טור אורח חיים תקכז
<< | טור · אורח חיים · סימן תקכז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהיו"ט שחל להיות בערב שבת, לא יבשל בתחילה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה, דאילו בקדירה אחת יכול לבשל כמה שירצה, אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת.
ועל ידי עירוב מבשל לכתחילה לצורך שבת.
ועירוב זה פירש רבינו תם שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל, פת לאפות עליו ותבשיל לבשל עליו, ור"י פירש דסגי בתבשיל לבד. וה"ר שמשון הזקן כתב כר"ת, וכן בה"ג, וכן נהגו.
וצריך שיהא התבשיל ראוי ללפת בו הפת לאפוקי דייסא. ומיהו כל מיני תבשיל צלי שלוק ומבושל ראוי לכך, ואפילו עדשים שנשארו בשולי הקדירה ושמנונית שנדבק בסכין גורדו וסומך עליו, ובלבד שיהא בו כזית, שזהו שיעורו בין בתחילתו בין בסופו בין לאחד בין לאלף. יש אומרים דוקא שבשלו העדשים מערב י"ט וחתך בסכין השמנונית מערב י"ט דהשתא איכא הוכחה, אבל אם נשארו העדשים והשמנונית מג' או ד' ימים קודם אין סומכים, ונראה דשרי בכל ענין.
דגים קטנים מלוחין, אף על פי שאין בישולן בישול לאוסרם משום בישולי עו"ג, אפילו הכי חשיבי בישול לענין עירובי תבשילין להיות תבשיל. אבל במליחה בלא בישול לא, אף על פי שנאכלין מחמת מלחן.
מצוה על כל אדם לערב, וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו, ונפקא מינה למי שהוא טרוד או שכח ולא עירב שיוצא בעירובו של חבירו, אבל מי שאפשר לו לערב ואינו מערב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר, נקרא פושע ואינו יוצא בו.
וכשמערב על אחרים צריך שיכוין בדעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו, ואינו צריך לפרש אלא שמניח בכלל על כל בני העיר ודי, וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו, אבל אותו שהניחו בשבילו א"צ לדעת בשעת הנחה רק שיודיעוהו למחר בי"ט קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת.
וצריך לזכות להם על ידי אחר. ואינו מזכה להם לא ע"י בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים, אלא על ידי בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים. וקטן שאינו סמוך על שולחן אביו חשוב כגדול, וגדול הסומך על שלחן אביו חשוב כקטן. ואשתו, פסק רב אלפס ור"י שמזכה להם על ידה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאינו מזכה על ידה, וכ"כ בעל העיטור.
כיצד הוא עושה, לוקח העירוב בידו ונותנו למי שיש לו זכות בשביל מי שמערב על ידו, ואומר לו 'זכה בעירוב זה בשביל פלוני', ונוטלו הזוכה מידו, וחוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך "על מצות עירוב", ואומר "בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמיעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת ולכל בני העיר הזאת", או למי שירצה לפרט.
ואע"פ שהניח עירוב, כתב אדוני אבי ז"ל שאינו יכול לבשל מיום טוב הראשון לשבת, וכ"כ בעל העיטור.
ויכול להניח העירוב על דעת להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים, אפילו לי"ט אחר.
נאכל או נאבד קודם שבשל לשבת, אינו יכול לבשל עליו אפילו באותו י"ט. נשאר ממנו כל שהוא (ס"א כזית), סומך עליו. ולאחר שהכין צרכי שבת יכול לאוכלו מיד. התחיל בעיסתו ונאכל העירוב, אמר אביי גומר. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: איכא לאיסתפוקי במלתיה דאביי אי בעי למימר גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין, וכן אם התחיל לבשל תבשיל אחד יגמרנו לבד, או שמא כיון שהתחיל להתעסק באחד מצרכי שבת בעוד העירוב קיים גומר כל צרכי שבת, והלשון משמע כן דקאמר גומר דמשמע כל צרכי שבת דאי אעיסה לחוד קאי הוי ליה למימר גומרה, והדבר שקול עד יבוא יורה צדק.
מי שלא עירב אסור להדליק נר של שבת.
וכשם שאסור לבשל לעצמו, כך אסור לבשל לאחרים אפילו בביתם, שאין העולם יודעין שהוא לאחרים. וגם אחרים אסורין לבשל לו. ואין לו תקנה אלא שיקנה קמחו ותבשילו לאחרים והם אופין ומבשלים ונותנין לו, דשלהם הם מבשלין ונותנין לו אח"כ, ואפילו בביתו יכולין לבשל, דאחר שנתנה להם במתנה קנו אותו. ובעל העיטור כתב: מסתברא אחרים שלא הניחו עירוב אופין ומבשלין למי שהניחו דשלוחו של אדם כמותו. ולא נהירא דבהדיא גרסינן אינו אופה לאחרים.
ואם עבר במזיד ובישל, מותר לאכלו. אבל אם הערים לבשל שתי קדירות לצורך היום והותיר אחת לצורך מחר, אסור לאוכלה.
ואם אין אחרים שערבו שיוכל להקנות להם, התירו לו חכמים משום כדי חייו משום כבוד שבת לעשות דבר מועט ואפילו הוא בעצמו, כגון לאפות ככר אחד ולבשל קדירה אחת ולהדליק נר אחד. וכתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שיכול לחפש בחדר שום חפץ בנר אפילו מבעוד יום ולהניחו דולק עד הלילה.
ואם נזכר ביום ראשון של י"ט, יכול לערב בתנאי, שיתנה ויאמר "אם היום קודש איני צריך לערב, ואם היום חול ולמחר קודש בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי" וכו', למחר אין צריך לומר כלום, שאם קודש הוא הרי כבר עירב מאתמול, ואם הוא חול א"צ לעירוב. וכתב ה"ר אפרים דדוקא דלית ליה מידי דבשיל מאתמול, אבל אית ליה מידי דבשיל מאתמול לא מהני תנאה, ונראה שא"צ, וכ"כ בע"ה. ודוקא בב' י"ט של גליות יכול להניחו על תנאי, אבל י"ט של ראש השנה לא.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יו"ט שחל להיות בערב שבת לא יבשל בתחלה לצורך שבת משנה ברפ"ב דביצה (טו:) ופי' רש"י לא יבשל בתחלה להיות תחלת בישולו ועיקרו לשם שבת אלא לשם י"ט יהא תחלת בישולו והמשוייר יהיה לשבת כדקתני ואזיל:
ומ"ש דהיינו דוקא בקדירה בפ"ע דאילו בקדירה אחת יכול לבשל כמו שירצה נתבאר בסי' תקכ"ג ויתבאר עוד בסימן זה:
ומ"ש אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת שם במשנה והיינו לומר דיכול לבשל כמה קדירות לצורך י"ט ואם הותיר הותיר לשבת ופי' רש"י ובלא הערמה כדקתני לקמן:
ומ"ש וע"י עירוב מבשל לכתחלה לצורך שבת שם במשנה ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת ופירש"י עושה תבשיל לשם עירוב ושיילינן בגמרא מ"ט אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול. ופירש"י מ"ט. למה תקנו עירוב: כדי שיברור וכו'. מתוך שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה את הכל לי"ט ובורר מנה לזה ומנה לזה: רב אשי אמר. לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד י"ט כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת אא"כ התחיל מבע"י דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחולי לא ק"ו דמי"ט לחול לגמרי לא: והרמב"ם כתב י"ט שחל להיות ע"ש אין אופין ומבשלין בי"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מד"ס כדי שלא יבא לבשל מי"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל כ"ש לחול ולפיכך אם עשה תבשיל מעי"ט שהיה סומך עליו ומבשל ואופה מי"ט לשבת ה"ז מותר ותבשיל שסומך עליו הוא הנקרא ע"ת. וכתבו ההגהות על מ"ש ואיסור זה מד"ס אבל התוס' וכל רבותינו מצרפת פי' דהכנה לרבה אסורה מן התורה אפי' מי"ט לשבת כגון היכא שאינו יכול ליהנות ממנה בי"ט כגון סמוך לחשיכה דליכא למימר הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי להו או לענין קניין שביתה שהוא צורך מחר ואפ"ה מועיל ע"ת דרבה לטעמיה דאית ליה הואיל והא דאמר רב אשי כדי שיאמרו וכו' על טעם העירוב קאמר שלכך נתקן כדי שיאמרו וכו' וכן פ"ה וכ"כ בס"ה ע"כ. וכתבו התוס' בריש ביצה תימא הואיל והכנה מדאורייתא היאך אופין ומבשלין מי"ט לשבת וכ"ת על ידי ע"ת וכי אתי תקנתא דרבנן ועוקר הכנה דאורייתא ונ"ל דרבה גופיה אזיל לטעמא דאית ליה הואיל ואפי' לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא דמעיקרא הוה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היה בעולם ע"כ. ובאמת שדעת הרמב"ם מבואר בגמרא פ' אלו עוברין (דף מו:) דאמרינן התם מדאורייתא צרכי שבת נעשים בי"ט ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט לחול וכיון דאצרכוה רבנן ע"ת אית ליה היכרא ואע"ג דלמאן דלית ליה הואיל אמרינן התם הכי משמע דמאן דאית ליה הואיל נמי סבר הכי דבהא ל"פ והתוס' צ"ל שסוברים שאע"פ שאינו מפורש בגמרא שחולקים בכך מ"מ לרבה לא שאני ליה בין מי"ט לשבת למי"ט לחול: כתב הרמב"ם למה נקרא שמו עירוב שכשם שהעירוב שעושים בחצירות ומבואות מע"ש משום היכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת כך זה התבשיל משום היכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות בי"ט מה שאינו נאכל בו ביום ולפיכך נקרא תבשיל זה ע"ת. וכתב ה"ה כבר נתבאר בפ"א מה"ע למה נזכר בהיכר החצירות עירוב ומדעתי שהוא סובר שע"ז ג"כ אמרו עירובי תחומין ועיקר מלת עירוב בדברים אלו אינה בתחלת הנחתה אלא גבי חצירות והושאלה לתחומין ולתבשילין לפי שאף הן נעשין באוכל. והראב"ד כתב שאינו כך אלא שהוא מערב צרכי שבת על י"ט לעשותו יחד ואפשר שאף בתחומין יאמר כן שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך ונכון הוא עכ"ל:
ועירוב זה פר"ת שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל וכו' שם במשנה דעושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת בש"א שני תבשילין ובה"א תבשיל אחד כתב הרא"ש ר"ת היה אומר דפלוגתא דב"ש וב"ה הוא בבישול דב"ש סברי דלבשל סגי בתבשיל אחד וכן משמע לישנא דמתניתין דלא הזכיר אלא בישול אבל לאפות אף בית הלל מודו דבעינן פת דכולהו אית להו דר' אליעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי והא דאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא לצורך בישול קאמר וכל מילי בכלל בישול דכתיב ויבשלו את הפסח וכן להחם חמין כדאיתא בפרק כירה (מ:) גבי מים הפושרים זהו בישולו אבל אפייה לאו בכלל בישול הוא כדאשכחן דפת ושלקות הוו שתי גזירות ומ"מ הוצאה והדלקה שריין אע"ג דלא הוו בכלל פת ותבשיל דלא אצרכוה רבנן אלא בעיקר תיקון הסעודה ור"י אומר מה שמדקדק ר"ת מפת ושלקות דאין אפייה בכלל בישול אינה ראיה אלא אפי' הוי בכלל הוציאוה מכללו לפי שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה כמו בשלקות ואח"כ הוסיפו לאסור את הפת והא דדרשינן את אשר תאפו אפו לאו ד"ה הוא דתניא בתוספתא העושה תבשיל מערב י"ט אופה ומבשל עליו בשבת ומטמין עליו את החמין: עוד תניא התם רשאין בני מבוי לעשות תבשיל ולאפות ולבשל עליו ובהדיא פליגי ר"א ור' יהושע בירושלמי וז"ל כתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו רא"א אופין על האפוי ומבשלין על המבושל ור' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל וקי"ל דר' אליעזר שמותי הוא ונהגו להחמיר כדברי ר"ת וכ"כ בה"ג וכ"כ רבי' שמשון הזקן עכ"ל והר"ן סתר דברי ר"ת והעלה דא"צ פת ושכן דעת הרי"ף ז"ל וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם בפ"ו: והמרדכי כתב כדעת ר"ת דבעינן פת ותבשיל והתוס' כתבו שר"י חולק על ר"ת ומ"מ אור"י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך פת ותבשיל וכן עמא דבר עכ"ל וה"ה כתב בפ"ו דע שבתבשיל אחד בלא פת סגי וכ"נ מן ההלכות וכ"כ מקצת הגאונים וזה דעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל וכדברי רבי' אלא שנהגו להחמיר להצריך פת ותבשיל להוציא מידי כל ספק עכ"ל. וכתב הגה"מ שר"י ורבו של רש"י היו נוהגים לערב בפת ותבשיל וכן פשט המנהג ומיהו היכא דאירע דלא עירבו אלא בתבשיל לבד סומכים על כל הנך רבוותא דשרו. כתב המרדכי שם דאיתא בירושלמי עירובי תבשילין כך הם בפת כביצה ותבשיל כזית והא דקאמר פת כביצה ותבשיל כזית פליג אתלמודא דידן דמשמע שיעור כזית ולא מפליג בין פת לתבשיל ע"כ :
וצריך שיהא התבשיל ראוי ללפת בו הפת לאפוקי דייסא שם בגמרא (%דף ז') איכא תרי לישני ופסקו הפוסקים כלישנא בתרא שהוא אמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא מ"ט מידי דמלפת בעי' ופת לא מלפת ודייסא נמי לא מלפתא דא"ר זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ופירש"י דמלפת. ליפתן בעינן דמוכחא מלתא שעשוי לשבת ופת לא מלפת הלכך לא מוכחא מלתא שהרי בכל יום יש לחם. וכתב ה"ה וכ"ש פירות דלא ופשוט הוא וכבר נתבאר בסמוך דהא דאמרינן אבל פת לא לדעת ר"ת היינו לצורך בישול אבל כדי לאפות בעינן פת:
ומ"ש ומיהו כל מיני תבשיל צלי שלוק ומבושל ראוי לכך ברייתא שם ופירש"י שלוק. מבושל הרבה מאד: מבושל. כהלכתו: ודע דבברייתא איתא דכבוש ראוי לכך וכתבוהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ופירש"י כבוש. בחומץ וחרדל ומיני ירקות ולא ידעתי למה השמיטו רבי' ואפשר שטעמו מפני שהוא סובר דבלא חומץ נמי כל ששהא בדבר לח יום אחד מיקרי כבוש כמ"ש בספר י"ד סימן פ"ז וכיון דדגים מלוחים אין מערבין עליהם בלא בישול כמו שיבאר בסמוך ממילא אידחיא לה האי ברייתא דקתני דמערבין בכבוש דהא דגים מלוחים כבוש מיקרי ואפי' הכי אין מערבין בהם ומ"מ לענין הדין סומכים על דברי הפוסקים שכתבוהו. גרסינן תו בברייתא דאפילו קולייס האספנין שהדיחן בחמין מעי"ט סומכין עליו משום ע"ת ופי' רש"י קולייס האספנין. דג מליח הוא ונאכל כמות שהוא חי אלא שנותנין עליו חמין וזהו בישולו והרמב"ם כתב וז"ל אפי' דגים קטנים שהדיחן במים חמין והדחתן הוא בישולן לאכילה ה"ז סומך עליהם וכתב ה"ה שזהו פי' מאי דתניא דאפי' קולייס האספנין שהדיחן בחמין מעי"ט סומכין עליו משום ע"ת. כתב הרמב"ם דמעושן יוצאין בו משום ע"ת וכ' ה"ה שהוא ירוש' בפ' הנודר מן המבושל. גרסי' תו בירוש' בההוא פירקא כל אוכל שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג ויוצאין בו משום ע"ת וכתבו הר"ן בסוף תעניות והמרדכי בה' ט"ב שבתחלת מ"ק וכ"כ הגה"מ בשם סמ"ג פ"ה מה' תעניות יוצאים בתפוחים מבושלים משום ע"ת כדמוכח בירושלמי דנדרים:
ואפי' עדשים שנשארו בשולי קדירה ושמנונית שנדבק בסכין גורדו וסומך עליו ובלבד שיהא בו כזית פשוט בפ"ב דביצה פירש רש"י שבשולי קדירה. שנשארו בלא מתכוין סומך עליהם מעי"ט לשם עירוב ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי: גורדו. מעי"ט. כתב המרדכי פירש"י סומך עליהם מעי"ט ולא בי"ט עצמו וכן פר"י דצריך להתנות מעי"ט ולומר אם אשכח לעשות ע"ת אסמוך ע"ז התבשיל או על שמנונית זה הנגרד מן הסכין ואשמעינן רבי חייא דהא דתנן עושה תבשיל ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד היכא דשכח עבדין כדפר"י ובירושלמי איכא פלוגתא אם צריך להתנות מעי"ט ואיכא מ"ד שא"צ להתנות מעי"ט גם ע"ז סמך הר"ש מבונביר"ק והתיר לסמוך עליהם בי"ט עצמו בלא תנאי משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ל. ולטעמיה אזיל הר"ש מבונביר"ק שסובר שבי"ט שני עצמו יכול לערב כמ"ש בס"ס זה בס"ד ושם אכתוב שאין לסמוך על דבריו: ומ"ש דאשמעינן רבי חייא דהא דתנן עושה תבשיל ה"מ לכתחלה וכו' שנראה מדבריו שאין סומכין על עדשים שבשולי קדירה אלא בדיעבד דוקא לא משמע לי הכי מפשטא דמלתא אלא לכתחלה נמי סומכין על עדשים שבשולי קדירה או על שמנונית שנדבק בסכין שאם אין לו בעי"ט שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדירה או אותו שמנונית שנדבק בסכין יכול לערב עליהם לכתחלה:
ומ"ש רבינו שזהו שיעורו בין בתחלתו בין בסופו בין לאחד בין לאלף גם זה בפ"ב דביצה א"ר אבא אמר רב ע"ת צריכין כזית בין לא' בין לק' תנן אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת מאי כל שהו לאו אע"ג דליכא כזית לא דאית בהו כזית ת"ש תחלתו וסופו אין לו שיעור מאי לאו אין לו שיעור כלל לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה: ופירש"י סופו. אכלו או שאבד ושייר ממנו קצת: למטה. לא פחות מכזית:
ומ"ש וי"א דוקא שבשלו העדשים מעי"ט וכו':
דגים קטנים מלוחים אע"פ שאין בישולם בישול וכו' גם זה בפ"ב דביצה א"ר אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עו"ג א"ר יוסף ואם צלאן עו"ג סומך עליהם משום ע"ת וכתב הרא"ש אפי' מלחן עו"ג וצלאן דמליחת עו"ג לא אסרה אע"פ שנאכלים מחמת מלחן חיים דלא אסר אלא בישולי עו"ג וצליית העו"ג לא אסרתם כיון דנאכלים חיים וכתב הר"ן אם צלאן עו"ג סומך עליהם משום ע"ת שאע"פ שאין בו משום בישולי עו"ג לאו משום דלא ליהוי תבשיל אלא דהתם משום איקרובי דעתא הוא וכל שנאכל כמות שהוא חי אין קירוב הדעת בבישולו אבל מ"מ כיון דתבשיל מיהא הוי סומכין עליו משום ע"ת:
ומ"ש אבל במליחה בלא בישול לא אף ע"פ שנאכלין מחמת מלחן כן משמע מדברי הגמ' ודברי הרא"ש שכתבתי בסמוך:
מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני העיר וה"מ למי שהוא טרוד וכו' שם (טו:) ושלחו מנות לאין נכון לו מאי לאין נכון לו למי שלא היה לו להניח ע"ת אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח פושע הוא וכתב הרא"ש למי שלא היה לו להניח ע"ת כגון שהיה טרוד מעי"ט ולא היה לו פנאי להניח אבל היה לו פנאי להניח ולא הניח פושע הוא דכל אדם חייב להניח ע"ת ואין לו לסמוך על גדול העיר שמניח על כל בני העיר כדאמרינן לקמן שמואל מערב אכולה נהרדעא ר' אמי ור' אסי מערבי אכולה טבריא דודאי כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו ונ"מ למי שהיה טרוד ולא היה יכול לערב או ששכח ולא עירב אבל לכתחלה אין לו לאדם לסמוך על עירוב של גדול העיר אלא צריך כל אדם להניח בביתו עירוב ואם נזכר ולא הניח עירוב ולכתחלה סומך על עירוב של גדול העיר פושע הוה ואינו יוצא בעירובו כדאמרינן לקמן ההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דשמואל יומא חד חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אנחי ע"ת א"ל סמוך אדידי לשתא אחרינא חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אנחי ע"ת א"ל פושע את לכ"ע שרי לדידך אסור עכ"ל וכך הם דברי רבי' אבל רש"י פירש בההיא עובדא דסמיא לדידך אסור שאין דעתי על המזידים והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים נראה דטעמא משום דשמואל לא היה דעתו על הפושעים הא לא"ה הוה מהני גם לפושעים וכן כתב הרשב"א בתשובה וז"ל א"ל פושע את לכ"ע שרי לדידך אסור נ"ל טעמא שאין דעת המניח על הפושעים אבל אם אמר המניח בפירוש שהוא מניח אף על הפושעים הוא סומך לעולם על מי שהניח ומיהו ממה שפירש הר"ן פושע את דכיון דעציבת גלית אדעתך שאינך רוצה לסמוך בשל אחרים ולא הנחת ואף אני אין דעתי על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי ע"כ דמשמע דאם היה דעתו של שמואל גם על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עליו הוה מצי סמיא לסמוך עליו וכן אם היה דעתו של סמיא לסמוך בשל אחרים היה יכול לסמוך על עירובו של שמואל אין להכריח דפליג אדברי הרא"ש דהני פושעים דדייקינן שם היה דעתו של שמואל עליהם שהם יכולין לסמוך עליו היינו פושעים בגדול העיר ואינם רוצים לסמוך עליו אבל מי שהוא פושע שלא להניח עירוב איכא למימר דלא מהני וכדכתב הרא"ש ועל מאי דמשמע מדברי רש"י יש לתמוה מדאמרינן אבל היה לו להניח ולא הניח פושע הוא ואמאי קרי ליה פושע כיון שיכול לסמוך על גדול העיר וי"ל דהא דיכול לסמוך על גדול העיר היינו בשעבר ולא הניח אבל לכתחלה מודה רש"י שצריך כל אדם לערב בביתו ואם לא עירב בביתו מיקרי פושע אע"פ שהוא יכול לסמוך על גדול העיר ולדעת הרא"ש בדיעבד נמי אינו סומך על גדול העיר כיון שנזכר ולא הניח ורבי' ירוחם אחר שכתב דברי הרא"ש כתב אבל מורי ה"ר אברהם בן אסמעאל כתב ומסתברא דהאידנא דנהגו שש"צ מערב אכל בני מתא ומכריז מותר לסמוך עליו לכתחלה ולא הוי פושע ע"כ וזה כדברי רש"י והרשב"א: כתב הכלבו התירו בעלי הוראה לסמוך על עירוב אפי' מי שהניח עירוב ואבד ואע"פ שגילה דעתו כשהניח עירובו שאין בלבו לסמוך על עירוב חבירו אם יאבד עירובו ואין בעירובו שהניח גילוי דעת ע"כ :
ומ"ש וכשמערב על אחרים צריך שיכוון בדעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו בפרק שני דביצה פשיטא דעת מניח בעינן:
ומ"ש וא"צ לפרט אלא שמניח בכלל על כל בני העיר ודי שם (טז.) שמואל מערב אכולה נהרדעא רבי אמי ורבי אסי מערבי אכולה טבריא:
ומ"ש וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו גם זה שם ועד כמה עד תחום שבת ופי' רש"י דלעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם ונראה מדבריו שאם פירש שהוא מערב אף על אותם העומדים חוץ לתחום מהני אבל הר"ן כתב עד תחום שבת דמסתמא דעתו על כל הנמצאים בתחומו אבל טפי מהכי אפשר דאפי' בשפירש ומתנה לא מהני שאינו בדין שיערב אחד על כל העולם. וכתב ה"ה בשם הרשב"א אפילו עירב עירובי תחומין ויכול לבא אינו סומך עליו שלא נתן דעתו מן הסתם אלא על אותן שהן תוך תחומו ולפיכך אם פירש אפי' על מי שיכול לבא אצלו ע"י עירובי תחומין אף הם סומכין עליו ע"כ וזה דעת התוס' ואין לדברים אלו ראיה עכ"ל:
ומ"ש אבל אותו שהניחו בשבילו א"צ לדעת בשעת ההנחה לעיל קאי וה"ק כשמערב על אחרים צריך שיכוין בדעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו אבל אותו שהניחו בשבילו א"צ לדעת בשעת הנחה ודין זה בעיא שם ופשטינן מדמכריז ר' יעקב בר אידי כל מי שלא הניח ע"ת יבא ויסמוך על שלי ומדמכריז משמע שלא היו יודעין בדבר בשעת הנחה וכתב הר"ן דשמואל ור' אמי ור' אסי דהוו מערבי אכולה מתא ולא הוו מכרזי משמע שמתוך שהיו רגילין בכך כבר היה הדבר נודע לכל אנשי המקום וסומכין עליהם ומהא שמעינן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל ורבי אמי ור' אסי א"צ להכריז אלא סומכין עליו מן הסתם אבל מי שאין דרכו להניח כר' יעקב בר אידי צריך להכריז עכ"ל:
ומ"ש וצריך לזכות ע"י אחר פשוט בפרק חלון (עט:):
ומ"ש ואינו מזכה לא ע"י בנו ובתו הקטנים וכו' כ"כ הרי"ף והרא"ש בפ"ב דביצה ולמדוה מהמשנה השנויה בפרק חלון (עט:) אצל עירובי חצירות וגם הרמב"ם כתב בפ"ו כל שזוכה בעירוב שבת זוכה בע"ת וכל שאינו זוכה באותו עירוב אינו זוכה בזה:
ומ"ש וקטן שאינו סומך על שלחן אביו חשיב כגדול וגדול הסומך על שלחן אביו חשיב קטן כבר נתבאר בסימן שס"ו שזה הוא דעת הרא"ש ושהרמב"ם והרי"ף וגדולים אחרים חולקים עליו וכתב שם רבי' שטוב להחמיר כדברי שניהם ומיהו היינו לכתחלה אבל בדיעבד כל אחד מהם חשיב גדול דכיון דמידי דרבנן הוא סומכים על דברי המיקל: וכתב בהגהת סמ"ק גבי עירובי חצירות דאפי' לדברי האומר דגדול הסומך על שלחן אביו חשיב קטן לאחר שנשא אשה לא מהני סמיכות שלחן וכ"כ הכלבו בשם הר"פ: וכתב הרא"ש בפ"ב דביצה ובפ' חלון דעבדו ושפחתו העברים אע"פ שסמוכים על שלחנו לא הויא ידם כידו דדוקא בנו גדול הוא דהויא ידו כיד אביו לפי שרגיל להיות תמיד סמוך על שלחנו אבל אחר הסמוך על שלחן בעה"ב אין מציאתו לבעל הבית ואפי' אוכל אצלו בחנם כ"ש עבדו ושפחתו העברים דבשכרן קא אכלי והוא מדברי התוס' בפרק התקבל (גיטין סד:) ובפ"ק דמציעא (יב:): כתב הכלבו שמזכה ע"י עבדו ושפחתו העברים אפי' הם קטנים שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מד"ס והא דמזכין עירוב ע"י קטן כתבו הרמב"ם בה"ע פ"ו וכתב ה"ה דהכי איתא בפרק התקבל:
ואשתו פסק הרב אלפס ור"י שמזכה להם על ידה דברי הרי"ף בפ"ב דביצה וכן דעת הרמב"ם וכתב הרא"ש על דברי הרי"ף ולי נראה דאין מזכה ע"י אשתו דהא דאמרינן גבי עירובי חצירות במזכה על ידי אשתו מוקי לה בשילהי נדרים (פח:) בשיש לה בית באותו חצר דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אבל אין לה בית באותו חצר לא דיד אשה כיד בעלה ובע"ת אין אדם צריך לזכות לאשתו ולבני ביתו אלא כשהוא עירב כלם מותרין וכיון דאין צריך לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוה אעירובי חצירות כשאין לה בית בחצר אבל הר"ן כתב דליתא דכי אוקימנא התם הכי ה"מ אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא פ"א דקידושין (כג:) אבל לרבנן דפליגי עליה דר"מ התם לא צריכינן בעירובי חצירות שתהא לה בית באותו מבוי הלכך מצי מזכה על ידי אשתו עד כאן לשונו ולענין הלכה נקטינן ככל הני רבוותא דשרו לזכות על ידי אשתו:
כיצד הוא עושה לוקח העירוב בידו ונותנו למי שיש לו זכות וכו' דבר פשוט הוא דברוצה לערב על אחרים מיירי ומפני כך צריך לזכות דאילו באינו רוצה לערב על אחרים אינו צריך לזכות כלל אלא לוקח העירוב בידו ומברך ואומר בדין עירובא יהא שרי לנא לאפויי וכו' כתב הר"ן בפ"ב דביצה צריך הזוכה להגביה מן הקרקע טפח דכיון דברשות מזכה הוא לא מצי זכי בלא הגבהה דהכי תני לה בתוספתא גבי עירובי חצירות ורבי' לא הזכירו כאן לפי שסמך על מ"ש בסימן שס"ו לגבי עירובי חצירות דמשם נלמד לע"ת:
ואומר בדין יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא וכו' הרי"ף והרמב"ם לא כתבו אלא לאפויי ולבשולי וכתב ה"ה יש מי שהוסיף בנוסח האמירה להדליק את הנר וכ"כ בעל ההלכות למיפא ולבשולי ולמיעבד כל צרכין ולאדלוקי שרגא וכתב הרשב"א שכן ראוי לומר עכ"ל וכ"כ הרא"ש והר"ן בפ"ב דביצה גבי מתני' דג' דברים ר"ג מחמיר כדברי ב"ש ואכתוב דבריהם לקמן בס"ד:
אע"פ שהניח עירוב כתב א"א ז"ל שאינו יכול לבשל מיו"ט ראשון לשבת כ"כ בתשובה ונתן טעם משום דודאי יום ראשון עיקר ויו"ט שני אינו אלא משום גזירה וכו' וכיון שאפשר לו לשחוט בב' שהוא כחול למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קודש וכ"כ רבינו ירוחם בשם המפרשים וכ"כ הר"ן בפ"ב בשם רבינו אפרים דאינו מבשל מיו"ט ראשון לשבת ונתן טעם משום דשבת קרובה התירו ע"י עירוב שבת רחוקה לא התירו וכ"כ ה"ה בשם העיטור וגם הרשב"א כתב בתשובה דאינו מבשל מי"ט ראשון לשבת על ידי עירוב מהטעם שכתב הירושלמי ואע"פ שכתב שמתוך גירסת הירושלמי הוא מסופק בדבר נקטינן ככל הנך רבוותא דפשיטא להו דאסור: כתב הגה"מ דאיתא בירושלמי מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת ופי' ראבי"ה כגון שב' ימים של י"ט הם שבת וע"ש ואשמעינן שצריך בעי"ט שניהם עכ"ל נראה שר"ל שצריך שיאמר בעירוב זה יהא מותר לבשל מיו"ט לחבירו ומי"ט לשבת שאע"פ שאינו מבשל אלא ביום א' לצורך יום אחר כיון שאותו יום שמבשלים לצרכו יש לו ב' שמות צריך להזכירו בב' שמותיו וקשה לי שאין הלשון מכוון דמשמע דבשני ימים הוא רוצה לבשל לצורך שני ימים אחרים ואינו כן אלא ביום א' רוצה לבשל לצורך יום אחר וכך היה ראוי לומר מי"ט לחבירו שהוא י"ט ושבת והמרדכי בפ"ב דביצה כתב דברי ראבי"ה בע"א וז"ל והא דקאמר הירושלמי מי"ט לחבירו פי' ראב"יה כגון אם חל י"ט ע"ש ושבת אז צ"ל מי"ט לחבירו דהינו נמי מיום טוב לשבת ע"כ ולפ"ז אפשר דה"ק או יאמר מי"ט לחבירו או יאמר מיום טוב לשבת דבאיזה מהם שיאמר ש"ד ומצאתי כתוב שיתכן לפרש הירושלמי הזה כגון שחל סוכות בה"ו ואם הותיר פת ביום ה' יאכלנו ביום ה' אחריו שגם באותו יום יהיה י"ט אע"פ שיש ימי חול בינתיים צ"ל י"ט דהכנה שייך בה משום דסעודת י"ט חשובה מידי דהוי אביצ' ואי משום ימי היתר שבינתיים ודכוותייהו לענין ביצה שרי לא דמי דהתם ממילא הכא בידים ע"כ ודברי התוס' בריש ביצה בהפך שהרי כתבו דלא שייך הכנה אלא בביצה שהוא דבר חדש שלא היתה מעולם ולא היתה ראויה כלל מעיקרא אבל דבר שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא כגון אפייה ובישול לית ביה משום הכנה:
ומ"ש ויכול להניח העירוב ע"ד להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים אפילו לי"ט אחר ברפ"ב דביצה (טו:) בעי מ"ט תקנו ע"ת אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול וכתב הרא"ש יראה דנפקא מינה בין אלו ב' הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט וי"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערב עי"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה וכ"כ המרדכי בשם הירושלמי דע"ת של י"ט ראשון מועיל גם לאחרון ובלבד שיאמר בפירוש עד מוצאי י"ט האחרון וכ"כ הגה"מ וכ' עוד אבל להניח בי"ט א' שיועיל בכל י"ט שבאותה שנה לא ולא דמי לעירובי חצרות שמניח בפעם אחת לכל שבתות השנה משום דהכא הוי טעמא כדמפרש רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט ואי מקדים לערב כולי האי אין לך שכחה גדולה מזו עכ"ל. ויש להסתפק בדברי הרא"ש אם הוא סובר כדברי ההגהות ולפיכך כתב דבי"ט של סוכות יכול לערב עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה ולא כתב לערב בי"ט אחד שיועיל בכל י"ט שבאותה שנה או אם סובר דנקטינן כרב אשי ומפני כך כתב דבי"ט של סוכות יכול לערב עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה דאילו לטעמא דרבא אינו יכול לערב מי"ט ראשון לי"ט אחרון דכיון דמרחק כמה יומי אין לך שכחה גדולה מזו וכיון דהלכה כרב אשי לית לן למיחש לשמא יברור כלל ואם כן אפי' מי"ט אחד לכל י"ט שבשנה יכול לערב ומה שלא כתב הרא"ש כן היינו מפני שאין דרך תבשיל להתקיים כ"כ ומיהו אי מערב במעושן שהוא עשוי להתקיים זמן הרבה אה"נ שיוכל לערב מיו"ט אחד לכל ימים טובים שבשנה לדעת הרא"ש וזה נראה יותר וכ"נ מדברי רבי' שסתם וכתב שיכול להניח העירוב ע"ד להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים אפי' לי"ט אחר והכלבו כתב יש לעיין אם יניח ע"ת קודם י"ט ב' ימים או יותר אם יועיל לו ועל זה כתב ה"ר נתנאל לחומרא דאין לשנות מנהג עי"ט בלא ראיה ברורה ואין לנו אלא לשון משנתינו עושה אדם ע"ת מעי"ט וסומך עליו לשבת וגם הברייתות והתלמוד כך הוא ועוד כיון דאין אופין [#אלא] על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל אין כבוד י"ט בתבשיל שכבר עברה צורתו ואין בתבשיל שייך זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכן טעמא דכולהו אמוראי לא שייכי אלא עי"ט ועוד האריך בטעמו של דבר ולענין הלכה לכתחל' נקטינן להחמיר ובדיעבד להקל כיון דמידי דרבנן הוא:
נאכל או נאבד קודם שבישל לשבת אינו יכול לבשל עליו וכו' משנה בפ"ב דביצה אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה ואם שייר ממנו כל שהו סומך עליו לשבת וכבר כתבתי דמפרש בגמרא דשייר ממנו כל שהו לאו דוקא דלעולם בעינן שישתייר ממנו כזית וכל שנשתייר ממנו פחות מכזית אינו סומך עליו ורבינו נגרר כאן אחר לשון המשנה וכתבה כמות שהיא וסמך על מ"ש לעיל שכזית הוא שיעור העירוב בין בתחלתו בין בסופו:
ומ"ש ולאחר שהכין צרכי שבת יוכל לאכלו מיד ברייתא שם:
ומ"ש התחיל בעיסתו ונאכל העירוב ואמר אביי גומר ג"ז שם:
ומ"ש בשם הרא"ש איכא לאסתפוקי במלתיה דאביי וכו' עד והדבר שקול עד יבא יורה צדק ג"ז שם. והר"ן ג"כ נסתפק בכך וה"ה כתב בהשגות א"א נ"ל שאם אפה ולא בישל או בישל ולא אפה ונאכל העירוב או אבד מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת ע"כ וסברא נכונה הוא שמה שנעשה בהיתר אפי' נתכוין בו לצורך י"ט יכול הוא להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך לי"ט עכ"ל:
מי שלא עירב אסור להדליק נר של שבת כ"כ הרא"ש והר"ן שם גבי מתניתין דג' דברים ר"ג מחמיר כדברי בית שמאי ודקדקו כן מן הירושלמי אבל מדברי הרמב"ם שכתבתי אצל נוסח לשון העירוב נראה דהדלקת הנר אינו תלוי בעירוב:
וכשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים וכו' שם (יז.) איבעיא להו מי שלא הניח ע"ת הוא נאסר ואין קמחו נאסר או דילמא הוא נאסר וקמחו נאסר למאי נ"מ לאקנויי קמחו לאחרים אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר צריך לאקנויי קמחו לאחרים ואי אמרת הוא נאסר ואין קמחו נאסר לא צריך לאקנויי קמחו לאחרים מאי ת"ש מי שלא הניח ע"ת ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואופין ומבשלין לו ש"מ הוא נאסר וקמחו נאסר ש"מ ופי' הר"ן לאקנויי בלשון מתנה בלא סודר אלא כשאר מטלטלין הניקנין במשיכה . והמרדכי כתב בה"ג התיר להקנותו בי"ט משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאין בהם כל העם ע"י מתנה ע"מ להחזיר ודכוותיה קונין בש"מ ואפי' בשבת עכ"ל ואיני מבין דבריו דאי בלשון מתנה בלא סודר מאי איריא משום מצוה בלא מצוה נמי אמאי ליתסר ואי בקנין סודר מאי מייתי מלולב הא גבי לולב לאו בקנין סודר מקנינן ועוד דכיון דאפשר להקנות לו קמחו במשיכה תו ליכא מצוה בקנין סודר ולמה התירוהו. ואפשר דאפי' להקנות במשיכה בלא קנין סודר סובר המרדכי דאסור משום דמחזי כמקח וממכר ובמקום מצוה התירו:
ומ"ש רבי' שהטעם שאסור לבשל לאחרים אפי' בביתם הוא מפני שאין העולם יודעים שהוא לאחרים אינו נראה דמה יודעים העולם אם זה עירב או לא עירב ועוד שאפי' אם יודעים שלא עירב כיון שאינו מבשל בביתו אלא בבית אחרים הא מוכח מלתא דלאחרים הוא מבשל אלא טעם הוא מפני שכיון שלא עירב הוא נאסר לאפות ולבשל כלל לא לו ולא לאחרים כשם שאסור לבשל מי"ט לחול לא לו ולא לאחרים:
ומ"ש על דברי בעל העיטור ולא נהירא דבהדיא גרסינן אינו אופה לאחרים אפשר לומר שבעל העיטור מפרש דהא דאמרינן אינו אופה לאחרים היינו לומר שהקמח שלו אינו אופה אותה לא לו ולא לאחרים דקמחו נאסר כ"ז שהוא שלו אבל קמח של אחרים שהניחו עירוב מותר לו לאפותו לצרכם דשלוחו של אדם כמותו ומ"מ פשטא דברייתא לא משמע אלא אפי' קמח של אחרים שהניחו עירוב אסור לאפותו ואפי' לצרכם וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל:
ואם עבר במזיד ובישל מותר לאוכלו אבל אם הערים לבשל שתי קדירות וכו' שם איבעיא להו עבר ואפה מאי ואתינן למיפשטא מדתניא אכלו עד שלא בישל עד שלא הטמין ה"ז לא יבשל ולא יטמין אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור וש"מ דאם עבר ואפה אסור ודחי רב אשי שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד ולא איפשטא בעיין ופירש"י שלא יערים לאחר שבישל לצורך לומר עוד אני צריך להזמין אורחים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדירה אחת אם ירבה לשבת הא אמרינן דאפי' לחולשרי כדלעיל ממלאה אשה קדירה בשר ואע"פ שא"צ אלא לחתיכה אחת וכתב הרא"ש דמשמע מדברי רב אשי ואינך אמוראי דדחו להך פשיטותא מסתבר להו משום כבוד שבת אין לקונסו וגם הר"ן כתב דכיון דלא איפשטא בעיין הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וכ"פ הרמב"ם וכתב ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד שאם תתיר למערים נמצאו הכל מערימין וישתקע שם ע"ת אבל המזיד אינו מצוי: כתב הכלבו בשם הר"פ אפשר לומר דוקא לו אבל לאחרים מותר וכ"כ בתשובת שאלה עכ"ל ומשמע מדבריו דאמערים קאי: כתוב בהג"א אבל בשוגג פירש ריב"א דשרי ולא כדברי רבי' יואל והמחמיר תע"ב או שמא אין להחמיר כדי שלא ימנע משמחת י"ט אלא מתירין לו בדיעבד ומלמדין אותו שלא יעשה כך יותר והכל לפי ראות עינו של החכם ששואלין אותו יעשה מא"ז עכ"ל כתב המרדכי בפ"ב דביצה שמי שלא עירב יבשל בהשכמה לי"ט הרבה בקדרה אחת ויותיר לשבת דבכה"ג אפילו לצורך חול שרי כדתניא ממלאה אשה קדירה וכו' וכן כתב סמ"ק ופשוט הוא וכבר כתב כן רבינו בתחלת סימן זה ור"י כתב מי שלא הניח ע"ת יכול לבשל ולאפות לצורך י"ט ואוכל מכל מין ומין ואם יותיר יותיר כמ"ש למעלה עכ"ל ונראה שזו היא ששנינו אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת והיינו ודאי אפילו בכמה קדירות ומשמע דקודם אכילה דוקא הוא דשרי אבל אחר אכילה לא וכמ"ש בסימן תק"ג ואע"פ שיש מי שמתיר סברא זו עיקר וכבר כתבתי שם דמדברי רש"י נראה דקודם אכילה נמי כל המבשל קדירות יותר מכדי צורך היום הוי מערים ואסור מיהו היכא דאוכל מעט מכל אחד כיון דקודם אכילה הוא מבשלם אפשר דלרש"י נמי שרי:
ומ"ש ואם אין אחרים שעירבו שיוכל להקנות להם התירו לו חכמים משום כדי חייו וכו' בפ"ב דביצה אמתני' דג' דברים ר"ג מחמיר כדברי ב"ש אין טומנין את החמין מי"ט לשבת אמרינן בגמרא היכי דמי אי דאנח ע"ת מ"ט דב"ש ואי דלא אנח ע"ת מ"ט דב"ה א"ר הונא לעולם שלא הניח ע"ת וכדי חייו שרי ליה רב הונא לטעמיה דא"ר הונא מי שלא הניח ע"ת אופין לו פת אחד ומבשלין לו קדירה אחת ומחממין לו קיתון אחת ומדליקין לו את הנר משום רבי יצחק אמרו אף צולין לו דג קטן וכתב הרא"ש יש מדקדקים מדקתני אופין לו ומבשלים לו משמע דאחרים עושין לו אבל לא הוא עצמו וליתא שאם יש אחרים שעירבו יקנה להם קמחו ויעשו לו כל צרכיו ועוד מאי קאמר משום כדי חייו שרו ליה רבנן מה הוצרכו להתיר זה כיון שיכול להקנות להם קמחו הלכך מיירי בדליכא מאן דעירב ומשום כדי חייו התירו לעשות דבר מועט ואופין ומבשלין אבני ביתו קאי וכן משמע בירושלמי וכך כתב הר"ן וכתב דהכי קיי"ל אבל הרי"ף והרמב"ם השמיטו האי מימרא דרב הונא וכתב ה"ה שהם סוברים שאינה הלכה אבל הרז"ה והרשב"א פסקו וכ"כ בספר קצר שלו לא היו שם אחרים להקנות קמחו או שלא רצה להקנות קמחו לאחרים אופין לו בצמצום פת אחד וטומנין לו קדירה אחת וצולין לו דג קטן ומדליקין לו את הנר עכ"ל ונראה דטעמא דהרי"ף והרמב"ם הוה משום דרבא אוקי מתניתין בשהניח ע"ת וכ"ת א"ה מ"ט דב"ש שאני הטמנה דמוכחא מלתא דאדעתא דשבת קא עביד ומשמע דרבא לית ליה הא דרב הונא ואע"ג דתניא כוותיה דרב הונא מאחר דרבא בתרא הוה לא חש לה אנן נמי לא חיישינן לה ורבי' שכתב ואפי' הוא עצמו נראה שהוא סובר כמו הרשב"א שאף ע"פ שיש כאן מי שעירב אם לא רצה זה שלא עירב להקנות לו קמחו מותר לאפות היא עצמו פת אחת וכו' אפשר שסובר שכן הוא דעת הרא"ש ג"כ אע"פ שדבריו סתומים דאילו כדמשמע לכאורה מדברי הרא"ש דדוקא בדליכא מאן דעירב איירי אבל איכא מאן דעירב לא מאי ואפי' הוא עצמו דקאמר הא כיון דאין כאן מי שעירב הוא ואחרים שוים הם וכדברי הרשב"א מצאתי בתשובה אשכנזים וז"ל ועוד נ"ל אפי' איכא אחריני שעירבו שרי איהו למיעבד כל הני לנפשיה ואף ע"ג דאפשר באחרים ובאקנויי קמח לאחרים חדא דלא אשכחן פלוגתא בהכי אלא לגמרי שרי משום כדי חייו ועוד בידי ראייה פשוטה מתוספתא דביצה פ"ב הרי שישכח ולא עירב עירבו אחרים מותרים לעשות לו או משלו או משלהם בהקנאה אם בא לעשות יותר מכדי חייו אבל דבר מועט יכול לעשות אפי' הוא כגון הדלקת הנר ומילוי מים ולכאורה ה"ה פת אחד וקדירה אחת דהא הדלקה מניח בהדייהו כי שרית ליה משום כדי חייו עכ"ל : כתב הרא"ש מדקאמרו מדליקין לו את הנר משמע מי שלא עירב אף להדליק אסור ומדליקין לו את הנר דקאמר היינו נר אחד כמו פת אחד וקיתון אחת אע"פ שלא פי' כן לכן נהגו כשמניח עירוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ולאטמוני ואע"פ דפירשתי לעיל שלא תיקנו אלא לעיקר סעודה היינו דא"צ לעשות העירוב אלא מפת ותבשיל שהוא עיקר סעודה אבל צריך להזכיר כל דבר שאסור לעשות בלא עירוב עכ"ל וכ"כ הר"ן ודחה דברי החולקים בזה וכתב שכן דעת בה"ג וכן משמע בירושלמי וכן דעת התוס' וכתבו שאפי' הניח עירוב אם לא הזכיר הדלקה אסור להדליק לו רק נר אחד ונראה שכל זה שלא כדעת הרי"ף והרמב"ם שהרי לא הזכירו בנוסח דברי העירוב לאדלוקי שרגא וגם המרדכי אחר שכתב דעת ר"ת כתב אמנם בירושלמי אינו מזכיר רק לאפויי ולבשולי ומ"מ ה"ה כתב יש מי שמוסיף בנוסח האמירה להדליק את הנר וכן כתב בה"ג למיפא ולבשולי ולמיעבד כל צרכין ולאדלוקי שרגא וכתב הרשב"א שכן ראוי לומר עכ"ל:
וכתב הר"מ שיכול לחפש בחדר שום חפץ וכו':
ואם נזכר ביום הראשון של יו"ט יכול לערב בתנאי שיתנה ויאמר אם היום קודש וכו' פשוט בפ"ב דביצה (יז.) ואם יש חילוק בין זמן זה לזמן שהיו מקדשים ע"פ הראייה כתב רבינו בסימן שאח"ז:
ומ"ש בשם ה"ר אפרים דוקא דאית ליה מידי דבשיל מאתמול וכו' כ"כ הר"ן בשמו וכתב שכ"נ מן הירושלמי:
ומ"ש אבל י"ט של ר"ה לא פשוט בפ"ק די"ט ופי' רש"י דטעמא מפני שהוא כיום ארוך ושניהם קודש בס"פ במה מדליקין (לד.) אהא דתנן ספק חשיכה מערבין ואקשינן רישא אסיפא ושנינן כאן בעירובי חצירות כאן בעירובי תחומין כתב המרדכי ה"ה ע"ת ספק חשיכה מערבין ודבר פשוט הוא: כתב המרדכי בפ"ב דביצה שהורה הר"ש מבונבורג לעשות ע"ת עכשיו בי"ט ב' ופוסק בד"ס הלך אחר המיקל והלכתא כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת ופריך אפי' בי"ט שני נמי ומשני שמא יפשע משמע הא לא"ה יכול להניח עירוב תבשילין אפי' בי"ט עצמו וכיון ששכח דאין כאן פשיעה יניח בי"ט עצמו עכ"ל ואין נראה שיהא כן דעת הפוסקים שהרי לא התירו אלא לערב מי"ט לחבירו כדאמרינן בגמ' ואפי' בהא פליג הרמב"ם בזמה"ז כמבואר בדברי רבי' בסימן שאחר זה ואם באנו לסמוך על דברי המתירים לערב מי"ט לחבירו הבו דלא לוסיף עלה הלכך נראה שאין לסמוך על אותה הוראה כתב הרוקח שכח ולא עירב בי"ט ונזכר בי"ט בלילה אין להניח ואם הניח עשוי דדמי להא דאמרינן בפ' משילין (לו:) אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ובשלהי המביא (לה.) טבל מוכן הוא ואם עבר ותקנו מתוקן עכ"ל ואיני יודע אם הנחה זו לומר שהוא מערב על תנאי או אם סובר שאם הניח עירוב בי"ט עצמו אפי' שלא בתנאי מהני וכדברי הר"ש מבונבורג וזה נראה יותר דדין מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה אח"כ כתבו מפורש ומיהו כבר כתבתי שאין לסמוך על דברי הר"ש מבונבורג:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- יו"ט שחל להיות בערב שבת כו' משנה ר"פ שני ורצונו לומר אבל מבשל הוא לי"ט בכמה קדרות ואם הותיר אפילו הותיר שתים הותיר לשבת ושרי כיון דמתחלה לא נתכוונו לבשל קדרה בפני עצמה לצורך שבת אבל בקדרה אחת יכול לבשל אפילו מרבה בה חתיכות לצורך שבת וע"ל סימן תק"ג:
- ועירוב זה פי' ר"ת שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל וכו' ור"י פי' דסגי בתבשיל לבד כו' טעם מחלוקת זה מפורש בתוס' (דף י"ז) בד"ה אמר רבא ובאשר"י לשם ומסקנת כל הפוסקים שכן עמא דבר כר"ת והג"ה מיימון כתבו עוד ומיהו היכא דאירע דלא עירב אלא בתבשיל לבד סומכין על כל הנך רבוותא דשרו. ובמרדכי הארוך הביא הירושלמי רבי חייא רבה עלה לביתו וכבר נכנס יו"ט א"ל אנשינן עירובי אמר לון איתא להכי טלופחין מאתמול א"ל אין ומדקדק לשם הדא אמרה אפילו מין אחת פירוש שאין צריך אלא תבשיל אחד שהרי סמך על העדשים לחוד וכן פסק בש"ע. מיהו מ"ש וכבר נכנס י"ט זהו לפי פי' ה"ר אפרים שהביא רבי' בסוף סימן זה אבל כל הגאונים מפרשים שלא נכנס י"ט וכך היא דעת רבינו ועיין במ"ש בסוף הסימן:
- ומיהו כל מיני תבשיל צלי שלוק ומבושל ראוי לכך וכו' שם (דף ט"ז) מייתי תלמודא ברייתא תבשיל זה צלי ואפי' כבוש שלוק ומבושל וקולייס האספנין שנתן עליו חמין מעי"ט והרמב"ם כתב עוד דבמעושן נמי יוצאין בו דה"א בירושלמי ורבינו השמיט כבוש וקולייס האספנין ומעושן ולא נקט אלא מיני תבשילין דנתבשלו ממש אצל האש דשכיחי אצל כל אדם:
- ואפי' עדשים וכו' שם תני ר' חייא עדשים שבשולי קדירה סומך עליהם משום ע"ת וה"מ דאית בהו כזית א"ר יצחק בריה דר"י שמנונית שע"ג הסכין גורדו וכו' ופירש"י סומך עליהן מעי"ט וכו' גורדו מעי"ט וי"א דדעת רש"י היא דוקא שבשלו העדשי' מעי"ט וחתכו השמנונית בסכין בעי"ט דהשתא איכא הוכחה שהשאירו וגורדו בעי"ט לצורך ע"ת ויכול לסמוך עליו אבל אם נשארו מג' או ד' ימים מקודם אין סומכין עליו ודעת רבינו דשרי בכל ענין ולא נקט רש"י מעי"ט אלא להוציא י"ט עצמו והוא לומר דצריך להתנות מעי"ט ולומר אם אשכח לעשות ע"ת אסמוך על זה התבשיל או על שמנונית זה הנגרד מן הסכין אבל מקודם עי"ט ודאי נמי שרי והכי משמע להדיא מהך ירושלמי דאמר ליה רבי חייא אית הכא טלופחין מאתמול אלמא דאפי' בעדשין שמאתמול קודם עי"ט נמי שרי לסמוך עליו וא"כ בע"כ דרש"י לא בא אלא להוציא י"ט עצמו וכ"כ המרדכי בשם ר"י שזאת היא דעת רש"י שכתב בעי"ט לאפוקי בי"ט עצמו ודלא כמ"ד בירוש' דא"צ להתנות מעי"ט אלא נקטינן כרב חסדא דצריך להתנות מעי"ט ונראה דמה שפי' רש"י סתמא דתלמודא דידן לחומרא כמאן דאמר צריך להתנות מעי"ט הוא לפי דבפיסקא דעושה אדם תבשיל מערב י"ט קבעה תלמודא להא דתני רבי חייא עדשים וכו' משמע פשטא דקאתי לאשמעינן דאפי' בעדשים ושמנונית סומך עליו מעי"ט וחשיב כאילו עושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת אלמא משמע דצריך להתנות מעי"ט ודלא כהר"ש בונבור"ק שבמרדכי שפסק כדברי האומר בירושלמי דלא צריך להתנות דבשל סופרים הלך אחר המיקל דליתא אלא קי"ל כפשטא דתלמודא דידן לחומרא דצריך להתנות ותו משמע דסומכין לכתחלה אעדשים וגרידת השמנונית מן הסכין ואין ראיה מלשון סומכין עליו דמשמע סומכין עליו בשעת הדחק אבל לא לכתחלה כמ"ש מהרש"ל דהא במתני' תני נמי ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת והתם לכתחלה קאמר דסומך עליו לבשל בי"ט הרבה תבשילין לצורך שבת והכי נמי יכול לסמוך עליו לכתחלה וכ"כ ב"י מיהו נראה ודאי דמצוה מן המובחר היא לעשות תבשיל לכתחלה לצורך ע"ת כמו ששנינו ועושה תבשיל מעי"ט כו' ועובדא דירושלמי נמי משמע הכי דתני בה ר' חייא רבה עלה לביתו אמרין ליה אינשנון מערבא א"ל אית הכא טלופחין מן אתמול א"ל אין וכו' משמע דוקא היכא דשכח ואין הזמן מספיק לעשות תבשיל א"נ שהשעה דחוקה לו ואין לו דבר לעשות תבשיל אבל היכא דאפשר לו לעשות תבשיל יעשה לכתחלה תבשיל אע"ג דמדינא יכול לסמוך לכתחלה אעדשים שנשארו בקדרה מ"מ מצוה מן המובחר היא לעשות תבשיל וזאת הוא דעת המרדכי שכתב ואשמעינן ר' חייא דהא דתנן עושה תבשיל ה"מ לכתחלה אבל דיעבד היכא דשכח עבדין כדפרישית עכ"ל דהכל מודים דלכתחלה מצוה מן המובחר לעשות תבשיל אלא דהיכא דשכח סומך עליו דיעבד ומיהו מדינא יכול לסמוך עליו לכתחלה אע"ג דלא שכח אלא דלא עבד מצוה מן המובחר כתב מהרש"ל בפ"ב ס"ס ח' וז"ל נראה דלא בעי להתנות מעי"ט אלא בדסומך על תבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדרה והדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע"ת או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו אח"כ להתנות ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך סומך עליו בדיעבד והברכה אינה מעכבת עכ"ל וכדבריו משמע בירושלמי דלא פליגי בצריך להתנות אם לאו אלא בעובדא דר' חייא דסמך על טלופחין דנשארו בקדרה בלא מתכוין מאתמול דלחד מ"ד תנאי הו"ל לרבי חייא הגדול ולאידך מ"ד לא הו"ל תנאי לר' חייא כלל הא לאו הכי א"צ תנאי (הגה"ה הא דכתב הר"ש מבונבור"ק דבפלוגתא דע"ת כיון דמדברי סופרים הוא הלך אחר המיקל כך כתב גם הרמב"ם דע"ת מד"ס הוא ומביאו ב"י ודהכי איתא בפרק אלו עוברין ואע"ג דלמאן דלית ליה הואיל אמרינן התם הכי משמע מאן דאית ליה הואיל נמי סבר הכי דבהא לא פליגי עכ"ל ולא משמע הכי בסוגיא אלא בהא מילתא ודאי פליגי וכן השיג עליו מהרש"ל פ"ב סימן ג' ע"ש עכ"ה):
- דגים קטנים מלוחים וכו' פי' אע"פ דאם נתבשלו אח"כ על ידי עו"ג אינם נאסרים משום בישול עו"ג כיון שנאכלים חיים ע"י מליחה אפ"ה חשיבי בישול לענין ע"ת וסומך עליהם משום תבשיל אבל במליחה בלא בישול לא וכו' משום דלא דמי לכבוש דהוי כמבושל אבל מליחה אינה אלא כרותח דצלי ואע"ג דצלי גופיה חשיב תבשיל מ"מ מליחה דאינה אלא כצלי ולא צלי ממש לא חשיב לסמוך עליו והיא מימרא דרב אשי שם (דף ט"ז):
- מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו שם ר"פ שני ולפי שקשה כיון דכל אדם מצוה לערב לאיזה צורך יהא גם הגדול מערב לזה אמר ונפקא מינה למי שהוא טרוד וכו' ודברי רבינו בזה כדברי הרא"ש לשם אבל מי שהו"ל להניח ולא הניח פושע הוא היינו שלא הניח מפני שסמך על הגדול זהו פושע ואינו יוצא בעירובו של גדול אע"פ שהגדול הניח עליו את העירוב ואפי' אם שכח לערב אינו יוצא בעירוב של גדול אלא בשכח פעם אחת אבל בשכח פעם שנייה פושע הוא כדמוכח מעובדא דסמיא לפי פשוטו. והכי נקטינן לחומרא וכדמשמע מפי' רש"י לקולא גם מפי' הר"ן משמע דאזלינן לקולא וכמ"ש ב"י ע"ש וליתא וכן פסק בש"ע שוב ראיתי למהרש"ל שכתב לחלק בין בר בי רב לע"ה דע"ה לא ידע שמחוייב כל א' להניח עירוב וסמך על גדול או על אחר חשיב כאונס אבל אם הוא בר בי רב חשיב כפושע דאפי' לא ידע דשגגת תלמוד עולה זדון ע"כ ואין לזה ראייה אלא אין חילוק דכיון דלא ידע חשיב כאונס אפי' אם הוה בר בי רב ודוקא בפעם אחת אבל בשנייה פושע הוא כי היכי דבשכח מחמת טירדא חשבינן ליה אונס ובשניה הוה ליה פושע כעובדא דסמיא דמסדר מתנייתא דהו"ל בר בי רב הכי נמי בלא ידע הו"ל אונס בראשונה ולא אמרינן בכה"ג שגגת תלמוד עולה זדון שלא יהא יוצא בעירובו של גדול כנ"ל. ובהגהות ש"ע כתב דע"ה שאינו יודע לערב דינו כשכח או נאנס דסומך על הגדול והוא מדברי הא"ז ונכון:
- וכשמערב על אחרים צריך שיכוין בדעתו וכו' שם (דף ט"ז) א"ר הונא א"ר ע"ת צריכין דעת פשיטא דעת מניח בעינן דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן ת"ש דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא וכתב מהרש"ל על מה שכתבו הפוסקים דכשמודיעו בי"ט שהוא ע"ש שעירב עליו סומך עליו דיש מקשים הא פשיטא הוא דצריכים לידע דאם לא ידעו איך יבשלו או יאפו ותירץ בדוחק דאתא לאשמעינן שאם לא ידע בבירור שיערבו עליו לא מהני עד שידע בודאי שיערבו עליו או על כל בני העיר ומתוך כך פסק דעכשיו דנוסח העירוב הכתוב בסידורים הוא שכ"א מערב על כל בני העיר א"צ לידע דודאי עירבו עליו וכמ"ש הר"ן דכיון דשמואל ורב אמי ורב אסי הוי מערבין על כולה מתא והיו רגילין בכך היו סומכים עליהם אע"פ שלא הכריז ודהיה הדבר נודע לכל אנשי העיר עכ"ל ואע"פ שפסק זה נראה ודאי אמת מ"מ א"צ לתרץ מה שיש מקשים בסברא זו דנלפע"ד דאין כאן שום קושיא דצריך לתירוץ דהא בפי' רש"י מפורש דהא דקא מיבעיא לן מי בעינן דעת מי שהניחו לו ה"פ כלום צריך שימלך בו תחלה לעשותו על פיו עכ"ל נראה דמספקא לן דילמא לא מהני אם הודיעו לאחר שהניח עליו ע"ת אפי' הודיעו בערב י"ט ופשט ליה מאבוה דשמואל דמערב אכולה נהרדעא דמסתמא לא היה נמלך עם כל בני העיר אלמא דאפי' לא נודע לבני העיר עד אחר שהניח נמי סומך עליו ומשמע לפוסקים דמסתמא משמע אפי' לא נודע לו אלא בי"ט עצמו נמי סומך עליו ועיקר דעת הפוסקים להורות דסגי בנודע לו בי"ט וא"צ שיהא נודע לו בעי"ט וכן הוא משמעות ל' האלפסי והרא"ש והסמ"ג וכך מפורש בדברי רבינו וא"כ אין כאן קושיא דלא אתא לאשמעינן דצריך שיהא נודע לו בי"ט בע"ש דהא פשיטא הוא אלא לדיוקא אתא דיכול לסמוך עליו בידיעה זו בי"ט עצמו וא"צ שיהא נודע לו בי"ט ודבר פשוט הוא וא"צ להביא זה לפנים כי אין כאן קושיא כלל:
- ומ"ש וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו שם ועד כמה עד תחום שבת ופירש"י דלעומדין חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהן ותימא הא פשיטא הוא כיון שעומד חוץ לתחום דאפי' היה דעתו עליו לא מהני עירובו כיון שלא יכול לבא אל עירובו דליהוי כגומר והולך וי"ל דמיירי באותו שהניחו ע"ת ויכול לבא ע"י עירוב ואפ"ה כיון דעומד חוץ לתחום לא היה דעתו של המניח עליו מן הסתם אא"כ פי' דמניח עירוב אף על אותן שהן חוץ לתחום ויכולין לבא ע"י שהניחו עירובי תחומין אז יכולין גם לסמוך עליו וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א והתוס' והביאו ב"י והכי נקטינן:
- ומ"ש ואינו מזכה להם ע"י בנו ובתו הקטנים וכו' ע"ל סי' שס"ו היאך היא המסקנא:
- ומ"ש ואשתו פסק רב אלפס ור"י שמזכה להם על ידה וא"א הרא"ש כתב שאינו מזכה על ידה טעמו כיון דבע"ח אין מזכין על ידה אלא כשיש לה בית באותו חצר דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחרינא ובע"ת דאינה צריכה לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוה אע"ח כשאין לה בית בחצר עכ"ל ולפי זה מודה הרא"ש שאם אינו מעלה לה מזונות כיון דצריכה לעשות ע"ת לעצמה דמזכין נמי על ידה שהרי צריכה לזכות לעצמה ופשוט הוא והר"ן דחה ואמר דהא דאוקימנא התם כשיש לה בית באוחה חצר ה"מ לר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה אבל לרבנן לא צריכינן דאית לה בית וכו' הלכך מצי מזכה ע"י אשתו עכ"ל ומביאו ב"י ופסק הלכתא דשרי לזכות ע"י אשתו ודע שמ"ש רבינו דרב אלפס התיר לזכות ע"י אשתו כך כתוב בספרי הרי"ף ישנים אבל מזכה ע"י בנו וכו' וע"י אשתו כדאמרי' לענין שבת אבל בספרי הדפוס שבידינו כתבו תוס' וז"ל ואוקמינן להאי דקתני ע"י אשתו פ' אלו נדרים (דף פ"ח) שיש לה לאשתו חצר באותה מבוי והיא שרויה לבדה מגו דזכיא לגופה זכיה נמי לאחריני אבל איתתא דיתבה בהדי בעלה בחצר אחת לא זכיא מידי לאחרינא דקי"ל יד אשה כבעלה ואע"ג דהתם משמע דלר"מ הוא דצריך לרבנן לא צריך מיהו כיון דרב קאמר התם כר"מ קי"ל כרב באיסורי ועוד דבקדושין קאמר רבא דכ"ע יד אשה כבעלה ובע"א פליגי דאשתכח דלד"ה צריך שיהא לה חצר ואותה חצר נתנוהו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכדרבנן דלר"מ לא משכחת לה שיהא לה חצר שלא יהא שלו דקאמר במשנה פ"ק דקדושין (דף כ"ב) בכסף ע"י אחרים ובשטר ע"י עצמו דקנייה רבו בכל ענין אלא אליבא דרבנן וכיון דחצר שלה ולא לבעלה ומקבלת פרס ואוכלת במקומה דינא הוא דצריכה לערב כר"י ב"ב דאמרינן בפרק הדר (דף ע"ג) דאוסר בנשים אבל בעירוב תבשילין דלא שייך לא מציא זכיא לאחריני מש"ה לא תנן (פ"ד דמסכת מעשר שני ועיין בפ"ק דקידושין דף כ"ב) גבי מערים אדם על מעשר שני ע"י אשתו אלא בשיתופי מבוי בלבד כדאמרינן לענין שבת עכ"ל והגה"ה זו חולקת אפסק האלפסי דמתיר לזכות ע"ת ע"י אשתו ומהרש"ל הקשה דהיאך תלינן הא דאוקימנא התם כשיש לה חצר וכו' בפלוגתא דר"מ ורבנן דהלא מפורש בנדרים לשם דמותיב אמתני' דבפרק חלון דתני בה ומזכה ע"י אשתו מדתניא להדיא דאין זכין להן ע"י אשתו ומסיק רב אשי מתניתין בשיש לה חצר וכו' אלמא דהך אוקימתא אינו תלוי כלל בפלוגתא דרב ושמואל אי הלכה כר"מ או כרבנן וכן פי' התו' והרא"ש לשם להדיא גם הר"ן כתב להדיא בנדרים דאין תלוי האי אוקימתא במילתא דרב וכו' והאריך ודחה לדברי הר"ן דבפ"ב די"ט ולע"ד גברא קא חזינא תיובתא לא קא חזינא דאין ספק דהוה מצי לשנויי מתניתין כרבנן ברייתא כר"מ דהא פשיטא דלרבנן דאין יד האשה כיד בעלה יכול לזכות על ידי אשתו אלא דניחא ליה לתלמודא לאוקמי מתניתין כר"מ משום דסתם מתניתין ר"מ דמה"ט פריך ר' זירא ממתני' דחלון אמתניתין דנדרים אליבא דרב כדפי' רש"י לשם אבל ברייתא דאין זכין להן על ידי אשתו פשיטא דכר"מ אתיא ולא כרבנן כדפי' ואיתא לדברי הר"ן בפ"ב די"ט דלא כמהרש"ל ואיתא נמי למ"ש בהגהות דאלפסי שבדפוס ומ"מ לענין הלכה נקטינן אעפ"י דלכתחילה אין לזכות על ידי אשתו בדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב וכדלעיל בסימן שס"ו:
- כיצד הוא עושה וכו' לעיל קאי דקאמר מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול וכו' וכדי לפרש כיצד יעשה הגדול אמר דנותנו למי שיש לו זכות וכו' דאילו במי שמערב לעצמו לוקח העירוב בידו ומברך ואומר בדין יהא שרא לנא לאפויי וכו' ועכשיו נהגו כל העולם לזכות לכל בני העיר ומברכין ג"כ בלשון זה שכתב רבינו וכמ"ש בכל הסידורים ומ"ש לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא כ"כ הרא"ש לשם שכך נהגו אעפ"י שלא תקנו אלא לעיקר סעודה היינו דא"צ לעשות העירוב אלא מפת ותבשיל שהוא עיקר סעודה אבל צריך להזכיר כל דבר שאסור לעשות בלא עירוב עכ"ל וזה שלא כדעת הרי"ף והרא"ש דלא כתבו אלא לאפויי ולבשולי. ודע דמהרש"ל בתשובתו סי' ע"ח למד מדברי הרא"ש דאסור לשחוט בי"ט שני לצורך שבת אפי' עושה ע"ת כיון שלא התנה ולא פי' ולשחוט דכי היכי דצריך להתנות ולומר ולאדלוקי ולא הוי בכלל ולמעבד כל צרכנא הכי נמי כ"ש שחיטה ואף עפ"י דבתשובת הרא"ש מפורש דיכול לשחוט דחה ואמר דהיינו דוקא דהזכיר בע"ת לשחוט ע"ש ושרי ליה מאריה דאין ספק דמותר לשחוט כמפורש בתשובת הרא"ש בסתם ולא דמי למאי דמצרכינן לפרש ולאטמוני ולאדלוקי שרגא דהתם כיון דאפשר לאפות ולבשל לצורך שבת וא"צ להטמין וכן אפשר בלא הדלקת נר שאין זה מעיקר הסעודה אבל לשחוט פשיטא שהיא בכלל ולבשולי שאי אפשר לבשל אם לא ישחוט תחלה וכן שאר מלאכות הפשט ומליחה וכל המלאכות שקודמין לבישול דאין צריך להתנות עליהן בפירוש לפי שהן בכלל ולבשולי ובזה מיושב במה שהוסיפו לומר ולמעבד כל צרכנא דקאי על מ"ש תחלה לאפויי וכו' ובא לומר שהוא מתנה על ד' מלאכות אלו אפייה ובישול והטמנה והדלקת הנר שיעשה ג"כ כל מה שצריך עוד מלאכה לצורך תשלום אלו הד' מלאכות וכדפי' ולפע"ד דחזר בו מתשובה זו בחבורו כיון שלא הזכיר דין זה לשם:
- ויכול להניח עירוב ע"ד להיות סומך עליו כ"ז שהוא קיים אפילו לי"ט אחר זהו ע"פ מ"ש הרא"ש ריש פ"ב דרבא ורב אשי פליגי בהא מילתא והלכה כרב אשי דבתרא היא ומשמע דס"ל להרא"ש ורבינו דיכול לסמוך בכל י"ט שבאותה שנה וכן פי' ב"י אבל מהרש"ל השיג ואמר דאפי' לרב אשי צריך לערב בכל עי"ט ולא יועיל ע"ת דעי"ט ראשון לי"ט אחרון כ"ש דלא יועיל לכל י"ט שבאותה שנה וכן לא יועיל ע"ת כלל אף לאותו י"ט אלא היכא שעשה מעי"ט אבל כשעשאו קודם ערב יום טוב לא יועיל ואפי' לרב אשי וכן עמא דבר והאריך בזה מיהו אף על גב דהכי נהוג לכתחלה מ"מ כדאי הם הרא"ש ושאר הפוסקים לסמוך עליהן בדיעבד וכ"פ ב"י בספרו הארוך ובש"ע והכי נקטינן:
- ומ"ש נשאר ממנו כל שהוא וכו' כתב ב"י דרבינו נמשך כאן אחר לשון המשנה שאמרה ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת כדמפרש בגמרא כל שהוא לאו דוקא דשיור כזית בעינן וסמך על מ"ש לעיל דכזית הוא שיעור העירוב בין בתחלתו בין בסופו ע"כ מיהו בספרי רבינו המדוייקים כתוב בהן נשאר ממנו כזית. ומיהו כתב מהרש"ל דכיון שצריך להיות העירוב קיים אין ראוי לאכלו עד ליל שבת ומ"מ היה מנהג מהר"ם להניח הככר תחת הלחם המשנה בליל שבת ובמחרתו ובסעודה שלישית היה בוצע עליו דמאחר דמתעביד ביה מצוה חדא ראוי לעשות עליו מצוה אחרת וכן נהגו בעירובי חצירות ע"כ:
- התחיל בעיסתו וכו' עד יבא יורה צדק מיהו הראב"ד בהשגות אינו מסופק אלא מפרש לחומרא גומר עיסה זו לבד וכתב להקל בצד אחד וז"ל מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת ופי' ה' המגיד דמה שנעשה בהיתר אפי' נתכוין בו לצורך י"ט יכול הוא להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך לי"ט עכ"ל ומביאו ב"י והכי נקטינן כקולו וכחומרו וכן פסק בש"ע:
- מישלא עירב וכו' זהו ע"פ שיטתו של הרא"ש שצריך להתנו' ולומר לאטמוני ולאדלוקי אבל להרי"ף ולהרמב"ם יכול להדליק ונראה דאע"פ דנהגו לכתחלה כהרא"ש כדאי הם הרי"ף והרמב"ם סמוך עליהן בדיעבד אם לא עירב להדליק נר של שבת שהיא מצוה: וכשם שאסור וכו' שם בעיא דאיפשטא וכגירסת התוספות וקנייה זו היא בלא ק"ס אלא בל' מתנה גרידא ובמשיכה ואע"פ דמחזי כעובדין דחול משום מצוה התירו להקנותו כי היכי דמקני לולב ואתרוג בי"ט וכ"כ במרדכי ומביאו ב"י:
- ומ"ששאין העולם יודעין שהוא כאחרים כלומר אע"פ דשלוחו של אדם כמותו ואם כן אחרים שערבו אינן צריכין לזכות לבני ביתם דכשעירב כולם מותרים וכמ"ש הרא"ש וא"כ מדינא ודאי זה שלא עירב מותר לאפות ולבשל לאחרים בביתם כשעירבו הם אפ"ה אסרו חכמים מפני מראית העין דאותן שידעו שזה לא עירב סבורים שמבשל ואופה לעצמו משלו בבית אחר כדי שלא יבינו שעובר על דברי חכמים כנ"ל דעת רבינו ודלא כמה שנראה ממ"ש ב"י ומהרש"ל דדחו דברי רבינו בזה אלא דבריו ברורים וישרים:
- ומ"ש רבינו על דברי בעל העיטור ולא נהירא הוא לפי דכך הוא משמעות לשון הברייתא בסתמא דתני בה מי שלא הניח ע"ת הרי זה לא יאפה ולא יבשל לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו אבל הדבר פשוט דלא קשיא כלל דמדינא ודאי מותר לאפות ולבשל לאחרים כדפי' בסמוך דרבי' מודה בזה אלא דס"ל לרבינו דברייתא אוסר לפי שאין העולם יודעים אבל בעל העיטור לא ס"ל הך פירושא אלא הכי פירושו דאינו אסור אלא שלא יאפה ולא יבשל משלו לא לו ולא לאחרים וכן אחרים אין אופין ומבשלין לו משלו והכריח בעל העיטור לפרש כן דהא בע"כ פשיטא הוא דאחרים יכולין לאפות ולבשל משלהם וליתן לו אח"כ במתנה כדמוכח מהך בבא דמקנה קמחו לאחרים וא"כ בע"כ הא דתני ולא אחרים אופין ומבשלין לו היינו לומר דמשלו אין אופין ומבשלין א"כ רישא נמי דאסור לו לאפות ולבשל לא לו ולא לאחרים היינו לומר ג"כ דמשלו אסור דומיא דסיפא ונלפע"ד דהעיקר כדברי בעל העיטור ופירושו והכי נקטינן:
- ואם ערב במזיד ובשל וכו' שם איבעיא להו עבר ואפה מאי ת"ש מי שהניח ע"ת וכו' ואם הערים אסור וקס"ד דה"ה לעבר ואפה א"ר אשי הערמה קא אמרת שאני הערמה דאחמירו ביה רבנן טפי ממזיד ר"נ בר יצחק אמר אפי' את"ל דמזיד והערמה שוין כדקס"ד דפשטן איכא למדחי דהך ברייתא דאוסר הערמה וה"ה למזיד חנניא היא ואליבא דב"ש (אבל לב"ה שרי תרווייהו) ונראה דרנב"י לא אתא אלא למידחי פשיטותא דאפי' למאי דקס"ד ליכא ראיה לאיסורא היכא דעבר ואפה אבל קושטא ודאי הכי הוא דאחמירו רבנן הכא בהערמה טפי ממזיד וכדמשמע מלישנא דרב אשי דדחי ליה בריתחא ואמר הערמה קאמרת וכו' אלמא דדבר פשוט הוא דהערמה דהכא חמירא טפי ממזיד ורנב"י נמי מודה לרב אשי דקושטא הכי אלא דדחי ליה לפשטן דאף למאי דקס"ד ליכא למיפשט לאיסורא: ומ'"ש הרא"ש וז"ל ויראה מרב אשי ומרנב"י דקאמר הא מני חנניא היא ואליבא דב"ש דאינון אמוראי בתראי דדחו להך פשיטותא מסתבר להו משום כבוד שבת אין לקנסו עכ"ל כלומר אע"ג דבעיין לא איפשטא ומסתברא לקונסו כיון דעבר במזיד מ"מ מדברי האמוראים יראה דמסתברא להו איפכא דאע"פ דעבר במזיד אין לקונסו משום כבוד שבת דאם לא כן למה להו להאמוראים לדחות הך פשיטותא לאיסורא ודאיכא למימר עבר ואפה מותר הפך הסברא אלא בע"כ דמסתברא להו דמותר משום כבוד שבת אבל לענין הערמה ודאי כולי עלמא מודו דהכא חמירא טפי ממזיד ולא הייתי צריך לפרש זה אלא להוציא ממ"ש מהרש"ל דיראה דתופס הרא"ש כל הדחויים האלו ואף הערמה שריא והך ברייתא דאוסר' הערמה חנניא היא ואליבא דב"ש היא דלאו כהלכתא וא"כ קשה על מ"ש רבי' דהערמה אסורה ונדחק בפי' דברי הרא"ש ואין כאן קושיא כי הדברים מבוררים כשמש דהערמה דהכא אסור לדברי הכל וכ"כ הרא"ש בפי תולין גבי הא דא"ל הערמה מדרבנן הוא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה דכתב וז"ל לא כל הערמה במילי דרבנן שוין יש הערמה שמותר לכל אדם כי ההיא דפ"ק די"ט רב אדא מערים ומלח גרמא גרמא ויש הערמה דלא שריא אלא לצורבא דרבנן כי הך דהכא ויש הערמה דאסור לכ"ע ואחמור בה רבנן טפי ממזיד כי ההיא דפ"ב די"ט גבי ע"ת וכו' עד ואם הערים אסור ויש דאיכא פלוגתא כי ההיא דפרק כל כתבי אין מערימין בכך ר"י בר יהודה אומר מערימין וכן אותו ואת בנו שנפל לבור בי"ט דפליגי בהו ר"א ור' יהושע עכ"ל: כתב ב"י וכי תימא למה החמירו הכא בהערמה טפי ממזיד וי"ל שאם תתיר למערים נמצאו הכל מערימין וישתקע שם ע"ת אבל המזיד אינו מצוי עכ"ל ולפ"ז שוגג ג"כ אינו מצוי ושרי וכ"כ בהגהת אשיר"י ע"ש ריב"א וכ"כ בהגהות ש"ע מיהו בהגהת אשיר"י מסיק דהכל לפי ראות עיניו של החכם ששואלין אותו יעשה עכ"ל נראה דרצונו לומר דאפשר לחוש בשואל שיעשה מזיד ויאמר שוגג הייתי ויש להחמיר לו אפי' היה שוגג ומ"מ מסתברא שלא להחמיר בשוגג טפי ממזיד והכי נקטינן:
- וכתב ה"ר אפרים וכו' ונראה שא"צ וכ"כ בעל העיטור פי' דעת ה"ר אפרים היא לפרש הך עובדא דר' חייא רבה בירושלמי דעל לביתיה א"ל אנשינון מערבא א"ל אית הכא טלופחין מאתמול א"ל אין דקשיא ליה להר"א דלאיזה צורך שאל אית הכא טלופחין מן אתמול הו"ל להניח ע"ת בי"ט ראשון ולהתנות דמשמע ליה דכשנכנס ר' חייא לביתו כבר נכנס י"ט כמ"ש במרדכי הארוך הבאתי לשונו בתחלת סימן זה אלא בע"כ דאין להניח ע"ת ע"י תנאי אלא בדאית ליה מידי דבשיל מאתמול וכ"נ ממ"ש הר"ן בפ"ב שזאת היא דעת ה"ר אפרים ע"ש אבל דעת רבי' היא דהך ירוש' מיירי דרבי חייא ודאי לא נכנס לביתו קודם שנכנס י"ט ולא הכינו תבשיל כדי לעשות ע"ת ונסמך ר' חייא על כזית טלופחין שנשאר בשולי קדרה כמ"ש רבינו בסעיף ב' ולא היה מקום לעשות ע"ת ע"י תנאי כיון דעדיין לא נכנס י"ט אבל אם לא נזכר דשכח לעשות ע"ת עד שנכנס י"ט פשיטא דמניח ע"ת על ידי תנאי אפי' לית ליה מידי דבשיל מאתמול דבהא מלתא לא איירי הירושלמי והכי נקטינן דלא כה"ר אפרים דיחיד הוא בדין זה כנגד כל הגדולים:
דרכי משה
עריכה(א) ובא"ז כתוב דטוב ליקח לכתחלה כביצה דכן הוא בירושלמי:
(ב) וע"ל דיתבאר דיוצאים בפירות המבושלים:
(ג) וכ"כ בהג"א פ"ב דביצה ובא"ז:
(ד) כתוב א"ז בע"ה שאינו יודע בטיב עירוב ולא הניח עירוב תבשילין הו"ל כשכח וסומך על אחרים ולא מקרי פושע בכך:
(ה) אבל בא"ז כתב דאין לאומרו וטעות נפל בירושלמי וכ"מ דעת ב"י שאין לאומרו וכן המנהג. כתב מהרי"ל שאם אינו יודע לומר העירוב בלה"ק יאמר בלשון חול:
(ו) כתב מהרי"ו מי שמתענה בי"ט אסור לו לבשל לאחרים דכיון שאינו יכול לבשל לעצמו אסור לבשל לאחרים כמי שלא הניח עירוב דאסור לבשל לאחרים:
(ז) ואינו נ"ל שיהא דעת רבינו והרא"ש כן שהרי כתב בהדיא ואם אין אחרים שיוכל להקנות כולי דמשמע דלא ברצונו תליא מלתא אלא בדאיכא אחרים צריך להקנות להם:
(ח) ובא"ז כתב וצ"ל בדין יהא שרא לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולהוציא מרה"י לרה"ר ומרה"ר לרה"י ואם לא הזכיר כל זה אלא אמר כך בסתם בדין יהא שרא לנא למיעבד כל צרכנא לא עשה ולא כלום עכ"ל: