חפץ חיים על ספרא/בהר/פרשה ג


ביאור - פרשתא געריכה

(א) אלא לעמיתך:    דישראל קודם.
ת"ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך:    דהאי "לעמיתך" יתר, דהול"ל וכי תמכרו או קנה מיד עמיתך.
ת"ל או קנה מיד עמיתך:    דכי היכי דאמירת "לעמיתך" הכתוב מקודם מורה לנו דצריך למכור לעמיתך, כן המאמר "או קנה" גם כן צריך לפרש ע"כ בכהאי גוונא.
אין לי אלא קרקעות:    פי' אין לי שימכור לעמיתו או יקנה מעמיתו אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב מקודם דכתיב "ושבתם איש אל אחוזתו".
ת"ל ממכר לרבות וכו':    ד"ממכר" משמע איזה ממכר שהוא, בין קרקע בין מטלטלין, הכל צריך להקדים לישראל. והאי דקאמר לקמיה דהכתוב לא מיירי בקרקע -- הוא רק לענין אונאה.
ת"ל או קנה מיד:    משמע דבר המטלטל מיד ליד.

(ג) ת"ל ממכר:    ד"ממכר" משמע דגוף הדבר נמכר ונקנה.
לבושם:    לצור בהם אבקת סמנין, נמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופן הוא.

(ד) הרי אונאת דברים אמורה:    דשם לא מתשעי במקח וממכר כלל, וגם נאמר בו ויראת מאלהיך שיש בזה דברים המסורים ללב כדאיתא בבבא מציעא דף נ"ח (בבא מציעא נח, א).

(ה) אונאה ארבעה כסף:    מעות כסף, שהם שש בדינר.
מעשרים וארבע כסף לסלע:    אם היה המקח בדמי הסלע שהוא כ"ד מעות, דהשתא הוי האונאה שתות למחק -- חייב להשיב לו כל אונאתו ד' כסף.
עד מתי מותר להחזיר:    מי שנתאנה. והא דנקט לשון מותר לאשמועינן דליכא אפילו מי שפרע להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו.
עד כדי שיראה:    המקח לתגר או לקרובו, ואם שהא יותר - מחל לו.
ושמחו תגרי לוד:    שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר.

(ו) אחד לוקח ואחד המוכר וכו':    דכתיב "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו'", ובגמרא עביד צריכותא דלא נילף חד מחבריה.
אין אונאה לתגר:    כשהוא מוכר. ופריך הגמרא וכי משום דהוא תגר אין לו אונאה? ומסיק דאיירי בתגר ספסר שקונה ומוכר מיד תמיד דיודע זבינתיה כמה שוה שהרי לא שהא בין קנייתה למכירתה ויודע כמה שילם בעבורה, ואחולי אחיל גביה. והאי דזבנה הכי משום דאתרמי ליה זבינתה אחריתא והשתא קהדר ביה.
מי שהוטל עליו:    מי שנתאנה.
תן לי מעותי:    אם נתאנה לוקח מבקש מעותיו ומבטל המקח לגמרי. ומוכח בגמרא דהוא הדין אם נתאנה המוכר גם כן הברירה בידו להחזיר לו הסחורה או להשלים לו מה שנתאנה.

(ז) כמה תהא הסלע חסירה:    מטבע היוצא, ותמיד הוא שוחק וחסר -- כמה תחסר ואם הוציאה לא תהא אונאה.
ד' איסרות:    לסלע.
מאיסר לדינר:    והוא אחד מכ"ד בו, דששה מעה כסף - דינר, מעה שני פונדיונין, פונדיון - שני איסרים.
ארבע פונדיונות:    אחד משנים עשר. ובגמרא מפרש מאי שנא בטלית דלא פליגי דלכולי עלמא הוא שיעור שתות, ובסלע פליגי בשיעורו. ומשני בטלית מחיל איניש עד שתות, דאמרי אינשי עשיק לגביך ושוי לכריסך (פי' הצריך לכסות גופיך וגביך קנה ביוקר ולמאכלך לא תקנה אלא בשויין), אבל סלע כיון דלא סגי ליה שאינו יוצא בהוצאה לא מחיל. ופליגי בכמה דרך האדם להקפיד שלא ליטלו בהוצאה.
שמונה פונדיונות:    הוא ס"ל דשיעורו שתות כשאר אונאה.

(ח) עד מתי מותר להחזיר:    הסלע.
בכרכים:    שיש שולחני - עד כדי שיראה לשולחני.
ובכפרים:    שאין שם שולחני -- עד ערבי שבתות. שבא להוציאה ביומא דשוקא בע"ש לסעודת שבת אז ידע אם יוכל להוציאה ויקבלוה ממנו.
ואם היה מכירה:    הנותן.
לאחר י"ב חודש מקבלה ממנו:    בגמרא מסיק דהוא ממידת חסידות, אבל מדינא הא קאמר מקודם דלכל היותר אפילו בכפרים הוא רק עד ערב שבת.
ואין לו עליו אלא תרעומות:    לא איירי בחסיד דלא יקבל ממנו ולא יהיה לו על ישראל תרעומת, אלא איירי באדם אחר שאינו חסיד ולא רצה לקבלה אפילו הכי אין לזה עליו אלא תרעומת דאיהו דאפסיד אנפשיה שלא החזירו בזמנו.
ונותנה:    לסלע זו בחילול מעשר שני והיינו בדמים פחותים כפי שוויה.
שאינו אלא נפש רעה:    פי' שאינה מדה זו של פוסלי מטבע בשביל חסרון מעט אלא נפש רעה.

(ט) אין לי וכו':    הנכון כגירסת הילקוט - אין לי אלא איש את איש. איש את אשה, אשה את איש מנין? ואין לי אלא תגר לתגר, הדיוט להדיוט. תגר להדיוט והדיוט לתגר מנין? תלמוד לומר את אחיו מכל מקום. ר' יהודה אומר תגר להדיוט יש לו אונאה, הדיוט לתגר אין לו הונייה.
והכי פירושו: אין לי אלא איש את איש:    דסתם איש ועמיתו הם שניהם אנשים כדכתיב "איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה".
ואין לי אלא תגר לתגר הדיוט להדיוט:    שהוא עמיתו ממש, איש כמותו. תגר להדיוט והדיוט לתגר שאינו עמיתו ממש מנין?.
ת"ל את אחיו:    דמשמע כל שיפול עליו שם אחוה, והוא מרבה אשה ותגר להדיוט או להיפך.
ר' יהודה אומר וכו' הדיוט לתגר אין לו אונאה:    כנ"ל במשנה וי"ו.

(י) בשעת היובל:    פי' בשעה שהיובל נוהג.
אינו מותר לגאול:    "אינו גואל" לא קתני אלא "אינו מותר לגאול", דאפילו איסורא נמי איכא. ואפילו אם לוקח רוצה -- יש לו איסורא (ערכין כט, ב).
תלמוד לומר שנים תקנה מאת עמיתך:    ומיעוט שנים - שנים. והיינו דשתי שנים ראשונים מוכרח השדה להיות ביד הלוקח ואח"כ יש לו רשות להמוכר לגאלה בדמים אך ינכה לו לפי החשבון עבור אלו השתי שנים.
מופלג מן היובל מנין:    פי' הרי כתיב "במספר שנים אחר היובל תקנה", ומשמע בהשנים שסמוך להן היה יובל שעבר תקנה. במופלג מן היובל מנין שיוכל אדם לקנות שדה מחבירו. ת"ל לפי רוב השנים וגו' ולפי מעוט השנים וגו', ומקרא זה בא ללמדינו לפי דרכו שיוכל אדם למכור שדהו סמוך ליובל או מופלג, אבל עיקרו לא בא אלא להזהיר את הקונה שיזהר במקחו שלא ירבה לו בדמיו אם הוא סמוך לפני היובל ובא להודיע כי השדה תחזור לבעליה ביובל. מיהו אם ריבה לו בדמיו או מיעט אין לו אונאה שהרי אמרנו אין אונאה לקרקעות.
שני תבואות:    פי' בכתוב כתיב "במספר שני תבואות ימכר לך", משמע דהשנים שתים שציוה התורה להיות ביד הלוקח יהיו שנים של תבואה, אבל שנת שדפון או ירקון אינו עולה במנין השתי שנים. והוא הדין שנת שביעית אינו עולה מן המנין.
נרה או הובירה:    פי' היתה שנה הראויה לתבואה ונרה ולא זרעה או הובירה שהניחה בורה, שאפילו ניר לא עשה בה -- איהו דאפסיד אנפשיה.
יכול לומר לו:    פי' יכול הייתי לומר שיוכל המוכר לומר לו בעת שבא לפדותה הניחה לפני מליאה פירות כדרך שהנחתיה לפניך מלאה, דהרי אכל אז פירות שנתן לו והם פירות שנה אחת ופירות השנה הראשונה שהיתה בידו, ואם כן אם נתבכרה וצמח בה פרות השנה השנית קודם שנתמלא השתי שנים יאמר לו שיעזוב אותם לפניו מלאה.
ת"ל כי מספר תבואות וגו':    בגמרא הגירסא: "ת"ל במספר שני תבואות ימכר לך",ופירש"י במספר שני תבואות משמע כל תבואות שבשתי שנים מדהוי ליה למכתב מספר שנים או מספר תבואות דהוי משמע שתי תבואות.