ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרשה א (עריכה)

פרשה א

[א] "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר"-- מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני!? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.

[ב] "כי תבאו...": יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ"-- ארץ המיוחדת. יכול משבאו לעמון ומואב? תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם"-- ולא עמון ומואב.

מנין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות ולא חילקו לבתי אבות, חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו -- יכול יהיו חייבים בשמיטה? תלמוד לומר "שדך"-- שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו. "כרמך"-- שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו.

[ג] נמצאת אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע ששה עשר בניסן נתחייבו בעומר. שהו חמשים יום נתחייבו בשתי הלחם. לארבעה עשרה שנה נתחייבו במעשרות והתחילו מונים לשמיטה. לעשרים ואחת עשו שמיטה. לששים וארבע עשו יובל.

[ד] "ושבתה הארץ"-- יכול מלחפור בורות שיחין ומערות ומלתקן את המקואות? תלמוד לומר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר". אין לי אלא לזרע ולזמור. לחריש ולעידור, לניכוש ולכסוח ולבקוע מנין? תלמוד לומר 'שדך לא' ו'כרמך לא'-- כל מלאכה שבשדך ושבכרמך.

[ה] ומנין שאין מזבלין ואין מפרקים ואין מעשנים בעלים ואין מאבקים? תלמוד לומר 'שדך לא'. ומנין שאין מקרסמים ואין מזרדין ואין מפסגין באילנות? תלמוד לומר 'כרמך לא'.

[ו] אי "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר", יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא ימלא את הנקעים שתחת הזיתים, ולא יעשה עגיות בין אילן לחבירו? תלמוד לומר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר"-- הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש להם: מה 'זרע וזמיר' מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.

יכול אף שנת היובל תהיה עולה למנין שני שבוע? תלמוד לומר "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך"-- שני זרעים עולות ממנין שני שבוע ואין שנת היובל עולה למנין שני שבוע.

[ז] מנין לאורז ולדוחן ולפרגום ולשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה, כונסן אתה בשביעית? תלמוד לומר "ואספת את תבואתה"-- בשביעית. [ח] יכול אף על פי שלא השרישו? תלמוד לומר "שש שנים תזרע שדך..ואספת"-- ששה זרעים וששה אסיפים, לא ששה זרעים ושבעה אסיפים.

[ט] ר' יונתן בן יוסף אומר, מנין לתבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה, כונסה אתה בשביעית? תלמוד לומר "ואספת את תבואתה"-- משהביאה שליש.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק א (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק א

[א] ומנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הם ככל השנה? תלמוד לומר "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ". מיכן אמרו: בנות שוח, שביעית שלהם שניה מפני שהם עושות לשלש שנים. ר' יהודה אומר הפרסיות, שביעית שלהם מוצאי שביעית שהם עושות לשתי שנים. אמרו לו, לא אמרו אלא בבנות שוח.

[ב] "שבת לה' "-- כשם שנאמר בשבת בראשית "שבת לה' " כך נאמר בשביעית "שבת לה' ".

"שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר"-- כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך.

[ג] "את ספיח קצירך לא תקצור"-- מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית.

"ואת ענבי נזירך לא תבצור"-- מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל אתה בוצר מן ההפקר.

"לא תבצור"-- לא תבצור כדרך הבוצרים. מיכן אמרו: תאנים של שביעית אין קוצים אותם במוקצה אבל קוצה אותה בחורבה. אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה. אין עושים זיתים בבד ובקוטב אבל כותש ומכניס לבדידה. ר' שמעון אומר אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה.

[ד] "שנת שבתון יהיה לארץ"-- כיון שיצאת שביעית, אף על פי שפירותיו שמיטה, מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן. אבל פירותיו אסורים עד טו' בשבט.

[ה] "והיתה שבת הארץ לכם"-- מן השבות [בארץ ס"א] אתה אוכל ואין אתה אוכל מן המשומר (ס"א השמור). מיכן אמרו: שדה שנטייבה-- בית שמאי אומרים אין אוכלים פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים אוכלים. בית שמאי אומרים אין אוכלים פירות שביעית בטובה. ובית הלל אומרים בטובה ושלא בטובה. ר' יהודה אומר חילוף הדברים! זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

[ו] "לכם"-- ולא לאחרים.

"לאכלה"-- ולא להביא ממנה מנחות. ולא להביא נסכים ממנה.

"לך ולעבדך ולאמתך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שמות כג, יא) "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך", שיכול אין לי פירות שביעית נאכלים אלא לעניים בלבד... מנין אף לעשירים? תלמוד לומר "לך ולעבדך ולאמתך"-- הרי בעלים עשירים אמורים, עבדים ושפחות אמורים. אם כן למה נאמר "ואכלו אביוני עמך"? העניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור. [ז] דבר אחר: (שמות כג, יא) "ואכלו אביוני עמך"-- הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה.

"ולשכירך ולתושבך"-- מן העכו"ם. "הגרים עמך"-- לרבות את האכסניא.

[ח] "ולבהמתך ולחיה" מה תלמוד לומר? ומה אם חיה --שאינה ברשותך-- הרי היא אוכלת, בהמה --שהיא ברשותך-- אינו דין שתאכל?! אילו כן הייתי אומר יכנוס לבהמה ותהא אוכלת לעולם! מה אני מקיים 'ביעור פירות שביעית'? בפירות אדם, אבל בהמה תהיה אוכלת לעולם. וכשהוא אומר "ולבהמתך ולחיה" מקיש בהמה לחיה -- כל זמן שחיה אוכלת בשדה, בהמה אוכלת בבית. כלה לחיה שבשדה-- כַלֵה לבהמתך שבבית.

[ט] "אשר בארצך"-- מה שבארצך אוכלים, לא מה שהוציא ¹עקילס לעבדיו פנדוס (ס"א פונשוס או פונטוס). אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ואין מוציאין לחוץ לארץ.

[י] "תהיה"-- אף להדלקת הנר, אף לצבוע בה צבע.

"כל תבואתה"-- מלמד שאין נאכלת אלא תבואה.

מיכן אמרו: מאימתי אוכלים פירות האילן בשביעית?

הפגים, משהזריחו אוכל בהן פתו בשדה. ביחלו-- כונס לתוך ביתו. [יא] וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייבים במעשרות.
הבוסר, משיגרע אוכל בו פתו בשדה. הבאיש-- כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע חייבים במעשרות.
זיתים, כל זמן שהם עושין שלשת לוגין לסאה. הכניסו רביעית לסאה-- פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג-- כותש וסך בשדה. הכניסו שליש-- כותש בשדה וכונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייבים במעשרות.
ושאר כל פירות האילן אין אתה רשאי לכבוש מהם ולשלוק מהם ולא לאכול מפגיהם, אלא כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית.

"לאכׁל"-- ולא לעשות ממנה זלפין. ולא לעשות ממנה מלוגמא. ולא לעשות ממנה איספלנית. ולא לעשות ממנה אפיקטיזין.

הערת עורכים

הערה 1: עיין בוויקיפדיה בערך עקילס הגר

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרשה ב (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ב

[א] "וספרת לך"-- בבית דין.

"שבע שבתות..."-- יכול שבע שבתות ימים? תלמוד לומר "שבע שבתות שנים". אי שבע שבתות שנים, יכול יספור שבע שמיטות, זו אחרי זו, ויעשה יובל? תלמוד לומר "שבע שנים שבע פעמים"-- הא עד שנאמרו שני כתובים הללו, ואם לאו לא שמענו.

[ב] ומנין שיספור לשני שבוע? תלמוד לומר "והיו לך ימי שבע שבתות השנים". מנין שיספור לשני יובל? תלמוד לומר "והיו לך...תשע וארבעים שנה".

מנין עַשֵה שביעית אף על פי שאין יובל? תלמוד לומר "והיו לך...שבע שבתות שנים". ומנין עַשֵה יובל אף על פי שאין שביעית? תלמוד לומר "תשע וארבעים שנה", דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים, שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל, והיובל אינו נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית.

[ג] ומנין שהיא בשופר? תלמוד לומר "והעברת שופר". אין לי אלא ביובל. בראש השנה מנין? תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה...בעשור לחדש ביום הכפורים", שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי"!? ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"? הרי תרועת שביעי כזו: מה זו בשופר אף תרועת ראש השנה כזו.

[ד] ומנין שהיא פשוטה לפניה? תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה". ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר "תעבירו שופר". אין לי אלא ביובל. בראש השנה מנין? תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים", שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי"!? ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"? שתהא תרועת שביעי כזו: מה זו -- פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, אף תרועת ראש השנה-- פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

[ה] "ביום"-- ולא בלילה.

"ביום הכפורים"-- אפילו בשבת. "תעבירו שופר בכל ארצכם"-- מלמד שכל יחיד ויחיד חייב.

יכול אף תרועת ראש השנה תהיה דוחה שבת בכל ארצכם? תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים" שאין תלמוד לומר "בעשור לחדש"!? ממשמע שנאמר "ביום הכפורים" איני יודע שהוא בעשור לחדש?! אלא בעשור לחדש דוחה את השבת בכל ארצכם ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק ב (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ב

[א] "וקדשתם את שנת החמשים שנה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "בעשור לחדש", יכול אין שנה מתקדשת אלא בעשור לחדש? כשהוא אומר "וקדשתם את שנת החמשים שנה" מלמד שהיא מתקדשת מראש השנה. אמר ר' יוחנן בן ברוקה, לא היו עבדים משועבדים נפטרים לבתיהם ולא שדות חוזרות לבעליהם אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם עד שהגיע יום הכפורים. הגיע יום הכפורים -- תקעו שופר, חזרו שדות לבעליהם ועבדים נפטרים לבתיהם.

[ב] "וקראתם דרור"-- אין "דרור" אלא חירות. אמר ר' יהודה, מה הלשון "דרור"? כמדייר ביה דיירא ומסחר בכל מדינה.

[ג] "..יושביה"-- בזמן שיושביה עליה, ולא בזמן שגלו מתוכה. היו עליה אבל היו מעורבבים -- שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה-- יכול יהיה היובל נוהג? תלמוד לומר 'יושביה' "לכל יושביה"-- נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות.

[ד] "יובל"-- אף על פי שלא השמיטו, אף על פי שלא תקעו בשופר. או יכול אף על פי שלא שלחו העבדים? תלמוד לומר "הִוא", דברי ר' יהודה.

ר' יוסי אומר, "יובל"-- אף על פי שלא השמיטו, אף על פי שלא שלחו העבדים. או יכול אף על פי שלא תקעו בשופר? תלמוד לומר "הִוא". אמר ר' יוסי, אחר שהכתוב תולה אותה לענין תקיעת שופר וכתוב אחד תולה אותה לענין שילוח עבדים, מכל מקום אני אומר יובל שלא בשילוח עבדים, שאפשר ליובל שלא בשילוח עבדים, אבל אי אפשר שלא בתקיעת שופר. דבר אחר, תקיעת שופר תלויה בבית דין ושילוח עבדים תלויה בכל אדם.

[ה] "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". אמר ר' אליעזר בר' יעקב במי הכתוב מדבר? אם במוכר עצמו, הרי אמור (ויקרא כה, מ). אם במכרוהו בית דין, הרי אמור. הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל שיהא היובל מוציאו.

דבר אחר: "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" למה שהוחזקה משפחתו הוא שב, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר לאחוזתו ולמשפחתו הוא שב ואינו שב לשררה שהיה בה. וכן הוא אומר בגולה.

"תשובו"-- לרבות את האשה.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק ג (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ג

[א] "יובל הִוא שנת החמשים שנה". שיכול, בכניסתה תהיה מקודשת מראש השנה וביציאתה תהיה מושכת והולכת עד יום הכפורים, שכן מוסיפים מחול על הקדש... תלמוד לומר "יובל הִוא שנת החמשים שנה תהיה לכם"-- אין קדושתה אלא עד ראש השנה.

[ב] "לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה"-- כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל.

[ג] "כי יובל הִוא קדש.."-- מה 'קדש' תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה. אי מה 'קדש' יוצא לחולין ודמיו נתפסים יכול אף שביעית כן?... תלמוד לומר "הִוא"-- הרי היא בקדושתה.

נמצאת אומר האחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור. כיצד? לקח בפירות שביעית בשר-- אלו ואלו מתבערים בשביעית. לקח בבשר דגים-- יצא בשר ונכנסו דגים. בדגים שמן-- יצאו דגים ונתפס שמן. --האחרון אחרון נתפס ופרי עצמו אסור.

[ד] "מן השדה תאכלו את תבואתה"-- כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מתוך הבית. כלה מן השדה -- כַּלֵה מן הבית.

[ה] מיכן אמרו: הכובש שלשה כבשים בחבית אחת--

ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין אחד מן השדה, יבער כל החבית.
ר' יהושע אומר אוכל והולך עד שיכלה האחרון שבה.
ר' גמליאל אומר מין שכלה מינו מן השדה, יבער מינו מן החבית. והלכה כדבריו.
ר' שמעון אומר כל הירק אחד לביעור. אוכלים ברגילה עד שיכלו סנדריות מבקעת בית נטופה (ס"א בית טיפה).

[ו] "בשנת היובל הזאת"-- זו מוציאה עבדים ואין שביעית מוציאה עבדים. והלא דין הוא! ומה אם היובל --שאינו משמט כספים-- מוציא עבדים, שביעית --שמשמטת כספים-- אינו דין שתוציא עבדים?! תלמוד לומר "בשנת היובל הזאת"-- זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים.

קל וחמר ליובל שישמט כספים! ומה אם השביעית --שאינה מוציאה עבדים-- משמטת כספים, יובל --שהוא מוציא עבדים-- אינו דין שישמט כספים?! תלמוד לומר "וזה דבר השמיטה שמוט"-- שביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים. יובל מוציא עבדים ואין שביעית מוציאה עבדים.

"תשובו איש אל אחוזתו"-- לרבות המוכר שדה ועמד בנו וגאלה שתחזור לאביו ביובל.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרשה ג (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ג

[א] מנין כשתהא מוכר לא תהא מוכר אלא לעמיתך? תלמוד לומר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך". ומנין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא מיד עמיתך? תלמוד לומר "או קנֹה מיד עמיתך".

אין לי אלא קרקעות, שבהם דבר הכתוב. מנין לרבות דבר המטלטל? תלמוד לומר "ממכר"-- לרבות דבר המטלטל.

מנין שאין אונאה לקרקעות? תלמוד לומר "או קנה מיד..אל תונו"-- המטלטלים יש להם אונאה ואין אונאה לקרקעות.

[ב] ומנין שאין אונאה לעבדים? תלמוד לומר (ויקרא כה, מו) "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה"-- מה אחוזה אין להם אונאה אף עבדים אין להם אונאה.

[ג] מנין שאין אונאה להקדשות? תלמוד לומר "..את אחיו"-- לא הקדש.

מנין שאין אונאה לשטרות? תלמוד לומר "ממכר"-- מה זה מיוחד שגופו מכר וגופו לקח, יצאו שטרות שלא גופם מכר ולא גופם לקח אלא הראיה שיש בהם. לפיכך המוכר שטרותיו לבשם יש להם אונאה.

[ד] "אל תונו איש את אחיו"-- זו אונאת ממון. יכול זו אונאת דברים?... וכשהוא אומר "ולא תונו איש את עמיתו" הרי אונאת דברים אמורה. הא מה אני מקיים "אל תונו איש את אחיו"? זו אונאת ממון.

[ה] וכמה היא אונאה ארבעה כסף מעשרים וארבע כסף לסלע, שתות למקח. עד מתי מותר להחזיר? עד כדי שיראה לתגר או לבקי. הורה ר' טרפון בלוד האונאה שמונת כסף לסלע, שליש למקח. ושמחו תגרי לוד. אמר להם "מותר להחזיר כל היום". אמרו "יניח לנו ר' טרפון במקומנו", וחזרו לדברי חכמים.

[ו] אחד לוקח ואחר מוכר יש להם אונאה. וכשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר. ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה. מי שהוטל עליו -- ידו על העליונה, שהוא אומר לו "תן לי מעותי או תן לי מה שהוניתני!".

[ז] וכמה תהיה הסלע חסרה ולא יהיה בה אונאה?

ר' מאיר אומר ד' איסרות מאיסר לדינר.
ר' יהודה אומר ארבע פונדיונות מפונדיון לדינר.
ר' שמעון אומר שמונה פונדיונות משני פונדיונים לדינר.

[ח] עד מתי מותר להחזיר? בכרכים -- עד כדי שיראה לשולחני, ובכפרים -- עד ערבי שבתות שכן דרך השוק להיות עומד בעיירות מערב שבת לערב שבת. ואם היה מַכִּירָהּ -- לאחר יב' חדש מקבלה ממנו. ואין לו עליו אלא תרעומת. ונותנה למעשר שני ואינו חושש, שאינו אלא נפש רעה.

[ט] "אל תונו איש את אחיו"-- אין לי אלא איש. אשה מנין? ואשה את איש מנין? תלמוד לומר "את אחיו"-- מכל מקום. ר' יהודה אומר תגר להדיוט יש לו אונאה. הדיוט לתגר אין לו אונאה. אין לי אלא הדיוט להדיוט, תגר לתגר. תגר להדיוט, הדיוט לתגר מנין? תלמוד לומר "את אחיו", מכל מקום.

[י] מנין למוכר שדהו בשנת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים? תלמוד לומר "..שנים..תקנה מאת עמיתך".

"אחר היובל"-- סמוך ליובל. מופלג מן היובל מנין? תלמוד לומר "לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו".

"שני תבואת"-- לא שנת שדפון ולא שנת ירקון ולא שביעית עולה לו מן המנין. נרה או הובירה, עלה לו מן המנין.

ר' אלעזר אומר מכרה לו לפני ראש השנה והיא מלאה פירות, יכול יאמר לו "הניחה לפני מלאה פירות כדרך שהנחתיה לפניך מלאה פירות"? תלמוד לומר "כי מספר תבואות הוא מוכר לך"-- פעמים שאתה אוכל ממנה שלש תבואות לשתי שנים.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק ד (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ד

[א] "ולא תונו איש את עמיתו"-- זו אונאת דברים. יכול זה אונאת ממון? כשהוא אומר "אל תונו איש את עמיתו" הרי אונאת ממון אמורה. הא מה אני מקיים "ולא תונו איש את עמיתו"? הרי אונאת דברים.

[ב] כיצד?

אם היה בעל תשובה לא יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים מה היו". ואם היה בן גרים לא יאמר לו "זכור מה היו מעשה אבותיך".
היו חליים באים עליו, יסורין באים עליו, היה קובר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב (איוב ד, ו) "הלא יראתך כסלתך, תקותך ותם דרכיך. זכר נא מי הוא נקי אבד, ואיפה ישרים נכחדו"
ראה חמרים מבקשים תבואה, מבקשים יין, לא יאמר להם "לכו אצל פלוני" והוא לא מכר חיטה מימיו.
ר' יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח ולא יאמר "בכמה חפץ זה?" והוא אינו רוצה ליקח.

ואם תאמר "עצה טובה אני מוסר לו!", והרי הדבר מסור ללב, נאמר בו "ויראת מאלקיך". כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו "ויראת מאלקיך".

[ג] "ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אֹתם"-- ליתן שמירה ועשיה לחוקים ושמירה ועשיה למשפטים.

"וישבתם על הארץ"-- ולא גולים. "לבטח"-- [ולא מפוזרים -- ס"א] ולא מפוחדים.

[ד] "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע"-- שיהא אדם אוכל הרבה (נראה לגרוס אוכל קמעה--מלבי"ם) ושבע, דברי ר' יהודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הוא אינו סימן ברכה. אם כן למה נאמר "ואכלתם לשבע"? אוכל ולא ניסי (ס"א גוסי).

דבר אחר: "ואכלתם לשובע"-- שלא יהא דבר חסר משולחנו שלא יהיה עולה לו. "וישבתם לבטח"-- ולא מפוזרים ולא מפוחדים. "עליה"-- ולא גולים.

[ה] "וכי תאמרו" -- עתידים אתם לומר.

"מה נאכל בשנה השמינית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו"-- אם אין זורעים מה אנו אוספים?! אמר ר' עקיבא מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית. וחכמים אומרים אין ספיחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים. אם כן למה נאמר "הן לא נזרע ולא נאסף"? אמרת לנו "לא תזרעו", ומה שאנו אוספים אין מכניסים לקיום! אמרת לנו "בערוהו", ומה אנו אוכלים מן הביעור ואילך?!

[ו] "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית"-- אין לי אלא בששית. בחמישית וברביעית, בשלישית ובשנית, משנה לחברתה מנין? תלמוד לומר "בשנה הששית".

"ועשת את התבואה לשלש השנים"-- לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית. דבר אחר: "לשלש השנים"-- לשביעית, וליובל, ולמוצאי יובל.

[ז] "וזרעתם את...השמינית"-- זו שמינית שלאחר שמיטה. כשהוא אומר "..שנה.."-- זו תשיעית שלאחר שמינית שלאחר שמיטה.

"ואכלתם מן התבואה ישן"-- לא סלמנטון.

"עד..התשיעית"-- זו תשיעית שאחר שמינית שאחר היובל. כשהוא אומר "..שנה..שנה.."-- זו עשירית שאחר היובל שאחר השמיטה.

"עד בא תבואתה תאכלו ישן"-- שהוא אחת עשרה לזית.

[ח] "והארץ לא תמכר לצמִתֻת"-- לחולטנית. "כי לי הארץ"-- אל תרע עיניך בה.

"כי גרים ותושבים אתם.."-- אל תעשו עצמכם עיקר. וכן הוא אומר (דברי הימים א כט, טו): "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו". וכן דוד אומר (תהלים לט, יג): "כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי".

"אתם עמדי"-- דיו לעבד שיהיה כרבו. כשתהיה שלי הרי הוא שלכם.

[ט] "ובכל...גאולה תתנו"-- יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלין? תלמוד לומר "ארץ אחוזה". אם כן למה נאמר "ובכל..גאולה תתנו"-- לרבות בתים ועבד עברי.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק ה (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ה

[א] מנין שאין אדם רשאי למכור את שדהו ולהניח באפודתו; וליקח לו בהמה; וליקח לו כלים; וליקח לו בית -- אלא אם כן העני? תלמוד לומר "כי ימוך..ומכר"-- הא אינו מוכר אלא אם כן העני.

יכול יֵצֵא מכל נכסיו בבת אחת? תלמוד לומר "מאחוזתו"-- ולא כל אחוזתו. אמר ר' אלעזר בן עזריה ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהיה אדם חייב להיות חס על נכסיו!

"ובא גואלו הקרוב אליו"-- מלמד שהקרוב קודם.

"וגאל את ממכר אחיו"-- לרבות את הנותן מתנה.

[ב] "ואיש כי לא יהיה לו גואל"-- וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים?! אם כן למה נאמר "גואל"? שהוא יכול לגאול.

"והשיגה ידו"-- יד עצמו. "ומצא"-- שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב, ברעה ויגאל ביפה, ולא ילוה ויגאול.

"כדי גאולתו"-- ולא יגאל חציים.

[ג] "וחשב את שני ממכרו"-- שָנִים הוא מחשב ואינו מחשב חדשים. מנין שאם רצה לעשות חדשים שנה יעשה? תלמוד לומר "וחשב".

"והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו"-- מנין אתה אומר מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים, מנין שאינו מחשב אלא עם הראשון? תלמוד לומר "לאשר מכר לו". מכרה לראשון במתאים ומכר הראשון לשני במנה, מנין שאינו מחשב אלא עם האחרון? תלמוד לומר "לאיש"-- לאיש אשר בתוכה, דברי רבי.

[ד] ר' דוסתאי בן יהודה אומר מכרה לו מִמָנֶה מָנֶה והשביחה, והרי היא יפה מִמָאתים מאתים; מנין שאינו מחשב אלא מִמָנֶה מנה? תלמוד לומר "העודף"-- העודף שבידו. מכרה לו במאתים והכסיפה והעמידה על מנה, מנין שאין מחשבין אלא במנה? תלמוד לומר "והשיב את העודף"-- העודף שבקרקע.

"ושב לאחוזתו"-- בבעל אחוזה דברתי ולא במוכר למוכר.

[ה] "ואם לא מצאה ידו" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאל כסדר הזה? תלמוד לומר "אם לא מצאה ידו..."; ולא ילוה. "די השיב לו"-- ואינו גואל חציים.

[ו] "והיה ממכרו ביד הקונה אותו"-- לא בהקדש, אלא מוכר ברחוק וגואל בקרוב, ברע וגואל ביפה, ולווה וגואל חציים.

[ז] אמר ר' שמעון מה טעם? לפי שבהדיוט אם הגיע יובל ולא נגאלה, חוזרת היא לבעלים. ובהקדש אם הגיע יובל ולא נגאלה, יוצאת לכהנים.

"עד שנת היובל"-- שלא יכנס בה כלום. נמצאת אומר: שדות וכספים משמיטים כאחד. יובל מוציא בתחלתו והשביעית משמטת בסופו (ס"א בסופה).

"ויצא ביובל"-- אף מן ההקדש.

"ושב לאחוזתו"-- לרבות האשה.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרשה ד (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ד

[א] "ואיש כי ימכֹר בית מושב עיר חומה"-- יכול אפילו הקיפוה חומה מכאן ולהבא? תלמוד לומר "בית מושב".

"עיר חומה"-- המוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ולא שהקיפוה חומה מכאן ולהבא.

ואלו הן בתי ערי חומה -- שלש חצרות של שני בתים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון:

קצרה הישנה של צפורי, וחקרה של גוש חלב, ויורפת (ס"א יודפת) הישנה, וגמלה -- הרי בגליל.
וגדוד -- הרי בעבר הירדן.
וחריד ואונו וירושלים -- הרי ביהודה.

אמר ר' ישמעאל בר' יוסי, לא מנו אלא אלו שקדשום כשעלו בני הגולה, אבל הראשונות בטלו כיון שבטלה הארץ.

[ב] "והיתה גאֻלתו"-- מיד. "עד תֹם שנת ממכרו"-- לא שנה למנין עולם.

"ימים תהיה גאֻלתו"-- רבי אומר, אומר אני "ימים" אין פחות משני ימים.

[ג] "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר מכרה לראשון ועמד ראשון ומכרה לשני. ואיני יודע, אם שנה לראשון, אם שנה לשני... כשהוא אומר "עד מלאת לו שנה" הוי אומר-- שנה לראשון, לא שנה לאחרון.

[ד] "תמימה"-- שס"ה ימים כמנין ימות החמה, דברי רבי. וחכמים אומרים "שנה תמימה" י"ב חדש מיום ליום. לפיכך אם נתעברה השנה -- נתעברה לו.

[ה] "וקם הבית"-- אין לי אלא הבית. מנין בתי בדים, בורות שיחין ומערות, ומרחצאות, והשובכות והמגדלות? תלמוד לומר "אשר בעיר". יכול שאני מרבה את השדות? תלמוד לומר "בית"-- מה "בית" מיוחד בית דירה, יצאו שדות שאינם בית דירה, דברי ר' יהודה. [ו] ר' מאיר אומר "וקם הבית"-- אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים, ובורות שיחין ומערות, ומרחצאות, והשובכות והמגדלות והשדות? תלמוד לומר "אשר בעיר".

[ז] "אשר לו חומה"-- פרט לבית הבנוי בחומה, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר כותל החיצון היא חומתה.

ר' אלעזר בר' יוסי אומר "אשר לו חומה"-- אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו לפנים מכאן.

[ח] "לצמיתֻת"-- לחולטנית. דבר אחר: "לצמיתֻת"-- לרבות את הנותן מתנה.

בראשונה היה נטמן יום י"ב חדש שתהא חלוטה לו. התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו בלשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס. אימתי שירצה הלז יבוא ויטול מעותיו.

[ט] "לקונה אותו"-- יכול לו לבדו? תלמוד לומר "לדֹרֹתיו". אי "לדורותיו", יכול לדורותיו ולא לו? תלמוד לומר "לקונה אותו". הא עד שיאמרו שני כתובים, ואם לאו, לא שמענו.

[י] "לצמיתֻת לקונה אותו לדֹרֹתיו לא יצא ביובל"-- יצא הקדש שאין לו דורות.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק ו (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ו

[א] "אשר אין להם חֹמה סביב", מה תלמוד לומר "ובתי החצרים.."? אלא אף על פי שיש להם, רואין אותם כאילו אין להם.

וכמה הם? 'בתים'-- שנים. "החצרים"-- שנים. -- שתי חצרות של שני שני בתים. היו שלש של שני שני בתים-- הרי אלו כבתי ערי חומה.

[ב] אשר אין להם חֹמה סביב על שדה הארץ יחשב"-- הרי הן כשדה הארץ: מה שדה הארץ-- יוצא ביובל ובגרעון כסף, אף זה כן. אי מה שדה הארץ אינו מותר לגאול בפחות משתי שנים, יכול אף זה כן?... תלמוד לומר "גאולה תהיה לו"-- מיד.

[ג] אחר שנתת לו כח יפה שבבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות, יכול לא יצא ביובל?... תלמוד לומר "וביובל יצא".

[ד] "וערי הלוים בתי ערי אחוזתם" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "גאולת עולם תהיה ללוים", יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלים?... תלמוד לומר "וערי הלוים בתי ערי אחוזתם".

"גאולת עולם תהיה ללוים" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "במספר שנים תקנה מאת עמיתך", יכול אף בלוים כן?... תלמוד לומר "גאולת עולם תהיה ללוים". [ה] מתוך שנאמר "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה", יכול אף בלוים כן?... תלמוד לומר "גאולת עולם תהיה ללוים". מתוך שנאמר "ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו", יכול אף בלוים כן?... תלמוד לומר "גאולת עולם תהיה ללוים".

[ו] "ואשר יגאל מן הלוים" מה תלמוד לומר? שיכול, לוי מישראל יגאל כסדר הזה -- שהרי הורע כח ישראל בשלו, אבל מלוי לא יגאל... תלמוד לומר "ואשר יגאל מן הלוים"-- אף לוי מלוי גואל.

[ז] "מן הלוים"-- ולא כל הלוים, פרט לבן לוי נתין ולבן לוי ממזר.

"ויצא ממכר..."-- יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלין? תלמוד לומר "בית", ו"עיר", ו'אחוזה'. ואם כן מה תלמוד לומר "ממכר"? ממכרו יוצא ביובל ואין הקדשו יוצא ביובל [אלא בפדיון].

[ח] "כי בתי ערי הלוים הִוא אחוזתם" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר ישראל שירש את אבי אמו לוי, יכול יגאל כסדר הזה? תלמוד לומר "ואשר יגאל מן הלוים". אי "אשר יגאל מן הלוים", יכול לוי שירש את אבי אמו ישראל יגאל כסדר הזה? תלמוד לומר "כי בתי ערי הלוים"-- עד שיהא לוי ובערי הלוים, דברי רבי. וחכמים אומרים אין דברים (ס"א דבריו) אמורים אלא בערי הלוים: "כי בתי ערי הלוים הִוא אחוזתם בתוך בני ישראל"-- להגיד מה גרם.

[ט] מנין שאין עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה? לא מגרש עיר, ולא עיר מגרש? תלמוד לומר "ושדה מגרש עריהם...". אמר ר' אליעזר, במה דברים אמורים? בערי הלוים. אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה. מגרש עיר, ולא עיר מגרש. כדי שלא יחריבו את ערי ישראל.

"לא ימכר"-- "לא ימכר" מכר גזבר או "לא ימכר" מכר עולם? תלמוד לומר "כי אחוזת עולם הִוא להם", הא מה אני מקיים "לא ימכר"? -- מכר גזבר. "כי אחוזת עולם הִוא להם"-- להגיד מה גרם.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרשה ה (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ה

[א] "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך"-- אל תניחהו לירד. הא למה זה דומה? למשא על גבי החמור. עודנו במקומו -- אחד תופס בו ומעמידו. נפל לארץ -- חמשה אין מעמידין אותו.

ומנין אם החזקת, אפילו ארבעה או חמשה פעמים, חזור והחזק? תלמוד לומר "והחזקת בו". יכול אתה מפסידו לתרבות רעה? תלמוד לומר "עמך".

'גר', זה גר צדק; 'תושב'-- זה גר אוכל נבלות. "וחי עמך"-- חייך קודמים לחייו.

[ב] "אל תקח מאתו נשך ותרבית"-- ממנו אי אתה לוקח אבל אתה נעשה לו ערב.

איזהו נשך ואיזהו תרבית?

איזהו נשך? המלוה סלע בחמשה דינרים; סאתים חטים בשלשה -- מפני שהוא נושך.
איזהו תרבית? המרבה בפירות. כיצד? לקח הימנו חטים, מדינר זהב לכור, וכן השער. עמדו חטים בשלשה דינרים. אומר לו "תן לי חיטיי שאני מוכרם ולוקח אני לי בהן יין". אומר לו "הרי חיטיך עשויות עלי בשלשה דינרים, והרי לך אצלי בהם יין", ויין אין לו. אם יש לו-- חייב ליתן לו.

[ג] "וחי אחיך עמך"-- זו דרש בן פטורי: שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים. אם שותהו אחד, מגיע ליישוב; ואם שותים אותו שנים, שניהם מתים. דרש בן פטורי, ישתו שתיהם וימותו שנאמר "וחי אחיך עמך". אמר לו רבי עקיבא "וחי אחיך עמך"-- חייך קודמים לחיי חברך.

"כספך"-- ולא כסף אחרים. "אכלך"-- ולא אוכל אחרים. או "כספך" ולא כסף מעשר?... "אכלך" ולא אוכלי בהמה?... כשהוא אומר (דברים כג, כ) "נשך כסף"-- לרבות כסף מעשר. "נשך אוכל" (דברים כג, כ)-- לרבות אוכלי בהמה.

"אני ה' "-- מכאן אמרו: כל המקבל עליו עול ריבית, מקבל עול שמים; וכל הפורק ממנו עול ריבית, פורק ממנו עול שמים.

"אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם"-- על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים; על תנאי שתקבלו את מצות ריבית. שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים.

[ד] "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים"-- מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים. וכל היוצא לחוץ לארץ כאילו עובד כוכבים ומזלות (ס"א עבודת אלילים, וכן בהמשך). וכן בדוד הוא אומר ‏(שמואל א כו יט): "ארורים הם כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים". וכי עלתה על דעתך שדוד המלך עובד כוכבים ומזלות?! אלא שהיה דורש ואומר, כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו מלכות שמים; וכל היוצא לחוץ לארץ, כאילו עובד כוכבים ומזלות.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק ז (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ז

[א] מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח באפונדתו; וליקח לו בהמה; וליקח לו כלים; וליקח לו בית אלא אם כן העני? תלמוד לומר "וכי ימוך..ונמכר"-- אינו נמכר אלא אם כן העני.

ומנין כשהוא נמכר אינו נמכר אלא לך? תלמוד לומר "ונמכר לך". ומנין כשיהיו בית דין מוכרים אותו, לא יהיו מוכרים אותו אלא לך? תלמוד לומר (דברים טו, יב) "כי ימכר לך".

"אחיך"-- שתנהוג בו באחוה. יכול אף הוא ינהוג בעצמו באחוה? תלמוד לומר (שמות כא, ב) "עבד". יכול אף אתה תתנהג בו כעבד? תלמוד לומר "אחיך". הא כיצד? --אתה נוהג בו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדות.

[ב] "לא תעבוד בו עבודת עבד"-- שלא יטול אחריך בלונטיא, ולא יטול לפניך כלים במרחץ.
דבר אחר: "לא תעבוד בו עבודת עבד"-- בו אין אתה עובד עבודת עבד, אבל עובד אתה בבן חורין עבודת עבד.

[ג] "כשכיר"-- מה שכיר (דברים כד, טו) "ביומו תתן שכרו", אף זה "ביומו תתן שכרו".

"כתושב"-- מה תושב (דברים כג, יז) "בטוב לו לא תוננו", אף זה "בטוב לו לא תוננו".

"יהיה עמך"-- עמך במאכל, עמך במשתה, עמך בכסות נקיה. שלא תהא אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר; אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש; אתה ישן על מוכין והוא ישן על התבן.

"יעבד עמך"-- שלא תמסר לו אומנתו לאחר. שאם היה בלן לרבים, ספר לרבים, נחתום לרבים-- לא יעשה. ר' יוסי אומר, אם היה אומנתו לפנים מכאן-- יעשה; אבל רבו לא ילמדנו בתחלה. אבל אמרו חכמים: מספר לו את שערו, ומכבס לו את כסותו, ואופה לו את עיסתו.

"ויצא מעמך"-- שלא תהיה אתה בכפר והוא בכרך; אתה בכרך והוא בכפר.

"הוא ובניו עמו"-- מה רבו חייב במזונותיו, אף רבו חייב במזונות אשתו ובניו. יכול אפילו נשא אשה שלא מדעת רבו? תלמוד לומר (שמות כא, ג) (ויקרא כה, מא) 'הוא ואשתו ובניו'-- מה הוא מדעת רבו, אף 'אשתו ובניו' מדעת רבו.

[ד] "ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב"-- אמר ר' אליעזר בר' יעקב במי הוא מדבר? אם בנרצע-- הרי אמור. אם במוכר עצמו-- הרי אמור. הא אינו מדבר אלא בנמכר שנה או שתים לפני היובל שיהא היובל מוציאו.
דבר אחר: "ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב"-- למה שהוחזקה משפחתו הוא שב, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר, 'לאחוזתו' (ס"א אל אחוזת משפחתו) הוא שב ואינו שב לשררה שהיה בה. וכן הוא אומר בגולה.

"ישוב"-- לרבות את הרוצח.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרשה ו (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרשה ו

[א] "כי עבדי הם"- שטרי [קדם] עליהם ראשון.

"אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"-- על תנאי ש"לא ימכרו ממכרת עבד".

דבר אחר: "לא ימכרו ממכרת עבד"-- שלא יעמידנו בסימטא ויעמדינו על אבן המקח.

[ב] "לא תרדה בו בפרך"-- שלא יאמר לו "החם את הכוס הזה!", והוא אינו צריך; "הצן לי את הכוס!", והוא אינו צריך; "עדור תחת הגפן עד שאבא!". שמא תאמר "לצורך עצמי אני עושה", והרי הדבר מסור ללב שנאמר "ויראת מאלקיך" -- הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו "ויראת מאלקיך".

[ג] שמא תאמר הואיל ואסרת לנו אל כל אלו, במה נשתמש? תלמוד לומר "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים...".

"יהיו לך" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר, ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן -- מותר אתה לשעבדו עבד? תלמוד לומר "אשר יהיו לך".

"מאת הגוים אשר סביבותיכם"-- ולא מן הכנענים שבארץ.

"מאת הגוים"-- בניהם ובנותיהם. הם עצמם מנין? תלמוד לומר "מהם תקנו".

"עבד ואמה"-- הוקש עבד לאמה. מה אמה-- אין לה קדושין, אף עבד-- אין לו קדושין.

[ד] "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו"-- בניהם ובנותיהם. הם עצמם מנין? תלמוד לומר "מהם תקנו".

"וממשפחתם אשר עמכם" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר, אחד מכל משפחות האדמה שבאו על אחת מן הכנענית וילדה ממנו בן -- מותר אתה לקנותו עבד? תלמוד לומר "וממשפחתם אשר עמכם". או אחד מן הכנענים שבא על אחת מכל משפחות הארצות וילדה ממנו בן -- מותר אתה לקנותו עבד?... תלמוד לומר "אשר הולידו בארצכם".

"והיו לכם לאחוזה"-- הרי הם כאחוזה: מה אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, אף עבדים-- נקנים בכסף ובשטר ובחזקה.

[ה] "והתנחלתם אותם לבניכם"-- ואין בנותיכם לבניכם, מלמד שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו.

ומנין לכל המוחזק אחריו בנו, שהוא בנו? תלמוד לומר "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם".

"לרשת אחוזה"-- מה אחוזה אין לו הונייה, אף עבדים אין להם הונייה.

[ו] "לעולם בהם תעבודו"-- אין לך בהם אלא עבודה בלבד.

"ובאחיכם בני ישראל איש באחיו"-- אין לי אלא איש באיש. איש באשה, אשה באיש מנין? תלמוד לומר "איש באחיו"-- מכל מקום.

"לא תרדה בו בפרך"-- בו אין אתה רודה בפרך; רודה אתה בבן חורין בפרך.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק ח (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ח

[א] "וכי תשיג יד גר ותושב עמך"-- מי גרם לזה שיעשיר? דבוקו עמך. "ומך אחיך עמו"-- מי גרם לזה שיעני? דבוקו עמו.

"ונמכר לגר", זה גר צדק; "..תושב"-- זה גר אוכל נבלות. "משפחת גר"-- זה העכו"ם. כשהוא אומר "או לעקר.."-- זה הנמכר לעכו"ם עצמה.

בא ואמר לו "הרי אני נמכר!", יכול הזקק לו? תלמוד לומר "אחרי נמכר"-- הא אין אתה נזקק לו אלא משימכר.

"גאולה תהיה לו"-- מיד; אל תניחנו שיטמע.

מנין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו? תלמוד לומר "אחד מאחיו יגאלנו".

[ב] "דודו"-- זה אחי אביו. "בן דודו"-- זה בן אחי אביו. "או משאר בשרו ממשפחתו"-- מלמד שהקרוב קודם.

[ג] "או השיגה ידו"-- יד עצמו. "ונגאל"-- ביד כל אדם.

מה תלמוד לומר? "יגאלנו" "יגאלנו" שלשה פעמים? לרבות את כל הגאולות שיהיו כסדר הזה.

[ד] "וחשב עם קונהו"-- ולא יורשי קונהו.

"משנת המכרו לו עד שנת היובל"-- אינו יוצא בשש.

"והיה כסף ממכרו במספר שנים כימי שכיר יהיה עמו"-- בכסף הוא נגאל ואינו נגאל בתבואה ולא בכלים.

[ה] ומנין שהוא יוצא בגרעון כסף? תלמוד לומר "אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו".

מנין אתה אומר, נמכר לו ממנה מנה, והשביח, והרי הוא יפה ממאתים מאתים כסף; מנין שאין מחשב אלא ממנה מנה? תלמוד לומר (ויקרא כה, נא) 'מכסף מקנתו ישיב'. נמכר לו ממאתים מאתים כסף, ואינו יפה אלא ממנה מנה; מנין שאינו מחשב אלא ממנה מנה? תלמוד לומר (ויקרא כה, נב) "כפי שניו ישיב את גאולתו".

[ו] למדנו לנמכר לעכו"ם כשהוא נגאל, ידו על העליונה. מנין לנמכר לישראל כשהוא נמכר, ידו על העליונה? תלמוד לומר "שכיר" "שכיר" (ויקרא כה, נג) (ויקרא כה, מ) לגזירה שוה: מה "שכיר" האמור לעכו"ם-- כשהוא נגאל ידו על העליונה, אף "שכיר" האמור לישראל-- ידו על העליונה.

[ז] "כשכיר שנה בשנה יהיה עמו"-- מה שהוא אוכל, הוא אוכל; ומה שהוא שותה, הוא שותה.

[ח] "לא ירדנו בפרך"-- יכול יכנס לביתו לידע מה הוא עושה לו? תלמוד לומר "לעיניך"-- אין אתה מצווה אלא לעיניך.

מתוך: ספרא (מלבי"ם)/פרשת בהר/פרק ט (עריכה)

<< | ספרא (מלבי"ם) | >>

פרק ט

[א] "ואם לא יגאל באלה"-- ר' יוסי הגלילי אומר, ב"אלה" לשחרור ובשאר כל אדם לשעבוד. רבי עקיבא אומר, ב"אלה" לשעבוד ובשאר כל אדם לשחרור.

[ב] ר' שמעון אומר מנין שגזל העכו"ם גזל? תלמוד לומר "אחרי נמכר..". יכול מושכו ויצא? תלמוד לומר "גאולה תהיה לו". יכול יגלום עליו? תלמוד לומר "וחשב עם קונהו"-- ידקדק עמו.

[ג] או אינו מדבר אלא בעכו"ם שאינו תחת ידך? וכי מה אתה יכול לעשות לו... כשהוא אומר "ויצא בשנת היובל הוא ובניו"-- הא בעכו"ם שתחת יד ישראל הכתוב מדבר. אם כן דברה תורה בעכו"ם שתחת ידך, על אחת כמה וכמה בעכו"ם שאינו תחת ידך! אם כך החמירה תורה על גזילו של עכו"ם, על אחת כמה וכמה על גזילו של ישראל!

[ד] "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"-- על תנאי שלא ישתעבדו בהם.

"אני ה' אלקיכם" מה תלמוד לומר? מלמד שכל המשתעבד בהם למטה מעלין עליו כאילו משתעבד למעלה.

[ה] "לא תעשו לכם אלילים"-- זה אחד מן השמות המגונים שנתגנה בהם עכו"ם לשם מעשיה.

"ופסל ומצבה": מה פסל אם עשיתו-- פסלתו, אף מצבה-- אם עשיתה פסלתה. מה מצבה ב'בל תקימו', אף פסל ב'בל תקימו'.

"לא תקימו"-- אלו המרקוליס שעל גבי הדרכים. רבן שמעון בן גמליאל אומר אלו החמנים שבראשי הגגות.

"ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה"-- בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים אבל אתם משתחוים על האבנים שבמקדש.

[ו] "כי אני ה' אלקיכם את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו"-- כנגד זה הנמכר לעכו"ם הכתוב מדבר; שלא יאמר "הואיל ורבי עובדי עכו"ם, אף אני אעבוד עכו"ם; הואיל ורבי מגלה עריות, אף אני אגלה עריות; הואיל ורבי מחלל שבתות, אף אני אחלל שבתות". תלמוד לומר "לא תעשו לכם אלילים..את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו"-- הזהיר כן הכתוב על כל המצות. "אני ה' "-- אני נאמן לשלם שכר.