התורה והמצוה ויקרא כה ד-ז
ספרא | מלבי"ם על פרשת בהר-בחקתי | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן ו עריכה
[א] ומנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הם ככל השנה? תלמוד לומר "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ". מיכן אמרו: בנות שוח, שביעית שלהם שניה מפני שהם עושות לשלש שנים. ר' יהודה אומר הפרסיות, שביעית שלהם מוצאי שביעית שהם עושות לשתי שנים. אמרו לו, לא אמרו אלא בבנות שוח.
ובשנה השביעית: כבר בארתי (באילת השחר כלל פד) שיש הבדל בין "ובשביעית" ובין "בשנה השביעית", שכל מקום שיאמר "שנה" חשבינן לשנות עולם. וגם למדו בראש השנה (דף י) דשלשים יום בשנה חשיב שנה. ומזה למד לבנות שוח שנחנטו קודם ראש השנה של שביעית, חשיבי משנת השמיטה (ושביעית שלהם שנה שניה לשמיטה) וכמ"ש במשנה פרק ה דשביעית ובראש השנה. ורוצה לומר שאם היה אומר "ובשביעית" הייתי אומר דאזלינן בתר שנה דידיה שלא כלה עד שמינית ואינו נחשב כפירות שביעית. אבל כשכתוב "בשנה השביעית" כלתה השנה בראש השנה.
מ"ש לא אמרו אלא בבנות שוח מפרש בירושלמי משום דיש מקומות שעושות בשנה אחת.
סימן ז עריכה
[ב] "שבת לה' "-- כשם שנאמר בשבת בראשית "שבת לה' " כך נאמר בשביעית "שבת לה' ".
"שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר"-- כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך.
שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה': לשון "שבת" לא נמצא רק בשבת בראשית וביום הכפורים (כי בכל המועדים אמר "שבתון"). וגם ביום הכפורים אמר "שבת שבתון הוא לכם". ולשון "שבת לה' " לא נמצא רק בשבת ובשמיטה כי הם עדות לה' ששבת בשביעי ומודיעים חידוש העולם. כי אחר שהיה הציוי במצות שבת למען ינוח שורך וחמורך וכל אשר לך היה ראוי שתנוח גם הארץ ולא תגדל פירותיה ביום השבת. אך עולם כמנהגו נוהג, והטבע ת?יגע ותעבד כדרכה, ועל כן בחר שמיטת הארץ אחת לשבעה שנים להשלים בהם שביתת השבתות של ששת השנים. ומזה הטעם הסמיך בפר' משפטים ציווי שבת אל אזהרת שמיטה כי שנת השמיטה באה להשלים שביתת השבתות. וזהו שכתוב "שש שנים תזרע שדך..ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ" רוצה לומר אחר ששש שנים רצופים תזרע ותאסף והארץ לא תשבת בשבת, לכן בשנה השביעית "שבת שבתון", להשלים שבתות השש שנים. ומפ' "שבת לה' " דייקא, הוא שבת בראשית אשר בו שבת וינפש, ועל זה אמר בתוכחה "כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתותיכם" רוצה לומר בשבת בראשית של השש שנים.
וידוע ששם "יום" הונח על סיבוב השמש בכל מעת לעת פעם אחת ממזרח למערב, וידוע שתנועות השמש העצמיית ממערב למזרח תסבב בכל שנה, ואם כן יש שני מיני ימים: יום של היקף היומי ויום של היקף השנתיי (שגם על השנה בא לשון "ימים" -- "ימים תהיה גאולתו"). כי בשנה משלמת גם כן היקף הגלגל והם הנקראים "ימי הארץ" כמו שכתוב "עוד כל ימי הארץ". כי ימי האדם נחשבים בסיבוב הגלגל ממזרח למערב, וימי הארץ נחשבים בהיקף תהלוכות השמש בגלגלה ממערב למזרח. והנה ימי האדם יתקבצו לשנה כשתשלים ההיקף השנתיי בשס"ה ימים, וימי הארץ נחשבים לשנה בחמשים שנה שנקרא "עולם" כמו שכתוב "ועבדו לעולם". ועל זה שדות חוזרות לבעליהם וגאולה תתנו לארץ. ורמז זה במה שכתב "יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם" ר"ל החמשים שנה בכללות יוחשבו שנה לשנות הארץ. וימי האדם קודם המבול היו ק"כ שנה כמ"ש "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" וכן יהיה שנות הארץ כמו שאמרו חז"ל שית אלפי שני הוה עלמא וחד חריב -- בששת אלפים שנה יהיו ק"כ יובלות ואז יהיה "שמיטה" הנרמזת לשבת בראשית בימים של הקב"ה כמ"ש יומו של הקב"ה אלף שנים. וז"ש כשם שנאמר בשבת בראשית וכולי, ועיין ברמב"ן.
ומ"ש "שדך.."-- כל מלאכה וכולי כבר התבאר (בסימן ג) שהוא אסמכתא.
סימן ח עריכה
[ג] "את ספיח קצירך לא תקצור"-- מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית.
"ואת ענבי נזירך לא תבצור"-- מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל אתה בוצר מן ההפקר.
"לא תבצור"-- לא תבצור כדרך הבוצרים. מיכן אמרו: תאנים של שביעית אין קוצים אותם במוקצה אבל קוצה אותה בחורבה. אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה. אין עושים זיתים בבד ובקוטב אבל כותש ומכניס לבדידה. ר' שמעון אומר אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה.
את ספיח קצירך: כתב הרמב"ם (הל' שביעית שמיטה ויובל פרק ד) כל שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראים ספיח, בין העשבים והירקות שעלו מאליהם ואין להם זרע -- הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה-- פירותיה מותרים באכילה. וזה שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור", שלא יקצר כדרך שקצר בכל השנה ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה וכולי ומדברי סופרים שיהו כל הספיחים אסורים באכילה ולמה גזרו עליהם? מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעונה גינה בסתר וכולי הא למדת שאין אוכלים מפירות שביעית אלא מפירות האילנות והעשבים שאין זורעים אותם וכולי.
ולפי שיטה זו כן פירוש הספרא, שבאמת מה שכתוב "ספיח קצירך לא תקצור" היינו רק שלא יקצר הרבה בפעם אחד כדרך הקוצרים, ורק על הקצירה הזהיר, לא על אכילה, דהא אמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". ולפי זה מה שכתב "ענבי נזירך" משמע מפשוטו שהוא כמו "ספיח קצירך", וכן כתב הרמב"ן שהגפן שלא עבד אותו ולא זמרו נקרא "נזיר" כי הזירו והפרישו כאילו אינו שלו, וכן תרגם אונקלוס שבקך, רצונו לומר שהנחתו לשמיר ולשית.
ומ"ש מן השמור אין אתה בוצר פירושו שלא תבצר בעודו שמור רק תפקירנו ותבצר כדרך שבוצרים את ההפקר, כל אחד מעט מעט. ויש לפרש שדייק זה ממה שכתוב "נזירך", בכינוי, שלא יהיה שלך רק הפקר. ושיטה זו היא שיטת רש"י והר"ש והרמב"ם והרשב"א, שהשומר פירותיו בשביעית אין הפירות נאסרים רק שרש"י פירש "נזירך" ענבים ששמרת. ומ"ש אתה בוצר מן ההפקר רוצה לומר אחר שתפקירם ואז גם כן תבצור כדרך הבוצרים. וברייתא זו מובאת בירושלמי (פרק ח דשביעית).
וכבר כתבנו בכמה מקומות שענין האמסכתא הוא שדבר שראו חכמים לגזור עליו עיינו ומצאו סמך שלא יהיה מתנגד לדבר שמפורש בתורה בהפך, והראו שמשטחיות לשון הכתוב אין ניגוד לגזירתם. ועל זה אמר שממה שכתב "את ספיח קצירך לא תקצור" יש לפרשו גם כן שלא יקצר כלל ויש סמך לגזרת חכמים בספיחים [ואתיא כרבנן דר' עקיבא לקמן סימן לז, עיי"ש]. אולם במה שכתב "את ענבי נזירך לא תבצר" אין לומר כן כי על ספיחי האילנות לא גזרו. ובזה פירשו לפי האסמכתא דהיינו ענבים המשומרים לא יבצר כלל עד שיפקירם וכל זה פירשוהו לפי האסמכתא. ושוב אמר "לא תבצר" כדרך הבוצרים ר"ל אבל מדין תורה עיקר הפי' לא תקצר כדרך הבוצרים.
ור"ת ורבותיו של רש"י סבירא להו דשמור אסור באכילה כמו שכתב ר"ת בספר הישר ביבמות (דף קכב) בסוגיא דעזקה, ותוס' בר"ה (דף ט ד"ה קציר) וסוכה (לט: ד"ה בד"א, ובכמה מקומות). ולדידהו יתפרשו דברי הספרא כפשטם. ויש לכל אחד ראיות וקושיות, ואכמ"ל.
סימן ט עריכה
[ד] "שנת שבתון יהיה לארץ"-- כיון שיצאת שביעית, אף על פי שפירותיו שמיטה, מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן. אבל פירותיו אסורים עד טו' בשבט.
"שנת שבתון יהיה לארץ" - מאד יפלא למה חזר זה שנית, וכבר אמר (ויקרא כה ד): "שבת שבתון יהיה לארץ"? וגם, הלא "שבת שבתון" הוא יותר מ"שבתון" לבד, שלכן לא נמצא לשון זה רק בשבת ויום הכפורים, ובכל הימים טובים אמר "שבתון" לבד (כמו שבארנו אמור סימן קפז). ופירשו חז"ל, שתחלה מדבר בשמיטה עצמה - שהיא "שבת שבתון" מכל מלאכה, ועתה אמר שחוץ מזה יהיה "שנת שבתון" - שכל דבר ישבת כל שנתו, האילנות ששנתם נמשכת עד ט"ו בשבט שהיא ראש השנה לאילנות ישבתו עד סוף שנתם. ועל זה אמר "שנת שבתון", שמוסיף על מה שכתב בתחלה "ובשנה השביעת" ולכן לא אמר בזה "שבת שבתון", כי בכל-זאת מותר לעשות מלאכה בגופו של אילן, והיא רק שביתה מאכילת הפירות, לא ממלאכה.
סימן י עריכה
[ה] "והיתה שבת הארץ לכם"-- מן השבות [בארץ ס"א] אתה אוכל ואין אתה אוכל מן המשומר (ס"א השמור). מיכן אמרו: שדה שנטייבה-- בית שמאי אומרים אין אוכלים פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים אוכלים. בית שמאי אומרים אין אוכלים פירות שביעית בטובה. ובית הלל אומרים בטובה ושלא בטובה. ר' יהודה אומר חילוף הדברים! זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה: ר"ל לא אסרתי אלא לקצור כדרך הקוצרים שקוצר הרבה ואוסף הביתה אבל בכל זאת מותרים באכילה אם תקוצר מעט ואז כולם שוים בה כמו שכתוב "לך ולעבדך". ודייקו חז"ל מה שכתוב "שבת הארץ" ולא אמר "תבואת הארץ" שזה דוקא אם שבתה הארץ ולא נעשה בה מלאכה ולא מן המשומר. פירוש: שנעבד שדהו ולא שבת, שבית שמאי החמירו בזה, או בית הלל אליבא דר' יהודה.
ומ"ש מכאן אמרו היא במשנה ב' פרק ד דשביעית, ועיין מה שכתבנו (בסימן ח).
סימן יא עריכה
[ו] "לכם"-- ולא לאחרים.
"לאכלה"-- ולא להביא ממנה מנחות. ולא להביא נסכים ממנה.
לכם לאכלה: כבר התבאר (באילת השחר כלל תקצג) שכל מקום שאמר "לכם" ממעט עכו"ם, וכמ"ש בתוספתא (פרק ה דשביעית) שאסור להאכילם לעכו"ם. גם יש לפרשו שבא למעט עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, וכמ"ש הרמב"ם (פרק ד מהל' שמיטה הלכה כט). ובזה נמצא מקור לדברי הרמב"ם אלה אשר הרעיש עליהם בעל כו"פ ואחריו המבי"ט ומהרי"מט. והרמב"ם לא רצה לפרש שאוסר להאכילם לעכו"ם דיסתור מה שכתוב אחרי זה משנה ז' ולתושבך-- מן העכו"ם.
במה שפרט "לאכלה", ובאמת ילמד להלן שמותר אף שאר תשמישים כמו צביעה והדלקה, פירושו שממעט מנחות ונסכים.
סימן יב עריכה
"לך ולעבדך ולאמתך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שמות כג, יא) "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך", שיכול אין לי פירות שביעית נאכלים אלא לעניים בלבד... מנין אף לעשירים? תלמוד לומר "לך ולעבדך ולאמתך"-- הרי בעלים עשירים אמורים, עבדים ושפחות אמורים. אם כן למה נאמר "ואכלו אביוני עמך"? העניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור.
לכם לאכלה לך ולעבדך: בפר' משפטים אמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" משמע רק עניים, וכאן אומר "לך ולעבדך" היינו בעל הבית. ומחלק ר' יהודה בין קודם הביעור שבזה מדבר פה -- אז כולם אוכלים. ושם מדבר אחר הביעור -- אז לא יאכלו אלא עניים. ופה אמר "ולבהמתך ולחיה.." ושם אמר "ויתרם תאכל חית השדה" והיא לר' יהודה כי פה מדבר קודם שכלה לחיה מן השדה כמו שכתוב "ולבהמתך ולחיה" ושם מדבר כשכלה לחיה מן השדה שאז כלה לבהמתך מן הבית (כמ"ש בפסחים נב , תענית ו , נדה נא) ולכן רק "ואכלו אביוני עמך" ורק "חית השדה". ודעת ר' יוסי דאחד עניים ואחד עשירים אוכלים. כן גרס בספרא והיא מוסכמת עם דעת רש"י והרמב"ן והתוס' והסמ"ג והר"ש שסבירא להו דענין הביעור הוא רק שיוציאם מרשותו ויפקירם ויכול הוא בעצמו לחזור ולזכות בהם אחר כך, כמ"ש בתוספתא וכמו שהאריך בזה הרמב"ן פה בדברי טעם [דלא כהרמב"ם שגרס (במשנה ח פרק ט דשביעית) בדברי ר' יוסי אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים וסבירא ליה שאחר הביעור צריך לאבדם כמו שכתב בפירושו (משנה ב פרק ט ומשנה ג פרק ה, ובהלכות שמיטה ויובל פרק ז, וכן היא שיטת הראב"ד]
ומצאתי במכלתא (פר' משפטים) וז"ל כתוב אחד אומר "ואכלו אביוני עמך" וכתוב אחד אומר "לך ולעבדך ולאמתך". כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? כשהפירות מרובין הכל אוכלים, כשהפירות מועטים-- לך ולעבדך ולאמתך. ר' יהודה בן בתירא אומר עד שלא הגיע שעת הביעור היו הכל מבערים (צ"ל אוכלים) אותם, עניים ועשירים. הגיע שעת הביעור מבערים (צ"ל אוכלים) אותה עניים, ולא עשירים, עכ"ל. הנה דעת ר' יהודה בן בתירה כדעת ר' יהודה ודעת ת"ק כר' יוסי ומפרש שבזמן שהפירות מועטים אוכל הבעל הבית לבדו כי אף על פי שחייב להפקירן חוזר וזוכה בהם תיכף ומכניסן לביתו כמ"ש בתוספתא ויוכל להפקירם בפני ג' אוהביו או בשעה שתכלה רגל מן השוק באופן שאוכל מהם הוא לבדו. וזה מבואר כדעת הרבמ"ן ודעימיה.
סימן יג עריכה
[ז] דבר אחר: (שמות כג, יא) "ואכלו אביוני עמך"-- הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה.
ומפרש מה שכתוב שם "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" רק המותר שאין ראוי לאביונים תאכל החיה, לא דבר הראוי למאכל אדם שאסור לתתה לבהמה כמ"ש בתוספתא (פרק ה דשביעית). ואמר שם דאם הלכה הבהמה מעצמה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה ועל זה אמר "ולבהמתך..תהיה כל תבואתה לאכל" כמ"ש הרמב"ם (פרק ה מהל' שמיטה הלכה ה).
סימן יד עריכה
"ולשכירך ולתושבך"-- מן העכו"ם. "הגרים עמך"-- לרבות את האכסניא.
ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: כבר כתבתי (אמור סימן פו) שסתם "תושב ושכיר" מדבר גם בעכו"ם. ובתוספתא (פרק ה דשביעית) מאכילין את האכסניא פירות שביעית ואין מאכילין לא את הכותי ולא את השכיר. ואם היה שכיר שבת.... או שקצץ מזונותיו עליו-- מותר. ומשמע אפילו לשכיר ישראל אסור משום דנראה שפורע חובו מפירות שביעית רק אם הוא שכיר לזמן. ובזה מדבר פה ורצונו לומר אפילו לשכירך מן העכו"ם (ובאינו לזמן גם לישראל אסור. ומ"ש "הגרים עמך" מרבה אכסניא אפילו עכו"ם כמ"ש בפירוש בירושלמי ריש פרק ג דדמאי.)
סימן טו עריכה
[ח] "ולבהמתך ולחיה" מה תלמוד לומר? ומה אם חיה --שאינה ברשותך-- הרי היא אוכלת, בהמה --שהיא ברשותך-- אינו דין שתאכל?! אילו כן הייתי אומר יכנוס לבהמה ותהא אוכלת לעולם! מה אני מקיים 'ביעור פירות שביעית'? בפירות אדם, אבל בהמה תהיה אוכלת לעולם. וכשהוא אומר "ולבהמתך ולחיה" מקיש בהמה לחיה -- כל זמן שחיה אוכלת בשדה, בהמה אוכלת בבית. כלה לחיה שבשדה-- כַלֵה לבהמתך שבבית.
ולבהמתך ולחיה: הנה בהמה היא כל שכן מחיה, כי הבהמה היא הבייתות שמזונתה עליו והחיה היא המדבריות כמ"ש בפר' שמיני (סימן סו). ופירושו שבא ללמד שצריך שיהיו לשניהם אבל אם כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית. ולשון זה רומז עוד על מ"ש (פ"ג מ"ד) על "מן השדה תאכלו"-- כלה מן השדה וכולי וכבר פירשנו (בסימן יב) שלכן אמר בפר' משפטים "ויתרם תאכל חית השדה" כי כל זמן שהם אין אוכלים בא זמן הביעור.
סימן טז עריכה
[ט] "אשר בארצך"-- מה שבארצך אוכלים, לא מה שהוציא 1עקילס לעבדיו פנדוס (ס"א פונשוס או פונטוס). אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ואין מוציאין לחוץ לארץ.
אשר בארצך: מיותר. ופירשוהו שאין להוציאם לחוץ לארץ. ודעת ת"ק דאפילו לסוריא אסור. וז"ש לא מה שהוציא עקילס..פנדוס, הוא מקום בסוריא. ור' שמעון סבירא ליה שסוריא נקרא "ארצך".
ויש לפרש שסבירא ליה כר' מאיר (בפרק קמא דעכו"ם) דכיבוש יחיד שמיה כיבוש ות"ק סבירא ליה כר' יוסי שם, דלאו שמיה כיבוש, וכן פסק הרמב"ם דאסור להוציא אפילו לסוריא כת"ק וכשיטתיה (ריש תרומות) דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש. אך למ"ש בירושלמי דגם ת"ק דמתניתין (ה' פ"ו דשביעית) סבירא ליה שאין מוציאין לסוריא וסתם משנה ר' מאיר משמע דאף שסבירא ליה שמיה כיבוש, לענין זה לא מקרי "ארצך". ועיין בפסחים (דף נב:).
סימן יז עריכה
[י] "תהיה"-- אף להדלקת הנר, אף לצבוע בה צבע.
תהיה כל תבואתה: זה מיותר שהיה יכול לכללה עם הקודם -- "לך ולעבדך ולבהמתך". ומזה הוכיח הדלקת הנר וצביעה. ובאמת בירושלמי (פרק ח דשביעית) מביא עוד דרוש -- "לכם" כל שהוא צורך לכם. ותני עלה כגון אכילה וכולי וצביעה .ושם אמר דמזה מוכח דצבועין לאדם חל עליהם קדושת שביעית. ר' יוסי בן ר' לא שמע לה מן הדא "תהיה"-- אף להדלקת הנר ולצבוע [ר"ל הרי שחל עליהם קדושת שביעית]. א"ר מנא תפתר באוכלי בהמה לאדם ולית את שמעת מיניה כלום. ולפי זה מדרוש "תהיה" למד אוכלי בהמה לאדם ומדרוש "לכם" למד אוכלי אדם לאדם. וקיימא לן דאין צובעין לבהמה מפירות שביעית אפילו מאוכלי בהמה שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה כמ"ש הרמב"ם (פ"ה ה"ט) והיא מבואר בירושלמי. ולכן הוכרח הפסוק לגזור המאמר לשנים על ידי מלת "תהיה" כי לאדם יהיו "לכם" גם לצביעה והדלקה אבל לבהמה ולחיה גם אוכלי בהמה יהיו רק לאכול, לא לצביעה. ומזה בעצמו מוכח שלאדם מותר גם צביעה.
סימן יא* עריכה
"כל תבואתה"-- מלמד שאין נאכלת אלא תבואה.
- מיכן אמרו: מאימתי אוכלים פירות האילן בשביעית?
- הפגים, משהזריחו אוכל בהן פתו בשדה. ביחלו-- כונס לתוך ביתו. [יא] וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייבים במעשרות.
- הבוסר, משיגרע אוכל בו פתו בשדה. הבאיש-- כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע חייבים במעשרות.
- זיתים, כל זמן שהם עושין שלשת לוגין לסאה. הכניסו רביעית לסאה-- פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג-- כותש וסך בשדה. הכניסו שליש-- כותש בשדה וכונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייבים במעשרות.
- ושאר כל פירות האילן אין אתה רשאי לכבוש מהם ולשלוק מהם ולא לאכול מפגיהם, אלא כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית.
תהיה כל תבואתה: כבר בארנו (בסימן ה) ששם "תבואה" לא בא רק על הנגמר והוא משנגמר שליש, כמו שהוא לענין מעשר. אמנם מ"ש לענין שביעית שני זמנים -- אחד בבית ואחד בשדה, למד לה בירושלמי ממה דכתיב שנית "מן השדה תאכלו את תבואתה" וצריך לומר שגם הספרא סמך על זה כי מש"ש כלה לחיה מן השדה כבר נלמד ממ"ש "ולבהמתך ולחיה". וכל פסקא זאת מובאת בשביעית (פרק ד מ).
ובמ"ש וכן כיוצא מחולקים הר"ש והרמב"ם אם קאי למטה, על חיוב המעשר, או למעלה-- שמכולם אוכל אכילת ארעי קודם. ואכמ"ל. והקרבן אהרן הרכיב פירוש הר"ש בפירוש הרמב"ם, עיין עליהם ותראה.
ובמ"ש הכניסו שליש עיין הגהות הראב"ד מה שכתב בזה.
סימן יב* עריכה
"לאכׁל"-- ולא לעשות ממנה זלפין. ולא לעשות ממנה מלוגמא. ולא לעשות ממנה איספלנית. ולא לעשות ממנה אפיקטיזין.
לאכל: ממעט זילוף ומלוגמא, ודרוש זה תמוה מאד, הא פה מדבר מאוכלי בהמה ואוכלי בהמה עושין מהם מלוגמא כמ"ש במשנה (ריש פרק ח דשביעית). ובאמת בסוכה (דף מ) ובבא קמא (דף קב) גרס בברייתא זאת "לאכלה" ולא למלוגמא וכן כתב הרמב"ם (פרק ? הלכה יב) אבל אין כן סדר הספרא שדרש "לאכלה" ולא למנחות, ומלוגמא דרש מן "לאכל". ועוד שהרמב"ם (שם הלכה יד) דייק "לכם לאכלה" המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא למלוגמא (לאפוקי המיוחד לבהמה) ואיך דרש פה מן "לאכל"?
וראיתי ביורשלמי (רפ"ח דשביעית) ר' בון בר"ח בעי קומי ר"ז אוכלי אדם ואוכלי בהמה היו בפרשה. מה חמית מימר אדם אין עושין מהם מלוגמא ואוכלי בהמה עושין מהם מלוגמא? א"ל "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" מיעט. מה מיעט? אוכלי אדם אין עושין מהם מלוגמא. ומיעט אוכלי בהמה? (פירוש: נמעט גם אוכלי בהמה!?) א"ר בון בר' חייא כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש. (ר"ל וכבר דרש מן "לכם לאכלה" רק לכם אסור במלוגמא, לא אוכלי בהמה).
מכל זה מבואר בעליל שהספרא הזה אין מקומו פה אם לא שנדחק שבא למעט שלא לעשות מאוכלי בהמה מלוגמא לבהמה... וצריך עיון.