חפץ חיים על ספרא/בהר/פרשה ב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ב
עריכה(א) בבית דין: בית דין הגדול היו מונין בתחלת השנה והיו מברכין על ספירת היובל היום נכנסה שנה אחת, היום שבת שנים שהם שמיטה אחת, וכן היום תשע וארבעים שנה שהם שבע שמיטות. והכל כמו שמונים לספירת העומר (ראב"ד ור"ש).
יכול שבע שבתות ימים: כענין שנאמר "שבע שבתות תמימות תהיינה", וכשיסיים יחזור וימנה לעולם עד היובל וגם ימנה שבע שנים שבע פעמים.
יכול יספור שבע שמיטין זו אחר זו: שהרי "שבתות" משמע שמיטין שהן שבתות, ולאחר שיספור שבע שמיטין זו אחר זו שוב יחזור ויספור שנים פשוטות עד היובל. תלמוד לומר שבע שנים וכו'.
(ב) ומנין שיספור לשני שבוע: כדאמרינן לעיל - שנה אחת , שתי שנים.
תלמוד לומר והיו לך ימי שבע: ולא קאמר "יהיו לך שבע שבתות", ולאיזה דבר מונין ימים - הוי אומר לשנה.
ומנין שיספור לשני יובל: פירוש אי לא כתב יותר הוה אמינא שימנה בכל שנה ושנה לשמיטה, ולבסוף יאמר שבע שנים שהן שמיטה אחת. וכן לשמיטה שניה ושלישית יאמר בתחלת מנינו היום שנה אחת , היום שתי שנים לשמיטה. ומנין שיספור לשני יובל; שיאמר היום שנה אחת ליובל וכן היום שבע שנים ליובל שהן שמיטה אחת, וכן י"ד שנים ליובל שהן שתי שמיות וכן כולן? תלמוד לומר והיו לך ימי שבע וגו' תשע וארבעים שנה -- אלמא מונה כולן ולא כל שבע ושבע בפ"ע.
מנין עשה שביעית אף על פי שאין יובל: פירוש שיש לך לעשות שביעית אע"פ שאין יובל כגון משגלו עשרת השבטים דבטל יובל מכל מקום שביעית לא בטלה משבט יהודה ובנימין.
תלמוד לומר והיו לך: כלומר יהיו לך שבע שבתות שהם השמיטות אע"פ שאין יובל אחריהן.
ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית: כגון שאם חזרו לארץ לסוף חמישים, אף על פי שלא עשו שמיטין, עושין יובל.
הכי גרסינן תלמוד לומר והיו לך תשע וארבעים שנה: דמלת "והיו לך" משמש לפניו ולאחריו, והיו לך ימי שבע שבתות השנים - שיהיו נספרים לשמיטה, והיו לך תשע וארבעים שנה שיהיו נספרים לך ליובל גם כן (שאי לאו כן האי תשע וארבעים יתר, דמי לא ידע ששבע פעמים שבע הוא מ"ט). והא דאמרינן סוף פרק ב' דערכין אליבא דר' יהודה דהנך שני דאגלינהו סנחרב עד דאתא ירמיה ואהדרינהו לא קחשיב -- אלמא אין עולין מן המנין למספר יובל אותן השנים שלא היו כל ישראל בארץ -- התם דחיאתא בעלמא היא, ולא קאי התם הכי. ויש מראשונים דמפרשי עשה יובל אע"פ שאין שביעית נוהג כגון שעברו וזרעו בשביעית.
שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל: פי' בהאי מודה לר' יהודה. וכולהו דלא כרבי דאמר בגיטין (דף לו.) בזמן שאין היובל נוהג אין השמיטה נוהג.
(ג) אין לי אלא וכו' שאין ת"ל בחודש השביעי: דידוע דיוה"כ הוא בשביעי.
הרי תרועת שביעי: פירוש תרועה שכתוב לענין ראש השנה שהוא בחודש השביעי.
(ד) תלמוד לומר והעברת: דהעברה פשוטה משמע העברת קול אחד מבלי תנועה בה.
תלמוד לומר תעבירו שופר: הרי העברה תחלה וסוף ותרועה כתיב בינתיים.
(ה) ביום הכפורים אפילו בשבת: אסמכתא היא, דאינה מלאכה אלא חכמה ואין צריך להתיר כדאמרינן בראש השנה (דף כט:) אלא אשמועינן דאפילו רבנן לא גזרו על שופר של יובל ומותר לתקוע אף בשבת כדי לפרסם שהעבדים נפטרים והולכים להם אבל ר"ה גזרו שלא לתקוע בשבת משום דרבה.
מלמד שכל יחיד ויחיד חייב: מדכתיב "תעבירו" ולא כתב "תעביר" כמו דכתב ברישא דקרא "והעברת", אלא לאשמועינן דלא נימא העברת שופר היא בבית דין כמו ספירה בבית דין.
יכול וכו': הגר"א גרס מתחלה "ודוחה את השבת אפילו בגבולין יכול וכו'", פירוש דהלא רוצה לסיים יכול אף תרועת ראש השנה דוחה את השבת, והכונה אפילו בגבולין חוץ לירושלים, ת"ל והעברת וכו' ואין תרועת ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם וכו' מכלל דמתחלה איירי הברייתא לענין יוה"כ שחל להיות בשבת.
הכי גרסינן ת"ל והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש אם כן למה וכו':
בעשור לחודש דוחה את השבת בכל ארצכם: היינו שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אף בביתו ואפילו בשבת (אכן בגמרא מסיק שם דדוקא בזמן שבית דין יושבין).
ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם: ורק במקדש ובירושלים (ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם). ומה דמסיים "אלא בבית דין" -- היינו לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי שהתקין משחרב המקדש שיהו תוקעין אפילו בגבולין מקום שיש שם ב"ד, ובגמרא מסיק דדוקא בפני ב"ד, ועיין ברמב"ם פ"י מהלכות שמיטה הלכה י"א (פ"י מהל' שמיטה הי"א). ודע דמן התורה מצות תקיעה הוא אפילו בשבת דאינה מלאכה אלא מדרבנן אסור ואסמכו זה אקרא.