סוכה מא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(ויקרא כג, יד) עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל ומי סבר ליה כוותיה והא מפליג פליג עליה (דתניא) משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור אמר לו רבי יהודה והלא מן התורה הוא אסור דכתיב עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום רבי יהודה הוא דקא טעי הוא סבר מדרבנן קאמר ולא היא מדאורייתא קאמר והא התקין קאמר מאי התקין דרש והתקין:
מתני' י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת למחרת משכימין ובאין כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו מפני שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו רבי יוסי אומר איום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות:
גמ' מנה"מ דת"ר (ויקרא כג, מ) ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד לכם במשלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא אם כן נתנו לו במתנה ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו לרבי יהושע במתנה נטלו רבי יהושע ויצא בו ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו ונתנו במתנה לרבי עקיבא נטלו ר"ע ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל למה לי למימר החזירו מלתא אגב אורחיה קא משמע לן גמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה כי הא דאמר רבא דהא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא למה לי למימר שלקחו באלף זוז להודיעך כמה מצות חביבות עליהן א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא צלויי קא מצלי ביה מיתיבי הלא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בחיקו ויתפלל וולא ישתין בהן מים זולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי ואמר שמואל חסכין וקערה ככר ומעות הרי אלו כיוצא בהן התם לאו מצוה נינהו וטריד בהו הכא מצוה נינהו ולא טריד בהו תניא רבי אלעזר בר צדוק אומר טכך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו הולך לבית הכנסת לולבו בידו קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו מאי קמ"ל להודיעך כמה היו זריזין במצות:
רבי יוסי אומר י"ט:
אמר אביי
רש"י
עריכה
עד עצם עד עצמו של יום - כל היום קרוי עצם היום:
וקסבר עד ועד בכלל - ולא דריש עד ולא עד בכלל להתירו בהאיר מזרח כי ליכא עומר והכי מתוקמא קראי אין עומר עד עצם ועד בכלל יש עומר עד הביאכם:
והא מיפלג פליג - רבי יהודה עליה שמצינו שתמה רבי יהודה בדורו על תקנת ריב"ז למה תלה הדבר בעצמו דמשמע לעשות סייג בא והלא מן התורה הוא אסור:
דרש - המקרא עד ועד בכלל:
והתקין - לפי שהיו רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן כשהיה הבית קיים עד עכשיו הוצרך לתקן:
מתני' י"ט הראשון כו' - דאמרינן לקמן (דף מג.) דדוחה מצות לולב שבת בי"ט הראשון לבדו:
מוליכין את לולביהן - מערב שבת:
שהוציאו ברשות - ברשות מצוה שהיה טרוד במצוה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת וקסבר רבי יוסי טעה בדבר מצוה ושגג בדבר כרת פטור מקרבן:
גמ' מנא הני מילי - דאין אדם יוצא בלולבו של חבירו:
לכם משלכם - משמע:
למה לי למימר החזירו - מה אנו למידין מחזרה זו דאצטריך תנא למיתנייה במתני':
הא קמ"ל - דר"ג ע"מ שיחזירוהו לו נתנו להם ואפ"ה הויא מתנה עד שיצאו בו:
החזירו לו יצא - דמתנה על מנת להחזיר מתנה היא והרי החזירו לו אבל אם לא החזירו אגלאי מלתא דמעיקרא גזול הוא בידו: ה"ג למה ליה למימר שלקחו באלף זוז להודיעך כמה מצות חביבות עליהם:
הוה מצלי ביה - כשהיה מתפלל היה לולבו בידו מרוב חיבתו עליו היה מתפלל בו:
לא יאחז אדם כו' ויתפלל - מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו ואין דעתו מיושבת עליו בתפלתו:
לא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי - שמא יפלו מידו והכי אוקימנא ליה בהישן (לעיל דף כו.) דהא דקתני לא קבע ולא עראי בדנקיט ליה בידיה:
סכין - מתיירא שמא יפול ויתקע לו ברגלו:
וקערה - מליאה:
ומעות - שלא יתפזרו:
וככר - שאם יפול יהא נמאס:
לאו מצוה נינהו - לאוחזן והויין עליו למשא לפיכך טרוד במשאם וכבד עליו משאם ושמירתם:
הכא - נטילתה ולקיחתה מצוה היא ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד:
קורא בתורה - צריך להניח הלולב לפי שגולל ס"ת ופותחו:
נכנס לבית המדרש - טריד בשמעתא ויפול מידיו:
תוספות
עריכה
ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא'. מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד וגבי סוכה לא צריך קרא דהא כתיב כל האזרח:
אלא א"כ נתן לו במתנה. ובאתרוג השותפין נמי לא נפיק כדמוכח בשילהי יש נוחלין (ב"ב דף קלז: ישם) גבי אחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית ולא חשיב שלו כיון דאין מיוחד שלו אלא כשאול הוי ואינו יוצא בו ומה שנהגו הקהל לקנות אתרוג בשותפות מלמדין אותן שיהו כולם נותן כל אחד ואחד חלקו לחבירו על מנת להחזיר ויש לסמוך דכיון דקנאוהו על מנת לצאת בו ואע"ג שלא פירשו סתמא דמלתא כאילו פרשו דמי כיון דבענין אחר אין יכולין לצאת בו:
הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי. בשום מקום אין מדקדק הש"ס בלשונו להקדים תנאי למעשה ותנאי כפול והן קודם ללאו אע"ג דבהכי מיירי אלא שמקצר לשונו לפי שלא על חידוש זה בא להשמיענו ולא דמי לתנאי ומעשה בדבר אחד דהיינו כששניהם סותרים זה את זה כי ההיא דעל מנת שתחזיר לי את הנייר בפרק מי שאחזו (גיטין דף עה. ושם) וא"ת כיון דאמר ע"מ שתחזירו לי א"כ אם הקדישו אינו מקודש כדמוכח בסוף יש נוחלין (ב"ב דף קלז:) גבי שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי דכיון דקאמר לי מידי דחזי לי קאמר וא"כ היאך יצא והא אנן תנן בנדרים פרק השותפין (דף מח.) גבי מתנה דבית חורון דכל מתנה שאינה שאם הקדישה לא תהא מקודשת לא שמיה מתנה וי"ל דה"נ הוי בידו להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר ועוד דהתם נמי לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח בנדרים ירושלמי דאמר עלה רבי ירמיה רבי יהודה בעי מעתה מתנה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדשנה לשמים ומשני מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כלומר שלא נתנה לו שיהנה המקבל שום הנאה שבעולם אלא שיהא מותר לאביו של נותן זה ודאי הערמה בעלמא ולא שמיה מתנה שהרי לא זכה בה לענין עצמו לשום דבר וא"כ מה הקנה לו אבל הכא דמזכה ליה שיהנה בו שמיה מתנה ולא הזכיר שם הקדש אלא משום שעל הקדש היה מעשה ולשון כל מתנה שאינה וכו' מוכיח כן דמשמע שאינה מתנה לשום דבר גם סעודתו היתה מוכחת עליו שלא היה דעתו ליתן כלל לענין שום דבר רק שיבא אביו ויאכל כמו שמפרש שם בגמרא או משום דויתור אסור במודר הנאה אבל בעלמא מתנה היא אע"פ שאין יכול להקדישה כדתנן פרק בתרא דנדרים (דף פח.) שנותן לבתו מה שנושאת ונותנת לפיה ובפ"ק דקדושין (דף כג: ושם) שנותן לעבד ע"מ שיצא בו לחירות:
ואם לאו לא יצא. ומה שלא החזירו רבי יהושע לרבן גמליאל אלא נתנו לרבי אלעזר בן עזריה ורבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא דעתו של רבן גמליאל היה שיצאו כולם ואח"כ יחזירוהו:
ואמר שמואל סכין וקערה וככר ומעות הרי אלו כיוצא בהן. אצטריך ליה לשמואל למימר דלא תימא דווקא תפילין וס"ת דאיכא בזיון כתבי הקודש בנפילתו טריד בהו טפי ואין דעתו מתיישבת בתפלתו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/סוכה/פרק ג (עריכה)
קט א מיי' פ"ב מהל' שגגות הלכה י':
קי ב מיי' פ"ח מהל' לולב הלכה י', סמ"ג עשין מד, טור ושו"ע או"ח סי' תרנ"ח סעיף ג':
קיא ג ד מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תרנ"ח סעיף ד':
קיב ה מיי' פ"ה מהל' תפלה הלכה ה', סמג עשין יט, טור ושו"ע או"ח סי' צ"ו סעיף א':
קיג ו מיי' פ"ד מהל' תפלין הלכה י"ז, סמג עשין כב, טור ושו"ע או"ח סי' מ"ג סעיף א':
קיד ז מיי' פ"ד מהל' תפלין הלכה ט"ו, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' מ"ד:
קטו ח מיי' פ"ה מהל' תפלה הלכה ה', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' צ"ו סעיף א':
קטז ט מיי' שם, ומיי' פ"ז מהל' לולב הלכה כ"ד, סמג שם ועשין מד, טור ושו"ע או"ח סי' צ"ו סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' תרנ"ב סעיף א' בהגה"ה:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/סוכה/פרק ג (עריכה)
מתני' בי"ט הראשון כו'. זו ששנינו שאין אדם יוצא בי"ט הראשון בלולבו של חבירו אמרי' מנ"ל דת"ר ולקחתם לכם משלכם להוציא את הגזול והשאול אא"כ נתנו לו במתנה כאשר נתן ר"ג לר' יהושע כו'.
ואסיק' כי הא דאמר רבא הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא:
ירושלמי רב יעקב בר נחמן הוה יהיב אתרוגא לבריה הוה אמר ליה לכשתזכה בו ובמצותו תחזירהו לי. וכן הלכה אמר מר בר אמי אבא הוה מצלי ולולבו בידו. ומותבינן עלה מהא לא יאחוז אדם תפלין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל כו'.
ואמר שמואל סכין וקערה ככר ותינוק כיוצא בהן כלומר אסור לו להתפלל ואלו בידו ושנינן הללו לאו מצוה אבל לולב כיון דמצוה הוא לא טריד ביה ושרי תניא א"ר אלעזר בר' צדוק כך היה מנהג בני ירושלים נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא שמע ומתפלל ולולבו בידו.
קורא בתורה או נושא את כפיו מניחו על הקרקע:
מה"מ דת"ר כו': עד מלתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנ' פירוש וממון גמור הוא שלו לכל דבר וכבר ברירנא לה בפרק יש נוחלין. מהא שמעינן שהנותן לחבירו בי"ט סתם ע"מ להחזיר הוא ואומדנא דמוכח הוא אע"פ שלא פי' שאין אדם מתערטל ממצותו ליתן לאחרים בעוד שצריך לו דהא סתם נתנו להם ר"ג ואפ"ה אמרינן להדיא דקמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ועל זה סמכו ליתן כל אדם לולב לחברו בי"ט סתם וכן עיקר. ובענין אתרוג שלקחו שנים בשיתוף כתבו הראשונים ז"ל שאין אחד מהם יוצא בו ביום ראשון עד שיקנה מחברו חלקו מההוא דפ' יש נוחלין וכן דעת מורי הרב ר"א נר"ו. והנכון בעיני כדברי מורי הרשב"א נר"ו דכיון שנשתתפו בו לדעת כן יש ברירה לדברי הכל וא"צ להקנאת חבירו וכבר כתבתי בפרק יש נוחלין ומכאן היתר ברור לאתרוג שלוקחין צבור. ובתוס' עקמו הדרך הזה בענינים אלו וכבר הארכתי בזה בלקוטין:
כי הא דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת להחזירו לי ונטל ויצא בו החזירו יוצא: פי' שהחזירו בו ביום בענין שיוכל לצא' בו ביום אם עדיין לא יצא באותו יום או למחר דאומדן דעתא הוא שיחזירנו לו כדי שיצא בו לכשיצטרך:
לא החזירו: פי' שלא החזירו כלל או שלא החזירו עד שעבר זמן מצותו לא יצא שכיון שלא קיי' תנאו בטלה המתנה וחזרת דמים לאו חזרה היא כלל דהכא אלולב קפיד כדאמרינן התם בגיטין ע"מ שתתן לי אצטלית דאצטלית דוקא דלצעורה קא מכוין וכ"ש בזה שצריך לו לצאת י"ח וכדכתיבנא במסכת גיטין. והא דאמרינן הכא דהחזירו יצא אע"ג דה"ל תנאי ומעשה בדבר אחד משו' דסמכינן אמסקנ' דהתם שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכשהחזירו אגלאי מלתא למפרע שזכה בו בשעת נטילה אבל כי ליכא מעכשיו לא יצא דהא לא זכה עד לאחר חזרה שקיים התנאי וכשנטלו קודם לכן לא היה שלו אלא למאן דסבר דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן שכל תנאי ומעשה בדבר א' התנאי בטל כמי שאינו והמעשה קיים ואע"פ שלא החזירו יצא והיינו דאמרינן התם הרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת. ופרישנא טעמא משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד ואינו תנאי כלל דאי לא אינה מגורשת כלל דהא כי מהדרא ליה ניירא הוא דזכיא ביה והאי שעתא ליתיה ברשותה דתתגרש ביה ולבסוף אסיקנא דאע"ג דלא גמרינן מתנאי בני גד וב"ר מגורשת כשתחזירנו למפרע כשהגיע לידה שכל שאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ודכות' אמרינן הכא שאם החזירו יצא למפרע ואם לא החזירו לא יצא ולא אמרינן תנאי ומעש' בדבר א' תנאי בטל וזה מבואר. איכא דק"ל אי אמר ליה על מנת שתחזירו לי היאך יוצא בו דכיון דאמר לי מידי דחזו לי קאמר ואינו יכול להקדישו כדאי' בפרק יש נוחלין ואמרינן בנדרים ובבא בתרא כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומפני זה כתב רש"י ז"ל בבבא בתרא דל"ג לי' והראב"ד כתב דשפיר גרסי' לי והכא הרי הוא יכול להקדיש טובת הנאה שיש לו באתרוג זה ונותן לו דמי הנאה להקדש ול"נ כדכתיבנ' התם אבל הנכון דקושיא מעיקר' ליתא דכי אמרינן התם כל מתנ' שאם הקדישה אינ' מקודשת אינה מתנה אלא כשנעשית בהערמ' כמתנת בן חורין דאמר אינה לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל כו' וכדאמרינן התם סעודתו מוכחת עליו וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם בעי ר' ירמיה מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדישנה לשמים ופריק כיני מתני' כל מתנה שהוא כמתנת בן חורין שנעשית בהערמה שאינה אם הקדישה מקודשת אינ' מתנה וכבר ביררנו זה במקומות הרבה ושמעי' מינה דמתנ' ע"מ להחזירה רשאי ליתנ' לאחרי' ואחר לאחרי' ובלבד שתחזור לבעלי' הראשונים כמו שהתנו כי הכא שר"ג נתנו לרבי יהושע ור"י לרבי אליעזר ור"א לר"ע והחזירו לר"ג:
א"ל בר אמימר לרב אשי אבא צלויי מצלי ביה: פי' כשהיה אוחז לולבו בידו לא היה מניחו בשע' תפלה ואותבי' ליה מדתני לא יאחוז אדם תפילין בידו ס"ת בזרועו ומתפלל ואמר שמואל דסכין וקערה ומעות כיוצא בהם שאסור להתפלל בעודן בידו ואע"ג דלא הוו דבר שבקדושה שיקפיד כל כך בנפילתן מידו חיישינן דלמא טריד בהו וכ"ש ספרים וכיוצא בהם חוץ מסידור תפלות דבהא ודאי ליכא למיחש ופרקינן התם לאו מצוה הוא וטריד הכא מצוה היא ולא טריד בה פרש"י כי מתוך חביבות של מצוה שנטלו לצאת בו לא טריד ולא ירדנו לסוף דעתו דודאי כ"ש שמחוך חביבות המצוה יתן לב בלולב שלא יפול ולא יתכוין בתפלתו ויש לפרש דטרדה דלולב כיון דמצות שעתא היא והיא חביבה אע"פ שמפנה לבו עליה קצת אינו מפנה לבו לבטלה ואין זה מתעכב בתפלה כדי למנוע ממנו חבוב המצוה כי אפשר שחיבוב מצוה זו יתננו ויזכירנו לכוין לבו בתפלתו יותר ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל בפירושו כנ"ל:
מתני' רבי יוסי אומר י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת: פי' ולולב דוחה שבת ושכח והוציא את לולבו לר"ה פטור לפי שהוציאו ברשות פי' דטריד וה"ל טועה בדבר מצוה ופטור מקרבן ואמרינן בפסחים שלא א"ר יוסי אלא בלולב שזמנו בהול ומפני שהוא בן טלטול בביתו מיהו האידנ' דלולב לא דחו שבת אפילו בביתו אסור לטלטלו ובטלה מתני' דקתני מקבלת אשה מיד בנה כו' ואידך דר' יהודה דאמר בשבת מחזירין דכל הני ליתנהו אלא בזמן ב"ה שדוח' שבת ולא ידענו למה הביאם רבי' אלפסי ז"ל בהלכותיו ואפשר שלא הביאם אלא ללמוד מה שאמרו עליה בגמ' מדאגביה נפק ביה:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/סוכה (עריכה)
החזירו ייצא ואם לאו לא יצא אי קשיא כיון שחייב להחזירו א"כ אינו יכול להקדישו והיכי הוי מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה והנתן בנדרים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת יאנה מתנה חשובה התם הוה יהיב לי' החצר והסעודה מתנה לחלוטין ולא אמר לו עד זמן פלוני ולא נתנם לו בכל לב אלא שיבא איבו ויאכל בסעודה ואמרו חכמים שכל מתנה שאין המקבל יכול להקדישה לאו שמה מתנה וכיון דלאו שמה מתנה הרי הן של נותן והמודר אסור בהן אבל אם נתן אדם לחבירו חצרו או שדהו או חמורו במתנה עד זמן פלוני בכל לב ע"מ שלאחר אותו הזמן יחזירההו לו קנה המקבל עד אותו זמן והאי אוכל הפירות שלהן עד אותו הזמן ואם רוצה להקדישן עד אותו הזמן יכול וההקדש אוכל הפירות עד אותו הזמן ולאחר הזמן חוזר לבעליו מידי דהוה אשדה מקנה שאינו קנוי לו אלא עד היובל וביובל חוזר לבעליו ואם הקדישו הוא מוקדש עד היובל וביובל חוזר לבעלים הראשונים וה"נ באתרוג נתנו לו במתנה עד זמן שיצא בו ולא מתנה לחלוטין שיוכל להקדישו לגמרי ובודאי אלו הי' ש"פ באותה המתנה עד אותו הזמן שיטלנו הי' יכול להקדישו לגמרי ובודאי אלו הי ש"פ באותה המתנה עד אותו הזמן והי' משתכר ההקדש באותה פרוטה אלא שאינו דבר השווה ממון ומפר זה אינו מוקדש ולא מפני שאינו רשאי דרשאי הוא אלא שאינו שוה כלום והילכך מתנה היא וקרינין בי' לכם תדע דהא הדס וערבה אין בהם ש"פ אותו הבד של הדס או של ערבה ואם הקדישו בעליו אינו מוקדש שאין הקדש חל עליו יקרא לכם והם ה"נ מתנת האתרוג ע"מ להחזיר אע"ג דלא חייל הקדש עלוי' קרינ' בי' לכם. ואי קשיא כיון דכל מידי דאינו ש"פ לא חשיב ממון למיחל הקדש עלוי' אי הכי גם גזל נמי לא יקרא ואמאי תנן הדס הגזול פסול וערבה גזילה פסולה והרי אם תובעי בדין אין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ ואין יכול הנגזל להוציאו בדינים והוי כדידי' וקרינא בי' שלכם כדאמרן לעיל בריש פרקין וליקני' בשינוי מעשה כי היכי דהתם אינו יכול להוציאו בדיינין מפני ששינהו ואין לו עליו אלא דמים הה"נ הכא כיון שאין בו ש"פ אינו יכול להוציאו בדיינם ואמאי לא יצא בו תשובה כשגזל דבר שאין בו ש"פ אע"פ שאינו יכול להוציאו בדיינים ולאו בר השבה היא מ"מ הגוזל במאי קנאו ואע"פ שאינה חשובה גזילה אצל הנגזל רחמנא קפיד עלה כיון דלא הואי דיד' ופסלה משום גזילה וזה דומה למאי דאמרי' בן נח נהרג על פחות מש"פ וחא ניתן להשבון אלמא אע"ג דלגבי ישראל הנגזל לא חשיבא גזילה לגבי ב"נ חשובה גזילה להתחייב עליו והה"נ הכא אע"ג דלגבי נגזל לא חשיבא גזילה אצל הבורא חשובה גזילה כיון שלא קנאה בכלום ולא קרינא בי' לכם ואינו יכול לקיים בה המצוה אבל אם עשה בה שינוי מעשה אע"פ שאינו חייב ליתן לנגזל כלום שהרי אין בו ש"פ כשר דכיון דאי הוה בי' ש"פ הוי קני לי' השתא נמי קני לי' אבל אם לא שינהו כיון דאילו הות בי' ש"פ לא הוה קני לי' ולא קרינא בי' לכם השתא נמי לא קרינא בי' לכם עמ"ש בפ' יש נוחלי במהדורא קמא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה