משנה אבות א ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה ה | >>
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר, יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה.
באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו.
מכאן אמרו חכמים, כל זמןיב שאדם מרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנום.
יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר:
- יְהִי בֵּיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה,
- וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵּיתְךָ,
- וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה.
- בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ,
- קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ.
- מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים:
- כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה,
- גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ,
- וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תּוֹרָה,
- וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם
- כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה,
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר:
- יהי ביתך - פתוח לרווחה.
- ויהיו עניים בני ביתך.
- ואל תרבה שיחה עם האשה,
- באשתו אמרו - קל וחומר באשת חברו.
- מכאן אמרו חכמים:
- כל המרבה שיחה עם האשה -
- גורם רעה לעצמו,
- ובטל מדברי תורה,
- וסופו יירש גיהנם.
- כל המרבה שיחה עם האשה -
פתוח לרווחה - שיהא לך שער פתוח לדרך הולכי דרכים, שכל הולך בדרך שיצטרך לדבר או ירעב או יצמא יכנס לבית מיד.
ויהיו עניים בני ביתך - יאמר שצריך שיהיו שמשיך העניים והדלים, והוא יותר ראוי מקנות העבדים. וכן היו החכמים מגנים קנות העבדים, ומשבחים מי שהעניים שמשיו ובני ביתו.
באשתו אמרו - ידוע שהשיחה עם הנשים על הרוב הוא בענייני המשגל, מפני זה אמר שהרבות השיחה עמהן אסור כי הוא גורם רעה לעצמו, רוצה לומר שיקנה פחיתות מידות לנפשו והוא רוב התאוה.
ובטל מדברי תורה - מבואר הוא, שמאבד הזמן בעסקים אחרים.
וסופו יורש גיהנם - בעבור שתביא אליו זאת השיחה מן המרי, ויתחייב עליו העונש:
יהי ביתך פתוח לרוחה - כביתו של אברהם אבינו ע"ה שהיה פתוח לארבע רוחות העולם, כדי שלא יצטרכו האורחים להקיף למצוא הפתח:
ויהיו עניים בני ביתך - ולא יקנה עבדים לשמשו. מוטב שיהנו ישראל מנכסיו ולא זרע כנען הארור:
באשתו אמרו - מדקאמר עם האשה ולא אמר עם אשה, למדנו שבאשתו אמרו. אית דמפרשי, באשתו נדה בלבד, שלא יבוא לידי הרגל עבירה. ומדברי המשנה נראה, דאפילו באשתו טהורה. וכן אמרו חז"ל [חגיגה ה'] מגיד לאדם מה שיחו, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין. אלא א"כ צריך לפייסה לדבר מצוה, כגון רב דשח ושחק ועשה צרכיו:
מכאן אמרו חכמים - רבינו הקדוש שסידר המשניות כתבה, מדברי חכם זה שאמר ואל תרבה שיחה עם האשה למדו חכמים לומר, כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו. מצאתי כתוב, כשאדם מספר לאשתו קורותיו כך וכך אירע לי עם פלוני, היא מלמדתו לחרחר ריב, כגון קורח שסיפר לאשתו מה שעשה משה שהניף את הלוים תנופה, והביאתו בדבריה לידי מחלוקת. אי נמי, מתוך שהוא מספר לה שחבריו גינוהו וביישוהו אף היא מבזה אותו בלבה, וזה גורם רעה לעצמו:
ובוטל מדברי תורה - שנמשך אחר דברים בטלים ואינו עוסק בתורה:
באשתו אמרו. דברי יוסי בן יוחנן הן שדבריו שהיה אומר. מרגלא בפומיה הוה. אבל מרבותיו קבלם כענין שפירש הר"ב בריש פירקין שכל דבריהם שבזו המסכתא דברי קבלה עד מסיני. והיינו נמי דעל מכאן אמרו חכמים וכו' מפרש הר"ב רבינו הקדוש כתבה וכו' ולא פירש כן אדהכא ובעל מדרש שמואל כתב באשתו אמרו וכו' רבינו הקדוש קאמר לה וכ"כ עוד בשם הר"ר אפרים. ושמכאן אמרו חכמים. חכמים הבאים אחריו הוסיפו על דבריו ע"כ. וכן מצינו בסוף סוטה שהוסיפו אחריו במשנה משמת רבי וכו'. אבל קשיא לי על זה הפי' לשון אמרו דקאמר התנא ואילו רבי אמר כן על דברי יוסי והרי הן דברי יחיד ואיך אמר אמרו:
קל וחומר באשת חבירו. מפני החשד. כ"כ רש"י. לפירוש השני שכתב הר"ב על באשתו אמרו.
כל זמן שאדם מרבה וכו' גורם רעה וכו'. לשון מדרש שמואל כל זמן בין בהיות אשתו טהורה בין בהיותה בימי טומאתה אין ראוי להרבות דבורו עמה. כי אם היא נדה וטמאה הדיבור מביאו לידי תאוה. והתאוה לידי מעשה ואין לך רעה גדולה מזה שגורם רעה לעצמו. ואם היא טהורה יותר טוב היה שהזמן ההוא שיושב בטל בשיחה בטלה. יהיה עוסק בדברי תורה. וז"ש ובוטל מדברי תורה כשמרבה שיחה באשתו טהורה ע"כ. וזה שכתב הר"ב דמדבריו נראה דאפילו באשתו טהורה. ורש"י מסיים לפי שביטל מדברי תורה. ע"כ. והובא לידי משניות מארץ ישראל מסדר זרעים קדשים וטהרות. ובתוכם גם מסכת זו והוגה כל המרבה שיחה וכו':
(יב) (על המשנה) כ"ז כו'. בין בהיותה טמאה, שהדיבור מביא לידי תאוה והתאוה לידי מעשה, ואין לך רעה גדולה מזו שגורם לעצמו. ובין שהיא טהורה, שיותר טוב היה שבזמן ההוא יהיה עוסק בד"ת, וזהו שאמר ובוטל מר"ת. מר"ש. ונוסחא אחרת מדויקת, כל המרבה:
ויהיו עניים בני ביתך: ביד פרק עשירי דהלכות מתנות עניים סי' י"ז ובטור י"ד סי' רנ"א:
ואל תרבה שיחה: ר"פ כיצד מעברין:
באשתו אָמַר: גרסי' כך פי' משום הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל י"ס דגרסי בסיפא כל המרבה שיחה עם האשה כשהיא נדה גורם וכו':
יכין
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה: לעניים ולעשירים [כסוכה מ"ט ב'], שכל המבקש הרווחה בגוף, ובממון, ובעצה, ימצאנו בביתך בכל שתוכל:
ויהיו עניים בני ביתך: לכנס בלי נטילת רשות. וגם שתרבה דברי ריעות עמם, כמו עם בני ביתך:
באשתו אמרו: רבי מסדר המשנה מפרש הכי דברי בן יוחנן, דלא נימא דבאשה ענייה מיירי. להכי קאמר רבי, דמדקאמר האשה בהא הידיעה, ש"מ דבאשתו אמרו שלא ירבה דברים עמה בעניין אורחים, שעיניה צרה באורחין [כב"מ דפ"ז א']. וכ"ש באשה אחרת, שהרבוי דברים עמה בעצמן חטא:
מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה: מדמיירי באשתו ואפ"ה לא קאמר אשתך, ש"מ דלריבוי דברים תהי בעיניך כזרה, דאפילו שלא בעניין אורחים כשירבה דברים עמה, גורם וכו':
גורם רעה לעצמו: להשחית מדותיו:
ובוטל מדברי תורה: שתבלבל שכלו עי"ז:
וסופו יורש גיהנום: כירושה דממילא, ע"י חטאים שתגרום לו ע"י קלות דעתה כחוה לאדם ובקל תפתה אשה לבעלה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש ירושלם הוא מקו' המקדש ואע"פי שבגמ' ערכין פרק המוכר שדהו העלו תרתי ירושלם הואי סתם ירושלם הנזכרת בכל מקום היא זאת הידועה היום וגם העכו"ם קורין אותה ירושלם בצי"רי הלמ"ד בלשון תרגום כי כן שמה מורכב מה' יראה שקראה אברהם ומן שלם שקראה שם בן נח שנאמר ומלכי צדק מלך שלם. ואנו קורין אותה ירושלם לשון שנים כי ירושלם של מטה כנגד ירושלם של מעלה כמו שנזכר בראשון מתענית וישמעאלים קורין אותה אֶל קֻדש וכן הבית הקדוש בה"מ בשטרותיהם ואין ספק בה כי שם הר הזתים ועמק יהושפט והר ציון ונחל קדרון ושילוח המים וכמה דברים מקובלים:
יהי ביתך פתוח לרוחה. בא להוסיף על חבירו שכמו שיהיה ביתו בית ועד לחכמים כן יהיה ביתו פתוח לרוחה לאורחים ולעניים כביתו של אברהם אבינו שהיה פתוח לארבע רוחות העולם כדי שלא יצטערו העניים לבקש הפתח ויכנסו דרך פתח זה ויצאו דרך פתח אחר ולא יתביישו מהעוברים ושבים וכמו שהזכירו במס' ברכות פ' הרואה על רבן חנן בר חנילאי וכן אמר איוב דלתי לאורח אפתח ופירשו חכמים שהיה ביתו פתוח לארבע רוחות כדי שלא יצטערו העניים. ור"ל כי תלמוד תורה עם גמילות חסדים שניהם כאחד טובים וכמו שאמרו בפ"א מראש השנה ובפ' מצות חליצה. רבה דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים חיה שתין שנין אע"פי שהיו מבית עלי ונגזר עליו וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. ואמרו בא' מע"ז כל העוסק בתורה ואינו עוסק בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה ואמרו במס' דרך ארץ הזהר בדלתי ביתך שלא יהיו סגורים בשעה שאתה מיסב באכילה ובשתייה מפני שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות:
ויהיו עניים בני ביתך. אזהרה שנייה בגמילות חסדים שיהיו שמשיו עניי ישראל ולא יקנה עבדים וכמו שמצינו בפרק הזהב שלא רצה רבא לקנות אותו עבד דאמר ליה זבנן ואמר ליה יהיו עניים בני ביתיך שטוב לתת לחמו לעניים והם ישרתוהו ולא שיוציא ממונו לקנות עבדים אשר לא מבני ישראל המה. ופירשו חכמים באבות דר' נתן שיהיו עניים משיחין מה שאוכלין ושותין בביתך כמו שהיו עושין בביתו של איוב שהיה מאכיל רעבים שנא' ואוכל פתי לבדי ומלביש ערומים שנא' ומגז כבשי יתחמם. ואעפ"כ אמר לו הקב"ה לא הגעת לאברהם אתה יושב והם באים אצלך אבל אברהם לא עשה כן אלא שט ומחזר בעולם את שאין דרכו לאכול חטין מאכילו חטין ואת שאין דרכו לשתות יין משקהו יין ואת שאין דרכו לאכול בשר מאכילו בשר. ובנה פלטרין על הדרכים והנכנס אוכל ושותה ומברך לשם שמים שנא' ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם: (כאן חסר חבל על דאבדין)
יוסי בן יוחנן איש ירושלים. מפני שאלו שניהם הם זוג ביחד שזה נשיא וזה אב"ד, ושניהם ביחד אבות הדור והדור צריך להם, ולפיכך אמרו שניהם ג"כ ענין אחד הוא תקון בית האדם שהוא דבר גדול שהוא צורך אל האדם ויהיה מתוקן לגמרי. ויש לשאול בדברי יוסי בן יוחנן שאמר שיהא ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך מה הענין זה לזה ואל תרבה שיחה עם אשה שאין אלו דברים שייכים ביחד, ועוד שאמר באשתו אמרו באיזה צד נזכר שדבריהם הם באשתו, וכך היה לו לומר אל תרבה שיחה עם האשה כ"ש עם אשת חבירך, ועוד מאי ענין הרעה שגורם לעצמו במה שהוא מרבה שיחה עם האשה, ועוד שאמר שבוטל מדברי תורה כל מי שמרבה ומדבר שיחה בטילה בוטל מדברי תורה ולא הוי צריך לומר, ועוד שאמר שיורד לגיהנם מה חרי אף הגדול שיהיה יורד לגיהנם:
אבל דע כמו שתקן יוסי בן יוחנן איש ירושלים שיהיה ביתו בית קדוש, ומפני כי אלו ג' דברים שייך אל בית האדם, כי על ידי שיש לאדם בית דירה באים בני אדם לשם לשאול כלים וכיוצא בזה גם נכנסים אורחים אצלו ואם אין לו בית אין אורחים נכנסים אצלו, השני אי אפשר שיהיה האדם בלא בני בית שהם אצלו בבית, השלישי האשה שהיא עקרת הבית, וכמו שאמר רבי יוסי (שבת דף קיח:) מעולם לא קראתי לאשתי אשתי רק לאשתי ביתי, ולכך אמר שיהיה ביתו פתוח לרווחה שיבאו בני אדם לשם לשאול לצרכיהם, ולא ינעול ביתו גם לעוברים ושבים שיבואו לביתו ויתפרנסו שם, וכנגד השני אמר ויהיו עניים בני ביתך שיהיו עניים תמיד בביתו עד שיהיו עניים בני ביתו ובזה יתפרנסו ממנו בכבוד, וכנגד התקון השלישי היא האשה אמר שאל ירבה שיחה עם האשה, שאם ירצה שיהיה ביתו בית קדוש כראוי אל ירבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו ק"ו עם אשת חבירו, כי בודאי מה שאמרו אל תרבה שיחה עם האשה על אשתו אמרו שהרי באו לתקן את ביתו של אדם, ומפני שאשה עקרת הבית שעליה כל ענין הבית עומד, הוצרכו לתקן ולומר אל תרבה שיחה עם האשה אף בשביל עסקי הבית אל ירבה שיחה שלא לצורך, ק"ו עם אשת חבירו שאין זה שייך לתיקון הבית ולפיכך באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. ואמר מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, ר"ל מאחר שהזהירו על אשתו ג"כ שלא ירבה שיחה, אם כן בזה אמרו לך חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, שאם לא כן למה אסרו שיחה עם אשתו. ופירוש זה, כי המרבה שיחה עם האשה הוא נוטה ונמשך אחר מציאות שהוא חסר שדבק בו ההעדר שהוא רע, וכמו שאמרנו למעלה בהקדמה כיון שנבראת האשה נברא שטן עמה, שהרי מבראשית עד שנבראת האשה לא כתיב סמך וכשנבראת האשה כתיב סמך ללמד לך כיון שנבראת האשה נברא השטן עמה (ב"ר פ' י"ז). ופירוש ענין זה כמו שאמרנו, כי האשה היא יותר חמרית מן האיש כי האיש נחשב במדריגת הצורה לאשה, וכיון שהאשה יותר חמרית, נברא השטן עמה שהשטן הוא מלאך המות הוא הכח אשר ממנו העדר של הנבראים, כי ההעדר נמשך אחר החומר כמו שידוע מענין החומר שדבק בו ונמשך אחריו ההעדר. וזה כיון שנבראת האשה נברא שטן עמה, והיינו בערך מעלת האיש כי האיש הזכר הוא יותר במעלה, והאשה בערך מעלת האיש דבק בה החסרון וההעדר. וזה שאמרו כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, כאשר האדם הוא נמשך אחר האשה שדבק בה ההעדר שאין יותר רע מן ההעדר, ודבר זה ידוע. ואין זה פחיתות באשה עצמה כלל, רק כי דבר זה מה שהאדם יורד ממדריגתו להיות נמשך אחר האשה ברבוי שיחה, הנה הוא נוטה מן המציאות אל ההעדר, ודבר זה חסרון ורעה אליו כאשר נוטה האדם ממעלתו הוא מעלת הזכר אחר דבר שהוא חסר בערך ממעלתו. ובשביל זה לא בא התנא למעט אהבת האיש לאשה, דודאי יש לאהוב אשתו כגופו ומזה אינו מדבר כלל, רק רבוי השיחה עם האשה שבמה שיש לו רבוי שיחה עם האשה הוא יורד ממעלתו של זכר ונמשך אחר החומר שבו דבק ההעדר, ובשביל זה גורם רעה לעצמו:
וזה שאמרו ג"כ ובוטל מדברי תורה, כי האשה חמרית אין לאשה חכמה רק בפלך, ולפיכך כל המרבה שיחה עם האשה מבטל מדברי תורה, כאשר הוא פונה לשיחת האשה החמרית שהוא הפך דברי תורה. ואין דבר זה דומה כאשר הוא פונה לדבר שיחת חולין או שאר דבר, שאין דבר זה מבטל אותו מדברי תורה, ותכף שפוסק מדבר זה חוזר אל התורה, אבל השיחה עם האשה בזה הוא פונה אל האשה החמרית ומתדבק בה כי האדם מתדבק באשה, ודבר זה נקרא הסרה לגמרי מן התורה, כאשר הוא פורש להרבות שיחה עם האשה החמרית ובזה נמשך הבטול מדברי תורה:
וסופו יורש גיהנם הן הן הדברים אשר אמרנו כי האשה דבק בה ההעדר, וכאשר הוא מרבה שיחה עם האשה נוטה ממדריגתו ונוטה אל ההעדר ולכן יורש גיהנם, שאין גיהנם רק העדר המציאות כמו שיתבאר. ואין זה דומה אל האשה עצמה שדבק בה ההעדר, כי מפני כך אין לומר עליה שהיתה בעלת גיהנם, והאשה חלקה בגן עדן כמו האיש, אבל זה שהוא נוטה ממעלתו להרבות שיחה עם האשה שדבק בה ההעדר בערך מעלת הזכר, עליו אומר וסופו יורש גיהנם כי הגיהנם שם אבדון האדם והעדר מציאותו של אדם, שהרי נקרא אבדון גם נקרא בשם ציה ונשיה כל השמות שיש לגיהנם מורים על מי שבא לשם הוא בעל העדר בודאי ובדבר זה אין צריך להאריך, ולפיכך אמרו וסופו יורש גיהנם. וכך הם פירוש דברי חכמים באין ספק, ולא כמו שמפרשים דברי חכמים באומדנא ובסברא. כי דברים אלו אשר אמרנו הם דברי חכמה נתבארו ג"כ במקום אחר בדברי חכמים, בפרק הזהב (בבא מציעא דף נט.) אמרו כל ההולך אחר עצת אשתו נופל בגיהנם שנאמר רק כאחאב וגו' אמר ליה רב פפא לאביי והא אמרי אינשי אתתך גוצא גחין ולחיש לה, לא קשיא הא במילי דעלמא הא במילי דביתא לישנא אחרינא הא במילי דשמיא והא במילי דעלמא ע"כ. וביארו בזה כל הדברים אשר ביאר התנא כאן, שאמר ההולך אחר עצת אשתו, שאיש אשר נמשל כמו הצורה אם הוא נמשך אחר האשה בעלת חומר והחומר הוא בעל העדר והוא נשמע לה שהולך בעצתה, בודאי ראוי שיפול בגיהנם, שאין ענין הגיהנם רק ההעדר הגמור שכך מורים השמות של גיהנם שאול ואבדון וצלמות, ומפני שהצורה נוטה ממעלתה להיות מושכת אחר החומר שבו דבק ההעדר, נופל בגיהנם כאשר הצורה נמשכת אחר החומר. ומקשה והא אמרי אנשי אתתך גוצא גחין ותלחש לה ומתרץ לא קשיא הא במילי דעלמא הא במילי דביתא, פירוש מילי דביתא לא נקרא שהאיש הוא נוטה אחר האשה, מפני כי האשה עקרת הבית של אדם ודבר זה הוא כך בסדר עולם, וא"כ אם הולך אחר עצתה לא יאמר בזה שהאיש שהוא כמו צורה נוטה ונמשך אחר החומר ונוטה ממעלתו, כי במה שהאשה עקרת הבית בזה הצד אין דבק בה ההעדר, ואדרבה האשה יסוד מציאות הבית ויש ללכת אחר עצתה, אבל בשאר מילי שאין האשה עיקר בו אם האיש עולה אחר עצתה הנה נמשך אחר ההעדר ונופל לגיהנם. וללישנא אחרינא במילי דעלמא ואין הדברים רק מענין העולם הזה, יש לו למשוך אחר עצת אשתו כי לא יאמר בזה שהוא נמשך אחר ההעדר, כי העולם הזה שהוא גשמי מדריגתו מדריגת האשה שהיא בעלת חומר ולפיכך מצד הזה אין לו נפילה בגיהנם, ואדרבה יש לו ללכת אחר עצת אשתו בעסקי עולם הזה שהם עסקים גשמיים והאשה עיקר בזה, רק במילי דשמיא שודאי אצל מילי דשמיא האיש צורה והאשה בעלת חומר דבק בה ההעדר, ובזה שייך שהוא נמשך אחר ההעדר, ואם ילך אחר עצתה נופל בגיהנם שיבא לידי העדר וחסרון. כתבנו דברים אלו לברר לד כי הפירוש אשר פירשנו בזה הוא דבר ברור. ועוד בפרק הרואה (ברכות דף סא.) אמרו אחר ארי ולא אחר אשה, ר"ל כי אף אם ארי הוא טורף את האדם, הנה אין זה ההולך אחריו כ"כ מסוכן כמו מי שהולך אחר האשה, כי הארי אין כחו על ההעדר כמו האשה, כי אחר שהולך אחר האשה בזה נמשך הזכר שהוא צורה אחר החומר, ודבר זה אבוד לגמרי אל הצורה כאשר נמשכת הצורה אחר החומר, ובודאי דבר זה יותר רע לו ממי שהולך אחר ארי שאע"ג שהארי מזיק אין דבר זה בעצם לארי רק כונתו לטרוף ולאכול, אבל ההעדר שדבק בחומר ודבר זה הוא בעצם, לפיכך הארי לפעמים מזיק ולפעמים אינו מזיק כמו כל דבר מקרה, מה שאין כך ההולך אחר האשה ועוד יתבאר בעז"ה:
והתבאר לך כי אלו שני חכמים דהיינו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, שניהם באו לתקן בית האדם בעבודת הש"י. והנה תמצא אנטיגנוס איש סוכו הוא שהזהיר האדם עצמו על עבודת הש"י באהבה וביראה, כי אנטיגנוס איש סוכו היה מקבל אחד בלבד ועמד במקום זוג שהרי המקבלי' הבאים אחריו זוגות הם, ולפיכך היה אנטיגנוס נותן מוסר כמו שנים מן הזוגות, והזוגות הזהיר האחד על עבודת הש"י מצד האהבה והשני על עבודת הש"י מצד היראה, עד שביחד היו משלימים האדם באהבה וביראה מה שראוי להשלים. ואנטיגנוס שהוא הראשון הזהיר האדם עצמו על גוף האהבה והיראה, מפני כי אנטיגנוס ראשון וקודם ראוי לו אזהרה שהיא ראשונה בעבודת הש"י, כי האהבה והיראה הם עיקר התחלה לעבודה. ואח"כ יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן באו לתקן ביתו של אדם שהוא עיקר גדול, והוא קרוב אל האדם עצמו כי שם דירתו ותקנו אותו באהבה וביראה. לפיכך הזהיר יוסי בן יועזר שיהיו חכמים בביתו ויהיה מתאבק בעפר רגליהם, ואמרו (כתובות דף קיא:) לאהבה את ה' אלקיכם ולדבקה בו וכי אפשר להדבק בשכינה והלא אש אכלה הוא אלא הדבק בחכמים ותלמידיהם ומעלה עליך הכתוב כאלו דבק בשכינה ע"כ, הרי הדבוק בחכמים הוא אהבת הש"י, ולכל הפחות הוא ענף מן אהבת השי"ת, ולפיכך יוסי בן יועזר תלמידו של אנטינוס שהזהיר על האהבה, בא לתקן בית האדם שיהיה נמצא בו אהבת הש"י ע"י אהבת חכמים שזהו מדת אהבת הש"י או ענף ומדריגה למטה מן אהבת המקום עצמו. ויוסי בן יוחנן תיקן דירת האדם וביתו ביראת שמים, וזה מה שאמר שיהיה ביתו פתוח לרוחה ר"ל שיהיו בני אדם נכנסים לשאול צרכיהם או שיהיה ביתו פתוח לרוחה לאורחים שיהיו נכנסים ויוצאים, וכן מה שיהיו עניים בני ביתך כל זה שלא יהיה צר עין בממונו, ומי שהוא צר עין בבני אדם ומכ"ש בעניים ממעט מיראת שמים ולכך אינו משגיח על בני אדם שהם צריכים לו, כי מי שהוא ירא שמים הוא נכנע ואין לו גבהות רוח, ולכך אין דוחה העניים שהם נכנעים וכן האורח שהוא נודד אבל הירא שמים הוא מקרב את העניים הנכנעים. ולא שייך אהבת הש"י רק כאשר אוהב את החכמים ומתאבק בעפר רגליהם שדבר זה הוא מן אהבת הש"י, אבל מי שעינו צר בבריות ואינו מרחם על העניים חוטא הוא זה ופורק ממנו יראת שמים. ומכ"ש אל תרבה שיחה עם האשה שדבר זה קלות ראש ופריקת עול יראת שמים, ולכך כל אלו ג' דברים בא יוסי בן יוחנן לתקן בהן בית אדם:
וכבר בארנו כי יוסי בן יועזר תקן בית האדם שיהיה דומה כמו שנמצא באדם עצמו, שהשכל הוא עומד בגופו של אדם שנחשב הגוף כמו בית ועד, שיהיה ביתו דומה כפי אשר ברא הש"י את האדם וכמו שהתבאר למעלה, וכך יוסי בן יוחנן היה מתקן בית האדם שיהיה דומה כפי מה שהוא האדם. וזה כי תמצא כי הנפש שבאדם יושב בגוף האדם והוא בעל הבית, והנה הנפש הזאת היושבת בביתו ביתו פתוח לרוחה לפרנס מבפנים, והם האברים שהם בפנים מקבלים פרנסה מן הנפש וחיות שלהם, והנפש הזאת שהוא בעה"ב אין לה חבור גמור עם החומר רק הנפש היא נבדלת אינה מוטבע בו, ועל זה אמר יהא ביתך פתוח לרוחה לפרנס את אשר יבא מבחוץ, ובזה הוא דומה אל הנפש היושב בבית שהוא מפרנס האברים שהם מבחוץ. ואמר ויהיו עניים בני ביתך שתפרנס עניים שמבפנים, כי הנפש שהוא מפרנס האברים מבפנים אשר הם נחשבים בני ביתו, עד שהוא מפרנס הכל הן איברים הפנימיים והחיצונים וכל כחות פנימיות וכחות שמקבלים מן הנפש כח חיותם, וכשם שהנפש היא נבדלת אין לה חבור גמור אל החומר כלל כך אין ראוי שיהיה בעה"ב חבור אל האשה ביותר בשיחה בטילה. והבן לפי זה מה שאמר שכל המרבה שיחה עם האשה בוטל מד"ת וגורם רעה לעצמו ויורד לגיהנם, כי הנפש כאשר הוא מחובר אל החומר בודאי בטל מד"ת, והרי גרם בודאי רעה לעצמו כי דבק בחומר הרע ובודאי יורד לגיהנם שהוא העדר המציאות:
והבן הדברים האלו מאד, ותבין הפלגת דברי חכמים כי יוסי בן יועזר תיקן השכל והשכל הוא נשיא כמו שהי' הוא נשיא, ויוסי בן יוחנן איש ירושלי' תקן הנפש כי הנפש הוא אב"ד. וזה דבר ידוע מדברי חכמים במדרש רבה (ויק"ר פ"ד) ונפש כי תחטא אמרו שם הנפש נתונה במקום המשפט והיא יוצאת ממקום המשפט ולכך תביא קרבן, ואין להאריך במקום הזה כי הוא דבר חכמה מופלאה. ומעתה תבין הדברים האלו איך הזוג הראשון תקנו את האדם במוסר דומה אל מוסר אנטיגנוס לגמרי, כי אנטיגנוס תיקן האדם עצמו באהבה וביראה, ותלמידיו הזוג הראשון תקנו את בית האדם שהוא דומה אל האדם עצמו באהבה וביראה. ותבין מזה כל סדר הדברים, כי אנשי כנסת הגדולה התחילו בג' דברי מוסר אשר הם שייכים אל התורה שהוא על הכל, כי כל ג' דברים מן אנשי כנסת הגדולה הם לתקן התורה והשכל הן במשפט הן בד"ת הן במצות התורה, שדברים אלו כוללים כל אשר שייך לתורה, והתורה היא על כל המציאות ועל כל העולם, ואח"כ בא שמעון הצדיק לתקן עמודי העולם שהוא למטה מן התורה, ואח"כ בא אנטיגנוס תלמידו לתקן האדם עצמו שהוא עיקר בעולם והוא כמו עולם קטן עולם בפני עצמו, ואח"כ הזוג הראשון באו לתקן ביתו של אדם שיהיה דומה ומתיחס את האדם עצמו בכל דבר כמ"ש וזהו הסדר באמת ובבירור ואין ספק בו:
ויש לך לדעת כי הראשון שהוא יוסי בן יועזר הוא נשיא ויוסי בן יוחנן הוא אב בית דין, והנשיאות הוא התרוממות מעלה ומי שנתן לו הש"י התרוממות מעלה וגדולה הוא אוהב הש"י בשביל התרוממות שנתן הש"י אליו, אין זה עובד רק מאהבה שיש לברך הש"י על הטוב שעשה אתו ולפיכך מוסר שלו היה על אהבת הש"י, והאב"ד שהוא ממונה על הדין שלכך נקרא אב"ד, ומוסר שלו על היראה כי כאשר מדתו דין יש לו יראה ויצחק שהיתה מדתו דין נאמר (בראשית, לא) ופחד יצחק היה לי שבעל דין ירא פן יעבור ויעשה דבר כנגד היראה, ולפיכך האב"ד מוסר שלו על היראה, והיראה בדברים שהם עקרים גדולים מאד קרובים אל האדם כמו ביתו של אדם שהוא קרוב אל האדם. ואף אם לא היה מדבר הנשיא באהבת הש"י לגמרי והאב"ד ביראת הש"י לגמרי, מ"מ הם ענפים נמשכים מן האהבה ומן היראה, וזה כי הזוג הראשון דהיינו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היו דבריהם קרוב לגמרי באהבה וביראה, אחר שאנטיגנוס איש סוכו כולל במוסר שלו האהבה והיראה ביחד, לפי שאליו לא היו לו זוג והיה כולל האהבה והיראה, והזוג אשר היו מקבלים מאנטיגנוס מוסר שלהם ג"כ באהבה ויראה קרוב אל דברי אנטיגנוס, והזוגות הבאים אחריהם יותר רחוקים שכל אחד בא להוסיף האהבה והיראה. ויש לך לדעת כי ההפרש שבין האהבה ובין היראה, האהבה גורמת מצות המעשה שמפני שהוא אוהב הש"י אוהב מצותיו לעשות ככל אשר יצוה, והיראה גורמת שלא יעשה חטא כי מי שהוא ירא מאחד ירא שלא יעבור דבריו ולפיכך נקרא יראת חטא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ראשון על דברי אנטיגנוס שאומר ויהי מורא שמים עליכם כבר בא בתורה ביראה והוא אומרו את ד' אלקיך תירא, ואמרו חכמים עבוד מאהבה עבוד מיראה ואמרו האוהב לא ישכח דבר ממה שהיה לעשות, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו, כי ליראה מבוא גדול במצות לא תעשה עכ"ל. הרי לך מבואר כי הדברים שיש לעשות תלוי' באהבה ומה שלא לעשות תלוים ביראה, ולפיכך תמצא כי הנשיא היה מזהיר על העשיה והאב"ד מה שלא יעשה, ושניהם היו באים לתקן דבר א' הוא עבודת הש"י שהיא ע"י אהבה ויראה, והתבאר לך דברי הזוג הזה שהוא יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן איש ירושלים:
הנה השלם הזה רצה להרחיב ביאורו בחלוקה השלישית של שמעון הצדיק אשר היא גמילות חסדים וצוה ואמר יהי ביתך פתוח לרוחה שלא תפתח פתח במבואת האפלים מקום חשך וצלמות נתיב לא ידעו אדם ואין עובר ושב משם אלא יהי פתחך במקום רוחה בתוך הרחוב מקום עוברים ושבים וימשך מזה שתמיד כל היום יהיו עניים בביתך כי פתחך נוכח פניהם הוא ואינם צריכים לחזר בארחות עקלקלות עד שילאו למצוא הפתח. אח"כ מצאתי שכן פירש החסיד ה"ר יוסף יעבץ ז"ל:
אי נמי אמר כי אף אם יפתח את ידו לעניים ימשך מזה שלא ישאיר לבניו אחריו כלל ויהיו בניו צריכיך לחזר על הפתחים צוה התנא שעכ"פ לא ימנע אלא יהיה ביתו פתוח לרוחה אף שימשך שיהיו בניו ובני ביתו עניים. גם את זה מצאתי אותו אח"כ בספר לב אבות. עוד מצאתי כתוב בספר לב אבות וז"ל ואולי ירצה שאתה תעמיד ביתך פתוח לרוחה להכניס אורחים ולחמול על הכל ובזה תהיה נדיב. אבל עם בני ביתך תהיה מסתפק בהכרחי ויהיו עניים ומעונים כדי שתוכל לעשות זה. עוד כתב ואולי ירצה כי כשיבאו העניים לביתך בהיותו פתוח לרוחה אל יהיו בני ביתך מזלזלים בכבודם ומשתררים עליהם אלא בני ביתך יהיו מחשיבים עצמם שהם העניים והאביונים והעניים שבאו יהיו כבני הבית עכ"ל:
ואפשר שרצה להזהיר על נתינת הצדקה בשמחה ובטוב לבב וכמו שאמר הכתוב נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה דהיינו השמחה שלא ירע לבבך יברכך ה' כי השמחה היא העיקר וז"ש יהי ביתך פתוח לרוחה ליתן צדקה לעניים. אמנם העיקר הוא שתתן בשמחת הלב לעניים כמו שאתה נותן בשמחה לבניך. וז"ש ויהיו עניים בני ביתך כלומר העניים יהיו שוים ממש לבניך לענין השמחה שתתן להם בשמחה כמו לבניך ובמאזנים ישאו יחד ליתן להם ברצון ובלב טוב כמו לבניך כי העושה צדקה עם העני הו"ל כאלו בעל הבית גומל חסד עם נפשו בעצמו לפי ששכרו כפול מן השמים וכמו שאמר שע"ה גומל נפשו איש חסד כלומר האיש העושה חסד אותו החסד הו"ל כאלו גומל אותו עם נפשו של בעה"ב ומי שהוא אכזרי עם העני אינו עוכר את העני בזה רק עוכר את שארו כי יענש על היותו אכזרי. אי נמי אמר פתוח תפתח את ידך לעניים ולאביונים לפי שבודאי יגיעו בניך למדה זו שיהיו עניים כי גלגל הוא שחוזר בעולם ואם לא בניך יהיו בני בניך ואז כמו שרחמת אתה על העניים ירחמו על בניך ויפתחו ידיהם להם כמובא בגמרא שאמר רבי פלוני לאשתו שתתן לעניים כדי שיתנו לבניה אחריה כי גלגל הוא שחוזר בעולם. וז"ש יהי ביתך פתוח לרוחה ומניה יתזנו ויתפרנסו העניים כי לסוף ימשך הזמן ויהיו עניים בני ביתך ואם אתה תרחם ירחמו גם עליהם כי מדה כנגד מדה לא בטלה:
ואפשר עוד כי מה שאמר יהי ביתך פתוח לרוחה אינו אזהרה אלא שכר שימשך לו אם יהיו עניים מצויים תמיד בביתו וז"ש יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיה לך הצלחה וריוח וביתך יהיה מלא כל טוב אם תעשה את הדבר הזה שיהיו עניים בני ביתך מצויים תמיד בביתך כבני בית בגלל הדבר הזה יברכך ה' ויהיה ביתך פתוח לקבל הברכה העליונה. וקרוב לזה אמר שע"ה עשיר ברשים ימשול ועבד לוה לאיש מלוה כלו' העשיר בעבור הצדקה שעושה עם הרשים בעבורם ועל ידם יבא לו ממשלה כי בגלל הדבר הזה יברכהו ה'. וכן עבד לוה לאיש מלוה כלומר הלוה במה שהולך ללוות מן המלוה הו"ל כאילו בזה הוא עושה לו עבדות למלוה לפי שבסבת זה מתברך. ואפשר עוד שאמר יהי ביתך פתוח לרוחה לכל העולם בין לעניים בין לעשירים ולא שיהיו בצמצום דוקא לעניים ולא לעשירים רק יהיה פתוח לרוחה לכל העולם בין לעניים בין לעשירים ובזה כשיבאו עניים לאכול בביתך לא יתביישו ויאכלו כמו אם היו בני בית ממש שאם אין אתה מכניס לאכול בביתך אלא עניים כשהעני יאכל בביתך יתבייש כי יודע שלא קראת אותו לאכול אלא מפני שהוא עני אבל כשמכירים בך שאתה מכניס גם העשירים העני לא יתבייש שאומר שדרכך לעשות חסד עם הכל ולא בעבור עניו קראת אותו שיהיו עניים כבני ביתך ממש ולא יתבוששו:
וה"ר יהודה לירמא ז"ל פי' עם מה שפי' הרמב"ם ז"ל יהי ביתך פתוח לרוחה שיהא לך שער פתוח בדרך הולכי דרכים שכל הולך בדרך שיצטרך לדבר או ירעב או יצמא יכנס לביתך. ועם זה פי' הוא ויהיו עניים בני ביתך כי אע"פ שמצד פתיחת ביתך לרוחה יתהוה לך שירגילו עצמם העניים ליכנס לביתך כ"כ פעמים עד שיקראו בני ביתך ותצטרך להוציא עליהם הוצאה מרובה לא תחוש על כך עכ"ל:
אמר עוד ואל תרבה שיחה עם האשה. הר"י אברבנאל ז"ל פי' כי סמך לזה ואל תרבה שיחה עם האשה לפי שכבר יקרה שיבואו בכלל העניים והאורחים לביתו נשים עניות ולכן הזהירו שלא ירבה שיחה עמהן פן יחם לבבו מתוך שיחתן ויבא לידי זמה. ונתן טעם לזה לפי שחז"ל אמרו אפי' באשתו לא ירבה שיחה כדי שלא יבא לידי הרהור יותר מדאי ק"ו באשת חבירו. וזה מצינו שאמרו חז"ל שלא יהיו מצוים אצל נשותיהם כתרנגולים וכו'. עוד אמרו שיחה מביאה לידי הרהור הרהור מביא לידי תאוה וכו' וכל זה באשתוי ק"ו באשת חבירו עכ"ל. ועוד פי' הרב הנזכר לפי שהנשים בטבעם הם נוטות אל הכילות ותרע עיניהן במתנות העניים והכנסת האורחים אשר זכר ולכן הזהירו שבענין הצדקה והגמילות חסדים לא ירבה שיחה עם האשה. ואמר האשה בה"א הידיעה לרמוז אל היושבת אצלו ושוכבת חיקו ר"ל שלא יקח עצת אשתו בענין הצדקה כי היא תמיד תמנענו ולכן פירשו באמרם אל תרבה שיחה עם האשה שלא אמרו על אשת איש אחר או פנויה רק שבאשתו אמרו ועל ענין הצדקה וכמ"ש מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה שלו ונוטל עצתה בענינים של צדקה ומצות כאלו גורם רעה לעצמו כי גם בדברים אחרים תשתרר עליו גם השתרר בראותה כי אינו זז מעצתה ובוטל מדברי תורה ומצותיה וסופו יורש גיהנם להיותו בטל מדברי התורה עד כאן:
ואני הכותב נראה לי סעד לזה ממה שאז"ל קמח סולת מכאן שהאשה עינה צרה באורחין. ופירוש הדברים שאפשר שהרגישו מאי קמח סולת או היה קמח או היה סולת ומכאן דקדקו מכאן שהאשה עינה צרה באורחים ולכן לא רצה בתחלה לומר לה שלשה סאין סולת אולי תרע עינה ולא תרצה על כן בתחלה אמר לה קמח שאינו שוה כל כך ואינו פיזור כ"כ וכשנתרצתה בקמח אז עלה מדרגה אחרת ואמר לה שיהיה מסולת באופן שעלה ממדרגה למדרגה לפי שהאשה עינה צרה באורחים:
ואפשר לי לומר שזכר בכאן ואל תרבה שיחה עם האשה לפי שלפעמים האדם נמנע מלהכניס אורחים משום שהוא רוצה לעולם להיות עם אשתו ולדבר עמה ואם יבאו אורחים לתוך ביתו לא יוכל לעשות כן להאריך דברים עמה לז"א אל תרבה שיחה עם האשה לא יהיה לך מדה זו כי רעה היא ובכן תוכל להביא אורחים בביתך ולא תמנע. ולפי שגם לפעמים ימנע מלהכניס האורחים משום האורחים עצמם שלא יתנו עיניהם באשתו ולא יאריכו עמה דברים לז"א באשתו אמרו כמדבר אל האורח הבא אל ביתו ונותן לו עצה טובה ואומר לו ראה גם ראה כי באשתו אמרו כאומר כי צוו לבעל האשה שלא ירבה שיחה באשתו ק"ו באשת חבירו ולכן ראוי הוא לך שתשא אתה ק"ו בעצמך ותאמר שאם הוא באשתו אמרו לו שלא יאריך דברים ק"ו לאורח שלא ידבר עם אשת בעל הבית והיא אשת חבירו. ובאלו השני מוסרים אחד לבעל הבית וא' לאורח יהיה סיבה שלא ימנע מלהכניס אורחים ולהיות ביתו פתוח לרוחה. ואף גם זאת כי הוא משמרת שלא יכשל באשת איש כי חייב האדם לעשות משמרת למשמרת וכמ"ש דהע"ה לפעולות אדם בדבר שפתיך הכונה שדוד בא לתקן את אשר עותו וזהו אומרו לפעולות אדם שחטא בדבר שפתיך שהיא אותה המצוה שצוית אותו ועבר עליה ולכן אני מאד נזהר ועושה משמרת למשמרתך וז"ש אני שמרתי ארחות פריץ כלומר אני עשיתי משמרת וגדר וסייג לארחות פריץ:
ואפשר עוד שמה שאמר באשתו אמרו וכו' רבינו הקדוש מסדר המשנה קאמר לה שהוקשה לו בדברי יוסי בן יוחנן מה הוא זה שאמר ואל תרבה שיחה ואם מדבר באשת חבירו אפי' שיחה קלה אסור כ"ש ריבוי דברים ולזה השיב ופירש כי כוונת אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ולכן אמר אל תרבה. אמנם באשת חבירו ק"ו הוא שאסור. ואמר מכאן אמרו חכמים כל זמן בין בהיות אשתו טהורה בין בהיותה בימי טומאתה אין ראוי להרבות דבורו עמה כי אם היא נדה וטמאה הדבור מביא לידי תאוה והתאוה לידי מעשה ואין לך רעה גדולה מזו וז"ש גורם רעה לעצמו. ואם היא טהורה יותר טוב היה שהזמן ההוא שיושב ובטל בשיחה בטלה יהיה עוסק בדברי תורה וז"ש ובוטל מדברי תורה כשמרבה שיחה באשתו טהורה, באופן כי שניהם שוים לרעה כי סופו יורש גיהנם, ומלת וסופו יראה שגורם לו להיות מאותם שיורדים ואינם עולים וזהו וסופו כי סוף יהיה בגיהנם ויהיה לו ירושה מאותם שנאמר בהם והיו דראון לכל בשר. גם אפשר שאמר גורם רעה לעצמו כלומר גורם ללילית הרשעה שתדבק עמו כי המהרהר ביום בא לידי קרי בלילה. ורבינו יונה ז"ל כתב כל המרבה שיחה וכו'. כלומר גורם שיצרו הרע יתגבר עליו שנקרא רע וכמו שאז"ל גדול יצה"ר שהקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו וזה האיש המשיך וגרם הרע על עצמו על ידי השיחה עם האשה, כי אף שפעמים הרע מתגבר על שאר בני אדם הם לא גרמו ולא מגרמת עצמם תפתח עליהם הרעה אבל זה הוא גורם לעצמו ובוטל מדברי תורה שאף אם יעסוק בתורה לא תתקיים בידו כי הן שני דברים שאין הלב סובלן כאחד, וסופו יורש גיהנם דכיון שמרבה דברים עם האשה בודאי יבא לידי עבירה וירד שאולה וז"ש שלמה ע"ה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים ביען כי המות יסירהו מחיי העוה"ז והאשה תסיר איתו מחיי העוה"ב אשר היא מצודים כי מיד בהביטו באשה נלכד במצודתה ואף אם הוא לא ילכד ולא יחשוק אותה היא תחשוק אותו בלבה וז"ש וחרמים לבה כי בהכרח נתפש ברשת כיון שהיא חשקה בו בלבה הרי לבה הוא רשת ללכוד אותו כי היא תרגילנו לעבירות ואם נגע בידיה הרי הוא בבית האסורים ממש וז"ש ואסורים ידיה ובהכרח יבא לידי עבירה ושוב אין לו תקנה ולכן טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה עכ"ל:
וה"ר אפרים ז"ל כתב באשתו אמרו, רבינו הקדוש מפרש כן, מכאן אמרו חכמים הבאים אחריו הוסיפו על דבריו. גורם רעה לעצמו שאם הלך לבית הכנסת ולא נהגו בו כבוד אם יספר לאשתו הוא מבזה את עצמו שאף היא תבזה אותו בלבה עכ"ל:
וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב ויהיו עניים בני ביתך כלומר שתתמיד בהכנסת אורחים כל כך עד שכל שיחתן של עניים לא יהיה אלא בעניני ביתך שידמה להם כאלו הם בני ביתך וכשפוגעין זה את זה זה אומר מהיכן אתה בא מביתו של פלוני ואתה לאן אתה הולך לביתו של פלוני. אי נמי שיהיו בני ביתך עניים ונכנעים לפני האורחים העניים ומאספים את העניים לביתך בפיוס דברים שתהיה אתה ענותן ובני ביתך ענותנים וכן בכל דבר שיהיו ענוים בכל דבר ולכל אדם ויהיו לעולם נוחין לכל הבריות וענוה מצויה בהם לעולם:
אל תרבה שיחה עם האשה מלת שיחה נאמר על הדבור לבטלה שאין בו צורך כלל וכן אמרו שיחה בטלה וכן אמרו שיחתן של ת"ח צריכה תלמוד והוא אצלי מה שהיה מייחס דוד המלך ע"ה על עצמו תמיד זאת המלה אפי' בד"ת כענין שאמר עבדך ישיח בחוקיך כל היום היא שיחתי ורבים כאלה, שלרוב ענותנותו היה משפיל עצמו עד שהיה קירא הגייתו בתורה שיחה לומר שהוא חסר הידיעה בעניניו ושאין עיקר בדבריו רק כשיחה שאינה עיקר. והזהירו שלא ירבה שיחה בטלה עם האשה אבל לדבר עמה בעניני צרכי הבית בזה לא הזהירו כי אז אינו גורם רעה לעצמו כי המחשבה טרודה בצורך העצה עכ"ל:
וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב ויהיו עניים בני ביתך הזהיר כי יתן לעניים ולא לעשירים כי הנותן לעשיר עליו נאמר נותן לעשיר אך למחסור ופי' הפסוק כך הוא עושק דל להרבות לעצמו ממון הוא שוה בשוה לנותן לעשיר שלא ימשך אליו תועלת כלל כי העשיר יבזה מתנתו ולא ישאר בידו רק החסרון עכ"ל:
ואולי פירוש הפסוק הוא באופן אחר כי מי שעושק לדל הוא חושב שגוזל אותו ואדרבא העושק הזה הוא סיבה להרבות לו לדל ממון רב כי ירחמו עליו מן השמים בראות האכזריות של העושק לדל כי לא די לו דלותו אלא שעשקו וחמדו מה שהיה לו וזהו סיבה להרבות לו לעני עושר רב והנותן צדקה לעשיר הוא להיפך כי הוא חושב שנותן לו ואדרבה במה שנותן לו הוא מחסרו כי יאמרו עליו בשמים הנה זה היה עשיר ולא היה צריך ליטול ונטל סוף היא ראוי שיבא לידי מדה זו שיחסר ממונו ויבא לידי עניות וז"ש נותן לעשיר אך למחסור כלומר היא סבה שיבא לידי מחסור ועל כן הזהיר התנא בפי' ויהיו עניים בני ביתך וכו':
ואל תרבה שיחה עם האשה כתב הרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כי הדבור מביא לידי הרהור והרהור לידי תאוה ותאוה לידי אהבה ואהבה לידי מעשה וז"ש כי בעד אשה זונה כדי להשיגה תתן לה עד ככר לחם שיש לך לאכול כ"כ ינצחך יצר האהבה שאם תשאל אליך מזון פיך שאין זולתו תמלא משאלה. ואשת כלומר ובעד אשת אפי' תשאלך איש נכבד להמיתו שיש לו נפש יקרה תצודנו ותמיתנו וזה להורות איך יגדל החשק שיעשה מעשים אשר לא יעשו בעדה ומלת אשת אינו סמיך כמו נפל אשת וגו' עכ"ל. ואצלי פי' הכתוב הוא להודיע כי כפי גודל העבירה ואיכותה כך גודל איכות התאוה להשיגה ולכן בעד אשה זונה שהיא אשה מופקרת פנויה שאין איסורה שוה לאיסור אשת איש כדי להשיגה יאבד הונו עד שלא ישאר לו רק ככר לחם להשיב את נפשו כי רועה זונות יאבד הון אמנם אין כאן סכנה של מיתה כי אינו חייב מיתה עליה אמנם האשת איש הנפש שהיא יקרה וחשובה וכל חפצים לא ישוו בה תצוד אותה האשת איש ותמיתנו כי האדם כדי להשיג לבעול אשת איש משים נפשו בכפו כי אפשר שיודע הדבר לבעל ויהרוג אותו או ב"ד הורגין אותו באופן שהאשת איש נפש יקרה תצוד ולכן הזהיר התנא על האשת איש מדין ק"ו כאומרו באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו וכו':
הרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב ואל תרבה שיחה עם האשה שרוב שיחות הם בענין התשמיש. וגם הרבה חלאים באים לאדם בריבוי התשמיש וכן פירשתי ראה חיים עם אשה אשר אהבת כלומר אע"פ שאתה אוהב אותה בחר החיים לגופך יותר על אהבתה ואל תתן לנשים חילך ומלת ראה הוי מלשון נראין דברי אדמון ולכן תקנו רז"ל עונה לכל אדם כפי מלאכתו וזש"ה ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו' ובעמלך שאתה עמל תחת השמש כפי העמל יהיה תשמיש עכ"ל:
וה"ר ברוך ן' מלך כתב ויהיו עניים בני ביתך כלומר אפי' ידך משגת כלכלם במשפט ולא בהרוחה שאם יהיו עניים כבר הם למודים ולא יבואו להצטרך לבריות ויתביישו, אי נמי במקום עניים שכירים יהיו בני ביתך ולא תביא שכירים מבחוץ שמא אינם הגונים ויפסידך אלא בני ביתך יעשו צרכי ביתך וייטב לך עכ"ל:
וה"ר משה אלשקאר ז"ל פירש יהי ביתך פתוח לרוחה שכל מי שיצטרך לשום אדם יבא לביתך ויפיק רצונו.
ויהיו עניים בני ביתך שאם יבא לשאול מה שצריך ישאל ולא יתבייש וכאלו הוא מאנשי ביתך. עוד יש לומר שאם יהיה לך פת חטים ופת שעורים יאכלו בני ביתך השעורים והעניים יאכלו החטים. ואל תרבה שיחה עם האשה כלומר שאם יבאו אורחים אל תקח רשות מאשתך לפי שאינה רוצה באורחין וכמ"ש איוב בחוץ לא ילין גר ועוד אמר אם לא אמרו מתי אהלי מי יתן מבשרו לא נשבע שכל כך היו שונאים אותו עד שהיו אומרים מי יתן לנו מבשר איוב ואע"פ שנאכל הרבה ממנו לא נשבע כלומר לא היינו שבעים. או יתכן שאמר מי יתן מבשרו וגו' כלומר מהבשר שהוא מביא אין אנו שבעין ממנו מצד האורחים שהוא מביא לנו ואוכלים הכל. או אפשר אף שאתה מחוייב לפייס לעני בדברים כמ"ש הכתוב ותפק לרעב נפשך אם אשה ענייה היא לא תרבה עמה שיחה. או אפשר שאף אם מצווה האדם לפייס את אשתו בשעת תשמיש יהיה במיעוט. דברים ולא בריבוי כי מגיד לאדם מה שחו:
