משתמש:Roxette5/משנה ברורה/10

קטע זמני

סימן תרכה

סעיף א

(א) כי בסוכות הושבתי וכו' הם ענני כבוד וכו' - ודוגמא לזה ציונו לעשות סוכות כדי שנזכור נוראותיו ונפלאותיו ואע"פ שיצאנו ממצרים בחודש ניסן לא ציונו לעשות סוכות באותו זמן לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכות לצל ולא היתה ניכרת עשייתינו שהם במצות הש"י ולכן ציוה אותנו שנעשה בחודש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו לביתו ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה בזה מראה שהוא עושה לשם מצות הש"י [טור]. וכתבו האחרונים שיכוין בישיבתה שצונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים וגם זכר לענני כבוד שהקיפן אז עלינו להגן עלינו מן השרב והשמש. וכל זה לצאת ידי המצוה כתקונה הא דיעבד יוצא כל שכיון לצאת לבד [פמ"ג]:

(ב) ומצוה לתקן הסוכה מיד וכו' - אף דכבר כתבו לעיל בסוף סימן תרכ"ד התם בלילה התחלה בעלמא ולמחרת מתקן כולה אם אפשר גם שם איירי לענין מדקדק במעשיו יתחיל דבר מה בסוכה מיד בלילה ומי שאין מדקדק עכ"פ ביום המחרת אחר יציאה מביהכ"נ יתחיל ויגמור כולה אם אפשר ואפילו הוא ע"ש עד חצות ואחר זה י"ל דאסור [פמ"ג]:

סימן תרכו

סעיף א

(א) תחת בית וכו' - דבעינן שתהא הסוכה תחת אויר השמים דכתיב בסכת תשבו חסר וי"ו דהיינו באחת [שלא יסוכך עליה בשני קירוין] ולא בסוכה שתחת סוכה או תחת הבית או אילן וביתו גופא אף אם ירצה לישב בה בחג לשם סוכה פסול דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה ואילן פסול שיהא הוא הסוכך על דפנות הסוכה משום דמחובר הוא:

(ב) בכל ענין - ר"ל אפילו אם השפיל הענפים למטה ועירבן עם סכך הסוכה וסכך הסוכה רבה עליהם ואינו ניכר אפ"ה פסול דאף שהסוכה צילתה מרובה מחמתה כיון שהאילן ג"כ צילתו מרובה מחמתו א"כ אין סכך הסוכה מועיל כלום [ב"ח]:

(ג) אבל אם האילן חמתו מרובה מצילתו וכו' - דאז הצל כמו שאינו ולא מקרי סוכה שתחת האילן:

(ד) אבל אם אין וכו' אלא ע"י האילן - ר"ל וסכך האילן הלא פסול הוא דהוא מחובר ואין יכול לצרפו לסכך כשר להכשיר הסוכה:

(ה) צריך שישפיל וכו' - וזה אפי' לכתחלה מותר ואפילו אם עשה הסוכה בחוה"מ. ולא שייך בזה לומר אין מבטלין איסור לכתחלה:

(ו) מכוונים כנגד סכך הכשר פסולה - ס"ל שכל מה שהוא תחת האילן כמאן דליתא דמיא שאינו משמש כלום כיון שהעליון מיצל עליו וא"כ מן הסכך הנשאר הוא רק חמתו מרובה מצילתו ועם הסכך של האילן אינו יכול להצטרף אף שיהיה עי"ז צילתה מרובה מחמתה דהא סכך פסול הוא:

(ז) מיהו אם השפיל הענפים וכו' - ובזה מהני אפילו אם אין הסוכה צילתה מרובה מחמתה בלא האילן וכמו לדעה א' [ב"ח וכמה אחרונים] ולכן סיים הרמ"א שאינן ניכרין דאם היה סכך הסוכה בעצמה צילתה מרובה מחמתה אפילו ניכרין שרי לפי מה שכתבנו לקמיה וי"א דלדעה אחרונה זו לא מהני אפילו בשהשפיל אא"כ סכך הסוכה צילתה מרובה מחמתה בלא האילן ולמעשה נכון להחמיר כוותייהו:

(ח) שאינן ניכרין - ואם היה צילתה מרובה מחמתה אפילו היו ניכרים או היו מונחים זה ע"ג זה ממש שרי כיון שהם מרובים מסכך האילן ויש חולקין ע"ז:

(ט) מקרי עירוב וכשר - והיינו כשהיה הסכך הכשר מרובה על הפסול ואם היו מונחין על הסוכה כאו"א בפני עצמו ואינן מעורבין כלל אלא זה בצד זה א"צ שיהיה בכשר רוב כנגד הפסול אלא אפילו אם הם מחצה על מחצה גם כן הסוכה כשרה דהוא הלכה למשה מסיני אלא מפני שא"א לצמצם יש להעדיף מעט כמו שיתבאר בסימן תרל"א ס"ח ע"ש:

(י) אבל אם הענפים וכו' - ומיירי שמן הענפים לא יהיה צל הרבה וחמתה מרובה מצילתה:

(יא) שאפילו ינטל נגד האילן וכו' - ומשמע מן הפוסקים דחשבינן לסכך שכנגד האילן כסכך פסול וע"כ אין להכשיר אא"כ הוא פחות מארבעה טפחים בסוכה גדולה או פחות מג"ט בקטנה:

(יב) שאפילו אם ינטל האילן וכו' - ר"ל דלא תיקשי מאי הוי אם הענפים כנגד האויר הלא עכ"פ מסככים האילן והסכך על הסוכה ולזה אמר שאפילו אם ינטל וכו' היינו דלא הועיל האילן כלום דבלאו צל דידיה יש צילתה מרובה מחמתה מן הסכך גופא ולאפוקי מן ענפי האילן לא הוי כ"א חמתה מרובה מצילתה וכנ"ל בסק"י:

סעיף ב

(יג) אם קצץ וכו' - ר"ל אף שמתחלה הדלה האילן על הסוכה לסכך בו והוי סכך פסול דמחובר הוא לא מקרי זה תעשה ולא מן העשוי כיון שלבסוף קצצו לשם סיכוך הוי עשייה מחדש וכשר אפילו אין שם שום סכך אחר ומ"מ בקציצה לבד לא מקרי עשייה גמורה כיון שלא קצצן קודם שהדלה וע"כ צריך לנענע ג"כ אחר הקציצה שנמצא כאלו אותה שעה מניחם במקומותיהם:

(יד) ומניחו - לשם צל וא"צ להניחו לשם סוכה. אם תחב יחור של אילן בארץ עם ענפים ועלים הרבה לשם צל על הסוכה כשר ואם שלא לשם צל וכשהגיע זמן סוכה כיוון שיהיה לשם צל פסול משום תעשה ולא מן העשוי ואם השריש אפילו תחבו לשם צל פסול משום מחובר [פמ"ג]:

(טו) ולא מיקרי תעשה וכו' - ר"ל דבזה א"צ לנענע הסכך מחדש ודע דבדין זה מודים כו"ע (היינו אף המחמירים וחולקין על הא דס"ג בהג"ה כמבואר שם מודים בדין זה להקל כמבואר בב"ח ובמ"א עיי"ש):

סעיף ג

(טז) העצים הדקים - שקורין לאטי"ש:

(יז) כשרה - ואפילו לישב תחת העצים עצמן אע"פ שהם סכך פסול שהרי לא נקבעו בגג לשם צל אלא כדי לתת עליהם הרעפים מ"מ כיון שעשה מעשה והסיר הרעפים לשם עשיית סוכה לצל הרי זה כאלו עשה מעשה בגוף העצים והתקינם לשם סוכה ונתכשרו [אבל אם לא הסיר הרעפים כדי לעשות שם סוכה אלא כך היתה מקודם בנויה בלא גג כיון שלא עשה שום מעשה בגג לשם עשיית סוכה לצל א"כ העצים או הקורות הן סכך פסול ממש ודינו כמ"ש ס"א גבי אילן והיינו שכל שאין הסכך כשר רבה כ"כ עד שאם ינטל ממנו כשיעור העצים הדקים המיצל עליהם יהיה עדיין צל הסוכה מרובה מחמתה פסול] ויש מאחרונים שמחמירין בזה וסוברין דבכל גווני בעינן שאפילו אם ינטל נגד העצים ישאר צילתה מרובה מחמתה אכן באמת בסתם סוכות כמו שלנו שרגילין לכסות כל הסוכה בודאי בכל גווני ישאר צילתה מרובה מחמתה וכשר אכן כדי לצאת ידי כל הספיקות יראה שיהיה ריוח בין העצים הדקים בין אחד לחבירו כשיעור ג' טפחים. וכל זה דוקא כשעושה סוכה למטה תחת הגג אבל אם מסכך ע"ג הלאטע"ש אע"פ שהן סמוכין זה לזה בפחות משלשה טפחים הרי זו כשרה ואין אומרים כאן לבוד שיצטרפו כל העצים ויהיו נחשבין כעץ אחד רחב מסכך הפסול יותר מד"ט שהוא פוסל הסוכה כמבואר בסימן תרל"ב כיון שסכך כשר מונח ביניהם אין מצטרפין:

(יח) תחת הגגות העשויות וכו' - ר"ל אפילו בעוד שהן סגורות ולא מקרי תעשה ולא מן העשוי כנ"ל בס"ב בהג"ה. ודע דדעת הב"ח להחמיר בזה שצריך לפתוח דלתות הגג קודם שמסכך וכן הסכים המ"א וא"ר וש"א ואם שכח והניח הסכך בעוד שהיו הגגות סגורים צריך לפתוח הגגות ולנענע כל הסכך דהיינו שיגביה כל עץ לבדו ויחזור ויניחנו לשם צל ושוב יגביה עץ חבירו ויניחו וכן כולם ואם סיכך על התקרה ואח"כ הסיר התקרה פסול לכו"ע מפני שלא היה שם סוכה על הסכך שעל התקרה מתחלה כיון שלא היו כאן דפנות ולכן לא מהני הסרת התקרה להכשיר הסוכה:

(יט) ולחזור ולפתחן - וזה מותר אפילו לדעת המחמירין הנ"ל כיון שנעשה מתחלה בהכשר דהיינו שפתח הגג קודם שסיכך דאף שבעת שהיא סגורה מקרי הסוכה פסולה וכמו שכתב הרמ"א בסוף דבריו מ"מ אין זה בכלל תעשה ולא מן העשוי דהוי דומה כאלו פירס עליה סדין וחוזר ונוטלה:

(כ) צירים וכו' - דהוי כפתח. ובאין להם ציר שרי ע"י עכו"ם. ואם היה כל השנה קבועין במסמרים שפתיחתן אסור מן התורה ושכח לפתחן עד כניסת יו"ט אם שרי לפתחן ע"י עכו"ם באין לו סוכה אחרת בליל יו"ט ראשון משום שבות במקום מצוה וכן אם מותר לומר לנכרי שיסכך לו סוכה ביו"ט באין לו אחרת מסתפק הפמ"ג וסיים להורות היתר חלילה לי וצ"ע בכל זה עכ"ל ועיין בבכורי יעקב מש"כ בזה ואם הוא עדיין בין השמשות נראה דבודאי יש להקל בזה ע"י עכו"ם:

(כא) שלא ישב וכו' - דהוי כיושב בסוכה שנבנית תוך הבית [הגר"א]. וצריך ליזהר שיהיו הגגות נפתחים היטב לעמוד בגובה בשוה עם הדפנות ולא יהיו מוטין קצת על הסכך שאם יהיו מוטין קצת אף שלא יהיה שיעור גדול שתפסל הסוכה מחמת זה מ"מ יהיה צריך ליזהר שלא ישב במקום הזה שהגג משופע ומוטה על הסכך. כתב הפמ"ג בס"ס תרמ"ד מזוזה בסוכה פטור ומשמע חדר של כל השנה שדר בו תמיד ובסוכה מסיר הגג אפ"ה בסוכות פטורה דבשבעה ימים לאו קבע מקרי. ומי שיש לו שני חדרים זה לפנים מזה אם הולך מחדרו לסוכה פתח הסוכה צריך מזוזה משום חדרו ואם הולך מסוכה לחדרו בענין שהפתח הוא מחדר הסוכה י"ל שחייב הוא במזוזה בפתח בסוכה הפתוח לר"ה וכדומה דהוי כבית שער:

סימן תרכז

סעיף א

(א) צריך לישב וכו' - הקדים בזה כדי לידע הטעם בישן תחת המטה דלא יצא שאינו ישן בצל הסוכה אלא בצל אוהל:

(ב) הישן וכו' - דעיקר ישיבת הסוכה הוא אכילה שתיה ושינה:

(ג) גבוה עשרה טפחים - מן הארץ עד תחתית המטה גבוה י"ט דע"י שיש תחת המטה אויר י"ט חשיב כאוהל ומפסיק בין הסוכה ואפילו דפנות המטה קצרים מאוד שאין להם אפילו רוחב טפח מ"מ שם אוהל עליה:

סעיף ב

(ד) תחת הכילה - הם סדינים הפרוסים סביבות המטה על ארבעה קונדיסין והמטה באמצעה:

(ה) אם אינה גבוה עשרה טפחים וכו' - אינו חשיב אוהל בפני עצמו. והעשרה טפחים מודדין מארעא אע"פ שאין י"ט מן המטה ולמעלה:

(ו) או שאין לה גג רחב טפח - עיין במ"א דאפי' באופן זה אם יש בפחות מג"ט סמוך לגג רוחב טפח דהיינו לאחר שירדה מן הכלונס מכאן ומכאן ונתרחבו טפח אין שם מן טפח זה עד הכלונס ג"ט אסור לישן תחתיו לפי שכל פחות מן ג"ט הוא כלבוד וכאלו יש בגגה רוחב טפח ועי"ז שוב נקרא בשם אוהל ונמצא אוהל מפסיק בינו לסכך. עוד כתבו בשם האגודה דאפילו אם אין לה גג רוחב טפח אינו מותר רק כשהסדינים מגיעים לארץ דאם יש אויר הפסק בינם לארץ אפילו רק כשיעור טפח אסור:

סעיף ג

(ז) העצים היוצאים וכו' - זהו מקרי במשנה קינופות והוא קבוע מאוד ע"כ פוסל אף בפחות מעשרה טפחים ומש"כ אח"כ אבל אם אחד יוצא וכו' זהו נקרא נקליטין. ושלשה דינים יש כאן. כילה וקינופות ונקליטין כילה דלא קביעא לא מיתסרא אלא בתרתי לריעותא שיש לה גג וגבוה עשרה. וקינופות דקביעא מיתסרא אף שאינה גבוה עשרה כיון שעכ"פ יש לה גג [ועיין בפמ"ג שמצדד דהוא מן התורה] ונקליטין אף דלא קביעא כ"כ כקינופות מ"מ קביעי יותר מכילה לכך מיתסרא ג"כ עכ"פ מדרבנן בחדא לריעותא דהיינו כשגבוהים עשרה אע"פ שאין לה גג וזהו לדעה ראשונה ודעה שניה ס"ל דאפילו מדרבנן לא אסרו כיון שאין לה גג דאוהל משופע לא מקרי אוהל כלל:

(ח) אפילו אם אינם גבוהים עשרה - היינו מן המטה ולמעלה והטעם שהחמירו בזה משום דקביעי בחוזק כמש"כ ואע"ג דמטה ג"כ קבוע מ"מ אינה עשויה לישן תחתיה אלא על גבה לכך לא חשיבה אהל להפסיק כ"א בשגבוה עשרה:

סעיף ד

(ט) פירס סדין וכו' - וה"ה אם עיטרה בשאר מינים שאין מסככין בהם כגון שתלה תחת הסכך כולו מיני אוכלים וכלים נאים כדי לנאותה:

(י) כשרה - דבטלים הם לגבי הסכך ומותר אפי' לישב תחתיהן:

(יא) ואם הוא רחוק ד"ט וכו' - דכיון שרחוקים ד"ט מן הסכך חשיבי באפי נפשייהו ולא בטלי גבי סיכוך ונמצא שאינו יושב בצל סוכה אלא בצל נויי סוכה ואפילו אם אותן הנויין חמתן מרובה מצילתן ג"כ אסור ויש שמקילין בשהיה חמתן מרובה מצילתן:

(יב) פסולה - היינו כשיש בהן שיעור ד' טפחים דהוא כשאר סכך פסול ששיעורו הוא בזה כדלקמן בסי' תרל"ב ואם הוא באמצע פוסל כל הסוכה מטעם זה כמבואר שם:

(יג) ואם אינו לנוי וכו' - עיין בבה"ל:

(יד) אע"פ שהוא בתוך ארבעה טפחים - וה"ה אפילו אינו מופלג מן הסכך טפח אלא נקט ד' איידי דרישא:

(טו) ויש ליזהר וכו' - ר"ל אף דמדינא אין לאסור רק ברוחב ד"ט וכנ"ל מ"מ יש ליזהר לכתחלה אפילו אינו רחב ד' טפחים שיש לחוש שמא יעשה נוי הרבה עד שיהא בהן שיעור זה וישב תחתיו ולפ"ז אין לתלות פירות או כלים וכדומה דבר שפסול לסכך בהן אפילו לנוי אלא בתוך ד"ט לסכך. ומ"מ לענין תליית מנורות בסוכה נגד השלחן א"צ להחמיר שיהיו בתוך ד"ט ואדרבה יותר טוב ונכון להרחיקן מן הסכך כל מה שיוכל:

סימן תרכח

סעיף א

(א) והתחתונה פסולה - דכתיב בסוכת חסר וי"ו בין כ"ף לתי"ו לשון יחיד ובזה הוא יושב תחת שני סככין:

(ב) שיכולה התחתונה לקבל וכו' - ר"ל שחזקה לקבל הכרים וכסתות שאדם מניחן כדי לישן עליהן ואדם יושב שם ואוכל סעודתו אז היא נקראת בשם סוכה וממילא מיפסלא התחתונה משום סוכה תחת סוכה:

(ג) ואפילו ע"י הדחק - ר"ל שהגג של תחתונה שהיא קרקעיתה של העליונה מתנענעה כשמשתמשין שם:

(ד) ויש ביניהם י"ט - היינו בין סככה של העליונה לקרקעיתה דזהו שיעור הפחות בכל סוכה להכשירה ועי"ז נוכל לקרוא הסוכה שתחתיה בשם סוכה תחת סוכה:

(ה) התחתונה כשירה - אבל העליונה פסולה דלא חזיא אפילו לדירת עראי:

(ו) כהלכתה - דהיינו שהיתה צילתה מרובה מחמתה:

(ז) אפילו וכו' - ואפילו אם העליונה היתה ג"כ צילתה מרובה מחמתה לא מקרי סוכה תחת סוכה כיון שהעליונה אין לה הכשר סוכה [ואם העליונה חמתה מרובה מצילתה אז אפילו התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה התחתונה כשרה דסכך של עליונה כמאן דליתא דמיא]:

(ח) אם העליונה למעלה מכ' - ולא אמרינן מה שכנגד סכך הפסול נחשב כאלו אינו כיון שבעצם אין הסכך הזה סכך פסול אלא שהוא למעלה מעשרים לא מיקרי סכך פסול לפסול כנגדו:

(ט) ומתכשרת ע"י סכך ומתכשרת ע"י סכך העליונה - דהיינו שע"י שניהם היתה צילתה מרובה מחמתה וכשרה התחתונה ואם היתה העליונה בעצמה צילתה מרובה מחמתה אף העליונה כשרה:

סעיף ב

(י) בראש העגלה - אף דמטלטלה ולא קביעא. וע"כ הסוחרים יכולים לעשות סוכה בעגלות שלהם שקורין ביידי"ל ובלבד שיהא בתוכה גבוה י"ט ורוחב ז"ט בלא הגלגלים [ח"א]. אכן צריך שיקשרנה שם בחוזק שתהיה יכולה לעמוד ברוח המצויה בארץ:

(יא) או בראש הספינה - הוא מקום גבהו של ספינה והוא גבוה מאוד והרוח שולטת שם ועוקרתה:

(יב) אם אינה יכולה וכו' - ר"ל שלא קשרה בחוזק כלל שאיזה רוח שיבוא יעקרנה פסולה דאפילו דירת עראי לא הויא:

(יג) אפילו אם אינה יכולה לעמוד וכו' - דרוח מצויה דים הוא כרוח שאינה מצויה דיבשה:

(יד) כשרה - דעכ"פ מכלל דירת עראי לא נפקא. ואפילו בשעה שהולכת על הים:

סעיף ג

(טו) בראש הגמל - היינו שעשה שם הדפנות בין חטוטרותיה וסיכך על גבן:

(טז) בראש האילן - תיקן מושבו בראשו ועשה שם מחיצות וסכך:

(יז) ואין עולין לה - מפני שאסור להשתמש ביו"ט בבע"ח ובמחובר כמ"ש ריש סימן של"ו. ואפילו אם הסוכה היא על הארץ אלא שהקנים של הסכך מסומכין על האילן אסור לעלות לה בשבת ויו"ט גזירה שמא ישתמש בהסכך שיניח שם חפציו או יתלה בו שום דבר ונמצא משתמש על ידי האילן ואפשר דדוקא בימים הראשונים שהיו רגילין להשתמש בסכך להניח ולתלות שם חפציהם אבל עכשיו שאין רגילין בכך אין חוששין לכך ומותר לעלות לתוכה אף בשבת ויו"ט ומ"מ לכתחלה אין לסמוך את הסכך על האילן שאין מעמידין את הסכך לכתחלה אלא בדבר הראוי לסיכוך כמ"ש בסימן תרכ"ט ע"ש הטעם. ואם נעץ קונדסין באילן וסמך הסכך עליהן שרי אף לכתחלה:

(יח) ביו"ט - ואם עבר ועלה ביו"ט יצא ידי חובתו ועיין בפמ"ג שמסופק אם אין לו ביו"ט רק סוכה ע"ג בהמה או אילן אם מותר לו לכתחלה לעלות ע"ש ובבכורי יעקב מסיק דאסור דחכמים פטרוהו ע"ש:

(יט) מקצתה על האילן ומקצתה בדבר אחר - היינו שעשה מקצת קרקעית סוכתו ומקצת דפנותיה על ראש האילן ומקצת קרקעיתה ומקצת דפנותיה על דבר אחר וסיכך על הדפנות אם היא עשויה בענין שאם ינטל האילן תשאר היא עומדת על הדבר אחר ולא תפול וכו':

(כ) עולין לה ביו"ט - היינו בסולם שלא על דרך האילן:

(כא) אין עולין לה ביו"ט - דכיון שסמיכתה על האילן נמצא כשנכנס לתוכה משתמש באילן:

סימן תרכט

סעיף א

(א) צריך שיהיה וכו' - דכתיב חג הסוכות תעשה וגו' באספך מגרנך ומיקבך ודרשינן שיעשה הסוכות ממה שמאסף מפסולת גורן ויקב דהיינו קשין ואשכולות ריקנין הלכך אין מסככין אלא בדבר שצומח מן הארץ והוא עכשיו תלוש ואינו מקבל טומאה דומיא דפסולת גורן ויקב שיש בהם כל הדברים הללו:

(ב) ואינו מקבל טומאה - פי' שאינו ראוי לקבל טומאה:

(ג) אע"פ שגידולו מן הארץ - כלומר שמתגדל על הארץ ולשון מן לאו דוקא:

(ד) מיני מתכות - כגון חתיכות מתכות שלא נעשו מהם שום כלים שעדיין אינם מקבלין טומאה ואף דיסודם ג"כ מן הארץ וה"ה עפר ממש אפ"ה אין מסככין בהם דבעינן דוקא שיהיו צומחין מן הקרקע ולא קרקע ממש:

סעיף ב

(ה) שפודין - של מתכות אבל של עץ אין מקבלין טומאה אפילו מדרבנן כמו חיצים זכרים דס"ג דפשוטי כלי עץ נינהו ומותר לסכך בהן וא"כ דמיירי בשל מתכות הוא משנה שאינה צריכה דהא בלא"ה אין מסככין דהא אינו צומח מן הארץ [מ"א] והאחרונים יישבו קושיתו דמיירי בשל עץ ובראשי השפודין יש קצת ברזל וכה"ג גם העץ מקבל טומאה ע"י הברזל שבראשו אכן כיון דעיקר הסכך הוא מן השפוד שהוא של עץ שהוא צומח מן הארץ וא"צ לברזל לצורך הסכך הו"א דמותר לסכך בו קמ"ל דפסול הואיל ומקבל טומאה ע"י הברזל:

(ו) וארובות המטה - אפילו הם של עץ ואף שאינן מטה שלמה פסולין לסכוך הואיל דממטה שלמה קאתו:

(ז) וכל הכלים - אפילו מידי דמקבל טומאה רק מדרבנן:

(ח) שלא נשאר בהן שיעור וכו' - כיון שפעם אחת היו ראוין לקבלת טומאה גזרו בהן חכמים שלא לסכך בהן לעולם. אכן אותן הכלים שאפילו בשלמותן לא היו מקבלין טומאה אלא מדרבנן אם נשברו מותר לסכך בהן:

סעיף ג

(ט) בחצים שאין להם בית קבול - דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה:

(י) כשירה - ואם היו פעם אחת בברזל פסולים אע"פ שניטלו אח"כ דכיון דפעם אחת היו ראויים לקבל טומאה נשאר שם פסול עליהם וכנ"ל בס"ב קנים הנבראים חלולים אע"פ שיש להן בית קבול אין מקבלין טומאה לפי שלא נעשו לקבלה לפיכך מותר לסכך בהם וכן מותר לסכך בצנור לפי שלא נעשה לקבלה וכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר מקבל טומאה מדרבנן דדמי לבית קיבול. ולפ"ז אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה אפילו נשברה [מ"א וש"א] ועיין בבכורי יעקב דדעתו נוטה דבשעת הדחק יש להקל לסכך כשנשברה כיון דאפילו בעוד שהיא שלמה אין טומאתו אלא מדרבנן אין לגזור בשבורה וכנ"ל בסק"ח:

סעיף ד

(יא) כשלא נידק ולא ניפץ - ר"ל אף דמתחלה נשרו הגבעולין במים מ"מ כיון דעדיין לא נידק בכלל עץ הוא. ומשמע מלשון זה דאם היה נידק אף שלא ניפץ פסול ומסוף דבריו משמע דנידק וניפץ בעינן אבל נידק לחוד לא ועיין בפרישה וביאור הגר"א ומשמע שמצדדים להקל ומ"מ אין להקל אף בנשרו לחוד רק במקום הדחק:

(יב) פסולה - מדרבנן מפני שאין צורתו עומדת עליו ומחזי כאילו אינו מגידולי קרקע ועוד כיון דראוי לתתם לתוך כרים וכסתות ואז יקבלו טומאה וע"כ גם בנעורת שברי גבעולין הננער מן הפשתן אין מסככין בו דגם ממנו ראוי למלא כרים וכסתות. והנה לפי הטעמים האלו אפילו בצמר גפן וקנבוס שאין מטמאין בנגעים אם נידק וניפץ אין מסככין בהם ועוד כתבו טעם מפני דכיון דכבר נידק וניפץ קרוב הוא לטוותו ויקבל טומאה ע"כ גזרו שלא לסכך בו ולפ"ז בצמר גפן וקנבוס דאין מקבל טומאה כלל לא שייך האי גזירה ויש להחמיר:

סעיף ה

(יג) של פשתן - אף שאין מקבלין טומאה שאינם כלי מ"מ נשתנה צורתן ואינו נראה כגידולי קרקע ופשוט דה"ה בחבלים של קנבוס:

סעיף ו

(יד) שאינה ראויה לשכיבה - אין הלשון מדוקדק דאי אינה ראויה כלל אמאי אמרינן דסתמא לשכיבה אלא ר"ל שאינה שאינה ראויה כ"כ וכן הוא בהדיא בטור:

(טו) אם היא קטנה - היינו כדי שכיבה:

(טז) סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה וכו' - פי' דכיון דסתמא לשכיבה היא ראויה לקבל טומאה לכשישכב בה הזב וכיון שכן אף מעתה אינה ראויה לסיכוך שכל הראוי לקבל טומאה אין מסככין בו וכנ"ל:

(יז) דהיינו שרוב וכו' - הנה אם עשאה בפירוש לסיכוך מהני אפילו במקום שאין מנהג מבורר בעיר בזה ולא אתי הרמ"א לאפוקי רק ההיפוך דאם המנהג בעיר לשכיבה לא מהני במה שהוא עושה לסיכוך או שקנאה בפירוש לסיכוך דמי יודע דבר זה ואתו כ"ע לסכוכי בהו. ופעמים שדבר זה מהני גם להקל דהיינו אם עשאה סתמא או שאינו ידוע לן אם עשאה לסיכוך או לשכיבה ורוב בני העיר עושין אותה לסיכוך תלינן שגם הוא עשה לסיכוך:

(יח) אלא א"כ עשאה לשכיבה דהיינו וכו' - אין ר"ל לאפוקי אם היה המנהג לסיכוך אז גם מחשבה דידיה שחשב לשכיבה לא מהני מידי ומותר לסכך דזה אינו דכיון שחשב לשכיבה הרי ירדה לה תורת טומאה ואסור לסכך אלא אתי לאשמועינן דלאו דוקא אם עשאה לשכיבה אלא דה"ה אם מנהג המקום לשכיבה הוי כאלו עשאה בעצמו לשכיבה. ואם אינו ידוע מנהג המקום לכו"ע מותר לסכך בה כ"ז שלא ידעינן שעשאה לשכיבה. ודע דבמקומות הללו כל מחצלת עשויות לשכיבה וא"כ אפילו הוא עשאה לסיכוך ג"כ אין מסככין בם:

(יט) בענין שראויה לקבל - ר"ל כיון שראויה לקבל הרי יש עליה שם כלי ומקבלת טומאה ואין מסככין בה וה"מ בסתמא אז אמרינן דכיון שיש לה שפה מוכח דנעשית לקבלה וממילא מקבלת טומאה אבל אם דעתו בהדיא לסיכוך אע"פ שיש לה שפה אינה מקבלת טומאה וקיבול זה אינו חשיב כלום כיון שאינה עשויה לקבלה ויש מאחרונים שסוברין דכיון שיש לה שפה בכל גווני מקבלת טומאה ואין מסככין בה:

(כ) אפילו אם ניטל שפתה - דומיא דכל שברי כלים שאין מסככין בהם מדרבנן וכנ"ל בס"ב:

(כא) אין מסככין בהם - ר"ל אפילו נעשו לסיכוך שאין מקבלין טומאה גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית שעשוי ממחצלאות ומחצלאות של תקרת הבית פסולין מן התורה שלא הוקבעו שם לשם צל אלא לשם דירה:

סעיף ז

(כב) יש להסתפק אם מותר וכו' - יש מאחרונים שמפרשי דהספק הוא אם מותר לסכך בסולמות [ומיירי שהסולם הוא רחב ארבעה טפחים דסכך פסול אינו פוסל באמצע פחות מד"ט כדלקמן בסימן תרל"ב] ומקום הספק הוא מפני שהוא פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן ויש צד לאיסור כיון דיש נקבים ביריכי הסולם שהשליבות תקועות בהם דמי לבית קיבול ויש מאחרונים שמפרשי דמיירי בסולם שאינו רחב דאי הוה רחב בודאי יש לנו להחמיר דדמי לבית קיבול ואין לסכך בו אלא מקום הספק הוא דהלא עכ"פ בכלל מעמיד הוא ואפשר דיש לנו להחמיר שלא להעמיד בדבר המקבל טומאה שמא יבוא לסכך בו ואע"ג שמעמידין הסכך על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם וכן העתיקו כמה אחרונים לדינא דלכתחלה יש ליזהר שלא להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה אכן בדיעבד או שאין לו שאר דברים קי"ל דמותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כדמוכח בסוף סי' תר"ל:

(כג) ולכן אין לסכך עליו - עיין בד"מ [והעתיקו הגר"א בביאורו] דמיפשט פשיטא ליה דאסור לסכך בו דבית קיבול הוא ומקבל טומאה וממילא בודאי יש להחמיר שלא לסכך על גביו ומכ"ש בסולמות של עגלות או סולם של אבוס הנתון על שתי יתידות ומספוא שם למאכל בהמה בודאי בית קבול גמור הוא ומן התורה טמאין אכן כשאין להסולם נקבים והשליבות תקועין על היריכות במסמרים הם בכלל פשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אף מדרבנן ויש שמחמירין אף בזה משום לא פלוג:

(כד) ואפילו וכו' להחזיקו אסור - דגם זה בכלל מעמיד הוא ומלבד זה עכ"פ סכך פסול הוא:

(כה) שמקבלין טומאת מדרס - ר"ל שראויין לקבל ואפילו הן חדשים שבודאי לא נטמאו עדיין ודע דכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר י"א שמקבל טומאה מדרבנן דדמי לבית קבול וע"כ אין להניח מרא ומגריפה על הסכך להחזיקו או תחת הסכך להעמיד הסכך ואפילו נשברו:

סעיף ח

(כו) לחבר וכו' במסמרות של ברזל - זה מותר לכו"ע אפילו למאן דאוסר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כיון שאין סומך הסכך על המסמורים אלא שמחזיק בהם הכלונסות המעמידים להסכך ומטעם זה ג"כ מותר לקשרם להכלונסאות בבלאות או בחבלים של פשתן ואה"נ דלקשור הסכך עצמו בכלונסאות בחבלים ראוי ליזהר לכתחילה כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה [אחרונים]:

סעיף ט

(כז) מיני אוכלים - היינו מאכל אדם דאלו מאכל בהמה אין מקבל טומאה:

(כח) מקבלין טומאה וכו' - ואפילו אם לא הוכשרו עדיין פסולין:

(כט) ואין מסככין בהם - וכל בושם שאין נאכלין להנאת גופן כ"א לריח ומראה וכדומה מסככין בהן [פמ"ג] ולענין קנמון אף דהפמ"ג מיקל בבכורי יעקב הוכיח דכמין אוכל חשיב דהרי איתא לעיל בסימן ר"ב דמברכין עליו בפה"א:

סעיף י

(ל) אם פסולת מרובה על האוכל וכו' - דין זה הוא כלל והדר פרט דהיינו אם קצרם לאוכל הידים מצטרפים להאוכל ואם קצרם לסיכוך הידים מצטרפים עם הפסולת וכדלקמיה:

(לא) תורת אוכל - מן הדין אין הידים נקרא אוכל רק עד ג"ט אבל מפני שיש ידות שמצטרפות לאוכל אע"פ שגדולות הרבה כתב המ"א שיש להחמיר ולאסור בכל ידות אפילו גדולות הרבה. ולפ"ז יש ליזהר שלא לכסות בקשין של תבואה קודם שנחבטו מן התבואה. והנה הפמ"ג מפקפק קצת אפילו אחר שנחבטו ובבכורי יעקב משיג עליו ומסכים להט"ז לקמן בסי"ח דשרי. ומ"מ צריך ליזהר דשכיח הוא שעדיין נשאר מעט תבואה בשיבולים אפילו אחר שדש אותם ובזה עדיין נשאר על הקש תורת ידות ולכן אם רוצה לסכך בתבן וקש של תבואה טוב שיסיר השבולים מהם [בכוי"ע הנ"ל] ונראה דקשין של מין שבלין הנקצרין במגל דמדינא היד אינו כאוכל רק עד ג"ט אם יש בהשאר יותר מג"ט אין להחמיר אחר שנחבטו:

אין על סעיף יא

סעיף יב

(לב) סיכך בירקות וכו' - ר"ל באיזה מקומות שממהרין לייבש בתוך שבעת ימי החג ולנפול העלין והגבעולין וישאר אויר:

(לג) אע"פ שפסולים לסכך וכו' - דהסעיף זה איירי בירקות שראויים לאכילה ופסולים לסכך בהם והו"א דבשביל זה אין חל עליהם שם פסול אחר קמ"ל דלא אמרינן הכי:

(לד) לפסול בארבעה טפחים - כמבואר בסימן תרל"ב דסכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים ואויר פוסל בין באמצע בין מן הצד בשלשה טפחים:

(לה) אלא כאויר חשיבי וכו' - היינו אפילו קודם שנתייבשו משום דכיון דכאשר נתייבשו מתפוררות ונופלות ואין הסוכה ראויה להתקיים לשבעה ימים גזור רבנן מהשתא. וכתבו הפוסקים דה"ה כשסיכך בירקות שאין ראויין לאכילת אדם דהן מצד עצמן אין מקבלין טומאה וראויין לסכך בהן אך שממהרין לייבש תוך שבעה ג"כ פסולין:

סעיף יג

(לו) המחובר - פי' המחובר מעיקרו כגון גפן ודלעת אבל תלוש ולבסוף חיברו כתב הב"י בסימן תרכ"ו בשם תה"ד דכשר:

(לז) אין מסככין בו - עיין בסימן תרכ"ו ס"ב לענין אם עבר וסיכך בהם ואח"כ קצצו:

סעיף יד

(לח) לכתחלה - ואם עבר וסיכך בהם כשרה לישב בה והיינו אף שיש להם סכך אחר אינו מחוייב לסכך מחדש. ואם היה ריח רע כ"כ שאין דעת האדם סובלתו יש לומר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו:

(לט) שנושרים - ודוקא כשנושרים תמיד אבל אם אינם נושרים אלא בשעת הרוח כשרה:

סעיף טו

(מ) וכן אסור לסכך בחבילה - אף דקאמר וכן היינו דכשם ההיא ענינא דסי"ד אסרו חכמים גם זה אסרו חכמים אבל מ"מ הכא חמירי יותר דאפילו בדיעבד אסור ולא דמי לסי"ד דהנהו לא פסילי אלא משום דלמא שביק להו ונפיק אבל חבילה פסולה דידה הוא משום דחיישינן דלמא עביד סוכה מן העשוי בדיעבד נמי פסלינן ליה ובמדינותינו שמוכרין אגודות ענפי אילנות שקורין יעלניק וקוצצין אותו לפזר בבית אפשר דאין דינם כחבילה כיון דאין דרך להניחן לייבשן דאדרבא כשיתייבשו אין שוין כלום [ח"א]:

(מא) בפיסול - כיון שלא הניחן לצל:

(מב) אינה נקראת חבילה - ר"ל ומותר לסכך בה לכתחלה וא"צ להתיר אותה:

(מג) משני ראשיה - ואם קשרן באמצע הוי אגד דיכולין לטלטלה:

אין על סעיף טז

סעיף יז

(מד) כיון וכו' - ר"ל ואינו דומה להא דאיתא בסימן תרכ"ו ס"ב דאם קצץ האילן העומד ע"ג הסוכה להכשירו ולהיות הוא עצמו מהסכך אינו מועיל עד שינענעו ג"כ ולהניחו לשם סכך דהקציצה לא מקרי עדיין מעשה וה"נ בענינינו ההתרה ע"ז אמר דשאני הכא שאין איסורה בעצם דהא הניח החבילה לשם סכך אלא משום גזירה אסרוה וכדלעיל בסט"ו משא"כ התם דפסולו מדאורייתא משום מחובר בעינן מעשה גמורה דהיינו הנענוע אחר הקציצה ולזה מסיים דחבילה שהניחה לייבשה שפסולו מן התורה דמי ממש להתם וצריך נענוע אחר ההתרה והנענוע הוא שיזיזם ממקומם:

סעיף יח

(מה) שרחבן ארבעה - טפחים שדומין לתקרת הבית וחיישינן שמא ישב תחת תקרת הבית שדר בו כל השנה וההוא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנא ולא בית של כל ימות השנה:

(מו) הפכן על צידן - היינו שלא הטיל רחבן על הסוכה אלא השכיבן על צידן:

(מז) שאין בהם ארבעה - ל"ד ה"ה אפילו הן פחותין מג' והטעם דכיון דיש שם פסול עליהן נעשו כשפודין של מתכות הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן:

(מח) שדומין לכלים - ואע"פ שראויין לישיבה וגם ראויין להשתמש עליהן דהיינו להניח איזה דבר על גבן אעפ"כ אינן מקבלין טומאה כיון שלא יחדן לישיבה ולא לשום תשמיש אלא עומדין לבנין או לסחורה וגם משום גזירת תקרה אין בהן שאין רגילות לסכך הבית בנסרים קצרים שאין רחבן ד"ט:

(מט) ונהגו שלא וכו' - דילמא אתי לסכך בענין שלא יהא מטר יכול לירד שם ויש מהראשונים שכתבו דכהיום מדינא אסור הואיל דבזמן הזה מסככין בתיהם בנסרים שאין בהן ד' טפחים איכא גזירת תקרה ומ"מ יש לחוש גם לטעם הראשון וע"כ הלטי"ש אע"פ שאין בהם גזירת תקרה שאין מסככין בהם בתיהם מ"מ יש לחוש שיסכך כ"כ שלא יהיו הגשמים יורדים בתוכה וכ"ש בשינדלין:

(נ) כלל - כתבו הפוסקים דבשעת הדחק שאין להם במה לסכך מסככין בנסרים אפילו כשיש בהן ד' טפחים וה"ה בכל דבר שאסרו חכמים משום גזירה. אכן לענין ברכה יש דיעות בפוסקים עיין לקמן סימן תרמ"ט ס"ו ובחידושי הרשב"א בענינינו דעתו נוטה דיכול לברך:

סעיף יט

(נא) פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר - עד כאן לשון המשנה ודעת המחבר בדעה א' דמפני החמה הוא כפשטיה שהיתה הסוכה צילתה מרובה מחמתה ופירס עליה הסדין להגן שלא תכנס החמה כלל ומפני הנשר היינו שלא יהיו וכו':

(נב) פסולה - דהא קמסכך ומגין ע"ע בדבר המקבל טומאה:

(נג) לנאותה כשרה - דכיון דהוי צורך סוכה בטיל לגבה. ודוקא כשהיתה הסוכה צילתה מרובה מחמתה וכנ"ל דאל"ה פסולה:

(נד) בתוך ארבעה לסכך - דאם היה מרוחק יותר לא בטיל לגבי הסכך בכל גווני וכדלעיל בסימן תרכ"ז ס"ד:

(נה) וי"א שסוכה וכו' - דעה זו פליגא אדמעיקרא וס"ל דמה דאיתא במשנה פירס עליה סדין מפני החמה וכו' היינו באופן שצייר לקמיה דוקא אבל להגן מן החמה והעלין כשרה אפילו לישב תחתיו דבטיל הוא לגבי סוכה:

(נו) אבל אם לא כיון וכו' - פי' אם היה מסוככת יפה בענין שאין לחוש שע"י הנשר יהיה חמתה מרובה מצילתה ולא הוצרך לפרוס עליה סדין אלא להגן מפני החמה או מן העלין הנושרין כשרה [ב"י]:

(נז) ומיהו לכתחלה לא יעשה וכו' - דלא יאמרו הרואים שכונתו כדי לסכך ואפילו שלא בשעת אכילה אסור דיאמרו שמניחו שם גם בשעת אכילה:

(נח) שמכוין כדי להגין - זהו רק לדעת הי"א שהזכיר מתחלה אבל לדעה ראשונה אף באופן זה אסור ועיין בבה"ל דכן יש להחמיר למעשה וכ"כ הב"ח וש"א. ומ"מ בשעת הדחק שלא יכול לאכול בסוכה ע"י העלין הנושרין לתוך המאכל או ע"י גשמים הנוטפין או ע"י הרוח שמכבה הנרות מוטב לפרוס סדין תחת הסכך בתוך ד' טפחים משיאכל חוץ לסוכה אבל לא יברך ע"ז לישב בסוכה:

(נט) שרוי במים - עיין בבה"ל דלפי מה שהסכימו אחרונים דיש להחמיר כדעה ראשונה יש ליזהר שלא לפרוס אפילו לייבש אלא שלא בשעת אכילה:

סימן תרל

סעיף א

(א) כשרים לדפנות - דמשמעות הכתוב דהסוכות תעשה באספך מגרנך ומיקבך [דלמידין מזה דיעשה הסוכה מפסולת גורן ויקב דהוא דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ] קאי אסכך דוקא דדפנות לא איקרי סוכה:

(ב) וא"צ להעמידם וכו' - היינו דלא מדמינן ענינינו ללולב דבעינן שיהיה לקיחתו דרך גדילתו דוקא כדלקמן סימן תרנ"א ס"ב:

(ג) ואפילו חמתה מרובה וכו' - היינו שהיו פרצות גדולות בדפנות שעי"ז חמתה מרובה מצילתה מ"מ כשרה דכ"ז לא קפדינן אלא בסכך:

(ד) מדבר שריחו רע - דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ"ש בסימן תרכ"ט סי"ד אם לא שהוא ר"ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ"ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה"כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ"ז שם (כדלעיל סי' ע"ט ס"ב עי"ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם. ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג"כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל"ז בביאור הלכה סוף ד"ה וכן בקרקע שהיא של רבים:

(ה) או דבר שמתייבש וכו' - ר"ל דיינינן ליה כאלו כבר נתייבש ועיין לעיל בסימן תרכ"ט סי"ב בהג"ה ובמ"ב שם:

סעיף ב

(ו) דפנות הסוכה וכו' - כדי להבין היטיב אקדים לכאן כמה עקרים להלכה זו

• א) דשיעור סוכה הוא שתהא מחזקת ז' על ז' טפחים לפחות כדלקמן בסימן תרל"ד.
• ב) דילפינן בגמרא מקראי דלא קרוי סוכה ע"י הסכך לבד אא"כ יש לה ג' דפנות והלכה למשה מסיני דאחת מן הדפנות סגי בטפח אחת.
• ג) דמ"מ בעינן שיהיה נראה כדופן דהיינו אם יש לו שתי דפנות סמוכות זו אצל זו כמין ד יקח דף שיש ברחבו טפח מרווח דהיינו טפח ומשהו ויעמידו בריחוק מקום פחות מג"ט לאחד משתי הדפנות וכל פחות מן ג' טפחים כלבוד דמי ונמצא שיש כאן ד"ט והוא רוב דופן מהכשר סוכה שהוא ז"ט כנ"ל וכדי להשלים שיעור כל הדופן יעשה עוד צורת הפתח דהיינו שיעמוד קנה כנגד אותו טפח וירחיקו ממנו עד סוף הכותל שכנגדו שמחזיק שבעה טפחים ומניח קנה מן הטפח עד הקנה שכנגדו למעלה על גביהן או אפילו למעלה מהן ואינו נוגע בהן רק שיהיה כנגדן כמבואר לעיל בדיני צורת הפתח בסי' שס"ב ונמצא שיש כאן דופן שלם של ז' טפחים.

ועתה נתחיל לבאר בעזה"י כל פרט בפ"ע:

(ז) יותר על טפח - במ"א מבואר שמותר לעשות דפנות הסוכה בקנים שמעמידם פחות פחות מג"ט רחוק זה מזה והוא בעושה כן ד' דפנות דהיינו קנים כזה מארבעה רוחות אבל כשאין רוצה לעשות רק ג' דפנות בעינן שתי מחיצות שסמוכות זה לזה ושלמות והשלישית בטפח:

(ח) ומעמידו בפחות מג' וכו' - דאז הוי לבוד וא"כ יש כאן ד' טפחים דהוא רוב הכשר סוכה דאע"ג דבסתם טפח יהיה ג"כ רוב דופן דהוי טפי מג"ט ומחצה אכן משום דבציר מארבעה טפחים לא חשיב בשום דוכתא להכי הצריכו טפח מרווח [ר"ן]:

(ט) כנגד הכותל - היינו כנגד סוף המקצוע השני של הכותל שכנגדו שסתמו מחזיק ז' טפחים וי"א דירחיקו עוד טפח יותר כדי שיהיה הצורת הפתח על ד' טפחים:

(י) ויעשה לה צוה"פ וכו' - כדי להשלים שיעור הכותל ועיין בב"ח שכתב דזה הוא מדרבנן אבל הטפח מרווח שאמרנו מתחלה הוא מדאורייתא:

(יא) וכשרה - ואז מותר לטלטל בתוכו ולהוציא מן הבית דרך חלון הפתוח לסוכה בשבת שבתוך החג דאע"ג דבשאר שבתות אסור לטלטל אא"כ יש תיקון ברוח רביעית מ"מ בשבת שבתוך החג אומרים מגו דהוי דופן לענין סוכה הוי נמי דופן לענין שבת ומ"מ שלא בשעת הדחק ראוי להחמיר:

(יב) ואם הטפח והקנה וכו' - כצ"ל:

(יג) א"צ קנה ע"ג - דהסכך גופא יחשב כקנה ע"ג ועיין במ"א שהקשה על זה מירושלמי ודעתו דראוי להחמיר משום דאינו נעשה הסכך לכך אבל האחרונים יישבו קושיתו וע"כ הסומך על רמ"א לא הפסיד:

סעיף ג

(יד) עושה דופן וכו' - ומה דלמעלה די בטפח דהתם השתי דפנות סמוכות להדדי וע"כ די בשלישי בטפח בעלמא משא"כ בזה דהם רחוקים זה מזה ע"כ צריך לעשות דופן של ד' טפחים ומשהו ולהעמידו בפחות מג' סמוך לדופן אחד דהוי כלבוד ונחשב כאלו היה דופן שלם של ז' טפחים סמוך לדופן וממילא גם בזה יש שתי דפנות סמוכות להדדי כמו למעלה:

(טו) וגם בזה צריך לעשות צו"פ וכו' - עיין במ"א שמסתפק אולי דוקא בסוכה קטנה כשר אבל בסוכה גדולה שהשלישית רחוקה ממנה הרבה לא מהני אפי' ע"י צורת הפתח אבל הרבה אחרונים הסכימו דאין לחלק בזה:

(טז) וי"א שאין זה צריך צורת הפתח - דלא דמי לס"ב ששם התיקון בפס רחב טפח שהתיקון הוא גרוע ע"כ צריך צוה"פ להשלים השיעור משא"כ כאן שיש תיקון טוב בפס ד' ע"כ ס"ל דאין צריך צוה"פ וכתבו האחרונים דיש להחמיר כסברא הראשונה:

(יז) אבל אם איכא וכו' - ר"ל דבזה לכו"ע א"צ צוה"פ אפילו לדעה הראשונה:

(יח) הואיל ואיכא דופן שבעה וכו' - אף שהכותל שלישי שהוא עומד נגדו הוא מרוחק ממנו הואיל שעכ"פ איכא ג' דפנות בסוכה. ומסתברא דדוקא אם הריחוק הוא לא יותר מעשרה אמות דנחשב זה כפתח ועיין לקמן בס"ה:

(יט) וכל שכן שאין צריכים צורת הפתח וכו' - ר"ל בדופן רביעי:

סעיף ד

(כ) באמצע החצר וכו' - מקור דין זה הוא מהר"ן ועיין במ"א שחולק ע"ז ודעתו דאין להתיר להר"ן אלא כששתי דפנות זו כנגד זו של הסוכה הם עצמם דפנות החצר דבהא מהני דופן אמצעי של החצר אע"פ שאינה דופן לסוכה (כגון שחציו של הסוכה לצד דופן האמצעי אינה מסוכך כלל) שלא תהא נידונית כסוכה העשויה כמבוי אבל לא כשהיא עומדת באמצע החצר:

(כא) די לה בתיקון המתיר וכו' - דהיינו שיעמיד הטפח מרווח בפחות מג"ט סמוך לדופן והיינו לצד שהוא כנגד פתח החצר ולא לצד שהוא כנגד דופן החצר:

סעיף ה

(כב) כל הפרוץ יהיה מרובה וכו' - ר"ל ע"י הפירצות שיש בשתי הדפנות עם שתי הדפנות הפרוצות יחד יהיה הפרוץ מרובה על העומד אבל אם באותן שתי הדפנות השלימות פרוץ שבהן מרובה על העומד שבהן אסור. ודוקא אם הפרצות הם יותר משלשה טפחים אבל אם הם פחות משלשה טפחים כלבוד דמי והוי כסתום ואין שם פירצה עליה ועיין במ"א ריש הסימן שדעתו דדוקא אם עושה הסוכה מארבעה דפנות אבל אם עושה משלשה דפנות לא מהני מדרבנן ע"י לבוד:

(כג) על העומד - ודוקא אם בעומד יהיה על כל פנים שיעור מקום חשוב דהיינו פס של ד' טפחים:

(כד) רק שלא יהיו הפתחים וכו' - היינו אפילו אם עשויות בצורת הפתח דאף דלענין שבת ע"י צורת הפתח הוי כסתום ממש לענין סוכה חמור יותר דבעינן שיהא שתי דפנותיה מחוברות ממש בזוית ולא ע"י צוה"פ:

(כה) בקרנות - בקרן הי"ל לומר דהא מיירי המחבר בדליכא בסוכה אלא ב' דפנות שלמות דליכא אלא קרן א' אלא דהרמ"א אתי לאשמועינן אף היכי דעושה הסוכה של ד' דפנות שלמות שאין לו לעשות פתחים בכל קרנותיה דאז לא ישאר לו שתי דפנות מחוברות יחד אבל אם ירצה לעשות פתחים בשאר קרנותיה ולהשאיר שתי דפנות מחוברות יחד אה"נ דשרי:

(כו) ובלבד וכו' יתירה על עשר אמות - דאז אפילו עומד מרובה על הפרוץ אסור דנחשבת לפרצה ולא לפתח:

(כז) צורת פתח אפילו ביתר מעשר - דעכשיו פתח מקרי ואין שם פירצה עליה:

(כח) לעשות מחיצות שלמות - ר"ל שלא ע"י עצות של לבוד וצוה"פ ובהלכות של ר' יצחק גיאות ראיתי שכתב ג"כ דלמצוה מן המובחר בעינן שיהיה ג' דפנות הסוכה סתומות מכל רוחותיה ולא יהא מקום פתוח אלא מקום הפתח בלבד:

סעיף ו

(כט) בין על שפת הגג וכו' פסולה - ואף דלגבי שבת לכו"ע אמרינן גוד אסיק מחיצתא לגבי סוכה ס"ל דבעינן מחיצות ממש:

(ל) משום דאמרינן גוד וכו' - פי' כאלו שפת כותל הבית מעלה את מחיצותיה למעלה והרי יש לסוכה מחיצות. ודוקא כשהגג אינו בולט מן הבית ולחוץ אבל כשהגג בולט לחוץ אפילו לגבי שבת לא אמרינן גוד אסיק כדלעיל בסי' שמ"ה סט"ז:

(לא) אסיק מחיצתא - ודוקא כשהוא על שפת הגג ממש אבל רחוק מזה אפילו פחות מג"ט לא אמרינן לבוד וגוד לכו"ע והלכה כדעה א' דבכל גווני לא אמרינן לגבי סוכה גוד אסיק:

סעיף ז

(לב) סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי - מדסתם המחבר משמע דס"ל כהפוסקים דאפילו במבוי המפולש ויש לו לחי מצד אחד [וסיכך כשיעור הכשר סוכה לצד הלחי] ג"כ כשר והטעם דע"י לחי נחשב לענין שבת אפילו רחב משהו כאלו היה מחיצה לאותו צד וא"כ יש לו שלש מחיצות והוי מן התורה רה"י ואמרינן מיגו דהוי מחיצה לענין שבת הוי נמי מחיצה לענין סוכה בשבת שאיקלע בתוך החג ואע"ג דמדרבנן אסור לטלטל בשלש מחיצות בשבת דסוכה מותר משום מצות סוכה:

(לג) סביבות הבאר וכו' - היינו ד' קורות נעוצות בארבעה רוחות זו כנגד זו שכל קורה נוטה אמה לכאן ואמה לכאן והתירוה משום עולי רגלים שיהיו יכולים לשאוב מים לבהמתן מן הבור שהוא רשות היחיד ועומד ברשות הרבים ועל ידי הפסין נעשה סביבות הבאר רשות היחיד ואע"ג דלא התירו זה אלא לעולי רגלים הכא משום מצות סוכה התירו ג"כ דבר זה בשבת שבתוך החג:

(לד) ואין להתיר וכו' - היינו משום דהמחבר סתם ומשמע דס"ל להתיר בכל גווני לכן בא לומר דלמעשה יש להחמיר כדעת הפוסקים דאין להתיר אלא במקום שלחי מתיר לענין שבת דהיינו במקום סתום מג' רוחות וברוח רביעית יש לו לחי דשם מותר אף מדרבנן לטלטל בשבת בזה מתירין לענין סוכה בשבת משום מיגו אף דלענין סוכה לא נוכל לחשוב כ"א שתי דפנות שהסכך הוא רק לצד הלחי לבד:

(לה) ופסין מתירין - בזמן שיש עולי רגלים והאידנא דליכא עולי רגלים היכא דלא שכיחי מיא דמותר לדבר מצוה וגם דוקא בר"ה ולא בחצר:

(לו) דאז שייך מיגו - ולכתחלה נכון להחמיר כדעת רמ"א ובמקום הדחק יש לסמוך אדעה ראשונה דכתב הא"ר דכן הוא עיקר:

סעיף ח

(לז) סיכך על גבי אכסדרה - פי' אכסדרה זו היא שני כתלים זה כנגד זה ומקצתה מקורה וסמוך לקירוי עד הקצה האחר סיכך הסכך נמצא שהסוכה הזו אין לה אלא ב' כותלים. ופצימין הוא שני עמודים בולטים ברוח השלישי אע"פ שבסוכה אחרת שאין לה אלא שני כותלים ועשויים כמבוי זה כנגד זה אמרינן בס"ג דצריך פס ד' ומשהו כאן דיי בפצימין דכיון שיש פצימין אמרינן פי תקרה יורד וסותם כלומר פי תקרה של האכסדרה שהוא הקירוי של אכסדרה יורד וסותם נמצא שיש לסוכה דופן ג' אבל בלא פצימין לא אמרינן דיורד וסותם ופצימין אלו אע"פ שאינם נראים בפנים לעומד בסוכה אלא לעומד חוצה לה וגם לא נעשו לכתחלה בשביל מחיצת הסוכה מ"מ מועילים וע"ז כתב רמ"א שאחרים חולקין וס"ל דאפילו ע"י פצימין לא מהני ואפילו אם היו הפצימין רוחבן טפח כיון ששני הדפנות אין מחוברין כמין ג"ם כמו שכתוב סוף סימן שס"א אבל אם היו דפנות כמין ג"ם ובשלישי בולטין הפצימין טפח מהני אם היה סמוך ברוח השלישית לתקרת האכסדרה דאמרינן פי תקרה של האכסדרה יורד וסותם ומיהו ברא"ש משמע דבעי נמי צוה"פ וכתב הב"ח דהיינו דוקא בנראה הפצימין בחוץ ושוה מבפנים אבל נראה בפנים ושוה בחוץ לא בעי צורת הפתח (אע"ג דבס"ב מבואר דבעינן טפח מרווח וגם צוה"פ הכא כיון דברוח השלישי סמוך לתקרת האכסדרה אמרינן פי תקרה של האכסדרה יורד וסותם) והמ"א מפקפק ע"ז ומשמע דדעתו דלהרא"ש צריך בכל גווני צוה"פ ולא אמרינן בזה פי תקרה יורד וסותם כמו בסימן שס"א דתקרת האכסדרה לצורך עצמו עבידי ולא לצורך סוכה:

(לח) בין שהיו נראים מבפנים - היינו שהעומד בסוכה רואה אותן שבולטין מן הכותל לצד פנים:

(לט) בין שהיו נראים מבחוץ וכו' - היינו שמבחוץ ניכר שבולט כמו עמוד כזה ומבפנים נמשך עם הכותל בשוה:

(מ) אבל אחרים חולקין וכו' - כתב הט"ז מי שרוצה לעשות סוכתו בבית שלו ולפרוץ הגג למעלה כמו שנוהגים וכותלי הבית יהיו כותלי הסוכה דהיינו שרוצה לעשות הסוכה בזוית של כותל מזרח וכותל דרום ונמצא שאין כאן אלא שני מחיצות ולמעלה מונח קורת הבית בזה לכו"ע יש לומר פי תקרה יורד וסותם דקורה זו לצורך הבית נעשה והסוכה ג"כ בבית וא"כ הו"ל כאלו יש לה שלש מחיצות ומ"מ כיון דלא הוי מחיצה ממש רק ע"י פי תקרה צריך לעשות לה גם צוה"פ דהיינו שישים תחת הקורה שני קנים אחד אצל כותל הבית ואחד במקום סיום המחיצה דהיינו במקום שכלה הסכך של הסוכה (ואף דבעלמא צוה"פ לבד לא מהני במקום מחיצה ג' כנ"ל בס"ב הכא בצרוף פי תקרה מהני) והעתיקו דבריו כמה אחרונים. אמנם בפמ"ג וכן בבכורי יעקב מפקפקין בזה לפי מה דמסיק המ"א דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם כ"א בשרחב הקירוי ד"ט וסתם קורת הבית אינו רחב כ"כ וע"כ מסיק בבכורי יעקב דטוב יותר שישים פס אחד שרחב טפח מרווח תחת הקורה פחות מג"ט מן הכותל של הבית וקנה אחר במקום שכלה הסכך של הסוכה דזה כשר בלא פי תקרה יורד וסותם כמו בשאר סוכה שלשת דפנות ובזה לא בעינן רוחב הקורה ד"ט כמבואר בס"ב:

(מא) אין לעשות סוכה בכה"ג - כתב הלבוש דהיינו רק לכתחלה אבל בדיעבד יש לסמוך על דעה ראשונה:

סעיף ט

(מב) בפחות משלשה וכו' - דאמרינן לבוד והוי כסתום ונמצא שיש כאן י"ט:

(מג) אפילו הגג גבוה הרבה - דאמרינן גוד אסיק מחיצתא והוי כאלו המחיצות מגיעות לסכך:

(מד) רק שהוא בתוך ג' - דאמרינן לבוד מן הצד אבל אם היה ג"ט פסולה דאפילו אם היו מחיצות מגיעות ממש לסכך קי"ל דאם הם מרוחקים מן הסכך ג"ט פסול וכ"ש בזה:

(מה) פסולה - אפילו היו הדפנות גבוהות י"ט ויותר דכל מחיצה שהגדיים יכולות לבקוע תחתיו אינה חשובה מחיצה כלל:

סעיף י

(מו) העושה סוכתו וכו' - ולא סמכה ע"ג האילן דאל"כ אין עולין לה ביו"ט כמ"ש סי' תרכ"ח ס"ג:

(מז) חזקים - ואם רוב הדופן מן החזק משמע קצת בתוס' דכשרה דעי"ז שוב אין הולך ובא ברוח:

(מח) עד שלא תהא הרוח מצויה מנידה אותם - ר"ל דאם מנידה אותם אפילו אין בכח הרוח להפיל אותם לגמרי רק שע"י הרוח הולך המחיצה ובא קי"ל דשוב לא חשיבא מחיצה. ואפילו עומדת בבית שאין שם רוח כלל לא חשיבה מחיצה:

(מט) ומילא בין האוירים וכו' - היינו אם שיעור הסוכה שהוא עשרה טפחים בגובה הוא גם מן הענפים דאל"ה לא בעינן לזה:

(נ) כל המחיצות וכו' - דעת הט"ז דמחיצה אחת מן שלש מחיצות שצריך לעשות בסוכה יכול לעשות מיריעות אבל מכמה אחרונים משמע דאף מחיצה אחת אין לעשות מסדינים אם לא שיארוג במחיצות של קנים פחות מג"ט אבל מחיצה רביעית לכו"ע יכול לעשות מיריעות כיון דמדינא סגי בג':

(נא) במחיצות קנים וכו' - ר"ל דאז אף שהרוח מנענע היריעות מ"מ נשארו מחיצות בקנים:

סעיף יא

(נב) מבעלי חיים - ואם יש חלל בין רגליה גבוה מג"ט צריך לגודרה [גמרא]:

(נג) שיקשור שם וכו' - כדי שלא תוכל לברוח. גם זה צריך שתהיה מתוחה למעלה בחבלים או שתהיה גבוה כ"כ שאף אם תרבץ או תמות ותפול יהיה גבוה י"ט:

סעיף יב

(נד) מחבירו וכו' - ודוקא מחבירו אבל בהמה אסור להעמידה ביו"ט לדופן שלישי להכשיר הסוכה ואפילו אם לא יקשרנה רק ע"י עניבה:

(נה) להכשירה ואפילו ביו"ט - כגון שנפל דופן סוכתו והוא רוצה לקיים מצות סוכה לאכול ולשתות שם יכול לבקש אדם שיעמוד שם עד אחר עת אכילתו. ומסתימת הפוסקים משמע לכאורה דבנתרצה לעמוד שם אף שאינו יודע על מה ולמה מ"מ אין לחוש שמא ילך בתוך כך אך על עכו"ם בודאי לא יכול לסמוך בזה:

(נו) אבל בחול וכו' ש"ד - שהרי מותר לעשות מחיצה בחו"ה:

(נז) אבל בדופן רביעית שרי - דכיון דיש הכשר סוכה מכבר לא מקרי תו בנין רק תוספות על אוהל עראי ושרי. וה"ה דמותר לעשות בכלים דופן רביעית ביו"ט מטעם זה אבל דופן שלישית אסור שהוא מכשיר הסוכה בזה והוא בכלל עשיית אוהל עראי דאסור ביו"ט [גמרא]:

סעיף יג

(נח) הסומך סוכתו וכו' - הנה ממה שכתב והכרעיים הם מחיצות וכו' והכרעיים הם דפנות מוכח דמטה זו מוקפת קרשים שראשן האחד קבוע בארץ וראשן השני עולין למעלה מן המטה י"ט והמטה היא קרשים קבועים במחיצות אלו [והוא קרקעית המטה] ומפני שהקרשים קבועים באותן מחיצות נקראין אותן מחיצות כרעי המטה. ועכשיו נבאר דברי הסעיף הסומך סוכתו על כרעי המטה כלומר שנתן הסכך ע"ג קרשים שעולים למעלה מהמטה והם נקראים כרעיים והכרעיים דהיינו הקרשים הנזכרים הם הם מחיצות הסוכה אם יש גובה י"ט מן המטה לסכך [דהיינו מן הקרשים שקבועים בתחתיתה ולמעלה] כשרה וא"ל פסולה דכיון שהסכך סמוך על הקרשים הללו שהם כרעי המטה חשיבה המטה עצמה קרקעית הסוכה וצריך להיות ממנה עד הסכך י"ט. ואם סמך הסכך על עמודים פי' והעמודים תקועים בארץ ומשו"ה אפילו אין גבוה י"ט מן המטה עד לסכך כשירה אף שדפנות הסוכה הם הכרעיים מ"מ מאחר שהסכך אינו נסמך על המטה ולא על הכרעיים לא חשובה היא קרקעית הסוכה אלא הארץ שבה קבועים העמודים שעליהם נסמך הסכך וכיון שמן הארץ עד לסכך גובה י"ט כשירה אע"פ שהמטה עד לסכך פחות מי"ט לית לן בה כיון דאי שקיל לה למטה איכא אויר עשרה והסוכה מתקיימת ע"י העמודים דמטה לחודא קיימא ואין הסוכה נפסלת בשביל שהכניס בה מטה ומועט אוירה:

(נט) אם יש בה גובה וכו' כשרה - דאף דמעמיד ע"ג מטה שהיא מקבלת טומאה לא איכפת לן בזה דקבלת טומאה על הסכך נאמר ולא על הדפנות. ומ"מ לכתחלה נכון להזהר בזה כי יש מן הפוסקים שמחמירין בזה [מ"א בסי' תרכ"ט ס"ח]:

סימן תרלא

סעיף א

(א) ויהיה למטה חמתה מרובה מצילתה - ואז יתבטל המיעוט נגד הרוב והוי כאלו לא סיכך כלל ובשוים מלמטה כשרה דידוע דאז למעלה מקום הקנים רחבים מן האויר:

סעיף ב

(ב) אם ברוב ממנה וכו' - דוקא באופן זה אבל בהיפוך דהיינו שמיעוט הסוכה היה צל הרבה וברוב הסוכה היה חמתה יותר מצילתה באופן שכשתצטרף כל הסכך ביחד יהיה הצל מרובה פסול:

(ג) כשרה - אפילו לישב תחת אותו חלק שחמתו מרובה לפי שהוא בטל לגבי רוב הסכך שצילתה מרובה:

(ד) ויש מחמירין וכו' - דעתו דאפשר דהגמרא לא איירי רק בסוכה קטנה שהיא ז' על ז' דאז אמרינן דהמיעוט שבה בטל לגבי הרוב אבל בסוכה גדולה שיש בה ז' על ז' שחמתו מרובה הוא מקום חשוב ואינו בטל לגבי שאר הסכך שצילתו מרובה וע"כ אין לישב באותו חלק אבל לשאר החלק אין זה פוסל אותו לכו"ע כיון שיש שם הכשר סוכה. ואפשר עוד דאם מפסיק כל אורך הדופן בזה באופן שבמקום שצל מרובה לא ישאר רק שני דפנות צ"ע על כל הסוכה [פמ"ג]:

סעיף ג

(ה) הכוכבים הגדולים - היינו הנראים ביום בעוד שלא שקעה חמה והאחרונים כתבו דלכתחלה בעינן דאפילו בלילה יראו כוכבי לילה בתוכה ובד"מ הביא בשם מהרי"ל דמותר לסכך הסוכה עב הרבה דא"א שלא יראו בה כוכבים אע"ג דבלילה אינו רואה הכוכבים מ"מ ביום איכא חורים וסדקים בכמה מקומות עכ"ל ועיין בספר בכורי יעקב דהמקיל כוותיה לא הפסיד ובפרט היכי שיש לחוש דאם יעשה הסכך דק יותר ינשב הרוח יותר תוך הסכך ויצטער ברוח ובצינה. ועיין בפמ"ג שכתב דאפשר לענין ראיית הכוכבים די בכל הסוכה אם הוא רואה רק במקום אחד משא"כ באם היה מעובה הרבה מאוד עד שאין הגשם יכול לירד בתוכו למ"ד דפסולה כל שיש ד' טפחים ביחד סכך פסול מקרי:

(ו) אע"פ שאין הכוכבים וכו' - ר"ל לא גדולים ולא קטנים. וכתבו האחרונים דמ"מ אם היא מעובה כ"כ עד שאין הגשמים יכולים לירד בתוכה אפילו כשיורדין גשמים מרובים וא"כ הוי כעין בית יש להחמיר ולפסול משום גזירת בית. ומ"מ בדיעבד כאשר א"א ליטול קצת מהסכך מפני איזה סיבה יש לסמוך על המכשירין:

אין על סעיף ד

סעיף ה

(ז) ובלבד וכו' ג"ט - דכל פחות משלשה כחדא חשיב:

(ח) ברוחב זה העולה טפח - ר"ל בכל קנה וקנה מן הסכך היה רחבו טפח דאז חשיבי לומר בהן רואין וכו':

(ט) ונגע בשפת זה היורד - ר"ל שבסכך התחתון יש ג"כ חלל בין קנה לקנה ורואין כאלו חלל של סכך התחתון נגע בשפת זה היורד ונסתם חללו והוו כחדא:

(י) שיהיה מכוון כנגד וכו' - ר"ל החלל שבתחתון יהיה מכוון נגד רוחב הקנה העליון שיהיה ראוי להוריד העליון בנתיים כמו שביאר הרמ"א ולאפוקי אם היה קצר בשיעורו מן הקנה העליון:

(יא) ואז כשרה אפילו וכו' - וכ"ש אם אין בין קנה עולה לקנה יורד ג' טפחים בודאי מהני אפילו חמתה מרובה מצילתה:

(יב) הרקיע - ר"ל אע"פ שחמתה מרובה מצילתה כשהחמה בשאר מקומות ומאיר אורה דרך אלכסון בין קנה לקנה מ"מ כיון שצילתה מרובה מחמתה כשהחמה באמצע הרקיע ועומדת בראש כל אדם שפיר דמי:

סעיף ו

(יג) ויש בהם הכשר סוכה - של שבעה על שבעה טפחים:

(יד) אע"פ שהדופן האמצעי לא נעשה בשבילם וכו' - כגון שהרחיק דופן אמצעי משפתו והכניסו יותר מאמה לתוך המחיצות אחר שראה שהיתה דיה בכך ומינכר מילתא שהיא נעשה בשביל סוכה פנימית מ"מ מועלת המחיצה זו גם לבראי והסכימו אחרונים דאפילו אם המחיצה זו נעשית רק ע"י לבוד ג"כ מהניא אף לבראי:

סעיף ז

(טו) אע"פ שעשה דופן וכו' - כלומר פשיטא אם אינו אלא שבעה כונתו להשתמש בכל הסוכה ולא עשה אלא כתיקון חכמים [שכך דינו לכתחלה שיכול לעשות הדופן השלישי של ז' טפחים או ע"י טפח מרווח וצורת הפתח וכנ"ל בסימן תר"ל ס"ב ועי"ז יכול להשתמש עד סוף הדופן הארוך] משא"כ כשעשה יתר על ז"ט אפשר דגילה דעתו לעשות כל הסוכה בדפנות ארוכות וכו':

סעיף ח

(טז) שהם פסולים לסכך בהם - כגון שהם של ברזל דפסולים לכו"ע ועיין לעיל בסימן תרכ"ט ס"ב:

(יז) ואין בהם ד' - דאי יש בהם ד' טפחים הלא קי"ל דסכך פסול פוסל באמצע בד"ט:

(יח) ואין מהם ד' במקום אחד - ר"ל אפילו ע"י צירוף משנים או משלשה:

(יט) שאי אפשר לצמצם וכו' - דאם היה אפשר היה מותר דקי"ל פרוץ כעומד מותר:

(כ) ונתן הכשר ערב - בין כל שפוד ושפוד נתן הכשר שם לרחבו ודחקו ביניהן שלא יפול משם לארץ:

(כא) פחות משלשה במקום אחד - דקי"ל לקמן בסימן תרל"ב ס"א דבסוכה קטנה פוסל סכך פסול בג"ט עי"ש:

סעיף ט

(כב) שאין עליהם מעזיבה - וכ"ש אם היה מעזיבה על הנסרים והסיר המעזיבה ואח"כ פקפק הנסרים דבודאי מהני דהא עביד מעשה רבה לשם סוכה [אחרונים]:

(כג) די בזה שיסיר וכו' - ומהני בזה כאלו סיכך בתחלה בכל הנסרים לשם סוכה:

(כד) כל המסמרים וכו' - הוא לשון הרא"ש והטור וברש"י איתא סותר את כולן ומנענע לשם סוכה ובפי' המשנה להרמב"ם איתא ג"כ בזה הלשון מפקפק פי' שיעקור אותן ממקומן מן מסמרים התקועין בהן וכן הרע"ב ובאור זרוע העתיק ג"כ כרש"י מכל הלין משמע דצריך לנענע את כל הנסרים:

(כה) אפילו הנסרים רחבים ד' - דאע"פ דאלו לא היתה כאן תקרה מתחלה ועכשיו הוא בא לסכך בנסרים של ד"ט לשם סוכה היה פסול מדרבנן וכנ"ל בסימן תרכ"ט סי"א משום גזרת תקרה שלא ישב תחת קורת ביתו ויאמר מה לי זה מה לי חדשה אבל השתא דזו תקרה היתה וזה בא לעשות מעשה להסיר מסמרים שלה ולנענעה לשם סוכה זה מוכיח שיודע שאמרה תורה תעשה ולא מן העשוי ותו ליכא למגזר משום תקרת ביתו. והנה זה מהני רק לענין פקפוק אבל לענין ליטול אחת מבנתיים יש דיעות בפוסקים דהלא פסקינן לקמן בסימן תרל"ב דסכך פסול פוסל באמצע בד"ט והלא נשאר אצל סכך כשר נסר בתקרה שהוא רוחב ד"ט אם לא שיזדמן ליתן סכך כשר במקום שני נסרים [שהוא שיעור סוכה ויותר] ויש שסוברין דכיון שעשה מעשה שנטל נסר מבנתיים ונתן סכך כשר מהני מעשה זו להכשיר אף מקום הנסר שבצדו:

(כו) ויש מי שאומר שצריך שלא יהיו וכו' - דעה זו חולקת אדעה קמייתא לענין פקפוק וס"ל דלא מהני כשהיו הנסרים רחבים ד"ט ולענין ליטול אחת מבנתיים יש דיעות בין האחרונים. ודע דבזה שלא היו הנסרים שבתקרה רחבין ד"ט ונטל מבין כל שני נסרים נסר אחד ונתן סכך כשר במקומו לכו"ע מותר לישב אפילו תחת הנסרים דכיון שעשה מעשה מיתכשר גם שם ואפילו הסוכה גדולה כמה אמות מיתכשר גם שם. אכן לפי המבואר בסימן תרכ"ט סי"ח דכהיום נהגו שלא לסכך כלל בנסרים אפילו פחותים מארבעה יש ליזהר מפקפוק וגם מזה אם לא בשעת הדחק:

סעיף י

(כז) כמין צריף - פי' עשוי ככורת שמשפע והולך שגגו וקירותיו אחד:

(כח) פסולה - אפילו אם עשה הדפנות המשופעים מסכך כשר דאין כאן לא דופן ולא גג:

(כט) היה לה גג אפילו טפח - בין בשעשאה כמין צריף לא היה משופע עד חודה ממש אלא שעשאה פתוח טפח או כשסמך ראש הדופן לכותל הרחיקה כשיעור טפח מן הכותל בכל זה חשבינן אותו אויר כסתום דכל פחות מן ג' טפחים כלבוד דמיא והרי יש לה גג. ועיין במ"א דאפילו למעלה אין רוחב טפח רק דבפחות מג' סמוך לגגה יש רוחב טפח: שרי:

(ל) או שהגביה וכו' - היינו בזקיפה ואפילו הוא אויר כגון שהעמיד זויותיה ע"ג אבנים דכל פחות מג"ט כלבוד דמיא ונחשב כסתום וההוא טפח חשבינן ליה ככותליו של סוכה ושפוע שלו חשיב ליה גג ומ"מ בעינן שיהיה בגובהה י"ט וכדלקמיה:

(לא) ויש אומרים שהטפח לא תהיה אויר וכו' - דאע"ג די"ל לבוד אין שם גג על מקום שהוא אויר וכן למטה ע"י אויר לא חשיב מחיצה בגובהה:

(לב) מן הדופן או הסכך - ר"ל מן הדופן כשעושה סמוך לארץ יהיה הטפח בבנין ולא ע"י אויר וכן למעלה כשעושה גג יהיה ע"י סכך ולא ע"י אויר:

(לג) בגובה י"ט - לאפוקי אם הוא ז' על ז' למטה מי"ט וכשמגיע השיפוע לגובה י"ט אינה רחבה ז' על ז' פסול ומודדין העשרה טפחים של הגובה ביושר ולא באלכסון:

(לד) דהא הם הסכך - מסתברא דקאי ד"ז על שני הענינים הנ"ל דהיינו בין אם עשה למטה בדופן טפח או שהרחיק ראש הדופן למעלה מן הכותל ועשה הגג טפח בכל זה אמרינן דמן עשרה טפחים ולמעלה חשבינן השיפוע לסכך. כתב הפמ"ג כל מקום שיש פלוגתא דרבוותא בסוכה אם הוא בדאורייתא אזלינן לחומרא ואי לית ליה סוכה אחריתא אוכל שם בלי ברכה ואי בדרבנן ביש לו סוכה אחריתא ראוי להחמיר ולילך שם ובאין לו סוכה אחריתא יוצא בה י"ח וברוכי נמי מברך ועדיין צ"ע קצת עכ"ל:

סימן תרלב

סעיף א

(א) סכך פסול - עיין לעיל בסימן תרכ"ט מהו נקרא סכך פסול:

(ב) באמצע בד' טפחים - היינו שהולך שיעור ד"ט ע"פ כל הסוכה (שיש לה ג' דפנות) בארכה ושיעור ד' טפחים הוא מקום חשוב להפליג ולחוץ בין הדפנות עד שאין הדפנות מועילות זו לזו ונראות כשתי סוכות ולכל אחת רק שתי דפנות:

(ג) ומותר לישן תחתיו - ויש פוסקים שסוברין דאף דפחות מד"ט הסוכה כשרה מ"מ תחת אותו המקום אסור לישן ולאכול אא"כ אותו המקום הוא פחות מג"ט לכן יש להחמיר לכתחלה:

(ד) כאלו הכותל נעקם וכו' - משמע לכאורה מלשון זה דדוקא כשהדפנות מגיעות לסכך אבל אם אין הדפנות מגיעות לסכך אף דבעלמא לא קפדינן בזה כדלעיל בסימן תר"ל ס"ט דחשבינן כאלו מגיעות למעלה עד הסכך אפ"ה בענינינו דיש סכך פסול על הסוכה ואנו רוצין להכשירה משום דופן עקומה לא אמרינן ד"ע בזה וי"א דאפילו אינם מגיעים הדפנות לסכך נמי אמרינן רואין כאלו הדופן מגיע עד למעלה ונכפף ואפשר היכי דמן הדפנות עד הסכך הוא פחות מג"ט לכו"ע יש להקל דאמרינן לבוד ודופן עקומה:

(ה) הסכך הפסול וכו' - ואם הסכך למעלה אינו מונח בשוה אלא עקום כגגין שלנו אע"פ שיש בשיפוע ד"א אינו פוסל אא"כ יש במשכו ד"א. ואם הוא עקום למעלה ולמטה בסמוך לו יש קורה ועם הקורה יהיה ד"א אע"פ שאינו נמשך הקורה ממנו ג"ט כיון דבגובה רחוק ממנו ג"ט אין מצטרפין:

(ו) ומיהו אין ישנים תחתיו כל זמן וכו' - ר"ל דאף דהסוכה כולה כשרה היא מ"מ אותו המקום כיון שהוא ד"ט הוא מקום חשוב לעצמו ואין מתבטל לגבי הסוכה:

(ז) שיש בו ארבעה טפחים - ואפשר אפילו אם בפנים הסוכה אין בו כ"א ג"ט וטפח אחד בולט לצד חוץ אפ"ה אסור לישב תחתיו:

(ח) שאין בה אלא שבעה על שבעה - אינו מדוקדק דאפילו הסוכה מחזקת ט' ומחצה ויש בה סכך פסול ג"ט פוסלת כל הסוכה כיון דכי שקלת ליה לפסול ליכא הכשר סוכה [מ"א] ועיין בא"ר:

(ט) כשרה וישנים תחתיו - דכיון שהוא דבר מועט חשיב כמאן דליתא [ט"ז]:

סעיף ב

(י) ואין ישנים תחתיו - הא דחמיר אויר מסכך פסול בסוכה קטנה לענין ישנים תחתיו וכן לענין סוכה גדולה פוסל אויר בג"ט וסכך פסול בארבעה טפחים כתב הט"ז הטעם שבאויר נראה לעין טפי ההפסק בסכך ממה שנראה בסכך פסול:

(יא) ודוקא שהולך וכו' - קאי אפחות מג"ט ולענין ג"ט מבאר לקמיה:

(יב) ראשו ורובו - בר"ן איתא ראשו או רובו וכן משמע בריטב"א עי"ש:

(יג) שהפסיק הסוכה לשתים - ר"ל שהסוכה היה לה ג' דפנות וסכך הפסול או האויר הולך ע"פ ארכה ולכן פוסלת כל הסוכה דליכא בכל צד אלא דופן ומחצה:

(יד) אבל אם נשאר וכו' - ר"ל שהפסול או האויר לרחבה ונשאר שיעור סוכה במקום אחד לצד דופן האמצעי של הסוכה:

(טו) המקום ההוא כשר - דהא יש לו ג' דפנות אבל חלק החצון שמעבר השני פסול דהא אין לה כ"א שתי דפנות ואם יש פחות מד"א מדופן האמצעי עד סופו של הסכך פסול אך חלק החצון כשר דאמרינן דופן עקומה עד שם אבל אם אויר מפסיק פסול חלק החיצון דהא באויר ליכא למימר דופן עקומה:

(טז) ואף שמבחוץ - ר"ל פעמים אף חלק החצון שמבחוץ ג"כ כשר בין בסכך פסול ובין באויר כגון שמחובר מן הצדדין אז מצטרף הפנימי והחצון להכשר סוכה דהיינו אפילו אין בפנימי לבד שיעור הכשר סוכה [מ"א בשם הפוסקים] ומ"מ אותו חלק של אויר או סכך פסול אין לישב תחתיו לכ"ע ובספר בכורי יעקב מפקפק על זה שכתבנו דמצטרף הפנימי והחיצון להכשר סוכה עי"ש:

סעיף ג

(יז) סכך פסול פחות מארבעה ואויר אצלו וכו' - ר"ל אפילו היה הסכך באמצע ע"פ כל ארכו אפ"ה אין מצטרף אצלו האויר לפסול הסוכה משום דלא שוי שיעורייהו להדדי ודינם כנ"ל בסעיפין הקודמין במקום סכך פסול כיון דאין בו ד' טפחים מותר לישן תחתיו ובמקום האויר אף דאין בו ג"ט אין ישנים תחתיו כנ"ל בס"ב:

(יח) אבל בקטנה וכו' - דשם שוו שיעורייהו להדדי דגם סכך פסול דינו שם בשלשה טפחים לפסלו כנ"ל בסוף ס"א הלכך מצטרפים תרווייהו לפסלו כשיש בין שניהם ג"ט:

סעיף ד

(יט) יש להסתפק וכו' - ולכן אם אפשר לתקן יתקן ואם א"א לתקן ואין לו סוכה אחרת ישב בה ולא יברך דספק ברכות להקל:

(כ) מצטרפים - מיהו אם אין בפסולים ד' לא אמרינן שיהא חשוב כסתום מחמת לבוד דלא אמרינן לבוד להחמיר [טור]:

סימן תרלג

סעיף א

(א) סוכה שהיא גבוה למעלה וכו' - היינו שהיה חללה של סוכה יותר מעשרים אמה וכדלקמיה:

(ב) אמה - בת ששה טפחים מצומצמות דלחומרא אזלינן וכדלעיל בסימן שס"ג סכ"ו [ב"י]:

(ג) בין וכו' - ר"ל לאפוקי ממ"ד דטעם פסול גובה בסוכה יותר מכ' הוא משום דאין צלו מתפשט לכל הקרקע שתחתיו או לרובו מתוך גובהו והצל הוא רק מחמת הדפנות ואנן צל סוכה בעינן ולפי סברא זו בהיתה הסוכה רחבה הרבה היה לנו להכשיר אף בגובה יותר דכיון שהסוכה רחבה צל הדפנות מתרחק מאמצעה וצל הסכך מתפשט בו וג"כ לאפוקי ממ"ד בטעם פסול הגובה משום דלא שלטא ביה עינא מתוך גובהו ואינו רואה שיושב תחת הסכך ומצות סוכה היא שיראה ויזכור כי בסוכות הושיב הקב"ה את אבותינו ולפי סברא זו י"ל באם היו הדפנות ג"כ גבוהים עד הסכך מתוך שהוא נותן עיניו בדפנות שהם לפניו אינו מפסיק בהבטתו עד שיראה את כולה וכשמביט בראש הדופן הרי רואה ג"כ הסכך המונח על הדופן אכן לא קי"ל ככל הני סברא אלא טעם פסול יותר מכ' הוא משום דסוכה דירת עראי בעינן ועד כ' שיערו חכמים שאין צריך ליתן לב כ"כ על חיזוק המחיצות ודיו במחיצות קנים וביותר מכאן צריך לעשות הכתלים חזקים כעין בית שלא יפלו מרוב גובהן ולפי טעם זה באם היו הכתלים מגיעים לסכך ורחבה הרבה מכ"ש דפסולה משום דירת קבע ומ"מ בלמטה מעשרים ועשה הדפנות חזקים כעין בית כשר שהרי אפשר היה לו לעשותה ארעי ולא הקפיד רחמנא אלא היכי דמוכרח הוא לעשותה קבע כמו בלמעלה מכ':

(ד) בין שאינן מגיעות - והסכך תלוי על קנים גבוהים ואם הוא למטה מכ' כשר בזה וכדלעיל בסימן תר"ל ס"ט:

סעיף ב

(ה) והוצין - ר"ל שאם נמדוד עד ההוצין ליכא חלל יותר מעשרים:

(ו) אם צלתן וכו' - פי' של אותן ההוצין אי שקלית לסכך העליון יהיה צלתן מרובה מחמתן כשרה דמנינן כ' מהם ולמטה:

סעיף ג

(ז) לא הוי מיעוט - ואפילו היה ע"י צילתן מרובה מחמתן והטעם דלאו מין סכך הוא כגון שעיטרה בקרמים המצויירים וי"א דאפילו מיעטה בעשבים ופרחים שהם כשרים לסכך ג"כ לא הוי מיעוט כל שלא תלאן רק לנאות הסוכה בלבד ולא לשם צל לאו שם סכך עליהן וכדלקמן בסימן תרל"ה:

(ח) מיעטה בכרים וכו' - שנתן אותם בקרקעיתה להגביה:

(ט) לא הוי מיעוט - דבטלה דעתו אצל כל אדם שאין שום אדם מפסיד ממונו ומניח כריו בעפר ואבנים ומבטלן:

סעיף ד

(י) מיעטה בתבן - אבל בששטח תבואה ע"ג קרקע לא מהני אפילו בשמבטלם דבטלה דעתו וכמו בכרים וכסתות:

(יא) וביטלו - עיין לעיל סימן שנ"ח ס"ב פלוגתא בזה די"א דוקא כשמבטל לעולם ויש מקילין דדי כשמבטל לאותו שבת והכא גבי סוכה ג"כ די לפ"ז בשמבטל לכל ימי החג שלא להזיזם ממקומם ונטו האחרונים להקל בזה:

(יב) הרי זה מיעוט - וא"צ לנענע הסכך מחדש אע"ג דפסולה היתה קודם שמיעט גובהה וכדמוכח לעיל בסימן תרכ"ו ס"ב בהג"ה עי"ש:

(יג) עד שיבטלנו בפה - עיין לעיל סימן שע"ב סט"ז במ"ב סקכ"א די"א שגם בביטול בלב סגי. כתבו האחרונים דאסור למעטה ביו"ט דהוי כעין בונה וכדלעיל בסימן שמ"ג ס"י ועוד שמתקן הסוכה בזה ומכשירה ואסור כההיא דהדס בסימן תרמ"ו עי"ש:

סעיף ה

(יד) איצטבא - הוא בנין אבנים או של עצים וה"ה פאדלאגע שמרצפין על הקרקע וכשמודדין מראש האיצטבא ולמעלה ליכא יותר מעשרים אמה עד הסכך:

(טו) כנגד וכו' - היינו שסמוך לדופן ממש:

(טז) האמצעי - הוא הדופן שכנגד הפתח ונקראה כן משום שסתם סוכה הוא רק בת ג' דפנות והרביעית היא כולה פתוח:

(יז) על פני כולה - ונמצא נוגעת גם בשתי הדפנות שמזה ומזה והרי יש לה ג' דפנות:

(יח) אפילו מהאצטבא והלאה - ואוכלים וישנים שם והטעם דאנו רואים אותה איצטבא כאלו מתפשטת בכל הסוכה וכדאמרינן כעין זה לעיל בסימן תרל"א ס"ז לענין קנים הבולטים לצד הפרוץ עי"ש:

סעיף ו

(יט) מן הצד - ר"ל בצד דופן אחד ומ"מ הגיעה עד דופן האמצעי וא"כ יש לה שתי דפנות:

(כ) פחות מד"א כשרה - מתורת דופן עקומה דכל שהוא פחות מד"א רואין אנו את הכותל והסכך כאלו הכל דופן שנתעקם ונשתפע מקרקעיתה עד מקום הסכך הכשר שכן דרכו של כותל להתעקם עד כדי שיעור זה וא"כ יש לה ג' דפנות ודע דכ"ז דוקא בשהדפנות מגיעים לסכך דאי אינם מגיעים א"א לומר דרואין אנו את הכותל והסכך כאלו הם דופן אחת שהרי אין נוגעים כלל זה בזה:

(כא) על האצטבא דווקא - דמשם ולהלן א"א להכשיר אגבה דאיצטבא כדלעיל דהא ליכא שם סכך כשר שהרי עשית לסכך דופן וא"כ הוא יושב תחת הדופן ומ"מ לצד הפתח מותר לישב אף להלן מן האיצטבא דשם יש סכך רק שהוא למעלה מעשרים ושפיר מתכשר אגבה דאיצטבא וכבסעיף שלפני זה:

סעיף ז

(כב) כשרה על האצטבא - כנ"ל מתורת דופן עקומה ואשמועינן הכא דגם בכמה רוחות בב"א אמרינן דופן עקומה בענינינו:

(כג) אפילו אם גבוה וכו' - ולא אמרינן דבגובה כזה היא חולקת רשות לעצמה ואין הכתלים שייכים לה כלל:

(כד) אפי' האיצטבא גבוה עשרה - קמ"ל לאפוקי ממאי דס"ד בש"ס דבגובה כזה אינה צריכה כלל לכתלים של סוכה דאית לה כתלים דידה דאמרינן גוד [השפה של האיצטבא] אסיק מחיצתא ודפני האיצטבא הם דפנותיה לסוכה קמ"ל דלא אמרינן הכי דבסוכה בעינן שיהא מחיצותיה ניכרות:

סעיף ח

(כה) סוכה שאינה גבוהה עשרה - ר"ל החלל שלה מן הקרקע עד הסכך:

סעיף ט

(כו) והוצין וכו' - והו"א כיון דאין עיקר הסכך למטה מעשרה אלא קצות הסכך ולא חשיבי וגם אין בהם כדי שיעור סכך יהי' כשרה קמ"ל אפ"ה פסולה משום דסוף סוף קשה לאדם לדור בסוכה כזו ודירה סרוחה היא:

(כז) הנויין וכו' אינם פוסלים - דכיון דהם לנוי הסוכה בטילי אגבה דסוכה ולא מקרי עי"ז דירה סרוחה ומבואר בפוסקים דה"ה אם תלה כלים וכדומה להם:

סעיף י

(כח) וחקק בה להשלימה לעשרה - וה"ה אם היה הסכך עב ונטל מן הסכך מלמטה עד שנעשית גובה י' כשרה. [מ"א]:

(כט) שלשה טפחים כשרה - דאמרינן לבוד והוי כמו הכתלים מגיעים עד החקק. ומ"מ לאכול ולישן חוץ לחקק בין לצד הפתח בין לצד הכתלים יש מן הפוסקים שהחמירו בזה ולא מתכשר אגבה דחקק וכדלעיל באיצטבא באמצע דס"ס דירה סרוחה היא שם כיון שהיא פחותה מי"ט:

(ל) יש ביניהם ג"ט פסולה - ולא מתכשר משום דופן עקומה [דהיינו כאלו הדופן נעקם למעלה עד המקום שכנגד החקק] שכל שאיננה גבוה י"ט איננה דופן ולא נאמרו בה הלכות דופן:

סימן תרלד

סעיף א

(א) שבעה על שבעה - דזהו השיעור שמחזיק ראשו ורובו של אדם ושולחן טפח ועיין באחרונים שהסכימו דבין באורך ובין ברוחב לא יחסר משבעה טפחים וע"כ אם בצד אחד פחות משבעה טפחים ובצד השני ארוך הרבה יותר לא מהני לזה. כתב המ"א אפילו סוכה גדולה הרבה ובמקום א' יש קרן אחד משוך לפנים שאין בו ז' על ז' אסור לישב שם כיון שהמקום צר לו לשבת שם והעתיקו הא"ר ועיין בבה"ל:

(ב) למעלה - ואף דסוכה דירת עראי בעינן מ"מ הא אפילו גדולה הרבה יכול לעשות מחיצותיה עראי בהוצא ודפנא וע"כ אפילו עשאה בקבע כשרה [ב"ח]:

סעיף ב

(ג) שיהא בה כדי לרבע וכו' - וכל הסוכה כשרה לישב בה וא"צ לצמצם לישב דוקא בתוך הריבוע:

(ד) ז' על ז' - וחוט סובב כ"ט טפחים ושני חומשים נוכל לרבע בתוכה ז' על ז'. וה"ה כשעושה בת חמש זוית או יותר בעינן שיהא בה כדי לרבע ז' על ז':

סעיף ג

(ה) בגדים לנאותה וכו' - דאף דלענין גובה איתא לעיל בסימן תרל"ג ס"ט דאין ממעטין אותה מגובה עי"ז הכא לענין מן הצד לא מהני דהא עכ"פ אינה מחזקת עי"ז ראשו ורובו ושולחנו:

סעיף ד

(ו) מי שהיה ראשו וכו' - ואם מקצת שולחנו עומד בסוכה ומקצתו תוך הבית מותר דלא גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו אבל אם כל שולחנו בבית אפילו הוא יושב כולו בסוכה והסוכה היתה סוכה גדולה אסור:

(ז) אפילו אם היא סוכה גדולה וכו' - ר"ל וכ"ש אם היא קטנה שאינה מחזקת רק ראשו ורובו ושולחנו היה בתוך הבית דבזה בודאי שייך לומר שמא ימשוך אחר שולחנו כיון דהמקום צר לו בסוכתו וגם דהרבה פוסקים סוברים דבזה אינו יוצא מן התורה דלאו דירה היא כלל:

(ח) אחר שולחנו - מי שיש לו סוכה בשדה סמוך לביתו כגון בכפרים אסור להוציא מביתו לסוכה דרך רה"ר או כרמלית וכן שני סוכות בחצר אחד שלא עירבו עירובי חצרות אסור לטלטל מזו לזו וע"י עכו"ם מותר:

סימן תרלה

סעיף א

(א) שתהיה עשויה לצל - דאע"ג דסוכה לשם חג לא בעינן לשם סוכה בעינן כדכתיב חג הסוכות תעשה כלומר תעשה לשם סוכה להגין תחת צילה דבשביל צל הוא דמקריא סוכה שסוככת מן החורב ולאפוקי אם עושה אותה לצניעות בעלמא להשתמש שם לפעמים שלא יראו אותו או לדור בה כל השנה או לאוצר דזה אינה בכלל סוכה ומנין אנו יודעין בכל הני דקחשיב לקמן שעשיית הסכך לצל היתה להגין משרב ושמש ולא לצניעות בעלמא אם אנו רואין שמסוככת יפה שאין עושין כן בשביל צניעות מוכחא מלתא שעשייתה הראשונה לצל היתה:

(ב) כגון סוכת נכרים וכו' - בגמרא אמרינן דבארבעה ראשונים איכא ריעותא מחמת שאינם בני חיוב וריעותא דרקב"ש הוא משום דלא קביעי ואפ"ה סוכתן כשרה ואפילו אם היו שתי ריעותות כגון שהיו רועים נכרים ג"כ סוכתן כשרה [אחרונים]:

(ג) רועים - שעשו סוכה בשדה לישב בתוכה מפני השרב ושומרים צאנם:

(ד) קייצים - שומרי קציעות השטוח בשדה לייבש:

(ה) בורגנין - שומרי העיר וכולן ישראלים הם אכן סוכתן לא לשם חג נעשית:

(ו) ולא מן העשוי - שהסיכוך הוא מאליו ואינו נוגע בו לעשות שום מעשה אלא פוחת אחת מדפנותיו ונכנס לעומקו ונוטל העומרים ומשליך והסוכה נעשית מאליה:

(ז) חלל טפח במשך שבעה וכו' - הטעם דכיון שהניח חלל טפח במשך ז' על ז' שהוא שיעור סוכה שם סכך עליו דכל טפח מקרי אהל וכשחטט אח"כ אין זה עשיית הסכך אלא תיקון הדפנות ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי והוי כסוכה שאינה גבוה עשרה וחקק בה להשלימה לעשרה דכשר:

(ח) וחטט בה וכו' - בין שהיתה מתחלה החלל טפח בגובה ומאותו טפח עד הארץ היה מלא עומרים וחטט בה מלמעלה למטה עד שעשה חלל י"ט ובין שהיתה חללה טפח למטה סמוך לארץ וממנה עד למעלה בגובה היה מלא עומרים וחטט מלמטה למעלה עד שנעשה החלל גבוה י"ט בכל גווני כשרה:

(ט) ואין לעשות הסכך קודם וכו' - דבעינן בשעה שהוא עושה הסכך יהיה נעשה לשם צל דהיינו אוהל וכל שאין מחיצות אלא גג לחוד אין קרוי אהל ואם יעשה אח"כ המחיצות הוי ולא מן העשוי:

(י) הדפנות - ובדיעבד אם עשה קודם הב"ח מכשיר והרבה אחרונים חולקין עליו ודעתם דאף בדיעבד פסול:

(יא) טפח - רוחב באורך כל הסוכה ונתן עליו הסכך ואח"כ גמר המחיצות דהוי כחוטט בגדיש ומוסיף על האהל שהיה מעיקרא דכל שיש מחיצה טפח מקרי אהל ושם סוכה על הסכך:

סימן תרלו

סעיף א

(א) סוכה ישנה - פי' הסכך הישן אבל בדפנות לית לן בה לכו"ע:

(ב) שעשאה קודם שיכנסו וכו' - דאלו בתוך ל' כיון דשואלין בהלכות החג קודם לחג ל' יום סתמא לשם חג נעשית:

(ג) שלשים יום - לאו דוקא דה"ה אפילו בתחלת השנה כשירה דאפילו אם עשאה שלא לשם חג רק לשם צל בעלמא ג"כ כשירה וכדלעיל בסימן תרל"ה:

(ד) ובלבד שיחדש וכו' - היינו לכתחלה ולמצוה בעלמא כדי שלא יבואו להתיר אפילו עשאה מתחלה לשם דירה דאז פסול מדאורייתא וכדלעיל בסי' תרל"ה וכ"ש בסוכות נגב"ך ורקב"ש האמורים בסי' תרל"ה בודאי מצוה לחדש בה דבר לשם החג:

(ה) עתה בגופה - ר"ל יחדש קודם יו"ט בגוף הסכך דהיינו שיניח בה סכך מעט כטפח ע"ט מרובע וכדלקמיה:

(ו) ואם החידוש על פני כולה וכו' - ר"ל שהולך ע"פ כל אורך הסוכה או ע"פ כל רחבו סגי אפילו אין בארכן או ברחבן אלא משהו:

(ז) אפילו מתחילת השנה וכו' - וסוכה העומדת משנה לשנה אף דמתחלה עשאה לשם החג כיון שעבר החג הרי בטלה העשיה וכמו שכתב המ"א בסימן תרל"ח סק"ב ואע"ג דכשרה היא שהרי נעשה מתחלה לשם צל העשיה שהיתה לשם החג נבטלה וע"כ צריך לחדש בה דבר:

סעיף ב

(ח) אינו ניכר - ואם מגביה את הסכך וחוזר ומניחו לשם סוכה כשרה שהרי אפילו תקרת הבית מתכשר לסיכוך ע"י מעשה זו כמו שנתבאר בסימן תרל"א. וה"ה בסוכה שעשאה לשם החג ואח"כ היה דר בה כל השנה כשיגיע חג הסוכות צריך להגביה הסכך ולחזור ולהניחה לשם סוכה מטעם זה ולא סגי בגילוי הגג לבד:

(ט) שדר בה לשם מצוה - וחידוש בעלמא לא מהני בזה כמו למעלה כיון שהיה דירתו ממש שם כל השנה שאכל ושתה וישן שם:

(י) והחיצונה יוצא בה - ומ"מ צריך לחדש בה דבר דאף דעשאה לצל הרי לא עשאה לשם סוכה:

סימן תרלז

סעיף א

(א) בין במזיד - אשמועינן שלא קנסוהו עבור זה וכ"ש אם נפלה סוכתו ביו"ט דעושה אותה בחוה"מ. וביו"ט אסור להקימה ואפילו אם הרוח הפיל ממנה רק מקצת מן הסכך לבד אין להוסיף ביו"ט בעצמו וע"י עכו"ם אפילו נפל הסכך כולו ג"כ יש להתיר:

(ב) בסוף יום שביעי - דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים ה"ק רחמנא עשה סוכה בחג פי' באיזה ימים משבעת הימים שתרצה ואפילו ביום השביעי אם לא עשית קודם לכן. וביה"ש אסור לעשותה ע"י עצמו דהוי ספיקא דאורייתא וע"י עכו"ם שרי לעשותה. גר שנתגייר [בזה"ב] בתוך ימי החג עושה סוכה בימי החג הנותרים:

(ג) יכול וכו' - אשמועינן דלא בעינן שיהיה סוכה לשבעת ימים דוקא:

(ד) ולישב באחרת - וכן יכול לאכול בזו ולישן בזו:

סעיף ב

(ה) שאולה - דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת (והיינו זה אחר זה) וזה א"א שיהא לכולם דלא מטי לכל חד שוה פרוטה אלא ע"י שאלה:

(ו) וכן יוצאין בשל שותפות - ק"ו משאולה וכ"ש כאן דיש לו חלק בה והנשאר הוא שאול לו דע"ד כן נשתתפו:

סעיף ג

(ז) סוכה גזולה כשרה - אין הלשון מדוקדק כ"כ דהא דרשינן מדכתיב חג הסוכות תעשה לך למעוטי גזולה אלא ר"ל דגזולה כהאי שתקף על חבירו והוציאו וכו' כשרה:

(ח) שאין הקרקע נגזלת - דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע והרי היא בחזקת בעליה הראשונים וכשאולה דמיא לדידיה:

(ט) שלא מדעתו - שמא בעל הסוכה הוא מקפיד ע"ז שלא יראה חבירו את עסקיו ואת אכילתו בלי ידיעתו וממילא אין נכון לברך עליה אבל מותר ליכנס ולישב בסוכת חבירו בשעה שאין בעל הסוכה שם בסוכתו שבודאי לא יקפיד ע"ז דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה ומ"מ אם אפשר שיבוא בעל הסוכה בעוד שהוא שם אף דבעת הכניסה אינו שם לא יכנס שלא מדעתו כי אפשר שבעה"ב יתבייש ליכנס ולאכול או לעשות עסק אחר בפניו. כתב בבכורי יעקב דאם נטל רשות מאשתו של חבירו כשאינו בביתו נראה דמהני דכיון דהרשתיה אשתו מסתמא לא יקפיד ע"ז:

(י) שהיא של רבים - כתב המ"א וצ"ע שנהגו קצת לעשות סוכה בר"ה ואת"ל דכל ישראל מוחלין מ"מ יש לעכו"ם חלק בהם והעלה דאסור מטעם זה לעשות סוכה בר"ה דעכו"ם בודאי לא מחלי ואף דבדיעבד כשרה מ"מ לא יברך עליה דהוי ברכה לבטלה ובא"ר כתב דברכה לבטלה לא הוי ע"ש שהאריך בזה וע"כ אם אין לו אחרת מותר לברך עליה וכן מצדד בספר מאמר מרדכי להקל ובתשובת שואל ומשיב סימן קכ"ח דרחוב שלפני הבית הם שלו ולא מקרי ר"ה ובפרט היכי שיש להם דעקאמענט משר העיר שיש להם רשות לעשות עירובין וסוכות אין לפקפק בזה [פ"ת] ועיין בבה"ל:

(יא) לא יקצצו - מיער של עכו"ם אפילו מדעת העכו"ם וטעם דין זה ופרטיו יתבאר לקמן בסימן תרמ"ט ס"א בהג"ה. ובמקום שיש רשות לאנשי המקום ליקח עצים מן היער בדינא דמלכותא אין איסור אם לוקח משם לסכך:

(יב) אלא יקנו אותם מעובדי כוכבים וכו' - והיינו שעכו"ם בעצמו יקצץ אותם מתחלה ואם העכו"ם גנב העצים מן היער עיין בבה"ל. וכתבו האחרונים דה"ה אם קצץ הישראל ונותן לחבירו ג"כ שרי דהוי יאוש ביד הראשון הקוצץ ושינוי רשות ביד השני:

(יג) דכל גזל וכו' - ר"ל דשמא גזל העכו"ם הקרקע ומ"מ אם א"א מותר לקצוץ בעצמו ובלבד שיטול רשות מבעל הקרקע ואפילו הוא עכו"ם:

(יד) אין עושין וכו' - ואין לברך לישב בסוכה ומ"מ לענין דין הקודם בסקי"ג במקום שאי אפשר שמותר לקצוץ בעצמו אפשר שמותר לברך במדינותינו שרוב הקרקעות שיש להעכו"ם ניתן להם מדין המלכות ודינא דמלכותא דינא ועיין לקמן בסימן תרס"ד בט"ז והעתקתי דבריו פה בבה"ל:

(טו) יצא שתקנת - כצ"ל. ר"ל אף דמדאורייתא פסולה היא אפילו אם ירצה לשלם עבור העצים דצריך לסתור הבנין ולהשיב הגזילה לבעליו מכל מקום כבר תקנו חכמים כדי שירצו בנ"א לעשות תשובה שאינו משלם לו אלא דמי עצים ודיו ויש כח בידם לעשות זה שהפקר ב"ד הפקר א"כ ממילא אם ישלם לו דמי עצים הוי אח"כ שלו ממש ומותר לישב בה וגם לברך עליה:

(טז) דמי עצים - ואם אינו רוצה לתת דמי עצים לא יצא:

(יז) אבל אם גזל סוכה וכו' - דאז היא עצמה נגזלת שאיננה מחובר לקרקע ואין עליו להחזיר דמים אלא כמות שהיא בנויה דאין כאן תקנת השבים שהרי לא טרח עליה לבנותה ולא הוציא עליה הוצאות הלכך גזולה היא:

(יח) לא יצא - דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים למעוטי גזולה דלא הוי לך ומשמע מדברי המ"א דאף אחרים שישבו בה ג"כ לא יצאו י"ח דלא הוי לך ולענ"ד צ"ע בזה ועיין בה"ל:

(יט) לא יצא בה - ולא דמיא להנ"ל בס"ב דהתם הקרקע בחזקת בעליה עומדת ואינה נגזלת וכל המחובר לקרקע הרי היא כקרקע משא"כ הכא לא קיימא הסוכה בקרקע דראובן א"כ לא גזל אלא העצים ולא הקרקע והוי גזולה:

סימן תרלח

סעיף א

(א) עצי סוכה וכו' - דכתיב חג הסוכות שבעת ימים לד' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה. ואפילו עשה סוכה אחרת בחוה"מ וא"צ לראשונה אפ"ה עציה אסורים בהנאה:

(ב) שמונת - ולדידן גם בט' שהרי בשמונה עדיין מחוייב לאכול בסוכה וכיון דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא ואם חל שבת אחר יו"ט נוהגין שלא להסתפק ממנו גם בשבת דהוי כמכין מיו"ט לשבת:

(ג) בין עצי דפנות וכו' - ואין נ"מ בין סוכה חדשה ובין ישינה כל שסיככוה לשם חג אבל היושב בסוכת רועים ובורגנין וקייצין הרי היא כסוכה דעלמא שבשביל שנכנס זה ואוכל שם פתו לא נתקדשה:

(ד) נאותין - היינו דרך ביטול שבזה תבטל קדושתה אבל בעוד שהיא קיימת אין איסור הנאה ממנה כגון לסמוך עליה או להניח עליה שום דבר כיון שעדיין קדושתה עליה:

(ה) ואפילו נפלה הסוכה וכו' - היינו דאפילו להפוסקים דסברי דמן התורה אינה אסורה אלא בעודה קיימת מדרבנן מיהא אסור להנות ממנה מטעם מוקצה דאיתקצאי בבין השמשות של תחלת החג:

(ו) ולא מהני בה תנאי - אף אם אמר איני בודל כל ביה"ש כיון דא"א ליטול בין השמשות משום דקא סתר אהלא ואיתקצי לכולי שבעה משא"כ בנוי סוכה בס"ב דמהני שם תנאי ודע דהא דמשמע מסתימת רמ"א דלא מהני תנאי בשום גוונא ואפי' נפלו היינו דוקא בשבעת הימים אבל בשמיני שלו דאיסורו הוא רק משום מוקצה מהני תנאי לכשיפלו שיכול להשתמש בהן:

(ז) אבל עצים הסמוכים וכו' - עיין לעיל בסימן תקי"ח במ"ב סקל"ט שם ביארנו כל פרטי דין זה:

(ח) ועיין לעיל בסי' תקי"ח ס"ח - ר"ל דשם מבואר בהג"ה דאם זרק חבילות על הסכך דאינן בטילות לגבי הסכך וה"ה הכא בסוכה דמצוה ועיין שם במ"ב:

(ט) אלא בסוכה שישב בה פ"א - עיין במ"א שאפילו לא נעשית לשם סוכה דהיינו שהיתה עשויה לצל כיון דמדינא סוכה כשרה היא וישב בה פ"א אסורה שוב כל ימי החג ונ"ל דמיירי שהזמינה מתחלה לשם סוכת החג או שבעת שישב בה היה דעתו לישב בה כל ימי החג הלא"ה לא נתקדשה בפ"א להיות שם סוכת החג עליה וכמו שכתבנו למעלה בסק"ג. ומי שיש לו סוכה בנויה משנה לשנה מ"מ אינה אסורה עד שישב בה בחג אע"ג דכבר ישב בה בשנה שעברה מ"מ כשעבר החג בטלה קדושתה וצריך מעשה אחר שתחול קדושתה כ"כ המ"א ויש מאחרונים שמפקפקין בזה וטוב להחמיר:

סעיף ב

(י) שתולין בסוכה וכו' - בין שתלויין בסכך ובין שתלויין בדפנות:

(יא) כדי לנאותה - ואם יודע שהילדים יאכלו מהם מוטב שלא לתלותם שינתקו החוטים ויבואו לידי חלול שבת וגם שמא יבואו לאכלם אכן אם יכול לתלותם בגובה שלא יוכלו הילדים להגיע לשם או שאין לו ילדים מצוה לתלות נוי סוכה [א"ר בשם ס"ח רס"ג] גם בשל"ה כתב דראוי ליפות הסוכה בקרמין וסדינין ולתלות בה פירות חשובין:

(יב) אסור להסתפק מהם - דביזוי הוא להמצוה כשמסתפק מהם:

(יג) אפילו נפלו - דכיון דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכל היו"ט ואפילו נפלו בחוה"מ אסורין:

(יד) וביו"ט ושבת וכו' - אבל בחוה"מ לא שייך איסור טלטול וע"כ אם נפלו מותר לטלטלן ולהחזירן למקומן [טור]:

(טו) אסור לטלטלם וכו' - היינו אפילו לדעת המתירין לעיל בסימן תצ"ה מוקצה ביו"ט כמו בשבת במוקצה כזה לכו"ע אסור דהוקצו למצותן:

(טז) בשעה שתלאם - בא לאפוקי דלא נימא דוקא סמוך לבין השמשות:

(יז) כן בין השמשות - דיש תחלת בין השמשות ויש סוף בין השמשות ובעינן שלא יבדול מהן כל זמן בין השמשות:

(יח) של שמונה ימים - פי' לאפוקי כשאמר איני בודל מהן כל ביה"ש של עיו"ט הראשון דאז חיילא קדושה עכ"פ בבין השמשות של שאר יומי ואסור מיו"ט שני עד סוף יו"ט ואי אמר סתם איני בודל מהן כל בין השמשות אפשר דכלול בזה כל שמונת הימים:

(יט) בכל עת שירצה - פי' אפילו כשהן תלוין וכ"ש דהתנאי מהני להנות מהן כשיפלו:

(כ) ואם אמר וכו' - מיירי ג"כ שאמר בשעה שתלאם או עכ"פ קודם ביה"ש:

(כא) התנאי קודם וכו' - דכיון שנכנס ביה"ש איתקצאי. ולפי מאי דמסקינן לעיל בסימן רס"א דביה"ש מתחיל תיכף אחר שקיעה צריך לעשות התנאי קודם שקיעה:

(כב) הראשון - דאל"כ כיון דחייל איסורא בביה"ש קמא ממילא חייל בכולהו דכיומא אריכתא דמי לענין זה ולא מהני תו תנאי:

(כג) אין נוהגין להתנות - משום דלא בקיאי שפיר בתנאי ויש מאחרונים שמפקפקין בטעם זה דהלא לשון התנאי מפורש בגמרא ואין שייך בקיאות:

(כד) כ"ש בנויין - הרבה אחרונים השיגו ע"ז ודעתם דנוי סוכה בודאי אסורים בלא תנאי מדינא דנוי כסכך הן ועיין בט"ז שהסכים להקל בסדינים המצויירים שיש חשש מפני גנבים אנן סהדי שלא תלאן לשם מתחלה להיותן שם תמיד ע"כ לא איתקצו כלל ואפילו לא התנו ומ"מ לכתחלה טוב להתנות כמו שכתב הרמ"א דהיינו שיאמר קודם ביה"ש איני בודל מהן כל ביה"ש וכנ"ל מי שדעתו להסיר נוי הסוכה ביו"ט מפני הגשמים והגנבים יזהר מתחלה שלא יקשור הנויין בסוכה בקשר גמור שהרי אסור להתירן ביו"ט אלא יענבם אין לעשות דפנות הסוכה מיריעות שעטנז וכן לא יתלה שעטנז לנוי אא"כ גבוהין מתשמיש אדם. אסור לחקוק פסוק בסוכות תשבו על דלעת וכיוצא בו ולתלותו בסוכה דיבוא לידי בזיון וגם שאסור לכתוב פסוקים מן התורה אא"כ יש בהן ספר שלם כמו שנתבאר ביו"ד סימן רפ"ג ואע"ג דנוהגין היתר להתלמד בהן דוקא אבל שלא לצורך אסור [אחרונים] עוד כתבו דאף אחר סוכות לא יפסע על עצי סוכה דתשמישי מצוה הם כמו ציצית ולולב ועיין לעיל סימן כ"א במ"ב סק"ו וע"כ יש למחות באנשים שזורקין אחר סוכות עצי הסכך לחוץ במקום שרבים רגילין לפסוע עליהן ואפילו איננו מקום אשפה:

(כה) אם סיכך בהדס - דאף דסתם הדס עומד להריח הכא דסיכך בו כמו בשאר עצים אמרינן דממעשה עצים אקצייה מלשמש ולהבעיר ולא מריחו ואה"נ דאם היה תולה אותו בסוכה לנוי בודאי אקצייה מריחו [פמ"ג] ובאתרוג אף דתלהו לנוי מותר להריח בו דעיקרו עומד לאכילה ולא להריח ע"כ אמרינן דמאכילה אקצייה ולא מריח:

(כו) ויש אוסרים בהדס - אבל באתרוג לכו"ע מותר דעיקרו עומד לאכילה ומאכילה אקצייה ועיין בט"ז סק"ג שפסק להתיר כדעה הראשונה וכן העתיק בדה"ח:

סימן תרלט

סעיף א

(א) כיצד וכו' - ומי שא"א לו לעשות סוכה אלא מעבר הנהר וצריך לעבור בספינה קטנה או ע"י מעבר (שקורא פרא"ם) לשם יש מקילין לעבור בה ע"י שגוי יעבירנה משום שהוא לדבר מצוה אבל הרבה מחמירין בזה:

(ב) וישן ומטייל - וכן אם ירצה לספר עם חבירו יספר בסוכה דסוכתו צריך להיות כביתו בכל השנה וכמו שמסיים המחבר. ולפי שקדושת הסוכה גדולה מאוד ראוי למעט בה בדברי חול ולדבר בה כ"א קדושה ותורה וכ"ש שיהיה זהיר מלדבר שם לשה"ר ורכילות ושאר דיבורים האסורים:

(ג) כגון אשישות וכוסות - ואפילו הן של חרס. ואפילו לאחר שתיה שאין נמאסין כמו כלי אכילה ועוד דאין קבע לשתיה ומצוי הוא ששותה כמה פעמים ביום:

(ד) אבל כלי אכילה וכו' - וכלים שמשהין בהן קמח והעריבות שלשין בהם וכלים של בשמים שאין דרך להחזיקן בדירתו רק בבית החצון הכל בכלל כלי אכילה הן וכן כד או דלי ששואבין בו מים מן הנהר הכל חוץ לסוכה וכלל הדבר כל שאין דרכו להיות בדירתו שדר בה אין לו להחזיק בסוכה:

(ה) כגון קדירות וקערות - מלשון זה משמע לכאורה דבשעת אכילה גם קדירות מותר להכניסן לסוכה ולערות לתוך הקערה והעולם נזהרין מהקדירה להכניסן לתוך הסוכה אף קודם אכילה ונראה דחששו לדעת המחמירין בקדרה בכל גווני ואפשר דגם דעת השו"ע כן הוא [ובפרט מי שאין דרכו גם בביתו להביא הקדרה לשולחנו אלא מערה לתוך הקדרה בבית החצון בודאי יש ליזהר בזה] ומ"מ מי שאין לו כלי וצריך לאכול מן הקדרה מותר להכניסו [ח"א]:

(ו) חוץ לסוכה - ומ"מ בדיעבד אם הכניס בתוכה כלי מאכל או עשה בה תשמיש בזוי אין נפסלת הסוכה בכך [אחרונים]:

(ז) המנורה בסוכה - והמנהג שלא להכניס נר של חרס לסוכה וכן מקדה של חרס ואפילו חדשה אין כדאי כ"כ ומצופה בקוניא דין כלי זכוכית יש לו ומותר:

(ח) ואם היתה סוכה קטנה וכו' - אפילו אינה מצומצמת בשיעורה אלא שהיא קטנה כ"כ בענין שיש לחוש שמא יתקרב הנר לדופני הסוכה ותאחז בהן האור ותשרף סוכתו צריך להניחה חוץ לסוכה אפילו היא של זהב. ואם מטבעו הוא מצטער כשאוכל שלא במקום הנר יש להקל כשיעמיד הנר בעששית שקורין (לנטערנע) או במנורה (שקורין לאנפין) אם לא שהיא נמוכה מאוד ויש לחוש שיתקרב האור להסכך:

(ט) שום תשמיש בזוי - כגון שטיפת קערות ובכוסות ליכא קפידא. ואסור להשתין בסוכה אפילו בכלי אע"פ שעושה כן בביתו [ח"א]:

סעיף ב

(י) כל שבעה - עיין לקמן סימן תרס"ח:

(יא) עראי - דפעמים דסגי ליה לאיניש בהכי והו"ל קבע ועיין סימן מ"ד שהוא שיעור הילוך ק' אמה הא בציר מהכי אף עראי לא הוי ואפשר דה"ה לענין סוכה כה"ג [פמ"ג] ומי שנאנס וישן חוץ לסוכה מיד כשיקיץ צריך לילך לסוכה דהא אפילו בירדו גשמים ופסקו צריך לילך לסוכה אם עדיין לא שכב וכמו שכתב המ"א לקמן בס"ז:

(יב) אכילת עראי - דזה לא חשיב לחייבו בסוכה דאף בביתו מצוי שאוכל עראי חוץ לביתו. וה"ה שמותר לטעום את התבשיל כמה פעמים ואפילו לבלוע חוץ לסוכה:

(יג) מים ויין ולאכול פירות - הטעם דאכילת פירות אפילו הרבה בקביעות חשיב רק כאכילת עראי דפת וה"ה אכילת בשר ודגים וגבינה ושאר מיני מאכל חשובים כפירא לדעת השו"ע ולא החמיר בסוף רק בתבשיל העשוי מחמשת המינים. והנה מה שהגיה רמ"א ואפילו קבע עלייהו קאי גם על יין כמו שמוכח בדרכי משה וטעמו דיין אין נחשב רק כאכילת פירי וכ"ש שאר משקין וע"כ לא חשיב קביעות דידהו. ודע דכמה אחרונים מפקפקין בדין זה ודעתם דאם שותה יין בקביעות חייב בסוכה ובפרט בני חבורה שקבעו לשתות יין בודאי הוי קבע גמור. ומ"מ לענין ברכה הסכימו כמה אחרונים דאין לברך לישב בסוכה כ"א על פת העשוי מחמשת מיני דגן או תבשיל העשוי מה' מינים אם קובע סעודה עליו וכדלקמן בסוף הסעיף. ולענין פת הבאה בכיסנין יבואר שם ומיהו ראוי ונכון לכתחלה שלא לשתות בקבע אפילו שאר משקין כמו מי דבש ושכר אלא תוך הסעודה או עכ"פ יאכל מתחלה לפת יותר מכביצה [או שאר תבשיל העשוי מה' מינים אם קובע סעודתו ע"ז] ויברך לישב בסוכה ויוצא לכל הדיעות:

(יד) אפילו מים - וכ"ש פת דרך עראי:

(טו) אם קובע עליו וכו' - ר"ל שאוכלם בחבורה או שאוכל שיעור חשוב שקובע סעודתו בזה ולא די שיאכל מעט יותר מכביצה כמו בפת ועיין במ"א שהקשה ע"ז ודעתו דדינו ממש כמו בפת דיותר מכביצה מעט חייב בסוכה אכן לענין לברך לישב בסוכה דעת האחרונים דאין לברך רק כשיקבע עליו סעודה כמו שכתוב בשו"ע. ודע עוד דהסכימו כמה אחרונים דנכון להחמיר מלאכול בשר ודגים וגבינה חוץ לסוכה ודוקא בקביעות אבל שלא בקביעות אין להחמיר כלל:

(טז) וצריך סוכה - פי' מדינא וע"כ צריך לברך לישב בסוכה וכתב המאמר מרדכי שמי שאכל פת הבאה בכיסנין בשחרית בתוך הקאפי"א וכיוצא כמו שאנו נוהגים בכל ימות השנה אע"פ שאינו מברך המוציא כיון שאינו אוכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו מ"מ בעי סוכה שהרי הוא קובע סעודתו עליו וכו' וכך נהגנו לברך עליה לישב בסוכה ע"ש. ונקט מילתא דשכיחא דה"ה אפילו בלא שתית קאפי"א כיון דקבע סעודה על הפת כיסנין ואם לא קבע סעודתיה עליו רק שאכל יותר מכביצה יש דיעות בין האחרונים אם צריך לברך לישב בסוכה ועיין בשע"ת שכתב דלענין שבת ויו"ט בבקר כשמקדש ואוכל פת כיסנין במקום סעודה [אף שאח"כ הולך לחוץ לקבל פני רבו וכדומה ונמשך כמה שעות עד זמן סעודה] לכו"ע יכול לברך לישב בסוכה דכיון שאוכל אותה בתורת סעודה הצריכה לקידוש שפיר דמי שיברך ברכת סוכה דמחשבתו משוי ליה קבע ובחול אין כדאי לברך דספק ברכות להקל אכן מנהג העולם לברך אף בחול. וכדי להנצל מחשש ברכה לבטלה יראה שלא לצאת מיד אחר אכילתו רק לשבת שם זמן מה ויכוין בשעת ברכתו לישב בסוכה על האכילה ועל הישיבה שאחר זה:

(יז) משום צינה - וא"כ מי שאין לו כרים וכסתות כראוי ויש צינה אין לו להחמיר לישן שם דנקרא הדיוט כמ"ש בס"ז בהג"ה [מ"א] ועיין לקמן סימן תר"מ ס"ד בהג"ה ובמה שכתבנו שם:

(יח) פטור - ובביאור הגר"א חולק ע"ז דלא מיפטר משום זה וגם במ"א מסיק דמשום זה לא מיפטר ולימד זכות אחר על העולם משום דהו"ל מצטער כשאין יכול לישן שם עם אשתו והנה לפי טעם זה אם אין מצטער כגון שאין אצלו זמן עונה עכשיו אין לו לפטור עצמו מן השינה. ומשמע מכמה אחרונים דמאן דא"א לו לישן עם אשתו בסוכה דאין לו סוכה מיוחדת לא יבטל זמן עונה וליל טבילה ואין לחייבו לאחר שנזדווג עם אשתו שיחזור לסוכתו אלא ישן בביתו עד עמוד השחר:

סעיף ג

(יט) בליל יו"ט הראשון חובה - ר"ל דבליל יו"ט הראשון מחוייב לאכול בסוכה ואפילו אם אינו אוכל אלא כזית משא"כ מליל זה והלאה אפילו בשבת ויו"ט דמחוייב לאכול פת אינו מחויב לאכול בסוכה אלא אם אוכל יותר מכביצה דהוי אכילת קבע. והטעם דלילה זה חמיר דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות מה התם רק לילה הראשונה חובה מכאן ואילך רשות אף ה"נ לענין סוכה:

(כ) כזית - דכיון דגמרינן מחג המצות לגמרי גמרינן מניה מה התם בכזית דגן אף הכי בכזית דגן:

(כא) פת - ולא מיני תרגימא דספיקא דאורייתא הוא וגם לא פת כיסנין אלא פת גמור [שע"ת]:

(כב) יצא י"ח - דאע"ג דבשאר הימים שיעור אכילה חוץ לסוכה בכביצה אבל ליל ראשון שהוא חובה טפי אפילו לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאכול חוצה לה הלכך יוצא בה נמי ידי סוכה וצריך לברך לישב בסוכה ע"ז והיינו כשאין לו יותר אבל אם יש לו בודאי מן הנכון שיאכל יותר מכביצה לצאת גם דעת הסוברים דלצאת ידי מ"ע בעינן שיאכל שיעור המחייב לאכול בסוכה כל שבעה דהיינו יותר מכביצה. כתבו האחרונים דבעינן שלא ישהא באכילתו הכזית יותר מכדי אכילת פרס:

(כג) כל זיי"ן וכו' - היינו בחוה"מ אבל בשבת ויו"ט צריך לאכול כזית פת אך לא בעי סוכה ואף דבסימן רצ"א כתב המ"א דלסעודת שבת צריך ג"כ כביצה ויותר כדי דליהוי סעודת קבע התם למצוה בעלמא לכתחלה ובדיעבד די בכזית [אחרונים]:

(כד) כדין אכילת מצה בפסח - נסתפקתי לפי מה שידוע דעת הגר"א דמצוה לאכול מצה כל שבעת ימי פסח כפשטיה דקרא שבעת ימים תאכלו מצות אלא דמ"ע הוא רק בערב משא"כ אח"כ הוא רק מצוה בעלמא אפשר דה"ה הכא מצוה לכתחלה לאכול פת כל ז' ימים ולברך לישב בסוכה:

(כה) ודאי לילה - דאכילת סוכה בלילה ראשונה הוא דומיא דאכילת מצה בליל פסח דכתיב בה בערב תאכלו מצות והיינו משתחשך ואם בירך בין השמשות ואכל כזית צריך לחזור ולאכול כזית בלילה ודאי אבל ברכת לישב בסוכה לא יברך שנית דספק ברכות להקל:

(כו) קודם חצות לילה - דומיא דמצה דבעינן שיאכלנו קודם חצות כדמוכח בסימן תע"ז ס"א ובדיעבד אם לא אכל קודם חצות חייב לאכול אחר חצות דגם במצה דינא הכי כמה שכתבנו בסימן תע"ז ויוכל לברך לישב בסוכה ורק שאז דינו כשאר ימי סוכה שאין לברך לישב בסוכה עד שיאכל יותר מכביצה:

(כז) מחצות ואילך - האחרונים הסכימו לדינא דאינו אסור כ"א מתחלת שעה רביעית אחר חצות היום וכמו שפסק המחבר בסימן תע"א עי"ש וכל פרטי הדינים המבואר שם דברים המונעים לאכול בלילה לתיאבון שייך גם כאן:

סעיף ד

(כח) וכשמבין ומדקדק וכו' - ר"ל דאז טוב לו יותר ללמוד בבית שהאויר יפה לו להרחיב דעתו:

(כט) מיושבת עליו - והכל לפי הענין דאם דעתו מיושבת בסוכה שיש לו מנוחה שם לומד בסוכה [ולפעמים מצוי שיש קור ומצטער אם ישב שם הרבה לקרות ולעיין בלימודו הוא פטור]. ואם יש לו טורח רב להביא ספרים הרבה ללימודו בסוכה אפשר דפטור אכן אם יש לו מקום להניחם שם כל החג חייב דאין זה טורח:

(ל) רצה מתפלל וכו' - ר"ל דבאיזה מקום שיש לו מנוחה יותר להתפלל בכונה שם יתפלל ואם היה לו בהכ"נ בעירו מניח סוכתו והולך לו לב"ה שכן בשאר ימות השנה ג"כ מניח דירתו והולך לו לבהכ"נ והבדלה מבדיל בסוכה שכן כל השנה מבדיל בביתו:

סעיף ה

(לא) ירדו גשמים וכו' - וכשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנין מפני השרב ויתושים ואפילו אין האדם מצטער בכך אלא שהמאכל מתקלקל בכך וה"ה אם העת קר שהמאכלים השמנים נקרשים לפניו יכול לאכלו בבית וא"צ לחזור עד שיגמור סעודתו אפילו אוכל אח"כ מאכלים אחרים שאינם נקרשים וכמו בס"ז בפינה מפני הגשמים שא"צ לחזור עד שיגמור סעודתו אפי' פסקו הגשמים וכתב בבכורי יעקב דאם אפשר לתקן בלא טורח גדול שלא יקרשו המאכלים כגון שיניחם על קערה שמים חמים בתוכה צריך לתקן ואינו פטור ע"י כך מסוכה:

(לב) הרי זה וכו' - ואם מנשב הרוח לתוך הסוכה ועי"ז נושרים קיסמים מן הסכך לתוך המאכל אם הוא אסטניס שאנינא דעתיה יכול לצאת חוץ לסוכה:

(לג) טפות וכו' - ומ"מ אם אינם יורדין למקום שיושב שם צריך לאכול בסוכה בעוד שעדיין אינם יורדים עליו ועל שולחנו ואפשר דאפילו ברכת לישב בסוכה יכול לברך [בכורי יעקב ע"ש שמביא קצת ראיה לזה ממהרי"ל ונראה דאם הוא איסטניס ומצטער בזה יכול לצאת ועכ"פ לא יברך]:

(לד) של פול - שזה המין מתקלקל במהרה על ידי מיעוט מים:

(לה) אבל לילה וכו' - דאף שהוא מצטער מחמת הגשם וכל מצטער פטור מסוכה סבירא ליה להרמ"א כדעת הפוסקים דסוברין דבלילה ראשונה אף מצטער חייב וטעמם דכיון דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות לגמרי גמרינן מה התם בכל גווני חייב אף בסוכות כן. ודע דיש עוד מגדולי הראשונים דסבירא להו דגזרה שוה זו לאו להכי אתיא ואין לחלק בין לילה הראשונה לשאר ימים וע"כ הכריעו כמה אחרונים דאף דמחוייב לאכול בסוכה מחמת ספק ברכת לישב בסוכה לא יברך דספק ברכות להקל עוד כתבו דראוי להמתין עד חצות הלילה פן יעבור הגשם דאם יעבור יכנס לסוכה ויברך ברכת לישב בסוכה ויאכל ויוצא בזה המ"ע לכו"ע ויש מאחרונים שכתבו דאין כדאי להמתין כל כך דאם ימתין עם אכילת ב"ב הגדולים והקטנים אין לך מניעת שמחת יו"ט יותר מזה [שע"ת] וכן בא"ר ופרי מגדים לא הזכירו שיעור חצות רק כשעה או שתים ואם לא פסקו יעשה אז קידוש בסוכה כמו שכתב הרמ"א:

(לו) ויקדש בסוכה כדי שיאמר זמן וכו' - ר"ל דלכאורה היה לו לעשות בהיפוך שיקדש בבית ויאמר ג"כ שם ברכת שהחיינו לזמן הזה ויאכל כל סעודתו שם ורק בסיום הסעודה יכנס לסוכה ויאכל כזית שם אלא דבזה היה צריך לברך עוד ברכת זמן משום סוכה ואין נכון להרבות בברכות לכך טוב יותר שיקדש מתחלה בסוכה ויהיה קאי ברכת זמן על הסוכה ג"כ [דאפילו אם נימא דפטור אז מסוכה מ"מ יוצא בזה דלא גריע ד"ז מאלו בירך שהחיינו בחול בשעת עשייה בסוכה דיוצא בזה] ויאכל בסוכה כזית ושאר סעודתו יאכל בביתו. ואם פסקו הגשמים אפילו כבר בירך בהמ"ז על אכילה הקודמת צריך לאכול עוד הפעם כשיעור ביצה ומעט יותר בסוכה ולברך לישב בסוכה כדי לצאת דעת הפוסקים דס"ל דאינו יוצא במה שאכל בעת הגשם והוא כשעדיין לא שכב אבל אם כבר שכב א"צ לקום מן המטה דאם מצטער חייב הרי כבר יצא באכילתו ואם מצטער פטור א"צ לקום מן המטה כמבואר בס"ז. ומש"כ הרמ"א לילה הראשונה דבלילה השניה מקדש בביתו ויברך זמן על יו"ט ויאכל סעודתו ובסוף הסעודה יאכל כזית בסוכה ולא יברך לישב בסוכה וגם לא יברך שהחיינו על הסוכה ויסמוך בזה על שהחיינו שבירך בליל ראשון ולכתחלה טוב להמתין גם בלילה שניה מעט עד שיפסקו הגשמים. ואם אכל בביתו ורק כזית בסוף הסעודה בסוכה כאשר כתבנו ואח"כ פסקו הגשמים צריך לכנוס לסוכה ולאכול כשיעור דהיינו יותר מכביצה ולברך לישב בסוכה [אחרונים] ועיין לקמן בסימן תר"מ ס"ד מה שכתבנו שם בענין זה:

סעיף ו

(לז) היה אוכל בסוכה - ה"ה כשהיו יורדין גשמים כשהיה בביתו ואכל בביתו א"צ לפסוק סעודתו בביתו אלא גומר בביתו:

(לח) עד שיגמור סעודתו - אבל אם לא ישב עדיין לאכול בביתו אף שפסק מלאכול בסוכה והלך לבית צריך לחזור לסוכה אם פסקו הגשמים:

סעיף ז

(לט) היה ישן וירדו גשמים וכו' - וה"ה כשהיה ישן בתחלת הלילה בביתו מחמת גשמים ופסקו [ח"א]:

(מ) אין מטריחין אותו וכו' - ודוקא כששכב כבר אבל אם עדיין לא שכב יחזור לסוכה [מ"א] ובספר בגדי ישע וכן במאמר מרדכי מסתפקים בזה אחרי שכבר היה לו טרחא להכניס הכרים וכסתות לתוך הבית אפשר שלא הטריחו לחזור ולהעלותם:

(מא) לחזור לסוכה - וה"ה מי ששוכב בסוכה שיש לה לעטי"ן ובשעת הגשמים סגרו אותן ואח"כ פסק הגשם נראה שא"צ לעלות על הסכך לפתוח הלעטי"ן שסתם בשעת הגשמים אבל אם יכול לפתחם בסוכה ע"י חבלים צריך לעמוד ולפתחם שאין זה רק מעט טרחא ולא מקרי מצטער [בכורי יעקב]:

(מב) ישן בביתו עד וכו' - ואפילו אם הקיץ א"צ לעלות לסוכה בלילה:

(מג) וינעור משינתו - פי' מעצמו וא"צ להקיצו גם אין מחוייב למסור שנתו לאחרים שיקיצוהו כשיאור היום:

(מד) וכל הפטור וכו' - כגון במצטער ופרטי דיני מצטער יבואר לקמן בסימן תר"מ ע"ש:

(מה) הדיוטות - ק"ו בזה למי שרוצה להחמיר כשיורדים גשמים ולילך לסוכה ולברך שם המוציא וברכת לישב בסוכה ואח"כ לאכול בבית והוי ברכה לבטלה אפילו יאכל שם בסוכה אכילת קבע [אחרונים] ועיין בבה"ל:

סעיף ח

(מו) נהגו וכו' - ר"ל אף דמדינא דגמרא לדעת פוסקים ראשונים כשבירך בסוכה ויצא לעשות ענינו ולא לחזור תיכף בענין שהיה יציאה גמורה וא"כ הרי הסיח דעתו מן המצוה וכשיחזור אח"כ צריך לברך שנית ואפילו מאה פעמים ביום ואימת שנכנס אע"פ שאינו אוכל שם מברך שהרי גם הישיבה והעמידה שם היא מצוה דהוי כעין תדורו [ודוקא שיצא יציאה גמורה וכמו שכתבנו אבל אם יצא לעשות צרכיו או להביא דבר לסוכה א"צ לברך שהרי לא הסיח דעתו] מ"מ מנהג כל העולם כדעת הפוסקים שאינם מברכים אלא בשעת אכילה ואפילו אם יושבים בסוכה קודם אכילה שעה אינם מברכים דס"ל דברכה שמברכים אח"כ על האכילה היא פוטרת הכל שהיא העיקר והיא פוטרת השינה והטיול והלימוד שכולם טפלים לה וכתבו האחרונים דנכון הדבר לצאת גם דעת הפוסקים הראשונים ולא לישב כך בלי ברכה וע"כ תיכף בבואו מביהכ"נ יברך על דבר שהוא מחמשה מינים ויאכל ממנו מעט יותר מכביצה ויברך לישב בסוכה ולא יברך אח"כ בשעת אכילה:

(מז) אלא בשעת וכו' - ואם בירך פ"א בשעת אכילה ולא יצא מסוכתו לעשות עסקיו ואף אם יצא מסוכתו רק שהיה דעתו לחזור מיד א"צ לברך שנית לישב בסוכה אפילו אם אוכל סעודה שניה כיון שמצוה אחת היא ולכן מי שיושב כל היום בסוכה וישן בלילה בסוכה ומתפלל שם ואינו יוצא לשום עסק רק אדעתא לחזור מיד א"צ לברך רק בשעת אכילה ראשונה ואח"כ א"צ לברך וי"א דכיון שיצא בנתיים אפילו ע"ד לחזור מיד צריך לברך בשעת אכילה שניה ואם יצא לעשות עסקיו או לביהכ"נ להתפלל לכו"ע צריך לברך בשעת אכילה שניה:

(מח) אכילה - והמתענה בסוכות או שאין דעתו לאכול פת באותו יום אז לכו"ע כל אימת שיצא יציאה גמורה חייב לברך דדוקא כשאוכל פת ס"ל להנהו פוסקים שמברך על עיקר חיוב הסוכה ופוטר כל הדברים הטפלים אבל כשאינו אוכל לא שייך זה [ט"ז וש"א] וכתב הח"א דה"ה כשיצא יציאה גמורה לאחר אכילה וחוזר ונכנס ולא יאכל עד הערב וקודם האכילה יצטרך עוד הפעם לצאת לביהכ"נ דבזה ג"כ לכו"ע צריך לברך. ומי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו דעת המ"א שאפילו אם היה בדעתו בשעת ברכה שילך באמצע הסעודה לשם ולשוב אח"כ מיד אפ"ה צריך לברך שם לישב בסוכה דהליכה הוי הפסק וע"כ אם רוצה לאכול בסוכה זו דבר שאסור לאכול חוץ לסוכה צריך לברך שם לישב בסוכה אמנם הוא לשיטתו אזיל בסימן ח' אבל לפי מה שכתבנו שם דדעת כמה אחרונים דהליכה לא הוי הפסק אם היה בדעתו א"צ לברך וספק ברכות להקל [לבושי שרד] ואם שכח לברך לישב בסוכה עד שהתחיל לאכול יברך אח"כ על מה שרוצה לאכול ואפילו אכל כבר ובירך בהמ"ז יכול לברך שגם הישיבה היא מן המצוה דמאכילה ואילך כ"ז שיושב הוי הכל קביעות אחד ומ"מ כל שעדיין לא בירך בהמ"ז יברך ויאכל מעט. ומי שקידש בליל סוכה והתחיל לאכול ואח"כ ראה שהלאדי"ן לא היו נפתחין עדיין נ"ל שיאכל שוב כזית ויברך לישב בסוכה אבל קידוש פשיטא שא"צ לברך שנית ואפילו זמן לא יברך עוד הפעם (כיון דלדין התלמוד מהני הזמן שבשעת עשיית הסוכה למצות סוכה כ"ש שמהני בזה מה שבירך כשהיו הלאדי"ן סתומים) [בכורי יעקב ע"ש]:

סימן תרמ

סעיף א

(א) נשים ועבדים וכו' - משום דהו"ל מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות ועבד דינו כאשה. ולענין ברכה כשרוצין לישב בסוכה עיין לעיל סי"ז דנוהגין הנשים לברך אכן אחרים לא יברכו להן אפילו אין יודעין בעצמן אם לא כשמברכין לעצמן:

(ב) ואנדרוגינוס - שיש לו סימני זכרות ונקבות:

(ג) חייבים מספק - ומ"מ לא יברכו דברכה דרבנן וספיקא לקולא וכדלעיל סי"ז ס"ב ומ"מ אם רוצים לברך הרשות בידן דלא גריעי מאשה:

סעיף ב

(ד) כבן חמש כבן שש - כל חד כפום חורפיה [ט"ז ומ"א] ודעת כמה אחרונים דמבן חמש ולמעלה אם אביו הוא בעיר שאינו צריך אז כ"כ לאמו מחוייב אביו לחנכו בסוכה אפילו אם איננו חריף:

(ה) לחנכו במצות - ואם אין לו אב י"א דאמו וב"ד חייבים לחנכו ולכו"ע אסור להאכיל לקטן בידים חוץ לסוכה אפילו לאדם אחר דהיינו ליתן לתוך פיו או לצוות לו לאכול:

סעיף ג

(ו) חולים וכו' - משום דכתיב תשבו כעין תדורו ואם היה לו זה החולי כל השנה לא היה יושב בביתו דוקא אלא היה הולך למקום שנקל לו לחליו:

(ז) ומשמשיהן פטורין וכו' - לפי שהן עוסקין במצוה וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה:

(ח) אלא אפילו חש וכו' - קיצר בלשונו ובגמרא איתא אפילו חולה שאין בו סכנה ואפילו חש בראשו וכו':

(ט) בראשו חש בעיניו - ר"ל וישיבת הסוכה קשה לו:

(י) בשעה שהחולה וכו' - ואם יש שני משמשים וא"צ לשניהם בבת אחת צריך לאכול אחד בסוכה בעת שימושו של השני:

(יא) צריך להם - ואם הוא חולה שיש בו סכנה נראה דיש להקל גם בשעה שא"צ לו:

(יב) ומי שמקיז דם - היינו במקיז דם רק כדי לשמור הבריאות ואינו מרגיש שום חולי בעצמו שאז אינו מצטער כלל ואדרבה הוא שמח ומרבה האכילה ושתיה אבל אי מרגיש בחולי ומה"ט מקיז פטור והשותה משקה לשלשל אם מתיירא שיזיק לו הצינה פטור:

סעיף ד

(יג) מצטער פטור וכו' - דכעין תדורו בעינן ואף בכל השנה אין אדם דר במקום שהוא מצטער:

(יד) הוא ולא משמשיו - דהיינו שאם הם רוצים לאכול או לישן חייבים לכנוס לתוך הסוכה. ולכאורה נראה דאם הוא שכיר אצלו לשמשו וגם בכל השנה אינו אוכל וישן בביתו כ"א אצלו רשאי גם היום לעשות כן והוא דומיא דשומרי גנות ופרדסים המבואר לקמן בסימן זה:

(טו) אבל בלילה ראשונה וכו' - אזיל לשיטתו בסימן תרל"ט ס"ה בהג"ה דסתם שם להחמיר בירדו גשמים לענין לילה ראשונה וה"ה כאן אבל לדעת שארי פוסקים דפטרי שם ה"ה כאן וע"כ יש להתנהג למעשה במצטער כמו לענין ירדו גשמים וכמו שכתבנו שם במ"ב סקל"ה עיי"ש:

(טז) זה שאינו יכול לישן וכו' - וה"ה דמצטער פטור בכולן אף מאכילה [אחרונים] ור"ל דאם הרוח וריח וכה"ג מצערים ליה באכילה פטור אף מאכילה אבל אם הצער רק בשינה חייב באכילה:

(יז) או מפני הריח - עיין לעיל סימן תרכ"ט סי"ד ובמ"ב שם ובסימן תר"ל ס"א ובמ"ב שם ולעיל בסימן ע"ט סקכ"ג במ"ב:

(יח) או בשינה - פי' במקום דליכא צינה והצער הוא מחמת הרוח וכיו"ב וכנ"ל דאלו במקומות הקרים יוצא י"ח באכילה אע"ג דלא יוכל לישן שם דא"א בענין אחר וממילא מקרי שם כעין תדורו וגם מקרי ראוי לשינה אם היה לו כרים וכסתות כראוי:

(יט) דמתיירא מלסטים או גנבים - ר"ל שיוכלו להזיקו בגופו ואפילו במקום שביום אינו מתיירא רק בלילה מתיירא לישן שם מפניהם אכן אם אינו מתיירא מפני היזק הגוף רק מגניבת כליו יוצא שיכול להכניסם בביתו:

(כ) אינו יוצא וכו' - ר"ל אפילו י"ח אכילה ויש מאחרונים שחולקין ע"ז ודעתם דאף דלכתחלה בודאי אין לעשות סוכה כזו שאין יכול לקיים בה כל הדברים כדין מ"מ בדיעבד יוצא בה ידי חובת אכילה כיון שלאכילה אין מצטער:

(כא) מותר לצאת וכו' - דדרך ב"א להצטער מזה:

(כב) וא"צ לילך לסוכת חבירו - דהא נמי חשוב צער דאין ערב לו לאדם אכילתו אלא בשלו ובלילה הראשונה צריך לטרוח ולילך לסוכת חבירו אך לא יברך שם אם לא שאינו מצטער בזה [א"ר] והח"א כתב דבמצטער כזה יכול האדם לחייב את עצמו ולעשות בשמחה ולברך:

(כג) אם יש טורח גדול - מפני שסברא הזו דלילך לסוכת חבירו יש צער בדבר לא פסיקא ליה כ"כ לכן תלה הדבר באם יש טורח גדול בזה דאם אין לו טורח גדול צריך לילך לסוכת חבירו שיש שם נר וכן אם ירדו גשמים ופסקו ומ"מ עדיין נוטף מן האילנות וא"א לאכול בסוכתו ויש לחבירו סוכה עם גג העשוי לכך לסגור ולפתוח צריך לילך לסוכת חבירו אם אין לו טורח גדול בדבר:

(כד) בדבר - היינו בשעת אכילה אבל פשיטא אפילו מי שאין לו מקום בחצירו לבנות לו סוכה שצריך להמציא לו מקום לבנות לו סוכה ואז שם ביתו כדרך שגם כל השנה רגילים לפנות מבית לבית ואז שם ביתו [הגהת ח"ס וכ"כ הבכורי יעקב בפשיטות]:

(כה) אבל לא תחת הסכך - דאז יבטל הסדין את הסכך ויפסול הסוכה כדלעיל בסימן תרכ"ט סי"ט לדעה ראשונה דסתם שם המחבר כוותה אמנם לפי מה שביארנו שם דבמקום הדחק כשאינו מועיל פריסה מן הצד ויצטרך לאכול חוץ לסוכה יש לסמוך אדעה שניה דמתרת לתלות סדין כדי להגן אין לאסור זה כ"א כשירחיק הסדין מן הסכך ארבעה טפחים דאז אין בטל הסדין לגבי הסכך [ובשבת ויו"ט נכון ליזהר שלא ירחיק ג"ט חלל מן הסכך משום חשש אוהל] וה"ה דמותר במקום הדחק לפרוס סדין למעלה על הסכך כדי להגן בין בחול ובין בשבת ויו"ט. אכן מפני חשש הרואים שיאמרו שמסכך סוכתו בסדין אין להקל כשמסכך למעלה אא"כ ניכר לכל שמכוין בזה רק להגן מפני הרוח. ועיין במ"א לעיל בסימן תרכ"ט דמ"מ לא יברך בכל זה ברכת לישב בסוכה:

(כו) לא מקרי מצטער - דדרך האדם לפעמים לישן כך כפוף וראיה מהא דקי"ל ששיעור סוכה שבעה על שבעה טפחים שבודאי אין אדם יכול לישן שם אם לא בכפיפת גופו ואיבריו ולפ"ז אפילו אם עשה אותה לכתחלה באופן שראויה לישן שם בפישוט ואח"כ בא איזה ענין שנעשה דחוק וצר לישכב ג"כ מחוייב לישן שם וכתב בספר נהר שלום דמ"מ מי שהוא מעונג וקים ליה בגויה דלדידיה הוי מצטער לישן שם בכפיפה אה"נ שפטור מלישן שם [ואעפ"כ יוצא י"ח באכילה כיון שבעת עשייה היה ראוי לדידיה לאכול ולישן שם]:

(כז) אע"ג דצריך לכפוף ידיו ורגליו - היינו אף אם אין לו עצה האיך לפשוט רגליו חוץ לסוכה דבפושט רגליו חוץ לסוכה לכו"ע לא מקרי מצטער בכך וחייב לישן שם ואך שצריך ליזהר שיהיה השולחן ג"כ בתוך הסוכה דאל"ה חיישינן שמא ימשך אחר שולחנו וכדלעיל בסימן תרל"ד:

(כח) אלא בדבר וכו' - דאל"ה אף שהוא מצטער אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם:

(כט) שדרך בני אדם להצטער בו - אם לא שהוא מאניני הדעת וכל אניני הדעת מצטערין בזה:

(ל) אלא אם ינצל וכו' - דהטעם דמצטער פטור משום דכעין דירה בעינן ואין אדם דר במקום צער כל שיוכל להנצל מזה בביתו וה"נ בסוכה:

סעיף ה

(לא) אבל חייב בסוכה - דאע"ג דמצטער פטור מן הסוכה ה"מ צערא דממילא הבא לו מחמת הסוכה אבל הכא איהו דקמצער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה כדי לקיים את המצוה. כתב בספר תניא אם המת היה חביב כ"כ שאין יכול להסירו מלבו פטור. ומיירי שמצטער בישיבתו בסוכה [מ"א] ועיין בספר ישועות יעקב שחולק בזה על התניא. בפ"מ מסתפק לענין אונן בחוה"מ או אפילו ביו"ט כשרוצה לקבור ע"י נכרי ביו"ט ראשון או ע"י ישראל ביו"ט שני דאז חל דיני אנינות אם חייב בסוכה ע"ש ובספר בכורי יעקב מצדד שהוא פטור ע"ש:

סעיף ו

(לב) חתן וכו' - דאין שמחה אלא בחופה וחופה נקרא מקום המוכן לישיבת חתן וכלה (הרא"ש) ואין יכולין לאכול בסוכה ולשמוח בחופה דאין שמחה אלא במקום סעודה ומיירי שנשא ערב הרגל או קודם דאין נושאין נשים במועד כדלעיל בסימן תקמ"ו:

(לג) פטורים מן הסוכה וכו' - ויש מחייבין אותו דס"ל דאפשר לאכול בסוכה ולשמוח בחופה וע"כ הסכימו אחרונים דראוי לחתן להחמיר ע"ע ולישב בסוכה ולא לברך וכן השושבינים כשאוכלין אצל החתן ומשמחין אותו בתוך ז' ימי המשתה ויושבין שם בסוכה א"צ לברך אבל כשאוכלין בביתם חייבין בסוכה וצריכין לברך:

(לד) וסעודת ברית מילה וכו' - היינו אפילו אם צר להם המקום לשבת שם וא"א להם לשמוח שם כ"כ מ"מ חייבין בסוכה דאע"ג דסעודת מצוה היא כמ"ש ביו"ד סימן רס"ה סי"ב מ"מ לא דמי לסעודת חתן שהיא מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ונקראת סעודת מצוה בכל מקום אבל זה אינה מצוה כ"כ וא"כ די להם בעשרה אנשים [מ"א] ומ"מ בשמיני עצרת אם רוצים יכולים לאכול בבית בסעודת ברית מילה [א"ר ודה"ח]:

סעיף ז

(לה) שלוחי מצוה - כגון שהולך להקביל פני רבו או ללמוד תורה או לפדיון שבויים וכיו"ב:

(לו) פטורים מן הסוכה - אפילו בשעת חנייתן ויש לפניהם סוכה בנוייה:

(לז) בין ביום בין בלילה - היינו אפילו הולכין רק ביום פטורים גם בלילה מפי שטרודים במחשבת המצוה ותיקונה והוי הכל בכלל עוסק במצוה ופטור ממצוה אחרת:

(לח) וע"ל סימן ל"ח - ר"ל בס"ח בהג"ה דמוכח שם דדוקא כשצריך לטרוח אחר הסוכה אבל אם אין צריך לטרוח אחריה כגון שיש סוכה מזומנת לפניו צריך לכנוס בסוכה ולאכול ולישן שם ואם אין יכולים לישן כ"כ בטוב בסוכה ויהיו יגעים למחר ולא יוכלו לקיים המצוה כראוי פטורין:

סעיף ח

(לט) הולכי דרכים וכו' - דתשבו כעין תדורו אמר רחמנא וידוע כשאדם דר בביתו בשאר ימות השנה אינו נמנע מלנסוע לאיזה ענין ומניח את ביתו וכן ה"ה בסוכה:

(מ) פטורים מן הסוכה ביום - היינו שא"צ להמתין מלאכול עד שיגיע לסוכה אם לא שיזדמן לפניו סוכה בעת האוכל בלי טורח:

(מא) וחייבין בלילה - היינו כשלן בלילה במקום ישוב אפילו אין באושפיזא שלו סוכה כגון שהוא נכרי חייב להשתדל אולי ימצא סביבות משכנו איזה יהודי שיש לו סוכה:

(מב) אבל אם אינם מוצאים סוכה וכו' - ר"ל שהשתדל ולא מצא סוכה סביבותיו יוכל לאכול וללון באותו מקום בלי סוכה ואינו מחוייב לעשות סוכה והא דמסיים יוכלו לילך לדרכם ר"ל אפילו אם הוא יודע בביתו שבדרך שהולך לא ימצא שם סוכה אפ"ה מותר לצאת מביתו דכלל בידינו תשבו כעין תדורו וכנ"ל בסקל"ט:

(מג) דאין לעשות לו שם דירה - ר"ל היכא דאין מוצא סוכה אין מחוייב לעשות מחדש:

(מד) ואע"ג דיש להקל - ר"ל דמה שאמרו ההולכין ביום חייבין בלילה היינו היכי דמוצא סוכה באותו מקום משא"כ בזה:

(מה) מ"מ המחמיר וכו' - וכ"ז בהולך מכפר לכפר מדינא א"צ להמתין מלאכול רק המחמיר אבל בשוהא בכפר א' שלשה או ארבעה ימים חייב מדינא לעשות שם סוכה [אחרונים]:

סעיף ט

(מו) שומרי העיר - היינו מגייסות שלא יבואו עליהן וצריכין לילך סביב העיר לשמרן ולפיכך אין יכולין לעשות סוכה במקום אחד. ודוקא בשומרי גייסות אבל בשומרי ממון שלא יבואו לגניבה [שדרכן לשמור תמיד] הוי כשומרי גנות ופרדסין המבואר לקמיה [מ"א בשם הירושלמי] ובאמת ד"ז תלוי לפי ענין השימור כגון שומרי החנויות שלנו שדרכן לשמור בלילה פטורין רק בלילה. והיושבים בחנות אע"פ שרגילין כל השנה ברוב פעמים לאכול בחנות ביום מ"מ בסוכות חייבים לאכול בסוכה אפילו אם דרים חוץ לעיר וחנויותיהם בתוך העיר חייבים לעשות להם סוכה כדי לאכול בעת שיצטרכו אם אינם יכולים לילך לביתם ולאכול [אחרונים]:

סעיף י

(מז) והעושים יין וכו' - ואם היין מונח בחצר צריך לעשות סוכה בחצר דיכול לשומרו מתוך הסוכה ע"פ האופנים המבוארים ביו"ד סימן קל"א:

סימן תרמא

סעיף א

(א) אינו מברך על עשייתה - שאין עשייתה גמר מצוה שהרי צריך לישב בה:

(ב) אבל שהחיינו וכו' - ודוקא דבר שעושין אותו משנה לשנה אבל שופר ומגילה שעושין אותן לכמה שנים אינו מברך שהחיינו על עשייתן ונר חנוכה נמי אינו מינכר שעושין לשם מצוה:

(ג) כשעושה אותה - וה"ה אם היתה עשויה מכבר והוא מחדש בה דבר דהיינו שהיה בה רק שני דפנות והוא השלימה עכשיו או שחידשה בהסכך [ריטב"א]:

(ד) על הכוס של קידוש - שהוא קאי על מצות סוכה ועל החג:

(ה) כשאוכל בסוכה - ר"ל למחר ביום:

(ו) משום הסוכה - דהברכה שבירך מאתמול בביתו היה רק בשביל החג:

סימן תרמב

סעיף א

(א) להיות בשבת - ואז אין אומרים מערבית בליל ראשון דכיון שאין העולם רגילין בהם חשו שמא יטלו נרות לראות בהן ובליל שני אומרים מערבית של יום ראשון וה"ה כשחל ז' של פסח בשבת אומרים במוצאי שבת המערבית השייך ליום ז' וה"ה בש"ת אומרים המערבית של שמיני עצרת לבד ליל א' וב' של פסח שאומרים בליל ב' השייך לליל ב' משום בכור לספירה [פמ"ג]. אין אומרים במה מדליקין:

(ב) בלבד - שלא נתקנה אלא עבור שבת בלבד. בטור כתב באהבה מקרא קודש ובמנהגים שלנו כתוב וא"א באהבה:

סימן תרמג

סעיף א

(א) יין קידוש וסוכה - שא"א לברך על הסוכה קודם שיברך על קידוש היום. שהרי מתחלה נתקדש היום ואח"כ נתחייב לישב בסוכה:

(ב) ואח"כ זמן - ואין נ"מ בין שהסוכה היתה עשויה ועומדת עם הסכך מכבר ובין שעשאה קודם חג הסוכות כיון שלא בירך עליה אז בשעת עשייה א"כ מוטל עליו עכשיו לברך זמן על קיום המצוה. אם לא בירך זמן בלילה יוכל לברך כל שבעה ואפילו בלא כוס דזמן יכול לומר אותו אפילו בשוק [גמרא]:

(ג) לפי וכו' - ומ"מ בדיעבד אם עבר ובירך זמן ואח"כ סוכה אינו חוזר לברך זמן ואמרינן דהאי זמן קאי גם אסוכה דבתריה:

סעיף ב

(ד) מקדש מעומד וכו' - דלדעתו הישיבה הוא תחלת עשיית המצוה ויש לו לברך עובר לעשייתן היינו קודם עשיית תחלת המצוה ויש לו לנהוג כן כל שבעת הימים והרא"ש ס"ל שיש לסמוך הברכה על עיקר המצוה שהיא האכילה וכמש"כ סוף סימן תרל"ט שנוהגין שאין מברכין אלא על האכילה:

(ה) לישב בסוכה ויושב ואח"כ מברך זמן - בא לאפוקי שלא יברך ברכת זמן קודם שישב דאף דברכת זמן גופא רשאי להיות בעמידה לכו"ע מ"מ אין נכון לעשות כן מטעמא אחרינא דצריך להסמיך עשיית המצוה אל הברכה וכיון שבירך לישב בסוכה צריך לישב תיכף. ולענין אם יכולין כמה בע"ב לקדש בסוכה בבת אחת עיין לעיל סימן תפ"ח במ"ב סק"ח. וראוי לומר ברכה דסוכה בקול במשיכה בניגון כשאר ברכות דקידוש וה"ה בכל שאר ברכות ירגיל לומר בקול רם כי הקול מעורר הכונה. של"ה:

סעיף ג

(ו) בשאר ימים וכו' - ר"ל דביו"ט הלא מבואר לעיל בס"א יין קידוש וסוכה וביארנו שם טעם הדבר דא"א לברך על הסוכה קודם קידוש היום ע"ש אכן בשאר הימים שאין בהם קידוש דעת המחבר דצריך לברך על הסוכה קודם ברכת המוציא כדעת רבינו מאיר מרוטנבורג דבה נתחייב תחלה תיכף שנכנס וישב בה לסעוד סעודתו וראוי לסמוך הברכה להישיבה כל מה דאפשר אך העולם לא נהגו כן כדמסיים:

(ז) אחר ברכת המוציא - כדי שיתחיל בסעודה דעל ידה הוא עיקר חיוב הסוכה ואח"כ יברך ולא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה דצורך סעודה הוא כמו קידוש:

(ח) אבל בשבת ויו"ט וכו' - פי' שאז מקדש על היין ואומר על הכוס סוכה וזמן כדלעיל ואח"כ המוציא על הפת ואם מקדש על הפת אומר המוציא וקידוש וסוכה וזמן משא"כ בחול שאין שם אלא המוציא מברך על הסוכה תיכף אחר ברכת המוציא:

(ט) מברך לאחר קידוש - דאז הוא זמן התחלת הסעודה (דמקודם אין רשאי לאכול) ושייך אז לברך ברכת הסוכה. ולענין סעודת שבת ויו"ט שחרית שאין בהם קידוש רק ברכה בעלמא על הכוס יש דיעות בין האחרונים י"א דבזה אין כדאי להפסיק בברכת סוכה בין הברכה להשתיה דעל השתיה ליכא חיוב סוכה כלל אלא יברך אותה אחר ברכת המוציא למנהגינו וי"א דגם בזה כיון שמכין עצמו בקידוש זה לאכילה יברך אותה קודם שיטעום מן הכוס. ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. והנה זה הוא בנוטל ידיו אח"כ לסעודה אבל אם אינו רוצה עתה לסעוד סעודתו רק מברך על הכוס ואוכל אחריו פת כיסנין כדי שיהיה קידוש זה במקום סעודה מצדד בשע"ת דבזה לכו"ע יברך ברכת סוכה שיטעום מן הכוס ע"ש:

סימן תרמד

סעיף א

(א) שחרית וכו' - בטור איתא דמשכימין והוא משום דזריזין מקדימין למצוה לקיים מצות לולב [ב"ח]:

(ב) התפלה - א"א אל נא ביום א' דסוכות (כי אומר במקומו אז היתה חניית סוכו שהוא ג"כ שיר ושבח כמו אל נא). במקום שמהפכין הסדר כשחל בשבת יום ראשון אז ראוי לומר אל נא ביום א' ולא ביום ב' והעולם לא נהגו כן לפי שלא ידעו טעמו של דבר:

(ג) על נטילת לולב ושהחיינו - ואח"כ ינענע וכ"מ סימן תרנ"א ס"ה. והנה שהחיינו זה הוא על קיום המצוה וע"כ אף דאתמול בלילה בירך שהחיינו שם היה על מצות סוכה ועל יו"ט וזה הוא על מצות לולב ואם נטל הלולב ביום א' ולא בירך שהחיינו יכול לברך כל ז' אימת שיזכור ובשעת נטילה דוקא ואם בירך ביום א' שוב אין מברך ביום ב' שהחיינו:

(ד) וכן כל שמונת ימי החג - ולא הוי כחוה"מ פסח דמדלגין משום דבסוכות כל יום חשוב כיו"ט בפני עצמו כיון שחלוק קרבנותיו מיום שלפניו:

(ה) ומברכין לגמור - עיין לעיל סימן תפ"ח ס"א בהג"ה שם דבמדינותינו המנהג לברך לקרות ההלל ועיין במ"ב שם:

(ו) בין צבור בין יחיד - ר"ל ולא הוי כמו ר"ח וחוה"מ פסח דלכמה פוסקים אין מברכין אז על ההלל אפילו לצבור ובפרט ליחיד (עיין לעיל בסימן תפ"ח ס"ב ובסימן ת"צ ס"ד) דשם ההלל הוא רק מנהג של כל ישראל אבל בזה דמדינא הוא מברכין לכו"ע בין לצבור בין ליחיד:

(ז) ואין מפסיקין בו וכו' - כתב הח"א כלל קמ"ז שאם הביאו לו לולב באמצע הלל מותר לו להפסיק בין הפרקים דהיינו בין מזמור למזמור לברך:

(ח) אלא כדרך שאמרו בק"ש וכו' - הכל מבואר לעיל בסימן תפ"ח לענין הלל בשני ימים הראשונים של פסח דגומרין בו ההלל ולא כפלו הכא אלא לאשמועינן דבסוכות שוין בזה לדינא כל שמונת הימים ולדידן בחו"ל גם שמחת תורה בכלל זה דגם בו גומרין ההלל דהוא ספק שמיני:

(ט) באמצע שואל וכו' - ביאור כל הדברים האלו עד סוף הסימן מבואר בסימן תפ"ח במ"ב שם:

סימן תרמה

סעיף א

כתיב בתורה ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל וקבלו חז"ל דפרי עץ הדר זהו אתרוג שטעם עצו ופריו שוה וכתיב הדר שיהיה נאה והדר בתארו וגידולו וע"ד שיתבאר בסימן תרמ"ח ולפי שכל אלו הד' מינים כתובין בפסוק אחד למדין זה מזה וע"כ כל הארבעה מינים צריכים להיות נאים ומהודרים וע"ד שיתבאר לקמן כפות תמרים הן ענפי האילן שגדלין בו תמרים כשיצמחו קודם שיתקשו העלין שלהן ויתרחקו לכאן ולכאן רחוק מן השדרה אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב וענף עץ עבות הוא ההדס שעליו חופין את עצו ופרטיו יתבאר בסימן תרמ"ו וערבי נחל יתבאר בסימן תרמ"ז:

(א) שנפרדו - היינו כמו ענפי השבט שעומדין פרודות ויכולין לאגדן:

(ב) ולא נדלדלו כעלי החריות - דטבע החריות שנפרדו העלין ונתרחקו הרבה ובמקום חבורן נתקשו כעץ ואין יכולין לאגדן יחד:

(ג) פרודות - הט"ז העלה שמה שהחמיר הרב המגיד למצוה מן המובחר הוא דוקא היכי שכל עליו תלויות למטה רק שעולין עם הלולב [ונפרצו עליו שפסול הוא כגון שנתלשו עליו לגמרי מן הלולב או שתלויות למטה וגם אין עולין עם הלולב או שנדלדלו ממקום חיבורן בשדרה ועדיין מעורין במקצת] אבל כל שאין עליו תלויות אלא שקצת נוטה לצדדין אפילו מצוה מן המובחר אין כאן אמנם במאמר מרדכי וכן בבכורי יעקב מפקפקין על דברי הט"ז ודעתם כסתימת הרמ"א דלמצוה מן המובחר יש ליזהר שלא ליטול לכתחלה לולב אא"כ שוכבין עליו זה על זה ולא לצדדין:

סעיף ב

(ד) דהיינו וכו' - ר"ל דגם זה הוא בכלל נדלדלו מאורך השדרה אף שעדיין לא נעקרו מחבורן וה"ה אם נעקרו ממקום חבורן בשדרה ועדיין מעורין במקצת אף שאין תלויות למטה. ואם השדרה בעצמה נשברה ותלויה למטה [והיינו שמעורה במקצת] נ"ל דכשר דדוקא ברוב עלין פסול דדמי לבהמה שנשברו רוב צלעותיה טריפה ונשברה השדרה כשרה אכן יש לאוגדו שם שלא יפול למטה כ"כ המ"א אבל הרבה אחרונים חולקים ע"ז דשאני התם דחוט השדרה קיים ובו תלוי הכשרו שם [דאם נפסק החוט אף שהשדרה קיים טריפה כמבואר שם] משא"כ בענינינו ובספר בגדי ישע כתב דאין כונת המ"א נשברה ממש דא"כ לא עדיף מנקטם ראשו דפסול אלא שר"ל מתמוטט למטה וא"כ שפיר מדמה לנשברה השדרה ולא נפסק החוט וצ"ע:

(ה) ונעקרו למטה וכו' - ר"ל למטה במקום חבור העלין לשדרה נעקרו שם מן השדרה ואינם מחוברים אלא ע"י אגודה:

(ו) דפסול אפילו אגדן - וה"ה במה שכתב הג"ה למעלה שפסולין כשהן תלויות למטה שם ג"כ פסול אפילו אגדן וכ"כ הגר"ז:

(ז) נתקשו העלין כעץ - ואם התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה כעץ זהו נקרא בגמרא דומה לחרות וכשר אפילו לא אגדו אכן טבע האילן שבשעה שהעלין התחילו להתקשות נעשו עליהן מפורדות וכבר נתבאר לעיל דמצוה מן המובחר שלא יהיו מפורדות:

(ח) ברוב עלין - ורוב כל עלה ועלה ורובו ככולו והוי כאלו הוי הלולב בלא עלין. ודוקא אם הוא בתוך שיעור הלולב שהוא ד' טפחים כדלקמן בסימן תר"נ אכן אם נשברו רוב העלין של לולב היותר מכשיעור ונשאר רוב שיעור של לולב שלם יש להסתפק אם אזלינן בתר רוב הלולב ופסול או בתר רוב השיעור וכשר:

(ט) ועדיין הלולב וכו' - דבלא"ה אפילו במיעוטן של העלין שנחסר פסול:

(י) נשאר מכוסה בעלין - עיין בביאור הלכה:

סעיף ג

(יא) ברוב העלין - ורוב כל עלה ועלה:

(יב) פסולה - דהוי כאלו ניטלו לגמרי. והנה לדעה זו הראשונה אין שום נ"מ בין שאר העלין לעלה האמצעית ואם נחלקה אפילו כולה כשירה:

(יג) וצד השני ערום בלא עלין פסול - עיין בחי' הריטב"א דבזה ודאי פסול כל שבעה ימים אבל באחת אחת מתחלת ברייתו מסתפק שם עיי"ש:

(יד) העלה העליון - שדרכה להיות כפול כשאר עלי הלולב:

(טו) האמצעי - ואם כלה השדרה בשני עלין יש על שניהם שם תיומת ואם נחלקה אחת מהם פסול:

(טז) עד השדרה - עיין בביאור הגר"א שהסכים דלדינא יש להחמיר ברובו דבכל פסול רובו ככולו ועל מקצתו אין להחמיר כלל:

(יז) ופסול - היינו ביום הראשון אבל בשאר הימים כשר:

(יח) לכתחלה מצוה מן המובחר וכו' - היינו אם יש לו לולב אחר אבל א"צ לברך על לולב של חבירו משום זה:

(יט) כי יש מחמירין וכו' - וטעמם דע"י הנענועים רגיל להיות בסופו סדוק כולו ועיין בט"ז דלדעתו אין להחמיר בזה רק אם נחלק כשיעור טפח ובח"א כתב דלדעה זו יש להחמיר אפילו במשהו ועיין במה שכתבנו בסקט"ז בשם הגר"א וע"כ אם יש לו לולב אחר יותר טוב לברך עליו משום מהיות טוב וגו' אבל מדינא אין לחוש לזה כלל כ"ז שלא נחלק רובו ועיין לקמיה בס"ז דאם נתרחקו ב' סדקיו זה מזה עד שנראה כשנים פסול:

סעיף ד

(כ) ואם אין וכו' פסול - הטעם בכל זה שאינו הדר:

סעיף ה

(כא) לולב שיבשו וכו' - שאין זה הדר:

(כב) רוב עליו - ואם יבש העלה העליונה התיומה פוסל הראב"ד:

(כג) או שדרתו - מיהו הרב ב"י כתב דאין מצוי שיהא שדרתו יבש והעלין לחים וליכא לספוקי בזה:

(כד) משכלה מראה ירקות שבו - שזהו סימן שכלה הלחלוחית שבו:

(כה) בצפורן - ורוב הפוסקים לא הסכימו לפירוש זה אלא שרמ"א כתב דעה זו כדי ליישב מנהגם שנהגו כך במקומותיו לסמוך ע"ז לפי שאין לולבין מצויין ע"כ אין להקל בזה כ"ז שיש בעיר לח:

סעיף ו

(כו) רוב העלין העליונים - ועליונים נקרא אותן שגבוהין מן השדרה ולמעלה ושיעור הקיטום לא נזכר בהשו"ע אם דוקא כשנקטם הרוב של כל עלה או אפילו במקצתה ועיין בלבוש שמחמיר דאפילו במקצתן ויש מאחרונים שמפקפקין בזה והנה המחבר לא זכר לחלק בין עלה אמצעי ליתר העלין ועיין בבה"ל:

(כז) פסול - דאין זה הדר:

(כח) ואם נקטם וכו' - דעת הט"ז והגר"א דהרמ"א הוסיף בזה להחמיר כדעת הרה"מ והר"ן דהעלה העליון האמצעי שעל השדרה [היינו כשיש ג' עלין שכלה בהם השדרה העלה האמצעי לבדה נקרא ראש הלולב] אם נקטמה פסול ועיין בביאור הגר"א דמשמע מניה שמצדד להורות כן להלכה כהרמ"א ואפילו נקטמה העלה הזאת בכל שהוא פסול:

(כט) העלה העליון האמצעי וכו' - ואם כלה הלולב בשני תיומות ונקטמה רק אחת מהן אפשר דיש להקל וכן מצדד בספר בכורי יעקב ע"ש:

(ל) ודוקא דאיכא אחר וכו' - עיין בא"ר דכונת הרמ"א להקל בנקטם עלה העליונה משום דכמה פוסקים מקילין בעיקר הדין ויש לסמוך עלייהו בדליכא אחר אבל לא בנקטמו רוב עלין ואפילו בעלה אמצעי יש אומרים דאין להקל לברוכי עלייהו כ"א בנקטם רק מקצתה אבל לא בנקטם רובה אפילו בשעת הדחק ועיין בבה"ל:

סעיף ז

(לא) אם נתרחקו וכו' - היינו אפילו לא היו כן בתולדה רק אח"כ:

(לב) ואפילו לא נחלקה התיומת - פי' שלא נסדק העלה האמצעי עד השדרה ואפילו נסדק רק מקצתו שמחמת נחלקה התיומת דעת הרבה אחרונים שאין לפסלו מ"מ כיון שנתרחב הסדק עד שנראה כשנים פסול ויש ליזהר הרבה בזה:

סעיף ח

(לג) או שהוא עקום - כמגל [גמרא]:

(לד) לפניו - דהיינו הצד שכנגד השדרה ונעשה שדרתו כגב חטוטרות:

(לה) שהרי שדרו - נקרא בשם זה יען שהוא כשדרו של בהמה שהחוליות והצלעות מחוברות בה מכאן ומכאן ואף זה עליו מכאן ומכאן ואמצעה חלק ועולה כמקל [רש"י]:

(לו) פסול - שאין זה הדר:

(לז) לאחוריו - שנעקם ונכפף לצד השדרה:

סעיף ט

(לח) כפוף בראשו - היינו שהיה כפוף כאגמון בין לפניו ובין לאחריו:

(לט) פסול - שאין זה הדר:

(מ) כפופים וכו' - והרא"ש כתב אוהב אני יותר לצאת בו שאין העלין נחלקין ותיומתו קיימת וכתב הלבוש ודוקא כשהעלה העליונה לבד כפופה אבל אם כולן או רובן כפופים כל שהוא פסול דודאי זהו שינוי מברייתו ואינו הדר כלל עכ"ל והעתיקו המ"א ודעת הט"ז שאין לחלק בזה ועכ"פ בדאיכא אחר בודאי יש ליזהר שלא לצאת בזה שראשי העלין כולם או רובם כפופים:

(מא) בראשו - ודוקא בזה שלא נכפף אלא בראשו ונשאר חלק גדול בלי כפיפה אבל אם גוף העלין נכפף הרבה מאוד לאמצעיתן ונראה כמו שנכפף העלין לשנים פסול שאין זה הדר כלל וה"ה אם העלה העליונה האמצעית שהיא התיומה נכפפה לבדה הרבה לאמצעיתה ג"כ פסול [פמ"ג]:

(מב) כשר - ויש מן הפוסקים שמחמירין בזה אכן המנהג להקל כהשו"ע ועיין בשע"ת: בשע"ת:

סימן תרמו

סעיף א

(א) שנקטם ראשו - היינו העץ אבל בעלה לחוד לא שייך כלל נקטם ראשו וכדלקמן בס"י בהג"ה:

(ב) כשר - עיין לקמן בס"י שמביא מחלוקת בזה לפי ששני סעיפים הראשונים אלו הוא לשון הרמב"ם ומן ס"ג ואילך הוא לשון הטור ונמשך כאן אחר לשון הרמב"ם אגב שאר הדינים:

(ג) נשרו רוב עליו - היינו שהיה בכל קן וקן היוצא ממנו ז' עלין ונשרו מהן ארבעה כיון שנשתייר שלשה עלין עדיין נקרא עץ עבות וכשר וכדלקמן בס"ד:

(ד) בקן אחד - היינו בכל קן וקן ממנו:

סעיף ב

(ה) היו ענביו - דלפעמים גדל על ההדס פרי כמין ענבה:

(ו) אם ירוקות כשר - דגם ההדס ירוק הוא ואין שינוי מראה מחמת הענבים משא"כ בשחורות וגם אדומות הוו שחורות דאמרינן האי שחור אדום הוא אלא שלקה אבל אדומות או שחורות פסול דלאו הדר הוא. ואם היו שאר גוונים כגון גע"ל או בלא"ה בכפות תמרים מצדד להחמיר ובפמ"ג מסתפק בזה:

(ז) ואם מיעטן - היינו מעיו"ט ומותר למעט אותן לכתחלה כדי שיהיו עליו מרובות מענביו ואפילו למעטן בתר דאגד הלולב:

(ח) או שליקטן אחד אחד לאכילה - עיין בט"ז והגר"א שהסכימו דצ"ל או שליקטן אחר לאכילה וכן הסכים המ"א לדינא דדוקא איש אחר שליקטן לאכילה ואינו מתכוין להכשירו מותר אע"ג דפסיק רישא הוא דממילא מוכשר הרי לא ניחא ליה בההכשר ההוא וכיון דלבסוף יהיה תועלת בזה לאדם אחר שיהיה יכול לצאת בהן ידי מצוה לא מחמרינן בזה משא"כ אותו האיש גופא אף אם הוא מכוין לאכילה ולא להכשירו מ"מ אסור דפסיק רישא הוא אם לא דאית ליה הדסים אחרים לצאת בהן וא"צ להן:

(ט) כשר בכל ענין - ר"ל אפילו לא מיעטן כלל וטעמו דס"ל דכל הפסולין אפילו אותם שפסולין משום הדר ג"כ פסולן הוא רק ביום הראשון ולפ"ז לדידן דפסקינן לקמן בסימן תרמ"ט דפסולין מחמת הדר פסולן כל זיי"ן גם בזה פסולן כל זיי"ן:

סעיף ג

(י) בגבעול אחד - ר"ל בכל קן וקן ויהיו סמוכים זה לזה בעיגול אחד שאין אחד נמוך מחבירו אע"פ שכל אחד בעוקצו:

(יא) למעלה מהם - או למטה מהם:

(יב) נקרא הדס שוטה - מפני שאין עליו הולכין כסדר אלא משובשין כשוטה:

(יג) אפילו בשעת הדחק - שאינו בכלל הדס כלל ופסול אפילו בשאר ימים וכן אם היו שנים זה ע"ג זה ג"כ אין זה בכלל עבות האמור בתורה:

(יד) דכשר וע"כ נוהגין וכו' - ר"ל דסומכין על אותו מ"ד דמכשיר בתרי וחד וה"ה בתרי ע"ג תרי:

(טו) ולכן נהגו להקל וכו' - עיין בביאור הגר"א ובשארי אחרונים שכולם פקפקו מאוד על המנהג ההוא שאין להם שום יסוד לא בתרי וחד ולא בתרי ע"ג תרי והרמ"א דחק רק לקיים המנהג ולכן הירא לדבר ד' יטרח למצוא עבות כדין דהיינו ג' עלין בשוה בכל קן וקן ועיין לקמיה בס"ה. כתב הח"א דבתוך אלו היבשים שמביאים עם האתרוגים בדוחק נמצא אחד למאה שיש בו ג' בקן אחד ולכן אין להם חזקת כשרות עד שישרם בחמין וירכך אותם ואם לא ימצא יטול בלא ברכה ע"ש:

סעיף ד

(טז) ונשרו מהם עד וכו' - היינו אפילו היה בכל אורך ההדס כן:

(יז) אפילו נשרו רובן - דכיון דנשאר ג' עדיין עבות קרינא ביה אבל אם נשארו רק שנים פסול דאף דבהדס שיש בו ג' בקן אחד ונשר אחד מכל קן ונשאר רק שנים הסכימו כמה אחרונים להכשיר שם שאני שנשתייר עכ"פ רוב הקן ורובו ככולו משא"כ הכא שנשרו רובם בעינן עכ"פ שישתייר שיעור עבות דעי"ז נוכל להכשירו ונאמר דאף עתה עבות קרינא ביה:

סעיף ה

(יח) ולעיכובא ברובו - היינו שההדס ששיעורו הוא לא יותר מי"ב גודלין כדלקמן בסימן תר"נ אין צריך עבות בכולו רק ז' גודלין יהא עבות דהיינו ג' עלים בכל קן והחמשה גודלין אפילו נחסר לגמרי שנשרו עליו או שלא היו עבות דהיינו שהיו עליו שנים ע"ג שנים או תרי וחד דכיון שרובו היה עבות כשר. ובהדס שהיו בכל שיעור ארכו ג' עלים בכל קן ונשר עלה אחת מכל קן ברוב שיעור אורך ההדס יש בזה פלוגתא בין הראשונים יש מכשירין דכיון דנשאר שנים בכל קן רובו ככולו כי היכי דמכשירין בנשרו מקצת עליו מארכו של ההדס ויש פוסלין דס"ל דעי"ז לא נשאר עליו שם עבות כלל דאין עבות אלא בשלשה. ולענין הלכה נקטינן להקל במקום הדחק שכן הסכימו כמה אחרונים. ודוקא כשנשארו עכ"פ שני עלין בכל קן דהוי רובא עכ"פ אבל אם נשרו שני עלין ברוב שיעור אורך ההדס פסול לכו"ע וא"כ במקום שנוהגין לצאת בהדסים של שנים ע"ג שנים כדלעיל בהג"ה אם נשר עלה אחת מכל קן ברוב שיעור אורך ההדס פסול לכו"ע דלא נשאר רובא:

(יט) ואפילו אינו בראשו - כגון שמלמטה עד רובו יוצא בכל קן וקן ג' עלין ולמעלה נשרו עליו או שהוא איננו עבות ג"כ כשר ואע"ג דביבשו עליו פסק בס"ח דאינו כשר כ"א כשנשתיירו בכל בד ג' עלין לחין בראשו דוקא שם הטעם משום הדר והדר ניכר כשהוא בראשו אבל כאן משום עבות ודי בכל מקום:

אין על סעיף ו

סעיף ז

(כ) כשילבינו פניהם - לאחר שנפרך בצפורן [מ"א] ובאמת אינו מצוי במציאות שילבינו פניו ולא יהיה נפרך בצפורן וא"כ כשנתלבן פניהם ודאי יבש הוא. ומי שאינו בקי בזה השיעור משמע בתמים דעים שיכול לשער ע"י שישרה אותם יום או יומים במים דאם יחזרו לכמות שהיו במשמושן ובמראיהן עדיין לחים הם ואם לאו הם יבשים. כתב הפמ"ג דביבש עץ ההדס אפי' העלים הם עדיין ירוקים פסול ובבכורי יעקב משיג ע"ז ודעתו דביבשות העץ לא שייך פסול כלל ע"ש:

סעיף ח

(כא) ונשתיירו וכו' - דע"י הג' עלין לחין שבראש הבד חל שם הדר על כל ההדס:

(כב) בראש כל בד מהג' בדין - ולפי המבואר לקמן בסי' תרנ"א דבשעת הדחק סגי בבד הדס אחד גם בענינינו די כשיהיה בראשו קן אחד של ג' עלין לחין [ר"ן]:

(כג) ויש מפרשים וכו' - הוא דעת הרא"ש ולדידיה לא בעינן שיהיה הקן בראשו דוקא:

(כד) כשר - עיין ברא"ש דס"ל דצריך שישתייר שלשה קנין ובכל קן עלה אחד לח בראשו ותמהו האחרונים על המחבר שלא הזכיר דבר זה:

(כה) והוא וכו' - ר"ל מה דמכשרינן בעלה אחד לח בראשו דוקא באופן זה שהוא מורכב על שניהם דאז נראה ההידור יותר אבל אם היה כל שלשה עלין לחין אפילו כולן בשוה כשר:

(כו) שהוא מורכב על שניהם - אף דבס"ג פסק המחבר דזהו בכלל הדס שוטה אפשר דשם מיירי שהיה כל אורך שיעור ההדס באופן זה ואינו בכלל הדס האמור בתורה אלא הדס שוטה אבל הכא הלא מיירי שהיה כל שיעור ההדס בקנין של ג' עלין בשוה כדין אלא שמחמת שהיו יבשין לא נקרא הדר ולכן אמרינן דאם נמצא ג' קנין ובכל א' עלה אחד שהוא מורכב על שניהן והוא לח נראה וניכר בו ההידור וכשר והלכה כדעה הראשונה:

סעיף ט

(כז) כמושים יש פוסלין - טעמם שאין מציל מידי יבש אלא לח ההדור ויש מכשירין כיון דכמוש כשר יכול להציל כמו לח ממש. ועיין בפמ"ג שפסק דביום הראשון שהוא דאורייתא ראוי להחמיר דהוא ספק תורה ובשאר הימים שהוא דרבנן ספק דרבנן להקל:

סעיף י

(כח) נקטם ראשו - היינו אפילו היו כל שלשה הבדין נקטמו ראשן:

(כט) כשר - ואין דומה ללולב וערבה דנקטם ראשו פסול בהן דבהדס ענפיו חופין ראשו [היינו העלין] ואין קטימתו ניכרת בהן:

(ל) אפילו לא עלתה בו תמרה - הוא כמין תמרה היוצאת בעלי ערבה דבזה בודאי כשר לכו"ע שהתמרה מכסה על הקטימה ואין הקטימה ניכרת:

(לא) ויש פוסלין וכו' - וה"ה ליבש ראשו לדעה זו. ופשוט דלא מקרי יבש ראשו רק בהלבינו פניו מה שאינו מצוי כלל בהדסים שגדלו בשנה זו אבל אם כמוש קצת בלבד ואפילו עד שנפרך בצפורן לא מקרי יבש דהא אפילו בשאר עלין לא מקרי יבש כה"ג וכדלעיל בס"ז:

(לב) בנקטם ראשו - משום דלא הוי הדר. יש לעיין לדעה זו אם דוקא כשהיו כל שלשה בדין קטומי ראשן או אפילו אם בד אחד נקטם ראשו ג"כ פסול ועיין לקמן סימן תרנ"א ס"א בהג"ה:

(לג) וטוב להחמיר וכו' - ומה שרגיל שיוצאים בין הקנים ענפים קטנים וצריך לקטום אותם כדי שלא יפסיקו בין הקנים נקטם זה כשר לכו"ע אפילו אם נמצא כן בכל השלשה בדים כיון שאינו בראשו:

(לד) במקום שאפשר באחר - וב"ח כתב דביבש ראשו והיינו ביבשו העלין העליונים אפילו א"א באחר אין לברך עליו אבל יש תקנה שיסיר העלין העליונים ואז כשר לכתחלה לכו"ע:

(לה) העצים - אבל נקטמו העלים העליונים לבד לא מקרי נקטם:

סעיף יא

(לו) נוטלו ואינו מברך עליו - ופסול אפילו בשאר הימים [ב"י] ולפי דבריו אם נזדמן לו אח"כ הדסים אחרים צריך לברך בשאר הימים ג"כ והא דנוטלו כדי שלא תשתכח תורת לולב ועיין בביאור הלכה:

סימן תרמז

סעיף א

(א) ופיו חלק - ר"ל חודו:

(ב) ואפילו בעודו ירוק - דכל שאינו לבן ממש אדום מקרי שאע"פ שהוא ירוק מאחר כשהשמש מכה בו הוא נעשה אדום בכלל אדום הוא ועיין בפמ"ג שכתב דכל ג' סימנים בעינן ואם חסר אחד מהם פסול ובבכורי יעקב כתב דאין מצוי זה בלא זה:

(ג) או בהרים כשר - י"א דיותר טוב לכתחלה ליקח מאותן הגדילים על הנחל אכן מדברי הט"ז משמע דאין צריך לדקדק בזה:

(ד) והיא פסולה - מן התורה שאיננה בכלל ערבה כלל:

(ה) ויש מין ערבה שאין פי וכו' - וכל שאר סימנים של ערבה כשרה יש לה:

(ו) וזה כשר - דדרכה ג"כ ליגדל על הנחל כמו שאר ערבות והיא בכלל ערבי נחל. והנה כמה פעמים מלקטין ערבות נערים קטנים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם וצריך הקונה להשגיח ע"ז:

סעיף ב

(ז) ערבה שיבשה - היינו ברוב עליה:

(ח) או שנשרו וכו' - ויש לדקדק בזה שלפעמים נושרין ע"י תחיבתן לתוך הלולב וגם ע"י נענוע. ובפרט באתרוג ולולב של הקהל שיד הכל ממשמשין בהן מצוי מאוד שנושרין רוב העלין ע"י נענוע של איזה אנשים וממילא שאר אנשים שמברכין אח"כ לבד שאין יוצאין במצוה גם מברכין ברכה לבטלה ומן הנכון שעכ"פ ביום הראשון שהוא מ"ע דאורייתא יעמידו איש עתי שיפקח ע"ז:

(ט) רוב עליה - היינו בשיעור ג"ט של ערבה [ב"ח וש"א בסי' תרמ"ו] ואם נדלדלו עליה מהקנה או שנסדקו עליה או שנחלקו כתב הרב המגיד שזה מקרי נפרצו עליה ופסולה וכ"ז היינו אם ברוב עליה הוא כך וכתב המ"א שיש להחמיר כמותו דהערבות מצויות:

(י) או שנקטם ראשה - והיינו שנקטם עצה אבל בנקטם עליה אף שהוא מראשה אין נ"מ בזה ונחשבת כשאר עלין. ודע דיבש ונקטם ראשה הוא מטעם הדר ונשרו רוב עליה דעת הריטב"א הוא משום שעי"ז אין שמו עליו וע"כ דעתו דבזה פסול כל שבעת הימים ומדברי רבינו מנוח משמע דגם זה משום הדר הוא:

(יא) כשרה - משמע דלכתחלה אין כדאי ליקח אותה [מ"א] והא"ר מכשיר אף לכתחלה. אכן כיון דערבות מצויות טוב להדר לכתחלה גם בזה:

(יב) מכשיר - ונקטינן כסברא הראשונה:

סימן תרמח

סעיף א

(א) היבש - ואם הוא יבש רק במקצתו עיין לקמן בסי"ב ובמ"ב שם:

(ב) פסול - דאינו הדר ואם הוא כמוש [שאינו לח ולא יבש] אפילו כמוש בכולו כשר דעדיין יש בו מקצת ליחה ומ"מ כיון שאנו רואין שהוא כמוש דעת המ"א דצריך לבדקו כמ"ש בשו"ע:

(ג) יראה בחוט - הקשו האחרונים דא"כ יהיה נקב מפולש ופסול לדעה ראשונה שבסעיף ב' אפילו בלא חסרון ותירץ המ"א שתוחב המחט קצת במקום עובי שלה דהיינו במקום חור הנקב ועי"ז יכנס קצת מן החוט עמה וכשמוציאה יראה בהחוט ואין כאן נקב מפולש ויש שתירצו דמפולש לא נקרא אלא כשניקב ברוחב האתרוג מעבר לעבר אפילו שלא כנגד חדרי הזרע אבל כשניקב בעובי שלו מצד א' דהיינו לאורך האתרוג מעוקצו כלפי חוטמו ואינו מגיע לחדרי הזרע בזה י"ל דלכו"ע לא מקרי מפולש:

(ד) ודאי יבש הוא - ר"ל דא"א שימצא בו ליחה ולא יצא תועלת ע"י בדיקתו:

(ה) ופסול - עיין בשעה"צ מה שהבאנו בשם תמים דעים:

סעיף ב

(ו) כל שהוא פסול - אפילו אינו חסר מן האתרוג כלל כגון שניקב ע"י מחט:

(ז) אם היה כאיסר - אפילו אין בו חסרון כגון שתחב בו יתד רחב ואם הנקב מרובע או ארוך רואין אי כד מעגלת לה הוי כאיסר פסול:

(ח) ואם חסר כל שהוא - ר"ל דאם חסר אז אפילו הנקב הוא קטן ביותר דהוא כל שהוא ג"כ פסול ועיין במאמר מרדכי שהסכים דלענין יו"ט שני ש"ד לברך עליו כל שאינו מפולש ואינו חסר בכאיסר:

(ט) וי"א וכו' - ס"ל דתרתי לריעותא בעינן מפולש וחסרון דבלא חסרון כשר בכל גווני אלא ביש חסרון יש חילוק דאם הוא מפולש פסול אפילו בחסרון כל שהוא ובאינו מפולש דוקא כשחסר בכאיסר וקי"ל להחמיר זולת בשעת הדחק כמ"ש רמ"א אח"כ:

(י) אע"פ שיש בהם חסרון - ר"ל שנראה לפעמים באתרוג שהיה בו נקב בעודו במחובר אלא שנקרם עליו עור ובשר מלמעלה בזה יש להתיר אבל אם אנו רואים שלא נקרם אלא יש שם נקב וחיסרון אע"פ שנעשה ע"י קוצים בדרך גדילתו פסול וזהו שסיים מיהו אם רואה וכו' והמון עם טועין בכך שסוברין שיש קולא כשנעשה הנקב ע"י קוצים:

(יא) אם רואה שאין העור והבשר קיים וכו' - ואם יש ספק בזה אם הבשר קיים אזלינן לקולא כיון שהדעה אחרונה ס"ל אפילו בודאי יש חסרון כשר כל שאינו מפולש ואין החסרון בכאיסר שפיר נסמוך ע"ז בספק לכל הפחות ואפילו אם ספק לו שמא הגיע פילוש הנקב עד חדרי הזרע ג"כ יש להכשיר שכל שאינו ברור לנו שהגיע עד חדרי הזרע יש לסמוך על דברי האומרים שאפילו אם הגיע לחדרי הזרע אינו נקרא נקב מפולש ואינו פוסל אא"כ יש בו חסרון:

(יב) כסברא האחרונה להכשיר - ולברך עליו:

סעיף ג

(יג) שניקב מצד זה לצד זה - שע"ז מורה שם מפולש כמו מבוי המפולש:

(יד) עד חדרי הזרע וכו' - טעמם שהקליפה העבה המקפת את חדרי הזרע אינה נחשבת עם חדרי הזרע לד"א אלא היא נחשבת לדבר בפ"ע לענין זה וכיון שניקבה כולה מצד א' ה"ז נקב מפולש וע"כ אע"פ שחדרי הזרע וצד השני של האתרוג נשארו שלימים ה"ז פסול. ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה אבל בשעת הדחק שא"א למצוא אתרוג אחר יש לסמוך על סברא הראשונה ומותר לברך על אתרוג זה ובפרט היכי שאינו חסר כלום כגון שניקב ע"י מחט דיש בזה ס"ס שמא הלכה כהי"א הנזכר בס"ב דגם במפולש דוקא כשיש חסרון:

(טו) מפולש - ואם ניקבה הקליפה העבה מצד זה לצד זה שלא כנגד חדרי הזרע דהיינו במקום שהאתרוג מתקצר למטה זה מקרי מפולש בין לדעה א' ובין לדעה שניה:

סעיף ד

(טז) קיימים - ויוכל להרגיש ד"ז במשמוש היד:

(יז) ויש פוסלין - ויש להחמיר בד"ז במקום שאפשר:

סעיף ה

(יח) נסדק וכו' - מדסתם המחבר משמע דס"ל דיש להחמיר אפילו בנסדק מצד אחד:

(יט) כשר - כמו בנסדק הגרגרת בבהמה ביו"ד סימן ל"ד ואפילו נסדק משני צדדיו ע"פ כל ארכו ונשתייר מכל צד משהו למעלה ומשהו למטה:

(כ) לפסול בנסדק רובו - הט"ז ומ"א השיגו על פסק הרמ"א ודעתם דלא נמצא מי שיחמיר בזה ברובו אבל הגר"א בביאורו הוכיח כהרמ"א דיש מחמירין ברובו והיינו אפילו מצד אחד:

(כא) וכל שלא נסדק רוב קליפתו - בעומקו והיינו מראש האתרוג לסופו או לדעת ההג"ה בשיעור רובו:

(כב) העבה - דאלו נסדק כל קליפתו העבה והגיע לחדרי הזרע אפילו במקום אחד פסול דהוי בכלל נקב מפולש:

(כג) לא מקרי נסדק - אפילו בחוטמו ג"כ דוקא כשנסדק שם רוב קליפתו דאל"ה אינו בכלל נסדק כלל:

סעיף ו

(כד) הקליפה החיצונה - היינו הקליפה הדקה שהיא כמין גליד על האתרוג ואין כאן חסרון בגופו של אתרוג כלל:

(כה) שאינו מחסרו וכו' - דאם היה נקלף יותר בעומק אפילו במקום אחד ונחסר מגוף האתרוג אפילו משהו פסול מטעם חסר לדעה ראשונה של ס"ב הנ"ל ולדעה שניה אם חסר כאיסר עכ"פ:

(כו) ירק כמות שהוא ברייתו - ואם מקום הנקלף הוא משונה במראיתו ממראה האתרוג אפילו אם נקלף רק רובו פסול וכ"ז דוקא כשנקלף הכל ביחד אבל אם נקלף בשנים ושלשה מקומות אפילו במיעוט האתרוג אם אינו דומה לשאר האתרוג פסול דהוי כמנומר ואם נקלף במקום חוטמו כשאינו דומה מקום הקילוף לשאר האתרוג אפילו בכל שהוא פסול וכמו לענין חזזית לקמן בס"ט וי"א דאין להחמיר בכל זה רק דוקא כשאם נשתנה מקום הקילוף למראה פסול כגון שחור ולבן אבל אם הוא מראה כשר אין לפסלו ובשעת הדחק יש לסמוך ע"ז ועיין לקמן בסי"ג בהג"ה:

(כז) אם נקלף כולו פסול - כמו בבהמה כשנקלף כל עורה טרפה דלא הדרא בריא:

(כח) שישתייר כסלע - וכמו שם לגבי בהמה דצריך שישתייר כסלע וכ"פ הב"ח וא"ר:

סעיף ז

(כט) ניטל דדו - הוא העץ שעל ראש האתרוג כמו חוד הדד ותחוב בתוכו והשושנתא עליו:

(ל) פסול - דהו"ל כחסר והנה מלשון ניטל הדד משמע דניטל העץ אף מה שתקוע בתוך האתרוג ונעשה שם כמו גומא ולפיכך פסול אבל אם ניטל רק מה שלמעלה מן האתרוג אין להחמיר וכן הסכים הט"ז לדינא אבל יש מן הפוסקים שמצדדים להחמיר אפילו אם לא ניטל רק למעלה מן האתרוג וסוברים דזה הוי בכלל חסר לדידהו ואם נשאר מן העץ למעלה מן האתרוג כל שהוא דעת המ"א דאין להחמיר בזה:

(לא) במקום שאפשר - היינו שאפשר ליקח יותר מובחר מזה אבל אם הוא המובחר אין להחמיר בשביל השושנתא. ומ"מ נראה דדוקא אם חסר רק השושנתא אבל אם חסר גם מקצת מן העץ אף שיש עוד קצת עץ למעלה מן האתרוג טוב להדר ליקח אחר אם אפשר לו כי יש מחמירין גם בזה:

(לב) כשר - כיון שכך היא ברייתן וזהו דרך גידולן אין לכנותם בשם חסרים או שאינן הדר וניכרים הם כי יש במקום פטמא כמו גומא מתחלת ברייתו וכתב בבכורי יעקב דזה דוקא רק כשיש גומא מעט שאין כאן פסול רק משום חסר וכיון שמתחלת ברייתו הוא כן ולא נחסר ממנו כלל לא מקרי חסר אבל לפעמים יש גומא עמוקה שחללה עד חדרי הזרע וניכר ע"י שיכניס לתוך החלל מחט או שאר דבר דק בזה נראה דפסול גמור הוא שהרי נקב בתולדה פסול כל היכי דניקב פסול כדאיתא ביו"ד סימן מ"ג בפמ"ג וכיון דניקב עד חדרי הזרע פסול ה"ה בניקב בתולדה:

סעיף ח

(לג) ונשאר מקומו גומא פסול - דהוא בכלל חסר ואם הוא שעת הדחק שאין אחר בעיר העלה בתשובת חכם צבי שיכול לברך עליו אפילו ביום ראשון (כיון שבשעת הדחק איתא בס"ס תרמ"ט שמברכין אפילו על פסולין לגמרי וכ"ש בזה שהיא תלוי בשיטת הראשונים כמבואר בב"י) וה"ה בניטלה פטמתו ונעשה גומא ואין אחר בעיר ג"כ יכול לברך עליו אפילו ביום ראשון:

(לד) ונשאר עובי כל שהוא שכל רוחב וכו' - ר"ל שנשאר מן עובי העץ בתוך האתרוג שיעור קצר שיוכל עכ"פ למלא כל רוחב הגומא מן עוביו ואף דלמעלה מן הגומא לא נשאר משהו ג"כ כשר דתו לא מקרי חסר:

סעיף ט

(לה) עלתה חזזית - בין בתלוש ובין במחובר אלא בעינן שיהיה גבוה משאר אתרוג:

(לו) פסול - דמחזי כמנומר [גמרא]:

(לז) על רובו - היינו רוב כל שטח האתרוג משני הצדדים:

(לח) פסול - דאינו הדר:

(לט) אפילו כל שהוא פסול - שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו שבאותו שפוע אדם נותן עיניו:

סעיף י

(מ) שבשטח החברבורות וכו' - פי' שמקום החברבורות עצמם היא המיעוט:

(מא) שכולם מצד א' - משמע דאם נתפשט מהם גם לצד השני מקרי רובו דהוי רוב הקיפו אע"פ שאינו רובו של כל האתרוג [מ"א]:

(מב) אפילו במיעוטו - הלבוש וא"ר פסקו כדעה הראשונה וכ"מ גם בפמ"ג שאין פסול עד שיתפשט ברובו מיהו אם נתפשט גם לצד השני של האתרוג כבר ביארנו בס"ק הקודם דמקרי רובו בזה לכו"ע:

סעיף יא

(מג) אם הוא מחצה על מחצה - לא מיירי שהיה חצי האתרוג של צד א' מראשו עד זנבו דהא בראשו לבד פוסל חזזית במעוטו וכנ"ל בס"ט אלא מיירי דהמחצה היא כלפי העוקץ בכל היקף האתרוג:

(מד) יש מכשירים - ס"ל דאפשר לצמצם והיש פוסלים ס"ל דא"א לצמצם ולדינא יש להחמיר כדעה בתרייתא מדנקט אותה המחבר לבסוף ועיין בפמ"ג שכתב דלא סגי אם ימצא רוב בהכשר ע"י מדידה אלא צריך שיראה לעינים בלא מדידה ובבכורי יעקב חולק ע"ז ע"ש:

סעיף יב

(מה) וכל שינוי מראה - כגון שחור ולבן כמבואר לקמן בסט"ז:

(מו) בכל שהוא - ודוקא כשנראה לכל אבל אם אין נראה לעין מחמת דקותו וצריך להסתכל אין זה כל שהוא שפוסל:

(מז) ויש מי שאומר דה"ה דיבש וכו' - וכן פסק הא"ר וש"א ולאו דוקא יבש ה"ה שאר פסולין דמשום הדר:

(מח) שם בכל שהוא - היינו במקום חוטמו אבל בשאר מקומות האתרוג דינו כחזזית ושינוי מראה שבמקום אחד דינו ברובו ואם בשנים או בשלשה מקומות פוסל אף במיעוטו:

סעיף יג

(מט) אבעבועות - יש אומרים דוקא שתי אבעבועות דבלא"ה אינו בכלל חזזית אבל רבים מהאחרונים חולקין ע"ז ודעתם דאף אבעבוע אחת כל שנראה לכל אדם לעין בלא הסתכלות מקרי חזזית. כתבו הפוסקים דדוקא כשנולד החזזית מעצמות האתרוג אבל מה שנעשה מקומו עקום ואדום מחמת שעוקצים אותה קוצים כשר ועיין בשע"ת ובבה"ל:

(נ) דנחשבים מראה אתרוג וכו' - ולפי טעם זה אפילו גבוהים משאר אתרוג כשר ואין נ"מ בין אם החזזית הוא בחוטמו או בשאר מקומות. ועיין באחרונים שהסכימו דאין להקל בגבוהים משאר אתרוג כ"א בשעת הדחק:

סעיף יד

(נא) בענין שפסול - בין שהיה ברובו או במיעוטו בכמה מקומות וקלף כל מקומות הפסולין:

(נב) כשר - ואפילו לכתחלה יש להכשירו ע"י כן:

(נג) ולא חסר כלום - דהיינו שלא קלף ממנו רק קליפה החיצונה הדקה דאם חיסר ממנו משהו אפילו רק במקום אחד פסול לדעה הראשונה לעיל בס"ב ועיין לקמן סימן תרמ"ט ס"ה בהג"ה ובמה שכתבנו שם במ"ב סקל"ח:

סעיף טו

(נד) כבוש בחומץ - היינו דבזה אפילו לא שהא אלא כדי שירתיח הוי כמבושל וה"ה כששרה במים או בשאר משקין ודבש מע"ל קי"ל דהוי כמבושל:

(נה) או מנומר - י"א דדוקא אם הוא מנומר בגוונין הפסולין כגון חזזית או שחור או לבן או ירוק כעשבי השדה ודינו כמו שכתוב לקמיה בסט"ז וי"א דאפילו אם הוא מנומר בהרבה מראות כשרות ג"כ עכ"פ אינו בכלל הדר ופסול והטעם בכל זה משום דאינו הדר:

סעיף טז

(נו) בשנים או בשלשה מקומות וכו' - עיין לעיל בס"י:

סעיף יז

(נז) מקום וכו' - אבל בשאר מקומות אפילו בשחור מעט פסול ומשמע אפילו הם סמוכין להן:

(נח) כשרים - דאורחייהו בכך ולא נפיק מכלל הדר:

סעיף יח

(נט) העגול ככדור פסול - שאין דרכו להיות כן [לבוש]:

סעיף יט

(ס) גדלו בדפוס - היינו שעשה לו דפוס בעודו קטן ומחובר באילן כדי שיגדל לפי מדת הדפוס ותמונתו:

(סא) אע"פ שעשאו דפין דפין - היינו כעין שעושין גלגל ריחיים של מים אפ"ה חשיב שפיר צורתו:

סעיף כ

(סב) ב' דבוקים זה בזה - בספר הערוך בשם רבינו האי ז"ל התיום שאמרו שני פנים הם שנים דבוקין בברייתן ואחד שהוא שני חצאין חלוקין מלמעלה ומחוברין מלמטה כל שהוא:

(סג) כשר - כיון שנבראו שנים יחד ודבוקין ומעורין זה בזה שאין אדם יכול להפרידן פרי אחד קרינא ביה ואין בו משום תוספות ועיין בב"י שהסמ"ג פסלו וע"כ יש להחמיר בדאפשר [א"ר]:

סעיף כא

(סד) שדומה לעשבי השדה - משום שבזה ניכר שלא נגמר הפרי עדיין ומשמע דאם לא היה ירוק כ"כ כשר דמסתמא נגמר פריו:

(סה) אלא א"כ חוזר וכו' - ר"ל היכא דידעינן טבע האתרוגים שבאותו מקום שדרכן לחזור אח"כ למראה אתרוג לאחר ששהו בכלי זמן מרובה אז אפילו בעודו ירוק כשר דכיון שחוזר למראהו ע"כ נגמר פריו ומ"מ הסכימו האחרונים דאין לסמוך ע"ז למעשה ואין לקנות אתרוגים אא"כ התחיל במקצת לשוב למראה אתרוג דשמא יהיה נשאר ירוק. אתרוג המורכב הסכימו הפוסקים שהוא פסול דלא מקרי אתרוג כלל. ומורכב היינו מאתרוג ולומונ"י או פאמראנ"ץ או שום פרי אחרת אפילו אם הבריך ענף מאילן אתרוג לתוך לומונ"י וכ"ש אם הבריך ענף מאילן לומונ"י תוך אילן אתרוג [אבל אם הרכיב משני אילני אתרוג ביחד כגון ענף אילן שפירותיו דקים וקטנים לתוך אילן שפירותיו גסים כשר. א"ר בשם ב"ח].

ויש ג' סימנים שנוכל להכיר אם הוא מורכב או לא

• א) כי המורכב חלק ולאתרוג בליטות קטנות בכל גופה וגובה להם
• ב) המורכב העוקץ בולט ובאתרוג העוקץ שוקע
• ג) כי תוך המורכב רחב והמוהל שלו הוא רב והקליפה הממוצעת (דהיינו בין קליפה עליונה שהיא דקה כגליד ובין התוך שהן חדרי הזרע עם קליפתן) דקה ובאתרוג הוא להיפך כי הקליפה עבה והתוך קצר והוא כמעט יבש

[ובעולת שבת כתב עוד סימן שבאתרוג הגרעין זקוף לאורך האתרוג ובמורכב הגרעין מושכב לרוחב האתרוג ובבכורי יעקב כתב שבדק באתרוגים הרגילים אצלנו ושיש להם כל סימני אתרוג כשר שלפעמים הגרעינים שוכבים באורך ולפעמים ברוחב ע"ש וע"כ ע"י סימן זה א"א להבחין כלל]

וכתב בתשובת חתם סופר חא"ח סימן קפ"ג אתרוגים שיש להם סימנים שמבחוץ דהיינו העוקץ שקוע ובליטות הרבה אין לחוש שמא ימצא בסימנים הפנימים היפך מזה ומשמע מזה דאם יש לו רק סימן אחד שמורה שהוא אתרוג והסימן השני מורה שהוא מורכב כגון שהוא חלק והעוקץ שלו שוקע יש להחמיר מספיקא וכ"כ במור וקציעה אמנם בסימן ר"ז מפקפק הח"ס מאוד בענין הסימנים אחרי שלא נזכרו בש"ס ודעתו דלמעשה אין לסמוך על סימנים כלל להקל ודינן של אתרוגים כדין עוף טהור דנאכל במסורת דהיינו שאותו המקום יהיה מוחזק מימים קדמונים שאתרוגיהם אינם מורכבים ומסיים שם העולה מזה כל האתרוגים שאינם מייעניווע [וה"ה מקום אחר המוחזק בכשרות מימים קדמונים] אין ליקח בלי כתב הכשר שיודע המעיד שאינם מהמורכבים ואין לסמוך על הסימנים עכ"ל וכעין זה כתב ג"כ בספר שנות חיים בסי' ע"ר ע"ש אך ביו"ט שני שהוא דרבנן יש לסמוך על הסימנים אף למאן דס"ל דגם ביו"ט ב' פסול מורכב ע"ש.

אכן באמת אודות כתב ההכשר יש ג"כ הרבה לדקדק

• א) שצריך למצוא אנשים שיכירו היטב חתימת המעיד או עכ"פ שהסוחר עצמו יכיר כתב ההכשר והוא יהיה מוחזק לנו בכשרות
• ב) על האתרוגים שאינם מוחזקים מכבר בכשרות להעיד שאינם מורכבים לזה אין להאמין להמעיד רק אם הוא מוחזק בכשרות וצריך שיהיה ירא שמים לדקדק דאולי מטעי קטעי ובפרט במלאכת הנטיעה.

גם מצוי עוד כמה רמיות בענין זה שהוא מניח כתב ההכשר על תיבה אחת והסוחר כשמוכר אותו קעסטיל מניח הכתב על קעסטיל אחר וע"כ יש לדקדק לקנות מאיש נאמן ואם מוצא לקנות אתרוג מאיזה מקומות הידועים מעולם ומוחזקים שאינם מורכבים יותר טוב לקנות מהם ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הבכורי יעקב ולפי המבואר שם נראה דבדיעבד כשכבר קנה או שאין לו מקומות הידועים למוחזקים נראה דיוכל לסמוך על שתי סימנים שמבחוץ ולברך ג"כ וכמ"ש למעלה.

ודע שהסכימו האחרונים דיש להחמיר לענין אתרוג המורכב אפילו בשאר ימים. ואם אין לו אחר בעיר יש ליטלו כל שבעה בלא ברכה ויש מחמירין דאפילו ליטלו בלא ברכה ג"כ אין כדאי דילמא אתי למסרך לצאת בו תמיד.

ולענין הדסים אם יודע שהם מורכבים אין ליטול אותם דפסולים הם כמו אתרוגים אך בסתמא משמע מאחרונים שאין לחוש דסתמא אינן מורכבים (עיין בפמ"ג בסי' תרמ"ט אות י"א) ומה שרצה השבות יעקב לפסול אותן הגדלים בגנות השרים מפני חשש מורכבים חלקו עליו החכם צבי והפנים מאירות ועיין בבכורי יעקב שכתב שכן פשט המנהג להכשירם:

סעיף כב

(סו) פסול - ואפילו אם אנו משערים שאיננו בוסר שאין סופו להתגדל יותר אפ"ה פחות משיעור זה לא חשיב גמר פירא אבל אם יש בו השיעור חשיב כפירי אף שהוא עדיין בוסר שסופו להתגדל יותר:

(סז) כל שהוא - היינו אפילו הוא גדול שמביאו על כתיפו ג"כ יצא כיון שהארבעה מינים כשיש לו כולם אין מעכבין זה את זה יכול ליטול הלולב ואח"כ האתרוג:

(סח) כשר - ובלבד שלא יהא ירוק ככרתי דאז לא חשיב גמר פירא כל שאינו חוזר למראה אתרוג וכנ"ל בסכ"א. כתב הסמ"ג אסור לזלזל אתרוג ושארי מצות שהעכו"ם מוכרים עכ"ל כלומר שצריך ליתן להם מעט יותר מכדי דמיהן (ולא הרבה וכדלעיל בסימן ל"ט ס"ז ע"ש) וכונת הסמ"ג דאין לזלזל דאתה מכשילו לע"ל שלא יביאם בפעם אחרת לקנות מידו [אחרונים]:

סימן תרמט

סעיף א

(א) בגזול ובגנוב - דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' והאי לכם משלכם הוא:

(ב) לאחר יאוש - דיאוש כדי לא קני והנה ביום הראשון בודאי לכו"ע לא יצא מן התורה ולענין שאר הימים יבואר לקמיה:

(ג) בלא סיוע המצוה - פי' שהקנין שקנה אותו הוא נעשה קודם קיום המצוה לאפוקי אם הוא ע"י המצוה של נטילת הלולב כגון שמכרו לו באופן שקנאו במשיכה והגביהו למיפק ביה א"כ ע"י המצוה נעשה הקנין ולא יצא דהו"ל מצוה הבאה בעבירה אלא צריך להגביהו אח"כ פעם שני לצאת בו [לבושי שרד]:

(ד) גזל לולב ושיפהו וכו' - ר"ל דבעת שגזלו לא היה עדיין מתוקן כראוי שנוכל לקרוא עליו שם לולב והוא תקנו בשיפוי שלו דעל ידו נקרא שמו לולב:

(ה) כשר דקנייה בשינוי מעשה - וזה מהני אפילו בלא יאוש ואפילו ביום ראשון כשר לצאת בו דלכם קרינא ביה כיון שקנאה ודמים בעלמא הוא חייב לו. וה"ה היכא דהוי יאוש ושינוי רשות כגון שהגזלן מכרו או נתנו לאחר אותו אחר כשר לצאת בו אפילו ביום ראשון דקנהו ע"י שינוי רשות כיון שכבר היה יאוש מקודם ושלכם קרינא ביה:

(ו) ומיהו לא יברך עליו - כיון שמתחלה בגזל בא לידו מחמרינן לענין ברכה דאית בה הזכרת שם שמים. ועיין במ"א שדעתו דדוקא בלא יאוש אבל אם היה יאוש עם השינוי מעשה או עם שינוי השם או עם שינוי רשות מותר לברך ג"כ אכן דעת הט"ז לעיל בסימן כ"ה והגר"א שם דבכל גווני לא יוכל לברך ועיין לעיל בסימן י"א סעיף ו' בבה"ל ד"ה ולענין ברכה:

(ז) אלא לגנב ולגזלן עצמו - מוכח מזה דדעת המחבר דהגזלן אינו יוצא אפילו בשאר הימים דלא בעינן בהו לכם והטעם דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ואין נ"מ בזה בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש:

(ח) חוץ מיום ראשון - הנה מאי דמחמרינן לגבי אחרים ע"כ איירי לפני יאוש ולכם אמר רחמנא והאי לאו דידהו הוא [דאי היה יאוש מקודם א"כ אצלם הו"ל יאוש ושינוי רשות וקנין גמור הוא אצלם ולכם קרינא בהו] ואפ"ה בשאר הימים לאחרים שרי דס"ל להי"א דלא שייך מצוה הבאה בעבירה לגבי אחרים שהם לא גזלוהו ועיין במ"א שהביא בשם המלחמות שחולק ע"ז ודעתו דאף לגבי אחרים שהם לא גזלוהו אפ"ה כיון דהחפץ לא נקנה אצלם שהוא לפני יאוש והגזל תחת ידם הוא שייך גבייהו ג"כ מצוה הבאה בעבירה ואינם יוצאין בו וע"כ דעת המ"א שלא להקל בזה אבל בא"ר כתב שיש לסמוך להקל כהי"א דאף לגנב ולגזלן עצמו דעת כמה פוסקים שסוברין דבשאר ימים יוצא בהן עכ"פ יש לסמוך עלייהו לגבי אחריני וגם הגר"א בביאורו משמע שמצדד להלכה כהיש מי שאומר מיהו כ"ז הוא רק לענין לצאת בו אבל לברך עליו גם להגר"א אסור לברך עליו דהא אפילו היכא דהוי יאוש ושינוי רשות אסור לברך כמ"ש מקודם וכ"ש בזה:

(ט) שלא יקצץ וכו' - ביאור הענין שלא יקצץ מקרקע של נכרי בעצמו ואפילו כשיתן לו הנכרי רשות דשמא גזל הקרקע מישראל דסתם עכו"ם גוזלי קרקע הם וקי"ל דקרקע אינה נגזלת [היינו שאינה קנויה לגזלן בשום יאוש דלעולם בחזקת בעליה הראשונים עומדת ופירות המחוברים לקרקע הרי הוא כקרקע] אבל משנתלש הפרי הוי גזל והתולשו הוא גוזלו לפיכך לא יקצץ הישראל בעצמו דיהיה הוא הגוזל אלא יקצצנו העכו"ם ויהיה אז חל היאוש מן הבעלים הראשונים על דבר הנתלש והוא ימסור ליד ישראל וקנה הישראל אותם ע"י יאוש שביד העכו"ם ושינוי רשות שבידן:

(י) גוזלי וכו' - וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד כשר אם הוא ברשות העכו"ם ומברך עלייהו דמספיקא לא חיישינן לגזולה. ומי שגזל ע"י כיבוש מלחמה קנייה כדאיתא בגיטין דף ל"ח [מ"א]:

(יא) יקצצנו עכו"ם - וה"ה כשקוצץ ישראל ונותן לחבירו שרי כיון דהוי לאחר יאוש:

(יב) ויקנה מהם - וה"ה כשהנכרי יתן לו במתנה שרי דהו"ל יאוש ושינוי רשות ויוכל ג"כ לברך לכו"ע דאף דכתבנו לעיל דעת הט"ז והגר"א דע"י יאוש ושינוי רשות אסור לברך היינו דוקא בגזל ודאי אבל הכא דחששא בעלמא הוא דשמא גזל העכו"ם הקרקע לא חיישינן בזה היכא דכבר קנה מדינא:

(יג) או חוצה לארץ - ר"ל אע"פ ששם הקרקעות רובן של עכו"ם הם מעולם ואם גזלו מעכו"ם גזלו אפ"ה אסור דגזל עכו"ם ג"כ אסור:

(יד) שאגדו עכו"ם וכו' - ר"ל אע"ג דלכתחלה מצוה לאוגדו משום נוי מצוה מ"מ כשר ע"י עכו"ם ועיין במ"א שדעתו דלכתחלה לא יאגדנו והטעם דכל שאינו מחוייב בדבר אינו רשאי לתקנו ומטעם זה גם אשה לא תאגוד הלולב לכתחלה [מ"א בסי' י"ד] ועיין שם בביאור הלכה שביררנו דמדינא אין חשש בדבר ומ"מ טוב ליזהר בזה. ודוקא באגד התחתון ששם אוגד כל המינים ביחד דשם עיקר מצות אגד אבל במה שאוגדים למעלה בזה אין קפידא [בכורי יעקב]:

סעיף ב

(טו) וכן שאול וכו' - עיין במ"א ופמ"ג ותוכן דבריהם דודאי לכתחלה טוב שיפרט ביום ראשון שנותן לו במתנה ע"מ להחזיר אבל בדיעבד אם שאל ממנו סתם ליתן לו לולבו לצאת בו ונתן לו יצא דמסתמא נתן לו באופן שמותר לצאת בו דהיינו במתנה ע"מ להחזיר [והשו"ע מיירי שאמר לו בפירוש שנותן לו רק בתורת שאלה ולא במתנה או דמיירי שהנותן אינו יודע הדין שאין יוצאין בשאולה דבאופן זה בודאי אינו יוצא כמו שכתב בבכורי יעקב]:

(טז) מלולבו של חבירו וכו' - ר"ל וחבירו רוצה ליתן לו הלולב במתנה ע"מ להחזיר וקמ"ל דאף דכיון דקי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו לא מקרי הנאה מ"מ עכ"פ לכם לא מיקרי דאיסורי הנאה נינהו:

(יז) ביום א' - אבל ביום שני דלא בעינן לכם שרי דהנאה לא מקרי כנ"ל:

סעיף ג

(יח) של עיר הנדחת - משום דלשריפה קאי דכתיב ואת כל שללה תקבוץ וכו' ולולב בעי שיעור ד' טפחים [כדלקמיה בסימן תר"נ] וכיון דהאי לשריפה קאי אין שיעורו קיים דכשרוף דמי ולכן פסול אפילו ליום שני:

(יט) ושל אשירה - הוא אילן שעובדין אותו. ואם נטעו ולבסוף עבדו אז הפירות שגדלו קודם העבודה מותרים להדיוט ואסורים לכתחלה לגבוה דמאיס ואותן הפירות שגדלו אחר שנעבד אסור אף להדיוט בהנאה כדאיתא ביו"ד סימן קמ"ה ופסול אף ביום שני ועיין לקמיה בסוף ס"ד:

(כ) של ישראל פסול - דכיון שאין ביטול העכו"ם מועיל לה להתירה בהנאה הרי היא עומדת לשריפה וכל העומד לשריפה כשרוף דמי ואין שיעוריה קיים וכנ"ל:

(כא) לכתחלה לא יטול - אפילו אם ביטלה העכו"ם דשרי להדיוט לגבוה אסור דמאיס:

(כב) ואם נטל יצא - וא"צ לחזור וליטול ואפילו אם לא ביטלן העכו"ם והרי היא אסורה עדיין באכילה ובהנאה מ"מ כיון שמועיל לה ביטול להתירה בהנאה הרי אינה עומדת לשרפה שאפשר שיבטלנה העכו"ם ומה שנוטלה לצאת בה אינה חשובה הנאה דמצות לאו להנות ניתנו וכנ"ל:

(כג) דלא בעינן לכם - אבל ביום ראשון דבעינן לכם אינו יוצא בה אפילו בדיעבד כ"ז שלא ביטלה העכו"ם דאסורה בהנאה ולא מקרי לכם:

(כד) וע"ל סימן תקפ"ו - ר"ל דשם הביא רמ"א דיש מחמירין אפילו בשל עכו"ם שלא לצאת אפילו בדיעבד קודם שנתבטל ולענין דינא עיין לעיל בסימן תקפ"ו סקי"ח במ"ב:

סעיף ד

(כה) הצעירים - הוא ענין ממשרתי העכו"ם:

(כו) מותר ליטול משם וכו' - הנה לפי המבואר ביו"ד סימן קמ"ג ס"ג ובש"ך ועט"ז שם אין מותר ליטול מהם כ"א כשהוא בחנם ולא בשכר אפילו אם המעות נוטלין הכהנים לעצמן ולא לעבודת כוכבים ואפשר דשם מיירי שמתחלה נדבו הגינה לשם ע"ז והפירות יהיו שייכים למשמשיה להכי אסור להנות למשמשיה והכא מיירי שהגינה לא נדבו מעולם לשם ע"ג ולדעת רמ"א שם בהג"ה בכל גווני יש להקל אם הגינה אינה עומדת בחצר הע"ז והמעות מגיע רק להכהנים ולא לצרכי ע"ג ע"ש:

(כז) למצוה - ומ"מ אם יש אחרים אע"פ שאינן יפין כזו יקח אחרים [ס"ח] ועיין בבה"ל:

(כח) כל זמן שאין עובדין האילן - אבל משהתחילו לעבדו אותן הלולבין והפירות שנמצאו אז על האילן אסורין לכתחלה לגבוה דמאיס והגידולין שיצאו אח"כ אסורין אף להדיוט כמבואר ביו"ד סימן קמ"ה ס"א וי"א שאם קצץ העכו"ם אח"כ ונתן לישראל שרי מטעם בטול ואף לגבוה שרי ולא מקרי מאיס משום שנשתנה שינוי גדול דבשעת עבודה לא היה האתרוג ולולבין וגדלו אחרי כן:

סעיף ה

(כט) כל אלו וכו' - הוא לשון הרמב"ם וסתם המחבר לדינא כמותו ודעת הרמ"א בזה יבואר לקמיה:

(ל) שהם פסולים מפני מומין וכו' - דע דיש בהן שהם פסולים משום שאינו הדר ויש משום שהם בכלל חסר ודעת הרמב"ם בכולם להכשיר מיום ראשון ואילך ודעת שארי פוסקים יבואר לקמיה ומש"כ מפני גזל וגניבה ביו"ט הראשון וכו' טעמו כיון דיו"ט שני הוא דרבנן מותר הגזול אע"ג דהוי מצוה הבאה בעבירה וקשה דבס"א קאמר דלא נפסל גנוב וגזול אלא לגנב ולגזלן עצמו ומוכח שם דאפילו ביו"ט שני ותירץ המ"א דהתם רק לענין לכתחלה והכא מיירי לענין עצם הדין דבדיעבד יוצא ביו"ט שני אף בגזול אבל יו"ט ראשון לכו"ע לא דבעינן לכם ועיין בבה"ל:

(לא) הכל כשר - ומ"מ לענין ברכה בגנוב וגזול גם לדעת הרמב"ם אין לברך דבוצע ברך ניאץ ד':

(לב) ויש פוסלין וכו' - טעמם דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ואינו יוצא בו:

(לג) בשאר ימים - דביום הראשון לא מהני מה דניחא ליה וכו' דהא בעינן לכם שיהא שלו ממש ולא עדיף משאול ועיין לקמן סי' תרנ"ח איך להתנהג ביום א':

(לד) דניחא ליה וכו' - כיון דאין חשש קלקול במה שנוטלו ומנענע בו ע"כ לא דמי זה ללומד מספר חבירו שלא מדעת דאסור מפני שחושש בו שלא יקלקלנו. כתב הפמ"ג שדוקא פ"א מותר ליטלו ולנענע בו כהלכה אבל לכל ז' ימים אפשר דמקפיד ואסור [ומטעם זה נ"ל דה"ה שלא יתן לחבירו בעצמו דאולי הוא מקפיד ע"ז] ועיין לעיל בסימן י"ד שכתב דבכל גווני ראוי ליזהר כשבעליו עמו שישאלנו שאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לבררו בקל וכ"ש אם יודע בו שהוא מקפיד דאסור מדינא ליטול שלא מדעתו. ואפילו אין בעליו עמו דוקא ליטול באותו מקום אבל להוציאו מביתו לביהכ"נ או איפכא אסור [אחרונים]:

(לה) וחסר כשר בשאר הימים - לכו"ע דיום א' דאורייתא בגבולין ושאר הימים דרבנן זכר למקדש הלכך עיקר הלקיחה כגון ד' מינים שבלולב ולקיחה לכל אחד ואחד בפני עצמו (ולא שיטול אחד בשביל כולם) תקון גם בשאר יומי כעין דאורייתא אבל בחסר לא תקון וכן בשאול. ודברים שטעמם משום שאינו הדר יש דיעות בפוסקים דעת הרמב"ם וסייעתו להכשיר כמו בחסר ודעת הרא"ש וסייעתו להחמיר בזה דבעינן הדר בכל ז' ימים משום הידור מצוה וסתם הרמ"א לקמיה בזה כוותייהו:

(לו) וניטל פטמתו - עיין לעיל סימן תרמ"ח ס"ז ועיין במ"א שהביא דיש פוסקים שסוברין דניטל הפטמא הוא משום הדר והוא מצדד ג"כ כוותייהו וע"כ אין להקל בניטל הפיטמא כל ז' ומ"מ אם א"א למצוא אחר יש לסמוך על המקילין דבלא"ה רוב הפוסקים סוברין כהרמב"ם דאף אותן שפסולין משום הדר כשר בשאר יומי [א"ר] ומשמע מדבריו דיוכל לברך ג"כ ויש שמפקפקין לענין ברכה אכן אם יצטרף עוד ספק בזה אם נטלה פיטמתו (עיין לעיל בסימן תרמ"ח ס"ז במ"ב) בודאי יוכל לברך בשאר יומי:

(לז) עד שיסיר וכו' - ולהכי מקילינן כאן דמדינא הוא בכלל חסר וחסר כשר בשאר יומי ורק לכתחילה מחמרינן כאן משום דמאיס וע"כ כשהסיר מקום המאוס כשר אבל במנומר או יבש דמדינא פסול משום הדר להכי אין מועיל תיקון משום דבא מכח פסול:

(לח) הואיל ובא מכח פסול - עיין בביאור הגר"א שמצדד לומר דלפי מה שפסק המחבר לעיל בסימן תרמ"ח סי"ד דאם עלתה בו חזזית או שהוא מנומר וקלפו אם חוזר למראה האתרוג כשר מוכח דפליג ע"ז וכן מצדד המאמר מרדכי במסקנתו עי"ש וע"כ מצדד המאמר מרדכי דיש לדון להקל בחתך היבשות או הנימור בשאר יומי מאחר דסתם המחבר כדעת הרמב"ם וסייעתו דכל הפסולין משום מומין דכולל בזה בין שהפסול משום חסר או משום הדר כשר ביו"ט ב' [וכלול בזה אף יבש או מנומר דטעמם משום הדר] אף בלא חתך עכ"פ אין לנו להחמיר בחתך. ובמקום הדחק בודאי יש לסמוך ע"ז. ועיין מה שכתבנו לקמיה לענין חזזית:

(לט) להתנות על אתרוג - היינו בעיו"ט קודם בין השמשות:

(מ) שיהיה כולו ליום ראשון - דאינו יכול להתנות שאינו בודל ממנו ויוכל להנות דהא יום ראשון איתקצאי כולו דחסר פסול בו ולכן צריך להתנות שאינו בודל ממנו מבין השמשות של ליל שני ואילך:

(מא) ומותר אז לכתחלה - ר"ל דאי לא התנה אינו רשאי לאכול ממנו אפילו בכל ימי החג כיון דאיתקצאי בבין השמשות של יום ראשון. ואם הפריש לכתחלה ליום שני דעת המ"א בשם הרא"ש דמותר לאכול אפילו בלא תנאי רק שישאיר השיעור הראוי לאתרוג דלא אמרינן איתקצאי רק השיעור הראוי לאתרוג ולא יותר וי"א דאפילו הפריש ליום שני אמרינן דאיתקצאי כל האתרוג ואסור לאכול ממנו אם לא שהתנה מתחלה וכן הסכים הגר"א בביאורו:

(מב) לאכול ממנו וכו' - ולצאת וכו'. פי' לאכול ביום ב' ולצאת בו ביום ג' דהא אסור לאכול קודם נטילה כדלקמן בסי' תרנ"ב:

(מג) הנשאר - כתב הר"ן דוקא בנשתייר רובו דשמו עליו הא לא"ה לאו אתרוג מקרי ואתרוג אמר רחמנא ולא חצי אתרוג אבל בפסקי מהרא"י משמע דאפילו לא נשאר בו אלא מיעוטו סגי ביום שני [ד"מ] ובלבד שיהא נשאר שיעור ביצה כמבואר לעיל בסוף סי' תרמ"ח ועיין בב"ח:

(מד) שהוא משום ע"ג - כגון באשרה של ישראל וכנ"ל בס"ג ע"ש הטעם במ"ב:

(מה) שאותו אתרוג אסור באכילה - משמע אע"פ שמותר בהנאה כגון של טבל כיון דאסור באכילה פסול כל ז' וכ"ש אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה דעומדים לשרפה דפסול כל ז'. וערלת חו"ל כשר אפילו ביום ראשון. אתרוג של דמאי כשר. ואתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור כגון שנפל מקצתו לתוך חלב רותח יש להחמיר שלא לצאת בו ביום ראשון אבל בשאר הימים יש להקל כיון שאין איסורו מחמת עצמו:

(מו) שאינם מינם - כגון הדס שוטה בסימן תרמ"ו וצפצפה בסימן תרמ"ז ואתרוג המורכב:

(מז) חסרים השיעור - דאף דמבואר לעיל דחסר כשר בשאר יומי מ"מ צריך שישאר בכל אחד כשיעורו:

(מח) וחזזית פוסלת וכו' - זהו רק לדעת המחמירים בהדר כל ז' אבל לדעת המחבר שהעתיק לשון הרמב"ם גם בהדר אינו פוסל אלא ביום א' בלבד והו"ל לכתוב בלשון ויש אומרים אלא שכן דרכו בכמה מקומות וכן מה שכתב בהג"ה למעלה אבל יבש או מנומר שפסול כל ז' הוא ג"כ אזיל לשיטתו שמחמיר בהדר כל ז' אבל לדעת המחבר שהעתיק לשון הרמב"ם גם ביבש ומנומר אינו פסול אלא ביום א' בלבד:

(מט) כל שבעת הימים - ובשעת הדחק יש לסמוך להקל בחזזית בשאר ימים כיון דבשאר ימים אין חיוב נטילה אלא מדרבנן:

(נ) לא מברכינן - דיש דיעות בפוסקים דכיון דאנו עושין משום ספיקא דיומי אפשר דדינו כראשון או דכיון דאנו בקיאין בקביעא דירחא דינו כשאר ימים לכך נוטלין בדליכא אחר ולא מברכינן ואף דבדליכא אחר גם ביום ראשון נוטלין ולא מברכין כמבואר לקמיה בס"ו שם מיירי בדליכא אחר כלל וכאן מיירי שיש בנמצא ע"י טורח וקמ"ל דבשני א"צ לטרוח:

(נא) יברך על של חבירו מדעתו - פי' יתן לו במתנה בענין דמהני אפילו ביום ראשון אבל שלא מדעתו אע"פ שכתב לעיל דמותר דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה מ"מ לא עדיף משאול ופסול ביו"ט ראשון וגם בשני מספק וע"כ יתן לו במתנה ולא בתורת שאלה. וכתב המ"א בשם הד"מ דאח"כ יטול את זה ור"ל על של חבירו שקבל במתנה יברך ואח"כ יטול שלו להלל והושענא:

סעיף ו

(נב) בשעת הדחק וכו' - ולא מקרי שעת הדחק אא"כ אין בכל העיר ד' מינים כשרים אבל אם יש לחבירו אף שהוא לא יכול למצוא לא מקרי זה שעת הדחק אלא צריך לטרוח ולברך על של חבירו אם יתן לו ויעשה הנענועים בשלו אם א"א בשל חבירו [אחרונים]:

(נג) כל הפסולים וכו' - היינו הפסולים מחמת מום אבל הפסולין מחמת שאינן מינן כגון הדס שוטה וצפצפה או מורכב פסול אפילו בשעת הדחק דאתי למטעי לצאת בהן תמיד וה"ה גזול פסול אפילו בשעת הדחק. אם אין בכל העיר ד' מינין כשרים יטול מה שנמצא ב' או ג' מינין ויעשה כל הנענועים וכן הש"ץ ובלבד שלא יברך אבל אסור ליקח מין אחר דיבואו לטעות בשאר שנים משא"כ בג' מינין לא יבואו לטעות דהכל יודעין שצריך ד' מינין:

(נד) נוטלין ואין מברכין - נוטלין אפילו ביום א' כדי שלא תשתכח תורת לולב מישראל ואין מברכין כיון דהוא לזכר בעלמא:

(נה) לולב יבש - דעת הרמב"ם דאפילו בשעת הדחק אין להקל רק בלולב ולא בשאר מינים כשהם יבשים וכדלקמיה וגם דאין להקל רק ביבשות ולא בשאר פסולין אפילו בשעת הדחק:

(נו) אפילו בדאיכא אחרים לחין - הטעם משום דאיירי בארצות שאין נמצאים לולבים לחים גמורים וגם היבשים אינן יבשים גמורים דהיינו להיות הלולב נפרך בצפורן (וה"ה בהדסים שלא הגיעו לשיעור שילבינו פניהם) [וא"כ הלחים והיבשים כמעט דומין זה לזה ולכך המנהג לברך על שלו]:

(נז) אפילו בהדס יבש - דג"כ אינו מצוי לחין משא"כ בערבות דמצויות לחין ובאתרוג לא רצו להקל לדעה זו משום דכתיב בהדיא בתורה פרי עץ הדר:

(נח) ויש לסמוך עלייהו בשעת הדחק - והאחרונים הסכימו לדינא דבשעת הדחק נוכל לסמוך על הפוסקים הסוברין דבכל ד' מינים כשהם יבשים נוכל לברך עליהן. ויש בזה ד' חלוקים. אם לא נמצאו בעיר לחים רק יבשים אזי כל הארבעה מינים נוטלין ומברכין. ואם יש לו יבשים גמורים ויש לאחרים לחים גמורים מברכין על הלחים דוקא ואפילו בדיעבד לא יצא כשבירך על היבשים. ובארצות שאין נמצאין לולבים והדסים לחים גמורין וגם היבשין אינן יבשים גמורים וכנ"ל מברכין על היבשים שיש לו אפילו לכתחלה וכמ"ש למעלה. ובמקום שנמצאו אצל אחרים לחים גמורים לכתחלה י"ל שלא לברך על היבשים שלו אפילו אינן יבשים גמורים ובדיעבד כשבירך יטול עוד הפעם הלחים שאצל אחרים בלא ברכה:

(נט) יכול ליטול וכו' - עיין במ"א שנתקשה מה הוסיף רמ"א על דברי המחבר לעיל בס"ו ועיין בבכורי יעקב שכתב דמה שהוסיף הרמ"א הוא דהב"י כתב בשעת הדחק שאין נמצא כשר יטול בלא ברכה אבל אכתי לא שמענו אם ימצא אח"כ כשר רק שעתה אין בידו כגון שאחר מברך הלל בלולבו הכשר והבטיחו שאחר הלל יתן לו אם יכול לברך לע"ע הלל בלולבו הפסול שלא נאמר שיכנס עי"ז לספק ברכה אם יטול הכשר קמ"ל הרמ"א דבלא ברכה יכול ליטול לכתחלה כיון שזה ודאי פסול הוא יכול לברך אח"כ על הכשר:

סימן תרנ

סעיף א

(א) שיעור הדס וערבה ג"ט - ואם העלין שלהם יוצאין למעלה מן העץ צריך שיהיה בעצם העץ שיעור זה [ריטב"א]:

(ב) שדרו של לולב וכו' - היינו לבד מהעלין היוצאין למעלה לאחר שכלתה השדרה. ולאורך העלין לא ניתן שיעור:

(ג) באמה בת ה' טפחים וכו' - המחבר מבאר דבריו שאין צריך ג' טפחים בינונים שהם ששה באמה אלא אנו לוקחין אמה קטנה שהיא בת ה' טפחים בינונים ומחלקין אותה לששה טפחים קטנים ומחצה מהן הוא שיעור הדס וערבה ונמצא ששלשה טפחים האלו הוא רק טפחיים ומחצה בינונים:

(ד) גודלים - פי' רוחב גודל של אדם בינוני שיש בכל טפח ד' מהם:

(ה) י"ג גודלים ושליש גודל - דטפח של לולב הנוסף הנ"ל הוא ג"כ טפח קטן לדעה זו שהוא פחות מטפח בינוני שמחזיק בעלמא ד' גודלים כשיעור שתות שהוא שני שלישי גודלין [די"ב שלישי גדיל הוא ארבעה גודלין] ונמצא שטפח זה מחזיק רק ג' גודלין ושליש ועם עשרה גודלין הנ"ל הוא בס"ה י"ג גודלין ושליש:

(ו) י"ד גודלין - ס"ל דטפח הנוסף בלולב הוא טפח בינוני שמחזיק ד' גודלין ונמצא שבס"ה הוא י"ד גודלין:

(ז) וי"א ששיעור וכו' - ס"ל דג"ט הנ"ל וכן הטפח של לולב הנ"ל הוא טפחיים בינונים שכל אחד מחזיק ד' גודלין:

(ח) לכתחילה - ובדיעבד די הלולב בי"ג גודלין ושליש והדס וערבה בעשרה גודלין ופחות מזה פסול אפילו בדיעבד כל שבעת הימים. כתב בתולעת יעקב ע"פ הסוד יש ליטול שדרתו של לולב כלפי פניו ופני הלולב כלפי חוץ והכי נוהגין:

סימן תרנא

סעיף א

(א) שיטול - ביו"ט ראשון יותר טוב לילך למקום שיש בו לולב מלילך למקום שמתפללין דלולב ביום א' היא דאורייתא ותפלה דרבנן ואפילו לולב ספק אם ישיג שם ולתפלה ודאי ילך ביום א' למקום שיש בו לולב וביו"ט ב' ילך למקום שודאי מתפללין [פמ"ג]:

(ב) כל אחד - ולא שאחד יטול בשביל כולם דכתיב ולקחתם לשון רבים ולא לקחת להורות שהחיוב על הרבים ולא מיבעי ביו"ט ראשון ואפילו בשאר ימים בעינן לקיחה לכל אחד [ולא כמו שצוה אחד במעשה שלא היה בבהכ"נ אלא אתרוג אחד שיקח הש"ץ עבור כולם והם ישמעו הברכה ויענו אמן] [תשובת ח"ס חאו"ח סי' קפ"ב]:

(ג) וב' ערבות - ואם נטל בד אחד של ערבה צריך לחזור וליטול ולברך:

(ד) וג' הדסים - ואפילו שלשתן קטומים שנקטמו ראשן ופחות משלשה לא מהני אפילו לא היה קטומים:

(ה) ובמקום הדחק - לכאורה היינו כשאין משיג אצל אחרים אבל אם משיג אצל אחרים יקח משל אחרים ובבכורי יעקב מצדד קצת להקל בזה ונ"ל דאין להקל בזה כ"א בשאר ימים ולא ביום ראשון:

(ו) סגי ליה בחד דלא קטום - ועיין בשע"ת בשם תשובת דבר שמואל שמצדד דצריך ליטלו בלא ברכה אכן מפמ"ג ומישועת יעקב משמע דיוכל לברך. והנה המ"א הביא בשם הרמב"ן דדעתו דאפילו בחד וקטום יוצא וכתב המ"א דכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק והנה בזה בודאי יטלו בלא ברכה דבזה גם דעת ישועת יעקב שלא לברך:

(ז) ומצוה לאגדם וכו' - דאף דקי"ל דאין מחוייב לאגדם עכ"פ מצוה יש בזה משום זה אלי ואנוהו:

(ח) בקשר גמור - ולא בעניבה דאין זה קשר הנאסר בשבת ויו"ט ולא מקרי אגד ועיין בתשובת אגורה באהלך שמצדד דמה שנוהגין העולם שלא לעשות קשר אלא עושין מן עלי לולב כמין בית יד ותוחבין הלולב בו ג"ז בכלל קשר ע"ש:

(ט) במין אחר - ולית ביה משום בל תוסיף דכיון דאין חובה לאגדו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ומשום חציצה נמי ליכא אף שהקשר מפסיק בין ידו להלולב דכל לנאותו אינו חוצץ ואפילו אם הקשר היה בדבר שאינו מינו:

(י) החוט שרגיל להיות סביב ההדס - פי' שרגילין לקנות בדי ההדס מהעכו"ם אגודה אגודה וקאמר שצריך להסיר החוט משם דזה החוט הוא שלא במינו ואינו לנאותו אבל אם כרך בדי ההדס בלולב שרי ולא הוי חציצה דזה מקרי לנאותו [לב"ש] ומחצית השקל כתב הטעם דלהכי שרי דכל ג' מינים כחד חשיבי:

(יא) יש מי שכתבו וכו' - איו"ט קאי דהשו"ע הביא ההיתר של עניבה והרמ"א בשם הטור מביא ההיתר דכריכה. אך מה דסיים הרמ"א וכן נוהגין ופי' המ"א אף בחול צ"ע דאף דבמרדכי נזכר ההיתר דכריכה אף בחול אבל לא באופן זה אלא שמתחלה קושר פ"א ואח"כ כורך וכו' ומתוך כך הוא כאלו קושר ב' קשרים זה ע"ג זה אבל בלא קשירה לא עדיף מעניבה אח"כ מצאתי שגם הגר"א מתמה ע"ז וע"כ נראה לפי מה שמבואר לקמיה דהמנהג לעשות ג' קשרים הקשר התחתון מה שמאגד הג' מינים ביחד יעשה בקשירה מקודם:

(יב) גבוה יותר - והטעם ע"פ הקבלה עיין בלבוש. ההדס צריך לקשרו בימין הלולב והערבה משמאלו [מ"מ] וכן נוהגין ואיטר יד דימין דידיה הוא שמאל דעלמא מצדד הפמ"ג דלא אזלינן בתר דידיה כ"א בתר דעלמא ועיין בבכורי יעקב:

(יג) כל ג' מינים בידו - דאע"ג דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה כדלקמיה בס"ז מ"מ לכתחלה במקום דאפשר לא עבדינן:

(יד) ג' קשרים - כנגד ג' אבות. ונראה דהקשרים של מטה דהיינו מה שקושר כל הג' מינים ביחד משום נוי הוא נחשב לאחד ויעשה למעלה עוד שנים אם אפשר לו [ט"ז] ובא"ר משמע ג' קשרים בלולב עצמו לבד הקשר הד' שאוגד הג' מינים יחד ואם לא נאגד אלא אגד אחת כשר. כתבו האחרונים דצריך לעשות בענין שיכול לכסכס היטב בהעלין וע"כ צריך להיות טפח למעלה פתוח ולא מקושר:

סעיף ב

(טו) הימנית - משום דהני תלתא מצוה והאתרוג חדא. ואפילו בירך עליו כבר ואח"כ נוטלו פעם שני כגון בשעת אמירת הושענות צריך ליטלו בימין. ואם נטל שניהם בידו אחת כתב בא"ח דלא יצא ודעת הט"ז דיצא כיון שלא היה האתרוג עמהם באגודה אחת ועיין במטה יהודא שחולק עליו ודעתו כהא"ח ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה וצריך לחזור וליטלו בלא ברכה:

(טז) ראשיהם למעלה וכו' - דבעינן שיטלן דרך גדילתן באילן ואם היפך אפילו בדיעבד לא יצא ומטעם זה כתב מהרי"ל שאותן הלוקחים הדסים יבשים הבאים מאיטליא יתירום ויראו שמונחים כדרך גדילתן דלפעמים מונחים ראשו של זה בצד עיקרו של זה וכתב במטה משה דגם כשנוטלין ראשיהן מן הצד הוי שלא כדרך גדילתן:

(יז) ועיקריהם למטה - ואע"ג דאתרוג כשהוא תלוי עוקצו למעלה מ"מ מקרי דרך גדילתו עוקצו למטה אלא שהפירות מכבידין אותו:

סעיף ג

(יח) דבתר ימין ושמאל דעלמא וכו' - דדוקא תפילין שהוא דאורייתא איטר אזיל בתר ימין דידיה אבל לולב דנטילתו בימין הוא דרבנן משום חשיבותא בעלמא דיש בה תלתא מצות איטר הוא ככל אדם וטעם הי"א דסבר דאזלינן בתר דידיה כמו בתפילין:

(יט) ואם היפך יצא - היינו בין איטר ובין מי שאינו איטר אם היפך ונטל לולב בשמאלו ואתרוג בימינו יצא ויש מחמירין בזה וע"כ טוב לחזור וליטלו בלא ברכה:

(כ) ושולט בב' ידיו - ר"ל שעושה כל המלאכות בשניהם שוה בשוה אבל אם נקל לו לעשות בשמאל אף שיכול לעשות אותם גם בימין זה לא מקרי שולט בשתי ידיו:

סעיף ד

(כא) שאין לו יד - ר"ל שאין לו ידים כלל נוטל הלולב בזרועו של ימין וכן האתרוג בזרוע שמאל דמי כתיב ולקחתם ביד:

(כב) בזרועו - היינו בית השחי ואם יש קנה נוטל במרפיקו דזה נמי לקיחה מיקרי אבל אין לו זרוע כלל אין ליטול בפה דזה לאו לקיחה היא כלל [פמ"ג] ובבכורי יעקב חולק עליו ע"ש:

(כג) וכן האתרוג - ואם יש לו יד אחד יטול הלולב באותו יד אפילו היא שמאל נחשבת אצלו ימין והאתרוג בזרוע שכנגדו ואם א"א לו ליטול האתרוג בזרוע יטול שניהם בידו בזה אחר זה ויוצא בזה כדלקמן סי"ב:

סעיף ה

(כד) קודם שיטול האתרוג - מטעם דאין לברך קודם שיטלנו להלולב דלא מסתבר לברך בעוד שהלולב מונח בכלי וכן אין לברך אחר שנטל כל הארבעה מינים דבעינן עובר לעשייתן הלכך מברך קודם שיטול האתרוג דזהו עובר לעשייתן שמעכבין זה את זה דהיינו שאם חסר לו איזה מן המינין לכו"ע לא יצא הלכך מקרי עובר לעשייתן:

(כה) או יהפוך האתרוג - העוקץ למעלה דאינו יוצא בזה דבעינן דרך גדילתן וכדלעיל בסעיף ב' ולאחר הברכה יהפוך העוקץ למטה כדרך גדילתן ויוצא בזה ועיין בב"י דיש עוד עצה שיהיה קודם לעשייתן דהיינו שיכוין שלא לצאת בהמצוה עד שיטול כולם בידו ועיין בביאור הגר"א שכתב דזה העצה היא היותר מובחרת שבכולן:

(כו) עד שיברך - ואם שכח לברך קודם לקיחה מברך אחר כך דהא גם הנענוע הוא מן המצוה:

(כז) ויברך מעומד - ונטילתו תהיה ג"כ מעומד ובדיעבד אם עשה הברכה וגם המצוה מיושב יצא:

(כח) כמה פעמים - להידור מצוה כמנהג אנשי ירושלים כדאיתא בגמרא (סוכה מא, ב):

סעיף ו

(כט) אלא בשעת נטילתו - אע"ג דמן הדין היה ראוי לברך שהחיינו תיכף בשעת עשיית הלולב (דהיינו בשעה שאוגדו) מ"מ אנן נהגינן להניח הברכה לכתחלה עד שעת נטילה. ועיין בח"א שכתב דאם לא בירך שהחיינו ביום א' יוכל לברך אפילו ביום ז' כשנוטל הלולב:

סעיף ז

(ל) בית יד - כגון שכל הלולב חוץ מידו ואוחז בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר לא הוי חציצה כיון שאין אוחז הלולב בידו [מ"א] ודעת הא"ר הוא דבית יד הוא לנאותו וע"כ אף שאוחז להלולב בידו ג"כ דרך בית יד שפיר דמי ולא הוי חציצה אם לא שנעשה באופן שאינו מהודר וכן הסכים בדרישה דתלוי באופן עשייתו ע"ש:

(לא) בכלי ונטלו וכו' - ואפילו הוא של כסף דלא הוי דרך כבוד כשאוחזו בכלי ולא שמה לקיחה והסכימו כמה אחרונים דבכלי יש להחמיר בכל ענין בין שאוחזו בדופני הכלי או מניח ידיו תחת שוליו או אוחז בבית יד של הכלי:

(לב) עליו סודר וכו' - מטעם חציצה ודעת הר"ן משום דלא הוי לקיחה תמה:

(לג) או שכרך סודר - וה"ה אם לבש בתי ידים על ידיו ומה שכתב המחבר דין זה בלשון י"א משום דעת הר"ן דס"ל דיצא דבטל לגבי היד אבל בכרך סודר על הלולב גם לדעת הר"ן לא יצא דלא הוי לקיחה תמה [מ"א] וע"כ אם נטלו יחזור ויטלנו בלא ברכה:

(לד) ונהגו וכו' - ובשם האר"י כתבו שיברך תחלה בסוכה על הלולב ואח"כ יעשה שאר הנענועים בביהכ"נ:

(לה) להסיר וכו' - היינו שיקפלם אחורי אצבעו וי"א שיחלוץ התפילין לגמרי קודם נטילת לולב [ממ"א]:

(לו) אבל מדינא אין לחוש וכו' - וכמה אחרונים כתבו דאף מדינא יש הקפדה ע"ז משום חציצה אף שאין כל היד מכוסה בהן וע"כ אם נטל בעוד שלא הסיר התפילין מן ידיו או הטבעות יחזור ויטלנו בלא ברכה:

סעיף ח

(לז) בשעה שמברך - אפילו נוטל שלא בשעת ההלל מנענע לכל הרוחות ואע"פ שיחזור ויטלנו בשעת ההלל ויחלק הנענועים בהודו לד' כי טוב קצת וקצת בכל"ח וכן באנא ולא ינענע בשעה שאומר השם וא"כ בהודו יעשה בכל תיבה נענוע אחת ובאנא בכל תיבה שתי נענועים. ובכל הנענועים יביא סוף הלולב נגד החזה [מ"א בשם כתבים] ובא"ר הביא בשם מהרי"ל שהיה נשאר עומד במקומו ופניו למזרח בכל הנענועים רק הפך ידיו נגד הרוחות ונגד מערב הרים את הלולב על כתפו מאחוריו. וכן משמע לשון השו"ע שכתב ומטין ראש הלולב לכל צד שמנענע משמע דהוא עומד על עמדו [מאמר מרדכי]:

(לח) וכן ינענע בהודו לד' וכו' - דכתיב אז ירננו עצי היער [ר"ל בעצי היער] וכתיב בתריה הודו לד' וכו' וכתיב בתריה ואמרו הושיענו וע"כ מנענעים גם באנא ד' הושיעה נא:

(לט) פעם אחת - עיין בב"י שדעתו כהר"ן שאין מנענעים אלא בהודו הראשון שאומרים אבל לא בהודו שאומרין הקהל אחר שאמר הש"ץ יאמר נא ישראל או יאמרו נא וגו' אבל הרמ"א כתב ומנענעים בכל הודו שיאמרו וכדעת הרא"ש וכן הוא מנהגינו [ד"מ]:

(מ) ומנענעים בכל הודו - ר"ל הקהל אבל הש"ץ אינו מנענע אלא בהודו הראשון:

(מא) שהש"ץ וכו' - היינו שהש"ץ מנענע בהודו ויאמר נא אבל ביאמרו נא בית אהרן ויאמרו נא יראי ד' לא מנענע (דכשאומר יאמר נא ישראל הוא כמו הזכרה לצבור שיאמרו הודו ע"כ מנענע עמהם משא"כ ביאמרו נא שאין מדבר על כלל ישראל) והקהל מנענעים בכל פעם שעונים הודו הרי ד"פ בהודו ובאנא הושיעה נא הש"ץ והקהל מנענעים ב"פ ובהודו שבסוף ג"כ הקהל והש"ץ מנענעים ב"פ ואם מתפלל ביחידי אינו מנענע אלא בהודו שבתחלת ההלל ובסוף ההלל ובאנא ד' הושיעה נא. אם לא הביאו לו הלולב ובאמצע הלל הביאו לו מותר לברך עליו בין הפרקים דהיינו בין מזמור למזמור [ח"א]:

סעיף ט

(מב) שמוליך ידו וכו' וינענע שם ג"פ בהולכה וכו' - ר"ל ההולכה עושה פעם אחת אבל הנענוע בעת ההולכה עושה ג' פעמים וכן בהובאה כשמביא הלולב אצלו עושה ג"כ הנענוע ג"פ ועיין לקמיה בהג"ה:

(מג) ומכסכס העלין - ר"ל כסכוס מעט והמנענעין בכח עד שכמעט שהלולב נשבר עי"ז הוא טעות [ח"א]:

(מד) וההולכה וההבאה וכו' - ההג"ה חולק על המחבר ודעתו דצריך להוליך ולהביא ג"פ כמו שכתב לקמיה והא דכתב היא עצמה הנענוע אין ר"ל שא"צ נענוע כלל דהא כתב לעיל בהג"ה מכסכס העלין בכל נענוע אלא ר"ל שלא יעשה הנענועים בעת שיגמור ההולכה וההבאה אלא יעשם בעת ההולכה וההובאה גופא ובכסכוס כמו שכתב מקודם:

(מה) הואיל ומחזיק אותם בידו וכו' - ר"ל הואיל שהנטילה שנטל אותם מתחלה בידו היה דרך גדילתו שוב אין מקפידין על נענועין שיהיה דרך גדילתו אכן המדקדקין מחמירין שלא להפוך וכו' משום חשש שהוא שלא כדרך גדילתו ולא דמי לכל שאר הנענועים שאינו אלא מטה לצדדין ולא מהפך ממש משא"כ בזה אם יהפך יהיה ראשו למטה וסופו בידו וע"כ לא יהפכנו אלא ישפיל הלולב למטה אחר העלאה ג"פ:

(מו) וכן נ"ל עיקר - והט"ז כתב דיותר טוב שלא יהפכנו דבזה יוצא ידי הכל ואי מהפכו יש לחוש שמא אותה דיעה עיקר שאין זה דרך גדילתו וכ"כ בדה"ח ובח"א שכן הוא נכון:

סעיף י

(מז) יקיף דרך ימין בנענועו מזרח דרום וכו' - וכן העתיק בדה"ח ובח"א דכן הוא המנהג הפשוט במדינותינו. והטעם דהחכמים הזהירו אותנו תמיד שתמיד תקח את הדרך שהוא בימין שלך במקום שיש ימין ושמאל לפניך תבחר לך הימין שלך ואין חילוק בין איטר לאינו איטר [מ"א] ועתה אסדר בקצרה סדר הנענועים כפי מה שנהוג במדינותינו. סדר הנענועים לרוחות יחזיר פניו למזרח ושדרו של לולב לצד פניו ויעשה ג' הולכות למזרח ושלשה הבאות והיינו שמוליך ידו עם הלולב מכנגדו והלאה ג"פ ונכון שגם יכסכס בעלין בשעת הולכה והבאה ובשעת הבאה יקריבו הרבה אל גופו נגד החזה ואח"כ יטה ראש הלולב לדרום ויעשה ג"כ ג"פ הולכה והבאה הכל כמו במזרח אבל א"צ להפוך פניו להצד שמנענע רק יטה ראש הלולב לצד שמנענע וכן לצד מערב יטה ראש הלולב על כתפו ומוליך ומביא ג"פ ואח"כ לצד צפון מוליך ומביא ג"פ ואח"כ למעלה ואח"כ למטה הכל מוליך ומביא ג"פ כמו במזרח:

סעיף יא

(מח) צריך לחבר האתרוג וכו' - דאף דאיננו עמהם באגודה עכ"פ צריך להיות מחובר עמו:

(מט) יצא בדיעבד - ואף דאם לא נענע כלל ג"כ יצא דהנענועים אינם מעכבים ומדאגבהיה לאתרוג נפק ביה מ"מ שם טוב לחזור וליטלו ולנענע משא"כ בזה:

סעיף יב

(נ) מעכבין זה את זה - דבעינן לקיחה תמה וכולן מצוה אחת הן. לא יברך על השאר. אפילו אם יודע בבירור שלבסוף יבואו לידו כולן כיון שאין מצוים לפניו בשעת ברכה:

(נא) בין בשאר ימים - הנה רש"ל בתשו' כתב דהורה לש"ץ ליטול ולנענע קודם הלל ובשעת הלל [בלא ברכה] אבל אחרים לא יטלו כלל דחיישינן שיבואו ליטול ג"כ בשנה אחרת ולברך אבל בא"ר חולק ע"ז ודעתו דאחרים יוכלו ג"כ ליטלו ולנענע בו כמו הש"ץ ואדרבה אם לא יטלו כלל רק הש"ץ יוכל לצאת מכשול לשנה הבאה דיסמכו על הש"ץ ולא יקחו כלל וכן מסתימת המחבר והרב משמע ג"כ דכל יחיד ויחיד יכול ליטלו לזכר בעלמא:

(נב) ונטלם אחד אחד יצא - דאגד שאנו עושין בלולב הוא רק למצוה בעלמא ולא לעיכובא וזה אשמועינן בס"א והכא אשמוענין יותר רבותא דאפילו אם הלקיחה לא היה בבת אחת רק בזה אחר זה ג"כ יצא:

(נג) כולם לפניו - כלומר סמוכים לו דהלא מברך ברכה אחת לכולם כדלקמיה ולא יצטרך להפסיק ביניהם:

(נד) ויטול הלולב תחלה ויברך וכו' - דכיון שמזכירין אותו בברכה צריך שיהא סמוך לברכה:

(נה) ודעתו גם על האחרים - ובזה פוטר את כולן אע"פ שנוטל כ"א לבד:

(נו) על כל אחד בפ"ע - דהיינו על הדס על נטילת עץ עבות ועל ערבה על נטילת ערבה וכן על אתרוג ומ"מ טוב שאח"כ ג"כ יחזור ויקחם כולם ביחד. אם בירך על הלולב ואחר הברכה ראה שלא היה בו הדס או ערבה או שהיו פסולים או מהופכים אם היה לו ההדס או הערבה בביתו באופן שא"צ להפסיק בינתיים כדי ליקח אותם יקח ארבעתן ביחד ויברך על אותו מין שהיה נחסר דהיינו על ערבה יברך על נטילת ערבה על הדס על נטילת עץ עבות ואם היה זה ביום ראשון צריך לברך עוד פעם שני שהחיינו בשביל הנחסר אבל על הלולב יצא כיון שהיה אצלו בביתו ארבעתם אבל אם לא היה לו בביתו ערבה אחרת או הדס אחר בשעה שבירך ואח"כ הביאו לו צריך לברך על ארבעתם יחד פעם שני על נטילת לולב כיון שלא היו מצויין אז אצלו בבית לא יצא גם על הלולב כמו שפסק המחבר וצריך לברך עליו פעם שניה ואם היה זה ביום א' צריך לברך גם שהחיינו פעם שנית:

סעיף יג

(נז) לא יקח מין אחר - דאתי למיטעי ליקח ג"כ בשאר שנים משא"כ כשחסר מין אחד לא יבואו לטעות להסתפק בשנה הבאה בשלשה מינים דהכל יודעים שצריך ד' מינים:

סעיף יד

(נח) לא יוסיף מין אחר וכו' - עיין בב"י דדעתו דאפילו אם אינו מכוין בהדיא לשם מצות לולב ג"כ אסור ועיין בבה"ל:

סעיף טו

(נט) לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג א' - דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ וגו' משמע אחד ולא שנים וה"ה ללולב דכתיב כפות תמרים חסר וי"ו דהיינו אחד וי"א דעובר בזה גם על בל תוסיף אבל בערבה לא נתן בה תורה קצבה והאי דקי"ל דבעינן שתי ערבות משום דכתיב ערבי נחל היינו דבהכי סגי דמיעוט ערבי שתים אבל טפי ג"כ שפיר דמי וה"ה בהדס דכתיב ענף עץ עבות ג"כ יכול להוסיף כמה שירצה:

(ס) להניח הדס שוטה - טעמם דהוא מין אחר ואסור כנ"ל בסי"ד והיש מתירין ס"ל דלאו מין אחר הוא דהא גדלי בערוגה אחת ובענף אחת אלא שהתורה פסלתו ועיין לעיל בסימן תרמ"ז איזהו נקרא הדס שוטה. ומן הנכון לחשוב לכתחלה שאינו אוגדן לשם מצוה אלא לנוי בעלמא [ואף דדעה ראשונה ס"ל דאף לנוי אסור לכתחלה לאוגדן הרבה פוסקים אין סוברין כן]: