טור אורח חיים שפו
<< | טור · אורח חיים · סימן שפו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהמן התורה מותר לטלטל מן החצירות למבוי, אלא שחכמים אסרו מפני שהמבוי חשוב רשות משותפת כנגד החצרות וגזרו אטו מר"ה לרה"י, והתירוהו ע"י שיתוף, שכשם שעירובי חצירות מערב כל בתי החצר, כך שיתופי מבואות משתף כל חצרי המבוי, שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל מכל חצר וחצר ונותנין אותו באחד מן החצירות, ואז אנו רואין כאילו פתוח כל המבוי לאותו חצר. (ואפילו לא גבו אותו לשם שיתוף, כגון בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו בסחורה, ואפילו עם זה ביין ועם זה בשמן, אין צריך לשתף אע"פ שלא נשתתפו לשם שיתוף, והוא שיהיה הכל בכלי א').
ומפני שאינו אלא לשתף החצירות שאין בהן דירה, יכולין ליתנו באויר החצר, או בבית שאין בו ד"א על ד', ואין צריך ליתנו בבית רק שיהא במקום המשתמר. הלכך אין נותנין אותו באויר המבוי.
וככל משפטי ערובי חצירות ושיעורו, ושאשתו מערבת בשבילו, ושמערבין שלא לדעתו היכא שאין הבית פתוח אלא לחצר אחת, כך דיני שיתוף, שמשתתפין שלא לדעת אם אין החצר פתוח אלא למבוי א', וקטן גובה אותו.
אפילו אם אחד מזכה לכולם רביעית יין שיש לו באוצר, סגי. ומשתתפין בכל מיני מאכל, אפילו ד' או ה' מיני מאכל מצטרפין לב' סעודות, חוץ מבגודגדניות שהוקשו לזרע, ולא בתבלין ופולין יבשים, ולא בעלי בצלים שלא גדלו אורך זרת, ולא בכמהין ופטריות, ולא במים לבדו ובמלח לבדו, אבל אם ערבן יחד משתתפין בהם.
וכל דבר שרגילין ללפת בו הפת, שיעורו כדי ללפת בו הפת הנאכל לב' סעודות. וכל שאין מלפתין בו הפת, שיעורו כדי לאכול ממנו מזון ב' סעודות. אבל צלי הוי ליפתן ושיעורו ללפת בו ב' סעודות. וחומץ הוי ליפתן. וכן יין מבושל. אבל יין חי לא הוי ליפתן ושיעורו ב' רביעית. וכן שיעור שאר משקין. ומשתתפין בב' ביצים, ובה' רמונים, ובה' אפרסקין, ובליטרא ירק. ומשתתפין אפילו באוכל שאינו ראוי לו, אם ראוי לשום אדם כגון לנזיר ביין ולישראל בתרומה.
אמר שבועה שלא אוכל ככר זו, משתתפין לו בה, שלא אסר אלא באכילתו ולא שאר הנאותיו. אבל אמר שבועה שלא אהנה ממנה, נראה שאין משתתפין לו בה, אע"פ שמערבין לו בה עירובי תחומין, היינו טעמא משום שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות נתנו, מה שא"כ שתופי מבואות. ואם אמר קונם הנאתו או אכילתו עלי, אין משתתפין בו, שהרי אפילו עירובי תחומין אין מערבין בו. ואם אומר על ככר "היום חול ולמחר קודש" או "קונם", מערבין לו בו. אבל אם אמר "היום קונם ולמחר חול" אין מערבין לו בו.
חצר הפתוח לשני מבואות ושיתף עם כל א' מהם, מותר עם כל אחד לטלטל ממנו לחצרו ומן החצר לתוכו, ואסור לטלטל כלים ששבתו במבוי זה למבוי האחר דרך החצר.
לא שיתף עם שום אחד מהם, אם הוא רגיל עם שניהם לצאת ולבוא בחול דרך עליהם, אוסר על שניהם. ואם הוא רגיל עם האחד ועם השני אינו רגיל, אותו שרגיל בו אוסר, ושאינו רגיל אינו אוסר. ואם שיתף עם אותו שאינו רגיל, הותר הרגיל לעצמו אם שיתפו ביניהם, ואין זה אוסר, דכיון דשיתף עם השני סילק עצמו מזה שהיה רגיל בו. וכן נמי אם רגיל עם שניהם ושיתף עם אחד מהם, מותר השני, שהרי סילק עצמו ממנו. ואם המבוי שרגיל בו שיתפו ביניהם, ואותו שאינו רגיל לא שתפו, והוא לא שיתף לא עם זה ולא עם זה, דוחין אותו אצל זה שאינו רגיל ויסתלק מאותו שרגיל כדי שיהא מותר, כיון שהוא אינו מפסיד בדבר שהרי לא שיתף עמהן, ויש ריוח לאחרים שעל ידי זה יהיו מותרין, כופין אותן על מדת סדום.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מן התורה מותר לטלטל מן החצירות למבוי וכו' זה מדברי הרמב"ם בפ"א ופשוט הוא והוא שנוי בברייתא בריש מסכת שבת חצירות של רבים ומבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין לא עירבו אסורין ופירש"י לענין מבוי אם עירבו החצירות הפתוחות לו ביחד מותר להכניס ולהוציא וכו':
ומ"ש שכשם שעירובי חצירות מערב כל בתי החצר כך שיתופי מבואות משתף כל חצרי המבוי גז"ש ודוגמא זה שנינו בפרק הדר (עג.) שהמבוי לחצירות כחצר לבתים:
ומ"ש שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל משנה בר"פ בכל מערבין (כו.) ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח ובס"פ חלון (פא.) תניא בכל מערבין עירובי חצירות ובכל משתתפין שיתופי מבואות בין בפת בין ביין בין בשאר פירות ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד ופירש רש"י ובכל משתתפין שיתופי מבוי בין בפת בין ביין בין בשאר פירות ולא אמרו לערב בפת וכו' ובכל מערבין דרישא ה"ק בכל מיני פת מערבין עירובי חצירות ובפרק הדר (דף ע"א) תניא מערבין בחצירות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין משתתפין במבוי ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין וכתבו התוספות משמע דלכתחלה מצוה ביין יותר מבפת שמא ביין מינכר טפי שהוא שיתוף ומיהו בכל דבר מהני כדאיתא בפרק בכל מערבין ובפרק חלון וכתב במרדכי פרק הדר דעיקר שיתוף לא הוי בפת אלא בדיעבד וטעמא משום דבעינן שיהו ניכרים איזהו עירוב ואי זהו שיתוף אבל רש"י כתב שם משתתפים ביין וכ"ש בפת דחשיב טפי וטעם חילוק עירובי חצירות לשיתופי מבואות פירש"י בהדר דעירוב משום דירה הוא לערב דירתן לעשות א' ודירתו של אדם אינו נמשך אחר היין אלא אחר פתו אבל שיתוף דמבוי אינו אלא לשתף רשות החצירות שבמבוי לא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא. ומ"ש שיכולין ליתנו באויר החצר בפרק כיצד משתתפין (ד' פ"ה) אמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה שהיו מסובין וקידש עליהן היום פת שעל השולחן סומכין עליו משום עירוב ואמרי לה משום שיתוף אמר רבה ולא פליגי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר א"ל אביי לרבה תניא דמסייע לך עירובי חצירות וכו' אימא עירובי חצירות בבית שבחצר שיתופי מבואות בחצר שבמבוי ופירש"י עירוב משום דירה דמערב להו לבתי דירה כאילו כל בני הבתים דרים כאן הלכך אי לא חזי לדירה לא מצי שרי אבל שיתוף לא משום דירה הוא דהא לא בתים שייכי ביה אלא חצירות הלכך לאו דירה בעינן אלא מקום המשתמר כגון חצר אבל אויר דמבוי לא משתמר הוא: בבית שבחצר לאפוקי בית שבחצר אחרת: בחצר שבמבוי לאפוקי חצר שאינה פתוחה לו. ומפורש שם בגמ' כל מקום שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב מניחין בו שיתוף חוץ מאויר מבוי משום דלא מינטר. ובפרק הדר ד' ע"ב גבי הא דתניא מערבין בחצירות בפת כתבו התוספות בשם ר"י דשיתופי מבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית משום דבחצר מינכר טפי שיתוף דשייכי טפי למבוי וקרובים תשמישי דמבוי זה לזה ואחר כך כתב ומיהו בירושלמי משמע כפירש"י דשיתופי מבואות בחצר וכ"ש בבית וכן דעת הרא"ש בפ' כיצד משתתפין:
ומ"ש או בבית שאין בו ד' אמות וכו' בברייתא בריש סוכה (דף ג'.) כתב הרשב"א בתשובה על ישראלים שדרים בג' מקומות חלוקים ודלתות כל אחד מהמקומות נעולים בלילה והשמש גובה קמח מכולם צריכים הם לערב בכ"מ ומקום ששיתוף המבוי צריך שיהיה מונח בחצר שבמבוי ואלו שנבדלים זה מזה ורחוקים אין שיתופן אחד ואין מבואותיהן כאחד:
וככל משפטי עירובי חצירות ושיעורו וכו' הכי משמע מדתנן בפרק הדר (דף עג:) שהמבוי לחצירות כחצר לבתים: אפילו אם אחד מזכה לכולם רביעית יין שיש לו באוצר סגי הכי אמרינן בפרק הדר (ד' ס"ח) דס"ל לב"ה גבי הא דא"ל רבה ב"ר חנן לאביי מבואה דאית בה תרי גברי רברבי כרבנן לא ליהוי ביה עירוב דאליבא דבית הלל אי מקני להו רביעתא דחלא בחבית מהני ופירש ה"ר יהונתן שיקנה רביעית חומץ לכל אחד ואחד. ומצאתי כתוב על מ"ש רבינו אפילו אם אחד מזכה וכו' ר"ל לפי שיש מי שפי' דהא דקאמר בגמ' וליקני מר רביעתא דחלא בחביתא ר"ל רביעית לכל א' והוא דעת הראב"ד והרשב"א והריטב"א תמהו עליו וכתבו שברביעית מספיק לכולם לכן כתב רבינו דלא מיבעיא כשנותן כ"א חלקו שמספיק ברביעית לכל אחד ואחד אלא אפי' כשמזכה אחד לכולם מספיק ברביעית א' לכולם ודלא כהראב"ד וי"מ דלשון אפי' קאי איין שיש לו באוצר וה"פ ל"מ אם רביעית יין של עירוב הוא בעין דמצי מזכה אלא אפי' שהוא מעורב בתוך אוצר של מזכה כלומר בתוך חבית מליאה ש"ד ע"כ ביאור דבריו דבגמרא אמרינן דלב"ש אין משתתפין באוצר כלומר בדבר האצור ומערב בקצת יין או חומץ שבהן ולב"ה משתתפין וקי"ל כב"ה. כתב שם ה"ר יונתן לב"ה משתתפין באוצר ומה שמסתפק מן החבית למ"ש או למחרתו אומר זה של שיתוף וכו' שאם לא יאמרו לא הועיל כלום כדאמר אי אתם מודים וכו' ואין זה מוכרח שהרי בפ"ק דביצה (י:) ובסוף ביצה (לז:) מסיק רב הושעיא דלא פליגי ב"ש וב"ה הכא בברירה וכבר כתבו התוספות בזה. ומשתתפין בכל מיני מאכל כבר נתבאר בסמוך:
ומ"ש אפילו ד' או ה' מיני מאכל מצטרפין לב' סעודות בפרק בכל מערבין (ד' כ"ט) מייתי הא דתנן כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה בחצי פרס ובמזון ב' סעודות לעירוב סבר רב יוסף למימר עד דאיכא סעודה מהאי וסעודה מהאי א"ל אפי' למחצה לשליש ולרביע ודעת הרמב"ם בפ"א שנכלל בזה עירובי תחומין ושיתופי מבואות וכן פירשו בתוס' ובהשגות חלקו בזה ואמרו שלא נאמר אלא בעירובי תחומין בדוקא:
ומ"ש חוץ מבגודגדניו' וכו' ולא בעלי בצלים וכו' ג"ז שם:
ומ"ש ולא בתבלין הכי משמע התם דאמרינן אילימא משום דקתני בהך תבלין ותבלין לאו בני אכילה נינהו אטו הכא מי לא קתני חטין ושעורים ולאו בני אכילה נינהו וכן פסק הרא"ש דתבלין אין מערבין בהם ואע"פ שכתב הא דתני רשב"א לענין מעשר שני עוכלא תבלין ליטרא ירק וכו' ואמרינן עלה וכן לעירוב ולאו משום תבלין מייתי לה שהרי כתב שאין מערבין בהם אלא ללמד שיעורא דשאר דברים השנויים בה מייתי לה אבל הרמב"ם בפ"א מה"ע כתב עוכלא תבלין וכ"כ סמ"ג וכ"כ שהוא דעת הרי"ף משמע דס"ל דכי אמרי' ותבלין לאו בני אכילה נינהו לאו משום דקושטא הוא אמרינן הכי אלא לומר דאם עלה בדעת רב יוסף דתבלין לאו בני אכילה נינהו ומש"ה אמר דלא אמרינן על ההיא ברייתא וכן לעירוב לדידיה נמי תיקשי מחטין ושעורין דמיתני בההיא מתני' דאמר איהו עלה וכן לעירוב:
ומ"ש ולא בפולים יבשים הכי משמע בגמרא שם (דף כ"ח) דאמרינן דמערבין בפולים לחים משמע אבל לא ביבשים וכ"כ הרא"ש דאין מערבין בפולים יבשים וכתב עוד הרא"ש דאין מערבין בכפניות ולא בעדשים וחטים ושעורים והוא מבואר בגמרא והרמב"ם ורבינו לא כתבוהו משום דכיון דלא חזו לאכילה כמות שהן ממילא משמע שאין מערבין בהם פירוש כפניות תמרים רעות שלא בשלו כל צרכן ואמרינן בגמרא בדף הנזכר דסילקא בשיל ולא בשיל אין מערבין בו וכתב הרמב"ם בפ"א ליטרא ירק בין חי בין שלוק ואם היה בשיל ולא בשיל אין מערבין בו לפי שאינו ראוי לאכילה וכתב עליו הראב"ד שלא נאמר זה אלא בתרדין. וכתב ה"ה ודברי רבינו נראין בטעמן שאין אדם אוכל ירק בשיל ולא בשיל:
ומ"ש ולא בכמהין ופטריות ג"ז שם בגמרא (דף כ"ז):
ומ"ש ולא במים לבדו ובמלח לבדו שם במשנה (דף כ"ז):
ומ"ש אבל אם ערבן יחד משתתפין בהם שם בגמרא (דף כ"ז) ודע דבגמרא אמרינן אהא דתנן הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח ל"ש אלא מים בפני עצמן וכו' אבל מים ומלח ניקחין ואותבינן עלה ואוקימנא בשנתן בתוכן שמן וכתבו התוספות אבל במים ומלח מערבין בסמוך מוקי בשנתן לתוכן שמן וקשיא דתיפוק לי משום שמן וי"ל דאיצטריך אע"ג דלא הוי מן השמן מזון ב' סעודות. וגם הגהות אשיר"י כתבו בשם רבינו שמשון דדוקא בשנתן לתוכו שמן. והפוסקים שלא הזכירו נתן לתוכו שמן נראה שהם סוברים שלא הוצרכו להעמיד בנתן לתוכו שמן אלא דוקא גבי מעשר משום דבעינן מידי דהוי פירא אבל לגבי עירוב בראוי ללפת בו את הפת סגי:
וכל דבר שרגילין ללפת בו את הפת וכו' וכל שאין מלפתים בו את הפת וכו' שם בריש בכל מערבין אמר רב יהודה אמר שמואל כל שהוא ליפתן כדי לאכול בו כל שאינו ליפתן כדי לאכול הימנו ופירש"י כדי לאכול בו ללפת בו את הפת מזון ב' סעודות: כדי לאכול הימנו שיהא כל ב' הסעודות ממנו:
ומ"ש ובשר חי לא הוי ליפתן וכו' עד ושיעורו ב' רביעיות הכל שם בריש בכל מערבין וכתב ה"ה בפ"א בשם הרשב"א שהיין מבושל בקינוח סעודה הוא בא ולא לטבול בו ולפיכך שיעורו כדי שמביאין ממנו לקינוח ב' סעודות. ובחומץ יש בה בגמרא ב' לשונות וכתב ה"ה בפ"א שנראה שהרי"ף והרמב"ם פוסקין כלשון ראשון דאמר ששיעורו כדי לטבול בו ב' סעודות ירק כלומר שכל הסעודה מן הירק ודלא כלישנא בתרא דאמר ששיעורו כדי לטבול בו ירק הנאכל בב' סעודות עם הפת וכתב הה"מ בשם הרשב"א והחומץ לטבול בו ירק של ב' סעודות ויראה ששיעורו רביעית וגם התוספות כתבו בר"פ בכל מערבין (דף כ"ט) דחומץ שיעורו ברביעית:
ומ"ש וכן שיעור שאר משקין נראה שלמדה ממאי דאמרינן בפרק בכל מערבין (כט:) גבי שכר בכמה מערבין ואסיקנא דבב' רביעיות כדפירש"י וכ"כ ג"כ הרמב"ם בפ"א ומשמע שם בגמרא דדין שאר משקין שוה לשכר:
ומ"ש ומשתתפין בב' ביצים ג"ז בריש בכל מערבין (ל.) אמר רב שימי בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני אמר שתים וכ"נ שהיא גירסת ה"ה:
ומ"ש ובה' רמונים ובה' אפרסקין ובליטרא ירק שם (כט.) ברייתא דרשב"א לענין מעשר עני ואמר עליה וכן לעירוב ואף על גב דרב יוסף אמר דלא אמר רב וכן לעירוב אלא אמתני' מכל מקום משמע דתלמודא סבר דשפיר איתמר עלה וכן לעירוב ורב יוסף נמי אפשר דלא פליגי אלא דרב לא אמר וכן לעירוב אההיא ברייתא מיהו לענין דינא אה"נ דמודה דכן לעירוב וכן דעת הרא"ש וכן דעת הרמב"ם בפ"א מיהו בקצת ספרי רבינו כתב ה' רמונים וט"ס הוא ויש להגיה ב' רמונים כדאיתא בגמרא וכמו שכתב הרא"ש והרמב"ם וכן הוא בספרי רבינו המדוייקים וגרסינן בגמרא (כח:) אמר רב יהודה אמר רב כשות וחזיז מערבין בהן כשות בכמה כמלא היד חזיז בכמה כמלא אוזילתא דאיכרי ופירש"י אגודת ירק שכורכין האיכרים. והרמב"ם כתב בשיעורא ליטרא אפשר שהוא מפרש ששיעור הירק שכורכין האיכרים הוא ליטרא ופירש"י חזיז שחת של תבואה כשהוא ירק וגוזזין אותה ואוכלין ואמרי' בגמ' דמקמי דאתא רב לבבל וחזא דאכלי ליה הוה אמר דאין מערבין בו ואפשר שמטעם זה השמיטו רבינו דכיון דהשתא לא אכלי ליה אין מערבין בו והרמב"ם שכתבו נראה שסובר דאע"ג דאנן לא אכלינן ליה כיון דבני בבל אכלי ליה חשיב שפיר מאכל ומערבין בו וגרסינן תו בגמרא (כח:) מערבים בפולים לחים ובכמה מלא היד וכתבו הרמב"ם. גרסינן תו בגמרא (כט.) אמר ר"נ תפוחים בקב וכתבוהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכתב המרדכי דבתפוחים של יער קאמר דאי בשאר תפוחים מאי תמיהא דרבא בגמרא ואמר וכי מערבין בתפוחים וגרסינן תו בגמרא (שם.) אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים וכו' וקב גרוגרות או מנה דבילה אמר רב וכן לעירוב וכתבו הרמב"ם ופירש"י דבילה לאחר שנדרסין בעיגול קרי להו דבילה ושוב אינו מוכר במדה אלא במשקל:
ומשתתפין אפילו באוכל שאינו ראוי לו וכו' שם במשנה (כו:) מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה סומכוס אומר בחולין ופסק הרמב"ם בפ"א כת"ק וגם הרא"ש כתב דלית הלכתא כסומכוס ואע"ג דסתם משנה דמסכת כלאים כוותיה משום דב"ה סברי כרבנן וכן רב הונא דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה והא דתנן במתני' והכהנים בחלה ובתרומה לא הוי כמחלוקת ואח"כ סתם דה"ה לישראל נמי אלא אורחא דמילתא נקט כהנים שתרומה וחלה מצויה להם ועוד דהך משנה נמי שנויה בפרק כל שעה (לה.) והתם דוקא כהנים וההוא לישנא תנא נמי הכא עכ"ל. כתב בהג"א פרק בכל מערבין ושאר כל פירות כדי שימכור ויקח בהם מזון ב' סעודות ע"כ. ואין נ"ל דהא מתני' לענין אין פוחתין לעני בגורן הוא דמיתני ואע"ג דאמרינן עלה בפרק בכל מערבין וכן לעירוב לשאר מילי דמתני בה קאי ולא לכדי שימכרם אלא כל הפירות כדי לאכול בהן מזון ב' סעודות וכדאמר רב יהודה אמר שמואל כל שהוא ליפתן כדי לאכול בו וזה היה דעת כל הפוסקים שלא הזכירו ברייתא זו לענין עירוב: כתב בהג"א פ"ב דביצה נראה דעירובי תחומין עושין אותם מחומץ דלא צריך כי אם מעט לכל אחד לב' סעודות ועצה טובה קמ"ל ויש ללמוד משם לשיתופי מבואות :
אמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' גם זה בר"פ בכל מערבין (ל.) אמר רב הונא אמר רב שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זה עלי אין מערבין לו בה. וכתבו התוספות והרא"ש שנראה להם דהא דאמרינן שבועה שלא אוכל ככר זה לאו דוקא שלא אוכל ה"ה נמי אם אמר שבועה שלא אהנה מככר זה מערבין לו בה דקי"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואם אפיק מילתיה בלשון קונם אפילו אמר קונם אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו בה גזירה אטו אמר ככר זה הקדש משום דסתם קונם דומה להקדש דשניהם אוכל נאסר על האדם אבל הרמב"ם בפ"א פסק דלא כרב הונא שכתב וז"ל וכן הנודר מאוכל זה או הנשבע שלא יאכלנו מערב בו ומשתתף בו שאם אינו ראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר וכתב ה"ה שכן דעת רוב המפרשים והרשב"א מכללם דלא קי"ל כרב הונא כדמוכחן ברייתות דהתם:
ומ"ש ואם אמר על ככר היום חול וכו' בפרק בכל מערבין דף ל"ו בעיא דאיפשיטא:
חצר הפתוח לב' מבואות וכו' במשנה פרק מי שהוציאוהו (דף מ"ה) אר"ש למה"ד לג' חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות לר"ה עירבו שתיהם עם אמצעית היא מותרת עמהם והן מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו ופסק רב הלכה כר"ש וכן דעת כל הפוסקים ומשמע בגמרא במימרא דשמואל שאכתוב בסמוך שדין חצר שבין שתי מבואות שוה לדין ג' חצירות וכבר כתבתי בסימן שע"ח דמשמע בגמ' שאם נתנו שתי המבואות שיתופן בחצר זו ה"ל חדא ומותר לטלטל כלים ששבתו במבוי זה למבוי האחר דרך החצר והוא שלא יתנוהו בשני בתים וכמו שנתבאר שם:
ומ"ש לא שיתף עם שום א' מהן וכו' עד סוף הסימן שם (מט.) אמר שמואל חצר שבין ב' מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם לא עירבה עם שניהם אוסרת על שניהם היתה בא' רגילה ובא' אינה רגילה זה שרגילה בו אסור וזה שאינה רגילה בו מותר א"ר בר רב הונא עירבה עם שאינה רגילה בו הותר רגילה לעצמו ואמר רבה בר רב הונא אמר שמואל אם עירב רגילה לעצמה וזו שאינה רגילה בו לא עירבה והיא עצמה לא עירבה דוחין אותה אצל שאינה רגילה בו כגון זה כופין על מדת סדום וכתב הרא"ש והרי"ף לא הביא כל זה משום דלית הלכתא כשמואל בהא דאמר חצר שבין שתי מבואות אם עירבה עם שניהם אסורות עם שניהם דלרבנן אמרה למילתיה וקיימא לי הלכה כר"ש ומיהו לשאר דברים אנו צריכין מה שחילק בין רגילה ובין שאינה רגילה וגם הרמב"ם כתב להני חילוקים בפ"ה מה"ע:
ומ"ש רבינו וכן אם רגיל עם שניהם ושיתף עם א' מהם מותר השני אע"פ שלא נזכר בהדיא בגמרא למדה רבינו בק"ו מהיכא דשיתף עם אינו רגיל הותר רגיל לעצמו. נוסח דברי המשתף כתב רבינו בסימן שצ"ה. אם טוב לשתף בכל ע"ש או פעם א' בשנה יתבאר בסימן הנזכר:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מן התורה מותר לטלטל וכו' עד פחות כל המבוי לאותו חצר פשוט בכמה מקומות בתלמוד וע"ל ריש סימן שס"ו התבאר כל זה:
ומ"ש ומפני שאינו אלא לשתף וכו' הכי אסיקנא בפ' כיצד משתתפין סוף (דף פ"ה) אימא ע"ח בבית שבחצר שיתופי מבואות בחצר שבמבוי ופירש"י וכ"ש בבית וכן הוא בירוש' הביאו התוס' בפ' הדר ריש (ד' עב) בס"ה וכ"כ הרא"ש דלא כפי' ר"י שהביאו התוספות שם דשתופי מבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית ולכן האריך רבינו בלשונו ואמר ומפני שאינו אלא לשתף וכו' יכולין ליתנו באויר החצר כלומר וכ"ש ליתנו בבית דעדיף טפי ואין צריך ליתנו בבית רק שיהא במקום המשתמר ואויר החצר מסתמא משתמר דלפי זה ודאי אם אינו משתמר בחצר צריך ליתנו בבית כדי שיהא משתמר הלכך אין נותנין אותו באויר המבוי דמסתמא אינו משתמר ואם היה משתמר באויר המבוי יכולין ליתנו אף באויר המבוי ועכשיו נוהגין ליתן העירוב בבית הכנסת שאיננה מקום דירה וכתב בהגהת ש"ע לעיל בסי' שס"ו דהטעם דעירובין יש להם דין שיתוף עכ"ל ורצונו לומר כמ"ש הרב בסי' שפ"ו דמה שאנו גובין קמח מכל בעל הבית ועושין ממנו מצה אחת בע"פ הוי כעירוב ושיתוף ביחד ולכתחלה אין לעשות יותר וכו' עכ"ל ואיכא לתמוה דאכתי כיון דבעירוב זה מערבין כל הבתים של דירה ודאי דצריך להניחו בבית דירה ולא בב"ה שאין שם דירה ואינו חשוב אלא כאויר החצר ונראה ליישב דודאי אמת הוא דעירוב שלנו הוי עירוב ושיתוף ביחד ואעפ"כ הכריעו הקדמונים להניחו בבית הכנסת ולא בבית דירה דאע"פ דלרש"י והרא"ש שיתופי מבואות בחצר וכ"ש בבית מ"מ לפר"י שיתופי מבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית וכיון שעירוב זה הוא עירוב ושיתוף ביחד ממ"נ אינו יוצא ידי חובתו לגמרי בין שהניחו בבית בין שהניחו בחצר והכריעו להניחו בב"ה מתרי טעמי חדא שאין לנו בתים וחצירות פתוחים למבוי כמו בזמן חכמי התלמוד אלא בתים פתוחים למבוי ושם שיתופי מבואות חלה על עירוב זה הרבה יותר משם עירוב חצירות ועוד דבתי היהודים ברוב מקומות נחלקים ומפורדים מקצתם במבוי זה ומקצתם במבוי אחר ואם יתנו העירוב באחד מן הבתים א"כ הדרים במבוי אחר אין עירובן אצלם ורש"י כתב בפ' כיצד משתתפין ע"ח בבית שבחצר לאפוקי בית שבחצר אחרת שיתופי מבואות בחצר שבמבוי לאפוקי חצר שאינה פתוחה לו וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאו ב"י אבל בבית הכנסת הוה ליה כמו חצר שפתוחה לכל המבואות שגבו העירוב מהם כי כולם משותפים בבית הכנסת ותולין אותו באויר ב"ה בגובה אצל הכותל נ"ל:
וככל משפטי ע"ח ושיעורו וכו' הכי משמע בכל הסוגיות דשוין בדיניהם אלא דע"ח בפת ושיתופי מבואות בכל מיני מאכל וע"ח בבית שבחצר וש"מ בחצר שבמבוי:
ומ"ש ואפילו אם אחד מזכה לכולם רביעית יין וכו' פי' תרתי אשמועינן חדא דרביעית אחד סגי לכולם ואין צריך רביעית יין לכל אחד ואחד אידך דאפילו אין הרביעית בעין בפני עצמו אלא מעורב בתוך אוצר של מזכה כלומר בתוך חבית מלאה ש"ד וכ"כ ב"י:
ואפילו ד' או ה' מיני מאכל וכו' בפ' בכל מערבין ריש (דף כ"ט) כל האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודות לעירוב וכו' בתוס' בפ' הדר (דף ע"ח) בד"ה יין ושמן מפורש שנכלל בזה גם שיתופי מבואות: כתב ב"י וכתב עוד הרא"ש דאין מערבין בכפניות ולא בעדשים וחטים ושעורים והוא מבואר בגמ' וכו' ואיכא לתמוה דלא נמצא בגמ' שדברו מעדשים ועוד תימה למה לא כתב הרא"ש ולא בעלי בצלים ולכן נלע"ד דמ"ש ולא בעדשים הוא ט"ס וצריך להגיה במקומו לא בעלי בצלים גם רבינו והר"ר ירוחם לא הזכירו עדשים ומה שכתב בש"ע ולא בעדשים נמשך למ"ש כאן ואינו אמת לפע"ד:
ומ"ש ולא בתבלין כך פסק הרא"ש ואיכא לתמוה ומי גרעי תבלין ממים ומלח המעורבין דמזון הם לטבל בהן את פתו כ"ש דתבלין מזון הן לטבל בהן את הצלי ולדעת התוס' דלעירוב נמי בנתן לתוכן שמן וכ"כ בהגהת אשיר"י ניחא אבל לדעת הפוסקים ורבינו דוקא במעשר בעינן שמן אבל לעירוב סגי בלא שמן קשיא וצ"ל דכל דדינו כלפתן ואינו אלא כדי ללפת בו את הפת מזון ב' סעודות ואין מלפתין בתבלין את הפת אלא שמתבלין בו את הצלי וצלי גופיה הוי לפתן כמ"ש בסמוך ולפיכך אין מערבין בתבלין כלל:
ומ"ש וכן יין מבושל שם מקשה אדרב דאמר מערבין בב' רביעית של יין והתניא יין כדי לאכול בו ומשני התם בחמרא מבשלא דחשוב הוא ללפת בו את הפת כדי לאכול בו ולא ניתן שיעור לחמרא מבשלא ואיכא למידק הא דכתב רבינו ואפילו אם אחד מזכה לכולם רביעית שיש לו באוצר סגי דמדקאמר באוצר מסתמא ביין חי קאמר ותו דיין מבושל לא נקבע שיעור ברביעית אלא סתמא קאמרינן כדי לאכול בו אלא ודאי בחי קאמר דנקבע שיעורו וא"כ היאך אמר רביעית יין והלא שיעורו ב' רביעית וצריך לומר כיון דלא אתי אלא לאורויי דלא צריך לזכות לכל אחד ואחד שיעור עירוב דלכולם סגי בשיעור אחד לפיכך לא היה מדקדק בלשונו לכוון השיעור ונקט בסתם דלכולם מזכה רביעית יין שיש לו באוצר כפי שיעור העירוב וכיון שצריך ב' רביעית מזכה לכולם ב' רביעית ולכן אמר סתם מזכה לכולם רביעית ולא אמר רביעית יין אחד אלא כפי מה שהוא שיעור עירוב: גרסינן בגמרא א"ל ההוא מרבנן לרבא תפוחים בכמה א"ל וכי מערבין בתפוחים ולא וכו' ואסיקנא א"ר נחמן תפוחים בקב וכתב במרדכי ובהגהות אשיר"י דבתפוחים של יער קאמר דאי בשאר תפוחים מאי תמיהא דרבא דאמר וכי מערבים בתפוחים ע"כ ומביאו ב"י ופסק כך בש"ע אבל התוס' ר"פ בכל מערבין (דף פ"ז) בד"ה מאן דמתני כתבו דאין לומר דמיירי בתפוחין של יער דצריך למתקן דא"כ לא מייתי שפיר ממתני' דמעילה עכ"ל וכן נראה מדכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בסתם דתפוחים בקב כלשון התלמוד אלמא דבסתם תפוחים של פרדס קאמרינן שטובים הם לאכול חיים ותמיהא דרבא הוי דקס"ד דתפוחים ליפתן הוי ודינן כדי לאכול בו וא"כ לא ניתן שיעור לתפוחים בעצמן אלא ללפת בהן את הפת מזון ב' סעודות. ולכן תמה על מה ששאלו תפוחים בכמה דאלמא דס"ל דשיעורן כדי לאכול הימנו מזון ב' סעודות וכי מערבין בתפוחין בעצמן דליהוי ליה שיעורא והלא ליפתן הן ולא ניתן להם שיעור ואסיקנא דלא כרבא אלא מערבין בתפוחין בעצמן בקב דלאו ליפתן הוי ואפילו בתפוחין של פרדס צריך קב והכי נקטינן ודלא כהש"ע:
ומשתתפין אפילו באוכל שאינו ראוי לו וכו' פסק כת"ק ר"פ בכל מערבין ומשתתפין דכיון דמזונא הוא גבי אחריני שרו ליה רבנן:
אמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' מימרא דרב לשם (ד' ל) וכמ"ש התו' לשם בד"ה ככר זו דפירשו ר"י ורשב"ם דאין חילוק בין אכילה להנאה אלא החילוק הוא בין שבועה לקונם דאפי' אמר קונם אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו בה דקונם הוי כעין הקדש ואתי לאחלופי בהקדש דלא כפירש"י דאין מחלק בין שבועה לקונם אלא בין אכילה להנאה דליתא ומ"מ מוכח מדברי התוס' לשם דדוקא לענין תחומין אין חילוק בין אכילה להנאה דאפילו באוסר עליו הככר בהנאה מערבין לו בה משום דאין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל שיתוף כיון שמשתתפין לדבר הרשות אין משתתפין באיסור הנאה:
ואם אמר על הככר היום חול וכו' שם (דף ל"ו) פי' היום היום בע"ש יהא חול ולמחר יהא קדש מספיקא לא נחתא לה קדושת היום בע"ש תהא קדש ולמחר תהא חול על מעות שיש לי בביתי מספיקא לא פקעה לה קדושתיה מיניה:
חצר הפתוח לשני מבואות וכו' במשנה פרק מי שהוציאוהו (דף מ"ה) אר"ש למה"ד לג' חצירות וכו' והלכה כר"ש כדלעיל ריש סימן שע"ח וע"ש:
ומ"ש לאשיתף וכו' שם מימרא דשמואל (דף מ"ט):
ומ"ש וכן אם רגיל עם שניהם וכו' לא נזכר בגמ' ולמדה רבינו בק"ו מהיכא דשיתף עם שאינו רגיל הותר רגיל לעצמו וכ"כ ב"י וקשה דכיון דנלמד בק"ו לא היה צריך לכתבו וי"ל דאתא לאורויי דלא תימא איפכא מסתברא דדוקא בשיתף עם שאינו רגיל איכא הוכחה דסילק עצמו מן אותו שהיה רגיל עמו דאל"כ היה לו לעשות בהיפך לשתף עם הרגיל אבל אם רגיל בשניהם ושיתף עם אחד ליכא הוכחה דסילק עצמו מהשני דמה שלא שיתף גם עם השני היינו שלא היה צריך לשתף עם שניהם וא"כ השני אסור קמ"ל דליתא אלא אדרבה כ"ש דהותר השני דודאי סילק עצמו ממנו מדשיתף עם זה יותר מעם זה:
דרכי משה
עריכה(א) וכ"כ המ"מ פ"א דעירובין דנהגו לשתף לכתחלה בפת וע"ל סימן שפ"ג כתבתי כל דיני עירוב הנוהג בזמן הזה וע"ל סימן ש"ע יהודים הדרים בב' וג' מקומות אם שרי להשתתף ביחד:
(ב) ונ"ל הא דלא כתב הטור דברים אלו משום דס"ל דאלו השיעורים כולם הם כשיעור ב' סעודות ולא נאמרו בגמ' שיעורין אלו אלא לפרש בו כמה הוי ב' סעודות מדברים אלו ולכך כתב הטור סתמא ב"ס מכל דבר:
(ג) וכתבו בהג"א ר"פ בכל מערבין לחולה ולזקן כדי מזונותיו ולרעבתן כבינוני עכ"ל מא"ז: