משנה ברורה על אורח חיים תקיח

סעיף א עריכה

(א) מתוך שהותרה הוצאה וכו' - וכן הדין בהבערה ושחיטה ואפיה ובשול שהם מלאכות השייכות לאוכל נפש אמרינן בהו מתוך וכו'. דאף דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם קיבלו חז"ל דהכונה הוא אותן מלאכות הרגילות להעשות לצורך אוכל נפש אפילו אם עתה אין כונתו לצורך אכילה התירה התורה ועיין לקמיה במה שסיים הרמ"א לענין הוצאה דאיירינן בה דבעינן שיהא עכ"פ צורך קצת וה"ה בכל הנ"ל:

(ב) הותרה שלא לצורך - אפילו להוציא אותו לרשות הרבים וכ"ש לכרמלית:

(ג) כגון קטן - לא מיבעיא דאם לא יוציאו יבכה ויצטער האב עי"ז בודאי מותר אלא אפילו אם יכול להניחו אצל אמו ולא יבכה מ"מ אם יש לאב געגועים על בנו וישמח האב לטייל עמו ג"כ מותר דהוא שמחת יו"ט ומקרי צורך היום:

(ד) ולולב וס"ת - לולב לצאת בו וס"ת לקרות בו היום דהוא צורך מצוה:

(ה) הצריכין לו קצת - ליו"ט ואכלים קאי ואפילו אין צריך להן רק לשם תכשיט להתקשט בהן אבל שלא לצורך כלל הו"ל כאבנים. וכתבו הפוסקים דה"ה דמותר להוציא המפתח שסוגר בו האוכלין או הכלים שצריך לאותו היום אם ירא להניחו בביתו:

(ו) שלא יגנובו - אם ישאירם במקומן אף שאינם כלים הראוים לאוכל נפש ומטעם זה מותר ג"כ להוציא מפתח של התיבה שמונח שם מעותיו אם ירא להניחו שם בביתו דכיון דלבו דואג ומצטער ע"ז חשוב הוצאת המפתח צורך עונג יו"ט. ודע דיש כמה פוסקים שחולקין ע"ז וסוברין דלא הותר הוצאה אלא לצורך אוכל נפש ממש או צורך מצוה ושאר דברים השייכים לאותו יום וכנ"ל אבל לא בשביל הפסד ממון ונכון להחמיר לנהוג כמותם [ובפרט במקום שיוכל למסור הכלים או המפתח למי שהוא נאמן לו בביתו דאז אסור לד"ה] ומ"מ המחזורים שהביאם ביו"ט לבהכ"נ ומתירא מגנבה אע"פ שא"צ להם עוד ביו"ט מותר להביאן לביתו לד"ה דהתירו סופן משום תחלתן דאל"כ לא יביאם בתחלה לבהכ"נ אך המחזורים שמונחים מכבר בבהכ"נ כשאין צריך להם עוד ביו"ט נכון להחמיר שלא להחזירם לביתו ביו"ט אפילו אם יש שם חשש גנבה:

(ז) אבל אבנים וכו' - ר"ל סתם אבנים שאינם מיוחדים להשתמש דאם מיוחדים הו"ל כמו כלים:

(ח) אסור - אפילו בטלטול וכ"ש להוציא דלית בהו צורך היום כלל ולכמה פוסקים חייב מלקות על הוצאתו לר"ה ואף לכרמלית יש עכ"פ איסור דרבנן:

(ט) בכדור אפילו בר"ה - ר"ל אע"ג דעי"ז רגיל להעביר ד"א ממקום למקום אפ"ה מותר דהוא בכלל טיול ושמחת יו"ט ורש"ל כתב דדבר תימה הוא להתיר זה דאין בו צורך היום כלל אלא שחוק של ילדים והנח להם אבל לגדולים שנוהגין כן מנהג רע הוא דאין זה שמחה וטיול אלא שיחת ילדים וקלות ראש ובלא"ה אין דין זה מוסכם לכו"ע דדעת המחבר לאסור כמבואר לעיל בסימן ש"ח סעיף מ"ה. ולענין שאר מיני שחוק דינן כמו בשבת ומבואר לעיל בסימן של"ח סעיף ה':

(י) ואם הניח עירוב וכו' - ר"ל שהניח עירובי חצרות מלבד מה שעשה תיקון מבואות בעיר דאז מותר לטלטל ולהוציא מחצר לחצר אפילו דרך המבוי ומשמע דאם לא הניח עירובי חצירות אסור להוציא דבר שאין בו צורך היום כלל אפילו מחצר לחצר או מבית לחצר ועיין לעיל סימן תט"ז בסופו ולקמן בסימן תקכ"ח דסתם המחבר כדעת הפוסקים דלא תקנו עירובי חצרות כלל ביו"ט ומותר להוציא מחצר לחצר או מבית לחצר אפילו דבר שאין בו צורך היום כלל והרמ"א בעניננו סתם כדעת המחמירין בזה ולפלא שלא הגיה שם כלום. ורש"ל כתב שנוהגין שלא לעשות עירובי חצרות בעיו"ט וכדעת המחבר ואין לשנות המנהג ומ"מ לכתחלה כשמערב ע"ח בע"פ לכל שבתות השנה יכלול גם יו"ט ויאמר ולכל יו"ט כדי לצאת גם דעת המחמירין. ודע דאף הכלים ששייכים לאוכל נפש כגון סכינים וכה"ג אם כבר גמר סעודתו ולא יצטרך עוד אליהן אסור להוליכן עמו בר"ה או בכרמלית ויש מקילין בסכינים שמא יזדמן לו איזה פרי לחתוך בו מיהו אם ידוע לו בודאי שלא יצטרך לסכין בהליכה זו כגון שהולך לביהכ"נ וכה"ג אסור להוליכו עמו לד"ה:

(יא) כל שיש לו תורת כלי - אבל אבנים וכה"ג אסור משום מוקצה:

סעיף ב עריכה

(יב) שום דבר וכו' - ר"ל אפילו של אוכל נפש דלא עדיפא מבישול דאסור גם כן לצורך עכו"ם כדאיתא לעיל בסימן תקי"ב:

(יג) לשלוח לו וכו' - אף דאמירה לעכו"ם שבות במקום צורך כהאי גוונא סמכינן אפוסקים דר"ה שלנו כרמלית הוא והוי שבות דשבות במקום צורך ושרי וכמבואר בסימן שכ"ה ס"ב:

(יד) לנכרי אלם - ואפילו לית ביה חשש סכנה:

(טו) וכדומה לזה - כגון מפני דרכי שלום וכנ"ל שם:

סעיף ג עריכה

(טז) שאינו מיוחד וכו' - ולא הכינו מבערב לכך ומ"מ מותר להשתמש בו לצורך זה וכדלעיל בסימן תק"ב ס"ג בהג"ה ומיירי שהיה עץ יבש שראוי להסקה וכמו שנתבאר שם במשנה ברורה ס"ק כ"ב:

(יז) אסור וכו' - דע"י הצליה נעשה השפוד מאוס ומוקצה ואף להמתירין מוקצה ביו"ט דעת כמה אחרונים דהכא אסור משום שאין עליו תורת כלי:

(יח) לטלטלו - אם אינו צריך עוד לצלות בו או להסיק בו תנורו דעצים לא ניתנו אלא להסקה וכה"ג:

(יט) שאינו כלי - ר"ל דעי"ז שעושה בו מעשה שפוד לא נעשה כלי:

(כ) אלא שומטו - ר"ל שאינו רשאי ליטלו אחר צליתו ולהניחו כדרכו אלא שומטו מהר בגרירה וטלטול מן הצד עד שיעבירו מלפניו לקרן זוית:

(כא) כדי שלא יזוקו בו - וכההיא דלעיל סימן ש"ח סי"ח לענין קוץ בר"ה. ומיהו התם לא הצריכו טלטול מן הצד משום דהוא הזיקא דרבים:

(כב) אפילו אין עליו בשר כלל - וכ"ז במונח במקום שעוברין ב"ב שם וכמו שכתב המחבר כדי שלא יזוקו הא אם מונח מן הצד אסור לזוז אותו:

(כג) ולצורך אוכל נפש וכו' - כגון אבנים או עפר המונחים לפני פירות מותר לטלטלם ולהסירם כדי לבוא אל הפירות וכמו שנתבאר לעיל סוף סימן תק"ט וה"ה בעניננו מותר לטלטל העץ ולהסירו ממקומו שמונח אם צריך להעמיד שם אוכל נפש וכדומה בשביל שמחת יו"ט. וכ"ז בשביל אוכל נפש ושמחת יו"ט הא לצורך גופו ומקומו בעלמא אסור וכדלעיל בסימן תק"ב ס"ג והנה לפי מה שכתבנו שם במשנה ברורה סקכ"א דעת כמה אחרונים דהוא רק למאן דאסר מוקצה אבל לי"א בסימן תצ"ה מוקצה שרי ביו"ט עצים שעומדים להסקה מותרים גם לשאר תשמיש אכן בעניננו דעת כמה אחרונים דבעץ שצלו בו הוא מוקצה לכו"ע וכנ"ל:

(כד) אפילו מוקצה - כתב הח"א אם היה מונח מפתח של אוכלין בתיבה המיוחדת למעות ומונח בו מעות מותר להוציא התיבה כדי ליקח ממנו המפתח ומותר ג"כ להחזירו אם חושש לגנבה (דהתירו סופן משום תחלתן):

סעיף ד עריכה

(כה) מותר לטלטל לטלטל - כדי ליטול גוזלות לצורך יו"ט ואפילו היה אפשר לו מאתמול:

(כו) משובך לשובך - וה"ה אם עומד במקום אחר שמותר להעמידו לשובך:

(כז) אפילו בר"ה - ר"ל שהשובכין היו בר"ה או שמעביר הסולם דרך ר"ה ולא חיישינן שמא יאמרו שמטלטל הסולם לצורך עשיית מלאכה דסולמות של שובכין נכרין ומיוחדין וידעי דלשובכו הוא מוליכו ומיירי שהכין היונים מבע"י וביונים דמהני הכנה ע"פ האופנים המבוארין לעיל סימן תצ"ז ס"ט:

(כח) אבל סולם של עלייה אסור וכו' - דהרואה יאמר דלהטיח גגו הוא מטלטל סולם זה וכדרכו תמיד בחול ואפילו לטלטלו רק ברה"י נמי אסור דכל מקום שאסור משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור וכתבו הפוסקים דאפילו בלא טלטול לשובך אחר רק להטותו מקן זה לקן אחר באותו שובך גופא ג"כ אסור וסולמות שמיוחדות לתשמיש שבפנים הבית ומטלטלים אותם תמיד מזוית זו לזוית שכנגדו אם מוליכים אותם יש דעות בין הפוסקים י"א דשרי דדוקא סולם של עליה שהוא גדול וחזי לעלות עליו לגג לתקנו חיישינן שיאמרו להטיח גגו הוא צריך משא"כ סולם שבבית שאינם ראוים לעלות עליהם לגג דינו כסולם של שובך ויש מחמירים בזה ודעתם דלא הקילו אלא בסולם של שובך שניכרים הם בצורתם וכו"ע ידעי דלשובך ממטי להו אבל לא בסתם סולם דאפילו כשהם קטנים זימנין דמסמיך להו לזיזים היוצאים מן הכתלים ועולה לגג. ולענין הלכה ברה"י יש לסמוך להקל לטלטל סולם שבבית ובר"ה נכון לכתחלה להחמיר:

(כט) בטלטול - אבל בלי טלטול שרי לעלות עליו לעליתו או לשובכו. ודע דמלשון המחבר משמע לכאורה דסולם של עליה דין מוקצה יש לו אבל הגר"א בביאורו מצדד דאינו מוקצה ולא אסור בסתם טלטול והזזה ממקומו אלא טלטול של הולכה לאיזה תשמיש או אפילו הטיה לתכלית זה:

סעיף ה עריכה

(ל) סעיף ל"ה - וכן מה שמבואר שם בענין זה בסעיף ל"ד ובסעיף ל"ו ג"כ שייך בעניננו לענין יום טוב:

סעיף ו עריכה

(לא) מסוכנת וכו' - דמעיו"ט דעתיה עלה כיון שהיא קרובה למיתה:

(לב) הרי זה מחתכה - ודוקא שקשה להם לאכול בלי חתיכה הא יכולים לאכול כך לא מטרחינן בכדי וכדלעיל בסימן שכ"ד ס"ז [אחרונים]:

(לג) ולא יזיזנה ממקומה - ולי"א בסימן תצ"ה דמוקצה שרי ביו"ט אפילו בבריאה שמתה ג"כ שרי כ"כ המ"א והוא לפי דברי המחבר לעיל בסימן שכ"ד ס"ז וכבר כתבנו שם במשנה ברורה דעת החולקים דבבריאה שלא היה ליה לאסוקי אדעתיה לכו"ע אסור דכגרוגרות וצמוקין דמי דמוקצה הם לכו"ע ודוקא בהיתה חולה שרי למאן דל"ל מוקצה ועיין בה"ל:

סעיף ז עריכה

(לד) מתחילין וכו' - המחבר קיצר בזה וביאור הענין כך הוא דלמאן דאית ליה איסור מוקצה ביו"ט אין מתחילין להשתמש באוצר ביו"ט אם לא הזמין מעיו"ט כגון אם היה לו ערימה של תבן שאצר שם למאכל בהמותיו להסתפק מהם לאחר זמן או שכנס עצים לאוצר להסתפק מהן לימות החורף אסור לו להסתפק מהן ביו"ט בין להסקה בין להאכיל מהתבן לבהמותיו וקאמר המחבר דלפעמים יש להתיר להסקה אף דברים שהכניסם לאוצר כגון תבן שהכניסם לאוצר ועשאם ערימה ונתקלקלו שאינם ראוים כעת למאכל בהמה מותר לו להסיק בהם אף דמתחלה אקצי אותם מדעתו מ"מ משעה שנתקלקלו עומדין להסקה בכל יום אפי' בלי הזמנה מבעוד יום:

(לה) אם היא וכו' - ותבן שלא הכניסם לאוצר להשתמש בהן לאחר זמן מותר להסיק בהן אפילו יפה אפילו עומד להאכיל לבהמתו או לעשות בהן שאר תשמיש דאין שם מוקצה עליהן:

(לו) תיבנא סריא - היינו כשהוא מוסרח מאד דאפילו ע"י פירוך לא חזיא לבהמה. וכתב הט"ז דאפ"ה אסור לקשור אותם לעשותן חבילות חבילות כדרך שעושין להסקה אלא א"כ היו קשורין מערב יו"ט. וכ"ז כשהתבן הוא יבש אבל אם התבן הוא לח אינו רשאי להיסק בה אף דחזי להיסק גדול [מ"א] ובחמד משה מפקפק בזה עי"ש:

(לז) ואית ביה קוצים - דאל"ה חזי התבן לגבל בהם טיט ולא בטל שם מוקצה מינייהו, ודע דכ"ז הסעיף הוא רק כפי דעת המחבר לעיל בסימן תצ"ה דמוקצה אסור ביו"ט אבל לדעת היש מתירין שהובא שם בהג"ה מותר להסתפק ביו"ט בין בתבן ובין בעצים אפילו הכניסן לאוצר ורמ"א שלא הגיה כאן סמך אדלעיל:

סעיף ח עריכה

(לח) נוטלים וכו' - זה הסעיף מיירי בסוכה דעלמא העשויה לצל אבל ה"ה בסוכת החג וכמבואר לקמן סימן תרל"ח ס"א בהג"ה:

(לט) הסמוכים וכו' - ר"ל דעצים של סוכה עצמן או סכך שלה בודאי אסור ליטלן לצורך קדרתו מטעם סתירת בנין ורק קנים שסמכן סביבות הדפנות כיון שלא נארגו עם הדופן לא בטלי לגביה ואין בהם משום סתירה ומשום מוקצה ג"כ לא נאסרו דדעתיה עלייהו מאתמול אם יצטרך להם שהרי אינו סותר אהלו בזה ומיירי בשאינם קבועים ומחוברים בקרקע. ונתבאר בפוסקים דכ"ז בשלא הסמיך הקנים כדי לעבות את דופני הסוכה שיהיו חזקים אבל בשהסמיכן להדיא כדי לעבות אע"פ שלא נסבכו עם הדופן וקיימי באפי נפשייהו אפ"ה מתבטלי לדופן ואסור ליקח מהם ואפילו העמידן אחר שכבר עמד הדופן ג"כ מתבטלי אגב הדופן:

(מ) אם זרק חבילות - היינו קנים אגודים ביחד:

(מא) דאינם בטלות - דמדלא התיר אגודתן בשעה שהניחם על הסכך לא בטלינהו לגבי סכך אלא להצניעם חשב אבל אם הניח קנים שאינם אגודים על הסכך אף שכבר סיכך כל צרכו בטלים הקנים אגב עיקר הסכך ולא דמי לעצים הסמוכים לדופני הסוכה שאינם מתבטלים כיון שאינם עבותים עם הדפנות משא"כ בסכך שאינם עבותים כל עיקר ולהכי כשמצטרף להם עוד קנים מתערבים ונעשים סכך אחד ומבואר בפוסקים דאפילו בקנים אגודים אם נתכוין להעבות בהם הסכך להדיא בטלים לגבי סכך אע"פ שלא התיר אגודתן ואסור ליקח מהם משום סותר ועיין בה"ל:

(מב) אם דעתו להסיקן - פי' אם רוצה עתה להסיקן אבל לא בעינן שיהא דעתו עליהם מאתמול דלאו מוקצה הן וכמו שכתבנו לעיל לענין עצים הסמוכים לדפנות. ודע דכל עצים שאסור ליטלן מן הסוכה בין עצי סכך ודפנות עצמם ובין אותן שניתוספו עליהן ונתבטלו עמהן אפילו אם נפלה הסוכה ביו"ט ג"כ אסור לטלטלן וליטלן וה"ה לשורפן במקומן משום מוקצה ואפילו היתה הסוכה רעועה מעיו"ט ועומדת ליפול מ"מ בכניסת יו"ט א"א היה לו ללקחן מחמת סתירת בנין ומתוך שנאסרו אז נאסרו לכל היום. ואם מהני תנאי עיין בבה"ל:

סעיף ט עריכה

(מג) בית שהוא מלא פירות - ר"ל והיה סתום מכל צד:

(מד) מוכנים - ר"ל לאפוקי אם הכניסם שם לאוצר לזמן רב דהו"ל מוקצה:

(מה) ונפחת - אפילו ביו"ט ולא אמרינן דכיון שהיה בין השמשות סתום ולא היה אפשר ליטול מהם מחמת איסור סתירת בנין איתקצאי לכולי יומא דאין זה בכלל מוקצה כיון שלא היו מוקצין מחמת איסור עצמן רק שהיו במקום שאין יכולין לילך ליטלן ולפי טעם זה אפילו היה הבית בריא מקודם שאין רגילות שיפחת מאליו ג"כ מותר ליטול הפירות וכן ה"ה במי שיש לו לפתות טמונים בבור ופתחן העכו"ם ביו"ט או בשבת דאין בהם משום מוקצה אכן אם עשה העכו"ם לצורך ישראל אפילו אם הפירות היו של עכו"ם אסור באכילה ובטלטול עד מוצאי שבת ויו"ט בכדי שיעשה [וצריך ליזהר בזה בימי הפסח כשעכו"ם מביא לפתות לישראל אם יודע שהגוי פתח הבור היום אוסר ליקח ממנו] ועיין בבה"ל דאין להקל בכל זה כ"א בשעת הדחק:

(מו) נוטל ממקום הפחת - אבל לא יפחות מן הבית יתר כדי ליטול יותר: