ערוך השולחן אורח חיים פט

קיצור דרך: AHS:OH089

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן פט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

הלכות תפילה וזמנה
ובו שלושים ושנים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב

סימן פט סעיף א

כתב הרמב"ם ריש הלכות תפילה:

מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את ה' אלהיכם". מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם". אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה. ואין מניין התפילות מן התורה, ואין נוסחת התפילה מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה. ולפיכך נשים ועבדים חייבים בתפילה, לפי שהוא מצות עשה שלא הזמן גרמא. אלא חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה בתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו. כל אחד כפי כוחו.

עד כאן לשון הרמב"ם.

סימן פט סעיף ב

והנה לדעת הרמב"ם הוי תפילה בכל יום מצות עשה, כמו שביאר זה בספר המצות מצוה ה'. ובספרי אמרו כן.

והרמב"ן חולק עליו שם, וסבירא ליה דתפילה היא מדרבנן כמפורסם בכל השולחן ערוך דתפילה דרבנן. ולדעת הרמב"ם היא על נוסחת וזמני התפילה. וזה שאמרו ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל (כא א) – זהו גם כן על התפילה הקבועה. ועוד: כיון דהספק הוא על תפילה אחת, אם כן התפלל שני תפילות ויצא ידי חובתו מן התורה. וכן בבעל קרי שאמרו שם שלא יתפלל, היינו התפילה הקבועה. אבל יש לו להתחנן לפני ה' בצרכיו בלי הזכרת שם הוי"ה, ויוצא ידי חובתו מן התורה. וכן כשאמרו נשים חייבות בתפילה – לא על התפילה הקבועה אלא שמחוייבות להתחנן לפני ה' בתפילה ובתחנונים. ועוד יתבאר בזה בסייעתא דשמיא בסימן ק"ו.

סימן פט סעיף ג

אמנם יש לשאול: מנא ליה להרמב"ם דחיוב התפילה מן התורה הוא שמקודם יגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך ישאל צרכיו, ואחר כך יתן שבח והודיה? מנא ליה? הא לא למדנו זה רק מ"ועבדתם...".

ונראה לי מדאמרינן (לב א): לעולם יסדר אדם שבחו של מקום, ואחר כך יתפלל. ולמדנו זה ממשה רבינו, עיין שם. אם כן ממילא כשצותה התורה להתפלל – ממילא שצותה לסדר מקודם שבחו של הקדוש ברוך הוא. ומדאמרינן שם (לד א): ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח..., אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל הפרס ונפטר והולך לו. כלומר: שנותן הודיה לרבו. וכיון שחובה היא לפני בשר ודם לעשות כן, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. שמטעם זה גם אנשי כנסת הגדולה תיקנו כן, ואם כן כשחייבה התורה בתפילה – ממילא שחייבה גם בזה.

סימן פט סעיף ד

ונראה לעניות דעתי דאפילו להרמב"ן אין הכוונה דעיקר חיובו דרבנן, ומן התורה ליכא חיוב כלל להתפלל. דאין זה סברא כלל. אלא שאומר דאין זה נחשב במנין המצות, ודינה ככל דיני דרבנן דספיקן לקולא.

וזה אצלי כמו שכתב הרמב"ן עצמו על שבותי שבת, דזה דקיימא לן דמקח וממכר בשבת דרבנן, אין הכוונה דמן התורה מותר לישב בחנות בשבת, דאם כן אין זה שבת. והרי נחמיה צעק על זה שמחללין את השבת. אלא הכוונה דוודאי האיסור מן התורה, אלא שאינה נכנסת בסוגי המלאכות שיהא חייב על זה סקילה. אבל האיסור הוא מן התורה. כן כתב הריטב"א בשם הרמב"ן.

סימן פט סעיף ה

וכן אני אומר דאיך אפשר לומר שלא נתפלל כלל לאבינו שבשמים? והרי עבודה היא אחת משלושה עמודי העולם. ועתה בעונותינו הרבים שאין לנו מקדש, לא נשאר לנו רק תפילה. ואנחנו כעיני עבדים אל יד אדוניהם, איך אפשר שלא נתחנן לפניו יתברך בכל יום?

ועוד אני מביא ראיה מהרמב"ן עצמו, שכתב שם וזה לשונו:

ועיקר הכתוב "ולעבדו בכל לבבכם" – מצות עשה שתהיה עבודתינו לאל יתעלה בכל לבבינו. כלומר: בכוונה רצויה..., כענין "ואהבת...". שהמצוה היא לאהוב את השם בכל לב ולב...

עד כאן לשונו. ואם כן ממילא שהתפילה בכלל זה, שזהו עבודה בכוונה רצויה. ואיך נצייר אהבת השם אם לא נתפלל אליו כלל?

ועוד: דידוע שיטתו של הרמב"ן דברכת התורה לפניה הוי מצות עשה דאורייתא, כמו שכתבתי בריש סימן מ"ז, עיין שם. וזה לשון הרמב"ן שם:

שנצטוינו להודות לשמו על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו...

עד כאן לשונו. ואם כן איך אפשר לומר שאין אנחנו מחויבים להודות לשמו יתעלה על החסדים ועל הנסים שעושה לנו בכל עת ובכל שעה? ואיך לא נבקש רחמיו בכל יום על בריאתינו ועל פרנסתינו? היש לך חיוב גדול מזה? אלא וודאי כמו שכתבתי, שיש חיוב מן התורה להתפלל בכל יום, אלא שאינה נכנסת במנין המצות.

סימן פט סעיף ו

ויותר מזה נראה לעניות דעתי לדעת הרמב"ן שאינה נחשבת בין פרטי המצות, לפי שהוא גבוה מעל גבוה, שהתפילה הוי כעומד לפני המלך ומדבר עמו פנים בפנים כביכול. ולכן היא דווקא מעומד באימה ויראה, ובה אנו מקדישים קדושתו יתברך בחזרת שליח הציבור כמלאכי מעלה.

וחכמינו ז"ל קראוה "דברים העומדים ברומו של עולם", ושמהתפילות נעשו כתרי כבוד לו יתברך, כמבואר במדרשים. והיא כוללת את כל המצות, כחוט השדרה המקיים את כל גופו של אדם, והוא אינו נכנס בכלל הרמ"ח איברים ושס"ה גידים מפני שאינו פרטי אלא הוא כללי. כמו כן ענין התפילה אינה נכנסת בפרטי המצות, מפני שהתפילה הוא ענין כללי. וכן הוא על פי חכמת הנסתר (וכן מוח לב וכבד).

סימן פט סעיף ז

ודוד המלך עליו השלום אמר "ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה, וישמע קולי". ואמר: "תכון תפילתי קטורת לפניך" – הרי שהתפילה חשובה כקטורת. ודניאל הצדיק גם בהיותו בגדולה היה מתפלל שלוש פעמים ביום, כדכתיב: "וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי, ומצלי ומודי קדם אלהֵה". ומסר נפשו על התפילה, שמפני זה השליכו אותו לגוב האריות.

ולא לחינם טרחו אנשי כנסת הגדולה, שהיו ביניהם כמה נביאים ומאה ועשרים זקנים. והמה סידרו לנו סדר התפילה ברוח קדושתם, וכל תיבה ותיבה עומד ברומו של עולם. וחלילה לנו לשנות מנוסחתם אף כקוצו של יו"ד. וכל שכן אותם הפוקרים ששינו נוסח התפילה מלשון הקודש ללשון לע"ז, ואין להם חלק באלהי ישראל ובתורתו הקדושה. וגאותם כסכלותם, דאיך יעיז אנוש בדורותינו לשנות ממה שיסדו אבות העולם מאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים: חגי זכריה ומלאכי, עזרא ונחמיה, וזרובבל ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כמו שכתב הסמ"ג במצוה י"ט? עיין שם וכן הרמב"ם שם.

והשינוים הקטנים שבין נוסח אשכנז לנוסח ספרד – אין זה שינוי, דשניהם נתקבלו מראש ומקדם. והרי כולם שוים במנין הברכות ובעיקרי הענינים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. וכבר כתבנו בזה בסימן ס"ח, עיין שם.

סימן פט סעיף ח

ותקנו שלוש ראשונות שבח לה', ושלוש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הצרכים שבעולם, כמו שכתב הרמב"ם שם: שהם כמו אבות לכל חפצי איש ואיש, ולצרכי הציבור כולן. עד כאן לשונו.

והמדקדק בהתפילות הקדושות ההן ימצא בה ענינים נפלאים גם על פי הפשט, וכל שכן שבוודאי רמזו בכל ברכה וברכה ענינים העומדים ברומו של עולם. ולא לחינם אמרו החכמים דתפילה צורך גבוה הוא.

סימן פט סעיף ט

ותיקנו שתהא מנין התפילות כמנין הקרבנות: שתי תפילות בכל יום כנגד שני תמידין תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים. וכל יום שיש בו קרבן מוסף, כמו שבת ויום טוב וראש חודש, תיקנו תפילה שלישית ונקראת תפילת מוסף. ותפילה של שחר כנגד תמיד של שחר, ותפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים.

וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה ונקראת תפילת ערבית, כנגד איברי תמיד של בין הערבים שהן מתעכלין והולכין כל הלילה, כמו שנאמר: "היא העולה על מוקדה... כל הלילה". כמו שאמר דוד: "ערב ובקר וצהרים אשיחה...", וכמו דניאל שהתפלל שלוש פעמים ביום כמו שכתבתי. ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה, כיון שאין לו קרבן בפני עצמו. ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם לחובה.

סימן פט סעיף י

וכן תקנו תפילה אחר תפילת מנחה ביום תענית ציבור סמוך לשקיעת החמה, כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית. ונקראת תפילה "נעילה", כלומר: ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה (רמב"ם). ואנו אין מתפללין אותה רק ביום הכיפורים בלבד, דקיימא לן (פסחים נד ב): אין תענית ציבור בחוץ לארץ. ואפילו תשעה באב אינו כתענית ציבור לענין נעילה (שם).

ונמצא דבכל יום יש שלוש תפילות, ובשבת ויום טוב וראש חודש ארבע, וביום הכיפורים חמש.

ועוד אמרו בגמרא (ברכות כו ב) דאברהם תיקן תפילת שחרית, ויצחק תיקן תפילת מנחה, ויעקב תפילת ערבית. וילפינן זה מקראי, עיין שם. וכן הוא בירושלמי ראש פרק "תפילת השחר". וגם משמע שם דתפילה הוי חיוב מן התורה, מקרא ד"ולעבדו" כדעת הרמב"ם, עיין שם.

סימן פט סעיף יא

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף א:

זמן תפילת השחר מצותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב: "ייראוך עם שמש". ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח – יצא. ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות, שהוא שליש היום.

עד כאן לשונו, וכן הוא לשון הטור שכתב:

זמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח...

עיין שם. וכן הוא לשון הרא"ש בריש פרק "תפילת השחר", וזה לשונו:

ותחילת זמנה יראה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח.

עיין שם. מבואר מדבריהם דעמוד השחר הוא האיר פני המזרח, וקודם זה הוי לילה. וכן כתב רש"י ריש פרק שלישי דיומא. וכן כתב אחד מהגדולים בפירושו למשניות ריש ברכות (הגר"א בשנות אליהו), וזה לשונו שם:

רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר – הוא האיר פני המזרח.

עד כאן לשונו. וזה דמבואר בריש פרק שלישי דיומא דהאיר כל המזרח הוא אחר עמוד השחר, זהו האיר כל המזרח, שהוא התפשטות יום גמור. אבל האיר המזרח סתם הוא עמוד השחר.

(ודברי המגן אברהם סעיף קטן ג' תמוהים מאוד. ולדעתו הך דיומא האיר המזרח, עיין שם. ואינו כן, דמצד מאור הלבנה המשיכו שם עד האיר כל המזרח, ואינו ענין לכאן. וגם שהקשה בסעיף קטן ב' על הרמב"ם – תירץ הגר"א שם, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן פט סעיף יב

אבל במדרש רבה בראשית (פרשה נ') איתא:

אמר רבי חנינא: משעלה עמוד השחר עד האיר המזרח – ארבעה מילין. ומהאיר המזרח עד שתנץ החמה – ארבעה מילין.

עיין שם. ומאמר זה איתא גם בירושלמי ריש פרק שלישי דיומא וריש פרק קמא דברכות. ובירושלמי אמרו לשון "איילת השחר", עיין שם.

(והגר"א בשנות אליהו שם כתב ד"עמוד השחר" אינה "איילת השחר", וכוונתו להירושלמי. אבל תמיהני: הא במדרש איתא "עמוד השחר"? וכן כתב המתנות כהונה שם דהיינו הך, עיין שם. ואולי דסבירא ליה מדאמרינן בש"ס דילן בפסחים צד א דמעמוד השחר עד הנץ ארבעה מילין, ולהירושלמי והמדרש הוי שמונה מילין – שמע מינה דהש"ס שלנו אינו סובר כן. ולעניות דעתי אינו כן, ותרצנו בזה שיטת רבינו תם שיתבאר בסימן רס"א בחיבורינו "אור לישרים" על ספר הישר לרבינו תם סימן קפ"א, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן פט סעיף יג

שנו חכמים במשנה (ריש פרק רביעי):

תפילת השחר עד חצות. רבי יהודה אומר עד ארבע שעות.

ואיפסקא הלכתא בגמרא כרבי יהודה. וכתב הרי"ף: ואף על גב דליתא לדרבנן דאמרי "עד חצות", היכא דטעה וצלי לאחר ארבע שעות – שכר תפילה יהבי ליה, שכר תפילה בזמנה לא יהבי ליה. עד כאן לשונו, וכן כתב הרמב"ם בפרק שלישי מתפילה.

ולשון הטור כן הוא:

ואם עבר ולא התפלל עד ארבע שעות – יתפלל עד חצות. אף על פי שאין לו שכר כתפילה בזמנה, שכר תפילה מיהא איכא.

עד כאן לשונו, וכן הוא לשון רבינו הבית יוסף בסעיף א. אלא שהוא כתב: ואם טעה או עבר..., עיין שם. וכתב רבינו הרמ"א:

ואחר חצות אסור להתפלל תפילת שחרית.

עד כאן לשונו.

(ולשון הרמב"ם כהבית יוסף, עיין שם.)

סימן פט סעיף יד

ואף על גב דהרי"ף והרמב"ם לא הזכירו "עד חצות", מכל מקום כוונתם כן, כיון דמטעמא דרבנן אתו עלה והם לא אמרו רק "עד חצות". ולאחר חצות הדין כן, דאם עבר במזיד אין לו שום תשלומין. ואם טעה או נאנס מתפלל במנחה שתים, ויתבאר בסימן ק"ח.

והרי"ף לא הזכיר זה, משום דלא מיירי עדיין בדין זה. ולכן הרמב"ם והשולחן ערוך הוסיפו: "טעה או עבר", משום דב"עבר" לא שייך דין זה. ורבינו הרמ"א שכתב דאחר חצות לא יתפלל, כוונתו א"עבר" ולא א"טעה", וסמך אדלקמן. ועוד: דבשם מתפלל מנחה מקודם, כמו שכתבתי שם. וכן הוא מסקנת הגדולים (מגן אברהם סעיף קטן ה', וט"ז סעיף קטן א'), וכן יש להורות.

סימן פט סעיף טו

כיון שהגיע זמן תפילה והיינו מעמוד השחר (שם סעיף קטן ו'), אסור לאדם להקדים לפתח חברו ליתן לו שלום, משום דשמו של הקדוש ברוך הוא "שלום". וכך אמרו בברכות (יד א): כל הנותן חברו שלום קודם שיתפלל – כאילו עשאו במה. כלומר: שהתפילה היא במקום קרבן, והרי זה שמקבל פני חברו קודם שמקבל פני שכינה בתפילה כמו ההולך להקריב בבמה ומניח מקדש ה' (מהרש"א).

וכתב הטור דדווקא במשכים לפתחו. אבל אם פגע בו – יכול ליתן לו שלום. עד כאן לשונו.

סימן פט סעיף טז

ולשון רבינו הבית יוסף בסעיף ב כן הוא:

כיון שהגיע... אבל מותר לומר לו: "צפרא דמרא טב". ואפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות איזה עסק. אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם תפילה, אפילו זה הלשון אסור. וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו. ויש אומרים דכריעה אסורה אפילו בלא משכים לפתחו. ואם התחיל לברך הברכות אחר כך – אין לחוש כל כך. ואם אינו משכים לפתחו אלא שפגע בו בדרך – מותר ליתן לו שלום. ויש אומרים שאפילו במוצא חברו בשוק – לא יאמר לו אלא "צפרא דמרי טב", כדי שיתן לב שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל.

עד כאן לשונו.

סימן פט סעיף יז

ואין דבריו מובנים במה שכתב מקודם: "ואפילו זה אינו מותר אלא... אבל...". וקשה: הא באינו הולך להקביל פניו גם "שלום" מותר, כדמסיק בעצמו. ואין לומר דכתב זה לדעת ה"יש אומרים", דאם כן מיותר הוא לגמרי, והוה ליה לומר בקוצר דלהשכים לפתחו אסור אפילו לומר "צפרא דמרי טב". ובפגעו בדרך יש אומרים שמותר לומר לו אפילו "שלום", ויש אומרים דרק "צפרא...".

וראיתי מי שפירש דהכי קאמר: דאפילו זה אינו מותר אלא כשהולך לראות איזה עסק, ואגב זה הולך לפתח חברו, דמותר לומר לו "צפרא...". אבל "שלום" בכהאי גוונא אסור (שם סעיף קטן ז'). כלומר: דאפילו לדעה המתרת ליתן "שלום" בפגעו בדרך, מכל מקום בכהאי גוונא אסור.

ולעניות דעתי אינו במשמע כן, דאם כן עיקר דבריו חסר מן הספר. ועוד: כיון דסוף סוף מקדים לפתחו, מה לי אם הלך לזה או הלך לעסק? ועוד תמיהני: דאיך מותר לילך לעסק קודם התפילה, הא לקמן יתבאר שאסור לעשות שום עסק קודם התפילה. וצריך עיון גדול.

סימן פט סעיף יח

ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו: דלכאורה לפי לשון הש"ס משמע דהאיסור הוא רק משום "שלום", אבל להקדים לפתח חברו אין איסור. ובאמת יש מי שסובר כן, שיכול להקדים לפתח חברו ולומר לו: "צפרא דמרי טב" (תוספות ר"י בשם רבני פרובינצא).

ורבינו הבית יוסף סבירא ליה דלהקדים לפתחו אסור גם בלא שום אמירה. דכן פסק הר"י (עיין בית יוסף) דזה שכתב שם דאסור להקדים אפילו באמירת "צפרא..." – אין הכוונה דבלא אמירה מותר. דאי אפשר לומר כן, דהא אמירת "צפרא..." אינו כלום, אלא אורחא דמילתא כן הוא. אבל עיקר האיסור הוא להקדים לפתח חברו.

ושיעור דברי רבינו הבית יוסף כן הוא: ואפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות איזה עסק, כלומר איזה ענין. והוא דבר מצוה, ואין כוונתו לעסק ממש. וכן מבואר ממקור הדין (עיין בית יוסף). אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו, אפילו זה הלשון אסור. כלומר: אפילו זה הלשון דאינו כלום, מכל מקום אסור משום דקבלת פניו עצמו אסור. ובהולך לאיזה עסק ופגעו – מותר גם באמירת "שלום" לדעה ראשונה שאחר כך. אלא דלא מיירי מזה, ולא זה בא להשמיעינו. והעיקר בא להשמיעינו שיש איסור בהקבלת פנים בלבד. וכן יש להורות.

סימן פט סעיף יט

ודע דזה שכתב רבינו הבית יוסף דאחר הברכות אין לחוש כל כך – אין כוונתו לאמירת "שלום" אלא לענין כריעה (ט"ז סעיף קטן ב'), או באמירת "שלום" כשאין מקדים לפתחו. אבל במקדים לפתחו להדיא – מוכח בגמרא שם דאסור באמירת "שלום" (מגן אברהם סעיף קטן ח'). וכן להקדים לפתחו בלבד ולומר "צפרא דמרי טב" – גם כן מותר.

וזהו שדקדק לומר "אין לחוש כל כך", כלומר: דאם אין שני הדברים מקדים לפתחו, ואמירת "שלום" מותר. אבל בשני הדברים – אסור.

ודע דכל מקום דאסור באמירת "שלום" – אסור אפילו ברגיל להקדים לו "שלום". ועוד נראה לי דאפילו לה"יש אומרים" דגם בשוק אסור באמירת שלום, זהו כשהוא מתחיל ב"שלום". אבל אם חברו אמר לו "שלום", כגון שהתפלל – מותר לו להשיב "שלום". דמשיב קיל מהתחלה כדמוכח בגמרא, עיין שם.

סימן פט סעיף כ

איתא בגמרא (יד א): אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל, שנאמר: "צדק לפניו יהלך, וישם לדרך פעמיו". ופירש רש"י: "צדק" – תפילה, שמצדיקו לבוראו. והדר וישם פעמיו לדרכי חפציו. עד כאן לשונו. ועוד אמרו שם: דכל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך, הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו, שנאמר: "צדק לפניו יהלך...".

וגירסת הרי"ף והרא"ש גם במימרא ראשונה: "אסור לו לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל", עיין שם. והטור והשולחן ערוך סעיף ג כתבו שני הדברים, וזה לשונם:

אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל תפילת שמונה עשרה.

עיין שם. ובוודאי כן הוא, דאפילו לגירסא שלנו הלא גם דרך בכלל חפציו. ופשטא דקרא ד"וישם לדרך פעמיו" הוא על דרך. ולשון הרמב"ם בפרק ששי דין ד כן הוא:

אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפילת שחרית... ולא יצא בדרך קודם שיתפלל.

עד כאן לשונו. ונראה דגירסתו בגמרא כהרי"ף, אך מלאכה למד מקרא ד"ואותי השלכת אחרי גויך", דמינה ילפינן איסור טעימה כמו שיתבאר. וגם מלאכה הוי כן, שמשליך מלאכת שמים אחרי גיוו ועוסק במלאכתו. וגם מבואר בגמרא (ה ב) שתפילה צריך להיות סמוכה למיטתו. ופירשו התוספות שאסור לעשות מלאכה קודם התפילה, עיין שם. ופשוט הוא דלאו דווקא מלאכה, אלא הוא הדין כל מין עסק, דאיזה הפרש יש בין זה לזה.

סימן פט סעיף כא

ובספר תרומת הדשן (סימן י"ח) שאלו ממנו על האנשים שמתפללים עד "ברוך שאמר" והולכין לעסקיהם, ואחר כך מתפללים, אם מותר לעשות כן?

והשיב שאסור, דכוונת הגמרא הוא על תפילת שמונה עשרה, וכמו שכתבו הרמב"ם והטור והשולחן ערוך. סיים שם בתשובתו שראה מי שעושים כן, ואינו לפי דין הש"ס.

ועל פי זה כתב רבינו הרמ"א דיש מקילין לאחר שאמרו מקצת ברכות קודם שאמרו "ברוך שאמר". וטוב להחמיר בזה. עד כאן לשונו.

ואינו מובן מי הם ה"יש מקילין". ואם כוונתו על איזה אנשים שמקילים בזה, אם כן לא הוה ליה לומר "וטוב להחמיר" דמשמע דהוא חומרא בעלמא, והרי מעיקר הדין כן הוא כמו שכתב התרומת הדשן. וכך הוה ליה לומר "ויש מקילין... ואין להקל בזה". וצריך עיון. ובאמת הלבוש כתב כן, עיין שם. וכן עיקר לדינא.

סימן פט סעיף כב

ופשוט הוא דדווקא חפציו אסור, אבל חפצי שמים מותרים. ולא מיבעיא לאסוף צדקה או מצוה אחרת, אלא אפילו להכין צרכי שבת בערב שבת וצרכי יום טוב ביום טוב. דמטעם זה אמרו במגילה (כג א) דביום טוב מאחרין לבוא לבית הכנסת. וכן מפורש במסכת סופרים (פרק י"ח), וכן כתבו גדולי האחרונים (פרי חדש וש"ת). וכן בלצאת לדרך לדבר מצוה – מותר גם קודם התפילה.

ויש מתירין גם לדבר הרשות אם אין השיירא רצונה להמתין (מגן אברהם סעיף קטן י'). וכל שכן ביוצא קודם אור היום דמותר בכל ענין (עיין ט"ז סעיף קטן ג').

סימן פט סעיף כג

אסור לאכול או לשתות קודם התפילה. וכך אמרו חכמינו ז"ל (י ב): "לא תאכלו על הדם" – לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. וכל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר: "ואותי השלכת אחרי גויך" – אל תקרי "גויך" אלא "גאיך". אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה קיבל עליו מלכות שמים.

וכתבו הטור והשולחן ערוך דמים מותר לשתות קודם התפילה, דמים לא שייך גאוה. ומותר בין בחול ובין בשבת ויום טוב, דאף על גב דקודם קידוש אסור לטעום, מכל מקום קודם התפילה לא חייל עליו עדיין חובת קידוש. וכן עשה הרא"ש למעשה כמו שכתב הטור, וכן כתבו בהגהות מיימוניות ועוד גדולים. וטעמם: דכיון שדרשו חכמינו ז"ל "גאיך" – לא שייך זה במים, דאין כאן גאוה.

אבל מדברי הרמב"ם שכתב "אסור לטעום" – משמע דשום טעימה אסור. אבל רוב רבותינו לא סבירא להו כן.

וכן המנהג הפשוט לשתות מים חמים עם עשב שקורין "טֵה" קודם התפילה. ועל פי רוב מועיל לנקיות כידוע. ויש שאסרו לשתות עם צוקע"ר, ואיני יודע הטעם, דאטו שם "אכילה" יש בזה? והרי אינה אלא להטעים את החמין קצת. ויש שהתירו לשתות עם צוקר כשהצוקע"ר בפיו, אבל להטילה בהחמים ולעשות מים מתוקים – אסור (עיין באר היטב סעיף קטן י"א ומשנה ברורה). ואינו עיקר.

אבל עם חלב נראה לי דאסור, דחלב משביע. ועוד: דבא מדם, דדם נעכר ונעשה חלב, ושייך בזה "קודם שתתפללו על דמכם". והעולם נוהגים היתר גם בחלב, לפי שאינו בא אלא להטעים המים. וגם קאוו"א מותר לשתות, אף על גב דנראה דקאוו"א משביע, מכל מקום כתבו הגדולים דמותר (עיין שם בבאר היטב). ויש להסתפק אם מותר לשתות מימי סעלצי"ן או לימינא"ד כשאינו שותה לרפואה, דלרפואה פשיטא שמותר כמו שיתבאר. ונראה שאין חילוק בין סתם מים למים אלו.

סימן פט סעיף כד

וכתב רבינו הבית יוסף דאוכלין ומשקין לרפואה – מותר. עד כאן לשונו.

ואין כוונתו בחולה גמור, דמילתא דפשיטא היא אפילו אין בו סכנה. אלא הכוונה דלוקח לרפואה, והוא אינו חולה אלא כדרך בעלי מיחושים. או אפילו אין לו מיחוש כלל אלא כדי לחזק עצמו, כמו בימי האביב שלוקחין רפואות לחזק הגוף והגידים.

ואם יש ברפואות האלו אפילו מיני אכילה ושתיה גמורים – מותר, דכיון שעושה זה לרפואה – אין בזה משום גאוה. ואפילו יכול לעשותה אחר התפילה – מותר. ולכן מי שיש לו חולשת הלב – יכול לאכול קודם התפילה, שזהו לרפואה.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן י"ב, וחיי אדם ומשנה ברורה.)

סימן פט סעיף כה

כתב הרמב"ם בפרק חמישי:

הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים. אם יש בו יכולת לכוין דעתו – יתפלל. ואם לאו – אל יתפלל עד שיאכל וישתה.

עד כאן לשונו. ומשמע דאסור לו להתפלל עד שיאכל וישתה. אבל רבינו הבית יוסף בסעיף ד כתב:

אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה.

עיין שם. וביאר טעמו בספרו הגדול: משום דבלאו הכי אין אנו מכוונין כל כך, לפיכך אין מוחין בידו אם ירצה להתפלל קודם שיאכל וישתה, עיין שם.

ופשוט הוא שזהו באופן שלא תזיק לבריאותו כשלא יאכל תיכף. אבל אם יש חשש נזק להגוף – פשיטא שאסור לו להתפלל עד שיאכל וישתה, דכתיב: "ושמרתם לנפשתיכם".

סימן פט סעיף כו

כתב הטור:

ואם התחיל לאכול קודם עלות השחר, כתב הרמב"ם ז"ל שאינו צריך להפסיק. ואדוני אבי ז"ל כתב בשם ר"י שצריך להפסיק.

עד כאן לשונו. ועל פי זה כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה דאם התחיל לאכול קודם עלות השחר – צריך להפסיק. ויש אומרים שאינו צריך להפסיק. עד כאן לשונו.

ודעתו העיקרית שצריך להפסיק, דכתב בספרו הגדול דמה שכתב הטור בשם הרמב"ם שאינו צריך להפסיק – טעות הוא, שלא כתב זה בשחרית רק במנחה. רק דעת הרשב"א כן הוא, שאינו צריך להפסיק, עיין שם. וכן כתבו כל מפרשי הטור.

אבל לעניות דעתי אינו כן, וכוונתו על מה שכתב הרמב"ם בפרק שני מקריאת שמע:

היה עוסק באכילה... – גומר, ואחר כך קורא קריאת שמע.

והראב"ד השיג עליו דכיון דקריאת שמע דאורייתא – צריך להפסיק אפילו יש שהות לקרוא אחר כך. ולתפילה דרבנן לא יפסוק, אלא אם כן לא ישאר זמן להתפלל, עיין שם.

וכבר כתבנו בסוף סימן ע דלא פליגי כלל. דהראב"ד מיירי בהתחיל באיסור, והרמב"ם מיירי בהתחיל בהיתר קודם אור היום (וכן כתב שם הב"ח). ונמצא דשפיר קאמר הטור דאם התחיל קודם עמוד השחר, דדעת הרמב"ם שאינו צריך להפסיק, שהרי אפילו בקריאת שמע דעתו כן, וכל שכן לתפילה. וכן הוא דעת הראב"ד והרשב"א, אם כן הוי רוב דעות להיתר.

וכן המנהג בחתונות בימי הקיץ שאוכלין על היום, ולדעת הרא"ש בכל ענין צריך להפסיק. ולא דמי למנחה דאין מפסיקין, דבשחרית אסמכוה אקרא ד"לא תאכלו על הדם". ולדעה זו בחתונות לא יתחילו המשתה אם אין יכולים לגומרה עד עלות השחר. ואפשר דבסעודת מצוה אין לחוש.

(ואולי זהו כוונת המגן אברהם בסעיף קטן י"ד, שכתב שאינו מוכרח, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

וכן הוא המנהג הפשוט. ולדעת ה"יש אומרים" אפילו התחיל אחר עלות השחר – אין להפסיק לתפילה רק לקריאת שמע, ויקרא קריאת שמע ויאכל. ובהתחיל קודם עמוד השחר – גם לקריאת שמע אינו צריך להפסיק.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן י"ד וסעיף קטן ט"ו. ומה שכתב בשם הרב חיים ויטל דאפילו גם בחצות אין לטעום כלום קודם שמתפלל, עיין שם – זהו לקדושי עליון ולא מדינא. ואף גם בזה יש חולקין, כמו שכתב בשערי תשובה סעיף קטן י"א בשם שבות יעקב. ויש מחלק דאכילה אסור, ושתיה מותר, כמו שכתב הבאר היטב סעיף קטן ט"ו. ולדינא העיקר כמו שכתבתי.)

סימן פט סעיף כז

לדעת רש"י בברכות (ה ב), אפילו ללמוד אסור משהגיע זמן תפילה. והתוספות והרא"ש חולקים עליו בזה.

וכתב הרא"ש דאפילו לרש"י אין האיסור אלא כשלומד בבית מדרשו ומתפלל בשם, ואינו הולך לבית הכנסת להתפלל, דבזה יש לחוש שמא יטרוד במשנתו ויעבור זמן קריאת שמע ותפילה. אבל כשהולך להתפלל לבית הכנסת או לבית המדרש, שלא במקום שלומד – מותר. וכן אם הוא מלמד לאחרים, אפילו מתפלל בשם – מותר, דתלמוד תורה דרבים עדיפא. וכל שכן כשהשעה עוברת, דאם לא ילמדו עכשיו יתבטלו מלימודם, דזכות הרבים דבר גדול הוא. והרי רבינו הקדוש למד לתלמידיו, וכשהגיע זמן קריאת שמע היה מעביר ידיו על עיניו וקורא רק פסוק "שמע ישראל" (יג ב).

ודע דרבינו הבית יוסף בסעיף ו כתב דללמד לאחרים מותר כיון דהשעה עוברת, דאם לא ילמדו עכשיו יתבטלו, עיין שם.

ונראה לעניות דעתי דלאו דווקא הוא. דסתמא דמילתא כן הוא, אבל וודאי דבכל ענין מותר, שהרי התוספות והרא"ש חולקים לגמרי.

(וקשה לי אעיקר הדבר: מנא ליה שרש"י סובר כן? דילמא אבא בנימין היה מחמיר על עצמו, ואפשר דאם היה מותר מדינא לא היה מחמיר לבלי ללמוד? וגם תוספות ר"י כתבו שרש"י ז"ל היה נוהג כן. ואין להקשות על רש"י מהא דאין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה כדאיתא (שם לא א), דזהו דבר קצר וליכא חשש המשכה, ולא בלימוד ארוך. ועתה נוהגים ללמוד בכל אופן כדעת התוספות והרא"ש. וגם הרמב"ם לא הזכיר מזה דבר.)

סימן פט סעיף כח

אף על גב דתנן בשבת (ט ב): לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, ולא יכנס למרחץ... – מכל מקום כתבו הרמב"ם בפרק ששי והשולחן ערוך סעיף ז דמותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי. עד כאן לשונם. וממילא דכל מה ששנינו שם: ולא לבורסקי, ולא לאכול, ולא לדין – דלבד אכילה מותר בהם.

סימן פט סעיף כט

אף על פי שעיקר מצותה עם הנץ החמה, מכל מקום מי שהוא אנוס כגון שצריך לצאת לדרך בהשכמה – יכול להתפלל משעלה עמוד השחר. וימתין מלקרות קריאת שמע עד שיגיע זמנו, והיינו משיכיר את חברו הרגיל עמו קצת ברחוק ארבע אמות ויכירנו, כמו שכתבתי בסימן נ"ח. והוא אינו יכול להתעכב בביתו עד זמן זה, שאז יקרא קריאת שמע ויתפלל, אלא מוכרח לצאת מקודם – לכן יתפלל בביתו מיד אחר עלות השחר וילך לו, ולכשיגיע זמן קריאת שמע יקרא בדרך, ובאופן שאפשר לו לעמוד בפסוק ראשון ולכוין בו, כמו שכתבתי שם.

ואף על פי שלא יסמוך גאולה לתפילה באופן זה, מכל מקום הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד ולא לסמוך גאולה לתפילה, ממה שיתפלל בדרך בזמנה כשהוא מהלך ויסמוך גאולה לתפילה. כן פסקו הטור והשולחן ערוך סוף סימן זה.

סימן פט סעיף ל

ואף על גב דבסימן נ"ח נתבאר דבשעת הדחק יכול לקרות קריאת שמע מעלות השחר, ואם כן יקרא ויתפלל קודם יציאתו לדרך – אך זהו כשבדרך לא יהיה לו באפשרי לקרות אף פסוק אחד בכוונה בעמידה, כגון שיוצא למקום גדודי חיות ולסטים.

אבל בכאן יוצא לדרך שאינה של סכנה, ולכן קריאת שמע מוטב לקרות בדרך בזמנה, ויעמוד בפסוק ראשון. אבל תפילה, דדווקא מעומד כל התפילה, וזה אי אפשר לו בדרך – התירו לו להתפלל שלא בזמן העיקרי, אך שיתפלל מעומד בביתו, ואף שלא יסמוך גאולה לתפילה (בית יוסף וב"ח).

סימן פט סעיף לא

ואין המנהג שלנו כן (מגן אברהם סעיף קטן ט"ז). ואפשר משום דבזה יש פלוגתא בגמרא (ל א), וגם בגמרא שם יש דלא חזינא דעבדי הכי. וסבירא לן כאידך תנא שילך לדרכו, ובדרך יקרא קריאת שמע ויתפלל, ויסמוך גאולה לתפילה. ואף על פי שיתפלל כשהוא מהלך, מכל מקום בכהאי גוונא טוב יותר דיסמוך גאולה לתפילה. ועוד: דרש"י פירש הטעם דתפילה מעומד עדיף: כדי שיכוין כראוי. והאידנא אין מכוונים כראוי, ולכן טוב יותר להתפלל בדרך (שם).

ודע דיושב בקרון, והקרון מהלך – חשיב כמהלך לענין זה (גמרא), וכן בספינה.

ופשוט הוא דאם יתעכב בביתו עד שיכיר חברו ברחוק ארבע אמות – יקרא קריאת שמע ויתפלל (שם). ואין לשאול: הא נתבאר בסעיף כ שאסור לצאת לדרך קודם התפילה. אך כבר נתבאר בסעיף כ"ב דלדבר מצוה מותר, או שהשיירא אין רצונה להמתין, או יש לו אונס אחר שמוכרח לצאת.

ועוד הוא דבר פשוט: אם הוא בדרך ורואה שיעבור זמן קריאת שמע – יקרא קריאת שמע כשהוא מהלך, ויעמוד בפסוק ראשון. ואף בלא תפילין אם אי אפשר לו להניח תפילין. ולכשיגיע למלון יקרא קריאת שמע בברכותיה ויתפלל. ואף שאין לקרות קריאת שמע בלא תפילין, מכל מקום במקום שאי אפשר שאני.

סימן פט סעיף לב

איתא בגמרא שם דרב אשי בשבתא דריגלא היה מגיד הדרשה באור הבוקר, ומתפלל בשעת הדרשה מיושב, וכל העם נשמטים ומתפללין אחד אחד. ולא היה מאחר הדרשה עד אחר התפילה, עיין שם.

וזהו בימיהם, שעיקרי הדינים היו מלמדים בשבתא דרגלא, והיו מוכיחים את העם, וכל מעשיהם לשם שמים. והאידנא לא שייך דין זה (מגן אברהם שם).