ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/פיתוחי טור ב
הטור השני עריכה
ועליו הטור השני נקרא בנין נִפְעַל. והוא כלו פעוּל ואין בו פועֵל כי הפועֵל הוא הטור הראשון וזה הטור הוא הפעוּל מכח הראשון. כי אם תאמר על הפועֵל פָּקַד תאמר על הפעול נִפְקַד, ואם תאמר על הפועל לעתיד יִפְקוֹד תאמר על הפעול יִפָּקֵד. אבל הבינוני שהוא גם הוא פעול הוא פעול בזמן הווה והוא בדמות תאר.
והעוברים בתוספת נו"ן בראש האבנים לאות הבנין, וכן הבינונים. אבל בעתידים נגרעה נו"ן-הבנין ושמו תחתיה ה"א בעתידי הצווי והדגישו פ"א הפעל למגרעת נו"ן-הבנין, ועשו כן בעבור שלא ידמה הצווי לעבר.[1]
ובאו מהם כמשפטם – "בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל יְיָ" (ירמיהו נ, ה); "וְנִקְבָּצוּ שָׁמָּה" (יואל ד, יא), והם צווי לרבים שניהם – "נִלְווּ" ו"נִקְבָּצוּ", ובאו על תכונתם להורות כי כן היה המשפט בכלם לולי דמיונם אל העוברים.
וכן המקור בא כמשפטו בנו"ן – "נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד" (ש"א כ, כח), "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים" (אסתר ג, יג), "אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם" (שופטים יא, כה), "אַךְ נִגּוֹף נִגָּף" (שופטים כ, לט) – אלו באו על תכונתם.
ונמצא גם בחסרון הה"א בהתחבר עליו בי"ת השמוש – "וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כד, יז) שהיה ראוי וּבְהִכָּשְׁלוֹ; וכן "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת" (דברים לא, יא) משפטו לְהֵרָאוֹת; "לֵעָנֹת מִפָּנָי" (שמות י, ג) – לְהֵעָנוֹת; "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק" (איכה ב, יא) – בְּהֵעָטֵף; "בֵּהָרֵג הֶרֶג בְּתוֹכֵךְ" (יחזקאל כו, טו) – בְּהֵהָרֵג.
ונמצא עם התי"ו בחולם – "הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת" (ירמיהו לח, ג); "כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו לב, ד); "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל" (ויקרא ז, יח); "הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל יִשְׂרָאֵל" (ש"ב יז, יא); "הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ" (יחזקאל יד, ג), ונכתבה האל"ף במקום ה"א כי כבד על הלשון לקרוא שני ההי"ן כאחת.
אבל רבי יהודה המדקדק כתב כי האל"ף למדבר-בעדו ואמר כי הוא מבנין הִתְפַּעֵל ומשפטו אֶתְדָרֹשׁ, וכן "אִדָּרֵשׁ", ובא כפול כמו "הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי" (מ"ב ו, כא).
וכן העתידים עתידי אית"ן באו בחסרון נו"ן הבנין להקל מפני אותיות אית"ן הנוספות, ונדגשה פ"א הפעל בהם גם כן לחסרון נו"ן הבנין.
והאבן הראשה שבטור הזה נמצאת בפסוק אחד על שני הפנים – בקמץ ובחולם – "נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם[2] בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ" (אסתר ח, ח). וכן בחולם – "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" (אסתר ט, א); "וְנַעְתּוֹר לָהֶם" (דה"א ה, כ); "נִמּוֹל אַבְרָהָם" (בראשית יז, כו). ויתכן היות "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" בינוני.
ובא הבינוני ביו"ד נוסף – "נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ" (שמות טו, ו). או תחסר תי"ו הנקבה, ומשפטו נֶאְדָּרִית.
ומתקני הנקוד שמו הפרש בין האבן הראשה והבינוני היחיד, כי קריאתם אחת, ונקדו עי"ן הפעל באבן הראשה בפתח גדול, זולתי אם הוא בהפסק. ובא בזקף קמץ – "עַד אַחַד לֹא נֶעְדָּ֔ר" (ש"ב יז, כב); "מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּ֔ר" (צפניה ג, ה).
ובאו מעטים גם בלא הפסק קמוצים, כמו שבא גם כן פָּעַל קמץ במקומות כמו שכתבנו – "וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָ֗ר" (בראשית מב, לח); "נִכְתָּ֔ב וְנֶחְתָּ֖ם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ" (אסתר ג, יב); "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָ֣ד מִקַּיִן" (שופטים ד, יא); " כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּ֣ב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם" (אסתר ח, ח); "וְנִקְדָּ֖שׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט, מג); "חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָ֔ר" (יחזקאל ג, כא); " וְהָעָם לֹא נִזְהָ֔ר" (יחזקאל לג, ו); "וְהוּא נִזְהָ֖ר נַפְשׁוֹ מִלֵּט" (יחזקאל לג, ה); "נִצָּ֤ב יְמִינוֹ כְּצָר" (איכה ב, ד); "אֶל מִקְדָּשִׁי כִי נִחָ֗ל" (יחזקאל כה, ג); "נוֹלָ֥ד רָשׁ" (קהלת ד, יד); "הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָ֔ח" (יחזקאל לג, ו). ואפשר שיהיו אלו בינונים, אבל קרוב ענינם הוא לעבר.
ונקדו עי"ן הפעל בבינוני בקמץ, זולתי אם הוא נסמך[3]. כמו "וְנֶאֱמַן רוּחַ" (משלי יא, יג); "נִלְעַג לָשׁוֹן"; (ישעיהו לג, יט); "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת" (ש"א כ, ל), ששרשו "עות" – מן "עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה" (אסתר א, טז); "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א, טו); "אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ" (קהלת ז, יג) – ורוצה לומר: בן מְעֻוַּת, בעבור הַמַּרְדּוּת שאתה מורד.
ויש אומרים כי "נַעֲוַת" לנקבה, ושרשו "עוה", ו"בֶּן" הוא סמוך ל"נַעֲוַת", ואמרו זה, בעבור שמצאו "בֶּן" נקוד סגול כדרך הסמוכים, אף על פי שאינו במקף, כמו: "בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית" (ויקרא כד, י); "מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה" (שמות ל, יד).
והנקבה הנסתרת שתאמר עליה בעבר נִפְקְדָה, אם בהפסק תאמר נִפְקָדָה. וכן הבינונית נִפְקָדָה בהפסק ובלא הפסק. אבל מתקני הטעמים שמו הפרש ביניהם, כי בנִפְקָדָה שהוא עבר, הטעם בנו"ן הפעל והוא מלעיל, כמו "אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה" (תהלים לד, כא). וכן בלא הפסק בהעמדת טעם – "וְנִקָּ֖תָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב" (ישעיהו ג, כו) בטרחא; ובינוני הטעם בלמ"ד הפעל והוא מלרע, כמו "רוּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה" (תהלים נא, יט).
והרבים נִפְקָדִים – בקמץ, זולתי מעטים באו בשוא – "הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים" (יחזקאל כ, ל); "הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן" (אסתר ד, טז); "נֶחְבְּאִים בַּמְּעָרָה" (יהושע י, יז); "הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי" (ירמיהו יד, טו). וכתב רבי יעקב בן אלעזר כי אלה שהם בשוא הנפרד מהם בצרי – "נִטְמֵא" "נֶחְבֵּא" "נִמְצֵא", ואשר הם בקמץ הנפרד מהם בקמץ – "נִטְמָא" "נֶחְבָּא" "נִמְצָא". כי זה המשפט גם כן בשמות, כמו מן "מוֹפֵת" – "מוֹפְתִים", "מוֹקֵשׁ" – "מוֹקְשִׁים", "מוֹעֵד" – "מוֹעֲדִים" ומן "מוֹלָד" "מוֹשָׁב" "מוֹצָא" – "מוֹלָדִים" "מוֹשָׁבִים" "מוֹצָאִים".
וכן הכנויים והסמוכים מזה הבינוני, יש בשוא – "עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ" (תהלים קא, ו); "נִדְּחֵי עֵילָם" (ירמיהו מט, לו); "לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ" (ש"ב יד, יג). ובא קל – "נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהלים קמז, ב), והראוי בדגש, לחסרון נו"ן פ"א הפעל; "וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל" (תהלים קמט, ח).
ובקמץ – "אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו" (ישעיהו נו, ח); "כָּל נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו" (ישעיהו כב, ג); "יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי" (ישעיהו טז, ד).
ונכנס הקמץ בדגש – "בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם" (משלי ח, כד); "לְהָקֵל כָּל נִכְבַּדֵּי אָרֶץ" (ישעיהו כג, ט,). ואפשר שיהיה מזה הדגוש "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ" (דברים ל, ד), לפיכך הוא פתח.
והעתידים הִפָּקֵד בצרי, ואם מלעיל בסגול – "הִשָּׁ֣מֶר לְךָ" (בראשית כד, ו); "הִשָּׁ֕מֶר מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה" (מ"ב ו, ט).
וכן המקור בצרי – "הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן" (דברים ד, כו), ומלעיל בסגול. וכן עם כנוי הנמצא – "עַד הִשָּׁמֶדְךָ" (דברים כח, כ). ובמשקלו "בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ" (יחזקאל כח, יג), אלא שנפתחה הרי"ש מפני תנועת האל"ף בשוא-ובפתח, להרחיב עליה. וכן "יַעַן הִזָּכֶרְכֶם בַּכַּף תִּתָּפֵשׂוּ" (יחזקאל כא, כט).
אית"ן; אֶפָּקֵד – האל"ף בסגול ברוב, כדי שלא יתערב עם היו"ד, ופעמים בחירק – "אִוָּלֶד בּוֹ" (איוב ג, ג); "אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ" (בראשית כא, כד); "כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (ש"א כז, א); "הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ" (יחזקאל יד, ג); "וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ" (תהלים יח, ד); "אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" (שמות ל, ו); "כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם" (יחזקאל כ, לו); "וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם" (ש"א יב, ז); "עִמָּם אִכָּבֵדָה" (ש"ב ו, כב); "אִקָּרֶה כֹּה" (במדבר כג, טו); "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" (יחזקאל כו, ב); "וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי" (שופטים טז, כח); "אִמָּ֥לְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי" (ש"א כ, כט). ובא מלרע – "אִמָּלְטָ֨ה נָּא שָׁמָּה" (בראשית יט, כ).
וית"ן בחירק – יִפָּקֵד תִּפָּקֵד נִפָּקֵד – בצרי כלם. וישובו סגול בה והם מלעיל – "אִוָּ֣לֶד בּוֹ" (איוב ג, ג); "וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ" (קהלת יב, ו); "וַיֵּאָ֖סֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כה, ח).[4]
ובא פתח גדול תחת פתח קטן במלת "הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ" (איוב יח, ד).
וכן בא בפתח ומלרע – "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם" (מ"א יב, ו); "וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכַר" (שמות לד, יט); "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (במדבר יז, יג); "וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ" (יהושע ב, ב); "תִּשָּׁבַר וְתִשְׁכַּב" (יחזקאל לב, כח).
ובא בהפסק ובפתח והם מאשר באים בלא הפסק בצרי – "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַ֑ל" (בראשית כא, ח); "שָׁבַת וַיִּנָּפַֽשׁ" (שמות לא, יז); "וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַ֑ק" (ש"ב יז, כג); "וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַֽע" (ש"א טו, כז); "אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַֽשׁ" (ש"ב יב, טו); "וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַֽם" (יונה א, ה).[5]
ואם למ"ד הפעל גרונית, בצרי, עם הולד נח בקריאה – "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵ֔חַ" (יחזקאל מו, א). או בפתח כשאינו בהפסק – "בְּטֶרֶם אֶלָּקַ֣ח מֵעִמָּךְ" (מ"ב ב, ט); "וַתִּבָּקַ֣ע הָעִיר" (מ"ב כה, ד).
ולרבות תִּפָּקַדְנָה בפתח, ובהפסק בקמץ.
ובאו בהפסק בפתח, והם מאשר בלא הפסק בצרי – "וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַֽחְנָה" (ישעיהו לה, ה); "בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַ֑סְנָה" (ישעיהו כח, ג); "בַּחֶרֶב תֵּהָרַ֑גְנָה" (יחזקאל כו, ו); "וּנְשֵׁיהֶם תִּשָּׁכַֽבְנָה" (ישעיהו יג, טז) "וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַֽבְנָה" (זכריה יד, ב); "וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַֽרְנָה" (תהלים לז, טו); "רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַֽרְנָה" (שמות ח, ה); "עַל צַד תֵּאָמַֽנָה" (ישעיהו ס, ד), והיתה הנו"ן ראויה להדגש לחסרון נו"ן השורש. "וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַ֑פְנָה" (משלי ו, כז); "כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים תִּשָּׁבַ֑רְנָה" (תהלים לז, יז); "וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה" (יחזקאל ז, כז).
ומלת "נְגֹאֲלוּ בַּדָּם" (איכה ד, יד) הורכבה משני טורים – מהטור הזה, ומהטור הרביעי. ועשו כן כי כן יתכן במלה סבת שני הטורים; סבת הטור הזה – שנִגְאֲלוּ בדם מעצמם מבלתי פועל זולתם, וסבת הטור הרביעי – שיתכן שגֵאֲלוּ אותם אויביהם בדם והנה הם גּוֹאֲלוּ על ידם. וכן "כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם" (ישעיהו נט, ג) – חרב איש ברעהו, כל אחד שופך דם חברו, והנה כל אחד מהם נִגְאַל בדם עצמו וגוֹאַל בדם חברו.
וכן "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (דברים כא, ח) שראוי להיות וְנִתְכַּפֵּר, כי דגש הכ"ף לחסרון תי"ו התפעל, והנה הוא מורכב מזה הטור והטור השמיני שהוא הִתְפַּעֵל. וכן "וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים" (יחזקאל כג, מח) שהיה ראוי וְנִתְוַסְּרוּ. וכן "וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה" (משלי כז, טו), והו"ו היתה ראויה להדגש. ואדוני אבי ז"ל כתב כי נמשך לנִפְעַל ברפיונו.
והטור הזה, אם פ"א הפֹעל אות גרונית, תאמר בעוברים נו"ן נִפְעַל בסגול – "מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד" (קהלת ה, ח); "נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ" (בראשית כב, יג); "וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ" (שמות כב, ה) – הנו"ן בסגול ופ"א הפעל בשוא-וסגול. או בשוא לבדו, כמו: "וּכְאֵבִי נֶעְכָּר" (תהלים לט, ג); "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ" (ש"ב ז, טז).
וכן הרבים, פ"א הפֹעל בשוא לבדו כמו "לְקַשׁ נֶהְפְּכוּ לוֹ אַבְנֵי קָלַע" (איוב מא, כ), "וְזֶה אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ בִי" (איוב יט, יט), "נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ" (ירמיהו יג, כב).
ויש שינקד פ"א הפֹעל סגול ועי"ן הפֹעל שוא-נח, כמו "כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ" (ש"א ד, יט), "הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים" (מ"ב ג, כג), "נֶעֶרְמוּ מַיִם" (שמות טו, ח), "נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת" (יואל א, יז).
וכן הנקבה – "נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים" (איכה ה, ב), "וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ" (תהלים עח, ח). ובא פ"א הפעל בשוא-וסגול במלת "כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָ֑סָה" (איוב לט, יג) מפני ההפסק.
ופעמים תנקד נו"ן נִפְעַל בפתח. כמו "וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה" (יהושע ב, טז), "לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ" (בראשית לא, כז).
וכן בבינונים, אם פ"א הפעל גרונית נו"ן נִפְעַל בסגול ופ"א הפעל בשוא-וסגול, כמו "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז), "מֵימָיו נֶאֱמָנִים" (ישעיהו לג, טז).
ובשוא לבדו – "נֶאְזָר בִּגְבוּרָה" (תהלים סה, ז), "נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ" (שמות טו, יא). וכן יתכן "וּכְאֵבִי נֶעְכָּר" בינוני אף על פי שזכרנו אותו עבר. וכן "מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד".
ובפתח הנו"ן – "וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (משלי כז, ו).
ובעתידים כאשר פ"א הפעל גרונית האות הנוספת בצרי תשלום הדגש אשר היה ראוי בפ"א הפעל – "וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (דברים לב, נ), "הֵאָסְפוּ וְנָבוֹאָה" (ירמיהו ד, ה), "הֵאָסְפִי אֶל תַּעְרֵךְ" (ירמיהו מז, ו), "יֵאָסֵף אַהֲרֹן" (במדבר כ, כד).
והמקור שתבא עליו אות השמוש ותִפקד ה"א הבנין, האות המשמשת בצרי כמו שהיתה הה"א אם לא נפקדה – "בֵּהָרֵג הֶרֶג" (יחזקאל כו, טו), "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק" (איכה ב, יא).
וכן תאמר כל האית"ן, כי הנח הבא אחר הצרי תשלום הדגש – שלא יקבלו אותיות הגרון דגש והם א"ח ה"ע, וכן הרי"ש לא תקבל דגש כמוהם – לפיכך יבואו אותיות אית"ן על הרי"ש בזה הטור בצרי. כמו "בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ" (משלי כב, יג), "וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם" (יונה א, ה).
ונמצאת הרי"ש דגושה במקומות מעטים – "לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ" (יחזקאל טז, ד); "הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ יְיָ" (ש"א י, כד); "הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה" (ש"א יז, כה); "הַרְּאִיתֶם כִּי שָׁלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה" (מ"ב ו, לב); "בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ" (ש"א א, ו); "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל" (שה"ש ה, ב); "מָרַּת נַפְשׁוֹ" (משלי יד, י). וכן מלה זעירא בבא עליה מלה מלעיל כמו "מַֽעֲנֶה־רַּ֭ךְ" (משלי טו, א); "וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְא֣וּמָה רָּ֑ע" (ירמיהו לט, יב); "יָד לְיָד לֹא־יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע" (משלי יא, כא); "אָהַ֣בְתָּ רָּ֣ע מִטּוֹב" (תהלים נב, ה); "מָחַ֤צְתָּ רֹּאשׁ֙" (חבקוק ג, יג).[6]
וכן האל"ף נמצאת דגושה בארבעה מקומות – "תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה" (ויקרא כג, יז), "וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה" (בראשית מג, כו), "וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ הַטּוֹבָה עָלֵינוּ" (עזרא ח, יח), "עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ" (איוב לג, כא). לפיכך יבא תשלום הדגש על הרי"ש ועל האל"ף ברוב לפי שידגשו פעמים, ולא כן העי"ן והחי"ת והה"א, לפיכך יבא עליהם פעמים תשלום הדגש ופעמים לא יבא כמו שהראיתיך באותיות השמוש וכמו שאראך עוד בבנין הדגוש.
שמות האבנים עריכה
ואלה שמות האבנים העוברים:
נִפְקַד. נִפְקַדְתָּ. נִפְקַדְתִּי.
נִפְקְדוּ; ובהפסק בקמץ – "נִבְהֲלוּ נֶחְפָּֽזוּ" (תהלים מח, ו), ונשאר עם השוא – "כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲ֑דוּ" (תהלים מח, ה).[7] נִפְקַדְתֶּם. נִפְקַדְנוּ.
נִפְקְדָה; והומרה הה"א בתי"ו במלת "וְנִשְׁכַּחַת צֹר" (ישעיהו כג, טו) וכלו פתח, וכן "וְנֹכָֽחַת" (בראשית כ, טז) אבל הכ"ף בו קמוצה מפני ההפסק. נִפְקַדְתְּ; ואם למ"ד הפעל גרונית תפתח – "נִלְקַחַתְּ" "נִשְׁכַּחַתְּ" בדגש התי"ו, והנסתרת כשתבא בתי"ו היא רפה וזה ההפרש ביניהן. נִפְקַדְתֶּן.
הבינונים: נִפְקָד. נִפְקָדִים. נִפְקָדָה או נִפְקֶדֶת; ואם למ"ד הפעל גרונית, יפתח כלו בפתח גדול – "נִשְׁכַּחַת" "נִלְקַחַת", "מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת" (ירמיהו ח, ה) – הצד"י בפתח גם בהפסק. וההפרש אשר בין העבר לנקבה הנמצאת ובין הבינוני, דגשות התי"ו וקלותה. אבל בין העבר לנקבה הנסתרת כשתבוא בתי"ו, ובין הבינוני לנקבה כשתבא בתי"ו, אין הפרש. נִפְקָדוֹת.
המקור: הִפָּקֵד.
שם הפֹעל בפסל נִפְקֹד – "מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ" (יהושע טו, ט).[8]
העתידים עריכה
העתידים והם שני דרכים, הצווי והאותיות הנוספות שהן אית"ן.
הצווי: הִפָּקֵד. הִפָּקְדוּ, ובהפסק בצרי – "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵ֔רוּ" (ירמיהו ט, ג). הִפָּקְדִי, ובהפסק בצרי – הִפָּקֵדִי. הִפָּקֵדְנָה.
אית"ן: אֶפָּקֵד. יִפָּקֵד. תִּפָּקֵד. נִפָּקֵד. יִפָּקְדוּ. תִּפָּקְדוּ. ובהפסק בצרי – "כֹּהֲנֵי יְיָ תִּקָּרֵ֔אוּ" (ישעיהו סא, ו); "תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵא֑וּן" (תהלים קד, ל). ונשארו עם השוא – "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְא֑וּ" (משלי כד, ד); "לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבֽוּן" (איוב יט, כד). תִּפָּקֵד. תִּפָּקְדִי, ובהפסק בצרי – "שִׁכָּרוֹן וְיָגוֹן תִּמָּלֵ֑אִי" (יחזקאל כג, לג). תִּפָּקֵדְנָה.
נימוקי רבי אליהו בחור עריכה
- ^ כי העיקר שעשו הה"א לפני פ"א הפעל לעשות הדגש שבפ"א הפעל חזק, כי לולא הה"א שלפניו לא היה הדגש חזק, כי אין דגש חזק בראש המילה, רק דגש קל שאינו מלא על חסרון.
- ^ ובשרשים כתב שהוא בינוני, ויותר נכון הוא, בעבור נִכְתָּב שלפניו שהוא בינוני, כי הוא בקמץ. אבל "בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ… נִכְתָּ֔ב" (אסתר ג, יב) דהמן הוא קמוץ בעבור הזקף.
- ^ אם תאמר למה לא שמו הפרש בין העבר ובין הבינוני כשהוא נסמך, ששניהם בפתח, יש לומר כי חששה מועטת היא ובטלים במיעוטם.
- ^ כן ה"א שהם מלעיל (בראשית כה, ח) (בראשית כה, יז) (בראשית לה, כט) (בראשית מט, לג) (דברים לב, נ). אבל נמצאו רק ב' מלרע, וסימנן: משה (במדבר יא, ל) כל ישראל (שופטים כ, יא).
- ^ כי "ויחנק" "וירדם" שניהם בקמץ בעבור ההפסק.
- ^ מצאתי במסורת ישנה כי ז' רי"שין דגושין והם אלו שזכר זולת מילות זעירות.
- ^ וזה לפי סדר טעמי תלים משלי איוב, שהאתנחתא בהם אין לה כח רק כח הזקף שבשאר ספרים, שלפעמים הוא מפסיק ולפעמים אינו מפסיק.
- ^ שאף על פי שהנו"ן בסגול, בהרבה מקומות נשתוו זה לזה – עיין בבינוני בבנין פִעל.