתניתין גופא מוכח דאיירי בשטרי פסיקתא וא"כ סייעתא ליכא לשיטת הרמב"ם ז"ל מ"מ תיובתא מיהא ליכא ועוד דנוכל לומר דהמקשה שם בתחלת הסוגיא נמי הוי ידע שפיר דמתניתין איירי בשטרי פסיקתא אלא דלא הוי ידע הא דרב גידל דנקנין באמירה ומש"ה הוי בעי לאתויי ראיה לר"י דחייב אני לך מנה בשטר חייב אבל לבתר דמייתי לדרב גידל כל אנפי שוין דמתניתין אתי לאשמעינן הא דרב גידל וכדפרישית ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי מה שהקשה הש"ך בח"מ סי' ס' ס"ק י"ב על ל' הריטב"א ז"ל שכתב במחייב עצמו לזון את חבירו וכתב לו שטר על זה גבי ממשעבדי והקשה עליו הש"ך מסוגיא דשמעתין דמוקמינן דוקא בשקנו מידו משמע בשטר לא מהני ולמאי דפרישית אתי שפיר דבשמעתין דאיירי משטרי פסיקתא דלא ניתנו ליכתב כמסקנא דפרק הנושא מש"ה לא מהני שטר אבל במחייב לזון את חבירו דניתן ליכתב יפה כתב הריטב"א דמהני שטר ואין צורך לכל מה שהאריך הש"ך שם בשיטת הריטב"א וכן מה שכתב שם הש"ך בלשון הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מה' אישות במחייב לזון את בת אשתו שאם קנו מידו או שכתב עליו שטר גובה ממשעבדי וכתב הש"ך שמ"ש או שכתב שטר עליו הוא טעות סופר כדמוכח מל' הרמב"ם ז"ל בעצמו שם תוך כדי דיבור ואם פסק בשעת הקידושין ולא היה שם קנין אינו גובה אלא מבני חורין משמע דשטר לא מהני ולמאי דפרישית אתי שפיר דכשפסק בשעת הקידושין היינו דרב גידל ממש דנקנה באמירה ומסקינן בדרב גידל דלא ניתן ליכתב א"כ ודאי לא מהני שטר כמ"ש בשם רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל אבל מה שכתב הרמב"ם ז"ל קודם זה דשטר מהני היינו כשפסק שלא בשעת הקידושין כמו שכתב שם הכסף משנה וא"כ כה"ג ודאי אינו נקנה באמירה וניתן ליכתב ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דמהני שטר כל זה נ"ל ברור ופשוט ודלא כהש"ך והרבה יש להאריך ואין כאן מקומו ודוק היטב:

תוספות בד"ה בשקנו מידו פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ כו' הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל עכ"ל. ולא ידעתי מהיכן הכריחו כן דנהי דאמר לעיל בגמרא דמעיקרא הכי אתקון היינו דנהי דבעלמא כל תנאי ב"ד אע"ג דלא כתיבי כמאן דכתיבי דמי דאית ליה קלא מ"מ הכא מעיקרא דתקנתא הכי אתקון דלא ליהוי כמאן דכתיבי אבל אם כתב שטר מנא לן דלא מהני אלא דלמאי דפרישית בסמוך ודאי קושטא דמילתא דלפירוש רש"י לא מהני שטר כיון דמעיקרא הכי אתקון דלא ליגבי ממשעבדי ממילא לא ניתן ליכתב ומש"ה אפילו אם כתבו אין דין שטר עליו כדאשכחן במסקנא דפר' הנושא בשטרי פסיקתא אלא דאפ"ה משני שפיר דבשקנו מידו ודאי ניתן ליכתב כדמסקינן נמי בשטרי פסיקתא דמהני קנין. מיהו התוספות לשיטתיהו שכתבו בפר' הנושא דהא דאמר רב אשי לא ניתן ליכתב היינו מסתמא אבל כשנכתב מדעת שניהם ודאי מהני וא"כ לפי מאי דמשמע להו דבמזונות בנותיו לא מהני כתיבה לאו משום דלא ניתן ליכתב הוא והא דפשיטא להו דלא מהני כתיבה היינו כיון דמשום תיקון העולם הוא א"כ אם נאמר דמהני כתיבה לא הועילו כלום בתקנתן דכולהו אתו למיכתב אבל בשקנו מידו לא שייך לומר כן דקנין לא שכיח ונ"ל שלזה כוונו במה שכתב דקנין אלים טפי מכתיבה דאל"כ לא ידעתי אמאי אלים טפי קנין מכתיבה דודאי לענין משועבדים טפי אלים שטר מקנין דבשטר משנה מפורשת הוא דגובה ממשועבדים גבי מלוה בסוף פרק גט פשוט ובקנין הוא מחלוקת הפוסקים דלהרמב"ם כל קנין שלא נכתב אינו גובה ממשועבדים. ובזה נתיישב ג"כ לכל הפירושים הא דמקשה הש"ס מיגרע גרע ומאי קושיא ודאי גרע משום תיקון העולם אלא ע"כ דבקנין לא שייך תיקון העולם דלא שכיח ומתוך מה שכתבתי כאן דסוגיא דשמעתין אסוגיא דפרק הנושא סמיך נתיישב לי ג"כ מה שהקשיתי לעיל מאי מקשינן הכא לעולא דילמא איהו נמי אית ליה דקצובין אע"פ שאינן כתובין מהני והיינו לשיטת התוספות לעיל בד"ה או דילמא דמדמי ליה למוכר שדהו בעדים ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דמסקינן התם אדרב גידל דלא ניתן ליכתב בשטרי פסיקתא דהיינו כמה אתה נותן לבנך ומשמע שם דלכל הפירושים כשלא נכתב אינו גובה ממשועבדים אע"ג דקצובין נינהו ואית להו קלא דלא דמי למלוה דבצינעא יזיף אע"כ דאפ"ה לא דמי למוכר שדהו בעדים וכיון דסוגיא דהתם אדרבי יוחנן ור"ל קאי משמע דקצובין ואינן כתובין לא גבי ממשעבדי אלא דעדיין קשה לשיטת הראב"ד ז"ל בפ"ו מהלכות זכייה שכתב דהא דלא ניתן ליכתב היינו שאין צריך כתיבה כיון דנקנין באמירה ולעולא גבי ממשעבדי א"כ מאי מקשה הכא ממתניתין דהנושא אדעולא אליבא דר"ל דהא לדידיה מתני' נמי איירי בשטרי פסיקתא ומשום הכי גבי משעבדי ויש ליישב ואין להאריך:

בד"ה אימור צררי אתפסה כו' וצ"ע דלענין משעבדי חיישינן טפי במזונות לצררי מבכתובה כו' עכ"ל. משמע מלשונם בפשיטות דבמזונות אשתו נמי חיישינן לצררי וכן משמע מדבריהם לעיל בד"ה כתובין הן שהקשו אמאי לא משני הכא משום צררי אף ע"ג שכתבו בד"ה לפי שאין כתובין דעיקר הקושיא ממזונות אשתו אע"כ דבמזונות אשתו נמי שייך טעמא דצררי אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דבמזונות אשתו לא שייך לומר דאתפסה צררי כיון שאם רצו היורשים לסלק לה כתובתה יפטרו ממזונות. ולפ"ז קשיא לי על מה שכתב רמ"א באה"ע סימן צ"ד דבמזונות אשתו אם קנו מידו גובה ממשעבדי והיינו כשיטת הרשב"א ז"ל דלא חיישינן לצררי ולא הביא שום חולק ולמאי דפרישית ע"כ התוספות חולקין כיון דלדידהו שייך התפסת צררי נמי במזונות אשתו א"כ אפילו קנו מידו לא מהני כדמשמע בשמעתין וצ"ע:

בד"ה אלמא משום דקדים כו' ונראה דלעולא פריך דוקא כו' עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי הא דאמר רבי נתן אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון ואתי לפרש דתיקון העולם איירי בהכי ומאי תיקון העולם דקאמר ותיפוק ליה דהמקח קודם לשבח ויש ליישב דכיון שהקול יוצא בשעת כתיבת השטר א"כ הו"ל ללקוחות ליזהר אף כנגד השבח שיעלה אחד כך דמשעת הכתיבה אישתעבד ניכסי כדאיתא בש"ע ח"מ סי' ס"א סעיף ז' ראובן שכתב שטר באחד בניסן שכל מה שיודה אחר זמן השטר שנתחייב לשמעון עד אלף זהובים ואח"כ הוציא שמעון שטר שזמנו בכ"ז בניסן אפ"ה גובה ממשעבדי מזמן הראשון שהוא א' בניסן שמאז יצא הקול ואם כן ה"ה לענין שבח נמי אף שקדם מקחו של ראשון לשבחו של שני אפ"ה מדינא היה ראוי לגבות השבח מהלוקח אי לאו תיקון העולם כן נ"ל ודו"ק:

גמרא שני שוורין קשורין כו' והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהם הרי זה נשבע ופירש"י דהו"ל טענת ברי. ויש לדקדק מאי טענת ברי היא זו דהא קי"ל הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה וא"כ מצי למיטען החזרתי לך שלא מדעתך כגון לגינה וחצר המשתמרת ואפילו את"ל דאיירי שהמוצא טוען שהחזיר לידו ממש אפ"ה להימן במיגו שהחזיר שלא מדעתו ואפשר דלא חשיב מיגו בכה"ג כיון דלא שכיח להחזיר שלא מדעת או דאיירי בענין שאין לבעל אבידה גינה וחצר המשתמרת דבכה"ג צריך להחזיר לידו ממש וכ"כ דא"ש טפי לשיטת הפוסקים דלא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה ונראה שהיא שיטת רש"י ז"ל כמו שאבאר בסמוך:

תוספות בד"ה תניא נמי הכי פירש בקונטרס כו' וקשה דליהמניה במיגו כו' עכ"ל. ונראה דאזלי לשיטתייהו דמשמע מפירושם בכל הסוגיא בסמוך ובריש פ"ק דמציעא דאמרינן מיגו לאיפטורי משבועה שכן כתבו לקמן דהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע היינו דקשיא ליה להימן במיגו ע"ש אבל רש"י ז"ל לשיטתו שפי' בפ"ק דמציעא בהא דמפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע היינו דקשיא ליה דליהוי כמשיב אבידה משמע דהיכא דלא שייך משיב אבידה לא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה וכמ"ש שם בחידושי לב"מ שהיא שיטת הרמב"ם ורבותיו ז"ל וא"כ אין מקום לקושיית התוספות בזה ואין לפרש קושיית התוס' דהכי קאמרי דלהימן במיגו דלא מצאתי אלא אחד והחזרתי לך ומדלא טעין כן הו"ל כמשיב אבידה במה שמחייר לו עכשיו אחד אלא דלשון התוספות לא משמע כן דא"כ בפשיטות הו"מ לאקשויי דלהימן במיגו דלא מצאתי כלל ובאמת שזו קושיית הגמרא בעצמו ורבי יצחק לית ליה משיב אבידה פטור אלא ע"כ דעיקר קושיית התוספות דאף למאי דבעי לשנויי דרבי יצחק הוא דאמר כראב"י דהיכא שטוענו ברי לא חשיב משיב אבידה משום דאינו מעיז כ"כ לכפור הכל אפ"ה קשיא להו דאכתי להימן במיגו דלא מצאתי אלא אחד דבכה"ג אינו מעיז כיון דשוורים מנתחי מהדדי וא"כ לשיטת רש"י ז"ל לא קשה מידי דלא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה כן נ"ל:

בא"ד ועוד לפי המסקנא ר"י דאמר כמאן עכ"ל. כבר קדמוני כל המפרשים דרש"י ז"ל הרגיש בזה אלא דלפירושו אתי שפיר דלמסקנא נמי איירי ראב"י בקטן וסובר ראב"י דאפילו בתביעה כל דהו של קטן אפ"ה לא חשיב משיב אבידה דאכתי אינו מעיז לכפור בכל וה"ה בהא דר' יצחק כיון דאיכא טענת ברי כל דהו כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו באריכות ועיין במהרש"ל ולענ"ד נראה עוד דרש"י ז"ל לשיטתו דפר' הגוזל דף ק"ז דמשמע שם מפירושו דלא שייך אין אדם מעיז אלא דוקא היכא שעשה לו טובה וא"כ י"ל דהיינו טעמייהו דרבנן דבבנו מעיז והיינו לפי שלא עשה לו טובה וא"כ לפ"ז כ"ש במצא מציאה דלא ישבע משום דהו"ל כמשיב אבידה דאי בעי כפר הכל ולא שייך לומר אין אדם מעיז כיון שבעל האבידה לא עשה לו טובה משא"כ לראב"י דאמר ל"ש בו ל"ש בבנו אינו מעיז וא"כ לא שני ליה בין היכא שעשה לו טובה או לא דבכל ענין אינו מעיז ואם כן היינו נמי טעמא דרבי יצחק דסבר כראב"י בהא וא"כ במציאה נמי היכא שטוענו ברי לא הוי כמשיב אבידה משום דאינו מעיז כן נ"ל:

דף נא עמוד ב

גמרא אלא בדרבה קמיפלגי. ופירש"י ז"ל אלא לא תימא בטוענו גדול אלא בטוענו קטן ודקשיא לן כו'. ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן נראה לכאורה משום דבעי לאוקמי הא דר' יצחק כראב"י וא"כ היינו דוקא אי איירי ראב"י בטוענו קטן דהו"ל טענת ברי קצת ואפ"ה לא הו"ל כמשיב אבידה דאכתי אינו מעיז וא"כ ה"ה בהא דרבי יצחק דאיירי נמי כשבעל אבידה טוען ברי קצת ולא ברי גמור כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ומהרש"ל ז"ל בחכמת שלמה בשם הירושלמי דאיירי שטוענו ראיתיך מושך בשוורים שלי ע"ש באריכות וא"כ דמי האי דר"י לראב"י דאיירי דוקא בטוענו קטן וכ"כ מהר"ם ז"ל. אלא לפי מה שראיתי דרש"י ז"ל פירש כן בכמה דוכתי בכתובות פ' שני ובשבועות פרק שבועת הדיינים אע"ג דלא מייתי התם הא דרבי יצחק לכך נראה דלשון אלא בדרבה קמיפלגי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דמשמע דהדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא מאי קטן גדול ולפי זה אתי שפיר אף לפמ"ש בסמוך דאף אם נאמר דראב"י איירי בגדול הבא בטענת אביו אפ"ה מיתוקמא הא דרבי יצחק כוותיה אלא הא דהדר ביה הש"ס ומוקי לה בקטן ממש היינו משום דבעי לאוקמי מתניתין דשבועת הדיינין דקתני אבל נשבעין לקטן כפשטיה. ולפ"ז נתיישב ג"כ הא דמקשו התוספות דלפירש"י ז"ל עיקר התירוץ חסר מן הספר ולענ"ד לא קשה מידי דהא דמקשה הש"ס מעיקרא והתנן אין נשבעין על טענת קטן אע"ג דקתני סיפא בהדיא אבל נשבעין לקטן אלא לפי דלא הוי מסיק אדעתא בש"ס לחלק בין קטן הבא בטענת עצמו לבא בטענת אביו מש"ה מקשה בפשיטות מרישא דמתניתין וסיפא ע"כ היינו כדמוקי לה שמואל התם בבא ליפרע מנכסי קטן משא"כ למסקנא דמסקינן בדרבה קמיפלגי והיינו אי שייכא העזה בבא בטענת אביו או לא א"כ ממילא מיתוקמא מתניתין דאבל נשבעין לקטן כפשטיה דנהי דהבא בטענת עצמו אין נשבעין לקטן היינו משום דלא שייך לגביה אין אדם מעיז משא"כ בבא בטענת אביו שייך שפיר אין אדם מעיז דבבנו נמי אינו מעיז כיון שאביו עשה לו טובה וא"כ לא שנא בנו גדול ל"ש בנו קטן ולפ"ז נתיישב' קושיית התוספות דאין עיקר התירוץ חסר כיון דהא גופא בפלוגתא דרבה שייכא כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה אלא בדרבה קמיפלגי כו' וקשה דעיקר התירוץ חסר כו' ועוד דבהגוזל קמא ממעטינן כו' וא"כ מה"ט נמי נמעט כו' עכ"ל. עיין מה שכתבתי בסמוך ליישב קושיא ראשונה דלענ"ד לא קשה מידי לשיטת רש"י ז"ל ולפמ"ש יש ליישב נמי הקושיא השניה דנהי דממעטינן התם נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול היינו מה"ט גופא כדרבה דדריש טעמא דקרא דהא דמחייב שבועה במודה במקצת ולא מהימנינן ליה במיגו היינו משום דאין אדם מעיז וא"כ בנתנו כשהוא קטן דליכא העזה אם יאמר להד"ם או החזרתי לך כשהוא קטן כמ"ש התוספות פרק הגוזל שם מש"ה פטור משבועה מה"ט אפילו בתבעו בשהוא גדול ל"ש מודה מקצת ל"ש שבועת שומרים דהתם נמי איכא מיגו דלהד"ם או החזרתי כשהוא קטן לדברי הפוסקים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ואף לפמ"ש בסמוך דלרש"י לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מ"מ מיתוקמא סוגיא דהגוזל בנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול במודה במקצת דוקא ופטור דהו"ל כמשיב אבידה דאי בעי כפר הכל כיון דלא שייך אין אדם מעיז משא"כ בקטן הבא בטענת אביו לא ממעטינן כיון דלא שייך האי טעמא דמשיב אבידה דכיון שבא בטענת אביו בבנו נמי אינו מעיז כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ולשיטת התוספות צ"ע הא דקאמר אלא בדרבה קמיפלגי דלשון אלא אינו מדוקדק דהוי ליה למימר הכא בדרבה קמיפלגי וצריך עיון:

בד"ה ובכולא בעי דלודי פי' בקונטרס כו' וקשה דבפ"ק דב"מ כו' וליכא למימר דהתם מדרבנן כו' דהא משמע בפרק חזקת הבתים גבי נסכא דרבי אבא כו' עכ"ל. וכתב מהר"מ ז"ל בחידושיו תימה אמאי לא מייתי בפשיטות משבועה דאורייתא דע"א דילפינן מקרא דלא יקום עד אחד באיש כו' ע"ש ואנא גברא רבה חזינא תיובתא לא חזינא ויש לתמוה על תמיהתו דודאי משבועה דעד אחד לא מצי לאוכוחי מידי דלעולם דאמרי' מיגו דחשיד מדאורייתא והא דאשכחן שבועה דאורייתא להכחיש העד היינו מה"ט גופא דמסקינן הכא לענין מודה במקצת דלא שייך מיגו דחשיד אממונא דאיכא למימר אשתמוטי הוא דקא משתמיט וא"כ ה"ה לשבועה דעד אחד דבכופר הכל נמי שייך אישתמוטי כמ"ש התוספות בדיבור הקודם אבל מנסכא דרבי אבא מקשו שפיר דלפ"ז העד שחטף הנסכא הו"ל כגזלן ממש שגזל דבר שהוא בעין ואפ"ה לא אמרי' מיגו דחשיד אממונא אע"ג דלא שייך אשתמוטי וזה ברור ועיין בתוספות בפ"ק דמציעא דמייתו התם עוד ראיות לסתור סברא זו דאמרינן מדאורייתא מיגו דחשיד וכל הנך ראיות דמייתו שם היינו בענין דלא שייך אשתמוטי וכמ"ש שם בחידושי ע"ש. מיהו שם כתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל בראיות נכונים ולקיים סברא זו דמדאורייתא ודאי אמרינן מיגו דחשיד וכל מה שהקשו התוס' יישבתי בעזה"י על נכון ע"ש באריכות:

דף נב עמוד א

גמרא אמר רב חסדא כאן להאכיל כאן להניח. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דתורמין להאכיל היינו מדרבנן דאוקמו כל התבואה ברשות האפוטרופוס והפקר ב"ד הפקר והו"ל כדידיה או דבין להאכיל ובין להניח מותר מדאורייתא אלא מדרבנן אמרו דאין תורמין להניח וקרא דאתם ולא אפוטרופסים היינו אסמכתא בעלמא ולענ"ד יש לדקדק מי הכריחו לפרש כן דשפיר מצינן למימר דמדאורייתא יש לו רשות לתרום להאכיל אבל לא להניח דהא קי"ל דאפוטרופוס מדאורייתא וילפינן לה בפרק האיש מקדש מקרא דאיש אחד למטה ואמרינן התם דאפי' לחוב ע"מ לזכות יש לו רשות לאפוטרופוס וכתבו שם התוספות דהיינו דוקא היכא דלא סגי בלאו הכי אבל היכא דאפשר שלא יבואו כלל לידי חוב זה אסור כדאמרינן בשמעתין וא"כ מה"ט גופא אסור לתרום ולהניח דאפשר שלא יבואו לידי חיוב תרומה שהלוקחים יתרומו. ועוד דמדאורייתא אין קצבה לתרומה דחטה אחת פוטרת כל הכרי ומש"ה אין לאפוטרופוס לתרום ולהניח אבל לתרום ולהאכיל מותר מדאורייתא דלא סגי בלאו הכי דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו וכיון שיש להאפוטרופוס רשות לתרום תורם כדינו מאי אמרת דאפשר למכור תבואת היתומים ולקנות להם מן השוק כדי להאכילם הא אמרי' בפ' המפקיד רוצה אדם בקב שלו מט' קבין של חבירו וא"כ הדר הו"ל זכות גמור להאכילם משלהם וממילא צריך לתרום כנ"ל:

רש"י בד"ה יתומים שסמכו תנן ואע"פ שלא נתמנה חשיב ליה כאפוטרופוס עכ"ל. ויש לדקדק אכתי מי עדיף מאפוטרופוס שמינהו ב"ד דאין ממנין נשים לאפוטרופוס ואמאי יהבינן הכא תורת אפוטרופוס להאי סבתא מיהו לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דאמרי' לעיל ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו היינו שאם רגיל אביהן למנותו אפוטרופוס בחייו והוי מהימן אצלו רשאין הב"ד למנותן א"כ אתי שפיר דאפשר דה"נ אבי יתומים היה רגיל לגבי האי סבתא דהוי מהימנא ליה תוספות בד"ה יהבי יתמי זוזי אפירי כו' וא"ת גבי הקדש כה"ג כו' כיון דאיכא מי שפרע בהדיוט כו' עכ"ל. אין לפרש כוונתם דביתמי יהיה שייך דין מי שפרע דיתמי בלא"ה לאו בני קבולי מי שפרע נינהו כיון שהם קטנים ועוד דאינהו לא עבדי מידי ובאפוטרופוס נמי לא שייך מי שפרע כיון שאינו אלא שליח היתומים ובשליח לא שייך מי שפרע כמ"ש רש"י ז"ל בפרק איזהו נשך דף ע"ד ע"ב אלא משום דבגזבר נמי ודאי לא שייך גביה מי שפרע מה"ט גופא ואפ"ה אמרינן בקידושין כיון דבהדיוט כה"ג שייך מי שפרע הגזבר אינו יכול לחזור מש"ה הקשו דה"נ נימא הכי לגבי האפוטרופוס ותירצו שפיר דשאני הכא כיון שיתומים דינן כהדיוט שתקנו חכמים שיכול לחזור ונהי דשאר הדיוט מקבל מי שפרע הני לאו בני מי שפרע נינהו משא"כ בהקדש אוקמוה לגמרי אדאורייתא שאין יכול לחזור דנהי דתקנו חכמים בהדיוט שיכול לחזור מ"מ כיון דאכתי במי שפרע קאי אלמא דלאו תקנה אלימתא היא שיכול לחזור וא"כ מסתמא לא שייך האי תקנה בהקדש כן נ"ל מלשון הרשב"א ז"ל בפ"ק דקידושין:

דף נב עמוד ב

תוספות בד"ה דאתו למימר כו' וי"ל דנעשו הלוקחין שומרי שכר כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דאפשר דמה שכתבו שומרי שכר לאו דוקא דמסברא יש לחייבם אפילו באונסין ופקפק בזה ע"ש אמנם בש"ע ח"מ בהגה"ת רמ"א סי' קצ"ז כתב להדיא דלא הוי אלא ש"ש. ולענ"ד מוכח כן מסוגית הש"ס בס"פ המפקיד דהיתר שמוש אפילו במעות כגון במפקיד אצל שולחני אפילו הכי סבר רב נחמן דנאנסו לא ומשמע דה"ה לענין קנה במעות וחזר בו ע"ש בתוספות ובלשון הרא"ש וכ"כ להדיא בהגה"ת הרא"ש ואף לפי מה שכתב הרי"ף ז"ל דבחזר בו מוכר חייב באונסי המעות היינו משום דכל כמה דלא קיבל מי שפרע הו"ל כדידיה משא"כ כשחזר בו המוכר לעולם דהלוקח לא הוי אלא כש"ש בההיא הנאה דיכול להשתמש במקחו אבל מ"מ כיון שעדיין לא נשתמש אין לחייבו באונסין כן נ"ל ברור. ואי תיקשי א"כ מאי תירצו התוספות בזה דהוי כש"ש דסוף סוף יאמר לו נשרפו חטיך בעליה הא ליתא דעיקר החששא שחששו חכמים שיאמר נשרפו חטיך בעליה היינו דלא טרח ומציל ומש"ה אוקמוה ברשותיה כי היכי דלטרח ולציל וא"כ ע"כ ביכול להציל איירי וממילא דאפילו ש"ש חייב אם לא הציל דאפי' שומר חנם שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות ולא הציל חייב אלא דש"ח בחנם וש"ש בשכר כן נ"ל נכון והסמ"ע כתב בסי' קצ"ט סק"ט בענין אחר ודבריו לא נ"ל מלשון הגה"ת רמ"א סי' קצ"ח סעיף ה' ומה שכתבתי נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה הלכה כאבא שאול כו' והרב רבי שמעון מוורדין הביא ראיה דאפשיע' חייב דאמר בהמפקיד כו' עכ"ל. ונראה מסתימת דבריהם דכל אפוטרופוס חייב בפשיעה ל"ש מינוהו ב"ד ל"ש מינוהו אביהן וכ"כ התוספות להדיא בפרק שור שנגח ד' וה' ע"ש אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים פטור אבל מינוהו ב"ד חייב אפילו בגניבה ואבידה משום פרוטה דרב יוסף ועל אותה הראיה דפרק המפקיד כתב דלא קיימא הכי במסקנא וכתב הרשב"א בחידושיו דודאי חייב דראיה מהמפקיד ראיה גדולה היא ואע"ג דלא קיימא האי דינא היינו מטעמא אחרינא ולאו מהאי טעמא עיין כל זה בחידושי הרשב"א ז"ל באריכות. ולענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ן ז"ל דהכי קאמר כיון דמסקינן התם דגופא דעובדא לאו הכי הוי דליכא פסידא דיתמי דאשכחו למרא דתורא אלא מרא דתורא הוא דקא טעין וא"כ הא דקאמר רמי ב"ח מעיקרא נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים לא אסיק אדעתיה כלל דלישלם ליתמי אלא דאפוטרופוס לישלם למרא דתורא וא"כ אין משם ראיה כלל ואי משום דסתמא דתלמודא מקשה מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני וקס"ד דאתשלומים דיתמי קאי ואפ"ה לא קשיא ליה אלא אבקרא ולא קשיא ליה הא דקאמר נימא לאפוטרופוס זיל שלים זו אינה קושיא דודאי ניחא ליה טפי להקשות על עיקר הדין שפטר את הבקרא שלא כדין מלהקשות אאפוטרופיא דבלא"ה פטרי' ועוד דמזה לא היה יכול להקשות בפשיטות שמא סבר רמי ב"ח דאפוטרופוס חייב בפשיעה ועוד דבלא"ה לא הוי מצי לאקשויי אההיא דא"ל נימא לאפוטרופוס זיל שלים כיון דלשיטת הרמב"ן ז"ל במינוהו ב"ד חייב וא"כ דלמא התם נמי מינוהו ב"ד הוי ומה שהקשה הש"ך ז"ל בח"מ סי' ר"צ על הרמב"ן ז"ל אמאי לא מוקי לקושט' דמילתא ההיא דהמפקיד במינוהו ב"ד ולענ"ד לאו קושיא היא דלקושטא דמילתא אי הוי מפרש הרמב"ן ז"ל ההוא דנימא לאפוטרופוס זיל שלים דלגבי יתמי איירי כדקס"ד מעיקרא א"כ ודאי לא הוי מצי לאוקמי במינוהו ב"ד דא"כ מאי קאמר לפטור האפוטרופוס משום דאמר אנא לבקרא מסרתי' דהא לשיטת הרמב"ן ז"ל מינוהו ב"ד הוי ש"ש ואיבעי ליה לעיוני כדאמרינן לענין הבקרא ואף דאפשר לחלק מ"מ המעיין היטב שם בלשון הרא"ש ז"ל יראה דטענה זו דאנא לבקרא מסרתי' לאו טענה מעלייתא היא אלא לענין דלא הוי פשיעה כיון דבקרא ש"ש הוא ואפוטרופוס שומר חנם וכיון דסוף סוף לא שייך להקשות אלא מהאי סברא דאיבעי ליה לעיוני מש"ה ניחא לתלמודא להקשות אבקרא כן נ"ל ליישב שיטת הרמב"ן ז"ל. אבל התוס' לא נחתו לחלק לענין פשיעה בין מינוהו ב"ד או אביהן ומייתו ראיה מהמפקיד לפי סברת המקשה וכדפרישית ודו"ק:

גמרא איתמר מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב כו' לפי מאי דמשמע מסוגיא דשמעתין דרב ושמואל תרווייהו סברי דמתני' איירי משום קנסא וא"כ סברי כר' יוחנן לקמן בשמעתין דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק אלא דבמזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו' ואם כן יש לדקדק למאי דמסקינן סוף פרק שני דחולין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכתבו שם התוספות דאפילו אית ליה שותפות בגוויה נמי אינו אוסר דאמרינן לצעורי מכוין ולא מיתוקמא מנסך אלא בישראל מומר או בהתרו וקיבל עליו התראה ולכאורה נראה דלטעמא דרבי יוחנן ע"כ לא מיתוקמא בהתרו בו וקיבל התראה דא"כ לא שייך האי טעמא שלא יהא כל אחד הולך ומנסך בשל חבירו ויאמר פטור אני דהא בהתרו בו וקיבל התראה חייב מיתה וכי יש לך אדם שממונו חביב מגופו ולא שייך תיקון העולם בזה. ועוד תינח מזידין חייבין אבל שוגגין פטורין דע"כ לא התרו בו וא"כ תיפוק ליה דלא משכחת מנסך דאין אוסר דבר שאינו שלו מיהו בהא מצינן למימר דבשוגג לא שייך לומר דלצעורי קא מכווין דדוקא במזיד שייך לומר כן והטעם נ"ל דאע"ג דאיהו אמר שלא כיון לצעוריה לחבריה אלא לנסך ממש וקי"ל דעד אחד נאמן באיסורין אפ"ה לא מהימנינן ליה בהא דאין אדם משים עצמו רשע אבל בשוגג דאינו משים עצמו רשע א"כ מהימן לומר דלא נתכווין לצעורי אבל קמייתא ודאי קשה דלא שייך תיקון העולם בהא כיון שהיה חייב מיתה אמנם ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב דשמעתין איירי בהתרו בו וקיבל התראה וא"כ אפשר שסובר דשייך תיקון העולם בהא וכגון בזמן שאין דנין דיני נפשות אלא דקשיא לי א"כ שמואל מ"ט לא אמר כרב משום דקלב"מ דהא אכתי שייך תיקון העולם שלא יהא כל א' הולך ומנסך ומה שכתבו התוספות דלא שייך לחייב מהאי טעמא אלא כאילו הוא היזק ניכר אכתי היא גופא קשיא לי דאפילו בהיזק ניכר כגון מדליק גדישו של חבירו בשבת או גנב וטבח בשבת דפטרינן ליה משום קלב"מ ואמאי לא מחייבינן ליה משום תיקון העולם שלא יהא כל אחד הולך ומדליק גדישו של חבירו ויאמר פטור אני ובשלמא לשמואל דקנסא מקנסא לא ילפינן א"ש אלא לרב דיליף קנסא מקנסא ודאי קשה ובכולא תלמודא פשיטא לן דהיכא דקלב"מ פטור מתשלומין לגמרי ולא מחייבינן ליה משום תיקון העולם לכך נראה לענ"ד דלמאי דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקי"ל נמי כר' יוחנן לקמן תו לא מיתוקמא מנסך ממש אלא דוקא בישראל מומר אבל לא בהתרו בו וקיבל התראה והא דקאמר הכא מנסך קלב"מ היינו משום דקי"ל חייבי מיתות שוגגין וכ"ש מזיד ולא אתרו ביה נמי פטור מתשלומין מדתנא דבי חזקיה ולפ"ז א"ש מה שלא תקנו כן בכל מקום היכא דקלב"מ ואפילו בדלא אתרו ביה דקי"ל דפטור נ"ל דהטעם משום דלא יועילו חכמים בתקנתן דאפילו אם נאמר דחייב בתשלומין במזיד אכתי אתי לאערומי ולומר שוגג הייתי או שיזיק וידליק גדישו שלא בעדים משא"כ במנסך כיון דלא משכחת דאוסר אלא בישראל מומר א"כ לא שייך לאערומי ולנסך שלא בעדים דמכדי לאזוקי מכווין וכשיעשה שלא בעדים תו לא מהימן דאף למאן דס"ל עד אחד נאמן באיסורין אפילו היכא דאיתחזק התירא היינו בישראל כשר אבל במומר כ"ע מודו דלא מהימן כדאיתא בי"ד סי' קכ"ז וע"כ דלא אשכחן דלהימן ישראל מומר אלא כשמנסך בעדים וממילא לא מצי לאערומי ולומר שוגג הייתי דמסתמא יבחינו העדים בין שוגג למזיד ויתרו בו. מיהו היכא דשייך קלב"מ ממש דהיינו לשמואל לא שייך לתקן תשלומין אפילו במנסך דמומר כיון דלא אשכחן תשלומין בכה"ג דקלב"מ בשום מקום לא שייך להחמיר בהיזק שאינו ניכר טפי מהיזק ניכר כמ"ש התוספות ודו"ק. אלא דאכתי קשיא לי כיון דלא אשכחן מנסך ממש אלא בישראל מומר א"כ מאי איריא מנסך ממש ותיפוק ליה דבישראל מומר אשכחן מנסך על ידי שאסרו במגעו וכמ"ש התוספות להדיא שם בפ"ב דחולין דלמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי בישראל מומר אשכחן מנסך בכה"ג שאוסרו במגעו וא"כ קשה לשמואל אמאי מוקי מנסך היינו מערב משום דמנסך ממש לא מצי לאוקמי משום קלב"מ דאכתי אמאי לא מוקי במנסך שאוסר במגעו וע"כ דלשמואל לא משמע ליה לאוקמי מתניתין בישראל מומר וא"כ אמאי דחיק הש"ס לאוקמי הא דלא קאמר שמואל מנסך ממש משום קלב"מ והיינו דלא כהלכתא דאנן כרבי ירמיה קי"ל דמשעת הגבהה קניה ותיפוק ליה דבלא"ה לא מצי לאוקמי מנסך ממש משום דאית ליה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובישראל מומר לא משמע ליה לאוקמי מדלא מפרש שאוסר במגעו ויש ליישב וצ"ע. מיהו כל זה לשיטת התוספות פ"ב דחולין אבל רש"י ז"ל כתב שם דלמסקנא אפילו למ"ד דבישראל לצעורי קא מכווין היינו דוקא היכא דלית ליה שותפות בגויה אבל בדאית ליה שותפות לא אמרינן לצעורי קא מכווין וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא לענין מנסך בפ"ז מהלכות חובל ומזיק ולפ"ז אתי שפיר טפי ודו"ק:

שם ושמואל אמר מערב ופירש"י ז"ל מערב יין נסך ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה. ויש לתמוה דבשילהי מסכת עבודת כוכבים אמר שמואל להדיא דהלכה כרשב"ג אפי' יין ביין דמותר למכור לעובד כוכבים חוץ מדמי י"נ שבו ואף דמסקינן התם דהיינו דוקא בסתם יינם אבל יין נסך גמור לא היינו הלכה למעשה כדפסיק רב נחמן אבל לשמואל משמע שם להדיא אפילו ביין נסך גמור נמי ס"ל כרשב"ג ובלא"ה יש לדקדק מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דשפיר מצינן לפרש לשמואל אע"ג דלא אפסדיה לענין איסור הנאה מ"מ הו"ל מיהא הפסד מועט שצריך למכרו בזול לעובד כוכבים והו"ל כמו מדמע וכן משמע להדיא בשמעתין דקאמר מערב היינו מדמע ואליבא דרב נמי לא תיקשי דמסקינן הכא אליביה מערב היינו מדמע אע"ג דרב סבר שם בשילהי עבודת כוכבים דביין ביין לא ס"ל כרשב"ג ואסור כולו בהנאה אלא משום דרב אמתניתין דהכא קאי דקתני מנסך לבסוף וא"כ קאמר שפיר מערב היינו מדמע דאתי' בק"ו ומצאתי לרש"י ז"ל גופיה בריש פ"ק דב"ק שכתב להיפך דבמערב יין נסך בכשר לא מצינו לאוקמי דלא אפסדיה כלום ולא די שדבריו סותרין זה את זה אלא דבלא"ה דבריו שם נמי תמוהין דהא ודאי אפסדיה שצריך למוכרו לעכו"ם ולא לישראל והו"ל כמדמע והיינו ממש אוקימתא דשמואל בשמעתין ועיין מ"ש בזה בחידושי לב"ק דף ד':

תוספות בד"ה מנסך כו' וא"ת ולשמואל מ"ש מדאמרינן בפ' אלו נערות כו' עכ"ל. ואע"ג דהתם מימרא דרב חסדא היא ומאי אולמיה דרב חסדא ממימרא דר' ירמיה בשמעתין אלא משום דהתם מקשה הש"ס בפשיטות אהא דאמר אביי זר שאכל תרומה של חבירו פטור מתשלומין ולאביי פטור והאמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו כו' ומדמקשה הש"ס בפשיטות ממימרא דרב חסדא אדאביי אלמא דהא דרב חסדא הלכה פסוקה היא ומש"ה מקשו התוס' מיניה עליה דשמואל וק"ל:

דף נג עמוד א

בא"ד וכן משמע בהגוזל בתרא כו' ומפרש מעיקרא סברי כר' אבין ולבסוף סברי כרבי ירמיה כו' עכ"ל. ויש לדקדק כיון דבהדיא אמרינן הכי בגמרא א"כ אמאי מהדרו התוספות לתרץ בשינויא אחרינא ואפשר דכיון דבמרובה משמע דסתמא דתלמודא לית ליה דרבי אבין א"כ משמע דהלכה כרבי ירמיה לגביה דרבי אבין מש"ה לא ניחא להו לתוס' לאוקמי דשמואל כרבי אבין דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני ואף שהרמב"ם ז"ל פסק להדיא כרב דמנסך ממש ופסק ג"כ דקנסא מקנסא ילפינן כמו שדקדק הש"ך בח"מ (סימן שפ"ה אפשר דהתוספות לא סברי הכי אלא דאכתי איכא למידק איפכא לאינך תירוצים שכתבו התוס' כאן דאף אם איתא לדר' ירמיה אפ"ה א"ש הא דשמואל אם כן אמאי קאמר הש"ס בפרק הגוזל מעיקרא סברי כרבי אבין ולבסוף סברי כרבי ירמיה טפי הוי ליה למימר מעיקרא סברי כשמואל ולבסוף סברי כרב דהתם ע"כ אליבא דאוקימתא דרב איירי דקנסא מקנסא לא ילפינן וא"כ אמאי מייתי כלל הא דרבי אבין ובשלמא לתירוצים הקודמים שכתבו כאן אפשר לומר דהש"ס דפר' הגוזל נמי יש לפרש כן דמעיקרא הוו סברי דהא דמנסך דמיא לדרבי אבין והיינו כשמואל ולבסוף סברי דדמיא לדרבי ירמיה והיינו כרב מהטעמים שכתבו התוספות אבל לתירוץ האחרון שכתבו התוס' כאן דטעמא דשמואל משום דמצי למימר הרי שלך לפניך א"כ אין זה ענין כלל לדרבי אבין ואמאי קאמר הש"ס התם מעיקרא סברי כרבי אבין טפי הו"ל למימר כשמואל וצ"ע:

בא"ד ועוד י"ל דטעמיה דשמואל כו' אשעת הגבהה נמי מיפטר דא"ל הרי שלך לפניך כו' עכ"ל. למאי דפרישית לעיל בסוגיא דשמעתין דלשיטת התוספות סוף פ"ב דחולין דלמאי דקי"ל בישראל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו תו לא מיתוקמא מנסך ממש אלא בישראל מומר כדמוקי לה הש"ס התם ואם כן היאך כתבו כאן דמצי אמר ליה הרי שלך לפניך ותיפוק ליה דמעידנא דאגבהה קא מנסך ליה במגע ותו לא חזי למידי והו"ל כאילו מיקליה קליה ובשלמא לכל התירוצים של התוספות אתי שפיר דלשמואל פטור דאף ע"ג דמשעת הגבהה נעשה הנזק ונתחייב בתשלומין אפ"ה כיון דהגבהה צורך דניסוך פטור משום קלב"מ אלא להאי תירוצא דסובר שמואל הגבהה לאו צורך ניסוך הוא אלא דפוטר משום דא"ל הרי שלך לפניך ודאי קשה אם לא שנאמר דהתוספות סברי דלענין מגע מומר דהיינו סתם יינם לא מיתסר בהגבהה לחוד בלא שכשוך כשיטת כמה פוסקים אבל אם נסכו בפירוש לשם עבודת כוכבים לא בעינן שכשוך אלא דלא משמע כן משיטת הפוסקים דמאן דאינו אוסר בלא שכשוך היינו משום דאין דרך ניסוך בכך. ואפשר דהתוספות סברי דשמואל לא ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כרב הונא ורבי יוחנן בפ"ב דחולין דאסרי ותו לא צריכנן לאוקמי בישראל מומר כן נ"ל ועדיין צ"ע:

בד"ה משום דקא מפסיד ליה לגמרי כו' דלחזקיה הו"ל לאצרוכי לאפטורי. סתמו דבריהם ולא כתבו מאי צריכותא שייך אליבא דחזקיה ואפשר דלענין פטורא דשוגגין דהטעם כדי שיודיעו שייך נמי האי צריכותא דאי תנא מטמא משום דהפסד מרובה וא"כ אי מחייבת ליה בתשלומי שוגג מימנעו ולא מודעי אבל מדמע דהפסד מועט אפשר דמשום פסידא פורתא דמחייבינן ליה לא מימנע לאודועי לאפרושי מאיסורא ואי תנא מדמע ה"א משום דשכיח אבל במידי דלא שכיח אפשר דאוקמוה אדינא דאורייתא ובשוגג נמי חייב דבמידי דלא שכיח לא עבדי רבנן תקנתא אפילו במילי דאיסורי ומנסך ודאי איצטריך לאשמעינן דמזידין חייבין ולא מיפטר משו' קלב"מ כן נ"ל:

בד"ה בראשונה כו' בהגוזל בתרא כתובה איפכא וזו אחת מסוגיות הפוכו' עכ"ל. לכאורה נראה דאליבא דרב אין צריך לפרש דהסוגיות הפוכות דאיכא למימר דתרתי ברייתות דאבוה דרבי אבין קושטא נינהו דהא דקתני בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך האי מנסך היינו מערב ולא רצו לתקן במדמע משום דהפסד מועט אבל מערב הוה הפסד מרובה לרב דאית ליה בשילהי עבודת כוכבי' דיין ביין אסור בהנא' לגמרי וחזרו לומר אף המדמע דלהפסד מועט נמי חששו ובאידך ברייתא דקתני בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע היינו לאחר שגזרו על מדמע וממילא אין צריך למיתני מערב דאתא במכ"ש ממדמע אבל על מנסך ממש לא גזרו ומשום דקלב"מ דמעיקרא סברי כר' אבין ולבסוף חזרו לומר אף המנסך ממש משום דרבי ירמיה מיהו אליבא דשמואל ודאי צ"ל דסוגיות הפוכות הן:

רש"י בד"ה למה לי כיון דקתני מנסך כו' כ"ש מדמע דליכ' למימר דקלב"מ עכ"ל והקשה בספר מהרי"ן לב מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש דאמדמע קשיא ליה דלכאורה משמע דמדמע ודאי איצטריכא כדקאמר לעיל משום דלא מפסיד ליה ויותר ה"ל לפרש דמטמא גופא קשיא ליה כיון דתנא מנסך אמאי הוצרך לומר מטמא תו קשיא ליה מאי דכתב רש"י ז"ל כ"ש מדמע דליכא קלב"מ ותיפוק ליה דמנסך נמי ליכא קלב"מ דמדאגבהיה קניא. ונלע"ד שדברי רש"י ז"ל נכונים דודאי אי הוי סלקא דעתא דמקשה דהא דבראשונה היו אומרים המטמא והמנסך היינו דקושטא דמלתא לא תיקנו במדמע משום דהפסד מועט א"כ תו לא הוי מצי הש"ס לאקשויי נמי למה ליה למיתני מטמא כיון דתני מנסך דהא איצטריך למיתני למעוטי מדמע ואי הוי תנא מנסך לחוד ה"א דה"ה לכולהו ולא הוי מפלגינן בין הפסד מרובה או מועט אבל מדקתני תרתי משמע דלמעוטי מדמע אלא ע"כ דסבר המקשה דלקושטא דמילתא לא מפלגינן דאע"ג דאמרינן לעיל צריכא היינו לצריכותא בעלמא אבל לקושטא דמילתא לא משמע ליה האי סברא כמ"ש התוס' בדוכתי טובא וא"כ מקשה שפיר מאי חזרו לומר דהא מעיקרא נמי הוי אתא מדמע בק"ו ממנסך דנהי דבמנסך לא שייך נמי קלב"מ ממש אפ"ה סוף דבר שחייב מיתה במנסך וא"כ לא שכיח כלל ואפ"ה תקנו כ"ש מדמע משום דהא דלא שכיח אלימא להמקשה טפי מהפסד מועט כן נ"ל:

תוספות בד"ה שלא יהא כל הקשה הר"ר אפרים כו' ואמאי והא שוגג הוא ומאן דמוקי לה כר"מ ניחא דקניס לקמן שוגג אטו מזיד כו' עכ"ל. וקשיא לי דאפילו במזיד אמאי חייב לר"מ כיון דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ולא מחייבינן ליה אלא שלא יהא כל אחד הולך ומטמא כו' ולכאורה נראה דבההיא דבכורות לא שייך האי חששא דהא בפ"ק דסנהדרין מוקמינן לה בדקבליה עליה ובמטמא את הטהור ממילא משמע דהיינו בת"ח שנשאל על הוראה וטעה איירי ואם תימצי לומר דאפ"ה שייך האי חששא אם כן בפשיטות הוי מצי לאוקמי בבכורות אפילו בלא נשא ונתן ביד דנהי דרבנן לא דייני דיני דגרמי אפ"ה מחייבי הכא משום שלא יהא כל א' וא' הולך ודן. מיהו לפמ"ש התוספות לעיל בד"ה מנסך דהאי טעמא דשלא יהא כל אחד הולך לא שייך אלא לחייב בהיזק שאינו ניכר כמו בהיזק ניכר א"כ א"ש כיון דלרבנן אפי' בהיזק ניכר לא מחייבו בדיני דגרמי א"כ הכא בשאינו ניכר כיון דאיכא תרתי לריעותא לא שייך לחייבו מהאי טעמא וק"ל:

בא"ד וא"ת בטיהר את הטמא כו' לחזקיה ליפטר כדי שיודיעו ויש לומר דאין רגילו' כו' הלכך לא חיישינן עכ"ל. משמע מזה דהא דפטר חזקיה בשוגג במטמא ומדמע ומנסך היינו דוקא היכא שאין שום אדם יודע ומש"ה חיישינן כדי שיודיעו וקשה א"כ שאין אדם יודע הא לא מהימן לומר נטמאו טהרותיך כדאיתא לקמן דף נ"ד ע"ב והרשב"א ז"ל כתב לקמן דמכאן דקדק הראב"ד ז"ל דלא שייך לומר דלא מהימן אלא בפועל דוקא עיין שם באריכות וכ"כ הש"ך בי"ד סימן קכ"ו. ולענ"ד אין מכאן הכרע דאיכ' למימר דהכא איירי כגון שהוא בידו דבכה"ג כ"ע מודו דמהימן כדאיתא לקמן. מיהו לפמ"ש לעיל דלמאי דקי"ל בישראל אין אוסר דבר שאינו שלו לא מיתוקמ' הא דמנסך אלא בישראל מומר כדמוקי הש"ס להדיא בפ"ב דחולין וא"כ לחזקיה ע"כ האי דמנסך איירי במנסך ממש דאי מערב היינו מדמע ולא שייך לומר קנסא מקנסא לא ילפינן דהא לחזקיה לאו קנסא הוא וא"כ דע"כ מיתוקמא בישראל מומר תו לא מצינן לאוקמא כשהוא בידו דא"כ כ"ש דלא שייך כדי שיודיעו דבלא"ה כיון שהיה ברשות המומר נאסר משום סתם יינם כדאיתא בתו' בעבודת כוכבי' דף ל"א דישראל חשוד גרע מעובד כוכבים ומשמע שם דאסור אפילו בהנאה בלא חותם והכא כיון שאומר שניסכו ע"כ דליכא חותם כן נ"ל לכאורה ליישב שיטת הראב"ד והרשב"א ז"ל אלא דא"א לומר כן דא"כ דבישראל מומר איירי א"כ היאך בעו למידק מהכא דעד א' נאמן לומר נתנסך יינך דהא בישראל מומר כ"ע מודו דלא מהימן כדאיתא בי"ד סי' קכ"ו וכמ"ש לעיל דע"כ אף למאן דמוקי מנסך ממש דוקא בישראל מומר היינו בבא דמזידין חייבין אבל האי דשוגגין פטורין משכחת שפיר אף בישראל כשר דבשוגג לא שייך לומר לצעורי קא מכוין ולפ"ז אזלא לה ראיית הראב"ד ז"ל ויש ליישב וצ"ע. מיהו נלע"ד דלחזקיה ודאי לא שייך לחלק בין היכא שהוא בידו דהא לקמן לא ילפינן דבידו נאמן אלא משום שהתורה האמינתו לכהן גדול ביה"כ דכי אמר פיגול מהימן ולחזקיה ודאי לא מצינן למילף מהתם דשאני כ"ג ביה"כ כיון דלחזקיה מחוייב לשלם מדאורייתא בין בשוגג בין במזיד בפיגול דשמיה היזק וכיון שמחוייב לשלם ודאי נאמן אפילו אינו בידו כדאמרינן לקמן דאפילו ס"ת ביד לוקח מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכ"ש היכא דמפסיד לגמרי אע"כ דכולהו שמעתא דלקמן היינו דוקא בפועל דומיא דכ"ג אבל באינש דעלמא בלא"ה מהימן בלא ילפותא דכ"ג. מיהו למה שאפרש בסמוך דפיגול בלא"ה פטור מדאורייתא מדכתיב רעהו ולא מחייב אלא מדרבנן אם כן הדרא קושיא לדוכתא ודוק היטב:

גמרא ורבי יוחנן אמר כו' ומ"ט אמרו מזיד חייב שלא יהא כל א' הולך. ואע"ג דבשוגג פטור וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דאכתי יהא כל אחד הולך ויאמר שוגג אני אלא דאפ"ה לא שייך לחייבו בשוגג מהאי טעמא ואהני מיהא תקנת חכמים לענין מזיד היכא שעשה בעדים ועיין מ"ש לעיל גבי מנסך:

שם תנן הכהנים שפיגלו ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק האי שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעי ליה. וקשיא לי דאפילו למ"ד שמיה היזק נמי ע"כ מדינא פטור אפילו במזיד דהא ממעטינן כל נזקי הקדש מדכתיב רעהו ולא של הקדש כדאיתא לעיל ריש פירקין וכתבו שם התוספות דאפי' אדם המזיק בידים פטור מדאורייתא ולא מיחייב אלא מדרבנן וא"כ איכא למימר דהיינו מפני תיקון העולם דקתני הכא וכבר כתבתי בזה בפ"ק דב"ק דף ד' גבי מפגל דאיכא למימר דנהי דפטור בהקדש מתשלומין היינו על מה שהזיק להקדש אבל מה שגרם היזק לבעלים שצריכין להביא קרבן אחר לא ממעטינן מרעהו ונראה שלזה נתכוון רש"י בשמעתין בד"ה חייבין לשלם דמיהם לבעלים שהרי צריכין להביא אחרים עכ"ל. והיינו כדפרישית אלא דקשה דהאי סברא לרבי שמעון שמעינן לה בפרק הזהב דף נ"ז דדבר הגורם לממון כממון דמי אבל רבנן פליגי עליה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הש"ס הכא דילמא כרבנן אתיא דהכי קי"ל ובריש ב"ק כתבתי דאף למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו לענין דלא הוי ממון גמור לחייב כפל וד' וה' אבל קרנא מיהא משלם אלא דרש"י ז"ל כתב להדיא בפרק מרובה דף ע"ה גבי האומר הרי עלי עולה ובא אחד וגנבו פטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לרבי אליעזר בן עזריה וכתב שם רש"י דהיינו אליבא דרבי שמעון דדבר הגורם לממון כממון דמי אלמא דלרבנן דרבי שמעון פטור לגמרי ועוד קשה דא"כ הא דאמרינן בב"ק דף י"ג נכסים שאין בהם מעילה חייב בתשלומי ניזקו אבל שיש בהם מעילה פטור ודחקינן לאוקמי כרבי יוסי הגלילי דבקדשים קלים חייב או דנכסים שאין בהן דין מעילה קאמר אלמא דבקדשי קדשים מיהא לכ"ע לא מחייב בתשלומין ולא שני לן בין קדשים שחייב באחריותן לאין חייב באחריותן וע"כ היינו כרבנן דרבי שמעון וא"כ מוכח דפטור לגמרי אפילו באדם המזיק כמ"ש התוספות להדיא בריש פירקין דנכסים שאין בהם מעילה אכולהו נזקין קאי ואפילו למ"ד מבעה זה אדם והביאו כן מירושלמי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי פשיטא לתלמודא הכא דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק חייב במפגל מדינא ומי עדיף ממזיק בידים דפטור והנלע"ד דנהי דודאי פטור מדאורייתא בנזקי הקדש אבל לעולם חייב מדרבנן כמ"ש התוספות לעיל כדאיתא פרק השואל ואפ"ה מקשה הכא שפיר דליכא למימר דתיקון העולם אמזידין קאי ולאשמעינן הא גופא א"כ מאי שנא מפגל דקתני דסתמא הו"ל למימר המזיק בהקדש חייב מפני תיקון העולם וממילא ידעינן דל"ש היזק ניכר לא שנא שאינו ניכר דהא שמיה היזק אלא ע"כ דנקיט מפגל משום פטורא דשוגגין כדי שיודיעו וא"כ מקשה שפיר האי שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעי ליה כן נלע"ד ועיין בחידושי לב"ק ודו"ק. אלא דרש"י ז"ל בד"ה שוגגין פטורין כתב להדיא דהא חייבין דמזיד דינא דאורייתא הוא ולפ"ז א"א לפרש אלא כדפרישית שסובר רש"י ז"ל דאדם המזיק לא ממעטינן מרעהו והא דקתני בפ"ק דב"ק נכסים שאין בהם מעילה לא קאי אלא אנזקי ממונו כדקתני כל שחבתי בשמירתו. ומה שכתב כאן דחייבין לשלם לבעלים היינו משום דלהקדש לית ליה פסידא שהבעלים צריכין להביא אחר. אלא דאכתי הוה מצי לפרש בפיגול בקרבנות ציבור ואפשר דלא דק בהא והא דלא מוקמינן לעיל בריש פירקין הא דקל וחומר להקדש בנזקי גופו ובקרבנות ציבור או בדק הבית שהתשלומין להקדש ומשלם מעידית אפשר דרש"י ז"ל מפרש כפירוש ראשון של התוספות דאכתי איכא למיפרך מה להדיוט שיפה כחו בנזקי ממונו כן נלע"ד נכון ועדיין צ"ע:

דף נג עמוד ב

תוספות בד"ה תיובתא אע"ג דמייתי אח"כ תנאי קאמר תיובתא משום דכן הלכה עכ"ל. לכאורה דבריהם תמוהים ולא ידעתי מי הכריחם לזה דנראה לפרש דהא דקאמר לימא כתנאי היינו בלשון קושיא דכיון דאשכחן דסתמא דמתניתין דפרק הגוזל ע"כ סברה דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקי"ל דסתם מתני' רבי מאיר א"כ מקשה לימא כתנאי דרבי מאיר סבר דשמיה היזק וא"כ קשיא דרבי מאיר אדר"מ כדמקשה הש"ס בשמעתין בהא דרבי מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד בכמה סתמי משניות ומקשה בפשיטות דרבי מאיר אדרבי מאיר כמ"ש רש"י ותוספות גבי דם שנטמא ומעשר בשבת ומטביל כלים בשבת דבכולהו מכח סתמא פריך ואם כן ה"נ דכוותיה והוכרח הש"ס לפרש דכ"ע לא שמיה היזק וא"כ שפיר איתותב חזקיה ועוד דחזקיה אמתניתין דידן קאי דקתני המטמא והמדמע והמנסך ואתא חזקיה לפרושי טעמא דמתניתין דשמיה היזק וא"כ קשיא סתמא אסתמא. ועוד נ"ל דודאי לא מצי חזקיה למימר דכ"ע שמיה היזק אלא דטעמא דרבי יהודה דשוגג פטור כדי שיודיע ורבי מאיר לית ליה כדי שיודיע דא"כ מתני' דתרומה ונטמאת דמוכח מינה דלא שמיה היזק אמאן תרמייה אע"כ בעית למימר דחזקיה תנאי היא ומוקי לרבי יהודה בלא שמיה היזק ומתני' דתרומה ונטמאת כרבי יהודה נמצא דלרבי יהודה לא שמיה היזק ומחייב במזיד כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ואם כן כיון דמתני' דידן דפוטר בשוגג ע"כ אתיא כרבי יהודה ממילא דע"כ הוי נמי טעמא כדרבי יוחנן דהיינו דרבי יהודה וממילא איתותב חזקיה דלדידיה הוי מתני' דלא כמאן או דפירקין או ההיא דתרומה ונטמאת כן נראה לי ודו"ק:

שם אמר רב נחמן בר יצחק דכ"ע כו' והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמפלגי. קשיא לי דהוי מצי למימר דכ"ע קנסו שוגג אטו מזיד ודכ"ע לא שמיה היזק והא דפוטר רבי יהודה בשוגג היינו כדי שיודיעו ובמזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד הולך דרבי יוחנן תרתי אית ליה ובהכי הוי א"ש טפי דלא תיקשי דרבי יהודה אדרבי יהודה ולמאי דפרישית לעיל יש ליישב משום דמסקינן דההיא דמנסך היינו דוקא בישראל מומר כדמוקי הש"ס בפ"ב דחולין ולפ"ז צ"ל דשוגגין פטורין לאו משום כדי שיודיעו הוא דהא לא משכחת בישראל מומר דלהימן לומר נתנסך יינך בשוגג אלא ע"י עדים כדפרישית לעיל וכיון שיש עדים תו לא שייך כדי שיודיעו כמ"ש התוספות לעיל בד"ה שלא יהא וכמ"ש שם ומאי אית לן למימר דשוגגין פטורין איירי באינו מומר משום דבשוגג לא שייך לומר לצעורי קמכוין כדפרישית לעיל סוף סוף תו לא מצינן למימר דטעמא דרבי מאיר דקנסו שוגג אטו מזיד איירי כה"ג דהא בחד גברא לא משכחת להו דבמומר לא משכחת שוגג ובאינו מומר לא משכחת מזיד אע"כ דשוגג דרבי מאיר היינו נמי במומר ובעדים ואם כן אמאי פליג רבי יהודה ופוטר הא לא שייך בכה"ג כדי שיודיעו אלא ע"כ דהא דפוטר היינו משום דלא קנסו שוגג אטו מזיד ודוק היטב:

שם ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה כו' רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית למאי דמשמע ליה דטעמא דר"י דבשוגג לא יאכל בו ביום היינו משום דקניס שוגג אטו מזיד אין להקשות א"כ אמאי יאכל למוצאי שבת ולא קנסינן ליה שלא יאכל עולמית דומיא דמזיד אלא שכבר תירץ הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ"ק דחולין דהא דקנסינן שוגג אטו מזיד היינו דלא ליתי לאערומי ולומר שוגג הייתי וזה לא שייך אלא לענין בו ביום דאי שרינן ליה בשוגג אתי למיעבד במזיד אבל כיון דלא שרינן ליה אלא למוצאי שבת בכדי שיעשה תו לא שייך למיקנסיה שוגג שלא יאכל עולמית כי היכי דלא ליתי לאערומי ולמיעבד בשבת שיאכל במוצאי שבת דבלא"ה מצי למיעבד במוצאי שבת בהתירא ולא שביק התירא ואכיל איסורא עיין שם באריכות ובלשון רש"י ז"ל שם בפ"ק דחולין:

תוספות בד"ה המבשל בשבת כו' פי' אפילו הוא עצמו ואפילו בו ביום דמהכא מוכח דלא קנסו שוגג כו' עכ"ל. לכאורה נראה דהיינו כמ"ש בסמוך דאי ס"ד דבשוגג נמי לא שרינן ליה שיאכל אלא למוצאי שבת א"כ אדרבא מוכח להדיא דרבי מאיר קניס שוגג אטו מזיד כדפרישית בשם הרשב"א ז"ל אלא דקשיא לי מאי ראיה הוצרכו לזה דבלא"ה ממקומו מוכרע דאי ס"ד דבשוגג יאכל היינו למוצאי שבת א"כ ע"כ דבמזיד לא יאכל דקאמר רבי מאיר היינו עולמית אם כן היינו לגמרי כדרבי יהודה אלא ע"כ דעיקר כוונתם דלא תימא דשוגג יאכל דר"מ היינו בו ביום ולאחריני אבל לדידיה אסור ובמזיד אסור אף לאחריני בו ביום ור"י פליג דלאחריני נמי בשוגג אסור בו ביום אבל למוצאי שבת מותר אף לעצמו. וע"ז כתבו דא"א לומר כן דא"כ אכתי מוכח דרבי מאיר נמי קניס שוגג אטו מזיד מדאוסר שיאכל בעצמו בו ביום אלא ע"כ דבאמת לר"מ שרי לגמרי דלא קניס כלל ועיין בתוספות פ"ק דחולין ובמהרש"א ז"ל שם ואין כאן מקומו להאריך ועוד ידינו נטויה אם יגזור ה' בחיים להאריך במקום אחר:

רש"י בד"ה מטמא ומדמע איסורא דרבנן היא כיון דלא שמיה היזק כו' עכ"ל. כוונתו דפשיטא דגוף האיסור במטמא ומדמע לא הוי איסורא דאורייתא דמדמע ליכא שום איסורא כלל וכן במטמא אי אמרינן מטמא חולין אפילו למ"ד אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י לא הוי אלא מדרבנן אלא דאי אמרינן מטמא תרומה כדאמרינן לעיל א"כ הוי מדאורייתא אלא דאכתי איכא למימר דמטמא תרומה היינו בתרומה דרבנן או בתרומה דאורייתא וטומאה דרבנן אלא דאכתי היה מקום לומר דנהי דאין כאן איסור דאורייתא במטמא ומדמע אפ"ה יש כאן איסור דאורייתא להזיק ממון חבירו וע"ז כתב רש"י ז"ל כיון דלא שמיה היזק אין כאן איסורא דאורייתא אבל ממנסך מקשה שפיר דנהי דמעשה הנזק לא הוי מדאורייתא אפ"ה כיון דעיקר הניסוך הוא איסור דאורייתא אמאי קניס ר"מ שונג אטו מזיד דהא לא שכיח שיעשה איסור דאורייתא במזיד שזהו עיקר טעמו של ר"מ כן נ"ל ועיין בחידושי הרשב"א:

דף נד עמוד א

תוספות בד"ה אכל תרומה טהורה כו' לא כמו שפי' בקונטרס כו' כדאמר התם כל היכא דמעיקרא שוויא ד' כו' עכ"ל. בגמרא דפסחים דף ל"ד מבואר כן ואחר העיון שם זכיתי ליישב שיטת רש"י ז"ל שדבריו נכונים ומוכרחים לפי שיטתו שמפרש שם דהיכא דמעיקרא שוויא ד' ולבסוף שוויא זוזא אפ"ה מדאורייתא נפיק ידי כפרה כשמשלם לפי מידה דבהכי איירי פשטא דקרא דונתן לכהן את הקדש דהיינו לפי מידה אלא הא דקאמר שם דמשלם ארבעה היינו משום דעל המותר הויא ליה כגזלן מיהא וא"כ הכא לא שייך לומר כן דמה דמשלם לו חולין טמאים תחת תרומה טהורה הוי נמי לפי דמים דגריוא דחולין טמאים לא גריעא מתרומה טהורה דלא חזיא אלא לכהנים וצריך לשמרה בטהרה וכשנטמאת לא חזיא אלא להדלקה ולהסיקה תחת תבשילו משא"כ בין חולין טמאים לטהורין לא נפקא מידי דלאו כולי עלמא אכלי חולין בטהרה וחזיא נמי לעכו"ם וא"כ נפיק נמי מידי גזילה מאי אמרת סוף סוף נעשין החולין טמאים תרומה טמאה ביד הכהן וא"כ מפסיד לכהן טובא שאכל תרומה טהורה ועכשיו ע"י גרמתו של זה יהיה תרומה טמאה בהכי לא מיקרי גזלן ולא מזיק בידים דלו יהא אם טימא טהרותיו בידים כיון דשוגג הוא פטור כדקי"ל דלא קנסו שוגג אטו מזיד וכ"ש הכא שלא טימא בידים ושוגג הוא בתשלומין שסבר חולין טהורים הן ומשו"ה תשלומיו תשלומין והיינו דמקשה הש"ס מרבי מאיר אדר"מ כיון דלר"מ מטמא ומדמע חייב אף בשוגג דקניס וא"כ הכא אמאי תשלומיו תשלומין דה"נ דמי למטמא ורבי מאיר דאין דינא דגרמי וכיון שזה גרם להפסיד דמי הכהן אמאי לא קניס שוגג אטו מזיד כן נ"ל כפתור ופרח ולכאורה לשון הברייתא מסייע לרש"י ז"ל דכיון דשוגג הוא והיינו דקסבר שהן חולין טהורין כמו שפירש רש"י ז"ל בשמעתין וא"כ מסתמא לא קיהיב ליה חולין אלא לפי המדה של תרומה שאכל ואפ"ה קפסיק ותני תשלומיו תשלומין אלמא דתו לא מחייב ולא מידי ועוד דאי כפירוש התוספות דיהיב לו יותר מגריוא אם כן במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין דאע"ג דלא קפצי זבינא מ"מ כיון דכבר נפיק ידי כפרה בגריוא לחוד אלא דקיהיב ליה יותר משום דה"ל כגזלן דעלמא דמשלם כשעת הגזילה ומה"ט גופא א"צ ליתן ממידי דקפיץ זבינא דגזלן שמשלם לפי דמים כתיב ישיב אפילו סובין דכל מילי מיטב הוא אע"כ כפירוש רש"י ז"ל אבל התוספות לשיטתייהו דלית להו שיטת רש"י ז"ל בפסחים אלא נראה דסברי דבתרומה בשוגג מידי כפרה נמי לא נפיק היכא דמעיקרא שוויא ד' ולבסוף שוויא זוזי והכרעתי לצדק במאזנים דהכי הוא לשיטת התוספות שכתבו בפרק האשה רבה דף צ' דהא דאכל תרומה בשוגג משלם כו' אתיא אפילו כרבי נחוניא בן הקנה דחייבי כריתות ומיתות ב"ד שוגגין פטורין מתשלומין ואפ"ה משלם דגזירת הכתוב הוא וא"כ קשיא לי אי ס"ד דמידי כפרה נפיק כשמשלם לפי מידה א"כ היאך קאמר הש"ס בפסחים היכא דמעיקרא שוויא ארבעה ולבסוף שוויא זוזא כ"ע לא פליגי דמשלם ד' והיאך הוי לכ"ע דהא לר' נחוניא בן הקנה וכן לריש לקיש בפ' אלו נערות דאפילו חייבי מלקות שוגגין פטורין וא"כ לדידהו אמאי משלם ד' הא מידי כפרה נפיק בגריוא דשוויא זוזא מאי אמרת דהו"ל כגזלן אפ"ה יש לו לפטור משום דחייבי מיתות ומלקות שוגגין פטורין מתשלומין וגזירת הכתוב נמי ליכא דכבר יצא ידי חובת הכתוב דונתן לכהן את הקדש אע"כ דהתוס' סברי דפשטא דקרא דונתן לכהן את הקדש היינו דהיכא דמעיקרא שוויא ד' צריך ליתן כשעת האכילה ולא נפיק מידי כפרה כשמשלם לפי המדה לחוד וא"כ הוכרחו לפרש כמ"ש כאן ודוק היטב כי נכון הוא:

תוספות בד"ה דם שנטמא וזרקו וא"ת מאי קשיא ליה לר"מ והא לאו סתם משנה היא כו' עכ"ל וכ"כ רש"י ז"ל דה"ה דהוי מצי לשנויי רבי יהודה היא כו' ומאד נפלאתי ואשתומם על דבריהם היאך אפשר לאוקמי האי ברייתא כר"י דהא קתני סיפא במה דברים אמורים ביחיד אבל בציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה ואי ר"י הא שמעינן ליה דאמר טומאה הותרה בציבור וא"כ למה ליה ציץ לרצויי וצ"ע. (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע ועיין פ"ק דיומא דף ז' ובמהרש"א שם ובתוס' דיבמות דף צ' בד"ה בין ביחיד ודו"ק:

בא"ד והך קושיא לרבינא כו' דלרב שילא כו' לא קשה מידי דטומאה דאורייתא עכ"ל. לכאורה אין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דאפילו לרב שילא נמי לא הוי אלא טומאה דרבנן כדאוקמינן בהדיא בפ"ק דפסחים דף י"ז האי מתניתין דדם שנטמא מדרבנן אליבא דרב דמשקי בי מטבחייא דכן אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו שם דה"ה דהו"מ למימר מדאורייתא למאן דלית ליה דרבי יוסי בן יועזר איש צרידא אלא דניחא לאוקמי כמ"ד טומאת משקין דרבנן וא"כ למאי דקי"ל דאורייתא א"כ למאן דלית ליה דיוסי בן יועזר הוי טומאת דם דאורייתא וליוסי בן יועזר אפילו טומאה דרבנן ליכא וכן מצאתי להרמב"ם ז"ל שפסק כרב פפא דאף למאן דאמר טומאת משקין לטומאת עצמן דאורייתא אפ"ה משקה בי מטבחייא הלכתא גמירי לה וסובר הרמב"ם ז"ל דלרב פפא אפילו מדרבנן טהור ואע"ג דמסקינן שם דר"פ בקשיא אפ"ה לא מדחינן מימרא בקשיא אלא בתיובתא כשיטת הרשב"ם ז"ל בשם הגאונים בפרק חזקת הבתים ודלא כמ"ש הכסף משנה דהרמב"ם ז"ל פסק כרב דאמר משקי בי מטבחייא דכן ולענ"ד לא יתכן לומר כן דהא מסיק הש"ס שם להדיא דרב קסבר טומאת משקין לטמא עצמן מדרבנן ואם כן כיון שפסק הרמב"ם ז"ל טומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא ואפ"ה פסק דמשקי בי מטבחייא טהורין לגמרי ע"כ היינו כרב פפא דהלכתא גמירי לה דטהורין וסובר הרמב"ם ז"ל דאפילו מדרבנן לא גזרו בהן טומאה אלא דלפ"ז קשיא לי האיכא כמה סתמי משניות דדם שנטמא צריך ציץ לרצויי וכן מוכח מתניתין דפרק כיצד צולין שהביאו התוספות כאן וכתבו שם דע"כ בטומאת דם איירי ולפ"ז נראה מוכרח דאפילו רב פפא גופא מודה דאף ע"ג דהלכתא גמירי לה אפ"ה טמאין מדרבנן ואם כן הוי אתי שפיר סוגיא דשמעתין אפילו לרב שילא אלא דנראה דהתוס' סברי בפשיטות דלא קי"ל כרב פפא כיון דאסקינן בקשיא ועוד דסתמא דתלמודא מפרש להדיא דהא דאמר רב דכן ממש היינו כמ"ד טומאת משקין מדרבנן ולא קאמר משום דהלכתא גמירי לה אע"כ דסתמא דתלמודא דלא כרב פפא ולפ"ז כיון דבשמעתין משמע דההיא דדם שנטמא היינו כר"מ ושמעינן ליה לר"מ דטומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא שם בפסחים וא"כ ע"כ דמשקה בי מטבחייא טמאין מדאורייתא ודלא כיוסי בן יועזר דהיינו כשיטתם בפסחים וא"כ ע"כ לא מיתוקמא סוגיא דשמעתין אלא אליבא דרבינא ולא לרב שילא ולענ"ד ממקומו הוא מוכרע דאי ס"ד דלרב שילא נמי פריך א"כ אמאי משני הש"ס התם גברא לכפורי קא מכווין ואנן ניקום ונקנסיה לרב שילא לא שייך לומר כן דסוף סוף במה שטימא הדם לא נתכווין לשום מצוה ושגג בעבירה גמורה אע"כ דקושיית הש"ס ליתא לדרב שילא אלא לרבינא וא"כ א"ש דבמה שזרק בשוגג אכתי לכפורי קא מכווין כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בד"ה המעשר בשבת משנה היא כו' ופריך מינייהו משום דסתם מתניתין ר"מ היא כו' ותימא דפריך ברישא כו' עכ"ל. גם כאן יש לתמוה אמאי הוצרכו רש"י ותוספות לפרש משום דסתם מתניתין ר"מ ותיפוק ליה דבלא"ה מגופא דמתניתין מוכח דר"מ היא דהכי תנן התם המבשל והמעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכיון דההיא דמבשל ודאי ר"מ היא א"כ ההיא דמעשר נמי ר"מ היא דבת ביקתא היא וליכא למימר נמי בהא דקאמר המבשל בשוגג יאכל במזיד לא יאכל היינו דשוגג יאכל במוצאי שבת ובמזיד לא יאכל עולמית ולעולם דר"י היא וכמדומה לי שכן הבין בעל תוספות י"ט שם אלא דא"א לומר כן בשום ענין אם מצד הלשון דמבשל בשבת שנה התנא ממש בלשון רבי מאיר ועוד כל הני בבי דמתניתין דקתני התם בנוטע בשבת ובשביעית כולהו ר"מ נינהו כדאמרינן לעיל בשמעתין וממילא נתיישבה תמיהת התוספות דניחא ליה לאקשויי מעיקרא מבבא דמעשר בשבת דודאי ר"מ היא מדנקיט ליה בהדי מבשל בחד בבא ובתר הכי מקשה ממטביל בשבת דהתם לא פשיטא ליה מגופה דר"מ היא אלא מדרישא וסיפא ר"מ ועוד נ"ל דבלא"ה ע"כ ההיא דמעשר בשבת ע"כ לא מיתוקמא כר"י דאם כן בשוגג אמאי יאכל נהי דלא קניס אכתי ליתסר משום מוקצה כיון דבמזיד לא יאכל א"כ מסתמא אתקצאי בין השמשות דאטו מי אסיק אדעתיה שיעשר למחר בשוגג ונהי דבמבשל לא אסר ר"י בשוגג היינו משום דחזי לכוס כדאיתא בפ"ק דחולין אבל במעשר בשבת ליתסר משום מוקצה וליכא למימר כיון דשוגג הוא דסבור שמותר לעשר א"כ לא אקצייה מאתמול הא ליתא דהא בפ"ק דחולין מסקינן להדיא דשוחט בשבת אף למאן דלא קניס בשוגג אפ"ה אסור משום מוקצה וא"כ ע"כ לאו ר"י היא ואע"ג דר"מ נמי אית ליה מוקצה בנר שהדליקו באותו שבת היינו במוקצה מחמת איסור היכא דדחייה בידים משא"כ הכא דלא דחייה בידים ואף למאי דאמרינן בפ"ק דחולין דר"מ אוסר בשוחט בשבת משום מוקצה היינו משום דמוקצה דבעלי חיים חמירי טפי כמבואר בתוספות ולרוב הפוסקים אפילו ר"ש מודה דכגרוגרות וצמוקין דמי משא"כ במעשר אפשר דלר"מ לא הוי מוקצה בכה"ג אח"ז ראיתי שהתוספות בשבת דף מ"ג הקשו כן אהא דאמרינן במעשר בשוגג יאכל ולא אסרינן משום מוקצה ולמאי דפרישית צריך עיון בזה דאפשר כיון דההיא דמעשר ר"מ היא כדפרישית ומאן יימר דר"מ אית ליה מוקצה כה"ג ואין להאריך כאן יותר:

דף נד עמוד ב

גמרא אמר אביי כל שבידו נאמן. ונראה מפירש"י דכיון שבידו לפגל ולטמא נאמן משום מיגו וכ"כ הב"י בי"ד סי' קכ"ז שהיא שיטת ר"ת והרשב"א ז"ל אלא שהרא"ש ז"ל בשמעתין בחילוק י"א מי"ד חלוקים כתב להדיא דלאו מטעם מיגו מהימן דהא אי מטמא להו בעי שלומי ולענ"ד משום הא לא איריא דאכתי מהימן במיגו דאי בעי מטמא ומפגל ויאמר שוגג הייתי דפטור מתשלומין וגם יתר ראיות הרא"ש ז"ל אינן מוכרחין ע"ש והא דמשמע דלאביי לא מהימן אלא כשהוא בידו או לרבא כשהיה בידו אבל בלאו הכי לא מהימן אף ע"ג דקי"ל עד אחד נאמן באיסורין אף להתיר דשאני התם בחתיכה ספק חלב ספק שומן דלא איתחזק לא היתרא ולא איסורא כדאיתא בריש מכילתין משא"כ הכא דאיתחזק היתרא ואף ע"ג דאפילו באיתחזק איסורא מספקא לן בריש האשה רבה אי עד אחד נאמן להתיר מן התורה וכמ"ש התוס' והרשב"א ז"ל בריש מכילתין גבי אין דבר שבערוה פחות משנים דמשמע דבשאר איסורין אפשר דמהימן אף באיתחזק איסורא והרבה מהאחרונים כתבו דמסוגיא דכריתות משמע דאיפשטא האיבעיא דעד אחד נאמן מן התורה להתיר אלא דלענ"ד דיש לחלק דנהי דעד אחד נאמן להתיר אף באיתחזק איסורא היינו משום דאיכא נמי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ומסתמא קושטא קאמר משא"כ באיתחזק היתרא וע"א אומר שהוא איסור לא מהימן דאפשר דלצעורי קא מכווין ועוד כיון שרוצה לאסור ולהפסיד ממון חבירו הו"ל כאיסורא דאית ביה ממונא ובממונא פשיטא דבעינן ב' עדים מגזירת הכתוב ובהכי ניחא לי נמי הא דלאביי לא מהימן אלא כשהוא בידו עכשיו אבל לאחר שהוציאה מתחת ידו לא מהימן לאסור אף על גב שכבר היה בידו ובריש מכילתין כתבו התוספות דאף בדאיתחזק איסורא נאמן ע"א להתיר בדבר שבידו אע"ג שאין עכשיו בידו אלא שכבר היה בידו והוכיחו כן ממעשים בכל יום שאדם נאמן על השחיטה אע"ג שעכשיו אין בידו לשחוט שכבר מצאו בידו שחוט ואף ע"ג דאיתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפ"ה פשיטא לן דמהימן ולפמ"ש א"ש דנהי דפשיטא דמהימן להתיר היינו כיון שכבר היה בידו אם כן איכא חזקה דלא שביק אינש היתירא ואכיל איסורא משא"כ הכא שרוצה לאסור לא שייך לומר כן ואפשר דלצעורי קא מכווין כנ"ל נכון:

(כאן נאבד בד"ה אמר אביי) בא"ד ואומר ר"ת דהכא במכחישו או אומר איני יודע כו' עכ"ל. וקשיא לי דכיון שרבינו תם לא דקדק כן אלא מכח קושייתו אם כן נהי דהוכרח לחלק בין ההיא דשותק דכהודאה דמיא כגון שאומר נתנסך בפניך ובין אומר איני יודע כגון שלא אמר נתנסך בפניך דבאומר איני יודע לא מהימן העד אלא כשהיה בידו אבל אכתי במכחישו מנא לן דמהימן נהי דלאביי ודאי מהימן אף במכחישו משום מיגו וכפירש"י ז"ל וכל דין מיגו ילפינן מן התורה אפילו בהכחשה משא"כ לרבא דלאו משום מיגו איירי אלא כיון שהיה בידו הוה ליה כבעלים עליו וכמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ אכתי מאי אולמיה דידיה מדבעלים גופייהו שמכחישין אותו ומה טעם יש בזה להאמין לע"א יותר מבעלים וכן תמה הש"ך על זה שם ס"ק ג' ע"ש וליכא למימר דכל שהיה בידו מהימן לרבא מן התורה מכ"ג ביום הכיפורים שהתורה האמינתו ואע"ג דאסיק הש"ס בקושיא כבר כתבו הגאונים דלא דחינן מימרא בקושיא וא"כ שנאמן מן התורה יש להאמינו אפילו בהכחשה מדעולא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הו"ל כשנים אלא דכאן א"א לומר כן דהא דעולא גופא היינו דוקא בזה אחר זה כשכבר נתקבל עדות העד תחלה בב"ד בלא הכחשה כדאיתא ביבמות ובכתובות בדוכתי טובא דבבת אחת לא אמר עולא ולפי זה הכא שהבעלים מכחישין אותו תיכף אמאי להימן דהא לא אשכחן שהאמינתו תורה במקום הכחשה וכל היכא דמהימן ע"א לא שני לן בין עד דעלמא או הבעלים גופייהו כמבואר בכל הפוסקים וכמ"ש בריש מכילתין גבי אתא בעל מערער ופסיל ליה. והנלע"ד בזה דפשיטא ליה לר"ת אליבא דרבא דכיון דמהימן אף ע"ג שאין בידו עכשיו אלא שכבר היה בידו דהיינו משום דכיון שמסרו ליד הפועל לעשות עמו בטהרות וכן קרבנות לכהן אם כן מעיקרא האמינו עליו שאם יאמר שנטמא או שפיגל דלהימן בכך וכיון דמעיקרא הימניה ממילא דאפילו כשמכחישו מהימן הפועל כדאשכחן לקמן דף ס"ד בבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דאע"ג דדבר שבערוה הוא אפ"ה קאמר רב חסדא דשליש מהימן משום דהא הימני' מעיקרא וכמ"ש שם התוס' דאע"ג דלית ליה מיגו קאמר ר"ת דמהימן השליש ורב הונא דפליג היינו מטעמא אחרינא כמבואר לקמן ואם כן מה"ט גופא מהימן נמי הכא אפילו במכחישו כיון שהאמינו מעיקרא ואע"ג דלכאורה נראה דכיון שהבעלים מכחישין אותו ע"כ היינו שאומרים לא זזה ידינו מתוך ידו וא"כ מעיקרא לא האמינום אלא שדוחק לפרש כן אלא מכחישין אותו היינו שאומרים שבאותו יום ובאותו שעה שאומר העד היו עמו במלאכתו אבל סוף סוף כיון שהאמינוהו לעשות בטהרות או בקדשים סמכו עליו שיהיה כמו שיאמר הוא כדלקמן גבי שליש אומר לגירושין כן נלע"ד נכון ועיין בסמוך:

בא"ד ומתוך כך אומר ר"ת כו' ואפילו מכחישו כו' עכ"ל. עיקר מילתא דר"ת היינו דאפילו במכחישו מהימן וכדפרישית בסמוך אלא דמפשטא דגמרא לא ידעינן להא מילתא ואדרבא פשטא דסוגיא דקידושין דאמרינן והלה שותק נאמן משמע לכאורה דבאינו שותק אלא מכחישו לא מהימן אלא משום דקשיא ליה לר"ת דהתם משמע דלעולם מהימן בשותק ולא הכחישו והכא משמע דלא מהימן אלא כשהיה בידו דוקא והוכרח לחלק דשותק דהתם היינו משום דכהודאה דמיא וא"כ לעולם אימא לן דכל היכא שהיה בידו דמהימן אפי' בלאו האי טעמא דכהודאה דמיא ממילא דתו לא מפלגינן כלל בין שותק או לא דאפילו מכחישו מהימן ומהטעם שכתבתי ובזה מדוקדק לשון ומתוך כך כנ"ל נכון ליישב שיטת ר"ת ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הראב"ד ז"ל להיפך דפועל גרע טפי והרבה יש לי לדקדק בזה ואין כאן מקומו וכבר קבלתי לחובה אם יגזור ה' עלי בחיים להרחיב בדין זה דע"א נאמן באיסורין בקונטרס כלל גדול שלי רחמנא לסייען:

בא"ד וכל הסוגיא דקידושין יש לפרש באומר לו נטמאו טהרותיך בפניך כו' עכ"ל. ואע"ג דהא דמייתי שם רבא מעובדא דההוא סמיא משמע דלא א"ל זינתה בפניך כבר כתבו שם התוס' דלרבא כל היכא שיש רגלים לדבר מהימן אפילו כשלא א"ל בפניך ע"ש:

גמרא היכן האמינתו אמר רבי יצחק בר ביסנא כהן גדול ביה"כ כו' והכתיב וכל אדם כו'. ויש לתמוה היאך שייך לומר שהתורה האמינתו כיון שלא מצאנו בתורה בפירוש דכ"ג מהימן לומר שנתפגל בפנים ודילמא אין ה"נ דלא מהימן ונלע"ד דמגופא דקרא דייק הכי דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואי ס"ד דלא מהימן א"כ היכא דאיתרמי דאמר כ"ג דפיגל היכי ליעביד דכיון שכל העבודות אינן כשירין אלא בו והוא יודע בעצמו שפיגל בפנים תו לא מצי למיעבד שאר עבודות מתן דם על המזבח והקטרת אימורין דהא לגביה דנפשיה שוויא חתיכה דאיסורא להקריב קרבנות שכבר נתפגלו וכל העבודות נפסלו שצריכין להיות על הסדר ואי אמרת להביא פר אחר אין שומעין לו הציבור דלא מהימן וא"כ היכי אמרה תורה וכל אדם לא יהיה דהוי מילתא דאתינן לידי תקלה אע"כ דכ"ג מהימן כנ"ל נכון:

שם דכי אמר פיגול מהימן. מכאן נראה דהא דקאמרינן בעלמא פיגול פסול מחשבה לאו מחשבה גרידא אלא לדיבור קרי מחשבה כמו שכתבו התוס' בדוכתי טובא ולא כמו שנסתפקו התוספות דאפשר דהא דכתיב לא יחשב היינו מחשבה גרידא בלב דאם כן אמאי הוצרך למילף בשמעתין מכ"ג ביה"כ ואמאי לא יליף מכל העבודות דמהימן הכהן לומר שפיגל במחשבה ומנא ידעינן אע"כ דמחשבה בפיגול היינו בדיבור אלא דקשיא לי לפ"ז הא דאמרינן פרק ג' דזבחים אמר רבי ינאי מנין למחשב בקדשים שלוקה דכתיב לא יחשב ומקשה הש"ס לאו שאין בו מעשה הוא ומוקי לה כרבי יהודה והכי משמע בשמעתין דליכא מלקות בפיגול מדמחייב בתשלומין ואי ס"ד דלא הוי פיגול אלא בדיבור אמאי קרי ליה לאו שאין בו מעשה הא קי"ל עקימת שפתיו הוי מעשה היכא דבדיבורא עביד מעשה וה"נ עביד מעשה בדיבורו לפגל הקרבן ולפוסלו ויש ליישב ואין להאריך:

שם ההוא דאתא לקמן דרבי אבהו א"ל ס"ת שכתבתי כו' א"ל ס"ת ביד מי כו' א"ל מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך. והא דשיילינן מעיקרא ס"ת ביד מי אע"ג דבכל ענין נאמן אלא דמעיקרא היה סבר רבי אבהו שכתב לו הס"ת בחנם ולא בשכר ולפ"ז שייליה שפיר ס"ת ביד מי שאם כבר מסרה לבעלים ולא א"ל בזימנא קמייתא לא הוי מהימן לכ"ע אלא לאחר שאמר לו ביד הלוקח שכתב לו בשכר משו"ה קאמר רבי אבהו דמהימן בכל ענין מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רפ"א:

דף נה עמוד א

תוספות בד"ה ועל הקטנה כו' ועוד משמע דאפילו לכי גדלה אוכלת כו' עכ"ל. לפי זה יש להקשות מאי מקשה הש"ס ואילו חרשת לא אכלה ומאי קושיא דלמא חרשת כ"ש דאכלה ועיקר הרבותא בקטנה לאשמעינן דאכלה אף לכי גדלה וראיתי שהתוספות הקשו כן ביבמות ותירצו דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר דליתני תרוייהו וגם בזה לא הונח לי דמהיכא תיתי ליתני כי רוכלא כיון דאתיא במכ"ש ועיקר חידוש הדין אינו אלא דאכלה לכי גדלה ונראה ליישב דאכתי איכא נמי רבותא בחרשת טפי מבקטנה משום דלשמואל לחד לישנא בפרק חרש קסבר דאשת חרש חייבין עליה אשם תלוי דהו"ל ספק קידושין דאורייתא ולרבי אליעזר נמי תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהיא ספק ולפ"ז היה באפשר לומר דאפילו רבנן דפליגי היינו משום דלענין קידושין מוקמינן לה אחזקת פנויה וכן בתרומה אחזקת טבל אבל לענין אוכל נבילות אכתי סד"א דהו"ל ספיקא דאורייתא ומצווין להפרישו ובאמת מסוגית הש"ס דפרק חרש משמע להדיא דחרש וחרשת שווין לקטנה לענין אוכל נבילות וא"כ מקשי שפיר ליתני תרווייהו כנ"ל:

בד"ה מאי טעמא כו' הכא סבר עולא כו' והקשה רבינו תם דבהגוזל בתרא כו' עכ"ל. ויש לדקדק מאי קושיא דהא שמעינן לרבה בפרק מרובה דף ס"ז דקאמר יאוש אמור רבנן דמהני מיהו לא ידענא אי דאורייתא אי דרבנן וא"כ דלמא הא דקאמר עולא הכא דבר תורה כו' מ"ט יאוש כדי לא קנה היינו דבר תורה והא דקאמר בפרק הגוזל בידוע ד"ה קני היינו מדרבנן וכבר כתבתי בזה בחידושי בפרק מרובה משום דעולא בפרק הגוזל אפלוגתא דר"ש ורבנן קאי בעורות של בעל הבית לענין טומאה ומדאורייתא איירי דקאי אקרא דמשכבו ולא הגזול כמו שהביאו התוספות שם בפרק מרובה אלא שאין זה מוכרח דנהי דרבי שמעון ורבנן איירי מדאורייתא היינו משום דאיכא יאוש ושינוי השם כדמוקמינן להדיא במרובה והביאו התוספות בסמוך אבל הא דקאמר עולא אבל בידוע ד"ה יאוש קונה היינו אפילו יאוש לחוד ומדרבנן. ולכאורה היה נ"ל דמסוגייא דשמעתין פשיטא להו להתוספות דלעולא אפילו מדרבנן לא קני דאי קנה מדרבנן הו"ל הקדש גמור אפילו מדין תורה דקי"ל הפקר ב"ד הפקר ולא הוצרכו לתיקון המזבח. אלא דגם זה אינו מוכרח דלענין קידושין נחלקו הפוסקים בדעת הרא"ש ז"ל שכתב דלמ"ד יאוש קונה מדרבנן לא הוי קידושין אלא דרבנן ולא מדאורייתא וע"ש בספר בית שמואל וא"כ משמע דה"ה לענין הקדש לא מהני מדאורייתא וכן נ"ל מדקדוק לשון רש"י ז"ל בשמעתין כמו שאפרש וכ"כ התוספות בפרק לולב הגזול גבי אוונכרי דאף ע"ג דשינוי החוזר קונה מדרבנן אפ"ה כיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק ומה שכתבו שם מהאי סבתא יבואר בסמוך שאין מזה סתירה ועוד כיון דלמ"ד יאוש קונה מדרבנן היינו משום תקנת השבים והכא כיון שהקדיש לא שייך תקנת השבים כמ"ש הראב"ד ז"ל לענין גיזות וולדות דלקמן בשמעתין וא"כ הוצרכו שפיר לתקנת המזבח ועוד דבפרק הגוזל דף צ"ה משמע להדיא דכל היכא דגזלה קיימת לא עבדו רבנן תקנתא ולאו דוקא תקנתא דרבי שם אלא כל היכא שתקנו מפני תקנת השבים היינו דוקא באין גזלה קיימת מדמקשו מתקנת מריש דגזלה קיימת וא"כ הכא בהקדש דגזילה קיימת הוצרכו שפיר לתקנת המזבח אבל בעלמא שפיר סבר עולא דיאוש לחוד קני מדרבנן. מיהו לפ"ז כבר נתיישבה קושייתנו דכיון דעולא בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן קאי בעורות של גנב וגזלן אי מחשבה מטמאתן והתם נמי גזילה קיימת. אמנם לפמ"ש התמיה קיימת על הפוסקים שנחלקו לענין קידושין למ"ד יאוש קונה מדרבנן אי הוי קידושין דרבנן או דאורייתא ולפמ"ש נפל בבירא האי דינא דהא לענין קידושין איירי בגזילה קיימת וא"כ ליכא למ"ד דקונה יאוש מדרבנן וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וקשה לר"י בסמוך דמסיק רבא כו' ואליבא דעולא קאי כו' עד כאן לשונם. גם בזה כתבתי במרובה דאין קושיא זו מוכרחת לר"ת דאיכא למימר דרבא לאו אליבא דעולא קאי אלא אליבא דנפשיה דרבא גופא קאמר נמי במרובה דיאוש אינו קונה ויליף לה מקרבנו ולא הגזול וכתבתי שם דע"כ לאו משום מצוה הבאה בעבירה היא אלא מפשטא דקרא דייק דאי ס"ד דיאוש קונה לא שייך למעט גזול מקרבנו דכיון דקני קרבנו קרינן ביה אלא דבלא"ה יש ליישב שיטת ר"ת בזה דהא מקשו התוספות לקמן דבלא"ה פשיטא דגיזות וולדות קונה משעת גניבה משום שינוי ותירצו דרבא אליבא דר' מאיר קמיבעיא ליה דקניס וא"כ ה"ה לשיטת ר"ת דבכל דוכתא יאוש קונה היינו גוף הגניבה שא"צ להחזיר אלא דמים אבל לענין גיזות וולדות איכא למימר דרבנן קנסוהו דלישלם כל דמי השבח דמאי שנא יאוש משינוי וא"כ שפיר קמיבעיא לרבא אליבא דרבי מאיר ונראה בזה דר"י ז"ל לא משמע ליה האי שינויא שכתבו התוספות לקמן דרבא אליבא דרבי מאיר קבעי כיון דלא קי"ל כוותיה אלא כאינך שינויי שכתבו התוס' לקמן דקמיבעי ליה בשבח שעל גבי גזילה ולרבי יהודא או לרבי שמעון דבכה"ג לא קני בשינוי אבל לענין יאוש אין לחלק בכך וא"כ מקשה ר"י שפיר כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ועוד קשה דמשמע דאי יאוש קני אתי שפיר והא במרובה פריך איפכא רבי יוחנן לר"ל כו' עכ"ל. ולענ"ד אין בזה קושיא לר"ת דדוקא התם במרובה מקשה שפיר רבי יוחנן לר"ל דאמר דחיובא דד' וה' לא הוי אלא לפני יאוש ולא לאחר יאוש ומברייתא דגנב והקדיש מוכח דשייך נמי ד' וה' לאחר יאוש אבל לרב יהודה בשמעתין דאמר יאוש קני לא תיקשי מברייתא דאיכא למימר דרב יהודה סובר כרב ששת דאמר במרובה דף ס"ח דלא משכחת חיוב ד' וה' לפני יאוש משום דבעינן דומיא דטביחה דאהנו מעשיו ולפ"ז ע"כ לא חייבה התורה ד' וה' אלא לאחר יאוש תו לא מצינן להקשות אי ס"ד דיאוש קני אמאי חייב שלו הוא טובח דע"כ גזירת הכתוב הוא דליחייב בכך אע"ג דשלו הוא מוכר כיון דא"א לאוקמי חיובא דד' וה' אלא בכה"ג משא"כ התם לריש לקיש דשייך חיוב ד' וה' לפני יאוש מקשה שפיר כן נ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד ועוד אמרינן התם האי כשורא דמטללתא כו' וכי קנייה בתקנתא דרבנן לא חשיב מצוה כו' עכ"ל. ולענ"ד אין זה מוכרע דשאני התם דמחמת תקנת השבים משום פסידא דסוכת מצוה הוצרכו לתקן שלא יהא בזה משום מצוה הבאה בעבירה ודבר זה ממקומו מוכרע מסוגיא דשמעתין שתקנו מפני תקנת המזבח דליקשי ואכתי הו"ל מצוה הבאה בעבירה ומאי אולמא האי דכשורא דמטללתא מהאי דשמעתין וכבר כתבתי בזה במרובה עיין שם:

בא"ד והשתא בשמעתין כו' דלרב יהודא נמי כו' ולא חייש לטעמא דמצוה הבאה בעבירה כו' עכ"ל. ולפמ"ש לעיל אין צורך לכל זה דבלא"ה אתי שפיר לרב יהודא אפי' אי יאוש גרידא קני ולא קשיא ליה מברייתא דאפשר דכרב ששת ס"ל דלא שייך חיובא דד' וה' לפני יאוש וע"כ גזירת הכתוב דליחייב אע"ג דכבר קניא ביאוש ודו"ק:

רש"י בד"ה נמצא מזבח בטל כו' ואי קשיא היאך התנו ב"ד לעקור כו' ולפטור את זה מחטאת כו' שב ואל תעשה שאני כו' עכ"ל. ובתחלת העיון הוקשה לי בזה אכתי היאך תיקנו לעקור דבר מן התורה שיאכלו ויקטירו הכהנים חולין בעזרה דקום עשה הוא אחר זה ראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה כן ותירץ דכיון דהפקר ב"ד הפקר הו"ל הקדש כמו מן התורה וכבר כתבתי לעיל שאין סברא זו מוכרחת ומש"ה לא רצה רש"י ז"ל לפרש מטעמא דהפקר ב"ד ועוד דאכתי לא אסיק הש"ס אדעתא האי סברא דאוקמוה רבנן ברשותיה עד לקמן וא"כ אכתי מיקרי עוקר דבר מן התורה אלא דאפ"ה כתב רש"י ז"ל שפיר דשב ואל תעשה הוא משום דאעיקרא דתקנתא קאי שלא תקנו חכמים אלא היכא שנודע שהיא גזולה לאחר שכבר הוקרב הקרבן ונעשו כל המעשים שכן מורה הלשון שלא יהיו כהנים עצבים והיינו לאחר שכבר אכלו והקטירו דמקמי הכי אין כאן עצבות דכיון שנודע להם שגזולה היא יפרשו אלא ע"כ דעיקר תקנתא שנודע לאחר הקרבה איירי וא"כ אתי שפיר דלא קשיא ליה לרש"י ז"ל אלא על שעוקרין לפטור את זה מקרבן וע"ז תירץ שפיר דהו"ל שב ואל תעשה כן נ"ל ודו"ק:

דף נה עמוד ב

משנה לא היו סיקריקון ביהודה כו' נקיט לה הכא בפירקין משום סיפא דב"ד של אחריהם שאמרו דנותן לבעלים רביע והיינו משום תיקון העולם שלא תוחלט הקרקע ביד הסיקריקין כדאיתא בירושלמי ועיין בחידושי הרשב"א באריכות:

שם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ופירש רש"י קרקע המיוחד לכתובתה כו' וכ"ש בשאר נכסים כו' והכי מוקי לה בבבא בתרא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה שפירושו כאן סותר לפירושו בפרק האשה שנפלו דף פ"א גבי שומרת יבם שאין לו למכור בנכסים כלום כיצד יעשה יעשה סעודה ויפייסנה ואם אשת ישראל הוא יגרשנה ויחזור וישאנה ומפרש רש"י שם דאע"ג דאפ"ה מכרו בטל כדתנינן הכא הא מוקי לה באותן שלש שדות והקשו התוספות שם דהא מסקינן בבבא בתרא דכ"ש בשאר נכסים ומתרצין שם לפי שיטת רש"י ז"ל דבהנך ג' שדות מכרן בטל לאלתר משא"כ בשאר נכסים המקח קיים עד שעת גוביינא דידה וא"כ היאך מפרש רש"י כאן אלשון מכרה בטל גופא דאיירי אף בשאר נכסים ויש ליישב דנהי שכתבו התוספות דלענין הדין יש חילוק ביניהם אפ"ה שייך בהו שפיר נמי לשון מקחו בטל דהיינו מה שחזר ולקח מן האשה בטל לגמרי דנהי שאוכל הפירות אין זה תלוי במה שחזר ולקח מן האשה דה"ה אם לא חזר ולקח מן האשה נמי היה אוכל הפירות וכן אם מתה בחיי הבעל המקח קיים דאחריות דנפשיה קיבל עליה כן נ"ל ליישב לשון רש"י ז"ל ולכאורה דלפי זה ה"ה הא דקתני רישא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבע"ה המקח בטל היינו דמה שלקח מבע"ה בטל משא"כ המקח מסיקריקון קיים לענין שאוכל הפירות עד שיחזיר לו הבע"ה דמיו כדין מבריח ארי ואף למאי דמשמע מלשון הפוסקים והמפרשים דלמשנה ראשונה צריך להחזיר לו בחנם אפ"ה נראה דאין צריך לשלם דמי פירות שאכל דלא דמי ללוקח מגזלן גמור כמו שאבאר לקמן כן נראה לי ועדיין צריך עיון:

דף נח עמוד א

פיסקא לקח מן הסיקריקון כו' אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני ופירש"י ז"ל דכיון דדיבורא בעלמא הוא איכא למימר השני נוח לי עכ"ל. ובמשנה לעיל מפרש רש"י ז"ל שני פירושים בהא דמקחו בטל אי משום דאמרינן מיראה עביד אי נמי השני נוח לי כו' אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה כמה קושיות על מה שמפרש רש"י ז"ל הטעם משום דהשני נוח לי ובבבא בתרא דף מ"ז מקשה הש"ס מהך מתני' דהכא אדרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זבינא אלמא שאין הטעם משום דהשני נוח לי אלא משום דמכירה באונס הוא ע"ש שהקשה עוד קושיות אחרים ואבארם לאחד אחד. אמנם לענ"ד אף שאיני כדי להשיב על דברי הרשב"א ז"ל מ"מ ללמוד אני צריך דלכאורה לא ידענא מאי קשיא ליה מהסוגיא דפרק חזקת דאדרבה הך סוגיא מסייע טובא לפירש"י ז"ל דהכא ואפשר דמהך סוגיא הוכרח רש"י ז"ל לפרש כן דהא מקשה התם אדרב הונא ממתני' ומשני התם לאו איתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר לך חזק וקני אבל בשטר קנה ומקשה התם ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מאי איכא למימר ומסיק מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ע"כ נמצינו למידין דמעיקרא אליבא דרב אתי ליה שפיר בלאו האי שינויא דיהיב זוזי דאף אם נאמר דמתניתין נמי איירי אף בדיהיב זוזי או שנאמר דרב הונא דאמר תלוה וזבין לאו דוקא אלא אפילו תלוה ויהיב מתנה אפ"ה אתי שפיר אליבא דרב דאמר אבל בשטר קנה וע"כ לפ"ז דרב הונא דקאמר סתמא תלוה וזבין זביניה זבינא ויהיב טעמא דאגב אונסא גמיר ומקנה א"כ אפילו בע"פ סבור רב הונא הכי כמו שהוא האמת ממשמעות כל הפוסקים שלא חילקו בכך וא"כ אכתי לא משני התם מידי אליבא דרב אמתניתין דסיקריקון בהא דמפליג רב בין א"ל לך חזק וקני ובין קנין שטר וכמו שהקשו שם בתוספות דלטעמא דרב הונא אין לחלק דאידי ואידי גמר ומקנה ומה שתירצו שם התוספות דע"י השטר מוכח שנתן דמים לא מיסתבר ליה לרש"י ז"ל לפרש כן דפשטא דסוגייא לא איירי בהכי שיש כפירה והודאה ביניהם אם נתן לו מעות או לא לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש דטעמא דרב דבא"ל לך חזק וקני לא קנה ע"כ היינו משום דמצי א"ל השני נוח לי כיון דדיבורא בעלמא הוא משא"כ בדרב הונא גופא דאיירי מתליוה וזבין לגזלן גופא דלא שייך הך מילתא דהשני נוח לי מש"ה לא מפליג רב הונא בין שטר לבע"פ דא"ל לך חזק וקני כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל. ומה שהקשה הרשב"א ז"ל עוד דאם כן שמואל דאמר אף בשטר לא קנה משמע דס"ל דאף שכתב לו שטר נמי מצי למימר השני נוח לי וקשה אטו שמואל דאמר כאדמון דלרבנן בשטר לא מצי למימר השני נוח לי כדאיתא פ' חזקת ולמאי דפרישית לא קשה מידי דודאי עיקר פירש"י אינו אלא אליבא דרב משא"כ לשמואל נמי הוי טעמא דמתני' דכיון דלא יהיב זוזי לא גמיר ומקני אף אגב אונסא כדמסקינן פרק חזקת מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. ועוד דבר מן דין מצינן לחלק בפשיטות דהא דרבנן דאדמון ס"ל דשטרא לא עביד אינש משום טענה דהשני נוח לי היינו לענין ערעור דעלמא דישראל לישראל שיכול להעמיד הישראל הראשון בדין משא"כ הכא בסיקריקון דא"א לישראל להציל את שלו מידו ולא משתעי דינא בהדיה ועוד דישראל הלוקח עשה שלא כהוגן לקנות מהסיקריקון אחר שהכיר בו שהיא גזולה א"כ שפיר סבר שמואל דאף בשטר מצי למימר השני נוח לי דאנן סהדי דכל טצדקי דאית ליה למיעבד עביד ביה לגבי דהאי שעשה בו שלא כהוגן כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ולדעתי לשון הרשב"א ז"ל בזה צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה אבל בשטר כו' ולמאי דמפרש הר"ר אלעזר משנז"א דרב ושמואל פליגי כו' דרב סבר אחריות ט"ס הוא עכ"ל. ואע"ג דמסקינן התם דטעמא דמ"ד אחריות ט"ס הוא היינו בשטר מכר דוקא דלא שדי אינש זוזי בכדי משא"כ בשטר מתנה אדרבא אין כותבין בו אחריות וא"כ יש להקשות לכאורה דהכא ע"כ איירי שלא נתן הלוקח מעות לבע"ה כדמסקינן פר' חזקת דמודה שמואל היכא דיהיב זוזי אלא דאפ"ה יש ליישב פירוש רבינו אלעזר לפי שיטת התוספות דפרק חזקת שהבאתי בסמוך דעיקר פלוגתא דרב ושמואל היינו היכא דלא ידעינן אי יהיב הלוקח זוזי לבע"ה או לא וא"כ מסתמא איירי שכתב לו השטר בלשון מכר ואזלי שפיר לטעמייהו דרב דאמר אחריות ט"ס הוא מסתמא יהיב ליה זוזי מדכתב בלשון מכר ולשמואל דאחריות לאו ט"ס הוא מסתמא הו"ל כשטר מתנה ומש"ה בטל לגמרי דלא גמיר ומקנה כן נ"ל וע"ש בתוספות:

דף נח עמוד ב

גמרא היכי דמי אי דקא טעין ואמר מינך זבנה אפי' ראשון נמי הא דפשיטא ליה לתלמודא דאי הוי טעין הראשון היה נאמן אע"ג דבגזלן דעלמא שידוע שירד לשדה בתורת גזלנות שוב אין לו חזקה בהאי שדה אפ"ה לקחו מסיקריקון לא דמי לגזלן גמור לא מיבעיא לפמ"ש במשנתינו דאפשר דאף למשנה ראשונה אין צריך לשלם הפירות שאכל כדמשמע לכאורה אם כן ע"כ לאו גזלן גמור הוא אלא אף את"ל דלמשנה ראשונה שצריך להחזיר בחנם דהו"ל כגזלן גמור אפ"ה מסתמא האי ברייתא דהכא למשנה אחרונה איירי שתקנו שנותן לבעלים רביע וא"כ תו לא מיקרי גזלן גמור ואדרבה אמרי' מסתמא לא שדי אינש זוזי בכדי ומש"ה יש לו חזקה בשלש שנים כדאיתא להדיא בטוח"מ סי' רל"ו ובש"ע בשם הירושלמי דלמשנה אחרונה קרקע בחזקת הלוקח קאי כן נ"ל ומתוך כך היה נראה בעיני לפרש כן לשון רש"י ז"ל במה שכתב דאף למ"ד בבבא בתרא אין טוענין ליורש וללוקח כו' שכוונתו אבן גזלן או לוקח מגזלן אלא דלשון רש"י ז"ל אינו מורה כן ומכל מקום יש ליישב שיטת רש"י ז"ל שנתכוון לפלוגתא דרב ורבי חייא בפרק חזקת דף מ"א ע"ב בעובדא דהאי דדר בקשתא בעליתא דשקלו וטרו התם בהא דאמרינן הבא בירושה א"צ טענה אי אמרינן דראייה מיהא בעי וא"כ משמע דהיכא דלא מייתי ראיה שהיתה ביד מי שמכרה לו אין טוענין לו ולפ"ז אפשר דהכא כמאן דליכא ראיה דמי דמה שהוחזק הלוקח בשדה לאו מידי שאין זו ראיה כלל שבאתה לו מיד בע"ה אלא מיד הסיקריקון. ועוד מייתי התם בפרק חזקת דף ל"א ע"ב דהאי דאמר מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנא מינך א"ל ואת לא מודית דארעא דידי הוא ואת לא זבינתא מינאי כו' א"ל רבא דינא קאמר וע"ש בפי' רשב"ם ובתוס' וא"כ סירכא דהאי דהכא להאי דמי דהא מודה הלוקח שהשדה היה בודאי שלו ואין ידוע לו כלל אם היה למי שמוכרה לו שום זכות דמה שהוחזק בה אין ראיה כיון דבתורת מרידה של הסיקריקון ירד לתוכה וקא משמע לן הכא דכגון זה טוענין לו והיינו מטעמא דפירש"י דחזקה לא שדי אינש זוזי בכדי והיינו נמי כדפרישית בסמוך בשם הירושלמי דמן התקנה ואילך ארעא בחזקת הלוקח קאי וכיון דנשתהא ביד לוקח ראשון שלש שנים שפיר מהני חזקתו לענין זה דמסתמא לא שדי זוזי בכדי ונתן להמוכר דמים כן נ"ל ואין להאריך יותר:

דף סא עמוד א

תוספות בד"ה משאלת אשה לחברתה כו' וקשה לר"ת ותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למתלי כו' עכ"ל. ויש לדקדק דנהי דלענין שביעית איכא למיתלי בשאר פירות של היתר אכתי איצטריך טעמא דדרכי שלום לענין חשודה על השביעית להשאילה נפה וכברה דבלאו דרכי שלום ודאי אסור להשאיל לא מיבעיא לרבנן בבכורות פרק עד כמה דחשודה על השביעית חשודה על המעשרות דממילא אסור משום מסייע דחשש שאינו מעושר דלא שייך איכא למיתלי שהרי כל פירות עם הארץ הם דמאי כמ"ש התוספות בסמוך וכמו שאוכיח לקמן אלא דאפילו לר"ע דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר מ"מ הא לכ"ע חשוד על השביעית חשוד על הטומאה כדאיתא במשנה שם בבכורות וא"כ ודאי אי לאו דרכי שלום אסור להשאיל נפה וכברה לחשודה על השביעית משום חשש טומאה ול"ל דלענין טומאה נמי איכא למיתלי שמא צריכה לנפה ולכברה לפירות שלא הוכשרו הא ליתא דא"כ אכתי מאי משני התוס' דאיירי שאין לה אלא פירות שביעית דסוף סוף סיפא דקתני משאלת אשת חבר לאשת ע"ה נפה וכברה וקתני וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום ואמאי הא בלא"ה שרי דאיכא למיתלי בפירות שלא הוכשרו ובשלמא לאביי אתי שפיר דסיפא איצטריך לטעמא דדרכי שלום משום חשש מעשרות דלא שייך איכא למיתלי דודאי שם דמאי מיהא איכא כמ"ש התוספות בד"ה רבא אמר אבל רבא דאוקי מתני' בע"ה דר"מ וליכא אלא חשש טומאה הדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ דפירות שלא הוכשרו לא מיקרי איכא למיתלי שאין זו תלייה גמורה ומשום דסתם פירות הוכשרו כדאיתא במתניתין במסכת טהרות כל הקמחים וסלתות בחזקת מוכשרין וא"כ לא מקשו התוספות מידי דלחשודה על השביעית נמי הוי אסור להשאיל משום חשש טומאה ואפשר ליישב כוונת התוס' דקושייתם אליבא דרבא דסיפא לא איירי אלא משום חשש טומאה ואם כן אמאי קתני ברישא נפה וכברה בחשודה על השביעית דמשום לתא דשביעית בלא דרכי שלום שרי ואי משום טומאה הא קתני לה בהדיא בסיפא משא"כ לאביי מסיפא לא שמעינן מידי דסד"א דוקא משום חשש מעשר אסור להשאיל בלא דרכי שלום משום דליכא למיתלי אבל ברישא דליכא חשש מעשר דאינה חשודה ולא חשש שביעית דאיכא למיתלי הו"א דאפילו בלא דרכי שלום שרי קמ"ל דאפ"ה אסור משום חשש טומאה משום דפירות שלא הוכשרו לא מיקרי תליה גמורה אבל אכתי קשה לפמ"ש התוספות בבכורות דרישא דמתניתין דהכא איירי בודאי חשודה על השביעית וסיפא איירי בספק חשודה ומכ"ש לפמ"ש התוס' דרישא איירי בחשודה על טומאת פירות וסיפא בטומאת הגוף ואם כן שפיר איצטריך לאשמעינן ברישא דאפילו חשודה לשביעית וכ"ש דחשודה בודאי על הטומאה אפ"ה שרי להשאיל משום דרכי שלום וסיפא איצטריך לאשמעינן דאפילו בספק חשודה לא שרי אלא משום דרכי שלום וצריך עיון ודו"ק:

בא"ד ואור"ת דהכא בידוע שאין לו אלא פירות שביעית כו' עכ"ל. ולפי זה צריך לומר דאיירי שכבר עבר זמן הביעור דאל"כ אכתי איכא למיתלי שתאכלם בהיתר קודם הביעור ואע"ג דלהתוספות ורוב הקדמונים אפילו אחר ביעור מותרין הפירות לעניים ולעשירים דרך הפקר אפשר דאורחא דמילתא להפקיר הפירות בעינא ומדטרחה לטוחנן מסתמא בדעתה לאכלן באיסור וק"ל:

בא"ד וי"ל דקסבר תלמודא דאחמור רבנן בתבואת החשודים כו' עכ"ל. והא דאיצטריך רבא לאוקמי בע"ה דר"מ ולא מוקי ליה אף בחשוד למעשרות ואפ"ה שרי כיון דליכא חזקה לאיסור דרוב ע"ה מעשרין וממילא לא דמי לשביעית אלא דלקושטא דמילתא ודאי לא שייך לחלק בין ספק איסור לודאי אלא לענין נפה וכברה משא"כ לסייע בידים אין לחלק ובהכי רהטא כולה שמעתין ומעיקרא נמי לא הוי קשיא להו להתוס' אלא אלישנא דגמרא דמקשה מאי שנא רישא משמע דמכח מאי שנא מקשה וק"ל:

רש"י בד"ה רוב ע"ה כו' אבל חשודה על השביעית משמע דמוחזק לן דחשודה עכ"ל. משום דפשיטא לרש"י ז"ל דכי היכי דאמרינן רוב ע"ה מעשרין ה"נ אמרינן רוב ע"ה אינן חשודין על השביעית מש"ה איצטריך לאוקמי בודאי חשודה ועיין בתוספות באריכות בבכורות פרק עד כמה ובכתובות דף כ"ד:

בד"ה רבא אמר לעולם כמחצה על מחצה דמי מספקינן להו כו' עכ"ל. נראה לי בכוונתו דאע"ג דפשיטא לן בכולה תלמודא דרוב ע"ה מעשרין והכי אשכחן לרבא גופא בכמה דוכתי נראה דהיינו דמדאורייתא סמכינן ארובא אבל מדרבנן מספקינן להו כמחצה על מחצה משום דמסייע מיעוט שאין מעשרין לחזקת טבל ואיתרע רובא והו"ל פלגא ופלגא כדאיתא בריש פרק בתרא דיבמות בגמרא וכבר האריכו התוספות בזה בריש פ"ג דבכורות ומבואר אצלינו באריכות בקונט' הכללים ודעתי להוסיף בעזה"י:

תוספות בד"ה רבא אמר בע"ה כו' אביי מיקל טפי כו' כדמוכח בסמוך עכ"ל. והיינו מדמקשה הש"ס והא מדקתני סיפא אבל משתטיל למים אליבא דרבא משמע דלאביי האי משתטיל למים היינו שהוכשרו ואסור משום טומאת חולין גרידא למאי דלא אסיק אדעתיה מטומאת חלה וכ"כ מהרש"א ז"ל אבל באמת אין זה מוכרח דאדרבה נראה יותר לומר דאביי לא חייש כלל לטומאה וטהרה דרבנן ומש"ה מוקי מתניתין לענין מעשרות דלענין טומאה לא חיישינן אלא משתטיל למים דאיכא טומאת חלה דאליבא דרבא מוקמינן לרישא בטומאה וטהרה מדרבנן ולפ"ז הוי אתי שפיר טפי דהא דמקשה הש"ס בסמוך ורמינהו ומוקי אביי בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה היינו אליביה דנפשיה נמי איצטריך ליה לאוקמי בהכי דלא יצטרך לדחוק דאביי משני אליביה דרבא דוקא כמ"ש התוספות שם. מיהו משיטת הירושלמי שהביאו התוס' בסמוך בד"ה רישא בטומאת חולין ומחלק בירושלמי בין לותת לשאינו לותת ומייתי מתני' דהכא אבל משתטיל למים משמע להדיא דאיכא מאן דמחמיר בטומאה וטהרה דרבנן טפי מלענין מעשר והיינו ע"כ כאוקימתא דאביי בשמעתין כמ"ש שם התוספות ומש"ה ניחא להו לפרש כן אליבא דאביי ודו"ק:

בא"ד ורבא איפכא ורבא נמי אית ליה כו' מ"מ איסור דמאי איכא כו' עד סוף הדיבור. ובמה שכתבו מ"מ איסור דמאי איכא לא זכיתי להבין דבריהם דלכאורה מסתבר איפכא דלענין אכילה נהי דרוב ע"ה מעשרין אפ"ה כיון שגזרו חכמים שלא יאכל אדם דמאי שייך שפיר למגזר שמא יאכילנו דבר שאינו מתוקן שהרי אם יאכל דמאי יעבור מיהא על איסור דרבנן משא"כ לענין לסייע כיון דקי"ל רוב ע"ה מעשרין הם תו לא שייך לומר שם דמאי איכא לענין מחזיק ידי עוברי עבירה שאם הע"ה הוא מרוב המעשרין אין כאן עוברי עבירה כלל ואין עליו שום חיוב לעשר שנית כיון שיודע בעצמו שכבר עישר ולפ"ז נראה דהיינו טעמא דאביי דמחמיר טפי באכילה אבל סברת רבא נשאר בתימה שנראה סברא הפוכה ולולא דבריהם היה נ"ל ליישב דלא קשיא מימרי דרבא אהדדי לא מיבעיא לשיטת ר"ת שמפרש בפרק הפועלים דף פ"ט דהא דדרשינן תבואת זרעך ולא לוקח היינו בלוקח לאחר מירוח דלא מיחייב מדאורייתא אלא מדרבנן ולפ"ז א"ש הא דקאמר רבא בפרק במה מדליקין דליכא למיגזר שמא יאכילנו דבר שאינו מעושר משום דרוב ע"ה מעשרין הם ואע"ג דמדרבנן אמרי' דהיכא דמיעוט מסייע לחזקה הו"ל פלגא ופלגא וה"נ איכא חזקת טבל כמ"ש לעיל בשיטת רש"י אלא דאפ"ה ליכא הכא חזקת טבל שהרי מה שיאכל החבר משל ע"ה לאו תבואת זרעך של החבר הוא וכיון דלא מחייב מדאורייתא אלא מדרבנן אזלא לה חזקת טבל כדאמרי' בפסחים גבי חבר שמת דלא מיקרי חזקת טבל משום דאפשר למיעבד כדרבי אושעיא להכניסה במוץ שלה ואע"ג דרבי אושעיא לא פטר לאכול קבע אלא מדאורייתא אבל מדרבנן חייב אפ"ה תו לא מיקרי חזקת טבל וכ"כ התוספות בבכורות ריש פ"ג אלא דאפילו לשיטת ריב"א בפ' הפועלים שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל שמפרשים בהיפך דדוקא בלוקח קודם מירוח אמרי' תבואת זרעך ולא לקוח כיון שלא נתחייב ביד המוכר אלא ביד הלוקח אפ"ה אתי שפיר ההיא דפרק במה מדליקין דקאמר רבא רוב ע"ה מעשרין ומש"ה לא חיישינן שמא יאכילנו דאיכא למימר דלמא עביד ליה ע"ה כדרבי אושעיא והכניס במוץ שלה נמצא שלא נתחייב ביד ע"ה ונהי דאכילת קבע אסור מדרבנן אפילו כדרבי אושעיא אפ"ה כיון שמה שיאכל החבר משל ע"ה הו"ל לקוח הו"ל תרתי מדרבנן ומש"ה לא גזרינן שמא יאכל שאפילו יאכל הו"ל תרי מדרבנן חדא משום דרבי אושעיא ואידך משום לקוח משא"כ בההוא דשמעתין לענין לסייע מחמיר רבא דלא סמכינן ארוב ע"ה מעשרין דאכתי מדרבנן הו"ל פלגא ופלגא משום חזקת טבל לגבי אכילת ע"ה עצמן דתבואת זרעך היא כן נ"ל נכון. מיהו בלאו הכי לשיטת הרמב"ם שסובר כשיטת ריב"א אין צורך לומר דפליגי בסברות הפוכות אלא דלמאי דס"ד עכשיו דלאביי לא חיישינן לטומאת חולין היינו משום דמוקי למתני' כמשנה אחרונה דמותר לגרום טומאה לחולין ורבא מוקי למתני' ע"כ כמשנה ראשונה ואם כן הכא לאו בסברות פליגי ולקמן בברייתא אפרש עוד בענין אחר ודו"ק:

גמרא והא מדקתני סיפא משתטיל את המים כו' ויש לדקדק אכתי מאי קושיא לעולם דרישא נמי איירי בטומאה וטהרה אלא דספק הוכשרו ספק לא הוכשרו ומש"ה שרי משום דרכי שלום אבל משתטיל המים דהיינו ודאי הוכשרו אסור לסייע וליכא למימר דפשיטא ליה לתלמודא דספק הוכשרו אפילו בלא דרכי שלום שרי דבחזקת שלא הוכשרו קיימי הא ליתא דהא אפילו נפה וכברה לא שרי להשאיל בסיפא משום חשש טומאה אלא מפני דרכי שלום היינו כדפרישית לעיל בלשון התוספות דמסתמא בחזקת שהוכשרו קיימי ואפ"ה שרי משום דרכי שלום וא"כ אפשר דאפי' לסייע בידים שרי אבל בודאי הוכשרו אסור לגמרי. ועוד דלקמן בשמעתין דמוקמינן לברייתא דטוחנין ומפקידין בפירות שלא הוכשרו ואפ"ה אוסר לסייע לאוכלי פירותיהן בטומאה ופרש"י ז"ל שם משום דחבר לא ידע אי הוכשרו או לא אלמא דספק הוכשרו אסור וא"כ מעיקרא מאי קשיא ליה הכא רישא אסיפא דלמא כאן בספק הוכשרו וכאן בודאי הוכשרו. והנלע"ד בזה דלא שייך כלל לומר גבי בוררת וטוחנת דאיירי בספק הוכשרו דהא אפשר לשאול לאשת ע"ה אי הוכשרו או לא דהא קי"ל נאמן ע"ה לומר פירות הללו לא הוכשרו כדאיתא בפרק חומר בקדש ודוחק לאוקמי דאשת ע"ה גופא לא ידעה אי הוכשרו או לא ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל דהכשר תלוי לרצון הבעלים דוקא ועוד במסכת מכשירין קתני בהדיא איזהו פירות שהם מסתמא בחזקת שהוכשרו ואיזה מהם בחזקת שלא הוכשרו וא"כ לא שייך כאן ספק אלא בנפה וכברה שאין ידוע לאיזה מין מהמינין היא צריכה וגם אין אשת ע"ה לפנינו לשאול את פיה והא דפרש"י ז"ל לקמן דאין טוחנין לאוכלי פירות בטומאה משום דחבר לא ידע אי הוכשרו יש לנו לומר דשאני התם דאיירי בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה שאין לך חשוד גדול מזה ומש"ה אין נאמן לשום דבר כדמשמע בבכורות דכל שיש בו זיקת חשש איסור שהוא חשוד עליו אינו נאמן ודוקא בע"ה שהוא ספק חשוד ולחולין גרידא הוא דאמרינן בחגיגה דנאמן לומר פירות הללו לא הוכשרו משא"כ חשוד גמור לאכול תרומה בטומאה מסתברא דאינו נאמן וכפירש"י לקמן כן נ"ל ועי' עוד בסמוך:

שם ורישא בטומאת חולין. ואע"ג דבע"ג פרק רבי ישמעאל מסקינן דלמשנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין כבר כתב רש"י ז"ל שם דהיינו בחולין של עכו"ם שאין שם שום זיקת תרומה וחלה משא"כ בשל ישראל אסור ועיין שם בתוספות עוד חילוק אחר בשם רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב להדיא בפירוש המשניות ובחיבורו בספר הי"ד דלמשנה אחרונה שרי לגמרי לטמאות חולין אף בידים ומשנתינו למשנה ראשונה איירי אלא דלפי שיטתו יש לדקדק דהאיכא לאוקמי מתני' אף למשנה אחרונה ואפילו הכי בלא דרכי שלום אסור משום חששא דשמא תאכל אשת חבר חולין טמאים ולפי זה לא הוי מקשה הש"ס מידי ורמינהו אין טוחנין לאוכלי פירות בטומאה ומאי קושיא דלמא ברייתא כמשנה ראשונה ומש"ה אסור לסייע אבל במתני' איירי למשנה אחרונה דליכא חשש סיוע עוברי עבירה אלא חששא דשמא תאכל דמוכח לקמן דלא גזרינן כמו שאפרש וא"כ אפשר דהיינו מפני דרכי שלום מיהו למאי שאפרש לקמן דבמשנתינו לא שייך חששא דשמא תאכל א"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה רישא טומאת חולין כו' וא"ת משום חלה ליתסרו כו' כדאשכחן בע"ג כו'. הא דקשיא להו אסוגיא דהכא ממתניתין דע"ג ולא קשיא להו מתני' דע"ג גופא רישא אסיפא דקתני סיפא נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין משמע דברירה וטחינה שרי נראה דפשיטא להו דההיא דנחתום איירי בלא הוכשרו ולפ"ז אף למאי דמסיק התוספות דלרבא יתיישב האי שינוייא דמחלק ר"ת בין ספק לודאי חשוד היינו ארומיא דמתניתין דהכא משא"כ מתני' דע"ג לרבא נמי איירי בפירות שלא הוכשרו ומש"ה קתני מתני' לא לשין אבל ברירה וטחינה שרי ומאי דשייר במתניתין פירש בברייתא דזימנין דאסור אף ברירה וטחינה והיינו בלותת שהוכשרו וכן נ"ל להדיא מלשון הירושלמי שהביאו התוספות דהא דמשני התם כאן בלותת כאן בשאינו לותת ארומיא דמתניתין דהתם וברייתא קאי דהתם לא שייך לחלק בין ספק חשוד לודאי חשוד כדמתרצים התוספות אמתניתין דהכא דהתם אידי ואידי נחתום העושה פירותיו בטומאה קתני כן נ"ל אף דמלשון התוס' בע"ג משמע קצת בענין אחר ודו"ק:

דף סא עמוד ב

בא"ד ורבינו תם תירץ כו' והא דפריך הכא מאין טוחנין כו' לא משמע אלא חשדא בעלמא וחשוד קרי ליה בתר הכי עכ"ל. פי' דהא דקתני לאוכלי פירותיהם היינו דאנן חשדינן ליה שיאכל הפירות בטומאה משום דסתם ע"ה חשודין לכך ואע"ג דהכא לענין טומאת הגוף איירי מדחיישינן שמא יגע ולעיל כתבו התוס' דלטומאת הגוף סתמא לא חשידי איכא למימר דלעיל איירי לענין טומאת התנור שהוא מדאורייתא והכא לענין אכילת חולין דהיא מדרבנן ואע"ג דקתני נמי לאוכלי שביעית והתם ודאי איירי בחשוד גמור דהא סתם ע"ה לא חשידי אשביעית כדמשמע מלשון המשנה וכמ"ש להדיא בבכורות פרק עד כמה מ"מ אפשר דלצדדין קתני אבל מ"מ יש לתמוה טובא מאי מקשה הש"ס ורמינהו כיון דפשטא דלישנא משמע דלאוכלי פירותיהם היינו חשוד גמור דומיא דלאוכלי שביעית תו קשיא לי סוף סוף ע"כ הא דמשני הש"ס התם בכהן החשוד לאכול תרומה ע"כ בודאי חשוד לכך איירי דלא שייך לומר דאנן חשדינן ליה שיאכל תרומה בטומאת הגוף שהוא בכרת דהכא בטומאה דאורייתא איירי וכדמסיק להדיא דהו"ל טומאה דאורייתא דמהיכא תיתי דהא אפילו לענין מעשר הקל קיי"ל רוב ע"ה מעשרין כ"ש לענין תרומה בטומאת הגוף דחמיר וכבר כתבו התוספות לעיל בד"ה רחיים דאפילו בחשוד על השביעית ומעשרות אינו חשוד על טומאת הגוף כ"ש דסתם ע"ה אינו חשוד לתרומה בטומאה אע"כ בודאי חשוד איירי ואם כן מאי דוחקיה לאוקמי בכהן החשוד דהא אפילו בישראל ודאי חשוד מצי לאוקמי לסברת התוספות וכ"ז יתיישב לפי מה שאפרש בסמוך:

בא"ד וא"ת דבפ"ק דנדה וי"ל דשאני התם כו' אבל הכא בטהורה אסורה כו' עכ"ל. ואע"ג דאליבא דרבא איירי הכא בהוכשרו וא"כ כבר נטמאו הפירות בטומאת עם הארץ אפ"ה קרו להו שפיר טהורה לגבי חלה דטומאת ע"ה אפילו לגבי חלה אינו אלא מדרבנן דעשאוהו כטבולת יום וההיא דספק טומאה דפ"ק דנדה איירי בספק טומאה גמורה דאורייתא כמבואר שם להדיא ועיין בזה באריכות בחידושי הרשב"א ז"ל:

בד"ה אמר אביי בכהן חשוד אליבא דרבא משני דלדידיה לא קשה מידי כו' עכ"ל. וכוונתם מבואר' דלאביי איירי רישא דמתניתין דקתני טוחנין בפירות שלא הוכשרו אבל קשיא לי טובא דלענ"ד אליבא דכ"ע צריך לאוקמי בריית' דטוחנין ומפקידין בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה דהא בלא"ה קשיא ההיא דמפקידין מההיא דהמוליך חיטין דמייתי בסמוך וע"כ צריך לאוקמי האי דמפקידין בפירות שלא הוכשרו ומדקתני סיפא דהאי אבל לא לאוכלי פירותיהם בטומאה ע"כ היינו משום דחבר לא ידע אי הוכשרו ואם כן קשה הא לעיל מוכח להדיא מסוגיא דשמעתין דמקשה והא מדקתני סיפא דלא חיישינן כלל לספק הוכשרו וכדכתיבנא משום דע"ה נאמן לומר לא הוכשרו ומאי שנא דהכא אין טוחנין אלא ע"כ דהכא מחמרינן טפי לחוש לספק הוכשרו משום דאיירי בכהן החשוד לאכול תרומה דחשוד כי האי אינו נאמן לענין תרומה לומר לא הוכשרו וא"כ לכ"ע ע"כ בהכי איירי. ובאמת דקשה מזה אמקשה גופיה דמקשה לרבא מברייתא דטוחנין ומפקידין ומאי ענין קושיא זו לרבא ותיפוק ליה דבלא"ה ע"כ מיתוקמא בכהן החשוד לתרומה בטומאה כדפרישית וממילא א"ש נמי לרבא והנלע"ד בזה דאי לאו דאוקי רבא מתני' דהכא בהוכשרו לא הוו קשיין אהדדי ברייתא דטוחנין ומפקידין אברייתא דמוליך חיטין משום דאיכא לאוקמי ההיא דמוליך חיטין בודאי חשוד כמ"ש התוספות בבכורות מדקתני דומיא דכותי וחשדינן ליה נמי אשביעית אלמא דבודאי חשוד איירי מש"ה מחמרינן לחוש דילמא נגע משא"כ ההיא דלאוכלי פירותיהם בטומאה איירי בספק חשוד כמ"ש התוספות לעיל בשם רבינו תם ונראה דמה"ט גופא פירש ר"ת דהוי משמע ליה האי ברייתא בספק חשוד והיינו משום דלמאי דלא סליק אדעתיה דמקשה דאיירי בכהן החשוד וא"כ לא הוי מצי לאוקמי ברייתא דהכא בפירות שלא הוכשרו דא"כ תיקשי סיפא אמאי אין טוחנין ואי משום דחבר לא ידע הא נאמן ע"ה לומר לא הוכשרו וע"כ בהוכשרו איירי ברייתא אלא הא דמפקידין היינו משום דבספק חשוד איירי ואפ"ה אין טוחנין ואם כן מקשה שפיר אמתניתין אליבא דרבא דאוקמה בהוכשרו ואפ"ה קתני טוחנין וע"ז משני אביי אליבא דרבא דלעולם ברייתא דטוחנין איירי בודאי חשוד ואפ"ה מפקידין דבלא הוכשרו איירי כדמסקינן והא דקתני סיפא אין טוחנין היינו משום דחבר לא ידע אי הוכשרו ומש"ה איצטריך ליה לאוקמי בכהן החשוד דוקא דבכה"ג אין נאמן לומר לא הוכשרו כיון שהוא חשוד על טומאת הגוף דתרומה שהיא בכרת וכדפרישית לעיל כן נ"ל נכון. ולפ"ז יפה כתבו התוספות דאביי לא משני אלא אליבא דרבא אבל אליבא דנפשיה מוקי לה כדס"ד דמקשה דברייתא איירי בהוכשרו והא דטוחנין היינו בספק חשוד דלא חיישינן לשמא נגע ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

גמרא אי הכי מפקידין ורמינהו כו' ולכאורה קשה טובא דלמאי דפרישית בסמוך דע"כ הא דמוקי אביי אליבא דרבא בכהן החשוד ולא סגי ליה לאוקמי בישראל ודאי חשוד דע"כ מודה רבא דאסור לטחון כמ"ש התוספות מההיא דנחתום דע"ג אע"כ דהכא בלא"ה איצטריך לאוקמי בכהן החשוד משום דאיירי בלא הוכשרו וסיפא בספק הוכשרו וכדפרישית. ולפ"ז מאי מקשה אי הכי מפקידין ורמינהו מאי קושיא הא ע"כ בלא הוכשרו איירי אלא דלענ"ד לא קשה מידי דהמקשה סובר בפשיטות דההיא דמפקידין תרומה אצל ישראל נמי איירי ע"כ בלא הוכשרו דאל"כ אפילו בישראל אסור וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפי"ב מהלכות תרומה ע"ש ואף דמלשון רש"י ז"ל בשמעתין משמע דבישראל שאין לבו גס בתרומה לא חיישינן כלל דלמא נגע אלא דסוגיא דשמעתין לא משמע הכי דלקמן בדף ס"ב אמרינן בגבל ובדד שעושה חלתו ותרומתו של ע"ה בטהרה מניחו בכלי של חבר בכפישה ואנחותא או בכלי גללים דאית ליה היכרא לע"ה ואפ"ה מקשה הש"ס וליחוש דילמא נגע ומשני דאמרינן ליה אי נגעת הדרא לטיבלא ואפ"ה לא שרינן כולי האי אלא משום כדי חייו דגבל ובדד דאל"כ חיישינן עדיין שמא יגע וכפירש"י שם וא"כ חזינן להדיא דבישראל ע"ה נמי חיישי' דלמא נגע בתרומה דרך מקרה וטעמא דאין לבו גס בה שכתב רש"י אבאר בסמוך נמצא דלפ"ז ע"כ ההיא דמפקידין תרומה איירי בלא הוכשרו ואפ"ה אין מפקידין אצל כהן כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם והטעם נ"ל דחיישינן שמא יוכשרו אצל הנפקד ואע"ג שכבר כתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל דלא מהני הכשר אלא לרצון הבעלים דוקא כמו שכתוב בהלכות טומאת אוכלים מ"מ שאני הכא דעיקר החששא שמא יגע ע"ה בידים מסואבות ומשקה טופח עליהם נמצא שההכשר והטומאה באו כאחד וכה"ג לא בעינן רצון כלל כדאיתא להדיא במשנה דפ"ק דמכשירין משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון ואף שיש לי להסתפק אי שייך כה"ג בטומאת ע"ה דלא שוינהו רבנן אלא כטבול יום כמ"ש התוספות בסמוך מ"מ כיון דהכא בכהן החשוד לאכול בטומאת הגוף איירי חיישינן שפיר שמא יגע בימי טומאתו כשהוא אב הטומאה ומשקין שלו ודאי טמאין ועיין עוד לקמן נמצא שכל ההכשר שיבא ע"י משקין של ע"ה מטמאין התרומה מיד משא"כ בישראל כיון דאין לבו גס בה כ"כ מהני ביה האי טעמא בפירות שלא הוכשרו משום דבלא"ה חששא דשמא יגע חששא רחוקה היא כיון שאין לבו גס בה משא"כ בכהן שלבו גס בה א"כ אלים לה האי חששא דשמא יגע טובא ומשום הכי חיישינן אף בלא הוכשרו והיינו דמקשה אי הכי מפקידין כיון דבכהן מוקמת לה ורמינהו וע"ז משני הש"ס שפיר דאיירי בכלי חרס המוקף צמיד פתיל דלא חיישינן לנגיעה והא דמקשה הש"ס בתר הכי וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה הוי ס"ד דכיון דמתרץ בכלי חרס מוקף צמיד פתיל ממילא מוקי לה אפילו בהוכשרו ומש"ה מקשה וליחוש שמא תסיטנו ומשני רבי ירמיה בפירות שלא הוכשרו פירוש דתרתי בעי וכשיטת הרמב"ם ז"ל שכ"כ להדיא ונראה דלא גריס אלא אמר רבי ירמיה כן נ"ל נכון ליישב הסוגיא לפי שיטת ר"ת כמו שכתבתי שהדברים מוכרחים וממילא סליק כהוגן שיטת הרמב"ם ז"ל ממה שהשיגו עליו הראב"ד ז"ל ושאר מחברים ועיין עוד בסמוך:

שם רש"י בד"ה א"ה מפקידין אי בכהן קאי מי מצי מפקידין כו' ויש לתמוה טובא דנהי דבכהן קאי אכתי מאי פסיקא שהמפקיד הוא ג"כ כהן ומפקיד אצלו תרומה דלמא מפקידין אצלו דקתני היינו חולין גרידא כדקתני נמי טוחנין ומפקידין אצל אוכלי שביעית ומסתמא לא איירי שמפקידין אצלן פירות שביעית וה"נ דכוותיה. ולכאורה לולא פירש"י היה נ"ל דמחולין גרידא נמי קשיא ליה כיון דאין מפקידין אצלו תרומה משום שלבו גס בה כ"ש בחולין דלבו גס בהן טפי ואי משום דטומאת חולין קילי טפי מתרומה פשיטא ליה לתלמודא דלענין מפקיד לכתחלה לא שייך לחלק אלא דלפי זה מאי אי הכי דקאמר המקשה דבפשיטות הו"מ לאקשויי הנך ברייתות אהדדי ועוד דרש"י ז"ל כתב להדיא אי בכהן קאי ולענין חולין אין שייך לחלק בין כהן לישראל. ולכאורה היה נ"ל ליישב דפשיטא ליה לתלמודא דהא דקתני טוחנין ומפקידין סתמא אתרומה נמי קאי דאי לענין חולין גרידא לא הוי איצטריך ליה לאשמעינן דמפקידין אצל אוכלי פירות בטומאה דבלא"ה ידעינן ליה שפיר מדקתני מפקידין אצל אוכלי שביעית וקי"ל כל החשוד לשביעית חשוד על הטומאה אלמא דלא חיישינן שמא יגע ויטמא הפירות ואי משום דסד"א דמפקידין שביעית היינו פירות שלא הוכשרו כבר כתבתי לעיל דאף לסברת המקשה סיפא דאצל אוכלי פירות בטומאה נמי ע"כ איירי בפירות שלא הוכשרו משום אידך רומיא דהמוליך חיטין דמייתי בסמוך אלא שסובר דעיקר הרבותא דלא חיישינן שמא יוכשרו אח"כ וכדפרישית וא"כ הא מילתא מאוכלי שביעית נמי ידעינן אע"כ דהא דקתני ואצל אוכלי פירותיהם בטומאה היינו לענין תרומה ואשמעינן דאפילו בתרומה לא חיישינן שמא יוכשרו ואם כן מקשה שפיר כיון דבכהן חשוד איירי הא לקושטא דמילתא תנינן בברייתא דאין מפקידין והיינו ע"כ פירות שלא הוכשרו דחיישינן שמא יוכשרו דאי בשכבר הוכשרו אפילו אצל ישראל נמי אין מפקידין תרומה כמ"ש כדמוכח מההיא דגבל ובדד דלקמן. מיהו השתא דאתינן להכי בלא"ה אתי שפיר לפי שיטתינו דלעולם אפילו לענין חולין גרידא מקשה הש"ס שפיר כיון דבכהן חשוד מוקמת לה אפילו חולין נמי אין מפקידין אצלו שמא יגע שהרי לבו גס בה יותר והא דקאמר אי הכי היינו משום דבלא"ה הוי מוקמינן לההיא דמפקידין בספק חשוד כדפרישית לעיל באריכות אליבא דאביי וההיא דאין מפקידין ע"כ בודאי חשוד דהא לענין תרומה בטומאה מסתמא לא חשדינן ליה כמו שהוכחתי באריכות משא"כ למאי דמוקי אביי אליבא דרבא דה"נ איירי בכהן ודאי חשוד מקשה שפיר והדרך הראשון נלע"ד בשיטת רש"י ז"ל והדרך השני נ"ל שהוא שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ב מהלכות תרומה דאין מפקידין תרומה אצל כהן אפילו בלא הוכשרו ואפילו בכלי חרס המוקף צמיד פתיל משום שלבו גס בה לאוכלה והוא נגד הסוגיא דשמעתין דהא מוקמינן לה בכהן ואפ"ה שקיל וטרי הש"ס דהכא בכלי חרס המוקף צמיד פתיל איירי ורבי ירמיה מוקי בפירות שלא הוכשרו ונהי דלהרמב"ם ז"ל דלא גריס בדר' ירמיה אלא משום דבעינן תרוייהו מהטעם שפירשתי שמעינן מיהא דבתרוייהו כהדדי מהני אפילו אצל כהן דעלה קיימינן והתמיה קיימת על הראב"ד ז"ל שלא השיגו בזה ומלשון הכסף משנה נראה שהרגיש קצת בזה אלא שנכנס לדחוקים גדולים ועצומים להפך ולסרס הסוגיא ולאוקמי אוקימתא דאביי בתיובתא ממה שלא נזכר כלל בסוגיא ולדרכינו אתי שפיר דסוגייתינו דמוקמינן לברייתא דטוחנין ומפקידין בכהן החשוד לאו מתרומה איירי אלא מחולין גרידא דדמו לתרומה אצל ישראל שאין לחוש בהם אלא שיגע בהן דרך מתעסק בעלמא ולא לאכול דהא מסקינן שאין שום ע"ה חשוד לגזול משל אחרים מש"ה סגי בפירות שלא הוכשרו ובכלי חרס המוקף צמיד פתיל דתו ליכא למיחש למידי שאי אפשר שיוכשרו אצל הנפקד שהרי מוקפין צמיד פתיל וממילא דתו ליכא למיחש נמי שמא תסיטם אשתו נדה שהרי לא הוכשרו מה שאין כן בתרומה אצל כהן לא איירי ברייתא דטוחנין ומפקידין כלל אלא בהאיך ברייתא קתני בהדיא ולא אצל כהן ע"ה ומשמע ליה להרמב"ם ז"ל דבכל ענין אין מפקידין וטעמו ונימוקו של הרמב"ם ז"ל עמו שהרי כל עיקר חומרו של הכהן מישראל אסברה לן הרמב"ם ז"ל דהיינו משום שלבו גס בה לאוכלה ולא מיחשב כגזל אצלו דכהנים חשודין לחטוף מתנות זה מזה כדכתיב ועמך כמריבי כהן ובקדשים נמי אשכחן כה"ג לענין חתיכה ראויה להתכבד דלא שייך בכהנים שאין מחזיקין טובה זה לזה וסמכי אמה שכתוב לכל בני אהרן יהיה איש כאחיו. נמצא דלפ"ז לא מהני ביה צמיד פתיל כלל שהרי הוא חשוד לפתוח תמיד כדי לאכול וא"כ חיישינן שפיר אפילו בפירות שלא הוכשרו שמא יוכשרו אח"כ כנ"ל נכון וברור ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל וממילא רווחא שמעתין ובלא"ה נלע"ד מוכרח דהא דמשנינן הכא במוקף צמיד פתיל ע"כ לא קאי אתרומה דכיון שהכהן חשוד לאכול תרומה בטומאה פשיטא דלא מהני צמיד פתיל לחוד כדאיתא בעכו"ם פרק אין מעמידין שאין מפקידין איסור דאורייתא אצל חשוד גמור כ"א בשני חותמות ומאי ס"ד מעיקרא דליהני צמיד פתיל לחוד ומאי איצטריך נמי לאקשויי מחששא דאשתו נדה אע"כ דהכא לא איירי מתרומה אלא שמפקידין אצלו חולין וכדפרישית בשיטת הרמב"ם ז"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה כו' וא"ת דמשמע הכא דאפילו לתרומה אין היסט לע"ה ובתוספתא כו' עכ"ל. פשיטא להו מסוגיין דקאמר וליחוש שמא תסיטנו אשתו נדה ולא מקשה מהיסט ע"ה בעצמו אע"ג דבתרומה איירי אע"כ דבתרומה נמי אין היסט לע"ה. מיהו למאי דפרישית בסמוך דההיא דטוחנין ומפקידין איירי בחולין גרידא ועלה קאי כל השקלא וטריא דמקשינן וליחוש שמא תסיט א"כ אין מקום לקושייתם ואם כן נראה מדבריהם דלא נחתו להכי וע"כ צריך לפרש לשיטתם כפי הדרך הראשון שכתבתי בסמוך בשיטת רש"י ז"ל ויתר דברי התוספות אין להאריך בהם כאן שהם כפולים בכמה מקומות ודעתי לפרשן בעזה"י:

גמרא האי מאי רומיא לאו מי אוקימנא כו' ודקארי ליה מאי קארי ליה. ויש לתמוה טובא לפמ"ש התוס' דאוקימתא דאביי בכהן החשוד היינו דוקא אליבא דרבא משא"כ אליבא דנפשיה לא צריך לאוקמי בהכי וממילא דלא קשיא כלל מההיא דטוחנין ומפקידין אההיא דאין מפקידין תרומה דלאביי היאך דמפקידין לא איירי כלל מתרומה אלא מחולין ואם כן לעולם דהמקשה מההיא דהמוליך חיטין בשיטת אביי קאי ומוקי ההיא דטוחנין ומפקידין בהוכשרו כדמוכח מסיפא כמ"ש לעיל באריכות ומקשה שפיר מהמוליך חיטין ומאי מתמה הש"ס האי מאי רומיא וקאמר נמי ודקארי ליה מאי קארי ליה. מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דלאביי נמי שייך לאקשויי מתרומה אחולין דבתרוייהו לבו גס בה אלא דאיהו משני ומוקי לההיא דטוחנין ומפקידין בספק חשוד ואם כן לפ"ז מההיא דמוליך נמי לא קשה מידי דהתם בודאי חשוד איירי כמ"ש התוספות בבכורות מדחשדינן ליה אשביעית וא"כ מתמה הש"ס שפיר האי מאי רומיא דלאביי פשיטא דלא קשה מידי דכאן בספק חשוד וכאן בודאי חשוד ואי לרבא הא אוקימנא בפירות דלא הוכשרו והיינו דקאמר ודקארי ליה ועיין עוד בסמוך:

שם ודקארי ליה מאי קארי ליה משום דבעי למירמי עליה אחריתא. כאן הבן שואל אכתי מאי איצטריך ליה לאקשויי מעיקרא ההיא דאין טוחנין כלל דבפשיטות הו"ל לאקשויי ההיא דהמוליך חיטין מההיא דהנותן לחמותו וכ"ש דקשה טפי מה שכתבו התוס' דבפשיטות הו"מ למיפרך אההיא דטוחנין ומפקידין גופא ולאחלופי לא חיישינן. והנלע"ד ליישב בזה לפמ"ש בסמוך דלעולם המקשה דרמי הני ברייתות אמתניתין בשיטת אביי דלעיל קאי דלדידיה לא צריך לאוקמי היאך דטוחנין בפירות שלא הוכשרו ולפ"ז לא מצי למיפרך שום קושיא ורומיא אם לא חדא מגו חדא וחדא מגו חדא. ותחלה אפרש האי קושיא דלאחלופי לא חיישינן דמקשה אהאי דהרי אלו בחזקתן למעשרות ולשביעית באיזו ענין מפרשינן לה משום שהתוספות בבכורות דף ל' כתבו להדיא דהרי אלו בחזקתן למעשר ולשביעית דקתני היינו דלא חיישינן שמא הוחלפו בפירות מעשר שני או בפירות שביעית דכל היכא דקתני למעשר ולשביעית היינו מעשר שני ע"ש ולפ"ז לכאורה נראה דאהא מילתא גופא מקשה הכא ולאחלופי לא חיישינן שמא הוחלפו בשביעית או מעשר שני אבל א"א לומר כן דא"כ תיקשי ליה ההיא דהנותן לחמותו גופיה מאי מהני דמעשר מה שנוטל ממנה אכתי ניחוש שמא החליפתן במעשר שני דנהי דלאחלופי דשביעית לא חיישינן דהא מסיק רבי יהודה שם להדיא בסיפא דמתניתין דאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית משום דלדידהו שביעית חמירא להו אבל אכתי לענין מעשר שני ניחוש אע"כ דלא חיישינן כולי האי דמאן יימר שתחליף כלל ואפילו כשתחליף מהיכא תיתי ניתלי בחליפי איסור דהא דהתירא שכיח טפי ורוב פירותיהם חולין והא דאיצטריך רבי יהודה לטעמא דחמירא להו שביעית היינו משום דהתם בשנת שביעית גופא איירי דאזלינן בתר בתרא שרוב הפירות הן של שביעית ולפ"ז בההיא דהמוליך חיטין ע"כ לא חיישינן כלל שמא הוחלפו במעשר או שביעית דמהיכא תיתי כיון דהתירא שכיח טפי וע"כ דעיקר הקושיא דניחוש שמא הוחלפו בפירות דמאי שכל הפירות של ע"ה הם דמאי כדחיישינן בהנותן לחמותו והשתא לפ"ז כבר נחה ושקטה קושיית התוספות דהו"ל למפרך אההיא דטוחנין ומפקידין ולאחלופי לא חיישינן והיינו לאחלופי דמאי והתם ודאי לא שייך לאקשויי הכי דמאן יימר דחשוד על הדמאי דהא לא קתני התם אלא מפקידין אצל אוכל שביעית ולאוכלי פירותיהם בטומאה ואם כן לעולם דאינו חשוד על המעשרות כלל דהא קי"ל דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר א"נ דבמוחזק לעשר איירי ולא שייך להקשות נמי דניחוש שמא יחליף בפירות טמאים דא"כ תיקשי ליה ההיא דהנותן לחמותו גופא מאי מהני דמעשר מה שנוטל ממנה אכתי ניחוש לחלופי פירות טמאים ומה שכתב רש"י ז"ל שהטבילה לכך אלמא שהרגיש בחשש טומאה דהא קי"ל חשוד על המעשר חשוד על הטומאה ואם כן נהי דמהני שהטבילה לכך לענין חשש שמא תגע אכתי ניחוש שמא תחליפם בפירות טמאים שיש לה בביתה אע"כ דלחלופי פירות טמאים לא חיישינן כולי האי כיון דחששא דרבנן בעלמא הוא כמו שאפרש נמצא דלא שייך לאקשויי כלל אההיא דטוחנין ומפקידין מה שאין כן אההיא דהמוליך חיטין מקשה שפיר אהא דקתני הרי אלו בחזקתן למעשר ואמאי ניחוש לאחלופי דמאי כדחיישינן התם בהנותן לחמותו. מיהו אי לאו דרמי מעיקרא ההיא דהמוליך חיטין אההיא דטוחנין ומפקידין לא הוי מצי למירמי נמי ההיא דהמוליך חיטין אההיא דהנותן לחמותו משום דאיכא לאוקמי ההיא דמולין חיטין בספק חשוד ואי משום דקתני דומיא דכותים כותים נמי לא חשידי ואדרבה אמרינן בברכות פרק שלשה שאכלו דהני כותים מעשרין פירותיהן דבמאי דכתיבי זהירי ואי משום דחשדינן להו בשביעית כבר כתבו התוספות בבכורות דלחד שינוייא סתם ע"ה אינן חשודין אשביעית ומשו"ה לא חיישינן לאחלופי משא"כ ההיא דהנותן לחמותו ע"כ בודאי חשוד' איירי כמו שכתבו התוספות בבכורות. ולענ"ד נ"ל ראיה מפורשת שממקומו הוא מוכרח מדחיישינן בנותן לחמותו לדמאי ולא חיישינן שתחליפם בפירות טמאים וליכא למימר משום דפירות טמאים קילי טפי מדמאי דאכתי תיקשי מיהא לרבא בפ' במה מדליקין דלא חשיש שיאכל חבר אצל ע"ה לשמא יאכילנו דבר שאינו מעושר אלא שמא יאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו אלמא דלענין חששא דאכילה מיקל בדמאי מבפירות טמאים אע"כ הא דמיקל טפי בדמאי היינו משום דרוב ע"ה מעשרין הם משא"כ בנותן לחמותו דודאי חשודה לא שייך האי טעמא משו"ה מחמיר בדמאי טפי מלענין פירות טמאין דלא חיישינן דלחלופי לא שכיח כלל ואף אם תחליף ליכא אלא איסורא דרבנן בעלמא. נמצינו למידין מיהא דהנותן לחמותו בודאי חשודה איירי וליכא למירמי אההיא דמוליך חיטין דאיכא לאוקמי בספק חשוד משו"ה רמי מעיקרא ההיא דטוחנין ומפקידין ההיא דהמוליך חיטין ואקשינן עליה האי מאי רומיא ודקארי ליה מאי קארי ליה וכדפרישית דאם כן כאביי קאי כ"ש דלק"מ דההיא דמפקידין בספק חשוד וההיא דהמוליך חיטין בודאי חשוד וע"ז מסיק שפיר משום דבעי למירמא אחריתא עלה פירוש לעולם האי מאן דקארי ליה מעיקרא בשיטתא דאביי קאי ואפ"ה מקשה שפיר ממה נפשך מקשינן לך ההיא דטוחנין ומפקידין אההיא דהמוליך דעתה ההיא דטוחנין בפירות שהוכשרו נמי מוקמינן לה וכדפרישית לעיל וע"כ צריכים לאוקמי לההיא דהמוליך בודאי וא"כ רמינא לך אחריתא עלה מההיא דהנותן לחמותו דחיישינן לחלופי דמאי וה"נ ניחוש לחלופי דמאי כיון דהאי דהמוליך חיטין בודאי חשוד מוקמת לה ע"כ כדפרישית כן נ"ל נכון:

שם ולחלופי לא חיישינן והתנן הנותן לחמותו. ויש לדקדק דמההיא דהנותן לפונדקית הו"ל לאקשויי ברישא דגבי הדדי מיתניין בפרק ד' דדמאי והאיך נשנית ברישא וכבר תמה ע"ז הרשב"א ז"ל בפ"ק דחולין ולפי שיטתנו יש ליישב לפמ"ש דדוקא אליבא דאביי איכא לאקשויי אההיא דהמוליך חיטין משא"כ לרבא מצינן לאוקמי בספק חשוד ולפי זה לא מצי לאקשויי לרבא כלל מההיא דהנותן לפונדקית דאיירי בודאי חשוד מטעמא דפרישית אבל מההיא דהנותן לחמותו משמע ליה לאקשויי נמי אליבא דרבא משום דמשמע ליה דההיא נמי בספק חשוד דאי בודאי חשוד מאי קאמר בסיפא דמתני' מודה רבי יהודה בנותן לחמותו פירות שביעית שאינה חשודה להחליף והיינו משום דשביעית חמירא להו ולא חשידי ובודאי חשודה לא שייך האי טעמא ומש"ה אלימא ליה לאקשויי מהאי אע"ג דלקושטא דמילתא איכא למימר דהא גופא אשמעינן רבי יהודה אע"ג דחשודה בודאי אמעשר אפ"ה לא מחזקינן לה חשודה אשביעית משום דחמירא מ"מ המקשה מילתא דפסיקא מקשה וכדפרישית בסמוך באריכות ומשום מילתא דרבא מקשי מעיקרא מהיאך אבל קושיא דפונדקית לא שייך אלא אליבא דאביי כנ"ל ודוק:

תוספות בד"ה אשת חבר כו' ועוד דאין זה גזילה כו' ועוד הרי מסייעת ידי עוברי עבירה ואסור לרבא כו' עכ"ל. דבר זה כבר פירשו מורי זקיני הגאון בספר מגיני שלמה פ"ק דחולין יעויין משם ובעיקר קושייתם דאסור לסייע לרבא כתב שם דרבא נמי כאביי ס"ל דרוב ע"ה מעשרין הם ושרי לסייע אלא הא דמוקי לעיל בע"ה דרבי מאיר היינו משום האי חששא גופא דשמא יאכל דלא סמכינן ארוב ע"ה מעשרין והאריך שם ודברי פי חכם חן אלא דמלשון רש"י ז"ל לעיל לא משמע כן שכתב דלרבא כפלגא על פלגא מספקינן להו ואסור לסייע. אמנם לענ"ד נראה ליישב בדרך אחר ע"פ שיטת מהרש"א ז"ל שהקשה בפ"ק דחולין אהא דמקשינן התם כמו בשמעתין השתא מיגזל גזלה חלופי מיבעיא ומאי קושיא הא קי"ל דפועל אוכל במה שהוא עושה ותירץ דמשמע לתלמודא דברייתא איירי בדבר דלא שייך ביה חלה ואם כן משנגמרה מלאכתן למעשר אסור לפועל לאכול היכא שאין אחריו גמר מלאכה לענין חלה והדברים ראויין למי שאמרן אכן התמיה במקומה עומדת דלכאורה אין אלו אלא דברי נביאות דמאי פסיקא ליה להקשות דילמא במידי דשייך ביה חלה איירי ולדברינו אתי שפיר לפי שיטת רש"י ז"ל דקשיא ליה לתלמודא אברייתא היאך שרי לסייע בזמן שהיא טמאה דהא לרבא אסור לסייע בדבר שאינו מעושר כמ"ש רש"י ז"ל לעיל אלא דמלשון רש"י לעיל כפל ושלש דלא אסור לסייע אלא היכא שיש חשש בדבר שיש לאיסורו עיקר מדאורייתא ולפ"ז מיתוקמא ברייתא שפיר בשאר פירות דלא מחייבי במעשר מדאורייתא לפי שיטת רש"י ותוספות ורוב הקדמונים דלא שייך מעשר דאורייתא אלא בדגן ותירוש ויצהר אבל כל הפירות הם מדרבנן והשתא אתי שפיר דדוקא במתני' אסור לסייע לרבא משום חשש מעשר משום דאיירי במיני דגן מדקתני משתטיל למים והיינו משום חיוב חלה אלמא דבמיני דגן איירי שהמעשרות מדאורייתא וברייתא דשרי לסייע ע"כ איירי במיני פירות שהמעשר מדרבנן וא"כ ממילא לא שייך בהו חלה ומקשי הש"ס שפיר ואם כן ממילא נתיישבה קושית התוספות דלרבא שרי לסייע בברייתא כיון דבשאר מיני פירות איירי כן נ"ל נכון ליישב אליבא דרבא ולשיטת הרמב"ם ז"ל דכל הפירות חייבים במעשר מדאורייתא בלא"ה לא קשה מידי ממתניתין אברייתא דאיהו מפרש לענין טומאה ומוקי לברייתא כמשנה אחרונה דמותר לגרום טומאה לחולין משו"ה מותר לסייע ודוק ואליבא דאביי נמי ע"כ איירי ברייתא במידי דלא שייך בהו חלה כיון דע"כ ברייתא איירי בפירות שהוכשרו במים מדמחלק בין טהורה לטמאה משום דטמאה זהירה ליגע בטהרות וע"כ היינו בפירות שהוכשרו וא"כ קשה הא לאביי אסור לסייע בפירות שהוכשרו משום חולין הטבולין לחלה כדמוכח מסוגייא דע"ג שהביאו התוס' מירושלמי דבלותת אסור לטחון משום חולין הטבולין לחלה אע"כ דהכא איירי במידי דלא שייך חלה ולא שייך חולין הטבולין לחלה ואם כן מקשה הש"ס שפיר השתא מיגזל גזלה דבמאי דלא שייך חלה אסור לפועל לאכול כשיטת מהרש"א ז"ל כן נ"ל ודו"ק:

דף סב עמוד א

בא"ד ולאביי דאמר רוב ע"ה מעשרין שרי לסייע אף בזמן שהיא טהורה דהא בוררת קתני במתני' וא"א שלא תגע עכ"ל. כוונתם מבואר' מדקתני בוררת ע"כ א"א לאוקמי מתניתין בזמן שהיא טמאה דזהירה ליגע דהא נגעה בודאי אע"כ דלא איכפת לה בנגיעה משום דמתניתין לאביי בפירות שלא הוכשרו איירי ולפ"ז תו ליכא לחלק בין טמאה לטהורה ובתרווייהו שרי במתניתין לסייע דלא חיישינן לשמא תאכל דברים שאינם מעושרים וקשיא ברייתא לאביי והא דלא מקשו בפשיטות אמאי שרי לסייע בברייתא בזמן שהיא טמאה ולאביי אסור לסייע משום חשש טומאה כמ"ש התוספות לעיל בד"ה רבא אמר דאביי מחמיר בטומאה וכתבו שמוכח כן מהסוגיא אלא דאכתי לא בריר להו להקשות על שיטת רש"י ז"ל מכח האי סברא דלמא לית ליה האי סברא כדפרישית לעיל שאין זה מוכרח מיהו למאי דפרישית בסמוך יש ליישב כל הסוגייא לשיטת רש"י ז"ל אי לרבא כדפרישית ולאביי נמי א"ש הא דשרי לסייע בברייתא כשהיא טמאה ולא מיתסר משום סיוע מחמת טומאה דהא ברייתא איידי במידי דלא שייך ביה חלה ולא מיקרי מסייע ידי עוברי עבירה כיון דלא הוו חולין הטבולין לחלה ולשמא תאכל ליכא למיחש שזהירה ליגע דאשת חבר ודאי אסורה לטמא חולין גרידא בידים אבל כשהיא טהורה אסורה לטחון שמא תאכל דברים טמאים והיא אוכלת חולין בטהרה ובמתניתין דשרי לסייע לאביי היינו משום דבפירות שלא הוכשרו איירי וליכא למיחש שתאכל דברים טמאים משא"כ ברייתא ע"כ בהוכשרו איירי כדפרישית מדמחלק בין טמאה לטהורה משו"ה חיישינן אבל לשמא תאכל דבר שאינו מעושר אין לחוש לאביי משום דרוב ע"ה מעשרין בין לענין סיוע בין לענין אכילה אלא דלפ"ז קשיא ההיא דפרק במה מדליקין דחייש אביי לשמא תאכל דבר שאינו מעושר. וע"ק דא"כ אמאי אוסר רבי שמעון בן אלעזר אף כשהיא טמאה דהא ליכא למיחש למידי. ויש ליישב שני הקושיות חדא מגו אידך דהא דחייש אביי בפרק קמא דשבת לשמא יאכל דבר שאינו מעושר היינו משום דהתם אליבא דרבי שמעון בן אלעזר קאי דקאמר עד היכן פרצה טהרה בישראל כו' ועלה מסיק אביי הא מילתא והיינו משום דלרשב"א ע"כ לית ליה רוב ע"ה מעשרין מדאוסר בברייתא דהכא לטחון כשהיא טמאה וא"א ליישב דבריו אי לאו משום חשש מעשר וע"כ לית ליה לרשב"א רוב ע"ה מעשרין ויתיישב יותר לפי מאי דפרישית לעיל בתחילת הסוגייא דמה שכתב רש"י ז"ל דלרבא לית ליה רוב ע"ה מעשרין דהו"ל פלגא ופלגא היינו משום דהמיעוט מסייע לחזקת טבל ובאמת שדבר זה תלוי באשלי רברבי במחלוקת תנאים בריש פ"ב דבכורות היכא דהמיעוט מסייע לחזקה אי חיישינן למיעוטא אי לאו וא"כ דלרשב"א ע"כ סבר כהאי תנא דחייש בכה"ג למיעוטא וקרוב לשמוע דבלא"ה רשב"א בשיטת ר' מאיר רבו קאי דחייש למיעוטא דהא אשכחן בריש פ"ק דחולין דשדר רבי מאיר לרשב"א למיזבן ליה חמרא בי כותאי ופגע ביה האי סבא כו' וסיפר הדברים לפני רבי מאיר וגזר עליהם כעובדי כוכבים גמורים ואסקינן התם דהיינו משום דר"מ חייש למיעוטא ולפ"ז נראה דרשב"א גופיה הוי בהאי מנינא מדסיפר הדברים ובדוכתי טובא אשכחן דאית לן למימר דתלמיד בשיטת רביה קאי וממילא דחייש רשב"א למיעוטא ולפי זה נתיישב הכל על נכון בעזה"י ודו"ק היטב:

בא"ד ומפרש ר"ת וכן ר"ח כו' רשב"א אומר כו' מפני שחבירתה אשת ע"ה אחר נותנת לה ואוכלת כו' עכ"ל. פי' דנהי דלית לן למיחש לנגיעת חבירתה שאין לה עסק בזו התבואה אלא דחיישינן שחברתה תתן לאכול לאשת ע"ה וע"י כך תגע ותטמא כן נראה מפירושם כאן אבל בפרק קמא דחולין משמע להיפך דחיישינן שאשת ע"ה הטוחנת תניח לאשת ע"ה אחר שתאכל במקומה עיין שם:

גמרא וליחוש דילמא נגע. כבר כתבתי לעיל שיש לדקדק מהא דאמרינן לעיל מפקידין תרומה אצל ישראל ולא חיישינן שמא נגע שאין לבו גס בה וכתבתי שם ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל אבל לדברי החולקין איכא למימר דהכא איכא למיחש טפי לפי שהתרומה הוא של ע"ה וטובת הנאה שלו ועד האידנא נמי לא בדיל מינה משו"ה חיישינן טפי משא"כ במפקיד דלא חיישינן שהנפקד בדיל מינה משום חומר תרומה כן נ"ל:

סליק פרק הניזקין