ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/מז ב

<< · ספר מכלול (רד"ק) · לפי דפים · מז ב · >>

"לֹא לִבִּי הָלַךְ" (מ"ב ה כו), "עַל אָוֶן פַּלֶּט לָמוֹ" (תהלים נו ח) והדומים להם.

[שינויי ניקוד]

וה"א-הידיעה כשתבא על אות גרונית, בקמץ, כמו "הָאָדוֹן", "בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות יג ד), "וְאֵת יֶתֶר הָאָמוֹן" (ירמיהו נב טו), "לְמִנְחַת הָעָרֶב" (עזרא ט ד), "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא" (במדבר טז כב), "הָעָם הַזֶּה" (שמות ג כא), "הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה" (קהלת ג כא), "הָאֱלֹהִים", "הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע" (איכה ד ה).

וכן תבוא בקמץ על הרי"ש שאיננה מקבלת דגש: "הָרֹדִים בָּעָם" (מ"א ה ל), "הָרֹאשׁ אֶחָד" (ש"א יג יז). והקמץ הוא תשלום הדגש.

אבל על הה"א ועל החי"ת לא ישתלם הדגש^[1] ותנקד הה"א בפתח, כמו "הַהֹלֶכֶת לְפָנָי" (בראשית לב כא), "רְבִיעִת הַהִין" (שמות כט מ), והחי"ת: "וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (בראשית יא ג) וזולתם.

ועל העי"ן בפתח פעמים, כמו "הַעֲבוֹט" (דברים כד יא), "וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת" (ישעיהו מב יח), "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" (ש"ב ה ו). וכן עם הכ"ף שתורה על ה"א-הידיעה: "נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר" (ישעיהו נט י).^[2] וכן בפתח: "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר" (משלי ב יג), "הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ" (משלי ב יז), "הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן" (ישעיהו סה יא). וכן עם הלמ"ד שתורה על ה"א-הידיעה: "עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר" (איוב כט טו), "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם" (ש"א טז ז), "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם" (קהלת יא ז) – בפתח, "וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג ו), "וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם" (משלי י כו) – בקמץ.

ועל החי"ת מצאנו מעטים שלא כמנהג: "וּמִכָּל הָחַי" (בראשית ו יט), "וְהָאֲשֵׁרִים וְהָחַמָּנִים" (ישעיהו יז ח), "וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים" (ישעיהו ג כב).

אבל "הָהָר", "בָּהָר", "לָהָר", נקמצה ה"א-הידיעה עליהם, לפי שה"א פ"א-הפֹעל קמוצה, נקמצה גם היא להרחיב.

ופעמים הה"א בסגול, והוא כאשר תבוא תחלת התיבה קמץ, תבוא פעמים בסגול הפ"א להקל, כמו "הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב" (מיכה ב ז), "אָבֹאָה אֶל אִשְׁתִּי הֶחָדְרָה" (שופטים טו א), "גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל" (יהושע ו ב), "הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג" (דברים כח נד), "וַיָּסַר הֶעָרֹב" (שמות ח כז), "אֶת מִזְבַּח יְיָ הֶהָרוּס" (מ"א יח ל).

וכן יבוא סגול עם אותיות כל"ב כשיורו על ה"א-הידיעה הנפקדת, כמו "נָתַתִּי בֶּעָנָן" (בראשית ט יג), "כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ יְיָ" (ירמיהו כ טז), "כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל" (ישעיהו ל כט), "וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן" (קהלת ה ט), "מִי בֶחָצֵר" (אסתר ו ד), "הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים" (בראשית מז כא).

אבל אם המלה מלה זעירא תנקד הה"א בקמץ אע"פ שהמלה קמוצה, כי נקל

1. פירוש אין להם כח לגרש הדגש תחת הנקודה שלפניו.
2. א"א: אבל הָעִבְרִים שהוא לשון יהודים הוא בקמץ, כמו "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים" (שמות ה ג), וסימנך: יהודאי"ן קמצי"ן, סמאי"ן פיקחי"ן.