פתיחת התפריט הראשי

הלכות עירוביןעריכה

גרסינן (א) בפ׳ שני דעירובין [ד׳ כ״א] אמר רב יהודא אמר שמואל בשעה שתקן שלמה המלך עירובין ורחיצת ידים יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני׳ והשיב רב הייא גאון בתשובה אחת כי לכך לא נתקנו עד שלמה המלך מפני שהיו כל הימים במלחמות עד שלמה שבימיו נתן הקב״ה שלום. ושנינו בפרק ראשון דעירובין [דף י״ז] ד׳ דברי׳ פטירין במחנה במלחמה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב ערובי חצירות. ועיקר תקנתו היתה מפני שמה״ת אין קרוי רשות הרבים אלא סרטיא [כדאי׳ בפ״ק דשבת דף ו׳] והיא דרך המלך ההולכת מעיר לעיר ופלטיא הם המקומות שחוץ לעיר רחבים מאד שמתקבצין שם ביום השוק. וכן בתוך העיר ימצא ר״ה כגון שרחוב שלה רחב שש עשרה אמה שכל דברי שבת אנו למדין ממשכן ועגלות של לוים ברוחב שש עשרה אמה היו הולכין כדאמר במסכת שבת [דף צ״ט] הילכך אין חשוב רשות הרבים בפחות מרוחב שש עשרה אמה ומפולש משער לשער ובוקעין בו ששים ריבוא כמו בדגלי מדבר וכן פי׳ רבינו שלמה במס׳ עירובין [ד״ב] וגרסי׳ בעירובין [דף ו׳] אמר רבה בר בר חנה ירושלם אילמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום ר״ה שלה ופיר׳ שם רש״י ירושלם ר״ה שלה מכוון משער לשער ומפולש ויש בה דריסת ששים ריבוא ורוחב שש עשרה אמה ואילמלא שנועלים דלתותיה בכל לילה חייבין עליה בשבת משום ר״ה אבל נעילת דלתות משויא לה בחצר של רבים ומערבין את כולה וכל זמן שלא עירבו הויא כרמלית ולא מחייבין עלה והכי נמי אמרינן בפ׳ בתרא [דף ק״א] דירושלים כרמלית היא עכ״ל. מכל זה אתה למד כי מה״ת הי׳ מותר להוציא מן הבתים לרחובות ירושלם וכל שכן מן הבתי׳ לחצר ואפי׳ יש בחצר כמה בעלי בתים מפני שהחצר רשות היחיד גמורה היא וכן מן החצר למבוי שאינו מפולש שיש לו שלשה מחיצות והוא רשות היחיד גמורה מן התורה. כשעמד שלמה המלך ובית דינו וראו כי היו בני אדם אומרי׳ כיון שהבית מיוחד לאדם אחד והחצר מיוחדת לרבים ואע״פ כן מותר להוציא מן הבית לחצר שהיא מיוחדת לרבים או חצר שהיא של אדם אחד מותר להוציא ממנה למבוי שהוא מיוחד לרבים וכן מן הבתים לרחובות העיר שרבים בוקעין בהן ובזה היו טועין לומר מעתה אין ההוצאה מלאכה ומותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים גמורה. עמד שלמה ותיקן שלא יטלטלו מן הבית לחצר שיש בתוכו בעלי בתים אחרים אלא על ידי עירוב ולא יטלטלו מן הבית למבוי אלא על ידי שיתוף והעירוב שעושין בחצרות והשיתוף שעושין במבואות עושה הכל רשות אחד ועל ידי כן מותרין להוציא ומעתה לא יטעו לומר שמותר להוציא מרשות היחיד לסרטיא ופלטיא גדולה ולכל רשות הרבים גמורה שאין יכולין לערב שם. כתוב בה״ג לא מבעיא ר״ה דאורח מלכא הוא דאסור לטלטולי ד׳ אמות היכא דליכא עירוב אלא אפי׳ מן מבוי למבוי וכן ממבוי לחצר וכן מחצר לחצר וכן מחצר לבית וכן מבית לבית וכן מבית לחצר אסור לטלטולי ואפי׳ במבוי גופיה אסור לטלטל ארבע אמות אלא אם כן עירבו שנאמ׳ ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. עד כאן דבריהם. נר׳ לי מתוך דברי רב יהודאי גאון כי בימי ירמי׳ הנביא לא שמרו דברי גזירת שלמה המלך לערב בחצרות ולשתף במבואות אלא היו מוציאים בלא עירוב ומתוך כך היו מביאין מן העיירות שסביבות ירושלם כל מיני משא מבתיהם דרך סרטיא שמעיר לעיר שהיא רשות הרבים ומביאין אותן משאות בשערי ירושלים ולכך כשהזהיר ירמי׳ על גוף האיסור של תורה הזהיר גם על גזירת שלמה שלא להוציא שום משא אף מן הבית לחצר אלא אם כן עירבו וזהו לשון הנביא כה אמר ה׳ השמרו בנפשותיכם ואל תוציאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים זה גוף האיסור של תורה ואחר כך אמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת זו גזירת שלמה המלך כי לבני ירושלם היה מזהיר. וכבר אמרנו כי מן התורה מותר להוציא מן הבתים לרחובות ירושלם אלא ודאי על גזירת שלמה הזהיר מפי הגבורה שעל ידי שעברו גזירתו באו לגוף האיסור של תורה. תניא (ב) בפ׳ הדר במס׳ עירובין [דף ע״א] מערבין לחצרות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין ומשתתפין למבואות ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין ותניא בפרק חלון [דף פ״א] בכל מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד. כך הגירסא בספרי׳ ישנים ובפי׳ ר״ח [וכן בתו׳ שם] בפ׳ בכל מערבין [דף כ״ז] אמר שמערבין ערובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות בכל דבר חוץ מן המים בפני עצמן והמלח בפני עצמו אבל במים ובמלח מעורבין יחד מערבין. בפ׳ חלון [דף פ׳] אמרינן שאין מערבין בחצרות אלא בפת שלמה בלבד ואפי׳ ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה היתה שלמה והיא כאיסר מערבין בה, [שם דף פ״א] ואמר רב חייא בר אשי אמר רב מערבין בפת עדשים ומר עוקבא משמיה דשמואל אמר מערבין בפת אורז אבל לא בפת דוחן. בפ׳ מי שהוציאוהו [דף ע״ד] ובפ׳ הדר [דף מ״ט] אמר כי הבית שמניחין בו העירוב אין צריך ליתן פת אבל מכל בית ובית של אחרים גובין לחם פת אחד שלם ומניחין הכל בבית אחד מבתי החצר או אם רצה אחד מבני החצר ליקח להם אחד משלו ולזכותיה לכל בני החצר הרשות בידו כאשר יתבאר. ובין כך ובין כך מברך המזכה או המקבץ העירוב ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב ואומר בעירוב זה יהא מותר להוציא ולהכניס מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל הדרים בחצר. בפ׳ חלון [דף פ׳] מפרש כמה שיעור שתופי מבואות ומפ׳ שם י״ח גרוגרות הם שיעור ב׳ סעודות לפיכך צריך שיהא בו אוכל כי״ח גרוגרות אבל גרוגרות עצמן אם שיתף בהן צריך קב ובזמן שיש שם בעלי בתים מרובים יתר על שמנה עשר שיעור השיתוף שתי סעודות לכולן שהן כשיעור שמנה עשר גרורות וכשהם י״ח או פחות כגרוגרות לכל אחד ואחד ובפ׳ בכל מערבין [דף כ״ט] מסקינן שדבר שמטבילין בו כגון חומץ ומלפתין בו את הפת כגון בשר צלי שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות ומפ׳ שם שאם נשתתפו ביין מבושל הרי הוא כחומץ ושיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות וזהו רביעית כדאמר בפ׳ כיצד משתתפין [דס״ח] וליקנו להו רביעיתא דחלא בחביתא, ואם נשתתפו ביין חי שיעורו ב׳ רביעיות לכולן וכן בשכר ב׳ רביעיות. בצים שתים משתתפין בהם אפי׳ הן חיות כדאמר רב שימי בר חייא ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק עשרה אגוזים וה׳ אפרסקים ושני רמונים ואתרוג אחד ומסקינן קב גרוגרות ומנה דבילה. ואמר רב יוסף תמרים בקב. ואמר רב נחמן תפוחין בקב. פי׳ עוכלא שמינית של ליטרא אמנם בתו׳ גרסי׳ וכמה היא עוכלא אחד מחמשה ברובע ומביאה בפרק הספינה [דף צ׳] בד״א בתחילתו אבל בסוף הלכה כרבי יוסי דאמר [בפ׳ חלון דף פ׳] שירי עירוב בכל שהו. שנינו בפ׳ כיצד משתתפין [דף פ״ה] הניתן עירובי חצירות בבית שער אכסדרה ומרפסת אי׳ עירובו עירוב והדר שם אינו אוסר על בעל החצר שאין לו זו דירה [שם] בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר עליו ולפנים יתבאר שאינו אוסר עד שיהא מקום פיתא, רבי יהודא אומר [שם] אם יש תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו ומפרש שם [בדף פ״ו] אפי׳ אין לבעל הבית שם כי אם יתד של מחרישה הרי זו תפיסת יד ואינו אוסר אפי׳ יהא מקום פיתא, [בפרק מי שהוציאוהו דף מ״ו] והל׳ כדברי המיקל בעירוב. ואומר שם בגמ׳ [בדף פ״ה דלעיל] שאם הניחו השיתוף אפי׳ באכסדרא ומרפסת או בבית קטן שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות או אפי׳ בחצר הר״ז שיתוף. אבל עירוב אין מניחין בבית קטן כל כך דתניא בפ״ק דסוכה [דף ג׳] בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעי׳ ואינו נחלט בבתי ערי חומה ואין חוזרין עליו ממערכי המלחמ׳ ואין מערבין בו ואין משתתפים בו ואין מניחין בו עירוב שמאחר שאינו ראוי לדירה אין מניחין בו עירוב אבל שיתוף מניחין בתוכו כאשר ביארנו. ואע״ג דאמרינן בפרק כיצד משתתפין [דף פ״ה] שיתופי מבואות בחצר שמבוי בפרק הדר [דף ע״ג עיין בתוס׳ שם בד״ה בפת דף ע״א] פירש רבי׳ שלמה דכל שכן בבית וכן משמע בירושלמי דפרק הדר המערב לכל בני מבוי או לכל בני חצר אם רוצה לזכות להם משלו יזכה להם ע״י מי שאין ידו כידו. דתנן בפ׳ חלון [דף ע״ט] כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית של שיתוף ואומר הר״ז לכל בני מבוי ומזכה להם ע״י בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה להם ע״י בנו ובתו הקטנים ולא ע״י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו ואומר שם [בדף פ״א] שאין צריך להודיע לבני חצר ולבני מבוי שעירב להם וזוכה להם שזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו אומר ר״ת [בתוס׳ שם דף ע״ט בד״ה ומזכה כל הסוגיא] דלרבי יוחנן דאמר גבי מציאה בפ׳ שנים אוחזין [ד׳ י״ב וגם בתוס׳ שב הסוגיא] לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול הוא הדין בכאן. וצריך להזהר שלא לזכות בעירוב על ידי בנו הגדול שמאחר שסמוך על שלחנו ידו כיד אביו ואע״ג דשמואל חולק עליו שם ואומר דגדול גדול ממש הלכה כרבי יוחנן לגבי שמואל. ואין לתמוה היאך יש יד לקטן לזכות דמה נפשך אמה העבריה קטנה היא שהרי יוצאה כשתביא שתי שערות. ואע״ג דבמקום אחר אין קטן זוכה לאחרים הא אמרינן בפ׳ התקבל [דף ס״ד] דשתופי מבואות דרבנן ולכך זוכה. והא דאמר שמואל שם בפרק מי שהוציאוהו [דף מ״ט] עירוב משום קניין וקטן לאו בר אקנויי הוא מפרשין שם [בתוס׳ בד״ה וקטן] דבבית קטן רוצה לומר. ואם תאמר אמה העבריה היאך זוכה והלא היא סמוכה על שלחן רבה ואומר רבינו תם דבשכרה אוכלת. ועוד אומר רבינו יצחק דאין נחשב כידו מפני סמיכת השלחן אלא דווקא בנו. והרב רבי שמשון מפלייאר״א פסק כשמואל וכתב רבינו שמשון ברבי אברהם בפ״ק דב״מ ובדברי זקני הרב רבי שמשון נראה מתוך סוגית הירושלמי דעירובין פרק חלון דאין מביא כלל שם דברי רבי יוחנן אלא מוכחת הסוגיא שמדבר בקטן ממש. ובירושלמי דבבא מציעא [פ״ק] מביאו. עכ״ל וכן בה״ג דרב יהודאי גאון לא הביא כלל דברי רבי יוחנן אלא משמע לגמרי שסוברין כשמואל. וכן רבינו משה [פ״א דהל׳ ערובין] ובירושלמי דמעשר שני [פ״ד וכן בירושלמי דעירובין הנזכר] גרסי׳ תמן תנינן הפעוטות מקחן מקח וכו׳. ותנינן אבל אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים רבנן דקיסרין אמרי כאן כשיש בו דעת כאן כשאין בו דעת משמע דבעירובין קטן קטן ממש לבני א״י שהיו תלמודי רבי יוחנן. גרסינן בפרק חלון [דף פ׳] אמר רב נחמן נקיטינן אחד ערובי תחומין ואחד ערובי חצרות ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות. וכן ערובי תבשילין אמר רב יהודא אמר שמואל [שם] צריך לזכות. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפ׳ ויהי בשלח [סימן נ׳] דגם עירובי תבשילין צריך לזכות עוד שם [בדף ע״ט] אמר רב יהודא חבית של שתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח פי׳ רבינו שלמה כשהוא מזכה אותה להם שכל זמן שהיא ברשותו אינה זכייה. וכן תניא בתוספ׳ [רפ״ו דעירובין] אם משלהם אין צריך לזכות ואם משלו השליח מגביה מן הקרקע ואומר זכיתי לכם. שנינו בפרק במה מדליקין [דף ל״ד] דאף בספק חשיכה יכולין לערב וגרסי׳ על זה בירושלמי [שם סוף פירקא] אמר רבי חייא בר אשי אמר רב הדא דאת אמרת בעירובי חצרות אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן ואין מערבין אותן אלא מבעוד יום. וצריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי ואיפשר לאוכלו כל בין השמשות ושנינו בפ׳ בכל מערבין [דף ל״ח] שאם אבד או נשרף מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב ואם ספק אמר רבי יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים שספק עירוב כשר. ופרק הדר [דף ע״א] ובפרק חלון [דף פ׳] אמרי׳ שהמשתתפין במבוי צריכין לערב בחצרות שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות. פי׳ רבינו שלמה בפ׳ חלון [שם] שלא לשכח תורת עירובי חצרות מתינוקות הבאי׳ הילכך מקילינן ביה להכשיר בשירי עירוב כל שהו. וכן פירש רבינו משה [בפ״א דעירובין] ונותן טעם לפי שאין מערבין בפת אלא בחצר לפיכך אין התינוקות מכירין מה הוא שיתוף המבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריך לערב בחצרו׳ שהרי התינוקות מכירין בפת. עכ״ד וזהו כדברי האומר בפ׳ הדר [דף ע״א] דאם נשתתפו בפת בחדא סגיא והל׳ כמותו להקל בעירוב. ופירש ר״י [בתוס׳ שם בד״ה בפת] בחדא סגי אם נשתתפו במבוי בפת. ובפ׳ מי שהוציאוהו [דף מ״ו] פירש רבינו שלמה שלא לשכוח תורת עירובי תחומין מדורות הבאים העיקר עירוב בתחומין הוא. [פרק חלון דף כ״ד ע״ב] ובירושלמי מפ׳ אמר ריב״ל מפני מה מערבין בחצרות מפני דרכי שלום. מעשה באשה אחת שהיתה דובבת לחברתה ושלחה עירובין ביד בנה נסבתיה וגפפתיה ונשקתיה אתא אמר קומי אימוי אמרה היכן הות רחמא ולא הוינא ידענא מתוך כך עשו שלום ביניהן וזה מה שאמר הכתוב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. פי׳ מפני מה מערבין בחצרות אחר שנשתתפו במבוי. דובבת שונאה כמו בעל דבבא. אמר קומי אימוי ספר לאמו מה שעשתה לו ונראין הדברי׳ כי לא לחלוק על משנתנו בא אלא אומר שגם טעם זה ראה עם טעם משנתנו. אומר רבינו יצחק שצריך ליזהר כשאדם עושה עירוב שלא יערב בדבר שהוא מקפיד עליו כגון אותן דברים שתיקן לכבוד השבת או אם יש לו ככר נאה שקורין גשטי״ל או פאשטיד״א וכיוצא בו. כדאי׳ בפ׳ הדר [דף ס״ה ודר״י בתו׳ שם בד״ה כיון] שאומר אביי שלא שיתף במבוי שלו מפני שאם הי׳ מקנה להם פת משלו והי׳ אחד מהם צריך לאכול מן השיתוף והיה שואלו ממנו לא היה יכולת בידו לוותר את שלו בכל השבת לכך נמצא שאין בלבו להיות להם בו חלק גמור ובטל השיתוף אמר ר״י דאע״ג דמסקינן בפרק חלון [דף ס׳ וכל הסוגיא בתוספות שם בד״ה רגיל] דאשתו מערבת שלא מדעתו מכל מקום אינה יכולה לזכות לאחרים שלא מדעתו. ואם אין הבעל והאשה בעיר צריך לדקדק אם יכולין בני הבית לערב כלל שהרי שנינו שם [בדף פ׳] דנתוספו דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע אם דעתן בעירוב ופי׳ רבינו שלמה כגון שמערב משלהן. שנינו בפ׳ הדר [דף ס״ט] ומפרש לה בגמ׳ כך אנשי החצר ששכח אחד מהן ולא עירב עם האחרים ומחמת שהי׳ אוסר עליהן להוציא מבתיהם לחצרו עמד וביטל להם רשות חצרו אבל לא רשות ביתו או אפי׳ ביטל רשותו סתם כך המשפט שרשות חצרו ביטל רשות ביתו לא ביטל לפיכך אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר ובתים שלהם מותרין להוציא מהם לחצר לו ולהם ואם ביטל גם רשות ביתו כל הבתים מותרין לו ולהם שהרי לא נשאר לו רשות והרי הוא כאורח אצלם והאורח אינו נאסר. והמבטל רשותו אומר שם [בדף ט׳] רבא שצריך לבטל רשותו לכל אחד ואחד שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך ולך [בדף ס״ט] ואם אילו הרבים שערבו בטלו רשותם לזה שלא עירב הוא מותר שהרי כל הרשות שלו והם אסורין שאין אומרים יהיו כאורחין אצלו שאין רבים אורחין אצל אחד [שם] היו אילו שלא עירבו שנים יכולין לבטל רשותם לאותם שעירבו אבל אם אותם שעירבו בטלו להם רשותם אין מועיל להם כי שניהם אוסרין זה על זה ואפי׳ חזר האחד שלא עירב ובטל רשותו לשני שלא עירב ה״ז אסור מאחר שבשעה שבטלו להם המערבין היה אסור [בדף ע׳] היו שלשה בעלי בתים בחצר השנים עירבו והשלישי לא עירב אם הא׳ שעירב בטל רשותו לאותו שלא עירב אין זה הביטול מועיל מפני שחבירו אוסר עליו אבל השלישי שלא עירב מבטל רשותו לאחד מאותם שעירבו והשני שעירב יבטל גם הוא לחברו שעירב את רשותו ומסיק שם [בדף ע׳] רב נחמן שאם מת בעל הבית יורשו מבעל רשותו. הל׳ כרבי יוחנן שאומר [שם דף ס״ו] יש ביטול רשות מחצר לחצר. וגם אומר שם [בדף ס״ח] רבא אנא כרבי יוחנן סבירא לי׳ ואומר רבינו יצחק [בתוספת שם דף ס״ד בד״ה אם כן כל הסוגיא] דהוא הדין מבית לבית ומעשה בא לפני רש״י בחופה אחת ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית לבית והתיר להם ע״י שביטלו רשותם לאחד ואין זה הביטול מועיל בעירוב שהרי בעל הבית אינו יכול להוציא כליו מן החדר שעיכב לעצמו ולא ביטלה אל רשות חבירו מפני שדומה לחוזר בו מביטולו כאשר יתבאר לקמן בסמוך וכיון שמפסיד בדבר א״כ לא בטלת תורת עירוב. וחולק היה רבינו יעקב ואומר שאין ביטול רשות מבית לבית מאחר שלא נתפרש בדברי שמואל ורב יוחנן. ועוד בפ׳ הדר [דף ס״ז] באותו תינוק שהיו רוצין למולו בשבת ונשפכו מים חמין שלו שחממו מאתמול והתירו לומר לגוי שיביא מים חמין מתוך ביתו של רבה ואע״פ שלא עירבו לפי שלא מצינו תקנה בעניין אחר. למה לא בטלו כולן רשותן לאותו בית שהי׳ בו הקטן אלא ודאי אין ביטול רשות מבית לבית. ואומר רבינו יצחק דאין משם ראי׳ שעל כרחך חצרות ומבוי היו שם כמו שאומר שם והא לא ערבינן והא לא שתפינן והיו יכולין להביא החמין ע״י ביטול דרך חצרות ומבוי לבית שהיה בו התינוק ומה שלא עשו כן שמא מפני שלא היו שם הבעלים. איתמר בפר׳ הדר [דף ס״ח] רב אמר מבטלין וחוזרין ומבטלין ושמואל אמר אין מבטלין וחוזרים ומבטלין והלכה כרב לגבי שמואל באיסורי ואע״ג דאמר רבה [שם] אנא כשמואל סבירא לי מ״מ קיימא לן כרב אשי דהוא בתראה דאסקיה לדרב ושמואל בפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן ומעמיד רב כרבנן ושמואל כר״א ש״מ דהילכתא כרב. וכן פסק רב אלפס [שם] לפיכך שנים הדרי׳ בחצר אחת ולא עירבו מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ויחזור זה ויבטל לזה שנינו שם [בדף ס״ט] מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד לאותו רשות שנתן אוסר דברי רבי מאיר מפני שדומה כחוזר בו מביטולו ור׳ יהודא אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר והלכה כרבי יהודא. שנינו עוד שם [ריש פירקא דף ס׳] הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב הרי זה אוסר עליו. ראב״י אומר אינו אוסר עד שיהו שני ישראלי׳ אוסרים זה על זה. ומפ׳ בגמ׳ [שם דף פ״ב] שלדברי הכל חצרו של גוי הרי הוא כדיר של בהמה ומן הדין לא יאסור אלא קנס הוא שגזרו שיאסור כדי שיתרחקו מן הגוי פן ילמדו ממעשיו. ובישראל אחד לא גזרו לדברי ראב״י מפני שאין זה דבר מצוי שידור ישראל יחיד עם הגוי בחצר פן יהרגנו הגוי ועל כל דבר שאינו מצוי לא גזרו, [שם והסוגיא בתוספ׳ שם] אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כראב״י במסכת תענית [דף כ״ו] מפרש דהלכ׳ דרשינן בפירקא ורב הונא אומר מנהג כראב״י מפרש שם דמנהג בפירקא לא דרשו אבל אורויי מורינן רבי יוחנן אמר נהגו העם כראב״י שם מפרש דנהגו אורויי נמי לא אורינן אבל אי עבוד לא מחינן בידייהו. והל׳ כשמואל דאר״י ב״ל בפ׳ מי שהוציאוהו [דף מ״ו] הלכה כדברי המיקל בעירוב. וכן משמע בפר׳ הדר [דף ס״ב] שסוברין אביי ורב יוסף כשמואל. מתוך כך אומר ר״י [בתוס׳ שם בד״ה ואפי׳] דאותם יהודי׳ הדרים יחידים בכרכי׳ המוקפי׳ חומה שיש שם מחיצות גמורות ודלתותיהן נעולות בלילה מותרי׳ לטלטל בכולן בשבת מאחר שאין שם שני ישראלי׳ אוסרין זה על זה. אומר שם [בדף ס״ב] שאין עירוב מועיל במקום גוי ואין ביטול רשות מועלת במקום גוי. לפיכך שני ישראלים וגוי אחד הדרים בחצר אחת אין להם תקנה עד שישכרו ממנו רשותו ונעשה הגוי כאילו הוא אורח עמהם וכתב בהלכות גדולות ואי מתא דגוים היא צריכין למיזבן רשותא מכל גוים דאית ביה כי היכי דתיקו מתא כולא ברשותא דישראל והדר ערבו. אומר שם [בדף ס״ח] רבי יוחנן ששוכרין מן הגוי אפילו בשבת שהשכירות כביטול רשות היא שאינה ודאית אלא היכר בלבד. ואמר רבי יוחנן [שם דף ס״ו] שוכרין מן הגוי אפי׳ בפחות משוה פרוטה. ומסקינן [בפרק חלון דף פ׳] שאשתו של גוי משכרת שלא מדעתו. וכן שכירו ושמשו משכירין שלא מדעתו אפי׳ היה שכירו או שמשו ישראל דאמר רבא מבוי שאין הגוי רוצה להשכיר להם רשותו ילך אחד מהם וישאל מקום מן הגוי להניח בו חפציו ואם ישאילנו לו נעשה כשכירו ולקיטו שהרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא מדעתו, [בתוספ׳ שם דף ס״ו בד״ה מערב] והא דאמר רבי יוחנן בירושלמי ישראל וגוי שהיו דדין בבית א׳ צריכין ישראל והגוי להשכיר יש לפרש שלשם מדבר ששניהם שותפים בבית ואין נחשב הישראל כשכירו של גוי׳ ואמר ר׳ יוחנן [בדף ס״ו] מה מערב חמשה ששרויין בחצר אחת אחד מערב ע״י כולן אף שוכר מן הגוי חמשה ששרויין בחצר אחת אחד שוכר ע״י כולן ואותו ששכר מערב עם שאר הישראלים ויותרו כולן. ר״ח פוסק [בתו׳ שם בד״ה יפה] כרבי יוחנן שאומר למעלה שוכרין מן הגוי אפי׳ בשבת ואח״כ מבטלין רשותן לאחד מהם ואותו לבדו מותר להוציא אע״פ ששמואל חולק עליו ואומר [שם] כל מקום שהבעלי בתים אוסרין זה על זה היו רוצים לערב מערב שבת אין יכולין לערב כגון שהיה שם גוי או אפילו לא היה שם גוי מע״ש שיכולין לערב כאשר יתבאר [לקמן בסמוך] ובא הגוי בשבת שביטל העירוב אין מבטלין מ״מ הל׳ כר׳ יוחנן לגבי שמואל וכדברי המיקל בעירוב. ורבינו יצחק פוסק כשמואל שהרי שם בפרק הדר [דף ע׳] מפרש סתם תלמודא הברייתא כשמואל דתניא זה הכלל כל שנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת כולה כגון שני בתים בשני צידי רשות הרבי׳ והקיפום גוים מחיצות בשבת ואומר שם זה הכלל לאתויי מת גוי בשבת דאין מבטלין וזהו דלא כרבי יוחנן כדמוכח שם למעלה [בדף ס״ז] דבעי מיניה רב חסדא מרב ששת שני ישראלים וגוי הדרים בחצר אחת ולא שכרו ולא ערבו ומת הגוי בשבת מהו לבטל זה על זה אליבא דרבי יוחנן דאמר לעיל [שם דף ס״ה] כשבא הגוי בשבת ששוכרין ממנו ואחר כך מבטלין לא תבעי לך דהשתא תרתי עבדינן שכירות וביטול לחודיה מיבעיא ודאי מבטלין כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר אין שוכרין אמר ליה אני אומר מבטלין והמנונא אמר אין מבטלין. הא למדנו שמה שאומר סתם התלמוד זה הכלל לאתויי מת גוי בשבת דאין מבטלין שזהו דלא כרבי יוחנן. אומר שם [בדף ס״ה] ר׳ אפס שהגוי שהשכיר מגוי ואין השוכר כאן אלא המשכיר אם אין המשכיר יכול להוציא השוכר עד זמן שכירותו אין שוכרין מן המשכיר ואם יכול להוציאו שוכרין ממנו פי׳ רבינו שלמה בפירושי׳ אחרוני׳ שאותם ששאלו דבר זה לרב אפס היו יראים שמא יבא הגוי השוכר בשבת ואז הי׳ בטל העירוב אפי׳ יחזרו וישכרו ממנו. [בתוס׳ שם בד״ה דאתא] ולא דמי לספינות קשורות שעירבו מזו לזו בפרק הזורק [דף ק״א] שאומר שם דנפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון. דהתם שאני שלא היו הספינו׳ עומדות ליפסק [בתוספ׳ דלעיל בד״ה איקלעי] ומשמע עוד שרוצה לומר שאם לא הי׳ בא לא היה אוסר וזהו כרבי יהודא דתנן בפרק כיצד משתתפין [דף פ״ז] המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר דברי רבי מאיר. רבי יהודא אומר אינו אוסר. רבי יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו אוסר לפי שאין דרך ישראל לבא בשבת. רבי שמעון אומר אפי׳ הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיח מדעתו אבל לא אצל בנו. ואמר רב שם הלכה כרבי שמעון ולעניין נכרי יש לפסוק כרבי יהודא דאמר ריב״ל [בפ׳ מי שהוציאוהו דף מ״ו] הלכה כדברי המיקל בעירוב ואף על פי שרבי יוחנן חלק על זה הפסק דריב״ל דלגמרי כולל בפרק מי שהוציאוהו דרבי יהודא ור״ש הלכה כר״י אפי׳ יהא מחמיר ואפי׳ בעירוב מדבעו שם לדקדק דרב לית ליה הני כללי דרבי יוחנן מדאשכחן דפסיק כר״ש בההיא דעירוב מ״מ דברי ריב״ל עיקר שהרי בסדר התנאים ואמוראים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם פוסק כריב״ל בכ״מ אפי׳ לגבי ר׳ יוחנן כל שכן לגבי רב ושמואל. וגם מזה תוכל לדקדק שמה שאמר שמואל בפ׳ חלון [דף פ״א] כ״מ שאמר רבי יהודא בעירובין הלכה כמותו שאין הל׳ כמותו אליבא דריב״ל אלא אם כן הוא מיקל [בפ׳ הדר דף ס״ט] תניא ישראל משומד המשמר שבתו בשוק הרי הוא כישראל ומבטל רשות. ומחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי ואינו מבטל רשות לישראל עד שישבור. שנינו בפ׳ חלון [דף ע״ז] חלון שבין שתי חצרות בתוך עשרה [שם] ומפרש בגמ׳ שיהא קצת ממנו ואפי׳ משהו בתוך עשרה לקרקע אם רצו מערבין שנים כלו׳ שני עירובין אילו לעצמן ואילו לעצמן ואסורין זו עם זו. ואם רצו מערבין אחד שיתנו עירובן של חצר זו באחרת ויערבו עמהם ויהיו אחד. [שם] וגרסינן בגמרא אמר רב נחמן לא שנו אלא חלון שבין שתי חצרות אבל חלון שבין שני בתים אפי׳ למעלה מעשרה נמי אם רצו מערבין יחד מאי טעמא כיון דאית ליה גג כמאן דמלי דמי ובלבד שיהא בחלון ארבעה על ארבעה שבפחות מכאן לא יחשב פתח. בפ׳ כיצד מעברין [בדף נ״ט] אמרינן שכותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה אם יש שם הסולם הרי הסולם נחשב כפתח אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד אבל אם אין שם סולם אין מערבין אלא שנים. שנינו בפרק כל גגות [דף פ״ט] רבי שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרקיפות לכלים ששבתו בתוכם רשות אחד הן לטלטל מזה לזה ואפי׳ הן של בעלים הרבה ולא עירבו יחד ולא לכלים ששבתו בתוך הבית והביאום לחצר על ידי שעירבו אסור להוציאם מחצרן לחצר אחרת או לגג או לקרפף בלא עירוב ובסוף פ׳ עושין פסין [דף כ״ד וכ״ה] מוכיח דקרפף יתר מבית סאתי׳ לר״ש הוי כרמלית לטלטול כיון דלא הוקף לדירה. אלא מדבר בקרפף שאינו יותר מבית סאתים ולכך מותר לטלטל בתוכו. ובפרק עושין פסין [דף כ״ג] תניא קרפף יתר מבית סאתי׳ שהוקף לדירה אם נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור שהרי הוא ככרמלית. נטוע רובו הרי הוא כחצר ומותר. [פרק כל גגות דף צ״א] ובגמרא תניא גג וחצר אכסדרא ומרפסת כולן רשות אחד הן. קרפף ומבוי כולם רשות אחד הם לכלי׳ ששבתו בתוכן. [בפ׳ עושין פסין דף כ״ג] בית סאתים שלא הוקף לדירה אם אורכו כשנים ברחבו שהוא מאה על נ׳ כחצר המשכן מטלטלין בו היה אורכו יתר על שנים ברחבו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. [בפ׳ כל גגות דף צ״א] אמר רב הלכה כר׳ שמעון והוא שלא עירבו בני החצרות כל אחת לעצמה שעתה אין מצוין כלי הבתי׳ בחצר אבל עירבו חוששין שמא יבא מכלי הבתי׳ ששבתו בתוכן והוציאן לחצר שיוציאם לחצר אחרת ובזו אוסר ר״ש. ורבי יוחנן אמר מי השך בין עירבו בין לא עירבו פי׳ מי לחש באזניך דבר זה לומר והוא שלא עירבו כי זה אינו כלום כי הל׳ כר״ש אף בעירבו ושמואל סובר שם כרבי יוחנן וכן הל׳, [מלשון המיימוני פ״ג דעירובין] לפיכך כלי ששבת בתוך החצר בין עירבו אנשי החצר בין לא עירבו מותר להעלותו מן החצר לגג ומן הגג לגג אחר הסמוך לו ומן הגג אחר לחצר שניה ומחצר שנייה לגג שלישי ומגג שלישי למבוי אע״פ שאם נשתתפו בו מותר לטלטל בכולו וכן מן המבוי לגג רביעי עד שיעבירנו בכל המדינה כולה ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אח״כ עירבו כל אנשי המקומות האילו עירוב אחד. גרסינן בפרק עושין פסין [דף כ״ה] קרפף בית שלש וקירה בו בית סאה אמר רבא אויר קרויו מייתרו מבית סאתים ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם משום דעביד כי ארזילא. ור״ח גריס [בתוספות שם] כי ערסלא כמלונה במקשה מתרגמינן כערסלא דמכתותא והם חבלים מתוחים מאילן לאילן כעין מטה שישן עליהם השומר בלילה ותחתיהן יושב בצל ביום ותחתיהן פתוח מכל צד ולהכי קאמר רבא האויר קרוי מייתרו [שם] והלכה כרבי זירא דמיקל בעירוב דאף בעניין זה אמרינן פי תקרה יורד וסותם. וכן באכסדרא בבקעה בפ׳ כל גגות [דף צ׳ וצ״ד] פסקי׳ כרב דאמר פי תקרה יורד וסותם רוח רביעית וכלישנא קמא דמיקל דאית ליה פי תקרה אפי׳ ביתר מעשר שהרי כל הסוגיא כאותו לשון. וכן פסק ר״ח ואומר ר״ת [וכן בתוס׳ שם בד״ה משתי] דמשתי רוחות לא אמרינן פי תקרה במקום שמפולשת משני עבריה כדמשמע בפ״ק דסוכה [דף י״ח ומבואר בתוס׳ שם בד״ה אכסדרה] במחלוקת דאביי ורבא גבי אכסדרא ושם פרש״י דלא אמרינן פי תקרה אא״כ יש בתקרה עובי טפח. ופי תקרה מועיל אפי׳ גבוה מב׳ ובאיסקופת בית בשבת [דף ט׳] הוצרך להעמידה בשקירה בשתי קורות דאם בקורה אחת הייתי אומר פי תקרה יורד וסותם רק שתהא רחבה ארבעה כמו שאומר שם. ובסוף פרק כל גגות [דף צ״ד] אומר דקרויו באלכסון לא אמרי׳ פי תקרה. ופירש רש״י שהוא בשיפוע כעין גגין שלנו דליכא פה דהיינו כארזליא ורבינו יצחק פי׳ [בתוס׳ שם] דמיירי כגון שנפרץ הקרוי באלכסון עם המחיצות בקרן זוית ובעניין זה לא אמרי׳ פי תקרה יורד וסותם. בור שבין שתי חצרות חציו בזו וחציו בזו אין ממלאין ממנו בשבת מפני שממלא מרשות חברו אא״כ עשו לו מחיצה גבוה עשרה טפחים וכן שנינו בפ׳ כיצד משתתפין [דף פ״ו] ומסיק רב יהודא בגמרא [שם] אליבא דבית הילל שצריך שתהא המחיצה עשרה חוץ למים וטפח בתוך המים דתני יעקב קרחה צריך שישקע ראשי הקנים טפח בתוך המים שבית הילל מצריכין היכר מחיצה מלמעלה כך פוסק ר״ח ור׳ יצחק [וכן בתוס׳ שם] ולא כשיטת רש״י ואין הלכה כר׳ יהודא שאומר במשנה [שם] כי הכותל המפסקת בין החצירות העוברת על פי הבור עולה להן משום מחיצה. ועוד פוסקין הלכה כרב נחמן אמר רבה בר אבוה שאומר שם [בדף פ״ז] שאם עשו על פי הבאר קורה רחבה ד׳ זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצד השני אע״פ שהדלי הולך במים מצד זה לצד זה אין לחוש שקל הוא שהקלו במים. עוד שנינו שם [בדף פ״ז] אמת המים שעמוקה י׳ ורחבה ד׳ שיש לה דין כרמלית העוברת בחצר אין ממלאין ממנה בשבת אלא א״כ עשו מחיצה גבוה עשרה טפחים בתוך אוגניה על פני רחבה בכניסה וביציאה שיהא ניכר שבשביל אמת המים נעשית מחיצה זו. ומחיצת החצר התלויה ועוברת על גבה אינה מועלת שאין מחיצה תלויה מתרת במים אלא במקום שנראית שנעשית מחיצה זו להתיר המים. ופי׳ רב אלפס [שם דף ט״ז] שצריך שתהא מחיצה זו משוקע׳ במים להבדיל בין מים למים כמו שבארנו למעלה [לשון המיימוני פ׳ ט״ו דהלכות שבת ממשמעות הגמר׳ דעירובין י״ב] והוא הדין אם היה ברחבה שבתוך החצר יתר מעשר אע״פ שאין בגובה עשרה שצריך מחיצה שכל יתר מעשר פרצה היא ומפסדת המחיצה וגם אסור לטלטל בחצר אא״כ נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן בכל שהו או פס רחב ד׳ טפחים מרוח אחת. בפ׳ הדר [דף ע״ב] אמר רב נחמן אמר רב הל׳ כר׳ יהודא הסכך בכ״ף גרי׳ רב״ח שאומר [בתוספות שם] על חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד לא נחלקו בית שמאי ובית הילל שאם יש ביניהם מחיצות המגיעות לתקרה שצריכים עירוב לכל חבורה וחבורה על מה נחלקו על מחיצות שאין מגיעות לתקרה שבית שמאי אומרי׳ עירוב לכל חבורה וחבורה ובית הילל אומר עירוב אחד לכולן. [בתו׳ שם בד״ה ומודים] אומר רבי יצחק שמה שאמר דצריך עירוב לכל חבורה וחבורה זהו שבכל אחד ואחד יש לו פתח פתוח לחצר שאם לא כן הייתי אומר פנימי נותן עירובו ודיו לשמואל ולר׳ יוחנן שני הפנימי׳ דאיתמר בסוף פ׳ הדר [דף ע״ה] אמר שמואל עשרה בתים זה לפנים מזה פנימי נותן עירובו ודיו פירש שכולן נחשבין בית שער זה לזה שהרי החיצון בלבד פתוח לחצר וכולם דריסת רגליהם עליו ופנימי דורס על כולן לפיכך כולן נחשבין בית שער חוץ מן הפנימית. ושנינו שם [בפרק כיצד משתתפין דף פ״ה] שהדר בבית שער אינו אוסר. הילכך כשבאין שאר דיורין הפתוחין לחצר לערב את חצרן הפנימי בלבד נותן פת בעירוב והשאר אין צריכין ור׳ יוחנן אומר שני הפנימים נותנים אע״פ שהתשיעי הוא בית הוא בית שער לעשירי בית שער דיחיד לא שמיה בית שער לעניין זה פי׳ ואוסר הואיל ועשוי לדירה. [בתוספות דף ע״ה דלעיל בד״ה ור׳ יוחנן] והא דאמרינן בפרק כיצד משתתפין [דף פ״ה] דבית שער של יחיד אינו אוסר זהו בבית שער שאין עשוי לדירה, [בתוס׳ דיבור ומודים דלעיל] ופוסק רבינו יצחק שאם יש לאדם סופר או מלמד בביתו או כעין אותם בחורים הבאי׳ ללמוד תורה ושרוי כל אחד בחדר או בעלייה בפני עצמו לא מבעיא אם כולם אוכלין מככר אחד שאין אוסרים זה על זה אלא אפי׳ כל אחד אוכל משלו וישן בחדרו אין אוסרים זה על זה מאחר שכולן משתמשים באותו הבית כל עיסקי תשמישם באפייה ובישול ובכל דבר ונחשבין כולם כאילו אוכלין וישנים במקום אחד אע״פ שיש להם פתח לצד ר״ה שהכל נקרא על שם בעל הבית ועוד שאין משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא זה על זה ויכול לסלקם. שנינו שם [בפ׳ הדר דף ע״ב] שאחין האוכלין על שלחן אביהם וישינים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד פי׳ רבינו שלמה אישנים בבתיהם והם ואביהם ואחרים עמהם דרים בחצר אחת אם רוצים אותם אחרים לערב עם אביהם בחצר צריכין בניו כולם לתת כל אחד פת ומפרש הטעם בגמ׳ [שם דף ע״ג במתניתין דלעיל] מגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי. ומסיים ב״ה [במתניתן דלעיל] לפיכך שבח אחד ולא עירב מבטל רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן למקום אחר אבל אם הי׳ העירוב בא אצלם שכל עירוב בני החצר בא אצל אביהם לא הוזקקו לערב דאמרינן בפ׳ מי שהוציאוהו [דף מ״ט] בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן פת והם כולם נמשכים בו. או שאין עמהן דיורין אחרים שאין אחרים מזקיקין אותם לערב אין צריכין לערב דכיחידים הם. ומקשינן בגמרא [בדף ע״ב] ש״מ מקום לינה גורם דאי הוו ישנים בבית אביהם אפי׳ מוליכין עירובן למקום אחר אין צריך לערב אלא אביהם בלבד ונימא תיהוי תיובתא דרב דאמר לקמן [בדף ע״ג] מקום פיתא גרים והרי אילו אוכלין אצל אביהן וחושבן כחלוקין ומתרץ אמר רב במקבלי פרס שנו פי׳ אינם אוכלין על שלחן אביהם ממש אלא הוצאתם מקבלין מבית אביהם ואע״ג דמקום לינה ופיתא בבתיהם מהני מה שאוכלין משל אביהם ואם היה עירוב בא אצלו או שאין עמהם דיורין אחרים אין צריכין לערב [שם] ובגמר׳ מסקינן שדין תלמיד אצל הרב כדין הבן אצל האב. איתמר בפרק הדר [שם] רב אמר מקום פיתא גורם ושמואל אמר מקום לינה גורם והלכה כרב לגבי שמואל. [שם דף ע״ב] ולפיכך מי שהיה לו בחצר חברו בית שער שהרבים דורסים בו או אכסדרה ומרפסת או בית הבקר או בית התבן או בית העצים או אוצר אינו אוסר עליו עד שיהי׳ לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פתו ואח״כ יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו. שנינו בפ׳ כיצד מעברין [דף נ״ט] עיר של יחיד שלא היו נכנסין בה תמיד ששים ריבוא של בני אדם ואינה תשובה רשות הרבים מפני שאינם דומה לדגלי מדבר ונעשית של רבים שניתוספו בה דיורין או נקבעו בה שווקים מערבין את כולה בלא שום שיור שהרי היא כחצר של יחיד. [שם] ותני עלה בגמ׳ אין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי בפני עצמו פי׳ [מפירש״י שם] אין מערבין אותה לחצאין הואיל ומתחילה היתה אחת אוסרין זה על זה הא למה הדבר דומה למבוי ששכחה אחת מן החצירות ולא נשתתפה בו שאוסרת על כולם ומקשה הספר [שם] א״כ מבוי בפני עצמו נמי היאך מועיל למה לא יאסרו זה על זה מאחר שמתחילה היתה של יחיד והורגלו לערב את כולה ולהיות כל אחד אוסר זה על זה אפי׳ עשו לחי או קורה למבוי לא יועיל ומתרץ הכא במאי עסקינן דעבוד דקה דאמר רב חסדא אחד מבני מבוי שעשה דקה על פתחו אינו אוסר על בני מבוי. פי׳ רש״י דקה פתח נמוך בראש כל מבוי שגלו דעתם להסתלק כל אחד מחבירו ור״ח [בתוס׳ שם] פי׳ דקה איצטבא. אמנם לפנים בריש פ׳ כל גגות [דף פ״ט] גבי בנה עלייה על גבי ביתו ועשה לפני הדקה ד׳ הותר בכל הגגין כולן לא יתכן לפרש שם כלל אלא לשון פתח שעל ידי שעשה אותו פתח לצד הגגין גילה דעתו שמחזיק בהן והם לא הקפידו ומחלו אצלו. נחזור למשנתינו דפרק כיצד מעברין [דף נ״ט] עיר של רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה אא״כ עשו לה שיור ומסקינן בגמ׳ [שם דף ס׳] אפי׳ בית אחד בחצר אחת. פי׳ [מפירש״י בפי׳ במתני׳ שם] אע״פ שנתמעטו אוכלוסיה והרי היא של יחיד אין מערבין את כולה הואיל ומתחילה היתה של רבים ועוד שאם יערבו זאת יבא לערב של רבים והרי היא של רבים ואסור לערב עיר של רבים בלא שיור שלא תשתכח תורת ר״ה ואותו שיור הרי הוא היכר כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל במדינה זו שרבים בוקעין בה שהרי המקום הנשאר ולא נשתתף עמהם אין מטלטלין בו אלא אילו לעצמן ואילו לעצמן. תניא בגמרא [שם דף נ״ט] עיר של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה שמאחר שאינה מפולשת לשני פתחים אינה דומה לדגלי מדבר, [שם] רבי זירא עירב לכולה מתא דר׳ חייא ולא שבק לה שיור אע״פ שהיתה של רבים אמר ליה אביי מ״ט עבד מר הכי אמר ליה דאמרי לי סבי דידה דרב חייא בר אשי הוה מערב לכולה מתא ואמינא ש״מ עיר של יחיד ונעשית של רבים היא [בתוס׳ שם] משמע מכאן שאם עשה לה שיור שהיה מודה אביי שעשה בטוב אע״פ שהיה סבור שעיר שהיתה של רבים והרי היא של רבים וזהו כמו ובארנו במשנה שעיר של רבים והרי היא של רבים שמועיל לה שיור. ונראה לי שאין הדברים אמורים שעיר של רבים והרי היא של רבים שמערבין אותה אלא כגון ירושלם שדלתותיו נעולות בלילה ונחשבת מה״ת ע״י כן ככרמלית כאשר פירשתי בתחילת המצוה מבוי שאמרנו שכשנשתתפו בו מותר לטלטל בכולו יש שם חלוקין מבוארין בפ״ק דעירובין שאם היה מבוי סתום שיש לו שלשה כתלים אומר בית הילל הכשירו בלחי או קורה ודי לו בכך מפני ששלש מחיצות רשות היחיד מן התורה ואם הוא מפולש שאין לו כי אם שני כתלים בלבד זה כנגד זה והעם נכנסין ברוח זו ויוצאין בשכנגדה אומר שם [בדף ו׳] שעושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן לת״ק ואפי׳ ב׳ ראשין מפולשין לרשות הרבים דיו בכך ולחנניה אליבא דבית הילל אם הם מפולשין לר״ה עושה לה דלת מכאן שיהא ראוי לנעול אע״פ שאינו נעול ולחי או קורה מכאן והאמוראים היו עושין שם מעשה כחנניה [שם דף ח׳] ולפנים גבי מבוי העשוי כנדל משמע שהלכה כת״ק וכן פסק רב אלפס. [שם דף קפ״ה] מסקי׳ שם לרב נחמן בפ״ק [דף ח׳ וי״ב] ולרב בפ׳ הדר [דף ע״ג] שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו [מפו׳ רש״י שם ובפרק ר״א דמילה דף קל״א] שני בתים לחצר ושתי חצרות למבוי. וכן פירש גם רבי יוחנן בירושלמי דפ״ק [שם] ויהיה ארכו מארבע אמות ולמעלה. ויהיה ארכו יתר על רחבו. אבל מבוי שארכו כרחבו הרי היא כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים מב׳ רוחותיו כל לחי במשהו או בפס רחב ארבעה מרוח אחת [שם] חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי וניתרת בלחי וקורה [שם] ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו או שאין ברחבו ארבע אמות אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה. א״ר יוחנן בפ״ק [דף ח׳] שמותר להשתמש תחת הקורה. וכן אמר רבא [דף ח׳] שמותר להשתמש גם כנגד הלחי כשפתוח לר״ה אבל אם פתוח לכרמלית מצא כרמלית שכנגד הלחי את מינו שחוצה לו וניעור. ושיעור לחי [בדף י״ד] אפי׳ דק כל שהוא. [בדף י״ג] ורוחב הקורה טפח ועוביה כל שהו והוא שתהא בריאה כדי לקבל אריח שהוא חצי לבינה של שלשה טפחים [בדף י״ד] ומעמידי הקורה צריך שיהו בריאים כדי לקבל קורה וחצי לבינה. ופוסק ר״י דק״ל כרבא שהוא בתראה שאומר בפ״ק [דף י״ב] דקורה משום היכר ולא משום מחיצה ולא אמרי׳ פי תקרה יורד וסותם להתיר תחת הקורה אלא כשהיא רחבה ארבע. אבל אין הל׳ כרבא במה שאומר בפ״ק [שם] הלחי משום היכר שהרי פוסקין הגאונים כאביי בלחי העומד מאליו וטעמיה דאביי משום דאזיל לטעמיה דאית ליה לחי משום מחיצה כמו שמפורש בהלכה ההיא בפי׳ [שם דף ט״ו]. שנינו בתחילת עירובין [דף ב׳ כל הסוגיא] מבוי שהוא גבוה למעלה מכ׳ אמה ימעט פרש״י שהניחו הקורה למעלה מכ׳ אמה ישפילנה ובגמ׳ שם [דף ג׳] מפרש הטעם. ומבוי הרחב יותר מעשר אמות ימעט שזהו שיעור רוחב סתם פתחי׳ ויותר מכאן אינו קרוי פתח אלא פרצה ואנו מצריכין פתח וצריך לנעוץ קנים למעט רוחב כניסתו ולהעמידו על עשר או על פחות. ואם יש לו צורת פתח שהוא לחי מכאן [כדאיתא שם דף י״א] ולחי מכאן וקורה על גביהן אע״פ שרחב מי׳ אמות אין צריך למעט צורת הפתח שאינו רחב יותר מי׳ מתיר אפי׳ מד׳ רוחות כדאי׳ בפ״ק דעירובין [דף י״א] גבי נעץ ארבע קונדיסין מארבע פינות השדה ומתח זמורה עליהם וכו׳ ואומר שם אילימא בי׳ בהא נימא רבי יוחנן בשבת לא גר׳ בפ״ק [דף ט״ו] לחי העומד מאליו כלומר שלא נעשה לשם תיקון מבוי אביי אמר הוי לחי ורבא אמר לא הוי לחי והל׳ כאביי ואומר הגאוני׳ שזו היא הלמד מסימנות יעל קגם שהלכה כאביי לגבי רבא ומסקינן שם שאף אביי לא אמר שיהא לחי אלא כשסמכו עליו מאתמול צורת הפתח שאמרו מסקי׳ [שם דף י״א] שהקנה העליון שעל גבי הקני׳ אע״פ שאינו נוגע בקנה שבצדדין או אפי׳ תלוי למעלה מהן באויר, [שם] וצריך שתהא צורת הפתח בריאה כדי לעמוד בה דלת אפילו דלת של קשים. אמר ריש לקיש [שם] משום ר׳ ינאי צורת הפתח צריכה היכר ציר מאי היכר ציר אמר רב אויא אנקתא פירוש הוא חור שציר הדלת סובב בו ואע״פ שאינה צריכה דלת מ״מ צריך שתהא ראויה לדלת. ואמר רב חסדא [שם] צורת הפתח שעשאה מן הצד ולא על גביהן לא עשה ולא כלום ורבינו משה פירש [בפ׳ ט״ז דהלכות שבת] מן הצד בקרן זוית. גרסינן בפ׳ בכל מערבין [דף ל״ח] ובפ׳ כיצד משתתפין [דף ע״ב] אמר רב יוסף אין מערבין ערובי תחומין אלא לדבר מצוה פירוש כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה של נישואין או להקביל פני רבו וכיוצא בזה. וזהו לשון הלכו׳ גדולות מ״ט מישרא שביתא בשבתא לדבר הרשות לא שרינן ומשום מילתא דמצוה עבדי רבנן תקנתא דמנח עירובא ממעלי שבתא בסוף אלפים אמה ממתא דיתיב בנוה ומשתרי לי׳ לסגויי מן היכא דיהיב עירוביה ולקמיה אלפים אמה טפי לא משתרי ליה ואי קא מנח ליה לעירוביה למיזל לדבר הרשות או דקא מזמני ליה למיזל לסעודת הרשות או לכל דבר דרמי ליה לא מישתרי ליה. ורבינו משה כתב [בפ׳ ו׳ דערובין] דמשתרי ליה. ושנינו בתחילת פרק כיצד משתתפין [דפ״ב] כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומר הר״ז לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה כל מי שקבל עליו מבעוד יום לסמוך על עירוב זה מותר משחשיכה אסור שאין מערבין משתחשך. [שם] וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד וכו׳ על משנה זו אמר רב יוסף [שם] אין מערבין אלא לדבר מצוה. תניא בפ׳ כיצד מעברין [דף ס״א] שבת בעיר אפילו הוא גדולה כאנטוכיא ובמערה אפילו כמערת צדקיהו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. ובמשנה שנינו [שם] מי שהיה בעיר קטנה ונתן עירובו בעיר גדולה או להפך מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה פי׳ נתחשב לו כל העיר כד׳ אמות כאילו שבת שם. רבי עקיבא אומר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים פי׳ שמחלק בין נותן עירובו לשבת ומסיק רבא [שם] לית דחש לה לדר׳ עקיבא שאין הלכה כמותו. א״ר אידי א״ר יהושע בן לוי [שם דף ס׳] היה מודד ובא ממקום עירובו או ממקום שבא בדרך והחשיך לו וכלתה מדתו של אלפים פסיעות בינוניות בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר שהעיר עולה במדות האלפים ולא ילך מחצי העיר ולהלן אפי׳ אמה אחת ואם כלתה מדתו בסוף העיר שכל העיר מובלעת בתוך האלפים נעשית לו העיר כולה כד״א ומשלימין לו את השאר כיצד היתה עיר גדולה רחבה אלף אמה ומן העיר לעירובו פחות מאלף אפי׳ אמה אחת או פחות נמצאת כל העיר מובלעת בתוך האלפים תיחשב העיר כולה כד״א וישלים תשע מאות וששה ותשעים אמות חוצה לה להשלים האלפים. בפ׳ מי שהוציאוהו [דף ס״ז] מסקינן הל׳ כרבי יוחנן דאמר חפצי הגוי קונין שביתה במקומן ויש להם אלפים אמה לכל רוח ממקומן ואומר שם שאילים שהביאו גוים מחוץ לתחום למברכתא שבני מברכתא יכולין לקנות אותם דכולא מברכתא לדידהו כד״א דמיא פי׳ מפני שמברכתא מוקפת מחיצות וכן פירש״י בתחילת מי שהוציאוהו [דף מ״א והסוגיא בתו׳ דף מ״ז דלעיל בד״ה דכולא] הוליכוהו לעיר אחרת והרי היא מוקפת מחיצות. דומיא דדיר וסהר וספינה וכי ההיא דתניא שם [בדף מ״ב] הי׳ מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר שמותר לטלטל בכל העיר ע״י זריקה שעל כרחנו מדבר שיש שם מחיצות. ואע״ג דנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר בפ׳ בכל מערבין [דף ל״ב] משמע דנותן עירובו או ששבת שם שכל העיר כארבע אמות אע״פ שאין כאן מחיצות מכ״מ למובא שם מחוץ לתחום אינו חשוב כארבע אמות בלא הקף מחיצה. שנינו שם [בפרק כיצר מעברין דף ס׳] הנותן עירובו בעיבורה של עיר והם המקומות המצטרפין לעיר שמודדין התחום חוץ מהם הר״ז כנותנו בתוך העיר ששבת שם ולא עשה ולא כלום שאין מודדין לו ממקום עירובו כלום אלא הרי הוא כבני העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח העיר, [עיין שם בגמ׳] והנותן עירובו חוץ לתחום אינו עירוב. כל המניח עירובו יש לו במקום עירובו ד״א לפיכך אמרי׳ בפרק בכל מערבין [דף ל״ה] שאם נתגלגל חוץ לד׳ אמותיו שאינו יכול להגיע אל עירובו אינו עירוב. ובמשנה שנינו [שם] אם נפל עליו גל או נשרף או עירב בתרומה ונטמאה מבעוד יום אינו עירוב משחשכה הר״ז עירוב שעיקר קניית העירוב בבין השמשות ואם ספק רבי יוסי ור׳ שמעון אומרי׳ הרי זה עירוב שספק עירוב כשר וכן הל׳ הא למדת שאם נאכל בין השמשות הרי זה עירוב כבר הזכרנו למעלה מה שאמר רב נחמן בפרק חלון נקיטינן עירובי תחומין צריך לזכות כלומר שאם עשה אחד עירוב על כולם צריך לזכות להם ע״י אחר שתי סעודות לכל אחד ואחד מן המערבין. [מלשון המיימוני פ״ו דערובין] וכשם שמברכין על עירובי חצירות ושתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין ואומר בזה העירוב יהא מותר לי להלך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח ואם הי׳ אחד מערב ע״י רבים אומר בזה העירוב יהא מותר לפלוני ופלוני להלך ממקום זה אלפי׳ אמה לכל רוח. שנינו בפ׳ חלון [דף פ״א] אמר רבי יהודא בד״א שאין מערבין לאדם אלא מדעתו בע״ת אבל בע״ח מערבין בין מדעתו בין שלא מדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו ובתחומין חוב הוא לו כי שמא לא ירצה לערב באותו הרוח שעירב לו זה. תנו רבנן בפרק כיצד משתתפין [דף פ״ב] מערב אדם עירובי תחומין ע״י בנו ובתו הקטנים וע״י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן לפיכך אם עירב עליהן ועירבו לעצמן יוצאין בשל רבן אבל אינו מערב ע״י בנו ובתו הגדולי׳ ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא ע״י אשתו אלא מדעתן. ומסקינן שם [בדף פ״ב] שאם עירב עליהן ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאין בעירובו עירב על אחד מהן ועירבו הן לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בעירוב עצמן. ואומר רב אסי [שם] קטן בן שש יוצא בעירוב אמו ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו. שנינו בפ׳ בכל מערבין [דף ל״א] השולח עירובו ביד חש״ו או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אמר שיאמר לאחד כשר לקבלו ממנו הר״ז עירוב ומעמידו בגמר׳ [שם] והוא שיהי׳ עומד ברחוק עד שיראה זה הפסול מגיעו אצל הכשר. עוד מסיק בגמרא [שם] בד״א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות קטן גובה את העירוב. שנינו בפ׳ מי שהוציאוהו [דף מ״ט] מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר שהוא בסוף אלפים ממקום רגליו ומשם לביתו אלפים ואומר שביתתי תחתיו שלא סיים מקום לא אמר כלום. ובגמרא [שם דף ג׳] מפרש הטעם. אמר שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו עד עיקר אלפים אמה ומעיקרו עד ביתו אלפים אמה נמצא מהלך משחשכה ארבעת אלפים אמה. ומפרש בגמ׳ [דף נ״א] והוא שהיה מגיע לאותו אילן קודם שתחשך אם ירוץ בכל כחו, [סוף מתניתן דלעיל] ואם אינו מכיר אילן או גדר או שלא למד הלכות תחומין ואינו יודע שיועיל לו ולא אמר כן אלא אמר תהא שביתתי במקומי זכה לו מקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. תניא בגמר׳ [שם דף נ״א כל הסוגיא ודהלכה כר׳ יהודא וכו׳ ג״כ בדף מ״ו שם] אחד עני ואחד עשיר מערבין בפת ובשאר דברים אבל לא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי ואח״כ יחזור ללון בעירו לפי שלא אמר לערב ברגל אלא מי שבא בדרך וחשכה לו שאין בידו פת דברי רבי מאיר ר׳ יהודא אומר אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל ויצא העשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי ואח״כ יחזור ללון בעיר וזהו עיקרו של עירוב. והתירו לו לבעל הבית לשלח עירובו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו בשביל להקל עליו שלא יצטרך ללכת שם. והלכה כרבי יהודא לגבי ר׳ מאיר ומסיק שם רב נחמן דאומר שביתתי במקום פלוני דברי הכל עני אין עשיר לא [כך היא מסקנת האלפסי פ״ק דביצה והביאו בסמל״ת ע״ה וכן משמעות הסוגיא בגמ׳ דכריתות דף י״ד ופר׳ בכל מערבין דף ל״ה ול״ט ובפ״ב דביצה דף ט״ו וי״ז] יוהכ״פ הרי הוא כשבת לעניין עירובי חצירות ועירובי תחומין וכן יום טוב כשבת לעניין עירובי תחומין אבל לא לעניין עירובי חצירות שהרי מותר להוציא ביום טוב מרשות לרשות. שנינו בפ׳ מי שהוציאוהו [דף מ״ה] מי שישב בדרך לנוח שהיה עיף ולא היה יודע שהוא בתחום העיר וחשכה וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר בתחומה הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דברי רבי מאיר פי׳ לא יכנס לעיר להיות כאנשי העיר אלא ממקום שחשכה לו ימדוד לו אלפי׳ פסיעות בינוניות רבי יהודא אומר יכנס והל׳ כר׳ יהודא עוד שנינו שם [בדף מ״ה] מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר׳ יוחנן בן נורי וח״א אין לו אלא ד׳ אמות ור׳ אלעזר אומר והוא באמצען ור׳ יהודא אומר לאיזה רוח שירצה ומודה ר׳ יהודא שאם ברר לו שאינו יכול לחזור בו. ופוסק שם [בדף מ״ו] שהלכה כרבי יוחנן בן נורי שמיקל בעירוב אומר היה ר״ת [בתוס׳ שם דף נ״א בד״ה כזה ועניין עמוד ומעביר בגמרא שם] דבאלפים של תחום שבת וגבי עמוד גבוה עשרה ורוחב ארבעה ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים צריך שיהא הן ואלכסונן לכל צד ולא הוצרך לפרש אלא בדבר שהוא עגול כגון כוורת בפ״ק דשבת [דף ח׳] וחולק עליו רבינו שמואל ואומר שמה שאומר בפ׳ מי שהוציאוהו [דף נ״ח] שצריך אלכסון זהו דווקא לאלכסון העולם כיצד הרי שהעביר ארבע אמות בר״ה מצד מזרחית צפונית לצד מערבית דרומית אז צריך אלכסון אבל ממזרח למערב די בד׳ אמות וכן תפרש באלפים של תחום שבת. הנה סדרנו עירובי תחומין כאן עם עירובי חצירות שהוא מד״ס מפני שגם עירובי תחומין של אלפים אמה מד״ס כמו שבארנו [בסמל״ת ס״ו] דאע״ג דשמעינן ליה לשמואל בפר׳ חלון [דף פ״א] שפוסק כר׳ יהודא בעירובין ואילו בפ׳ בכל מערבין [דף ל״ה ול״ו משמעות כל הסוגיא] סובר ר׳ יהודא תחום אלפים דאוריי׳ גבי ספק עירוב. בזאת אין הלכה כר׳ יהודא אלא כר׳ יוסי שאומר שם ספק עירוב כשר דתחומין דאלפים דרבנן ועוד בפ׳ מי שהוציאוהו [דף מ״ו] אמר לי׳ רבא לאביי מכדי עירובי תחומין דרבנן וכו׳. ובפרק בכל מערבין [דף ל״ז] גר׳ מאן תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב כו׳ ואין רוצה לומר דקסבר עירובי תחומין דאורייתא. וגם אמר ריב״ל הל׳ כדברי המיקל בעירוב גם בתחומין. ובסוף פרק כיצד מערבין [דף ס״א] אומר לית דחש ליה להא דר׳ עקיבא שמחמיר בתחומין. והא דבסוף פ״ק [דף י״ז] תני ר׳ חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה ומחזיר שם רב אשי ליישב דבריו אליבא דר׳ חייא מפרש לי׳ ולי׳ לא סבירא לי׳ אלא ודאי כן הל׳ שתחום אלפי׳ מדבריהם כמו שמוכיחות הראיות הכתובות למעלה: