פתיחת התפריט הראשי

סימן כגעריכה

ויקרא כה יא:
יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ג:

[א] "יובל הִוא שנת החמשים שנה". שיכול, בכניסתה תהיה מקודשת מראש השנה וביציאתה תהיה מושכת והולכת עד יום הכפורים, שכן מוסיפים מחול על הקדש... תלמוד לומר "יובל הִוא שנת החמשים שנה תהיה לכם"-- אין קדושתה אלא עד ראש השנה.


יובל הוא שנת החמשים שנה: מה שכתוב "שנת החמשים שנה", כפל "שנה", בא ללמד שכמו שיהיה שנה מלאה מתחלה בלא חסרון, כן תהיה מלאה באחריתה בלא עודף. דהוה אמינא שתמשך עד יום הכפורים הבא, שכן מוסיפים מחול על הקדש. לכן כפל שם "שנה" ששנת העולם היא מראש השנה עד ראש השנה, ומובא בראש השנה (דף ??).

וצריך עיון לכוין ההלכה דפסק הרמב"ם דלא כר' יהודה שסובר דשנת החמשים עולה לכאן ולכאן ואם כן צריך כפל שנה שנה לאפוקי מדר' יהודה כמו שאמרו בגמ' שם. והוא פסק כר' יהושע בן קרחה וצריך הכפל לדרושי הספרא, וצריך עיון.

סימן כדעריכה

ויקרא כה יא:
יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ג:

[ב] "לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה"-- כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל.


לא תזרעו ולא תבצרו: לא אמר כאן "לא תזמורו" שהזומר בכלל זורע. ומה שכפל "ולא תבצרו" והלא בצירה בכלל קצירה, ללמד שגם תבצרו ביובל אינו חייב רק על אבות המבוארים, לא על זולתם. ובכל זאת אין צורך לכפול זמירה שכבר ידעינן משביעית, וז"ש כשם שנאמר בשביעית...", והבן.

סימן כהעריכה

ויקרא כה יב:
כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ג:

[ג] "כי יובל הִוא קדש.."-- מה 'קדש' תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה.  אי מה 'קדש' יוצא לחולין ודמיו נתפסים יכול אף שביעית כן?... תלמוד לומר "הִוא"-- הרי היא בקדושתה.

נמצאת אומר האחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור. כיצד?   לקח בפירות שביעית בשר-- אלו ואלו מתבערים בשביעית.   לקח בבשר דגים-- יצא בשר ונכנסו דגים.   בדגים שמן-- יצאו דגים ונתפס שמן. --האחרון אחרון נתפס ופרי עצמו אסור.


קדש תהיה לכם: לאיזה ענין קראה בשם "קדש"? וזה לא יצדק רק על המועדים שנמנעים בהם מכל מלאכה ומתקדשים לעבודת ה' אבל יובל מותר בכל מלאכה. ופירשו חז"ל שהפירות דינם כקודש שתופס את דמיו על ידי מכירה. אולם אמר "קדש תהיה" שתשאר קדש ואין לה פדיון. שבין הפרי, בין הדבר שנותן תחתיו יש להם קדושת שביעית לענין שאסור לעשות ממנו מלוגמא ולבערם בעת הביעור.

וברייתא זו מובא בסוכה (דף מ), קדושין (דף נח), עכו"ם (נד), ובירושלמי פרק ח דשביעית.

סימן כועריכה

ויקרא כה יב:
כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ג:

[ד] "מן השדה תאכלו את תבואתה"-- כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מתוך הבית. כלה מן השדה -- כַּלֵה מן הבית.

[ה] מיכן אמרו: הכובש שלשה כבשים בחבית אחת--

  • ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין אחד מן השדה, יבער כל החבית.
  • ר' יהושע אומר אוכל והולך עד שיכלה האחרון שבה.
  • ר' גמליאל אומר מין שכלה מינו מן השדה, יבער מינו מן החבית. והלכה כדבריו.
  • ר' שמעון אומר כל הירק אחד לביעור. אוכלים ברגילה עד שיכלו סנדריות מבקעת בית נטופה (ס"א בית טיפה).


מן השדה תאכלו את תבואתה: פירשו חז"ל שרצונו לומר על ידי השדה תאכל בבית, וכשכלה מן השדה צריך לבער מן הבית. והוא עצמו מה שדרש למעלה (סימן טו) על "ולבהמתך ולחיה" ואם כן פסוק זה מיותר. ופליגי בזה ר' אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל (מובא במשנה ה' פרק ט דשביעית). ר' אליעזר סבירא ליה דבא ללמד שאף אם טעם מין זה בלוע באחר, שלא כלה, צריך לבערו. ור' יהושע סבירא ליה שבא ללמד להפך, אם הפרי כלה כבר ויש בו טעם ממין שלא כלה תאכלוהו על ידי קצת הטעם ממין שלא כלה. ורבן גמליאל סבירא ליה שבא ללמד דוקא המין עצמו שיש ממנו בשדה תאכלו ואין משגיחים בטעם. כן פירשו התוס' (פסחים דף נב) ובתוספות יום טוב שם. ור' שמעון אמר שכל מיני ירק כמין אחד לענין ביעור, כשעדיין נמצא מין אחד אוכלים כולם. ורגילה היא עשב שיש בו ליחות הרבה וכל זמן שלא כלה מבקעת בית נטופה שהיא ארץ רבת הליחות בודאי נמצא עוד ממנו באיזה מקום בשדה ואין צריך לבער.

סימן כזעריכה

ויקרא כה יג:
בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ג:

[ו] "בשנת היובל הזאת"-- זו מוציאה עבדים ואין שביעית מוציאה עבדים.  והלא דין הוא! ומה אם היובל --שאינו משמט כספים-- מוציא עבדים, שביעית --שמשמטת כספים-- אינו דין שתוציא עבדים?!   תלמוד לומר "בשנת היובל הזאת"-- זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים.

קל וחמר ליובל שישמט כספים!  ומה אם השביעית --שאינה מוציאה עבדים-- משמטת כספים, יובל --שהוא מוציא עבדים-- אינו דין שישמט כספים?!   תלמוד לומר "וזה דבר השמיטה שמוט"-- שביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים. יובל מוציא עבדים ואין שביעית מוציאה עבדים.


בשנת היובל הזאת: כבר התבאר (בפר' צו סימן כג) שכל מקום שבא כינוי הרומז -- "זה" "זאת" -- בא למעט איזה דבר, עיי"ש בתורה אור באורך. ומ"ש פה "בשנת היובל הזאת" בא להוציא שמיטה שאין שילוח עבדים נוהג בה [בל נפרש (שמות כא, ב) "ובשביעית יצא לחפשי", בשנת השמיטה]. וכן מה שכתוב "וזה דבר השמיטה", מלת "וזה" מוציא, ד"זה" רק דבר השמיטה, לא דבר היובל. וכן דרש בספרי פר' ראה (פסקא קיב).

סימן כחעריכה

ויקרא כה יג:
בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ג:

"תשובו איש אל אחוזתו"-- לרבות המוכר שדה ועמד בנו וגאלה שתחזור לאביו ביובל.


תשובו איש אל אחוזתו: זה מיותר שכבר נאמר. ופירשו חז"ל מפני שממה שאמר "ושבתם איש אל אחוזתו" יש לומר הטעם שלא תסוב נחלה לזרים, דוגמת מ"ש "ואיש אל משפחתו". ויש לטעות שאם היה הקונה בנו, שאין עוות בנחלה כי בלי זה עתיד ליורשו, אין יוצא ביובל. לכן אמר שנית "תשובו איש אל אחוזתו".