חפץ חיים על ספרא/בהר/פרק א


ביאור - פרק אעריכה

(א) ומנין לשלשים יום וכו':    פי' שאם נטע והבריך והרכיב שלשים יום בערב שביעית מותר לקיימן בשביעית כאילו נטע בתחלת השנה.
תלמוד לומר ובשנה השביעית:    פי' סמיך ליה על ואספת את תבואתה האמור למעלה למעלה ממנו כדדרשי לעיל לענין זרעים. מיהו ל' יום דקליטה לאו מהאי קרא נפקא לן אלא סברא דנפשיה קאמר דכל הרכבה אינה קולטת בפחות משלשים יום. ופליגי בהא תנאי במסכת שביעית פ"ב, איכא מאן דאמר שלשה ואיכא מ"ד שתי שבתות ואיכא מאן דאמר שלשים יום. ומובא בר"ה דף יו"ד. ואיתמר עלה אמר רב נחמן לדברי האומר שלשה צריך שלשה ושלשים, פי' שלשה לקליטה ושלשים אחרים כדי שתעלה לו שנה. אית דמפרשי להאי מימרא לענין שביעית ומשיג הראב"ד דהאי מימרא רק לענין ערלה אתמר לחשבו כשנה אבל לענין שביעית כיון דנקלט לפני ר"ה מותר לקיימו בשביעית.
הכי גרסינן שבת שבתון יהיה לארץ מיכן אמרו וכו':    פי' מדכתיב שבת שבתון שתי שביתות להביא את שנחנטו פירותיהם בשביעית ולא נגמרו עד אח"כ שאתה נוהג בהם שבת אחר דהיינו עוד הפעם שביתה. מכאן אמרו בנות שוח תאנים לבנות שנותנים פריים מג' לג' שנים שביעית שלהם שנה שנייה דפירות החונטים בשביעית אין בישולם נגמר עד שנה שנייה של שמיטה ואז נוהג בהם דין שביעית דבאילן אזלינן בתר חנטה.
הפרסיות:    תמרי פרסייתא (ערוך).
לא אמרו אלא בנות שוח:    ובהא פליגי ר' יהודה סבר חנטתן בשנה זו וגמרן בשנה שניה, וחכמים סברי עיקר גדילתן בשנה ראשונה אלא שנמשכין בתוך שנה שנייה (הרא"ש בפירושו).

(ב) כך נאמר בשביעית שבת לה':    פי' אל תהי קלה בעיניך מצוה זו ששקולה כשבת בראשית שהרי נאמר בשתיהן שבת לה'.
כל מלאכה שבשדך:    וכדלעיל בהלכה ד'.

(ג) את ספיח קצירך וגו':    ספיח נקרא מה שתוציא הארץ בשביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו. הכל יקרא ספיח ומותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור, היינו כדרך שקוצרין בכל שנה כגון שקוצר כל השדה ומעמיד כרי ודש בבקר אבל קוצר מעט מעט וחובט ואוכל וזהו מן התורה אבל מדברי סופרים שיהו כל הספיחים אסורים בשביעית ואסרו זה מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאמר שספיחים הם וזהו שאמר מכאן סמכו חכמים וכו' שאינם רק אסמכתא מדבריהם. והרמב"ן מפרש דברייתא זו אתיה כר"ע לקמיה פ"ד דסבירא ליה דספיחין אסורין מדאורייתא ושם נאמר גם כן בלשון זה "מכאן סמכו".
מן השמור בארץ:    פי' מה שנזרת והפרשת מהם בני אדם ולא הפקרת לא תבצור אותו.
אבל אתה בוצר מן המופקר:    פי' כל זמן שהוא שמור ולא הפקרתו אי אתה בוצר אבל אם אחר ששמרתו הפקרתו אתה בוצר ממנו כאחד מן העניים. כן הוא דעת רש"י. ויש מן הראשונים דס"ל שצריך שיהיה הפקר מתחלה אבל אם לא הפקירו אע"פ שירצה עתה להפקירו אחר שהיה שמור אצלו לא יבצור אותו.
לא תבצור כדרך הבוצרים:    פי' לא תבצור בשביעית כדרך שבוצרים בשאר שני שבוע שא"א לומר שלא יבצור כלל שהרי כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, וא"א בלא בצירה אלא הכונה שישנה וכדלקמיה. וגם זה דוקא אם הוא מן המופקר אבל אם הוא שמור אסור בכל ענין. ומכן אמרו תאנים של שביעית על מופקרין קאי.
מכאן אמרו:    משנה בפרק ח' דמסכת שביעית.
אין קוצין במוקצה:    ר"ש פירש שהוא כלי ברזל המיוחד לחתוך בו תאנים והוא הקופץ אבל קוצה אותה בחרבה, ר"ל בחרב והוא הסכין. והרמב"ם פירש דמוקצה הוא שם מקום ששוטחין עליו התאנים וחרבה כמשמעה.
בעריבה:    שלשין בה העיסה.
בבד:    הוא שם ליקבים שדורכין בהם הזיתים דשל ענבים נקרא גת ושל זיתים נקרא בד.
ובקוטב:    הרמב"ם פי' שהוא גת קטן לזיתים, ור"ש פירש שהוא עץ גדול וכבד ובראשו אבן גדולה שנותנים על הזיתים בבית הבד.
לבדידה:    בית הבד קטן הרבה כמין עריבה שאין דרך לדרוך בו.

(ד) כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמיטה:    פי' שכל מה שחנט לאחר שנה שביעית עד ט"ו שבט הכל הוא כדין פירות שביעית ונפיק לו בערלה ורבעי במסכת ר"ה דף יו"ד מדכתיב ובשנה הרביעית פעמים שפירות רביעית הן ערלה ומהדר על שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל והיינו שחנטו מתשרי של רביעית עד ט"ו שבט שאז הוא ר"ה לאילנות וה"ה נמי לענין שביעית. וטעמא דקים להו לחכמים שהפירות שחונטים מתשרי עד ט"ו שבט בידוע שהן חונטין משרף שבאילן שנכנס בו מקודם תשרי.
מותר אתה לעשות מלאכה:    כגון לזמור הכרם או קירסום וזירוד בשאר אילנות המבואר בריש הפרשה בהלכה ה' ונפיק זה מדכתיב שנת שבתון משמע ששבתון בארץ לא תהא אלא שנתו בלבד (ראב"ד).
אבל פירותיו אסורין וכו':    וזה רמז הכתוב במה שאמר יהיה שאם אין שבות מהם אלא שביעית בלבד היה לו לומר הוא, ומאי יהיה משמע שעדיין יהיה אף שעבר שביעית. והטעם לקביעת ט"ו שבט כתבתי לעיל.

(ה) מן השמור:    פי' שלא נשבתה אלא נעבדה בה עבודה כדי לגדל פירות הוי שמור ואפילו לא שמרם לאחר מכן ומיהו גם בשמירה בעלמא אסר לעיל גבי לא תבצור.
מכאן אמרו:    ב"ש שהחמירו בכך או ב"ה אליבא דר' יהודה.
שדה שנטייבה:    שנעבדה ונחרשה היטיב (ופירושו אפילו אם מפני אונס המלכות היה מוכרח לחרוש אותה פעם אחת אבל הוא חרש פעמיים להטיבה ראב"ד מירושלמי).
אין אוכלין פירותיה בשביעית:    אע"פ שהפקירן.
אוכלים:    הפירות שאין הפירות נאסרים ולא בא הכתוב אלא לאסור לנו שלא נשמור אבל אם שמרנו ואח"כ הפקרנו אוכלים אותם.
בטובה:    שמחזיק טובה לחבירו על שעוזב אותו לאכול או אלקוט משדך ואני אגמול לך כל זה אסור דאין אוכלין פירות שביעית אלא משום דרחמנא אפקרינהו ואין זה הפקר אחר שנשאר מגע יד לבעלים בהם מדמחזיקין לו טובה.

(ו) ולא לאחרים:    שאינו רשאי לתת ממנו לנכרי אפילו בדמים כדתניא בתוספתא פרק ו' דמסכת שביעית (תוספתא שביעית, ו).
ולא להביא ממנה מנחות:    דלא מייתצי מפירות הארץ השובתת מנחות ונסכים אלא מייתי מדאישתקד.
מה תלמוד לומר:    מלת "לך" שהרי כבר נאמר "לכם לאכלה".
אלא לעניים:    דהכי משמע ממאמרו אביוני עמך, ולזה הייתי אומר דאף על גב דכתיב להם לעניים אחרים הנמצאים בביתך קאי אבל עשירים אינם אוכלים.
תלמוד לומר לך ולעבדך:    דהדר אמר בעלים דהיינו עשירים ועבדים ושפחות דהם עניים ואם כן עשירים ועניים אוכלים.
לאחר הביעור:    לקמן יליף מדכתיב ולבהמתך וגו' - כל זמן שחיה אוכלת מן השדה תאכיל לבהמתך מן הבית, והענין בזה שאם יקבץ מין ממיני זרעונים או פירות והביאו אל ביתו יוכל לאכול מאותו המין כל זמן שימצא בארץ או באילנות, וכשפסק המין ההוא מן השדה נתחייב להסיר ולבער מה שיש ממנו ברשותו בבית. וזהו ביעור הזכר בשביעית כגון אם אסף תאנים ושטחם ויבשם ואכל מהם, אין לו להחמיר באכילתן כל שנת השביעית אבל יאכל כל זמן שהתאנים הלחים נמצאים באילנות. וכשיפסקו ונפלו ולא נשאר מהם אלא היבשים לבד -- יסיר כל מה שיש ברשותו מן התאנים היבשים או שיאכלם כולם אם יכול, או יזרקם או ישרפם. וזהו ענין הביעור. ולזה אמר דמה שכתוב "ואכלו אביוני עמיך" דמשמע דעניים אוכלים ולא עשירים - הוא לאחר הביעור, דאי אית להו לעניים פירות בבתיהם אע"ג דכלה להו מן השדה אכלי להו אפילו אחר הביאור. אבל עשירים לא.
ובירושלמי דמסכת שביעית אמרו דטעמא דר' יהודה דדריש ואכלו אביוני עמיך ויתרם -- כלומר ד"ויתרם" נדרש לפניו והכי קאמר, ואכלו אביוני עמיך ולא עשירים וזה ביתרם שהוא מה שהותיר להם בביתם אחר הביעור.
אחד עניים ואחד עשירים:    דלר' יוסי אביוני עמך תרי מילי קאמר, אביוני ועמך, דאי לאו כן מלת עמיך יתר, דהול"ל אביונך, אלא דה"ק ואכלו אביוני ועמיך שהם העשירים מה שראוי להם ויתרם תאכל חית השדה.


(ז) הראוי לאדם לאדם:    דאין נותנין אוכלי אדם לבהמה בשביעית שזהו הפסד.
ולשכירך מן הנכרי:    פי' אפילו מן הנכרי דישראל פשיטא שהרי רשות לכל אדם ללקוט בין עניים ובין עשירים. ועיין ברמב"ם פ"ה מהלכות שמיטה דין י"ג (פ"ה מהל' שביעית ה"יג) דדוקא אם היה אצלו שכיר שבת או שכיר חודש ושנה מפני ששוהא אצלו הרבה והוי כב"ב, אבל שכיר יום אסור אם לא שקצץ מזונותיו עליו דהוי כבן בית, והוא מתוספתא פרק ה' (תוספתא שביעית, ה). ובר"ש משמע דאינו סובר כן.
ולתושבך:    ששרוי אצלו תמיד.
אכסניא:    חיל של מלך. וי"א אכסנאי זהו העובר ממקום למקום.

(ח) מה אני מקיים ביעור פירות שביעית:    פי' דהא כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמיך דאוקימנא אחר הביעור.
בפירות אדם:    דכתיב ואכלו אביוני עמיך.

(ט) מה שבארצך אוכלים:    כלומר עבדך ואמתך וגו' אשר יהיו בארצך אוכלים אבל אם הם חו"ל לא תוציא להם לאכול שם דאין מוציאין פירות שביעית לחוץ לארץ.
שמוציאים לסוריא:    אפשר שטעמו דהוא ס"ל דכיבוש יחיד שמיה כיבוש והוי כארץ ישראל.

(י) תהיה:    מלה יתירא היא, ואמרו תהיה לרבות להם הויה אחרת שיעשו ממנו והוא שמדליק הנר משמן שביעית. וזה בשמן שביעית עצמו אבל אם מכרו ולקח בדמיו שמן אחר או החליף שמן בשמן -- שניהם אסורין בהדלקה (ירושלמי דשביעית).
אף לצבוע:    דברים שדרכן לצבוע בהן אף על פי שהן מאכלי אדם צובעין למה שיצטרך האדם.
מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה:    משיהיה שם תבואה עליה והוא משהביאה שליש, ודריש ליה משום דהוא קרא יתירא שכבר אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, שהוא תבואת שבת הארץ. ובפרק הגוזל קמא דריש לה מדכתיב לאכלה ודריש ולא להפסד, ואם היה אוכל קודם שיתבשלו היינו להפסד. וזה אינו אלא לאסיפתו לבית אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהן פגין כדרך שאוכל בשאר שני שבוע כדמפרש ואזיל.
מכאן אמרו:    משנה פרק ד' דשביעית משנה ז' (משנה, שביעית ד, ז).
הפגין:    פגי תאינה כדכתיב התאנה חנטה פגיה.
משהזריחו:    האדימו, וזהו התחלת בישולן. והרמב"ם פירש משהזריחו שיבהקו וישוב גופם חלק.
אוכל בהם פיתו בשדה:    ששם מנהג בני אדם לאכול הפרי שלא בישל כל צרכו אבל ללקט ולהכניס לבית אינו רשאי עד שיבשולו, וזהו שאמר ביחלו כונס לתוך ביתו ופירושו בישלו. ובנדה דף מ"ז (נדה מז, א) ביחלו אמר רבה בר בר חנה משילבין ראשיהן. ובירושלמי יליף לאכילת השדה והבית מדכתיב תהיה כל תבואתה לאכול וכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה -- בשתי תבואות הכתוב מדבר, אחת מן הבית ואחת מן השדה.

(יא) וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע:    אם ביחלו חייבין במעשרות כדתנן במסכת מעשרות (משנה, מעשרות א, ב) התאנים משיבחילו.
הבוסר משגרע:    פי' משהכניס בהם גרעין וזהו כאשר יהיה שיעורו כפול הלבן.
אוכל בהם פיתו בשדה:    ואינו אבוד דכבר הוא מאכל אצל בני אדם.
הבאישו:    בירושלמי משיקראו באושה, והיינו שהתחילו להתבשל ונקראו באושה שאז הם קרובים להתעפש אם יניחוהו. והרמב"ם פירש ש"הבאיש" הוא כאשר יהיה הגרגיר נראה מבחוץ לרוב צחות הגרגיר. ולענין מעשר גם כן השיעור משהבאישו כדתנן במסכת מעשרות.
כל זמן וכו':    בזמן שכאשר יתבשלו כל צרכן הם מוציאין מסאה של זיתים ג' לוגין שמן אז יהיה דינם כדמפרש ואזיל.

(יב) הכניסו רביעית לסאה:    פי' שנתבשלו עד שמסאה יכול להוציא רביעית לוג שמן.
פוצע:    דרך הזיתים לאכול אותן על ידי שהם פוצעין אותן כדי שיתמתקו.
ואוכל בשדה:    דדבר שדרכו לאכול הוא, אבל לסוך לא דהו"ל כיין וחומץ דאין סכין בהם משום דאין סכין אלא בדבר שדרכו לסוך.
הכניסו חצי לוג:    שנתבשלו עד שהוא יכול להוציא חצי לוג מסאה.
הכניסו שליש:    ויש גורסין "לוג", והכל דבר אחד, שהכונה שליש ממה שהוא מוציא מהם כשהם מבושלים כל צרכן, והוא ג' לוגין לסאה וכנ"ל, ואם כן שליש מהם הוא לוג.
ושאר פירות האילן אי אתה רשאי לכבוש וכו':    דאין דרך שאר פירות לאכלן בפניהן ובטלה דעתו והרי הוא מפסידו.
זלפין:    לזלפו על גבי הבית.
מלוגמא:    רפואה.
איספלנית:    לערב עם עשבים ולהניח על גבי מכה.
אפקטוזין:    להקיא, וכל אלו אינן שוין בכל אדם.