התורה והמצוה ויקרא כה יז-כד
ספרא | מלבי"ם על פרשת בהר-בחקתי | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן לד
עריכה[א] "ולא תונו איש את עמיתו"-- זו אונאת דברים. יכול זה אונאת ממון? כשהוא אומר "אל תונו איש את עמיתו" הרי אונאת ממון אמורה. הא מה אני מקיים "ולא תונו איש את עמיתו"? הרי אונאת דברים.
[ב] כיצד?
- אם היה בעל תשובה לא יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים מה היו". ואם היה בן גרים לא יאמר לו "זכור מה היו מעשה אבותיך".
- היו חליים באים עליו, יסורין באים עליו, היה קובר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב (איוב ד, ו) "הלא יראתך כסלתך, תקותך ותם דרכיך. זכר נא מי הוא נקי אבד, ואיפה ישרים נכחדו"
- ראה חמרים מבקשים תבואה, מבקשים יין, לא יאמר להם "לכו אצל פלוני" והוא לא מכר חיטה מימיו.
- ר' יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח ולא יאמר "בכמה חפץ זה?" והוא אינו רוצה ליקח.
ואם תאמר "עצה טובה אני מוסר לו!", והרי הדבר מסור ללב, נאמר בו "ויראת מאלקיך". כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו "ויראת מאלקיך".
ולא תונו איש את עמיתו: אזהרה זו כבר כתובה ומיותר על אונאת דברים, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל. כי מה שכתב הראב"ע ש"אל תונו" הראשון אזהרה למוכר והשני היא אזהרה ללוקח, אין לו טעם, דהרי אמר בתחלה "וכי תמכרו..או קנה..אל תונו". וכל פסקא זו מובאת בבבא מציעא (דף נח:).
ופירשו התוס' שמה שכתב אם היה בן גרים מוסיף שאף מעשה אבותיו לא יזכר. וכן יש לפרש שמוסיף באם היו חליים באים עליו בל נאמר שבזה יעוררהו לתשובה, דהא ראינו בחבריו של איוב שכתוב "ובשלשת רעיו חרה אפו". ומה שאמרו בברכות (דף ה:) ברב הונא דתקיפי ליה ארבע מאה דני דחמרא וכולי שאמרו לו רבנן מי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, כבר פירשו בתוס' שם שהיו יודעים שלא יהיב שבישא לאריסא.
ובדברי ר' יהודה גרס בגמ' לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, משמע אף שרוצה לקנות. וכן בפסחים (דף קיג) צוה כן ריב"י את רבי. ואולם יש לומר שזה דוקא בתלמיד חכם כרבי, דהוה חילול השם אם לוקח בלא דמים, כמו שאמרו ביומא (דף פו) כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא לאלתר.
ומ"ש שהרי הדבר מסור ללב כבר התבאר פר' קדושים (סימן ??).
סימן לה
עריכה[ג] "ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אֹתם"-- ליתן שמירה ועשיה לחוקים ושמירה ועשיה למשפטים.
ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו: ובפ' אחרי תפס (ויקרא יח, ד) "את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו" ואחר כך אמר (ויקרא יח, ה) "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי". כאן דבר לפי הרגיל, שהחוקים רגיל לעשות, לא לשמור בלב, כי אין להם טעם. והמשפטים ישמרו בלבבות כי השכל מחייבם וקשה לעשותם. ובכל זאת הוסיף "ועשיתם", ליתן עשיה לשניהם. ושם דבר מצד ענין החוקים והמשפטים. החוקים ניתנו להשלים הנפש ועיקר ענינה ההשכלה, והמשפטים ניתנו להשלים חיי הגוף ועיקר העשיה. בכל זאת הוסיף "ושמרתם" ליתן שמירה לשניהם, וכמו שכתבנו (בסימן קלד), עיין מה שכתבנו שם. ובפ' קדושים אמר שמירה ועשיה על שניהם כמ"ש בספרא (שם קכד) שצריך לעשות שניהם במעשה ובעיון במחשבה ובפועל.
סימן לו
עריכה"וישבתם על הארץ"-- ולא גולים. "לבטח"-- [ולא מפוזרים -- ס"א] ולא מפוחדים.
[ד] "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע"-- שיהא אדם אוכל הרבה (נראה לגרוס אוכל קמעה--מלבי"ם) ושבע, דברי ר' יהודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הוא אינו סימן ברכה. אם כן למה נאמר "ואכלתם לשבע"? אוכל ולא ניסי (ס"א גוסי).
דבר אחר: "ואכלתם לשובע"-- שלא יהא דבר חסר משולחנו שלא יהיה עולה לו. "וישבתם לבטח"-- ולא מפוזרים ולא מפוחדים. "עליה"-- ולא גולים.
וישבתם על הארץ לבטח: ה"ישיבה" היא הפך הגלות מן הארץ. וה"בטחון" הוא הפך הפחד. וכפל זה שנית "וישבתם לבטח עליה". תחלה אמר שעל ידי שישמרו מצות שמיטין לא יגלו מן הארץ, כי בעון שמיטין גלות בא לעולם כמ"ש בשבת (דף כט), ועל כן הקדים "וישבתם על הארץ" קודם "לבטח" כי הוא העיקר בכוונת האומר. ומוסיף שתתן הארץ פריה ולא יהיה רעב ועל ידי כן ישבו לבטח ולא יפחדו מחסרון לחם. ועל זה הקדים "וישבתם לבטח" קודם "עליה" (שמציין שלא יגלו), כי זה העיקר בכוונה, ומדבר בפחד רעב. ואמר ולא מפוזרים ולא מפוחדים כי רעב בעיר פזר רגליך.
ומה שכתוב "ואכלתם לשובע" פירש ר' יהודה אוכל הרבה. והקרבן אהרן נדחק בפירושו. אמנם ראיתי בפסיקתא זוטרתא כתוב אוכל קימעא ושבע, וכן היה בגירסת רש"י בפירושו. וכן במ"ש (כו ה) "ואכלתם לחמכם לשובע" פירשו בספרא אוכל קמעה והוא מתברך במיעיו כמ"ש (שמות כג, כה) "וברך את לחמך" וסתמא ר' יהודה. וכן נראה לגרוס בכאן. ורבן שמעון בן גמליאל סובר שמה שכתוב "וברך את לחמך" היינו שלא יזיק לו המאכל כמ"ש "והסירותי מחלה...", וכמ"ש בב"ק (דף צב:). ופירושו ולא ניסי מלשון אסטניס וכמו שאמרו בגמ' שם פ"ג חלאים יש במרה כמנין מחל"ה שלא יזיק לו איסטניתו. ומ"ש שלא יהיה דבר חסר היינו שיהא בריא אולם אוכל כל מיני מאכלים ובא לשון "שביעה" על שלא חסר לנפשו מכל אשר יתאוה. ומ"ש אף היא אינה סימן ברכה כי סבירא ליה שהברכה במאכל הוא אם אוכל כפי הטבע, לא בנס, כמ"ש תמיד "ואכלתם אכל ושבוע", וכדומה.
והנה יקשה לדעת ר' יהודה מה שכתוב "וכי תאמרו מה נאכל..וצויתי את ברכתי ועשת את התבואה לשלש השנים", למה לי ברכה זאת? הלא אוכל קמעה ומתברך במיעיו, ויספיק תבואת שנה אחת לג' שנים. אולם לר' יהודה זה ביאור הכתובים, כי באמת יש שני מיני ברכות: ( א ) ברכה בפירות ששנה אחת תעשה תבואת שלש שנים ( ב ) ברכה במעיים שתספיק תבואת שנה אחת לג' שנים. והנה הברכה הראשונה קרובה אל הטבע שיש שנה מבורכת מוצאת כפי ג' שנים. אבל הברכה השניה היא נס. וידוע שהנס לא יעשה רק לצדיקים גמורים הראוים לזה. וכבר אמרו חז"ל דכל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה. ואיש כזה בודאי אינו ראוי לנס. וזה מבואר שברכה השניה שאוכל קמעה ומתברך במעיו טובה יותר כי הראשון צריך לשמור תבואותיו וי?? מאויבים ושוללים והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון. אבל זה השני שהיא ברכה נסתרת הוא יושב לבטח בלתי מתירא. וזה פירוש הכתובים: תחלה הבטיחם בברכה נסיית וז"ש "ונתנה הארץ פריה" רוצה לומר, רק פרי הרגיל, ובכל זאת תמצאו די שפק, "ואכלתם לשבע", אוכל קמעה ומתברך במיעיו ויספיק לשלש השנים. ובזה הרויחו כי "וישבתם לבטח בארצכם", כי לא יהיה עליכם קנאת אויבים ושוללים ולא תצטרכו לשמר רוב התבואות. אולם ברכה זו אי אפשר רק אם הם צדיקים ובוטחים בה' אבל אם תאמרו "מה נאכל בשנה השביעית וכולי", וכל מי שיש לו מה לאכל היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה ובלתי ראוי לנס, ואז אי אפשר שתתנהגו בדרך הברכה הנסיית ואז וצויתי את ברכה הטבעיית שתעשה את התבואה לשלש השנים, שברכה זו בלתי משובחת כברכה הראשונה כי בעליה אינו יושב כל כך לבטח.
סימן לז
עריכה[ה] "וכי תאמרו" -- עתידים אתם לומר.
"מה נאכל בשנה השמינית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו"-- אם אין זורעים מה אנו אוספים?! אמר ר' עקיבא מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית. וחכמים אומרים אין ספיחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים. אם כן למה נאמר "הן לא נזרע ולא נאסף"? אמרת לנו "לא תזרעו", ומה שאנו אוספים אין מכניסים לקיום! אמרת לנו "בערוהו", ומה אנו אוכלים מן הביעור ואילך?!
וכי תאמרו: כבר בארתי (ויקרא סימן יב) שיש הבדל בין מלת "כי" ובין מלת "אם". שמלת "אם" מורה הספק ומלת "כי" מורה הודאי. ולכן ממה שלא אמר "אם תאמרו" הוכיחו שבודאי יאמרו כן כי ידע את יצרם כי עתידים לומר כן.
ומה שכתוב "ולא נאסוף" שהוא מיותר, כי מה יאספו אם לא יזרעו? דייק רבי עקיבא שספיחי שביעית אסורים מן התורה. ופירש ולא נאסוף אף הספיחין הגדלים מאליהם. וחכמים סבירא להו שאיסור הספיחים מדברי סופרים ופירוש "ולא נאסוף" שמחויבים לבער את הנאסף בזמן ביעור ומה נאכל מן הביעור ואילך.
סימן לח
עריכה[ו] "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית"-- אין לי אלא בששית. בחמישית וברביעית, בשלישית ובשנית, משנה לחברתה מנין? תלמוד לומר "בשנה הששית".
"ועשת את התבואה לשלש השנים"-- לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית. דבר אחר: "לשלש השנים"-- לשביעית, וליובל, ולמוצאי יובל.
[ז] "וזרעתם את...השמינית"-- זו שמינית שלאחר שמיטה. כשהוא אומר "..שנה.."-- זו תשיעית שלאחר שמינית שלאחר שמיטה.
"ואכלתם מן התבואה ישן"-- לא סלמנטון.
"עד..התשיעית"-- זו תשיעית שאחר שמינית שאחר היובל. כשהוא אומר "..שנה..שנה.."-- זו עשירית שאחר היובל שאחר השמיטה.
"עד בא תבואתה תאכלו ישן"-- שהוא אחת עשרה לזית.
וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים: פרש"י למקצת הששית, מניסן עד ראש השנה ולשביעית ולשמינית שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן. וכתב עוד דפעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים: בששית שלפני שמיטה השביעית, שהם בטלים מעבודת קרקע ב' שנים רצופות ומקרא זה נאמר בשאר השמיטות. ונראה דבספרא רצה לישב קושיא זאת איך אמר "לשלש השנים" ויותר היה לו להזכיר ברכה לארבע שנים, ובפרט שלמעלה ממנו מדבר ביובל.
ופירשו חז"ל בשני דרכים: ( א ) שגם בשאר שני שבוע יהיה ברכה עד שתעשה משנה לחברתה ואם כן בשנה החמישית כבר יעשה לחמישית ולששית, ואם כן יהיה די בברכה לשלש השנים, שבשאר השמיטות יהיה לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית ובשנת היובל יהיה ליובל ולמוצאי יובל וכולי, כי יתפרנסו בששית מן הישן של חמישית. וז"ש מנין בחמשית ברביעית בשלישית ובשניה יהיו מספקות משנה לחברתה ת"ל "בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" לששית. וב' דבר אחר ליובל וכולי (כן גרס בילקוט) ועיקר ההוכחה ממה שכתוב "לשלש השנים", הגם שביובל יש ד' שנים.
ובמשנה ז תירץ על דרך אחר איך יהיה תמיד לשלשה שנים והוא על פי שדייק מה שכתוב "וזרעתם את השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית" והלא כבר יאכלו מן החדש בשמינית, שעורים מניסן וחיטים משבועות? והוא על פי מה שבארתי למעלה (סימן ה) מה שאמרו בראש השנה (דף יג) ר' יונתן בן יוסף אומר מנין לתבואה שהביא שליש לפני ראש השנה כונסן אתה בשביעית שנאמר "ועשת את התבואה לשלש השנים" אל תקרי לשלש אלא לשליש. ופירשתי שבא גם כן לישב איך אומר "לשלש השנים", והלא ביובל יהיו ארבע שנים. ומתרץ שבשנה לפני שמיטה שאחריה יובל יתן תוספות ברכה שהתבואה שיזרעו לפני ראש השנה תגדל שליש בששית ואז מותר לאספה בשביעית ולא יצטרך ברכה רק לג' שנים כי בתבואה שזרעו לפני ראש השנה של שביעית יספיק לשביעית וליובל ולמוצאי יובל. (ויש לפרש, גם מ"ש תחלה משנה לחברתה מנין פירושו כן, שיזרעו תבואת שנה הבאה קודם ראש השנה ותגדל שליש ובזה יהיה הברכה בכל השנים האלה משנה לחברתה כי יוקדם זמן הזרע והגידול ויהיו מותרים לאסוף פירות ששית בשביעת.) וז"ש אל תקרי לשלש אלא לשליש רוצה לומר שאי אפשר לקרא "לשלש השנים" רק אם תקרא "לשליש" רצונו לומר אם תניח הדין שבתבואה שנגמרה שליש דינה כתבואת שנה שעברה.
והנה תחלה הניח הנחה סתם שהתבואה תספיק תמיד לשלש שנים, בין בשאר שני שבוע, בין ביובל. עתה פירש הדבר "וזרעתם את השנה השמינית" רוצה לומר, אם תזרע בשנה השמינית שהוא בכל שני שבוע, אז תאכלו מן התבואה ישן, והוא מתבואה שנה ששית, שיאכלו ממנה ג' שנים-- ששית ושביעית ומוצאי שביעית. וז"ש בספרא זו שמינית שלאחר שמיטה רוצה לומר שמיטה פשוטה. ועוד אמר שלפעמים יהיו השלש שנים עד השנה התשיעית ומפרש בספרא זו תשיעית שאחר שמינית שאחר היובל (וכן גרס בילקוט) שאז תתבשל התבואה שליש לפני ראש השנה ויתחילו הג' שנים משביעית ויאכלו שביעית ויובל ומוצאי יובל שהוא השנה התשיעית.
(ובזה תבין דברי הגמ' בראש השנה שם שעל מה שאמר ר' יונתן אל תקרי לשלש אלא לשליש מקשה והא מבעיא ליה לגופיה?. ומתרץ, כתיב קרא אחרינא "וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית". כי ממ"ש "ועשת את הבואה לשלש השנים" אין הכרח עדיין שיש לומר שמדבר ברוב השנים, וכמ"ש כן באמת בנדרים (דף סא), ועיקר ההכרח ממה שסיים "וזרעתם את השנה השמינית עד השנה התשיעית" שמזה מבואר שמדבר וצייר גם בשנת היובל.)
ומ"ש עוד בספרא כשהוא אומר "שנה" זו תשיעית שלאחר שמינית הוא ענין אחר. משום דבאילן אזלינן בתר חנטה ולמד בראש השנה (דף י) לענין ערלה ורבעי דפירות האילן שחנטו קודם ט"ו בשבט של רביעית דינם כשלישית לענין ערלה. וכן קודם ט"ו בשבט של חמשית דינה כרביעית לענין רבעי. ולמד לה ממה דכתיב "ובשנה הרביעית..ובשנה החמשית" ר"ל כיון דפרט שם "שנה" אזלינן בתר שנה הטבעיית שמה שחנט באילן קודם ט"ו בשבט שייך אל השנה שעברה. וכן קיימא לן לענין שמיטה, דפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית הולכים בהם אחר עונת המעשר ואם חנטו קודם ט"ו בשבט של שמינית דינם כפירות שביעית (כמבואר ברמב"ם הל' שמיטה ויובל פרק ד הלכה יג ובפרק א מהל' מעשר שני הלכה ב). וכיון שאמר פה מלת "שנה" -- "וזרעתם את השנה השמינית" -- הוא דוקא השייך לשנה זאת. ואם כן האילנות שחנטו קודם ט"ו בשבט דינם כפירות שביעית ואין אוכלים עד תשיעית של אחר שמינית. וכן במ"ש עד השנה התשיעית כיון שכתוב "שנה" אם כן באילנות משכחת עשירית שלאחר היובל. ועוד דייק מה שהוסיף הכתוב "עד בוא תבואתה תאכלו ישן" שהוסיף לאמר שהגם שתגדל תבואת החדש יהיה לך ישן עד חג הסוכות שמאספים התבואה הביתה. ואם כן יספיק עד סוכות של שנה התשיעית ובשנת היובל עד סוכות של העשירית. ובזיתים שחנטו קודם ט"ו בשבט ואין מותר ביובל אלא הזיתים של העשירית כשיאכלו מן הישן עד בוא התבואה יאכלו, עד שנת י"א. וז"ש "עד בוא תבואתה תאכלו ישן" שהוא י"א לזית. כן נראה פירוש הברייתא הזאת שנלאו בה המפרשים מלפרשה.
ומ"ש ישן ולא סלמנטין מפרש בבבא בתרא (דף צא) אמר ר"נ רציעתא פירוש, תולעת שמרקיב התבואה. ר"ש אומר שדיפה, עיי"ש.
סימן לט
עריכה[ח] "והארץ לא תמכר לצמִתֻת"-- לחולטנית. "כי לי הארץ"-- אל תרע עיניך בה.
"כי גרים ותושבים אתם.."-- אל תעשו עצמכם עיקר. וכן הוא אומר (דברי הימים א כט, טו): "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו". וכן דוד אומר (תהלים לט, יג): "כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי".
"אתם עמדי"-- דיו לעבד שיהיה כרבו. כשתהיה שלי הרי הוא שלכם.
והארץ לא תמכר לצמיתות: לפרש"י הוא אזהרה ללוקח שלא יכבשנה בידו ביובל וכמו "לא ימכרו ממכרת עבד" שהוא אזהרה ללוקח. ולדעת הרמב"ם בספר המצות הוא אזהרה למוכר שלא ימכר לחלוטין. ואף שלא אהני מעשיו, לוקה, כן פירש החינוך. וכן נראה מדברי הרמב"ן שפירש כן בדבריו. ולפי זה לא יעלו הדברים כהלכה למ"ש האחרונים שדעת הרמב"ם כאביי דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, עיין בארצות החיים אר"י (סימן יוד ס"ק ג) מה שכתבנו בזה. ובאמת בהל' סנהדרין לא הביא זה בין הלוקין, מבואר שסבירא ליה שאין לוקין על לאו זה כיון דלא אהני מעשיו. ולדעת הרמב"ן הכתוב הזה שלילה, והביא מהירושלמי פרק ה דדמאי שמפרש שלא ימכרו לנכרי. ולפי זה למאן דאמר אין קנין לנכרי בארץ ישראל (שכן פסק הרמב"ם מהל' תרומות ובהל' בכורים) הוא שלילה, ולמאן דאמר יש קנין הוא אזהרה.
ומדברי הספרא נראה שכלולים בזה כל האזהרות. אם ללוקח -- שלא יחזיקנה לחלוטין שעל זה אמר "כי לי הארץ"-- אל תרע עיניך בה רצונו לומר שלא ירע בעיניך להוציאה מידך כי אינה שלך רק לי הוא. ואם אל המוכר -- אמר "כי גרים ותושבים אתם עמדי" ר"ל אינך דומה כתושב ואזרח הארץ למוכרה ממכר עולם רק כגר בארץ שהמלך נתן לו אחוזה לאכול פירותיו והגוף של המלך.
וכן אמר שהאדם אינו תושב בזה העולם כי נשמתו הוא ממעל, משם בא ולשם ישוב. וזהו שכתוב "כי גר אנכי עמך", מצד החלק האלקי שבו הוא גר פה כי שרשה ממקום גבוה ושם אחוזתו בקדש, לא בעולם השפל. ורק "תושב ככל אבותיו" מצד החומר אשר לא יחיה לעולם. ואמר "כי גרים ותושבים אתם עמדי"-- דיו לעבד שיהיה כרבו שרשו ממקום גבוה ופה רק בחיים כל הזמנים כפל שאז יתגורר פה משך זמן ואל מקומו שואף זורח הוא שם.
ובמה שכתב "אתם עמדי" רמז גם שלא ימכר לנכרי שעל זה אמר כשתהיה שלי תהיה שלכם, לא כשתמכרוה לעכו"ם ותוציאהו מרשותי, על זה אין לכם רשות.
סימן מ
עריכה[ט] "ובכל...גאולה תתנו"-- יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלין? תלמוד לומר "ארץ אחוזה". אם כן למה נאמר "ובכל..גאולה תתנו"-- לרבות בתים ועבד עברי.
ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו: הרמב"ן פירש לפי הפשט שזה דבק עם פרשת היובל והוא ציווי (ואפשר על הבית דין) שיוציאו הקרקע ביובל מיד המחזיקים בה כמו "כי גאל ה' את יעקב" שפירושו שהוציא אותו מיד המחזיקים בו. אבל כבר התבאר אצלינו שמושג שם "גאולה" בא בעצם וראשונה על גאולת הקרובים דרך מקח וממכר ואחריו בא על ההצלה מצד הקורבה, ולא שייך על יציאת קרקע ביובל. ורש"י ורשב"ם פירשו שסמוך לפרשה שאחריו כעין כלל ופרטיו. אמר שמלבד החזרה ביובל תתנו גאולה על ידי קרובים ומפרש "כי ימוך אחיך..ובא גואלו". וכן פירשו בספרא על גאולת קרובים.
והנה לקמן (פרק ה משנה ב) סתם כר"א שיגאל את ממכר אחיו חובה. ולמד ממה שכתוב "ובכל..גאולה תתנו" שכתוב זה מיותר לקבעו חובה כמ"ש בגמ'. ופי' שאם לא היה אומר "ארץ אחוזתכם" הייתי אומר שיגאלו כל דבר. לכן פרט "ארץ אחוזתכם" ומלת "בכל" מרבה בתים ועבד עברי.
וברייתא זו מובאת בקדושין (דף כא) ומבעיא לן שם אם מרבה בתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל. והרמב"ם פסק דאינם נגאלים בקרובים. וזה מבואר לפי מה שסתם בספרא כר"א שגאולת קרובים חובה, שאם כן סובר בודאי שמה שכתוב "ובכל..גאולה תתנו" בא לקובעו חובה. ובזה מיושב מה שתמה הרא"ם למה לא חש הרמב"ם על מה שבגמ' אקשי על רב ששת, ועיין בלחם משנה (פרק ב מהל' עבדים), ואכמ"ל.