ערוך השולחן הלכות תפילות מנחה וערבית

ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · תפילות מנחה וערבית

---

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד

---

בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · תפילות מנחה וערבית, עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.

מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.^[1]

---

תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו

---

מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו

---

תוכן

---

הלכות תפילות מנחה וערבית: רלב • רלג • רלד • רלה • רלו • רלז • רלח • רלט • רמ • רמא

---

סימן רלב

קיצור דרך: AHS:OH232

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רלב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דברים האסורים בשעת המנחה
ובו עשרים ואחד סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז| | יז | יח | יט | כ | כא

סימן רלב סעיף א

רבותינו בעלי התוספות בפסחים (ק"ז.) הקשו: למה נקראת תפלה זו 'מנחה', דאי משום מנחת התמיד והחביתין, הלא בתמיד של שחר היה גם כן מנחות אלו. ותרצו: דאמרינן בברכות (ו':) דאליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, ושמא בשעת הקרבת המנחה נענה, ולכך קרי לה 'תפלת המנחה', שאז היה שעת רצון עכ"ל.

ועדיין אינו מובן, למה באמת בעת הקרבת מנחה של ערב נענה ולמה היה אז שעת רצון, והרי גם בשחרית כן הוא. ונראה לי דהעניין כן הוא, דידוע שבשעת הקרבת המנחה היו מנסכין נסוך היין ושרו הלוים בכלי שיר, וזהו בין בתמיד של שחר ובין בתמיד של בין הערבים. ואין לך עת רצון גדול מזה, אלא שבין הערבים הוי יותר עת רצון, משום שהמנחה היא בסוף כל העבודות כדאיתא ביומא (ל"ד.), ונמצא שהמנחה של בין הערבים היא העבודה האחרונה של היום, וחביבה ורצוייה כמו תפלת נעילה ביום הכיפורים, ולכן אז הוא העת רצון. וכן אמר דוד: "תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב", הרי דמנחת ערב היא החביבה יותר.

(ובירושלמי פרק ד' הלכה א' יליף מזה דמנחה הוקשה לקטרת ע"ש, והמג"א הביא בשם הירושלמי דנתקנה בזמן הקטרת, והביא מפרק ג' ואינו כן ע"ש, ויש ליישב. והאבודרה"ם פירש שהוא לשון מנוחה, דכשהשמש יורדת למערב הוי כהולכת למנוחתה, אך לפי זה היה לנו לקרותה 'מנוח', ומנחה הוא לשון מתנה. ואולי דלדעת הרמב"ם דתפלה דאורייתא ופעם אחת ביום, כמ"ש בסימן פ"ט, אם כן שחרית הוי פריעת חוב ומנחה היא מתנה ודו"ק)

סימן רלב סעיף ב

איתא בברכות (ו':): "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה שנאמר: "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו".

והטעם: מפני שתפלת השחר זמנה ידוע, בבוקר בקומו ממטתו יתפלל מיד קודם שיהא טרוד בעסקיו, וכן של ערב בלילה זמנה ידוע בבואו לביתו והוא פנוי מעסקיו. אבל של מנחה שהיא באמצע היום בעוד שהוא טרוד בעסקיו צריך לשום אותה על לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה, ואם עשה כן שכרו הרבה מאוד.

ולכן מנעו חכמים לכל אדם לעשות מלאכות הקבועות סמוך לזמן המנחה, דתנן: "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל" (טור). וכעין זה כתב הרמב"ם בפרק ו' מתפלה, דמה שאסרו להסתפר ועוד מה שיתבאר - סמוך למנחה ולא בשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה, שהוא דבר המצוי שרוב העם נכנסין בו, אבל בשחרית דבר שאינו מצוי לא גזרו בו ע"ש. ויש מנחה גדולה ומנחה קטנה ויתבאר בסימן הבא, ושם יתבאר איזה היא העיקרית.

סימן רלב סעיף ג

תפלת המנחה כתפלת שחרית, שהציבור ושליח הציבור מתפללים בלחש ואחר כך חוזר שליח הציבור התפלה בקול רם, והציבור עונין 'אמן' וקדושה, וכך היא עיקר התקנה כמ"ש בסימן קכ"ד.

ומכל מקום כתב רבינו הבית יוסף: דאם השעה דחוקה יתפללו בלחש, ואחר כך יאמר שליח ציבור: 'מגן' ו'מחיה' ויענה קדושה ומסיים 'האל הקדוש', אם אין שהות ביום לגמור י"ח ברכות עכ"ל.

ולמה לא יתפללו כולם בשוה, הציבור בלחש ושליח הציבור בקול רם, משום דמצות תפלה היא בלחש ואין שליח הציבור יוצא כשיתפלל רק בקול רם (בית יוסף). ואף על גב דלעיל בסימן קכ"ד פסק בש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו מתחיל מיד בקול רם ויוצא בזה ע"ש, זהו מפני שאי אפשר בעניין אחר מפני טרחא דציבורא, אבל כל שאפשר שיתפלל בלחש - טפי עדיף (זהו כוונת המג"א סק"א).

סימן רלב סעיף ד

אבל רבינו הרמ"א כתב באמת כן, וזה לשונו: "ויש אומרים שמתפלל שליח הציבור עם הקהל בקול רם, וכן נוהגין" עכ"ל.

ונראה בכוונתו דהכי קאמר: הציבור מתפללין בלחש ושליח הציבור בקול רם, וכשמגיעים ל'מחיה המתים' אומרים קדושה, ושליח הציבור אומר 'נקדש' או 'נקדישך', והציבור אין אומרים זה כיון שעומדים תוך התפלה, אלא עונין 'קדוש' ו'ברוך' ו'ימלוך'. אבל אם כן למה לו לשליח הציבור להתפלל בקול רם אחר 'האל הקדוש', הלא אי אפשר להציבור לענות 'אמן' כיון שעומדים בתוך התפלה.

וצריך לומר דבאמת כוונתו כן הוא: שמתפלל בקול רם עד אחר קדושה, ואחר כך גם שליח הציבור מתפלל בלחש, וכן משמע מדבריו לעיל סימן קכ"ד ע"ש, ודבריו בכאן סתומים קצת, כמ"ש שם סעיף ז' ע"ש.

אך בתענית ציבור אי אפשר לעשות כן, שהרי על שליח הציבור לומר 'עננו' בברכה בפני עצמה בין 'גואל' ל'רופא', והציבור אומרים בלא ברכה ב'שומע תפלה', ובהכרח גם עתה לעשות כן: שליח הציבור יתפלל כל השמונה עשרה בקול רם, ויאמר 'עננו' בין 'גואל' ל'רופא', והציבור בלחש ויאמרו ב'שומע תפלה', כי אין דרך אחרת, ואף על גב דלפי זה לא יתפללו עם שליח הציבור בשוה (וזהו כוונת המג"א סק"ב).

סימן רלב סעיף ה

ואף על גב דלפי דרכו של רבינו הרמ"א לא יהיה כלל עניית 'אמן' בתפלה זו, וזהו טעמו של רבינו הבית יוסף שלפי שיטתו יענו הציבור ג' אמנים, מכל מקום לא חיישינן לה, דחיובא ד'אמן' אינו אלא כשחוזר שליח הציבור התפלה בקול רם כשמקודם התפלל בלחש, ואז בלא 'אמן' הוי ברכה לבטלה, כמ"ש בסימן קכ"ד. אבל לפי שיטתו של רבינו הרמ"א שליח הציבור מתפלל רק פעם אחד, ואינו חובה בעניית 'אמן' כמובן, וכל זה הוא לפי דברי רבותינו בעלי השולחן ערוך.

סימן רלב סעיף ו

אבל מנהגינו באופן אחר, והוא הדרך המעולה, והיינו שאם השעה דחוקה עומד שליח הציבור ואומר חצי קדיש אחר 'אשרי', ומברך ג' ראשונות בקול רם והציבור שותקין ועונין ג' אמנין אלו ועונין קדושה, ואחר שסיים שליח הציבור 'האל הקדוש' עומדים הציבור ומתפללים בלחש, וגם שליח הציבור מתפלל בלחש מן 'אתה חונן', ובזה הרווחנו שעל כל פנים עונין 'אמן' וגם שליח הציבור רוב תפלתו בלחש, וכבר כתבנו זה בסימן קכ"ד (וכן כתב המעיו"ט).

אמנם האריז"ל הקפיד מאוד וצוה שהציבור יתפללו כדרכן עם שליח הציבור בלחש, ואחר כך יתפלל שליח הציבור בקול רם כבכל התפלות, ואף שיהיה לאחר שקיעת החמה, וכן אנו נוהגים תמיד.

סימן רלב סעיף ז

האמנם זהו בבית הכנסת ובבית המדרש שיש אנשים הרבה ומובטחים שיהיו עשרה שיענו 'אמן', אבל כשמתפללין בבית ויש מניין מצומצם, או אפילו מעט יותר וכמה שמשיחים בחזרת שליח הציבור ואין שומרים לענות 'אמן', אז טוב יותר לעשות קדושה כמ"ש, דאם שליח הציבור יחזור שם התפלה בוודאי לא יענו כולם 'אמן', ותהיינה כל הברכות לבטלה, והוה מצוה הבאה בעבירה. ולכן טוב יותר לעשות כמ"ש, וכן הוא המנהג הפשוט ואין לשנות, אם לא במקום שישגיחו שכולם יענו 'אמן', דאז וודאי יותר טוב שתהיה חזרת שליח הציבור כראוי וכעיקרא דתקנתא.

סימן רלב סעיף ח

שנו חכמים במשנה בפרק קמא דשבת (ט':): "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין, ואם התחילו - אין מפסיקין". ומוקמי לה בגמרא דהאי סמוך למנחה הוי מנחה גדולה, דהיא חצי שעה אחר חצות היום, וסמוך לה מקרי חצי שעה קודם, והיינו מחצות.

והקשה הש"ס למה אסור, הא עדיין יש זמן הרבה. ותירץ דלא מיירי בסתם תספורת וסתם מרחץ וסתם בורסקי, לעיין בהעורות וסתם אכילה וגמר דין, אלא דמיירי תספורת כעין תספורת של כהן גדול שהיתה ראשו של שיער זה בצד עיקרו של שיער זה וצריך לזה הרבה שעות, ומרחץ לא להזיע בעלמא אלא לשהות הרבה לחוף ולרחוץ ולהזיע ולהשתטף, ובורסקי גם כן לא לעיוני בעלמא אלא בורסקי גדולה ותחלת עשייתן ולעיין בכל תקוני העורות, ולאכול בסעודה גדולה כסעודת נשואין וברית מילה וכיוצא בהם שמשהין הרבה שעות, ולדין מיירי בתחלת דין ומי יודע כמה שעות תמשך, ולכן חיישינן שיעברו זמן המנחה ולא יתפללו, כלל ולפיכך אסרו להתחיל בהם.

סימן רלב סעיף ט

ואחר כך יש אוקימתא בגמרא, דלעולם מיירי בתספורת פשוטה ומרחץ להזיע בעלמא ובורסקי לעיוני בעלמא ואכילה פשוטה של כל בעל הבית בביתו ולדין בגמר הדין, ומכל מקום אסרום חכמים אפילו סמוך למנחה גדולה מטעם גזירה: בתספורת שמא תשבר הזוג באמצע התספורת ויצטרך להשיג זוג של מספרים אחרת, ולמרחץ דחיישינן שמא יתעלף מחמת החום, ולבורסקי שמא יראה הפסד בהעורות ויתטרד בזה כל היום, ובאכילה אפילו בסעודה קטנה דשמא אתי לאמשכוי בבשר ויין וישהה כמה שעות, ולדין אפילו בגמר הדין גזרינן שמא יראו הדיינים טעם לסתור מה שעלה על דעתם לפסוק ויתחילו מחדש ויתמשך הרבה שעות.

סימן רלב סעיף י

ואם תשאל למה טרחה הש"ס בזה, נוקי למשנתינו סמוך למנחה קטנה. התשובה לזה משום דמקודם אומר הש"ס דאי סמוך למנחה קטנה למה תנן: "ואם התחילו אין מפסיקין", הלא רבי יהושע בן לוי אמר דכיון שהגיע זמן תפלת מנחה קטנה אסור לאדם לטעום כלום קודם שיתפלל מנחה, וכל שכן שמפסיקין, דפשוט הוא דטעימה קילא מהפסקה ואפילו הכי אסור, וקל וחומר להפסקה שמוכרח להפסיק.

ואף על גב דבברכות (כ"ח:) דחה הש"ס לדרבי יהושע בן לוי ופסקה דמותר לטעום, מכל מקום סבירא ליה דנהי דבטעימה לא קיימא לן כוותיה מכל מקום להפסיק וודאי דצריך להפסיק (תוספות ד"ה 'בתספורת' בסה"ד ע"ש).

סימן רלב סעיף יא

והנה הרי"ף והרמב"ם בפרק ו' מתפ(י)לה פסקו לגמרי לחומרא וכתירוץ השני, דאפילו סעודה קטנה אסור סמוך למנחה גדולה, וכל הדברים כתיספורת ובורסקי ומרחץ וגמר הדין אסור, וכן פסק רבינו הבית יוסף בסעיף ב' כדרכו לפסוק כהרי"ף והרמב"ם כשדבריהם מכוונים.

ולשיטה זו לא מצאנו ידינו ורגלינו בדורינו ובדורות הקודמים, ורוב אכילתינו הוא אחר חצות, ולהדיא נראה דכל ישראל לא קבלו עליהם חומרת שיטה זו וכמעט שאי אפשר לעמוד בה, ולפנינו יתבאר דגם לשיטה זו יש היתר קצת.

סימן רלב סעיף יב

אבל רבותינו בעלי התוספות ר"ת ור"י והרא”ש פסקו כתירוץ הראשון, דדווקא סעודה גדולה ותספורת של כהן גדול וכולי מרחץ ובורסקי גדולה ותחלת דין אסור סמוך למנחה גדולה, אבל סעודה קטנה כמו כל יחיד עם בני ביתו, אפילו בשבת ויום טוב - מותר סמוך למנחה גדולה וכן כולהו מותר בכהאי גוונא.

אבל סמוך למנחה קטנה, והיינו מתחלת שעה רביעית, דמנחה קטנה הוא תשע וחצי שהוא חצי שעה רביעית אחר חצות - אסור להתחיל שום סעודה. וגם בזה לא יצאנו ידי חובתינו, דרבים אוכלים בקיץ אפילו אחר זמן זה.

ויש עוד שיטה לבעל המאור, והסכימו לזה הרשב"א וכמה מהראשונים, דאפילו סעודה גדולה וכהאי גוונא בשארי דברים - מותר סמוך למנחה גדולה. והטעם כיון דמה דלא מוקי לה הש"ס במנחה קטנה הוי משום דרבי יהושע בן לוי, וכיון דלית הלכתא כוותיה אידחיא לה, ומוקמינן לה בסמוך למנחה קטנה, אבל סמוך למנחה גדולה הכל מותר. מיהו סמוך למנחה קטנה - אסור אפילו סעודה קטנה.

ויש עוד שיטה, הביאו הרא”ש והטור בשם ר"י, דסעודה קטנה מותר לכתחילה סמוך למנחה קטנה וכן כולם כיוצא בזה. וטעם שיטה זו דסבירא ליה דמשנתינו מיירי בסעודה גדולה וסמוך למנחה גדולה, כשיטת התוספות שכתבנו, אבל בסעודה קטנה לא מיירי כלל. וכיון דלא קיימא לן כרבי יהושע בן לוי - מותר להתחיל סעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה (דרישה).

סימן רלב סעיף יג

וכתבו המפרשים (ב"ח ומג"א סקט"ו) דאפילו לפי שיטה זו רק סמוך למנחה מותר להתחיל, אבל כשהגיע זמן מנחה קטנה - אסור להתחיל ע"ש. ולפי זה גם לשיטה זו אין אנו יוצאים ידי חובתינו, שהרי בקיץ רבים וגדולים אוכלים אחר שעה רביעית וחמישית כידוע ואין פוצה פה ומצפצף, וכל שיטות אלו הביא רבינו הרמ"א בקיצור.

אמנם עוד יש שיטה במרדכי דאין איסור רק בסעודה גדולה וסמוך למנחה קטנה, אבל סעודה גדולה קודם סמוך למנחה קטנה וסעודה קטנה אפילו אחר זמן מנחה קטנה - מותר לכתחילה, כן הביאו בשם המרדכי (מג"א שם).

ואני לא מצאתי זה במרדכי, ואדרבא שכתב ההיפך, וזה לשון המרדכי: "אבל סעודה קטנה אינו אסור להתחיל עד שיבא המנחה קטנה, שהוא לסוף ט' שעות ומחצה" עכ"ל, הרי להדיא דבהגיע זמן מנחה קטנה אסור להתחיל, ואם כן אנן היכי עבדינן וצ"ע. וכן כמה דברים אנו עושין בקיץ אחר זמן מנחה קטנה, מרחץ ותספורת ותחלת דין, ומעשים בכל יום בכל בתי דינים שדנים אפילו תחלת דין הרבה אחר זמן מנחה קטנה.

סימן רלב סעיף יד

ורבינו הרמ"א כתב על דברי רבינו הבית יוסף, שפסק כהרי"ף והרמב"ם דאפילו סעודה קטנה אסור ואפילו סמוך למנחה גדולה, כתב וזה לשונו: "ויש חולקין וסבירא ליה דסעודה קטנה מותר, ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה. ויש אומרים דאפילו סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה מותר, ויש אומרים דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה מותר. ונהגו להקל כשתי הסברות, דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה, ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה, ואפשר הטעם משום דעכשיו קוראין לבית הכנסת לא חיישינן דילמא יפשע ולא יתפלל. מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפילו סמוך למנחה גדולה וכו'” עכ"ל.

ויש להבין, דאי משום היתר קריאה לבית הכנסת, אם כן למה הקיל רק בסמוך למנחה קטנה הא אפילו אחר מנחה קטנה יש היתר זה. וצריך לומר דבאמת כוונתו כן, אך משום דבהשיטות הנזכרות לא הובא רק המקילים בסמוך למנחה קטנה, אבל אחר שהגיע זמן מנחה קטנה אין שום שיטה מקלת כמ"ש, ועל זה כתב שנהגו כהמקילין שבהשיטות, וכתב על זה טעם ההיתר לפי שקוראין לבית הכנסת. אבל באמת לפי ההיתר הזה מותר גם אחר כך, וכמו דנהוג עלמא.

סימן רלב סעיף טו

אבל באמת ההיתר הזה לא שייך עתה ברוב המקומות, שאין קוראין לבית הכנסת במנחה. ונראה לעניות דעתי שהעולם סומכים על הירושלמי שאומר שם על משנה זו: "אנן תנינן סמוך למנחה, תני רבי חייא: סמוך לחשיכה... רבי חנניא אמר: מתניתין בעמי הארץ, מה דתני רבי חייא בחבירין. רבנן דקיסרין אמרי: מתניתין כרבי יהודה (דזמן מנחה עד פלג המנחה), מה דתני רבי חייא כרבנן (דזמן מנחה עד הערב)”.

ולפי תירוץ זה לא קשה כלל על מנהגינו, דהנה אנן נוהגין כרבנן דתפלת המנחה עד הערב, ולכן עד סמוך לחשיכה מותר לאכול, וכן כל המלאכות כמרחץ וגילוח ובורסקי ודין. וגם מהש"ס שלנו אין סתירה לזה, דנאמר דסוגיית הש"ס היא אליבא דרבי יהודה, ולמה נעשה פלוגתא בין בבלי לירושלמי.

וגם לתירוץ הקודם דמשנתינו היא לעמי הארץ ודרבי חייא לחבירין, דהיינו ת"ח, גם כן אתי שפיר, דידוע דאין אנו מחזיקין עצמינו לעמי הארץ כמבואר בכמה מקומות (ורק לפי זה לא אבין מה שייך בעמי הארץ שישבו בדין, אם לא דאבעלי דינים קאי או בערכאות שבסוריא כדאיתא ריש פרק זה בורר ע"ש. וגם התירוץ הראשון בירושלמי דהיינו סמוך למנחה והיינו סמוך לחשכה, וגם הך דלא יצא החייט סמוך לחשכה זהו גם כן סמוך למנחה ע"ש, וזהו וודאי שלא כדרך הש"ס שלנו ודו"ק).

סימן רלב סעיף טז

ויש שאמרו היתר אחר על מה שאנו אוכלים אחר זמן מנחה קטנה, דכמו שנתבאר לעיל סימן פ"ט לעניין ללמוד קודם תפלת שחרית, דאם מתפלל ביחידות אסור ללמוד, דשמא אתי לאמשוכי ויעבור זמן תפלה, אבל ברגיל להתפלל בבית הכנסת – מותר. והכי נמי כן הוא, דזה שאסרו בכל הדברים זהו במתפלל מנחה ביחידות, אבל במתפלל במניין הלא כשיתאסף המניין בהכרח שלא ישכח להתפלל (עיין מג"א סק"ח בשם מהרי"ו).

ובוודאי סברא גדולה היא, ולכן מי שאינו מתפלל מנחה בציבור וודאי מחוייב להתפלל מנחה קודם אכילתו בזמן סמוך למנחה קטנה, וכל שכן אחר זמן זה, אבל המתפלל בציבור יכול לסמוך על ההתירים שכתבנו.

סימן רלב סעיף יז

ויש להסתפק איך הדין בשינה בזמן מנחה קטנה, דלכאורה כיון דבערבית אמרו ריש ברכות (ד':): "שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר... ואישן קימעא", וזהו בחצי שעה שקודם זמן תפלה כמ"ש בסימן רל"ה, וכל שכן בהגיע זמן מנחה עצמה. או אפשר לומר דהתם בלילה זמן שינה חיישינן שמא ימשך בשינתו כל הלילה כדרך בני אדם, אבל ביום אין דרך לישן הרבה, וגם אפשר להעמיד שיקיצו אותו משינתו.

ואף על גב דבכהאי גוונא אמרינן בסוכה (כ"ו.): "ערבך ערבא צריך", זהו לעניין תפילין דגם זמן מועט נחשב לקבע מחשש הפחה ע"ש, אבל לעניין מנחה שיש עוד הרבה זמן אפשר לומר דמותר, אם לא סמוך לסוף זמן מנחה. והעולם נוהגים גם בזה היתר, ובוודאי נכון מי שרוצה לישן אחר זמן מנחה קטנה שיתפלל מקודם מנחה.

סימן רלב סעיף יח

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג': "והא דאסור לאכול בסעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה, אבל לטעום, דהיינו אכילת פירות – מותר. והוא הדין לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל בלא קבע - מותר" עכ"ל.

והנה זה כתב לשיטת הרי"ף והרא”ש, והוא הדין לכל השיטות גם במנחה קטנה, דלא קיימא לן כרבי יהושע בן לוי דאפילו טעימה אסור בהגיע זמן תפלת מנחה, ועד שמתפלל מותר בטעימה. והנה התיר פת כביצה, ומשמע אפילו פת דצריך נטילת ידים והמוציא וברכת המזון. והוא דבר תימא, דמי יכריחו שלא יאכל יותר, ואם כוונתו לפת שאין צריך נטילת ידים והמוציא אלא מזונות, לא הוה ליה לומר לשון 'פת', ובאמת הטור לא כתב רק פירות ע"ש.

וצריך לומר דסבירא ליה לרבינו הבית יוסף דסעודה קטנה לא מקרי רק בהכנה, אבל בלא הכנה הוה אכילת עראי ומותר אפילו בנטילת ידים והמוציא וברכת המזון, ויותר מכביצה הוה קבע (מג"א סקי"ז), וכן בשתייה יותר מכביצה – אסור, שלא ישתכר (שם), ודווקא במשקה המשכרת כמו יין ויי"ש, ולא שכר וכיוצא בזה. וכן פירות - מותר אפילו הרבה, וכן גלוסקאות שברכתן 'מזונות' מותר אפילו יותר מכביצה, דכל הני מקרו אכילת עראי.

סימן רלב סעיף יט

ובהא דתנן: "אם התחילו אין מפסיקין" הסכימו רבותינו דאפילו התחילו באיסור, כגון להרי"ף והרמב"ם שהתחילו אחר סמוך למנחה גדולה ולהתוספות והרא”ש אחר סמוך למנחה קטנה, מכל מקום אין מפסיקין ויגמ[ו]רו הסעודה או התספורת והמרחץ והבורסקי והדין.

ודווקא כשישאר שהות להתפלל אחר כך, אבל אם לא ישאר שהות - אפילו התחילו בהיתר צריכין להפסיק, ואפילו עוד היום גדול כל שיודע שתמשך סעודתו עד הלילה - צריך להפסיק (שם סקי"א).

סימן רלב סעיף כ

אבל הרא”ש והטור כתבו דבהתחילו סמוך למנחה קטנה צריכין להפסיק, דהך: "אם התחילו אין מפסיקין" אינו אלא בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה, אבל בסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה - חייבין להפסיק. אבל מלשון התוספות ברכות (כ"ח: ד"ה 'כיון' ע"ש) מבואר דאין צריך להפסיק (ב"ח), וכן דעת כמה פוסקים (עיין ט"ז סק"ג).

ופשוט הוא דבמקום שיש חשש שכרות - פשיטא שצריך להפסיק, ולכן בסעודות גדולות שרגילים להשתכר חייבים להפסיק ולהתפלל מנחה (שם סק"ב). וזהו שכתב רבינו הרמ"א סוף סעיף ב' וזה לשונו: "מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפילו סמוך למנחה גדולה, ואפילו אם התחיל קודם לכן כשמגיע מנחה קטנה והשעה עוברת - צריך לקום ולהתפלל" עכ"ל.

ובוודאי אין כוונתו שתעבור זמן המנחה ממש, דאם כן לא שייך לשון 'יש להחמיר', דמעיקר דינא כן הוא, אלא כוונתו שיכול להיות כן על פי ריבוי השתיות כדרך הסעודות הגדולות, ולכן אפילו עוד היום גדול צריך להפסיק (מג"א סקט"ז וט"ז סק"ד). ולכן כשיש חתונה בשבת ולא אכלו עד אחר חצות - יתפללו מנחה מקודם ואחר כך יאכלו, דבחתונה וודאי הוי סעודה גדולה ואסור להתחיל בה סמוך למנחה גדולה. ואפילו להמתירים מכל מקום אחר חצות, כשהגיע זמן מנחה גדולה וודאי אסור לאכול עד שיתפלל, וכן בסעודת ברית מילה וכיוצא בזה (שם).

סימן רלב סעיף כא

וכיון שאם התחילו אין מפסיקין יש לדעת מה מקרי התחלה, וכך אמרו חז"ל שם: "מאימתי התחלת תספורת, משיניח סודר של ספרים על ברכיו, והתחלת מרחץ משיפשט לבושו העליון, והתחלת בורסקי משיקשור בגד בין כתפיו כדרך הבורסקים, והתחלת דין: אם היו עסוקים מקודם בדין הוי התחלה משיתחילו בעלי דינים לטעון, ואם לא היו עסוקים בדין הוי התחלה משיתעטפו הדיינים, ולדידן שאין לנו עטיפה, משישבו אדעתא לדון. והתחלת אכילה משיטול ידיו, ומי שרגיל להתיר איזורו בשעת אכילה משיתיר איזורו אפילו קודם נטילה (מג"א סקי"ב), דכן מבואר בשבת שם ע"ש. ואף על גב דאין זה טירחא כלל, מכל מקום אין מפסיקין.

ודע דבירושלמי אמרינן על הך ד"ואם התחילו אין מפסיקין", דאם הפסיק נקרא הדיוט, דכל הפטור מדבר ועוש[י]הו נקרא הדיוט. ולא דמי לשארי חומרות, כיון דתנן בהדיא: "אין מפסיקין" אין לו להחמיר. ומכל מקום יראה לי דאין זה אלא בהתחיל בהיתר, אבל בהתחיל באיסור - רשאי להפסיק כיון שהתחיל באיסור, ועיין מ"ש בחושן משפט סימן ה'.

---

הלכות תפילות מנחה וערבית: רלב • רלג • רלד • רלה • רלו • רלז • רלח • רלט • רמ • רמא

---

סימן רלג

קיצור דרך: AHS:OH233

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רלג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מתי סוף זמן תפילת מנחה, ומנחה גדולה וקטנה
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן רלג סעיף א

בעניין סוף זמן תפלת המנחה תנן בריש פרק ד': "תפלת המנחה עד הערב, רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה", והיינו שעה ורביע קודם הלילה, דזמן מנחה קטנה הוא בתשע וחצי, שתי שעות ומחצה קודם הלילה, ופלג ממנה הוא שעה ורביע.

ולרבנן דמנחה עד הערב מתחיל זמן מעריב בערב ולא קודם, ולרבי יהודה מתחיל זמן מעריב מפלג המנחה שעה ורביע קודם הלילה, דזהו דבר פשוט דכשכלה זמן תפלת מנחה מתחיל זמן תפלת ערבית, כן הסכימו רבותינו התוספות והרא”ש והרשב"א וכל הפוסקים.

סימן רלג סעיף ב

ואפסיקא הלכתא בגמרא (כ"ז.) דאין בדין זה הלכה פסוקה, ויכולין לעשות כמו שירצו: או כרבנן או כרבי יהודה.

והסכימו רבותינו דהכי פירושו: שאין הכוונה שפעם יעשה כרבנן ופעם כרבי יהודה, אלא הרשות בידו לנהוג תמיד או כרבנן או כרבי יהודה. ואם ירצה לנהוג כרבנן יתפלל תמיד מנחה עד הערב ולא יתפלל ערבית קודם הלילה, ואם ירצה לנהוג כרבי יהודה ויתפלל ערבית אחר פלג המנחה, יזהר לבלי להתפלל מנחה אחר פלג המנחה.

סימן רלג סעיף ג

והנה בזמן הקדמונים היו נוהגים כרבי יהודה והתפללו ערבית קודם הלילה, כמבואר כל זה בתוספות ורא"ש ורשב"א ותלמידי רבינו יונה ריש ברכות, ועכשיו ברוב המדינות מתפללים מנחה עד הערב, וממילא דאין מתפללין ערבית קודם הלילה.

מיהו בדיעבד אם התפלל תפלת ערבית בכוונה לצאת מפלג המנחה ואילך – יצא, ולא מצרכינן ליה לחזור ולהתפלל (תר"י). וכן בשבת יש לו לכתחילה להתפלל תפלת ערבית של שבת מפלג המנחה ולמעלה מפני תוספת שבת, דכיון דקיבל עליו שבת הוה כלילה ממש (פני יהושע ריש ברכות בד"ה 'על כן' ובפרק ד' דף כ"ז. ד"ה 'והשתא' ע"ש היטב).

סימן רלג סעיף ד

אמנם יש להתבונן בזה בדברי הרמב"ם בפרק ג' דין ד' שכתב: "הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע, ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה" עכ"ל.

ופירש רבינו הבית יוסף בספרו כסף משנה דהכי קאמר: אם ירצה יתפלל עד שעה ורביע כרבי יהודה, ואם ירצה יתפלל עד שקיעה כרבנן ע"ש. ואי אפשר לומר כן, דאם כן עיקר חסר מן הספר, ועוד דאחר כך כתב: "תפלת הערב זמנה מתחלת הלילה וכו'”, ואי כפירוש זה הלא כשנוהג כרבי יהודה זמנה שעה ורביע קודם הלילה.

סימן רלג סעיף ה

ויראה לי דלהרמב"ם היה לו בזה שיטה אחרת, ומנחה אינו תלוי בערבית לומר שכשכלה זמן מנחה מתחיל תפלת ערבית. דבאמת יש בזה בגמרא דברים תמוהים, שאומר שם (כ"ז.): "השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד". ותימא, כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר הדרינן לכללא: "יחיד ורבים - הלכה כרבים" כבכל התורה כולה, ואין דומה לזה בכל הש"ס.

ועוד דמקודם (כ"ו:) מביא ברייתא הך פלוגתא דרבי יהודה ורבנן, והכי איתא שם: "ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב. רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה" ע"ש. ואינו אלא תימא, וכי נחלקו מתי היתה ההקרבה במקדש, ועוד שלשון 'שהרי' משמע דבר ברור, והמה שני הפכים.

סימן רלג סעיף ו

אך לפי עניות דעתי העניין כן הוא: דהנה תפלת המנחה הוא כנגד תמיד של בין הערבים, ולפי שבכל יום הקריבוהו בתשעה ומחצה כדתנן ריש פרק תמיד נשחט, וכמ"ש הרמב"ם שם מקודם ע"ש. ודבר ידוע שהקרבתו לא היה שוהה עד הלילה, שהרי היו צריכין להקטיר קטורת ומנחה וניסוך היין והשיר, ולכל היותר לא שהו בהקרבתו יותר ממחצה זמן זה, דהיינו שעה ורביע.

ולזה שפיר קאמר רבי יהודה: "שהרי קרב עד פלג המנחה”, כלומר שכן היתה הקרבתו התמידית, ורבנן שפיר קאמרי: "שהרי קרב עד הערב”, כלומר אם יארע שלא קרבוהו בט' ומחצה הלא מותר להקריבו עד הערב. ולפי זה שפיר קאמר הש"ס: "השתא דלא אתמר הלכתא וכו'”, כלומר דבזה לא שייך לומר "יחיד ורבים הלכה כרבים", דוודאי גם רבנן מודים לרבי יהודה דעד פלג המנחה הוא העיקר, כיון שכן היה בכל יום, אלא דפליגי דלרבי יהודה אין לו להתפלל אחר פלג המנחה, מפני שברוב הימים לא נאחרה הקרבתו מפלג המנחה.

אבל רבנן סברי דוודאי לכתחילה יותר טוב להתפלל עד פלג המנחה, אך בדיעבד אם לא התפלל יכול להתפלל עד הערב (וכ"מ להדיא מרמב"ם פרק ג' הלכה ז', ואין צריך לדוחק של הכ"מ ע"ש ודו"ק).

סימן רלג סעיף ז

ונמצא לפי זה דבאמת קיימא לן כרבנן, אלא דאי אפשר לומר להדיא כן, דאם כן הוה משמע שלכתחילה יכול לאחר עד הערב, ואינו כן. ולזה אומר: "דעבד כמר עביד וכו'”, כלומר שיש לפסוק כשניהם דלכתחילה יראה להתפלל עד פלג המנחה, אך אם לא עשה כן מתפלל עד הערב.

והן הן דברי הרמב"ם שכתב: "וזמן מנחה קטנה מט' ומחצה עד שישאר שעה ורביע", כלומר כן יהדר להתפלל אז. ואחר כך אומר: "ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה", כלומר דאם לא קדם להתפלל, מתפלל אחר כך כרבנן. והנה לפי זה אין העניין נוגע לתפלת ערבית כלל, ואנו שמתפללים סמוך לשקיעת החמה הוה גם כן לא לפי שיטה זו, והיא שיטה המחוורת. אך מה נוכל לעשות שקשה לקבץ עשרה קודם פלג המנחה, ומי שיכול לעשות כן או המתפלל ביחידות, מצוה וחובה להתפלל קודם פלג המנחה.

סימן רלג סעיף ח

ולבד זה יש לצעוק על מנהג מדינתינו שמאחרין תפלת מנחה עד השקיעה ממש, והרי בגמרא (כ"ט:) איתא להדיא במערבא לייטי אמאן דמתפלל מנחה עם דמדומי חמה, והא דאיתא בירושלמי ריש פרק ד' דריב"ח היה מתפלל עם דמדומי חמה, אשחרית קאי, כמו שמסיים שם: "כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום" (וצ"ע גדול בהגמ"י שם ע"ש ודו"ק).

אך לימוד הזכות הוא דטרדתינו מפרנסתינו גדולה מאוד ד' ירחם, ולכן מאחרין. ומכל מקום הירא את דבר ד' יתאמץ להתפלל מקודם, ובפרט לשיטת הרמב"ם שבארנו עיקר זמנה לכתחילה קודם פלג המנחה כמ"ש.

סימן רלג סעיף ט

עוד דבר תמוה יש בעניין הזה, דהנה הרמב"ם כתב דסוף הזמן הוא עד שקיעת החמה, ולמה כתב רבינו הבית יוסף בסעיף א' דעיקר זמנה הוא מט' שעות ומחצה עד הלילה עכ"ל, והרי לילה הוא צאת הכוכבים והוא הרבה אחר השקיעה. וכדברי הרמב"ם מפורש בזבחים (נ"ו.) דדם התמיד נפסל בשקיעת החמה ע"ש, וכיון שהתפלה היא כנגד התמיד ממילא שאין להתפלל אחר השקיעה. והנה גם הטור כתב: "עד הלילה", אבל לשון הגמרא והפוסקים הוא: "עד הערב", ולשון ערב כולל הכל כמובן.

ואולי סבירא ליה להטור ושולחן ערוך כיון דבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, לכן בתפלה דרבנן הקילו, והך דזבחים יש לומר דזמן התפלה הוא כנגד ההקטרה וההקטרה היתה גם אחר כך, או שמפרשים סוף שקיעה והיא לזמן צאת הכוכבים (עיין תוספות מנחות כ': ד"ה 'נפסל'). ומכל מקום צ"ע שלא הביאו דברי הרמב"ם, ולכן בוודאי יש לחוש לדבריו וליזהר שלא להתפלל מנחה אחר השקיעה.

סימן רלג סעיף י

וזה לשון רבותינו בעלי השולחן ערוך: "ואסיקנא דעבד כמר עביד... והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג... ואם עושה כרבי יהודה ומתפלל ערבית מפלג... צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותו שעה. ועכשיו שנהגו להתפלל מנחה עד הלילה - אין להתפלל ערבית קודם השקיעה, ואם בדיעבד התפלל ערבית מפלג... יצא, ובשעת הדחק יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה. ולדידן דנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה, אין לו להתפלל מנחה אחר כך, ובדיעבד או בשעת הדחק יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה, דהיינו צאת הכוכבים" עכ"ל, וכבר נתבארו אלו הדברים.

מיהו נראה דאם ביום אחד יתפלל מנחה וערבית בפלג המחנה - לא יצא, דהוי תרתי דסתרי ביום אחד. מיהו יש נוהגים גם בזה, מפני שקשה לאסוף הציבור עוד פעם (מג"א סק"ז), ויתבאר בסימן רל"ה. ואפשר לומר הטעם כיון דתפלת ערבית נתקן נגד הקטרת איברים, והם כשרים ביום ובלילה, ושם יתבאר בסייעתא דשמיא.

סימן רלג סעיף יא

והנה יש מנחה גדולה ומנחה קטנה כמו שביאר הרמב"ם שם, וזה לשונו: "ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה, תיקנו זמנה בט' ומחצה, והיא הנקראת מנחה קטנה. ולפי שבערב פסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה, אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא. ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חובה, וזו היא הנקראת מנחה גדולה" עכ"ל.

ומבואר מדבריו שהעיקר הוא מנחה קטנה, מפני שרוב השנה היה התמיד קרב בזמן זה, ובדיעבד אם התפלל מנחה גדולה – יצא. וזה שאומר שמשהגיע זמן זה הגיע זמן חובה, אין כוונתו שחובה להתפלל, אלא כוונתו שאסור לעסוק באכילה ותספורת ומרחץ ובורסקי ודין עד שיתפלל, דכן הוא שיטתו כמ"ש בסימן הקודם.

סימן רלג סעיף יב

ולפי זה אף לכתחילה יכול להתפלל מנחה גדולה כשצריך לה, כגון שרוצה לאכול וכיוצא בזה. ואין זה כלכתחילה ודיעבד שבכל הדברים דלכתחילה אסור, ובכאן אינו כן, אלא כלומר דאם אין לו איזה דבר שטוב לו יותר המנחה גדולה, טוב שיתפלל יותר מנחה קטנה. אבל אם יש לו איזה סיבה קלה - יתפלל לכתחילה מנחה גדולה. ולכן אצלינו המנהג בימי הסליחות שיש מתענים עד חצי היום ומתפללים מנחה גדולה, ועוד דמלשון הרא”ש והטור משמע דהעיקר לכתחילה הוא מנחה גדולה (בית יוסף).

וראיתי לאחד מן הקדמונים שהזהיר להתפלל דווקא מנחה גדולה. (ר"ש פרחון בשורש מנח או פלל שכתב: דלכן העניות מצויה בארץ אדום מפני שאין מתפללים מנחה גדולה ע"ש, ובפרט אצלינו שמתפללים סמוך לשקיעה ואינם זהירים להתפלל קודם פלג המנחה שאז היתה תמיד הקרבת התמיד כמ"ש, אלא הולכין אחר הזמן שמותר להקריב התמיד, אם כן פשיטא שביכולת להתפלל מנחה גדולה כמובן ודו"ק)

סימן רלג סעיף יג

והנה זמן מנחה גדולה מתחיל משש ומחצה, ואף על גב דבאמת מתחיל הזמן תיכף אחר שש, דאז מתחיל בין הערבים והשמש תתחיל לנטות למערב, וכן מבואר להדיא במשנה דתנן: "תפלת השחר עד חצות... תפלת המנחה עד הערב", ובעל כורחנו דפירושו מחצות עד הערב, דאם לא כן הוה ליה לומר תפלת המנחה משש ומחצה עד הערב.

אמנם באמת כן הוא, ובריש פרק ג' דיומא ביארו בגמרא דבר זה, דמשום דקשה לכוין חצי היום ממש, לכן הרחיקו חצי שעה, ולכן גם התמיד לא הקריבו קודם שש ומחצה אף בשעת הדחק.

וראיה לזה שהרי אמרו בפסחים (צ"ד.): "חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם". ולכאורה אינו מובן, הלא בחצי שש עדיין החמה במזרח ובחצי שבע היא במערב, אלא משום דאז הלוכה בנחת מאוד עד שאין היכר כמעט בין חצי שש לחצי שבע אלא למי שידקדק הרבה בזה, ולמראה עינים אין היכר כמעט. לכן אומר שם שחצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם, כלומר למראה עינים, ולכן בגמרא ובפוסקים זמן המנחה מחצי שבע.

ויש מי שאומר שאם התפלל קודם חצי שבע דלא יצא (מג"א סק"א), וקשה לומר כן, דכיון דזהו רק משום חשש טעות ותפ(י)לה דרבנן למה לא יצא. וכן כתב אחד מן הגדולים בפשיטות דיצא (פרי חדש בסימן זה), והביא כמה ראיות לזה ע"ש, וממשנה דתפלת השחר ראיה ברורה כמ"ש.

סימן רלג סעיף יד

וכתב רבינו הרמ"א: דמשערים שעות אלו לפי עניין היום, ואף אם היום ארוך משערינן לי"ב שעות, והם נקראים שעות זמניות. וכן בכל מקום ששיערו חכמים בשעות משערינן בשעות אלו עכ"ל.

כלומר כיון דהיום הוא תמיד י"ב שעות, אם כן בחורף שהיום קצר וכשתחלקו לי"ב שעות בעל כורחנו השעות הם קטנות, ולהיפך בקיץ שהיום גדול השעות הם גדולות, ולכן בזמן מנחה קטנה שהיא תשע ומחצה תהיה בחורף קודם ג' שעות וחצי המורגלות, ובקיץ יהיה אחרי ג' וחצי המורגלות, והמורגלות אינן אלא בימי ניסן ותשרי שאז הימים והלילות כמעט שווים.

ודע דחצות היום תמיד שוה בקיץ ובחורף, כשיכה המורה שעות י"ב אז הוי חצות היום וכן בלילה, שהרי השעות שנתוספו או נתקצרו חציים מקודם חצות וחציים מלאחר חצות, ואם כן ממילא דהחצות לעולם עומדת בשוה, וחשבון הי"ב שעות מתחיל מנץ החמה עד השקיעה (לבוש ומג"א סק"ג).

סימן רלג סעיף טו

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך סעיף ב': "אם יש לו מים - צריך ליטול ידיו כדי להתפלל, אף על פי שאינו יודע להם שום לכלוך, ולא יברך. ואפילו עומד מלימודו נוטל ידיו לתפלה, ואם אין לו מים מזומנים - אין צריך ליטול" עכ"ל.

וכבר נתבאר בסימן קצ"ב דכל תפ(י)לה צריך נטילת ידים, ואם אין לו מים ינקה בעפר ובצרורות ובשארי דברים. ושיעורא דאין לו מים נתבאר שם: דלפניו עד ד' מילין ולאחריו מיל ע"ש, ובכאן לא ביארו כלום. ואפשר דבמנחה הקילו בכל גווני כשאין לו מים מוכן לפניו, וכן משמע מלשונם שכתבו: "ואם אין לו מים מזומנים וכו'”, ובטור הביא פלוגתא בזה ע"ש.

וכן אם עמד מאכילתו - צריך ליטול ידיו, אבל הנוטל ידיו לתפ(י)לה, אף על פי שלמד קודם התפ(י)לה - אין צריך אחר כך ליטול ידיו. וכן הבא לבית הכנסת להתפלל ונטל ידיו, אף על פי שהשהה הרבה בבית הכנסת, כיון שלא יצא מבית הכנסת - אין צריך נטילה (אליה רבה ועיין מג"א סק"ח).

---

הלכות תפילות מנחה וערבית: רלב • רלג • רלד • רלה • רלו • רלז • רלח • רלט • רמ • רמא

---

סימן רלד

קיצור דרך: AHS:OH234

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רלד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

"אשרי" שקודם התפילה, ועוד דינים
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן רלד סעיף א

כיון שתפלת המנחה אין שום דבר לפניה ואינו מדרך ארץ לבוא ולהתפלל תיכף, כמו שאמרו חז"ל: "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל", ולכן תיקנו לומר 'אשרי' קודם התפלה, אך הבא לבית הכנסת והציבור עומדים בתפלה יעמוד בתפלה מיד, כדי להתפלל בציבור.

ואחר 'אשרי' אומר שליח הציבור חצי קדיש, ואף על גב דאין קדיש בלא אמירת דבר לפניו, אך הלא בכאן יש דבר לפניה, והיינו אמירת 'אשרי'. ולכן יזהרו לומר 'אשרי' בעשרה, דעל אמירת קדיש צריכין עשרה שיאמרו דבר, כמ"ש בסימן נ"ה ע"ש. ואחר התפלה אומרים תחנון וקדיש שלם ועלינו וקדיש יתום.

סימן רלד סעיף ב

ויש נוהגים לומר פרשת התמיד וקטרת קודם 'אשרי', ומנהג יפה ונכון הוא, שהקריבו תמיד של בין הערבים וקטרת כמו בשחרית, ולמה לא נשלם פרים שפתינו, ולכן המדקדקים נוהגים לאומרם בכל יום קודם המנחה.

ודווקא קודם התפ(י)לה, אבל אחר התפ(י)לה אין לומר פרשת התמיד והקטרת, וגם 'אשרי' לא יאמרו אחר התפ(י)לה, והזהירו על זה מאוד. ודע דאם אירע סיבה שאיחר עד קרוב להשקיעה, יעמוד בתפלה מיד ולא יאמר לא 'אשרי' ולא פרשת התמיד והקטרת, ואין דוחין העיקר מפני הטפל. ויש להזהיר בזה אנשים פשוטים שאצלם הכל שוה, ועיין בסעיף ז'.

סימן רלד סעיף ג

וכתב הרמב"ם בפרק ג' דין ג': "נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה, והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה, וכן הדין נותן, מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום. ואם התפלל הגדולה חובה - לא יתפלל הקטנה אלא רשות" עכ"ל.

ואין לתמוה איך יקדים הרשות קודם החוב, הא אפילו בתשלומי תפלה שהיא חובה אין להקדימה קודם החיובית, כמ"ש בסימן ק"ח, כל שכן שאין להקדים נדבה לחובה, דיש לומר דהכא כיון דעיקר החיוב הוא בזמן מנחה קטנה, מיחשב כא(י)לו לא הגיע עדיין זמנה של חובה.

סימן רלד סעיף ד

אמנם הטור הביא מאביו הרא”ש שהשיב דיש להרחיק את עצמו מתפלת נדבה, דבעינן שיהא מכיר בעצמו שהוא זריז ואמוד לכוין יפה מתחלתו ועד סופו בלא היסח הדעת. אבל אם אינו בגדר הזה, קרינן ביה: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ד'”, וכן פסק רבינו הבית יוסף בסימן זה ובסימן ק"ז.

ובאמת מימינו לא שמענו זה, והלואי שנעמוד בתפלת חובה. ולכן בזמן הזה חלילה להתפלל תפלת נדבה, וכן יש להורות.

סימן רלד סעיף ה

אמנם השיב הרא”ש וזה לשונו: "אבל רב אלפס פסק שיכול אדם להתפלל תפלת נדבה, ואתם שאתם נוהגים כמותו מסתבר כיון שהגיע שש שעות ומחצה שהוא זמן מנחה, הראשונה חובה והשנייה נדבה" עכ"ל, וזהו שלא כדברי הרמב"ם שפסק שיתפלל הראשונה נדבה.

ורבינו הבית יוסף בספרו הגדול בריש סימן רל"ג דייק מזה שהרא”ש סבירא ליה דזמן מנחה לכתחילה הוא מששה ומחצה ע"ש. ולעניות דעתי אין ראיה מזה, רק הרא”ש סבירא ליה דכיון דעל כל פנים גם עתה זמן תפלה, אין להקדים נדבה לחובה וכמ"ש בסעיף ג'.

וכן מה שדייק מהטור שכתב שם: "וזמנה משש שעות ומחצה וכו'”, דסבירא ליה דהעיקר הוא מנחה גדולה, גם כן אין ראיה, דהטור כתב עיקרא דדינא. אמנם ממה שלא כתב הטור כהרמב"ם דלכתחילה יתפלל מנחה קטנה, שמע מינה דסבירא ליה דשוין הן. וכבר בארנו בסימן הקודם שיש מהקדמונים שעושים עיקר ממנחה גדולה.

סימן רלד סעיף ו

אם שכח מלהתפלל מנחה - מתפלל ערבית שתים, הראשונה לחובה והשנייה לתשלומין, ואם היפך - לא יצא, כמ"ש בסימן ק"ח, ויאמר 'אשרי' קודם השנייה. ופרטי דיני תשלומין נתבארו בסימן ק"ח ע"ש.

סימן רלד סעיף ז

וכבר כתבנו שיש לומר 'אשרי', ומי שאומר פרשה של תמיד וקטרת יאמר 'אשרי' אחר כך. ויש רוצים לומר דפרשת התמיד היא אחר 'אשרי', (ט"ז סק"ב ומג"א) ולא נהגו כך, וכן נראה לעניות דעתי עיקר, דטעמם הוא ד'אשרי' הוי כתפלה, ובמקדש היו מתפללין במנחה קודם הקרבת התמיד. ובאמת 'אשרי' אינה תפלה אלא שבחו יתברך, אלא שאני אומר שמטעם זה רבים אינם אומרים במנחה פרשת התמיד מטעם זה, שבמקדש היתה התפלה קודמת ולכן לא רצו לאומרה קודם תפלת שמונה עשרה.

וכבר כתבנו שצריכים עשרה לומר 'אשרי' כדי שיוכלו לומר קדיש (מג"א סק"א, ועיין ט"ז שכתב לא כן, והעיקר כהמג"א. ומ"ש המג"א בשם מהרא"י הוא דבר תמוה, וכבר השיג עליו האליה רבה וכן נוהגים, דאף שנמשך התפלה עד הלילה אומרים קדיש).

---

הלכות תפילות מנחה וערבית: רלב • רלג • רלד • רלה • רלו • רלז • רלח • רלט • רמ • רמא

---

סימן רלה

קיצור דרך: AHS:OH235

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רלה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין קריאת שמע ותפילה של ערבית
ובו תשעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | א | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט

סימן רלה סעיף א

ידוע שבזמן הקדמונים היו מתפללים ערבית בעוד היום גדול. והנה לשיטת הרמב"ם זמנה מתחלת הלילה, ולשיטת ר"ת ור"י וכל בעלי התוספות והרא”ש ועוד ראשונים זמנה מפלג המנחה למי שנוהג כרבי יהודה, דאינו מתפלל מנחה אחר פלג המנחה. אבל המתפללים מנחה עד הלילה, אין להקדים תפלת ערבית קודם הלילה, וכל זה בארנו בסימן רל"ג.

וטרחו רבים וגדולים מאין בא המנהג הזה להקדים תפלת ערבית מבעוד יום, ותרצו כל הראשונים שמפני טורח הציבור להתאסף בלילה הוכרחו לעשות כן, ומובן שאין זה תירוץ מספיק, ובהכרח ללמד זכות על ישראל. ואני אומר שדבר זה מבואר במשנה ובגמרא ובירושלמי ומעיקר הדין כן הוא, כמו שנבאר בסייעתא דשמיא.

סימן רלה סעיף ב

תנן ריש פרק ד': "תפלת השחר עד חצות, תפלת המנחה עד הערב, תפלת ערבית אין לה קבע". ופריך בגמרא (כ"ז:): "מאי 'אין לה קבע', אילימא דאי בעי מצלי כולי ליליא, ליתני: 'תפלת הערב כל הלילה'. אלא מאי 'אין לה קבע', כמאן דאמר תפלת ערבית רשות" ע"ש.

ואינו מובן, דנקשה גם בזה: 'ליתני תפלת ערבית רשות', ועוד דאם כן למה באמת לא תני הזמן כמו ששנה לנו זמני תפלת שחרית ומנחה, ואי משום דהיא רשות, מכל מקום צריך לידע הזמן של הרשות הזה. ועוד דאיך אפשר לומר דהך ד'אין לה קבע' אין הכוונה דזמנה הוא כל הלילה, והא להדיא תניא שם (כ"ו:): "ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע, שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה" ע"ש, הרי מפורש דהך ד'אין לה קבע' הוא על הזמן של כל הלילה.

סימן רלה סעיף ג

אמנם האמת דהכי פירושו: דוודאי הך ד'אין לה קבע' - שאין לה קביעות זמן, כלומר כיון שהיא כנגד הקטרת האיברים, וידוע שההקטרה התחילה מבעוד יום אחרי הקטרת האמורין, אלא שכשרה גם כל הלילה, ולכן התפלה היא גם כן מתחלת מבעוד יום ונמשכת כל הלילה. אלא הגמרא קאמרה מדלא תני מפורש כן, שמע מינה דאתא לאשמעינן גם הך דתפלת ערבית רשות, אבל העיקר הפירוש הוא כמ"ש.

ולפי זה אפילו לרבנן דתפלת מנחה עד הערב, מכל מקום גם תפלת ערבית רשאי להתפלל מן זמן הקטרת איברים שהם בערך מפלג המנחה ולמעלה. וקל וחומר בשבת, דצריך להיות עיקר התפלה מבעוד יום, שהרי איברי תמיד של בין הערבים של ערב שבת אסור להקריבן בלילה בשבת, כדאמרינן בשבת (כ"ד:): "ולא עולת חול בשבת”.

סימן רלה סעיף ד

וגם למאן דאמר דתפלת אבות תקנום גם כן מוכח כן, דאמרינן שם דיעקב תקן תפלת ערבית. והקשו התוספות דבחולין (צ"א:) מפורש שיעקב התפלל מבעוד יום. ותרצו דלרבי יהודה דמנחה היא עד פלג המנחה אתי שפיר, דמתחיל זמן מעריב מפלג המנחה ע"ש, ועדיין קשה לרבנן.

אך לדברינו אתי שפיר, דגם לרבנן מתחיל זמן מעריב מבעוד יום. (ובזה מובנים דברי הרמב"ם בפרק ג' דין ז', ואף שתלה מפני שהיא רשות ע"ש, מכל מקום עיקר הטעם כמ"ש ודו"ק)

סימן רלה סעיף ה

וכן מוכח בירושלמי (ריש פרק ד') דאמרינן שם: "רבי מפקד לאבדן, אכריז קמי ציבורא: מאן דמצלי ליצלי דרמשא עד יומא קאים, וכן הוה מכריז רבי חייא" ע"ש.

ולכאורה זהו רק אליבא דרבי יהודה, ואם כן איך קאמר הש"ס דידן דלא אתמר הלכתא לא כרבנן ולא כרבי יהודה, הלא הלכה למעשה הורו רבי ורבי חייא כרבי יהודה. אלא וודאי דתפלת ערבית אינו נוגע לפלוגתא דרבי יהודה ורבנן, ואפילו לרבנן מותר להתפלל מבעוד יום.

(וצ"ע לפי זה מאי דאמרינן: "מדרב מצלי של שבת בערב שבת, שמע מינה דכרבי יהודה סבירא ליה". ודחי: "אדרבא מדרב הונא ורבנן לא מצלו עד אורתא, שמע מינה הלכה כרבנן" ע"ש, ולדברינו הא גם לרבנן כן הוא בערבית. וצריך לומר דבאמת היה יכול לדחות כן, וגם היה יכול לדחות מטעם תוספת שבת, כדאיתא בירושלמי שם דלעניין שבת פשיטא ע"ש, אלא דדחי שמזה אין ראיה כלל. ובעל כורחנו צריך לומר כן, דאם לא כן מה שייך 'אדרבא', נימא באמת דפליגי בזה. אלא וודאי דהכי פירושו: דמתפלות אין ראיה כלל, דכמו שלא נוכל לדייק מדרב הונא דהלכה כרבנן, דאטו לרבי יהודה אין להתפלל בלילה, כמו כן לא נידוק מדרב דהלכה כרבי יהודה, שהרי אפילו לרבנן יכול לעשות כן, ולפי זה אדרבא הוה ראיה לדברינו. והש"ס דחי: דמתפלת ערבית אין ראיה לפלוגתא דרבי יהודה ורבנן ודו"ק).

סימן רלה סעיף ו

והנה כל זה לעניין תפלה, אבל קריאת שמע של ערבית פסקו כל רבותינו הראשונים והאחרונים דזמנה בלילה כשיצאו ג' כוכבים בינונים כסתם משנה דריש ברכות, דתנן: "מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן", ותני עלה בברייתא שהוא צאת הכוכבים.

ואם כן נהי דזמן תפלה קודם, מכל מקום כיון דזמן קריאת שמע בלילה וצריך לסמוך גאולה לתפלה בהכרח שיתפלל בלילה, וכבר כל רבותינו ריש ברכות חקרו בזה על מנהגם שהיו קורין קריאת שמע ומתפללים מבעוד יום.

סימן רלה סעיף ז

ושיטת ר"ת היא דכמו דלעניין תפלה מפלג המנחה הוי זמן תפלה לרבי יהודה, כמו כן לעניין קריאת שמע. והרא”ש הקשה מה עניין תפלה לקריאת שמע, הא בקריאת שמע בעינן 'ובשכבך', זמן שכיבה ע"ש. ויש לומר דבאמת נאמר דאז הוי זמן שכיבה, דכי היכי דהוי לילה לעניין תפלה, הכי נמי לקריאת שמע (ב"ח). ואף שהמרדכי כתב שראבי"ה הסכים לזה, מכל מקום אצל רוב רבותינו לא נתקבלה שיטה זו וכמבואר בטור ע"ש, ובאמת בקריאת שמע דאורייתא אי אפשר להקל כמו בתפלה שהיא דרבנן.

ובירושלמי איתא דאפילו קרא קריאת שמע בין השמשות - צריך לחזור ולקרות בלילה, והטעם פשוט, דבין השמשות הוי ספק וקריאת שמע דאורייתא, וספיקא דאורייתא לחומרא (וכן כתב השאגת אריה סימן ג').

סימן רלה סעיף ח

ולכן כתבו בשם רב האי גאון דאם הציבור מקדימים לקרוא קריאת שמע ולהתפלל מבעוד יום - יתפלל עמהם, כי תפלה בציבור הוא עניין גדול מאוד, וגם יקרא עמהם קריאת שמע עם ברכותיה ויתפלל, ואחר כך בלילה יקרא עוד פעם קריאת שמע כל הג' פרשיות בלא ברכות. ואי משום שקרא ברכות הקריאת שמע מבעוד יום, לא חיישינן לה, דכבר כתבה רשב"א בשם הגאונים דברכות קריאת שמע אינם שייכים לקריאת שמע והם עניין בפני עצמו, אלא שסמכו אותם לקריאת שמע, ולכן כשיקרא אחר כך קריאת שמע בלא ברכות לית לן בה.

ואי משום שאומר בהברכות: "גולל אור מפני חשך", "ומעביר יום ומביא לילה", וכן "השכיבנו" ועדיין יום הוא, לא חיישינן לה, דכיון דיכול להתפלל תפלת ערבית יכול לומר גם ברכות אלו, ורק קריאת שמע בלבד צריך לחזור ולקרות בלילה, וזהו הדרך הישרה והמעולה.

וכן אנו נוהגים בקבלת שבת שאנו מתפללים מבעוד יום כשהשמש על הארץ אחר פלג המנחה, כשבאים לביתינו ממתינים עד הלילה וקורין קריאת שמע כל הג' פרשיות, ואחר כך מקדשין על היין ואוכלין, וכך חובתינו וכך יפה לנו.

סימן רלה סעיף ט

וזהו גם דעת רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף א' שכתבו: "זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת ג' כוכבים קטנים, ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו, ואם קראה קודם לכן חוזר וקורא אותה בלא ברכות. ואם הציבור מקדימים לקרות קריאת שמע מבעוד יום, יקרא עמהם קריאת שמע וברכותיה ויתפלל עמהם, וכשיגיע זמן קורא קריאת שמע בלא ברכות. ומיהו לא יחזור ויתפלל בלילה אף על פי שהציבור מקדימים הרבה לפני הלילה, אלא אם כן הוא רגיל בשאר פרישות וחסידות, דאז לא מתחזי כיוהרא מה שיחזור ויתפלל" עכ"ל, ואפילו הקדימו כשנים וג' שעות קודם הלילה כמו שהיה המנהג אצלם, כמבואר בתרומת הדשן (סימן א').

ומיהו בימינו לא שמענו מנהג זה, ורק בשבת אנו מקדימין מעט קודם השקיעה, ובזה וודאי דחלילה לחזור ולהתפלל, דלאחר פלג המנחה הוה מדינא תפלה גמורה, וכפי מה שבארנו גם לרבנן כן הוא, אבל לא יסמוך על הקריאת שמע שעל המטה (מג"א סק"ג).

ודע דאף על גב דתפלת ערבית רשות, כבר כתב הרי"ף דקבלנו עלינו כחובה, ולכן הפוסקים לא הזכירו זה כלל, ואין שום הפרש בינה לתפלת שחרית ומנחה. (עיין ט"ז סק"ב שהאריך שלא ישר בעיניו דרך השולחן ערוך ולא ידעתי למה, ודרכם ישרה. ומ"ש בשולחן ערוך "כוכבים קטנים" לאו דווקא, אלא לאפוקי גדולים, ועיין מג"א וט"ז סק"א. ומ"ש המג"א סק"ג דמי שרגיל להתפלל בלילה וטעה והתחיל בברכות קריאת שמע עם הציבור מבעוד יום, יגמור עם הציבור הברכות ובלילה יקרא קריאת שמע בלא הברכות ויתפלל, ולא יסמוך גאולה לתפלה ע"ש. והנה וודאי דכן הוא, אבל למה ינהוג כן, הא כבר הזהיר רב האי גאון להתפלל עם הציבור מבעוד יום וכן כתב בשולחן ערוך, ואיך ינהוג שלא כדבריהם ודו"ק).

סימן רלה סעיף י

ורש"י ז"ל פירש בריש ברכות דהמתפללין וקורין קריאת שמע בעוד יום אין כוונתם לצאת ידי חובה בקריאת שמע זו, אלא שיוצאין בפרשה ראשונה שקורין על המטה ע"ש. ואם כן אותן הנוהגין כרש"י צריכין לקרות קריאת שמע שעל המטה בכוונה כדי לצאת בו ידי חובת קריאת שמע.

ואין לשאול דאם כן היאך אוכלין קודם קריאת שמע, והא לקמן יתבאר שאסור. דיש לומר כיון שכבר קרא והתפלל, אף שעדיין לא יצא בזה מכל מקום לא חשו בכך, והגם שאין קורין רק פרשה ראשונה, יש לומר שמן התורה סגי בכך, ובוודאי טוב יותר לקרות כל הג' פרשיות או לכל הפחות גם פרשת והיה אם שמוע. וזה שקורין בלא הברכות, כבר כתבנו שאין עניין קריאת שמע להברכות, וכבר האריכו הגדולים בזה, אמנם הדרך היותר מיושר כמ"ש מקודם.

סימן רלה סעיף יא

כמו שסמוך למנחה אסור לאכול כמ"ש בסימן רל"ב, כמו כן חצי שעה סמוך לערבית אסור לאכול עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל. ואדרבא בזה חמירא ממנחה, דא(י)לו במנחה אפילו התחיל באיסור אין מפסיקין כמ"ש שם, ובערבית מפסיק.

ויש כיוצא בזה הטעם בגמרא (שבת י'.), משום דבלילה שכיחא שכרות, ועוד כיון דבלילה יש לו זמן כל הלילה, לא מירתת שיעבור הזמן ובין כך תעבור כל הלילה, מה שאין כן במנחה ע"ש. ועיקר הטעם הוא משום דקריאת שמע דאורייתא, מה שאין כן תפלה דרבנן.

סימן רלה סעיף יב

וזה לשון רבותינו בעלי השולחן ערוך סעיף ב': "אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן קריאת שמע של ערבית, ואם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה - מפסיק וקורא קריאת שמע בלא ברכותיה וגומר סעודתו, ואחר כך קורא אותה בברכותיה ומתפלל, אבל אין צריך להפסיק לתפלה, הואיל והתחיל לאכול. אבל אם לא התחיל לאכול, אף על פי שנטל ידיו - צריך להפסיק, ואם אין שהות להתפלל - מפסיק אף לתפלה" עכ"ל.

ביאור דבריהם: דבהתחיל בהיתר, והיינו קודם חצי שעה סמוך לערבית - אין צריך להפסיק אף לקריאת שמע, משום דעדיין יש שהות להתפלל. ואם באמת לא נשאר שהות, והיינו שאוכל קודם אור הבוקר - מפסיק אף לתפלה ואפילו התחיל בהיתר, כמ"ש בסימן רל"ב. אבל אם התחיל באיסור - מפסיק לקריאת שמע ולא לתפלה, כמו בסימן רל"ב לעניין מנחה.

רק בזה יש הפרש, דבשם מקרי התחלה גם משיטול ידיו כמ"ש שם, ובכאן לא מקרי זה התחלה, מטעם דבלילה שכיחא שכרות וכולי לילה זמנה, כמ"ש בסעיף הקודם, דבהתחיל לאכול ממש לא ראו חכמים להחמיר מטעמים אלו לתפלה, רק לקריאת שמע שהיא דאורייתא. אבל לעניין נטל ידיו דהוי התחלה קלה, החמירו אף בתפלה במעריב מטעמים שנתבארו.

ויראה לי דזהו כשלא בירך עדיין 'על נטילת ידים', אבל אם בירך, בהכרח לו לאכול כדי שלא תהא הפסק בין נטילה להמוציא. ויש מי שמשמע מדבריו דגם בכהאי גוונא צריך להפסיק (עיין מג"א סק"ו), והדבר תמוה בעיני (וכן כתב הע"ת). ויש מי שכתב דאף בבירך 'המוציא' צריך להפסיק, דאין זה התחלה גמורה (אליה רבה בשם פסקי תוספות), ולא מצאתי זה לאחד מן הקדמונים שיאמר כן.

ודע דזה שאמרנו יש שהות להתפלל, היינו עד אור היום, אבל מה שיומשך אחר חצות - לית לן בה, אף על גב דלכתחילה מצוה להתפלל קודם חצות כמו שיתבאר, מכל מקום לעניין הפסקה בעינן סוף זמן ממש (כן נראה לעניות דעתי).

סימן רלה סעיף יג

יש מי שאומר דחצי שעה לאו דווקא, אלא מעט קודם הזמן, דהא הטור כתב משהגיע זמנה אסור וכו' (ט"ז סוף סק"ג), וכן התוספות כתבו (ד': ד"ה 'וקורא'): "מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה, שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל ערבית" עכ"ל, וכן משמע מלשון הרמב"ם בפרק ו' ומלשון הרא”ש (סימן ט') ע"ש, ורק הרשב"א ותר"י דייקו מלשון הגמרא דגם קודם הזמן מעט אסור ע"ש, אם כן דיינו להחמיר מעט קודם ולא חצי שעה בדיוק.

ורבותינו בעלי השולחן ערוך שכתבו חצי שעה דימו זה לסמוך למנחה שבסימן רל"ב שהוא חצי שעה קודם ע"ש, ולכן הרוצה להקל והתחיל לאכול חצי שעה מקודם יש לו על מה לסמוך.

סימן רלה סעיף יד

וכתבו מפרשי השולחן ערוך דדווקא אכילה קבועה כמו סעודה אסור, אבל טעימה בעלמא מותר (מג"א סק"ד וט"ז סק"ג ואליה רבה סק"ו). וכן מבואר מלשון התוספות שהבאנו שכתבו: "שאין לו לאכול סעודה וכו'”, וכן הוא לשון הטור שכתב: "כשהגיע זמן קריאת שמע, אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל" עכ"ל, מבואר להדיא דדווקא סעודה אסור.

ואף על גב דלשון הברייתא (ד':): "שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, אלא וכו'” ע"ש, ולשון 'קימעא' משמע מעט, ועוד דהא בעל כורחנו אין הכוונה דדווקא כל הג' ביחד אכילה ושתייה ושינה אסור, אלא 'או או' קאמר (וכן כתב הט"ז שם), ואם כן הכי פירושו: אוכל קימעא או אשתה קימעא, ושתייה אינה קביעות ועם כל זה אסור, ואם כן הכי נמי אכילה.

סימן רלה סעיף טו

אמנם באמת אין זה דיוק, דעל דברת בני האדם קאי, כלומר שמפני שרוצה מקודם לאכול ולישן מעט ואחר כך לקרוא קריאת שמע ולהתפלל אומר בעצמו שאין חשש שמא לא יתפלל כלל, לזה אומר: הלא אוכל ואשתה קימעא ואישן קימעא, ולאו 'או או' קתני, דהוא אומר כולם ביחד והוא אומר דאין חשש שמא יישן כל הלילה, שהרי אוכל ואשתה מעט ואישן מעט ואקום מיד, אבל חכמים חששו שיאכל וישתה הרבה ויישן הרבה.

ושתייה דקאמר מפני שברוב אכילות שותין גם כן, וכן מוכח מלשון הרמב"ם בפרק ו' דין ז' שכתב: "אף על פי שתפלת ערבית רשות, לא יבוא אדם ממלאכתו ויאמר: אוכל מעט ואישן קימעא וכו', אלא מתפלל ערבית ואחר כך אוכל ושותה או ישן" עכ"ל, הרי שהשמיט מקודם שותה לגמרי. ואחר כך כתב גם כן: "אוכל ושותה או ישן", משום דשתייה בתר אכילה גרירא.

ודקדק לומר: "אוכל מעט ואישן קימעא", כלומר דעל ידי שיאכל מעט לא יישן הרבה, וכן מוכח מהברייתא עצמה שסיימה: "וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואוכל פיתו ומברך", אלמא דעל הסעודה הקבוע קאי, שזהו לשון 'פת', וכן עיקר לדינא. (ויש מי שרצה להחמיר גם בטעימה ואינו עיקר)

ואפילו בהגיע זמן תפלת ערבית וגם אחר כך - מותר בטעימה, והיינו שלא בסעודה קבועה, וכן מנהג העולם ואין לפקפק בזה כלל וכלל, דכן הוא עיקר הדין.

סימן רלה סעיף טז

ודע דהטור והשולחן ערוך לא הזכירו רק איסור אכילה, אבל הרשב"א כתב דכל הני דאסורים סמוך למנחה, והיינו תספורת ומרחץ ובורסקי ודין, וכן מבואר מלשון הלבוש. אבל מלשון הרמב"ם והטור והשולחן ערוך מבואר דרק אכילה אסרו משום דממשיך השינה, אבל שארי מלאכות אין ממשיכים השינה, והלילה ארוכה ואין חשש בזה שתעבור הלילה ולא יתפלל, וכן כתב אחד מהגדולים (אליה רבה סק"ו).

ועוד דאי כל הני אסור גם בערבית, למה תנן בשבת (ט':) רק סמוך למנחה, והוה ליה לומר סמוך למנחה ולערבית. אלא ודאי משום דבערבית אין איסור רק אכילה בלבד, לכך לא תני לערבית במשנה.

וכן מבואר מלשון הרמב"ם שם, דאחר שכתב שאוכל אחר תפלת ערבית, כתב: "ומותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה וכו'” ע"ש. ולמה הסמיכו לערבית, אלא דהכי פירושו: דבדינים אלו שוין ערבית לשחרית, דבאכילה שניהם אסורים, בשחרית מפני שאסור לאכול קודם תפלת שחרית, ובערבית גזרו חכמים כמ"ש. אבל כל אלו הדברים - בשניהם מותרים, מפני שלא גזרו בזה רק סמוך למנחה, וביאר הטעם מפני שרוב העם נכנסים שם ביום ע"ש.

(וצ"ע במג"א סק"ט שכתב: ,ואסור לעשות כל המלאכות שבסימן רל"ב", וציין ב"י רשב"א ע"ש, והרי הבית יוסף לעניין אחר הביאו שם, ומדלא הביאו בשולחן ערוך שמע מינה דלא סבירא ליה כמ"ש האליה רבה)

סימן רלה סעיף יז

כתב הטור: "ולעניין סוף זמנה תנן: דחכמים אומרים עד חצות, ורבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר, והלכה כרבן גמליאל, דאמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל (ח':), ואפילו לכתחילה יכול להמתין מלקרות עד שיעלה עמוד השחר" עכ"ל.

וכן כתב שם הרא”ש דרק לאכול ולשתות אסור משהגיע הזמן, וכן כתב הרשב"א בחדושיו דמותר לכתחילה ללמוד ולעשות מלאכה קודם קריאת שמע ותפלת ערבית עד שעה קודם שיעלה עלות השחר, לבד מאכילה וכל הני מלאכות שאסורים סמוך למנחה, אבל זולת אלו מותר בכל המלאכות לכתחילה עד קודם עלות השחר. וכבר כתבנו דכל הפוסקים חולקים עליו במה שאוסר בכל הני שאסורים סמוך למנחה, ורק אכילה אסור כמ"ש בסעיף הקודם.

סימן רלה סעיף יח

אבל לא כן דעת הרמב"ם והסמ"ג, דהרמב"ם בפרק א' מקריאת שמע כתב: "מצותה משעת יציאת כוכבים עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עלות השחר - יצא ידי חובתו, שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה" עכ"ל.

וזה לשון הסמ"ג: "מאימתי קוראין... מיציאת הכוכבים עד חצי הלילה כדברי חכמים, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עלות השחר - יצא ידי חובתו, דהלכה כרבן גמליאל שסובר כך, ולא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מעבירה" עכ"ל (וטעם מחלקותן עיין בית יוסף וב"ח).

ותמיהני על רבינו הבית יוסף שכתב בסעיף ג': "לכתחילה צריך לקרות קריאת שמע מיד בצאת הכוכבים, וזמנה עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עלות השחר - יצא ידי חובתו" עכ"ל.

והנה במה שפסק כהרמב"ם והסמ"ג ולא הביא כלל דעת הרשב"א והרא”ש והטור, לפי שכן נראה לו עיקר לפי דעתו הגדולה, אבל במה שכתב לכתחילה צריך לקרות קריאת שמע מיד בצאת הכוכבים, מנא לן לפסוק נגד הרשב"א והרא”ש והטור, דהא ברמב"ם וסמ"ג אינו מבואר זה. והגם שתלמידי רבינו יונה כתבו כן בריש ברכות, והביאו ראיה ממה שאסור לאכול אף מעט קודם זמנה ע"ש, מכל מקום היא דעה יחידאי נגד הרשב"א והרא”ש והטור, וגם ראייתו אינה פשוטה כל כך, ולכן דברי רבינו הבית יוסף צ"ע (ובזה אתי שפיר מה שרבים אינם מדקדקים בזה).

סימן רלה סעיף יט

הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר - לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן היה אנוס, כגון שהיה חולה או שכור. ודווקא שהתחיל לשתות קודם שהגיע זמן קריאת שמע, אבל אם התחיל אחר כך, הרי הוא פושע ואינו יכול לקרות (ט"ז סק"ד), ויש מי שמגמגם בזה (אליה רבה). וזהו וודאי אפילו התחיל לשתות אחר שהגיע זמן קריאת שמע, ורק שלא על דעת להשתכר ואירע שנשתכר - גם כן מקרי אנוס (מג"א סימן צ"ט סק"ג).

והקורא קריאת שמע לאחר שעלה עמוד השחר, לא יאמר 'השכיבנו' דאינו זמן שכיבה אז, אבל 'המעריב ערבים' ו'אהבת עולם' ו'אמת ואמונה' עד 'גאל ישראל' אומר, וכל שכן שמתפלל שמונה עשרה.

---

הלכות תפילות מנחה וערבית: רלב • רלג • רלד • רלה • רלו • רלז • רלח • רלט • רמ • רמא

---

סימן רלו

קיצור דרך: AHS:OH236

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רלו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכות שלפני קריאת שמע, ושלאחר קריאת שמע
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן רלו סעיף א

שנו חכמים במשנה (י"א.): "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה", דבערבית נתוסף ברכת 'השכיבנו' שאין לה שייכות בשחרית, ובכולל הם שבעה ברכות.

ואיתא בירושלמי שם, על שם "שבע ביום הללתיך" (תהלים קיט קסד) ע"ש, דבאמת הך קרא אינו מובן, דהיכן הם השבע הלולים שבכל יום, אלא דקאי על ברכות אלו של קריאת שמע. והכי פירושו: "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך", דקריאת שמע הוא המשפט הצדק, שיש בה עול מלכות שמים ועול מצות. ואף שכבר כתבנו בשם הגאונים דברכות אלו לא על הקריאת שמע נתקנו, אבל מכל מקום חכמים סמכום לקריאת שמע לפניה ולאחריה וכך היתה עיקר התקנה.

ועוד איתא שם: דכל המקיים "שבע ביום הללתיך" כאלו מקיים "והגית בו יומם ולילה" ע"ש. ונראה לי הטעם משום דמקודם כתיב: "תורתך אהבתי" ואחר כך כתיב גם כן "שלום רב לאוהבי תורתך". ומזה גם כן ראיה דמיירי בברכות של קריאת שמע, שיש בהם אהבת התורה ב'אהבה רבה' של שחרית וב'אהבת עולם' של ערבית.

סימן רלו סעיף ב

ברכה ראשונה 'אשר בדברו מעריב ערבים', ופותחת וחותמת בברוך, שהיא ברכה ארוכה. ואומר בה: 'גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור', והנה 'אור מפני חשך' שייך ללילה, אבל 'חשך מפני אור' הוא היום. ואמרו חז"ל (י"א:): כדי להזכיר מדת יום בלילה כמו שכוללין מדת לילה ביום, שאומרים: 'יוצר אור ובורא חשך' להראות שאל אחד בראן ויצרן ועשאן.

ומהו לשון 'גולל', משום דבכדור הארץ אין לך רגע שאין בו יום ואין לך רגע שאין בו לילה, משום דהכדור הארצי הוא עגול כידוע, וזהו לשון 'גולל', כא(י)לו השמש מתגלגלת סביב הכדור הארצי, ובמקום זה דוחה האור את החשך ובמקום אחר דוחה החשך את האור, ואם כן הוא עניין תמידי בלי הפסק, ולזה אומרים מקודם: 'ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו'.

ויש להפסיק בין 'כרצונו' ובין 'בורא יום ולילה' (מג"א), ד'כרצונו' אקודם קאי, כלומר שהקדוש ברוך הוא סידר מצב הכוכבים ברקיע כל כוכב על משמרו, שעל ידי זה יגיע על הכדור הארצי היום והלילה תמיד, ונגלל האור מפני החשך והחשך מפני האור כמו שבארנו, וכל זה מפני שכך עלה ברצונו יתברך. ולזה מסיימים: 'ד' צבאות שמו', כלומר שהוא יתברך העמיד צבאותיו באופן זה והכל ממנו יתברך, והכוכבים בידו יתברך כקרדום ביד החוצב, שאין להם שום כח, כמו שכתוב: "וצבא השמים לך משתחוים".

סימן רלו סעיף ג

האשכנזים מוסיפים קודם החתימה: 'אל חי וקים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד', ואין זה מעין החתימה. והרא”ש יישב המנהג דזהו גם כן מעין החתימה, דכשיקויים בנו: "ד' ימלוך לעולם ועד", דאז לעת ערב יהיה אור.

ולאשר שבערבית אנו אומרים: 'אמת ואמונה', ועל זה נאמר: 'ואמונתך בלילות', הגלות שדומה ללילה, ומאמינים שיגאלנו כמו שמבואר באמת ואמונה: 'האל הנפרע... והמשלם גמול...', ולכן אנו אומרים שאנו מקוים ומצפים שאל חי וקים תמיד תתגלה מלכותו עלינו מהרה ויאיר לנו, וההיפך להבבליים (עיין ב"ח). ויש בזה גם כן מדת יום ומדת לילה אור וחשך, ומתפללים שיאיר לנו.

סימן רלו סעיף ד

ברכה שנייה 'אהבת עולם', ואף במקומות שבשחרית אומרים 'אהבה רבה', מכל מקום בערבית אומרים 'אהבת עולם', וכך תיקנו הגאונים (תוספות י"א: ורא"ש שם). ואומרים: 'ואהבתך אל תסיר וכו', ויש אומרים 'לא תסור', וגירסא ראשונה עיקר.

וברכה זו אינה פותחת בברוך, כדין ברכה סמוכה לחבירתה, וכן הברכות שלאחר קריאת שמע, וכמו בשחרית, דקריאת שמע לא הוי הפסק (טור). וב'אמת ואמונה' חותם' גאל ישראל' ולא 'גואל ישראל' כבתפלה, דכאן אלשעבר קאי (שם).

וכבר בארנו בסימן ס"ו דאותן החותמין במערבית: 'מלך צור ישראל וגואלו', אין דעת חכמים נוחה מהם. ואף שיש שיישבו המנהג, מכל מקום מה לנו ליכנס בפרצה דחוקה. ועתה הנהיגו ברוב המקומות לחתום 'גאל ישראל' במערבית של יום טוב.

סימן רלו סעיף ה

ברכה שנייה שלאחר קריאת שמע היא 'השכיבנו', וחותם 'שומר את עמו ישראל לעד', מפני שלילה צריכה שימור מן המזיקין. ואף על גב דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר דגם בערבית צריכין לסמוך גאולה לתפלה, דאמר רבי יוחנן (ד':): "איזהו בן העולם הבא - זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית". ואם כן איך מפסיקין בין 'גאל ישראל' לתפלה בברכת 'השכיבנו'.

אמנם כיון דתקינו רבנן לומר זה הוי כגאולה אריכתא (שם), וכמו שתקנו לומר פסוק קודם התפלה 'ד' שפתי תפתח' (שם). וגם 'השכיבנו' שייך לגאולה, מפני שכשעבר ה' לנגוף את מצרים חרדו ישראל והיו מתפללים להש"י שלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם לנגוף, וכנגד אותה תפלה תיקנו לומר 'השכיבנו', ונמצא שגם היא שייכה לגאולה.

וקודם החתימה אומרים: 'ושמור צאתינו וכו' כדי שתהיה מעין חתימה סמוך לחתימה, והספרדים מסיימים: 'כי אל שומרינו ומצילנו אתה', וזה יותר טוב, ד'ושמור' היא תפלה, אבל 'שומר עמו ישראל' הוי הבטחה, וכן גם כן 'כי אל שומרינו' הוי גם כן הבטחה.

סימן רלו סעיף ו

בעניין הח"י פסוקים ברוך ד' לעולם אמן ואמן וכו' וברכת 'יראו עינינו' שאנו מוסיפים, ראיתי לרבותינו ז"ל בטעמם דברים שונים.

והתוספות (ד':) כתבו: "ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר 'השכיבנו' נראה הואיל ותקינו להו רבנן הוה ליה כגאולה אריכתא, דתיקנו לומר זה, שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מבית הכנסת עד שיגמור כל אחד תפלתו. וגם יש באותם פסוקים י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שבשמונה עשרה, ואגב שתקנו לומר אותם פסוקים תיקנו לומר חתימה של 'יראו עינינו'” עכ"ל.

סימן רלו סעיף ז

והרא”ש כתב טעם אחר, וזה לשונו: "ומנהג זה נהגו אותו ההמון, לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יריאים להתעכב שם עד אחר תפלת ערבית, ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד... ותקנו אחר כך ברכת 'יראו עינינו' וקדיש. והשתא נמי שמתפללין ערבית בבית הכנסת, לא נתבטל המנהג הראשון" עכ"ל.

ותר"י כתבו בשם הר"י וזה לשונם: "שבתחלה שהיתה תפלת ערבית רשות היו אומרים אלו הפסוקים... וחותמין עליהם ואומרים קדיש ויוצאין. ואחר כך אף על פי שקבעוה חובה, נשאר הדבר כמו המנהג הראשון, ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה, דכיון שמתחלה אדעתא דהכי קבעוה חובה, לא מקרי הפסקה" עכ"ל.

סימן רלו סעיף ח

ויראה לי שכולם לדבר אחד נתכוונו, והיינו דאלולי היתה תפלת ערבית רשות או אלולי לא היתה סיבת היראה להתעכב בבית הכנסת שבשדות, לא היו באים לידי כך. אבל כיון שהיא רשות וגם היתה סיבת היראה התחילו להקל בהתפלה, והוקשה עליהם לבלי להתפלל כלל, ואמרו י"ח פסוקים אלו ויראו עינינו, ויש שהתפללו תפלת שמונה עשרה.

וזהו שכתבו התוספות: "שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא וכו'”, כלומר עד שאלו יאמרו הפסוקים יגמור זה תפלתו. והרא”ש כתב: עיקר התקנה שהיתה מפני היראה, ותר"י כתבו משום רשות, ותרווייהו צריכי. אך מיהו על כל פנים אחרי שנתפשטה תקנה זו נעשה תקנה קבועה, וכגאולה אריכתא דמי.

ובפסוקים אלו יש הרבה מענייני גאולה, וכן 'יראו עינינו' וברכת המלך בכבודו וכו' הכל מעניין הגאולה, וכן הקדיש עיקרו הוא על הגאולה העתידה, שאז יתגדל ויתקדש שמו יתברך, ובפרט להאומרים: 'ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה', שזהו עיקר הגאולה. ולכן אפילו הספרדים שאין אומרים פסוקים אלו, מכל מקום קדיש אומרים, מפני שקדיש הוה עיקר הגאולה. ולכן אף שמתחלה נתקן הקדיש בשביל פסוקים אלו כמ"ש הרא”ש ותר"י, וראיה שבשחרית ליכא קדיש אחר 'גאל ישראל', ואם כן הספרדים שלא נהגו בפסוקים אלו לא היה להם לומר קדיש גם כן, מכל מקום מפני קדושתו של הקדיש ומפני שהוא עיקר הגאולה נשאר הקדיש גם אצל הספרדים.

(ופלא ברמב"ם שבפרק א' מקריאת שמע וסוף פרק ז' מתפלה לא הזכיר רק שתי ברכות לאחר קריאת שמע, ובסדר התפלה הזכיר כל הפסוקים ו'יראו עינינו' ע"ש, ולא הזכיר מאין באה תקנה זו, ואת הקדיש לא הזכיר כלל ע"ש)

סימן רלו סעיף ט

ולכן בשבתות וימים טובים לא נהגו לומר אלו הפסוקים, מפני שאין מתפללים י"ח ברכות, וגם בהם לא היתה היראה כל כך, דשבת עצמו שומר את ישראל, וגם מפני שמקדימים אז זמן תפלה בעוד יום לא היו יריאים הכל להשאר שם. ואף על פי שברכת אבות תיקנו מפני המזיקים, כמ"ש בסימן רס"ח, מכל מקום בזה לא חששו, וגם חששו לטרחא דציבורא.

ומכל מקום הקדיש נשאר כבחול מפני הטעם שבארנו, שהקדיש הוי עיקר הגאולה. והפסוקים שאומרים בשבת: "ושמרו", וביום טוב: "וידבר משה", ובראש השנה: "תקעו", וביום הכיפורים: "כי ביום הזה וגו'”, לא ידענו מתי נתקנו, ויתבאר בסייעתא דשמיא בסימן רס"ו.

סימן רלו סעיף י

כתב רבינו הרמ"א: "ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ד' לעולם אמן ואמן, ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח, ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה" עכ"ל.

אבל רבים חולקים וסבירא ליה דיותר טוב לישב, שלא יאמרו שבזה יוצאים ידי תפלת שמונה עשרה (אליה רבה סק"ו), וכן נהג המהרש"ל, וגם במהרי"ל כתב לישב עד חצי קדיש. (וכן כתב המג"א סק"ב בשם מטה משה, ומגלה עמוקות כתב דכן הוא על פי הקבלה. וכתב המג"א דכשמתפלל עם הציבור מקודם שמונה עשרה ואחר כך מתפלל קריאת שמע וברכותיה כמו שיתבאר, דאז יכול לומר פסוקים אלו מעומד)

סימן רלו סעיף יא

איפסקא הלכתא דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה כרבי יוחנן (ד':), דכן פסקו הרי"ף והרמב"ם סוף פרק ז' והרא”ש והטור והשולחן ערוך. וזה לשון הרמב"ם: "ובתפלת הערב קורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה, וסומך גאולה לתפלה ומתפלל וכו'” עכ"ל.

ואין לשאול דאם כן איך כתב בפרק ג' דין ז': "ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת, לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא קריאת שמע בזמנה אחר צאת הכוכבים" עכ"ל, ואם כן לא יסמוך גאולה לתפלה. ובאמת הראב"ד השיגו מטעם זה, וכתב דאין לעשות כן אלא לצורך שעה ע"ש. דיש לומר דהרמב"ם סבירא ליה דדווקא כשהגיע זמן קריאת שמע, דאז החיוב להסמיך גאולה לתפלה, אבל לא כשלא הגיע הזמן עדיין, וכן כתב אחד מהגדולים (שאגת אריה סימן ג').

ולעיל בסימן קי"א נתבאר אם גם בשבת ויום טוב צריך לסמוך גאולה לתפלה, והעיקר כדברי רבינו הבית יוסף שם בספרו הגדול דאין חילוק, וגם בשבת ויום טוב יש חיוב לסמוך גאולה לתפלה (וכן הכריע השאגת אריה סימן ט"ז).

סימן רלו סעיף יב

וכיון דגם בערבית יש חיוב לסמוך גאולה לתפלה, לכן יש ליזהר שלא לדבר בין ברכת 'שומר עמו ישראל לעד' ובין שמונה עשרה, וכן האומרים י"ח פסוקים 'ויראו עינינו' יזהרו שלא להפסיק בין אחר ברכת 'המלך בכבודו' ובין שמונה עשרה. ומיהו מה שמכריז שליח ציבור 'יעלה ויבא' בראש חודש או 'טל ומטר' או 'על הנסים' אין זה הפסק, כיון שהוא צורך תפלה. ולשארי דינין כמו להפסיק בין הפרקים ובאמצע הפרק, דינן כמו בשחרית.

ויראה לי דבי"ח פסוקים אלו בין פסוק לפסוק הוי כבין הפרקים, רק מן 'יראו עינינו' עד גמר הברכה הוי כאמצע הפרק.

סימן רלו סעיף יג

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג': "מצא צבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפלה - יתפלל עמהם ואחר כך יקרא קריאת שמע עם ברכותיה" עכ"ל, דתפלה בציבור עדיף מסמיכת גאולה לתפלה, ואפילו הציבור מתפללים בעוד יום (מג"א סק"ג).

ואם יכול לקרות קריאת שמע וברכותיה בלא אמירת 'ברוך ד' לעולם אמן ואמן' ו'יראו עינינו' - יעשה כן, כיון שפסוקים אלו אינן אלא מנהגא בעלמא (שם). ואין צריך לאומרם אחר כך, דלא נתקנו אלא אחר ברכות קריאת שמע ולא בפני עצמן.

ואם בא לבית הכנסת בשעה שמתחילין 'ברכו' והוא לא התפלל עדיין מנחה - יתפלל מנחה ואחר כך כשיגיעו הציבור לשמונה עשרה יתפלל עמהם תפלה של ערבית, ואחר כך יקרא קריאת שמע עם ברכותיה. אבל לא יתפלל מנחה ביחד עם הציבור כשהציבור מתפללין שמונה עשרה של ערבית, דאין זה תפלה בציבור, דאצלו עדיין יום ולהציבור נחשב לילה (שם וט"ז סק"ד).

סימן רלו סעיף יד

עוד כתב בסעיף ד': "אחר 'שומר עמו ישראל' אומר 'אמן' אחר ברכת עצמו, ולא יענה אמן אחר ברכת המלך בכבודו" עכ"ל.

והולך לשיטתו בסימן רט"ז דבכאן עונה 'אמן' אחר ברכת עצמו כמו בברכת המזון ב'בונה ירושלים', ולזה אומר דיענה אחר 'שומר' וכו' ולא אחר 'יראו עינינו', כמו בברכת המזון שאינו עונה אחר 'הטוב והמטיב'.

אבל כבר נתבאר שם דאנחנו אין נוהגין כלל לענות 'אמן' אחר ברכת עצמו, לבד בברכת המזון ב'בונה ירושלים'. ודע דבברכת המלך בכבודו צריך לומר 'תמיד ימלוך עלינו', שתיבת 'תמיד' יומשך למטה ולא למעלה, ויש מי שאומר להיפך שנמשך למעלה (פרישה).

---

הלכות תפילות מנחה וערבית: רלב • רלג • רלד • רלה • רלו • רלז • רלח • רלט • רמ • רמא

---

סימן רלז

קיצור דרך: AHS:OH237

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רלז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אמירת "והוא רחום", ושהשליח צבור אינו חוזר בתפילה
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן רלז סעיף א

נהגו לומר פסוק: "והוא רחום יכפר עון" קודם 'ברכו', לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין ולא כן בערבית, לכן מבקשים 'והוא רחום יכפר עון' (טור), ועוד טעמים יש בטור ובכלבו (עיין בית יוסף).

ויש טעם על פי הקבלה, דשלשה ממונים יש בגהינם: משחית אף וחימה, שדנים הרשעים בלילה על שהיה במחשך מעשיהם, ולזה מזכירים: "ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו", ולכן אין אומרים זה בשבת, מפני שבשבת יש לרשעים מנוחה בגהינם (אליה רבה בשם עשרה מאמרות).

"ולא יעיר כל חמתו" פירושו שלא יעיר כלום מחמתו, כמו "ולרש אין כל" (שם בשם רבינו דוד אבודרהם). אבל רש"י ז"ל פירש שכל חמתו אינו מעיר אבל מקצתו מעיר, וכן הוא בילקוט ע"ש.

סימן רלז סעיף ב

ויש נהגו לומר גם "מזמור שיר המעלות הנה ברכו וגו'” קודם 'ברכו' או קודם 'והוא רחום' או אחר כך. והטעם לפי שבגמרא אמרו: "אם רגיל לקרות קורא... ואחר כך קורא קריאת שמע ומתפלל", ונהגו במזמור זה משום דכתיב בו: "העומדים בבית ד' בלילות".

ויש מוסיפים פסוק: "יומם יצוה ד' חסדו ובלילה שירה עמי", והוא מעניינא כמובן, וגם מוסיפים פסוק: "ותשועת צדיקים מד' מעוזם בעת צרה", לפי שהלילה נמשלה לצרות לכן מחננים לו יתברך שיהיה מעוזינו בעת צרה.

ואומרים השלושה פסוקים: "ד' צבאות וגו'”, לפי שבירושלמי פרק אין עומדין אומר שלעולם לא יזוזו הפסוקים האלה מפיך ע"ש, וכל בטחונינו בפסוקים אלו שהוא יתברך עמנו ומשגב לנו והוא יעננו ביום קראנו. ואומרים חצי קדיש, ודווקא כשיש עשרה שאמרו אלו הפסוקים, ואחר הקדיש אומר שליח הציבור 'ברכו' וכו'.

סימן רלז סעיף ג

אין חזרת שליח הציבור בתפלת ערבית לפי שהיא רשות, כן כתב הרמב"ם בפרק ט דין ט', וזה לשונו: "ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית, לפי שאין תפלת ערבית חובה. לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו" עכ"ל.

ואפילו להגאונים שאמרו דכיון שהתפלל פעם אחד נעשה כחובה, מכל מקום ממה נפשך, אם הוא בקי אין שליח הציבור מוציאו, ואם אינו בקי הרי לא התפלל מעולם (ב"י בשם הרשב"א). ואפילו לכמה מהראשונים שכתבו שכבר קבלנו עלינו כולנו לחובה, מכל מקום לעניין חזרת שליח הציבור לא קבלנו עלינו, אך באמת יש טעמים נסתרים על מה שאין חזרת שליח הציבור בלילה.

ואין אומרים קדושה בלילה, ורק שליח הציבור אומר קדיש שלם, ואומרים עלינו וקדיש יתום ונפטרים לבתיהם לשלום (ואין נפילת אפים בערבית, ועיין בטור, ואצלינו אינו כן כמ"ש הטור בעצמו ודו"ק).

---

הלכות תפילות מנחה וערבית: רלב • רלג • רלד • רלה • רלו • רלז • רלח • רלט • רמ • רמא

---

סימן רלח

קיצור דרך: AHS:OH238

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רלח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שדבר גדול הוא לקבוע עתים לתורה בלילה
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן רלח סעיף א

כתב הרמב"ם סוף פרק ג' מתלמוד תורה: "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרצה לזכות בכתר תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהם בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהם, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה.

ואמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר” "קומי רוני בלילה", וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר: "יומם יצוה ד' חסדו ובלילה שירה עמי" (ריש לפני אידיהם), דשירה זו היא התורה. וכל בית שאין נשמעין בה דברי תורה בלילה, אש אוכלתו (סנהדרין צ"ט.), ודרשו זה בגמרא מקרא ע"ש.

סימן רלח סעיף ב

ולכן צריך ליזהר בלימוד הלילה יותר מביום, והמבטלו עונשו מרובה. ואמרו בעירובין (ס"ה.): "לא איברי סיהרא אלא לגירסא", ואמרו שם: "לא איברי ליליא אלא לשינתא", וכתבו התוספות כגון לילי תקופת תמוז ע"ש.

ויש מי שפירש דלשון הגמרא במאמר הראשון: 'לא איברי סיהרא אלא לגירסא', כלומר דהלילה בתחלת הבריאה היה חשך גמור, ומזמן תליית המאורות יש לה אור על ידי הלבנה, ורובו של חדש אין הלבנה מאירה כל הלילה, ולכן בזמן שהוא לילה חשך ממש הוי זמן לישן, וכשהלבנה מאירה הוי זמן לימוד (מהרש"א).

והגדולים כתבו דמשבועות שקורין בו רות, דכתיב בה: "שכבי עד הבוקר", עד תשעה באב דכתיב באיכה: "קומי רוני בלילה" – שכבי, כלומר דהלילות קצרים ואין צריך ללמוד בלילה. ומ"קומי", דהיינו תשעה באב, עד "שכבי", דהיינו שבועות – קומי, כלומר צריך לקום וללמוד בלילה (מג"א וב"ח).

וכתבו ששיעור שינה ח' שעות, שנאמר: "ישנתי אז ינוח לי", ו'אז' במספר שמנה. ויש שכתבו ד' שעות, כשישנתי 'אז' ינוח מספר 'לי', ארבעים שעות. והאמת הכל לפי חולשתו וגבורתו ולפי מספר ימיו, והכל לשם שמים.

סימן רלח סעיף ג

כתב רבינו הבית יוסף: "אם יש לו חוק קבוע ללמוד כך וכך ליום, והיה טרוד ביום ולא השלימו - ישלימנו בלילה מיד" עכ"ל, דהאומר: 'אשנה פרק זה' - נדר גדול נדר לאלקי ישראל (נדרים ז'), והנוהג לעשות דבר טוב ודעתו לעשות כן תמיד, הוי כנדר כמ"ש ביורה דעה סימן ר"ד, ולכן טוב שכל דבר שרוצה לנהוג בעצמו, יאמר: 'בלי נדר' (מג"א).

וזה שכתב: 'ישלימנו בלילה מיד' אין הכוונה מיד שתכנס הלילה, דמנא לן לומר כן, דהא מקורו הוא מעירובין שם: "רב אחא בר יעקב יזיף ופרע", אלא הכוונה שישלים מיד בלילה ולא יניח למחר, וכן משמע בטור ע"ש.

---

הלכות תפילות מנחה וערבית: רלב • רלג • רלד • רלה • רלו • רלז • רלח • רלט • רמ • רמא

---

סימן רלט

קיצור דרך: AHS:OH239

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רלט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין קריאת שמע שעל המיטה
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן רלט סעיף א

איתא בברכות (ד':): "אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותו על מטתו, שנאמר: "אמרו בלבבכם על משכבכם", אמרו מה שכתבו 'על לבבך' על משכבכם, שנאמר 'ובשכבך' (רש"י).

ואם תלמיד חכם הוא - אין צריך, שכיון שרגיל במשנתו דיו בכך (שם). ואף תלמיד חכם צריך לומר חד פסוקא דרחמי, כגון: "בידך אפקיד רוחי וגו'”, כלומר דנהי דלקרות קריאת שמע שזהו כלימוד התורה אין צריך התלמיד חכם, שהרי רגיל בתורה, מכל מקום פסוק שהוא כעין תפלה צריך לומר.

וכל הקורא קריאת שמע על מטתו, כא(י)לו אוחז חרב של שתי פיות בידו, שנאמר: "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם", כלומר שמרחיק ממנו המזיקים, כדאמר שם: "כל הקורא קריאת שמע על מטתו - מזיקין בדילין הימנו", והעניין שמתרחקים ממנו שלא יביאוהו לידי הרהורים רעים בש[י]נתו ויוציא זרע לבטלה.

סימן רלט סעיף ב

ואמרינן שם בפרק הרואה (ס':): "הנכנס לישן על מטתו אומר מ'שמע ישראל' עד 'והיה אם שמוע', ואומר: 'ברוך המפיל חבלי שינה וכו'”, ומזה משמע דמתחלה קורא 'שמע' ואחר כך ברכת 'המפיל'.

אבל הרמב"ם ריש פרק ז' מתפלה כתב להיפך, וזה לשונו: "כשיכנס אדם למטתו לישן בלילה מברך: ברוך... המפיל חבלי שינה וכו', וקורא פרשה ראשונה" ויישן עכ"ל.

והטור והשולחן ערוך כתבו כלשון הגמרא, וכתבו שכן עיקר (מג"א סק"ב ושל"ה), והלבוש כתב כהרמב"ם. ותימא על הרמב"ם ששינה מלשון הגמרא, והרי גם ברי"ף הגירסא כמו בגמרא ע"ש. ונראה לי דהרמב"ם בכוונה שינה מלשון הגמרא, מטעם שיתבאר בסעיף ה'.

סימן רלט סעיף ג

וכתבו הטור ושולחן ערוך שאומר: "יושב בסתר עליון וגו'”, והוא נקרא שיר של פגעים שמגין מפני המזיקין (שבועות ט"ו:), ואומר: "ד' מה רבו צרי" עד "לד' הישועה", ואומר: 'ברוך ד' ביום ברוך ד' בלילה ברוך ד' בשכבנו ברוך ד' בקומנו, ויאמר ד' אל השטן יגער ד' בך השטן וגו', ד' שומריך... מעתה ועד עולם בידך אפקיד רוחי וגו', יברכך ד' עד וישם לך שלום, ואומר 'השכיבנו' עד סמוך לחתימה עכ"ל.

ומבואר בשבועות שם דרבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגני, כלומר והיה ישן מתוך פסוקים אלו. ופריך הש"ס: והא אסור להתרפאות בדברי תורה, ומתרץ: להגן שאני, כלומר כשהוא חולה ושיתרפא על ידם – אסור, כי אין מתרפאין בדברי תורה, כמ"ש הרמב"ם בפרק י"א מעכו"ם דין י"ב וזה לשונו: "שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות. אבל הבריא שקרא פסוקים ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים - הרי זה מותר" עכ"ל, ונתבאר ביורה דעה סימן קע"ט, והרי עיקרו של קריאת שמע שעל המטה הוא רק כדי להגן מן המזיקים.

ומה שהש"ס לא פריך על זה, משום דקריאת שמע קורין תמיד לחובה, אין תימא על קריאתן גם להגן, אבל אלו הפסוקין שאין קריאתן לחובה כלל היה סבור שאסור, ומתרץ דגם זה מותר (תר"י בפרק קמא דברכות), וגם הרי"ף הביא זה בפרק קמא שם.

סימן רלט סעיף ד

ויש להתפלא על הרמב"ם בפרק ז' מברכות בדיני קריאת שמע שעל המטה שלא הזכיר מזה כלל.

ונראה לעניות דעתי שהרמב"ם דחה הך דשבועות על פי הירושלמי דפרק קמא דברכות (הלכה א') שאומר שם: "רבי שמואל בר נחמני כד הוה נחית לעיבורא הוה מקבל גבי רבי יעקב גרוסה, והוה רבי זעירא מטמר ביני קופיא משמעיניה היאך הוה קרי שמע, והוה קרי וחזר וקרי עד דהוה שקע מיניה גו שינתיה. ומאי טעמיה, רבי אחא ורבי תחליפא בשם רבי שמואל בר נחמני אמרו: בלבבכם על משכבכם ודומו סלה", ודומו הוא שינה, ופסוק זה הוא בקריאת שמע כמ"ש. ואומר הירושלמי: "מילתיה דרבי יהושע בן לוי פליגא, דרבי יהושע בן לוי קרי מזמורים בתרה" עכ"ל, וזהו מה שאמר רבי יהושע בן לוי בשבועות לקרות כל הני פסוקים.

וכיון דכל הני אמוראי פליגי על רבי יהושע בן לוי, לכן פסק הרמב"ם כמותם, ולדידהו אין לומר פסוקים אלו רק לקרות פרשת שמע ולחזור ולקרותה עד שיישן כמו שעשה רבי שמואל בר נחמני. ואין זה נגד הש"ס דשבועות, דהא הש"ס אומר שם דרבי יהושע בן לוי עשה כן, אבל לא פסק הלכה כמותו, כיון דבירושלמי רבים חולקים עליו הלכה כרבים.

סימן רלט סעיף ה

והטעם של כל אלו האמוראים הוא, דנהי דלהגן מותר, מכל מקום אין זה מן המצות ודיו בקריאת שמע שברוב פעמים נאמרה לחובה, וכסברא שכתבנו בסוף סעיף ג'.

ולפי זה אתי שפיר גם מה שהקדים הרמב"ם ברכת 'המפיל' לשמע, משום דלשיטתו צריך לישן מתוך 'שמע' ולא מתוך הפסוקים, ואם כן בהכרח לומר 'שמע' אחר 'המפיל' כדי שיקרא ויחזור ויקרא עד שיישן כדרך שעשה רבי שמואל בר נחמני בירושלמי. ואף על גב דבהרואה הקדים הש"ס 'שמע' ל'המפיל', לא חש לה הרמב"ם, משום דבפרק קמא מוכח דאינו לעיכובא, דמשום דרבי יהושע בן לוי חידש זה בפרק קמא דצריך לקרות שמע על מטתו כמ"ש בסעיף א', ולרבי יהושע בן לוי הוא קודם 'המפיל', לכן סידר הש"ס כן.

אבל משם גופה מוכח שאינו כן, שהרי אביי אומר שם דגם תלמיד חכם צריך לומר חד פסוקא דרחמי, וזהו אחר 'המפיל', אם כן מוכח ש'המפיל' אינו בסוף, שכתב הרמב"ם שם בפרק ז' דין ב', וזה לשונו: "וקורא פרשה ראשונה מקריאת שמע וישן, ואפילו אשתו ישנה עמו קורא פסוק ראשון או פסוקי רחמים ואחר כך יישן. ואם אנסתו שינה, קורא אפילו פסוק ראשון או פסוקי רחמים ואחר כך יישן" עכ"ל.

ונראה דסבירא ליה להרמב"ם דגם פרשת שמע אינו לעיכובא, ולכן באשתו עמו או באנסו שינה דיו בפסוק ראשון של שמע או בשארי פסוקי רחמים, ומקורו מהא דאמרינן בפרק קמא דתלמיד חכם אין צריך לומר רק פסוקי דרחמי, שמע מינה ד'שמע' אינו לעיכובא.

(ועיין מג"א סק"ב שכתב כעין זה, אך מ"ש ד'שמע' אינו משום שמירה כבר הבאנו מתר"י שהוא משום שמירה, אך לא דמי להפסוקים כמ"ש שם. ומה שתמה על הרמ"א שכתב דאם קרא קריאת שמע ולא יוכל לישן דחוזר וקורא כמה פעמים וכו', שזהו אינו לפי דרך הבית יוסף, והמג"א תפס דכוונת הרמ"א על פרשת שמע. ולי נראה דבכולל קוראה קריאת שמע כמו שגם אנו קוראים כן, וכוונתו בין על שמע בין על הפסוקים, והעיקר לישן מתוך דברי תורה ודו"ק)

סימן רלט סעיף ו

ויש שכתבו על פי המדרש לקרוא כל הג' פרשיות, שיש בהם רמ"ח תיבות לשמירת רמ"ח איברים (מג"א סק"א). אבל כיון שבגמרא מפורש רק פרשה ראשונה, אין צריך יותר וכן המנהג הפשוט.

וכתב רבינו הרמ"א דיקרא קריאת שמע סמוך למטתו, ואין אוכלים ושותים ומדברים אחר קריאת שמע שעל מטתו אלא יישן מיד, שנאמר: "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה". ועיין לעיל סימן ס"ג אם מותר לקרות כשהוא שוכב, ואם קרא קריאת שמע ולא יוכל לישן מיד, אז חוזר וקורא כמה פעמים זה אחר זה עד שישתקע בשינה ושיהיה קריאתו סמוך לשינתו, ואין מברכין על קריאת שמע שעל מטתו" עכ"ל.

והנה זהו וודאי דאין הכוונה שאחר ברכת המפיל אין הפסק עד השינה, כמו בכל הברכות שאסור להפסיק בין נטילת ידים ל'המוציא' וכיוצא בזה, שהרי אומרים הפסוקים אחר כך, ולהרמב"ם פרשה שמע. ואף דהם משום שמירה, מכל מקום אי סלקא דעתך דאסור להפסיק, מאי מהני שהם משום שמירה, אלא וודאי דכאן לא הוי ההפסק איסור כבכל הברכות. והטעם דהא שינה אינה ביד האדם, והסברא זו כתבו בסוכה פרק ד' הרא”ש והמרדכי דלכן אין מברכין על שינת סוכה ע"ש. וברכה זו היא חיובית על עניין השינה של האדם, ולזה אומר שיראה לקרבה להשינה בכל היכולת (ועיין מג"א סק"ג). וכשצריך לשמש מטתו יקרא אחר כך, ויטול ידיו ויקרא אם הוא נקי משכבת זרע.

וזה שכתב: "אם מותר לקרות כשהוא שוכב", זהו כשמכוין לצאת ידי קריאת שמע בקריאה זו, כשיטת רש"י שכתבנו בסימן רל"ה, אבל אם כבר יצא, טוב יותר לקרותה בשכיבה (שם), וכן המנהג הפשוט.

וזה שכתב: "חוזר וקורא כמה פעמים", כוונתו מה שירצה: או שמע או הפסוקים או שארי דברי תורה, ואם מהרהר בתורה אין צריך יותר (שם). ומה שאין מברכין על קריאת שמע שעל מטתו, הטעם פשוט דהחיוב אינו אלא בברכת המפיל, ולא שייך ברכה על ברכה. ונראה דגם נשים חייבות בברכת המפיל, ורוב נשים שלנו נזהרות בזה (עיין מג"א סק"ב).

סימן רלט סעיף ז

אם ישן ערום, לא יפשוט חלוקו בישיבתו, שיהא נמצא ערום בגלוי, אלא ישכב במטתו ויכסה את עצמו בסדין, ויפשוט החלוק דרך ראשו מעט מעט וכל מה שמפשיט מכסהו הסדין. (עיין מג"א סק"ז שאין דעתו נוחה בוידוי שכיב מרע לומר בכל לילה, משום דלעולם אל יפתח פיו לשטן. וגם הביא שלא לישן בבית יחידי ע"ש, ויש שפירשו בבית העומדת יחידית)

---

הלכות תפילות מנחה וערבית: רלב • רלג • רלד • רלה • רלו • רלז • רלח • רלט • רמ • רמא

---

סימן רמ

קיצור דרך: AHS:OH240

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שיתנהג האדם בתשמישו בצניעות
ובו שמונה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח

סימן רמ סעיף א

כתב הרמב"ם סוף פרק ד' מדיעות: "שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים, וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים והוא שאמר שלמה בחכמתו: "אל תתן לנשים חילך". וכל השטוף בבעילה, זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות, ושיער זקנו ושחיו ושיער רגליו רבה, ושיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. ואמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חלאים, והאלף מרוב התשמיש, לפיכך צריך אדם להיות זהיר בדבר זה אם רצה להיות בטובה, ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר והקישוי בו כשהיה, וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאלו חוטי הבצים נמשכים ובשרו חם, זה צריך לבעול ורפואה לו שיבעול. ולא יבעול אדם והוא שבע או רעב אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו, ויבדוק נקביו קודם בעילה ולאחר בעילה, ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שיכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך, לא לפניהם ולא לאחריהם" עכ"ל.

וזה שאמרו ביבמות (ס"ב:) שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך ושצריך לפוקדה, זהו כשנוסע בעגלה שאינו הולך ברגל, דזה שאמרנו: 'ולא ביום יציאה או ביאה מן הדרך', זהו כשהולך ברגליו והוא מתייגע, או אפשר שיפקדנה בלילה הקודמת (עיין לבוש וט"ז).

סימן רמ סעיף ב

ויש לאדם להתבונן, שעניין תאוה זו לא בראה הקדוש ברוך הוא לשם תאוה אלא לקיום המין, וראיה שבצאת הזרע תכרות התאוה עד שבמשך הזמן יאסוף עוד זרע ותתגבר התאוה. וגם לפי השכל והטבע היה לו לאדם להיות מאוס הדבר הזה בעיניו, כמו שדרשו חז"ל בשבת (קנ"ב.): "'כי הוא אמר ויהי' - זו אשה, 'הוא צוה ויעמוד' - אלו בנים. תנא: אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה". ואם לא על פי גזירת המלך לא היה מהראוי להתאוות לה, אלא 'כי הוא אמר ויהי', למען קיום המין כי לא תהו בראה לשבת יצרה.

ולכן כל איש משכיל דורש וירא אלהים יתבונן בזה וילך לבטח דרכו, ולא יכשל בעולם הזה ולא יכלם בעולם הזה, וכבר ידוע שבעניין הזה תלוי מקור קדושת ישראל.

סימן רמ סעיף ג

וגם בהיותו עם אשתו צריך להיות צנוע בעניין הזה דכתיב: "והצנע לכת עם אלקיך", כלומר אפילו כשאתה רק עם אלקיך שאין אדם רואה, מכל מקום תהיה הצנע לכת (לבוש), ותתבייש מפני ד' אלקיך, שלפניו יתברך כחשכה כאורה (שם).

וגם לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא כפי עונה האמורה בתורה, והיינו הטיילים שפרנסתן מצויין להן ואין פורעין מס - עונתן בכל יום. והפועלים שעושין מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם - פעם אחת בשבוע, ואם עושים מלאכה בעירם - פעמים בשבוע, ובאבן העזר סימן ע"ו יש מחלוקת בזה ע"ש. והחמרים - אחת בשבוע, והגמלים שהולכין למרחוק - אחת לל' יום, והספנים הפורשים לים - אחת לששה חדשים.

והטיילים פירש הרמב"ם: בני אדם הבריאים והמעונגים. ועונת תלמידי חכמים - משבת לשבת, דכל השבוע עוסקים בתורה ועליהם נאמר: "אשר פריו יתן בעתו".

ואסור לישן בחדר שאיש ואשתו ישינים שם, ולא עוד אלא אפילו היא נדה מכל מקום לא יישן אחר שם (עירובין ס"ג:), כי יש לה תענוג כשהיא בחדר אחד עם בעלה ומדברת ושואלת ממנו כל מה שתרצה, אבל כשיש אחר שם היא בושה ממנו, ועליהן אמר הנביא: "נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה" (שם).

סימן רמ סעיף ד

וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך, אם אינו הולך לדבר מצוה, וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שמשדלתו בדברים ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה - חייב לפוקדה אפילו שלא בשעת עונתה.

וגם כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו בלבד כי אם כאדם שפורע חובו, והחוב הוא מה שחייבתו תורה שלא יגרע עונתה, ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל.

סימן רמ סעיף ה

וכן אם מכוין לתקון הולד, שבששה חדשים האחרונים התשמיש יפה לולד שמתוך זה יצא הולד מלובן ומזורז שפיר דמי, אבל בג' חדשים הראשונים התשמיש קשה לולד וקשה להאשה, ובג' אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, ובג' האחרונים יפה לשניהם.

וכן אם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא, גם בזה יש קיבול שכר, אך יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו, כי אבר קטן יש באדם, מרעיבו שבע משביעו רעב.

אבל מי שאינו צריך לדבר אלא מעורר תאוותו כדי למלאות תאוותו והוא שלא בשעת חיוב עונתה, הרי זה דרך היצר הרע ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור, ועל זה אמרו בנדה (י"ג.) המקשה עצמו לדעת יהא בקללה.

סימן רמ סעיף ו

צריך לקיים העונה אף בימי עיבור ויניקה, ומי ששומר עצמו לטבול לקירויו ובימי החורף קשה לו הטבילה אם יכול לפטור עצמו מהעונה, שאלו מהאריז"ל והשיב דאם אינה מעוברת ולא מינקת וודאי חייב, ואם היא מעוברת או מינקת מכל מקום צריך מחילתה, ובאם לאו מחוייב לקיים העונה אף אם אינו יכול לטבול (כ"מ במג"א ריש סימן זה), דמדינא דגמרא בטלוה לטבילותא.

והתלמיד חכם כשם שעונתו בשבת, כמו כן ביום טוב וראש חודש. וממדת חסידות שלא לשמש מטתו בליל א' של פסח וליל א' של שבועות וליל שמיני עצרת, אם לא בליל טבילה (שם סק"ב בשם כתבים), וכן בראש השנה. וכל זה אינו מדינא, דמדינא אין איסור רק בתשעה באב ויום הכיפורים, לכן מי שקשה עליו זה מותר בראש השנה ופסח ושבועות ושמיני עצרת.

ולא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר, כלומר שלא יחשוב בשעת מעשה על אשה אחרת ואפילו שתיהן נשיו, כגון בארצות ישמעאל שמותר להם ליקח שתי נשים, דזה דומה קצת לבני תמורה שיתבאר.

סימן רמ סעיף ז

אמרו חז"ל בנדרים (כ':) כתיב: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי" - אלו בני תשע מדות: בני אנוסה, שבא על אשתו באונס, ואפילו לא באונס ממש רק שאינה מרוצה, לכן יפייס ואחר כך יבעול. וכך אמרו חז"ל בעירובין (ק':): "אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה שנאמר: "ואץ ברגלים חוטא", וכל הכופה הוויין לו בנים שאינן מהוגנים דכתיב (שם): "גם בלא דעת נפש לא טוב".

ויש לנו ללמוד דרך ארץ מתרנגול, שמפייס ואחר כך בועל, וכך אמרו שם שיש ללמוד צניעות מחתול שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו, וגזל מנמלה, דכתיב: "תכין בקיץ לחמה", ואינה גוזלת מאחרים, ועריות מיונה, שאינו נזקק אלא לבת זוגו, ודרך ארץ מתרנגול ע"ש.

סימן רמ סעיף ח

והשנית בני שנואה, כשאינו אוהבה בשעת תשמיש. אבל אם בשעת מעשה אוהבה, אף על פי שהיתה שנואה - מותר (טור).

והשלישית בני ריחוק, כלומר שהוא או היא מרוחקים מבית דין, כמ"ש ביורה דעה סימן של"ד.

והרביעית בני תמורה, כגון שסבור בשעת מעשה שהיא אחרת, כלומר שנתכוין לגוף אחר ממה שהיא, אפילו שתיהן נשיו. אבל אם נתכוין לגוף זה אלא שטעה בשמה, כגון שסבור ששמה רחל ובאמת שמה לאה, לית לן בה (עיין מג"א סק"ט).

סימן רמ סעיף ט

והחמישית בני מורדת, דאמרה: 'לא בעינא לך', ואף על פי כן הוא משמש עמה. ואף על פי שרצויה בשעת מעשה לזה, מכל מקום כיון שאומרת 'לא בעינא ליה' ועומדת להתגרש - אסור לשמש עמה עד שתתרצה לגמרי ולחזור מדבריה הראשונים.

והששית בני שכרות, כשהוא שכור או היא שכורה.

והשביעית בני גרושת הלב, שגמר בדעתו לגרשה מאיזה טעם אף על פי שאוהבה, ולכן כשגומר בלבו לגרשה לא יבוא עליה.

והשמינית בני ערבוביא, כלומר כגון שבעת שהוא עמה נותן דעתו על אחרת, וכמ"ש בסוף סעיף ו'.

והתשיעית בני חצופה, שתובעתו בפה והרי היא כזונה. אבל אם אינה תובעתו להדיא אלא שמרצית אותו ומקשטת עצמה בפניו כדי שיתן דעתו עליה, הויין לה בנים מהוגנים, וכך אמרו חז"ל בעירובין (ק':) ע"ש.

סימן רמ סעיף י

אסור להסתכל באותו מקום, וכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על 'והצנע לכת', ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא, שנאמר: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" זו הבושה, וכתיב (שם) "לבלתי תחטאו", דעל פניכם משמע בושת פנים (ר"ן נדרים שם), וכל הירא מתבייש (רא"ש שם). ועוד שמגרה יצר הרע בנפשו, וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה, וגם עובר על "בל תשקצו את נפשותיכם".

ובשעת מעשה יהיה הוא למעלה והיא למטה, אבל להיפך הרי זה דרך עזות, ואם שמשו שניהם כאחד הרי זה דרך עקש.

סימן רמ סעיף יא

אסור לשמש מטתו בפני כל אדם כשהוא ניעור, ואפילו על ידי הפסק מחיצה עשרה. ובפני תינוק שאינו יודע לדבר מותר, אבל כשיודע לדבר - אסור אף שאינו מבין העניין, אך יספר מה שראה ומכוער הדבר.

וחדר שיש בו ספר תורה או חומשים העשוים בגלילה כספר תורה - אסור לשמש בו עד שתהיה בפניהם מחיצה עשרה. ולא מהני כיסוי כלי תוך כלי, דהחמירו בכבוד ספר תורה, והוילון לא מקרי מחיצה, כיון שאינו קבוע והוא נע ונד, ולכן אם אינו מנענע ועומד כבקביעות - הוי מחיצה. ואפילו בהפסק מחיצה לא התירו רק כשאין חדר אחר, אבל כשיש לו חדר אחר - אסור עד שיוציא הספר תורה להחדר האחר.

סימן רמ סעיף יב

ואם יש בהחדר תפילין או ספרים הנדפסים: מקרא משנה גמרא פוסקים - אסור לשמש עד שיתנם כלי תוך כלי, ושהכלי השני לא תהא מיוחד להם, וכמ"ש לעיל סימן מ' ע"ש. אבל כששני הכלים מיוחדים להם, אפילו מאה חשיבי כחד.

ואם פירש בגד על ארגז של ספרים חשיב ככלי תוך כלי, ואם הארגז גדול שמחזיק מ' סאה, והיינו אמה על אמה ברום ג' אמות, אין צריך עוד כלי דחולק רשות לעצמו (מג"א סקי"ט).

וכתבו דמזוזה צריך גם כן כלי תוך כלי, ואנחנו בארנו ביורה דעה סימן רפ"ו דמזוזה אין צריך כלי תוך כלי, כיון שהמזוזה צריכה להיות שם, די בכיסוי בלבד, וכשהיא קבועה במזוזת החדר ומכוסה בנייר או בזכוכית או בשאר דבר – דיו, ומעשים בכל יום יוכיחו.

סימן רמ סעיף יג

וטוב שלא ישמש לא בתחלת הלילה ולא בסופה, כדי שלא ישמע קול בני אדם ויתן דעתו באחרת, אלא באמצע הלילה, ואם אי אפשר לו באמצע הלילה, אין קפידא בזה.

וישמש באימה ויראה, כמו שאמרו על רבי אליעזר (נדרים שם) שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כא(י)לו כפאו שד, כלומר האימה והיראה היה כא(י)לו כפאו שד. ויש מפרשים מגלה טפח וכו', שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו, ודומה כמו שכפאו שד, שעושה הדבר באונס. ויש מפרשים מגלה טפח שבאשה, כלומר עכשיו מגלה אותו לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותו שלא היה מאריך באותה מעשה, ודומה לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעשה, וכל כך היה מקצר בתשמיש.

סימן רמ סעיף יד

והקשה הראב"ד ז"ל הא אמרינן: בשכר שמשהין על הבטן הוה ליה בנים זכרים, ותירץ: דהכל לשם שמים כי כל לבבות דורש ד', ומי שבטוח בעצמו שיוכל לעשות זו המעשה ולא תכנס בו מחשבה אחרת ומשהה עצמו כדי שתהנה ממנו ותזריע תחילה, ומכוין לעשות מצות, הקדוש ברוך הוא משלם לו שכרו בבנים זכרים. ומי שאינו בטוח בעצמו וממהר במעשה כדי להנצל מן החטא שלא יחשוב באחרת, גם הוא עושה מצוה, והקדוש ברוך הוא משלם לו שכרו גם כן בבנים זכרים, וזו היא ששנינו וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

ויש מפרשים מגלה טפח על הסינר שהיתה חוגרת בו, שאף בשעת מעשה היה מצריכה לחוגרו, ומגלה רק טפח ממנה ומכסה מיד כדי למעט הנאתו. ואף על גב דבאבן העזר סימן ע"ו מבואר דאי אפשר לכופה לשמש בבגדיה ע"ש, אך הסינר אינו בגד, ועוד דכששניהם מתרצים מותר בכל גווני, והוה מדת צניעות (מג"א סקכ"ב). וכל הפירושים אמת, ויש לבעל נפש ליזהר בהם כשיש ביכולתו.

סימן רמ סעיף טו

לא יספר עמה בדברים שאינם מענייני תשמיש, לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן, שלא יתן דעתו באשה אחרת. אבל מענייני תשמיש מותר, כדי להרבות תאוותו (טור), ועיין באבן העזר סימן כ"ה.

אמנם הדיבור בעניין זה צריך להיות במדה ובמשקל, ועל זה אמרו בחגיגה: "ומגיד לאדם מה שיחו" - אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לאדם בשעת הדין. ואם היה לו כעס עמה - אסור לשמש עד שיפייסנה, ויכול לספור עמה קודם תשמיש כדי לרצותה.

סימן רמ סעיף טז

אסור לשמש לאור הנר אף על פי שמאפיל בטליתו, דאין זה דרך הצניעות. אבל אם עשה מחיצה גבוה עשרה טפחים לפני הנר, אף על פי שהאור נראה דרך המחיצה, כיון שיש הפסק בסדין – שרי, דאין זה אור ממש. וכן אם האור נראה למעלה מהמחיצה, כגון שאין המחיצה מגיע עד התקרה - גם כן מותר, ומכל מקום צריך להאפיל בטליתו שלא יסתכל בהערוה. והמקובלים כתבו שלא יראה אור כלל ואפילו כשהיא מעוברת, דבזה גורם נכפה להולד (מג"א סקכ"ד). והישן בכילה שקורין פאליה רבה האיינ"ג, אם היריעות עבות, אפילו אין מחשיכות לגמרי - מותר (שם).

ואם הלבנה מאירה עליהם להדיא דרך החלון - אין לשמש, אבל אם מאירה לבית ולא עליהם ממש, אין בזה חשש כל כך (שם). וכן אסור לשמש ביום אלא אם כן הוא בית אפל, ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ומותר, דהתלמיד חכם יזהר מלהסתכל בערוה. ובגמרא מבואר הטעם דשמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו (נדה י"ז.). וכתב הרמב"ם שאין נזקקין לזה אלא מפני צורך גדול, ואם מותר לעשות מחיצה בסדין בשבת בשביל זה, יתבאר בסימן שט"ו.

סימן רמ סעיף יז

אמרו חז"ל בתענית (י"ח.): דאסור לשמש מטתו בשני רעבון, מפני שכל העולם בצער. ולמדו זה מקרא דכתיב: "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב" ע"ש. ואמרו שם בירושלמי דהוא הדין בשארי צרות שהם כרעבון. אמנם אם הוא חשוכי בנים ולא קיים עדיין פריה ורביה – מותר.

ואמרו בכתובות סוף פרק ד' דאכסניא אסור לשמש כשאין לו ולאשתו חדר בפני עצמם, אבל אם יש להם חדר סגור בפני עצמם – מותר. ובלבד שלא יישן בטליתו של בעל הבית, דשמא ישאר קרי עליו ויתגנה, וגם אינו נכון, דעל זה לא נתן לו הבעל הבית (עיין יומא י"ח.).

(ומה שהקשה המג"א בסקכ"ז דבלא חדר מיוחד הא גם בביתו אסור, לא קשה כלל, דלכן דקדקנו לכתוב 'סגור', דבלא זה יש לחוש שגם אחר יבוא לשם, אבל בביתו אין חשש בזה. ועיין אליה רבה סקכ"א שתירץ דבביתו כשיש בחדרו אדם ישן מותר, ובאכסניא גם בכהאי גוונא אין לשמש, וכמה חילוקים יש לחלק ודו"ק)

סימן רמ סעיף יח

אמרו חז"ל בפסחים (קי"ב.) דהמשמש מטתו במטה שתינוק ישן בה, יגרום להתינוק שיפול בחולי הנכפה. ודווקא כשאינו עדיין בן שנה, אבל כשהוא בן שנה ויותר - לית לן בה. ואפילו כשאינו בן שנה, דווקא כשהתינוק ישן למרגלות המטה, אבל כשישן אצל ראש המטה - לית לן בה. ואפילו כשהוא למרגלותיו, דווקא כשאינו מניח ידו על התינוק בשעת תשמיש, אבל כשהניח ידו עליו - לית לן בה. ואף שאין אנו מבינין, אך כך היו רבותינו הקדושים מקובלים על פי החכמה האמיתית.

ובזוהר ויקרא יש שלא תניק התינוק לאחר תשמיש כדי מהלך שני מילין, ולא פחות מן כדי מיל שהם ח"י מנוטי"ן. והיוצא מבית הכסא אל ישמש מטתו שעה אחת, ואחר התשמיש יטול ידיו. ונכון להרהר בשעת תשמיש בצדיקים, שזה יהיה תועלת לולד כשתתעבר מביאה זו. והמטה שישן עם אשתו צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום, ויש בזה פירושים שונים (עיין תשובות ש"י סימן א').

---

הלכות תפילות מנחה וערבית: רלב • רלג • רלד • רלה • רלו • רלז • רלח • רלט • רמ • רמא

---

סימן רמא

קיצור דרך: AHS:OH241

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא להשתין לפני מיטתו
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן רמא סעיף א

איתא בנדה (י"ז.): "ד' דברים הקדוש ברוך הוא שונאן: הנכנס לביתו פתאום ואין צריך לומר לבית חבירו, והאוחז באמה ומשתין מים, ומשתין מים ערום לפני מטתו, והמשמש מטתו בפני כל חי".

ומשתין ערום לפני מטתו לאו דווקא ערום, אלא אורחא דמילתא קתני, דמתוך שהוא ערום מתעצל לילך לחוץ (מג"א סק"א). ומשתין פירושו על הקרקע.

סימן רמא סעיף ב

והכי אמרינן בשבת (ס"ב:): דהמשתין מים ערום לפני מטתו בא לידי עניות, דשרא דעניותא נבל שמיה, ובכל מקום שמוצא מקום מטונף ושלא בנקיות שורה שם. ודווקא כשמחזיר פניו להמטה, אבל אם מחזיר פניו לחוץ - לית לן בה, דהקילוח יוצא לחוץ. ודווקא כשמשתין על הארץ, אבל כשמשתין בכלי - לית לן בה.

ותלמיד חכם צריך שיכפה עליו כלי או שיטיל מים בהכלי, שיהא מותר להרהר בדברי תורה, שאי אפשר לו לתלמיד חכם בלא הרהור תורה. (וכתבו שהנוטל צפרניו כסדר גם כן בא לידי עניות, וכתבו זה בשם אבודרהם ובשם חכמי צרפת ופרובינצא, הובא בעטרת זקנים)

סימן רמא סעיף ג

וכתב הטור: "יש חסידים ואנשי מעשה שהיו מחמירין על עצמן וטובלין לקירויין להתפלל, וחומרא יתירא היא זו, שאף להרי"ף שכתב שיש מצריכין טבילה לתפלה, לאו דווקא טבילה אלא רחיצה בתשעה קבין”. ואני כתבתי למעלה שאין צריך לא טבילה ולא רחיצה, וכבר נתבאר זה בסימן פ"ח, והמחמיר תבא עליו ברכה.

עוד כתב הטור: דקודם שיאיר הבוקר ימהר לקום בזריזות לעבודת הבורא יתעלה, ולא יהא הבוקר מעירו אלא הוא יעיר הבוקר, ונתבאר בסימן א'.

---

הלכות תפילות מנחה וערבית: רלב • רלג • רלד • רלה • רלו • רלז • רלח • רלט • רמ • רמא

---

1. נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.