חפץ חיים על ספרא/בהר/פרשה א
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא א עריכה
(א) והלא כל המצות וכו': פי' רש"י בחומש לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנישנית בערבות מואב במשנה תורה למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני ובא הכתוב ולמד כאן על כל דיבור ודיבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב.
והרמב"ן פי' וז"ל שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמיך וגו', ואלו דיני השמיטה בדרך כלל. ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולן נזכרו בפרשה הזאת ובסוף הענין כתוב "אלה המצות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" - להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני, עכ"ל. ועיין ברא"מ ובקרבן אהרן שהאריכו בזה.
(ב) משבאו לעבר הירדן: מתחיל חיוב שמיטה אף שלא באו עדיין בתוכה.
המיוחדת: המשובחת שהיא זבת חלב ודבש אבל עבר הירדן אינה זבת חלב ודבש כדאיתא בספרי פרשת בכורים.
יכול משבאו לעמון ומואב: שגם הם בכלל הארץ לפי שהבטיח הקב"ה לאברהם ליתנם לזרעו לעתיד לבוא.
תלמוד לומר אשר אני נותן לכם: משמע שהוא נותן להם עכשיו.
מנין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו: שגם בזה לא נתחייבו עדיין בשמיטה.
הכי גרסינן ולא חילקו לבתי אבות או חילקו לבתי אבות ואין כל אחד וכו': .
ת"ל שדך: שהיה יכול לומר השדה לא תזרע וגו'.
(ג) בחלה ובערלה ובחדש: פי' שבכולן נאמרה ביאה, ו"מושבותיכם" האמור בחדש פי' מקום שאתם יושבים ולא לאחר ירושה וישיבה כי בכל אלו הדרים לא התנה בהם כיבוש וחילוק, ולזה נתחייבו בהם לאלתר כאשר באו.
נתחייבו במעשרות: דכתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא וגו'" - זרעך המיוחד לך דהיינו לאחר כיבוש וחילוק שנשתהא י"ד שנה. אי נמי, דקודם שחלקו הוי ליה הפקר וכתיב "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך" -- יצא הפקר שידו וידך שוין בו.
התחילו מונים לשמיטה: אחר שחלקו שאז נתחייבו בה כנ"ל עד שנת כ"א שאז היא השנה השביעית.
לששים וארבע: היינו שנת הששים וארבע שהוא חמישים שנה אחר י"ד דכיבוש וחילוק.
(ד) יכול מלחפור וכו': כלומר בכלל שביתת הארץ היא והזריעה והזימור, ואם כן הול"ל "ושבתה הארץ" ותו לא. לז"א שאילו אמר "ושבתה הארץ" ותו לא יכול אני לומר שתשבות אפילו מחפירות בורות בה ומלתקן המקואות שבה, ולזה הדר ופרט "שדך לא תזרע וגו'" לומר שאין השביתה האמורה אלא מאלו.
לחרוש: בבקר.
לעדור: שאינו יכול לחרוש בבקרים מפני השרשים ועודרין במעדר כמו שעודרין תחת הגפן.
לנכש: עוקר העשבים מבין התבואה.
לכיסוח: חותך עשבים רעים ואינו תולש מעיקרן.
לביקוע: כשאילן זית מתיישן מבקיעין את הענפים שלו ומתלחלח.
תלמוד לומר שדך לא וכו': דהו"ל למכתב "שדך לא תזרע ולא תזמור כרמך", וכתב בהיפוך כדי למדרש "שדך לא", כלומר כל מיני העבודות שבשדך לא תוכל לעשות אותה וכן נדרוש לענין כרם.
(ה) ומנין שאין מזבלים: למקשאות ולמדלעות ס"א אין מובלין, ובירושלמי פרק ד' דשביעית (ירושלמי שביעית, ד) מפרש אין מעבירין את היבלות, פי' עולה באילן כעין יבלת באדם ומכחיש האילן.
ואין מפרקין: בעלים מרובים המכחישים אותו. ל"א מפרקין אבנים ועפר מעל שרשיו כמו שעושין לאגוז שאין עושה פירות, מגלה שרשיו ועושה, כדאיתא בפסיקתא.
מעשנין: להמית התולעים.
מאבקין: נותנין אבק על שרשיו. וי"מ אבק של סמנים משימין על עיקרו כדי לפטמו.
ומנין שאין מקרסמין: חותכין ענפים יבשים.
ואין מזרדין: זירוד ענפים דקים העולים בעיקר האילן ומכחישים האילן.
ואין מפסלין: מענפי אילן הארוכים ועל שם שעושה בפסל וקרדום.
(ו) יכול לא יקשקש תחת הזיתים: קשקוש היינו סתומי פילי דשרי, ואיתא במועד קטן דף ג' תרי קשקושי הוו, חד אברויי אילנא וחד סתומי פילי. אברויי אילנא אסור דהוי משום רווחא, וחד סתומי פילי שרי דהוי משום פסידא, פי' אברויי אילנא מלשון להברות את דוד, שירצה לזון את האילנות והוא שמניחים זבל תחת האילנות לזון ולהחיות אותם וזה אסור דהוא כדי להרויח לענג ולהשמין אילן ולא משום שלא יפסד. והאי דשרי הוא סתומי פילי ופילי היינו בקעים שהוא לסתום בעפר בקעי האילן והאי שרי דהוא משום פסידא כדי שלא יפסד האילן.
נקעים: היינו גומות.
עוגיאות: חופר גומות תחת הגפנים והזיתים עיגול סביב להמשיך המים להם.
בכלל היו: בכלל ובשנה השביעית שבת שבתון יהיו, ולמה יצאו להקיש להם העבודות האסורות ולפרש מה הם העבודות האסורות שהם דומים לאלו.
מה אלו שהם עבודות בשדה ובכרם: וכל הני עבודות דלעיל נוהגות בשדה ובכרם, יצא קשקוש ומלוי נקעים ועוגיות שתחת הזיתים שאינם בשניהם. וכתבו התוספות דאע"ג דהני דלעיל יש מהם שאינם נוהגים עתה בשדה ובכרם -- י"ל שבמקומם היו עושים כך בשדה ובכרם.
תהיה עולה וכו': פי' ששנת מ"ט היה שנת השמיטה ושנת החמישים הוי יובל, ולזה הייתי אומר דלימנו שנת החמישים לשנה ראשונה של שמיטה הבאה.
ת"ל שש שנים תזרע וכו': דקרא יתירא הוא, דאין צריך להודיע אימתי נזרע, והיה לו לומר רק שבשביעית לא נזרע. אלא להודיע לנו דששת השנים שלפני השביעית יהיו כולם שנים של זריעה.
(ז) מנין לאורז ודוחן: מיני קטניות הם.
ולפרגיס: גם הוא ממיני זרעים.
כונסן אתה בשביעית: שהם נחשבים מזרע השנה השישית ואין בהם קדושת שביעית.
ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית: דקרא יתרה הוא, דפשיטא שנאסוף מה שנזרע אלא למסמכיה להכתוב שאחריו ובשנה השביעית דהיינו שלפעמים מותר לאסוף גם בשנה השביעית דהיינו היכי שהשרישו קודם ר"ה של שביעית ואף דבשארי דברים לא אזלינן בתר השרשה (עיין בראש השנה דף יג:) בקטניות שאני מתוך שעשויין פרכין פרכין שאין מתבשלין ביחד אלא היום לוקטין ומפרכין מעט ולמחר מעט ולא מצו למיקם עלה לא בתר לקיטה ולא בתר שליש ולכך אזול בתר השרשה שהרי נזרעין בבת אחת וממילא השרשה בזמן אחד (גמרא שם).
(ח) ששה זרעים וששה אסופים וכו': פי' דפשטיה דקרא ואספת קאי על שש שנים דזריעה הכתוב בפסוק זה ויש לנו עוד ריבוי שפעמים ששבעה אוספין וכנ"ל ומסתברא לאוקמי הא דאוספין היינו כשהשרישו לפני ר"ה והא דאין אוספין היכי דהשרישו אחר ר"ה.
(ט) מנין לתבואה: דגן וזיתים קרויים תבואה כדכתיב כתבואת גורן וכתבואת יקב.
שהביאה שליש: ר"ל שנתבשלה שליש בישולה לפני ר"ה שאז היא נחשבת משנה שעברה.
ת"ל ואספת את תבואתה: ר"ל בשביעית, ואף שלא נגמר בישולה בשישית, ורק משהביאה שליש בששית גם כן מותר לאסוף אותה בשביעית אכן לא נדע מאין הוציא ר' יונתן דאיירי בשהביאה שליש ובגמרא ראש השנה דף י"ג (דף יג.) הזכיר ר' יונתן ראיה לזה מקרא אחרינא דכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים, אל תקרי לשלש אלא לשליש, ור"ל עשיית התבואה כשהיא בשליש בישולה שאז נחשבת כמו שנגמרה וממילא לענין שביעית מותר והגר"א גריס כן בפנים ת"ל ועשת את התבואה לשלש השנים לשליש, ומהראב"ד ור"ש משמע גם כן דהיה להם גירסא זו.