משנה תמורה ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמורה · פרק ב · משנה א | >>
יש בקרבנות היחיד מה שאין בקרבנות הצבור, ויש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד, שקרבנות היחיד עושים א תמורה, וקרבנות הצבור אינם עושים תמורה.
קרבנות היחיד נוהגין בזכרים ובנקבות, וקרבנות צבור אינן נוהגין אלא בזכרים.
קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהםד, וקרבנות הצבור אין חיבין [ לא ] באחריותן ה ולא באחריות נסכיהן.
אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח.
יש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד: שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וקרבנות היחיד אינן דוחים לא את השבת ולא את הטומאה.
אמר רבי מאיר, והלא חביתי כהן גדול ופר יום הכפורים ו קרבן יחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה.
אלא שזמנן קבוע.
יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד
- מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר,
- וְיֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר
- מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד.
- שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַיָּחִיד עוֹשִׂים תְּמוּרָה,
- וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָם עוֹשִים תְּמוּרָה.
- קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד נוֹהֲגִין בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת,
- וְקָרְבְּנוֹת צִבּוּר אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּזְכָרִים.
- קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן וּבְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶם,
- וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין חַיָּבִין לֹא בְּאַחֲרָיוּתָן וְלֹא בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן;
- אֲבָל חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן מִשֶּׁקָּרַב הַזֶּבַח.
- יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד,
- שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר
- דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה,
- וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד אֵינָן דּוֹחִים
- לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה.
- שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר
- אָמַר רַבִּי מֵאִיר:
- וַהֲלֹא חֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים
- קָרְבַּן יָחִיד,
- וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה;
- וַהֲלֹא חֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים
- אֶלָּא שֶׁזְּמַנָּן קָבוּעַ:
יש בקרבנות היחיד, מה שאין בקרבנות הציבור -
- יש בקרבנות הציבור, מה שאין בקרבנות היחיד.
- שקרבנות היחיד - עושין תמורה,
- וקרבנות הציבור - אינן עושין תמורה.
- קרבנות היחיד - נוהגין בזכרים ובנקבות,
- וקרבנות הציבור - אינן נוהגין אלא בזכרים.
- קרבנות היחיד - חייב באחריותן, ובאחריות נסכיהן,
- קרבנות הציבור - אינן חייבין לא באחריותן, ולא באחריות נסכיהן,
- אבל חייבין באחריות נסכיהן - משקרב הזבח.
- קרבנות הציבור - אינן חייבין לא באחריותן, ולא באחריות נסכיהן,
- יש בקרבנות הציבור, מה שאין בקרבנות היחיד -
- שקרבנות הציבור - דוחין את השבת, ואת הטומאה,
- וקרבנות היחיד - אינן דוחין לא את השבת, ולא את הטומאה.
- אמר רבי מאיר:
- והלוא חביתי כוהן גדול, ופר יום הכיפורים, קרבן יחיד - ודוחין את השבת ואת הטומאה?
- אלא שזמנן קבוע.
- שקרבנות הציבור - דוחין את השבת, ואת הטומאה,
אם אתה זוכר כל מה שהקדמנו בתחילת הסדר הזה, יתבאר לך כל המאמר הזה.
וכבר ידעת העיקר המפורסם שהוא עבר זמנו בטל קרבנו, ולפיכך אין הציבור חייבין באחריות הקרבנות רוצה לומר התמידין והמוספין.
וכן כל מה שיש לו זמן קבוע אין חייב עליו באחריות והוא דוחה את השבת ואת הטומאה, והוא שהיו רוב הכהנים טמאים הרי הם מקריבין את הקרבנות בטומאה, כמו שבארנו בשביעי מפסחים.
והטעם שנתן רבי מאיר הוא טעם אמיתי ושגור, ואין חולק על זה:
יש בקרבנות היחיד - וקרבנות הצבור אין נוהגים אלא בזכרים. דרובן עולות, ועולה זכר הוא, ואין מביאין שלמים אלא כבשי עצרת דזכרים הן, וחטאת שלהן נמי כתיב בכולהו שעיר חטאת אחד:
קרבנות היחיד חייבין באחריותן - כלומר, יש מאותן ב שקבוע להן זמן שאפילו עבר זמנן חייב להקריבם, כגון עולת יולדת וקרבנות מצורע, אם עבר שמיני שלו חייב להקריבם לאחר זמן. אבל קרבנות צבור שיש להם זמן ג, אם עבר זמנן בטל קרבנן:
משקרב הזבח - שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכיו עמו, חייבין להקריבם אפילו מכאן ועד עשרה ימים. דכתיב בפרשת פנחס בכולהו ומנחתם ונסכיהם לפרים, לומר לך מנחתם ונסכיהם של קרבנות צבור קרבים אפילו בלילה ואפילו למחר, אם קרבו קרבן בזמנו ולא נזדמנו להם מנחות ונסכים, מקריבין אותן כשיזדמנו להן אפילו לאחר כמה ימים:
חביתי כהן גדול - דוחין שבת וטומאה. דכתיב בהו מנחת תמיד, הרי לך כמנחה של תמידין שדוחה שבת וטומאה. דבתמיד כתיב במועדו, ואמרינן במועדו אף בשבת, אף בטומאה, שאם היו רוב הכהנים טמאים עושים אותו בטומאה:
פר יוה"כ - פרו של כהן גדול: אלא שזמנן קבוע כלומר, אין הטעם תלוי אלא בקביעות הזמן, דכל קרבן שזמנו קבוע ואם עבר הזמן אין לו תשלומים, דוחה שבת וטומאה. והלכה כרבי מאיר:
שקרבנות היחיד עושים תמורה. מפרש בגמרא בעיקר זביחה [הקדש ראשון. [רש"י] קתני. דהא תמורה דקרבן יחיד ואינה עושה תמורה. וולד דקרבן יחיד. ואינו עושה תמורה. ועוף נמי דקרבן יחיד. ואינה עושה תמורה [כדמתנינן לכולהו בפ"ק]. אלא נמי לאו [בר] זביחה הוא. דנמלק ולא נשחט:
קרבנות היחיד חייבים באחריותן. לשון הר"ב כלומר יש מאותן שקבוע להן זמן כו'. וכן לשון רש"י. וטעמייהו. דהא יש שקבוע להם זמן ואם עבר זמנן אין חייבים באחריותן. חביתי כ"ג. ופר יוה"כ. אלא יש בקרבנות היחיד קאמרינן. ולא כל קרבנות היחיד. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' הקרבנות. והיינו טעמא דר"מ לא מותיב הכא. ומ"ש הר"ב. אבל קרבנות צבור. שיש להם זמן. וכן לשון רש"י. ולאפוקי פר הבא על המצות. ושעירי עבודה זרה:
ובאחריות נסכיהם. כלומר היין והסלת. וכמ"ש במשנה ג' פ"ד דזבחים. והיינו דבסמוך מפרש הר"ב מנחות ונסכים. וכדכתב קרא דילפינן מיניה *)[ומנחתה ונסכיה].
אינן חייבים לא באחריותן וכו'. דת"ר דבר יום מלמד שכל היום כשר למוספים. ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן. גמ':
משקרב הזבח. פירש הר"ב אפילו מכאן ועד עשרה ימים. עמ"ש במשנה ג' פרק ד' דזבחים. ומ"ש הר"ב. ונסכיהם של צבור קרבים אפילו בלילה. עיין בספ"ב דמעילה:
שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה. עיין במשנה ד' פ"ז דפסחים:
אמר ר"מ והלא חביתי כ"ג ופר יוה"כ. ואין בהן אכילה. ולכך לא תנן להו בהדי חמשה דברים הבאים בטומאה. דתנן התם בפסחים. ומ"ש הר"ב והלכה כר"מ. והרמב"ם כתב והטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור. ואין חולק ע"ז. ע"כ. נראה מדבריו דת"ק נמי ס"ל הכי בחביתי כ"ג ופר יוה"כ. אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר"מ. וא"כ בעיקרא דדינא. אין בין ר"מ לת"ק. ולא כלום. ולפיכך לא דק הר"ב. במ"ש הלכה כר"מ כיון דלענין הדין תרווייהו שוים. ומה שייך לפסוק הלכה לענין הטעם:
(א) (על המשנה) עושין כו'. מפרש בגמרא בעיקר זביחה [הקדש ראשון. רש"י] קתני. דהא תמורה, דקרבן יחיד, ואינה עושה תמורה. וולד, דקרבן יחיד, ואינו כו'. ועוף, לאו בר זביחה הוא, דנמלק ולא נשחט:
(ב) (על הברטנורא) וכן לשון רש"י. וטעמייהו, דהא יש שקבוע להם זמן ואם עבר זמנן אין חייבים באחריותן. חביתי כהן גדול ופר יום הכיפורים. אלא יש בקרבנות היחיד קאמרינן, ולא כל קרבנות היחיד:
(ג) (על הברטנורא) ולאפוקי פר הבא על כל המצות, ושעירי עבודה זרה:
(ד) (על המשנה) נסכיהם. כלומר היין והסולת:
(ה) (על המשנה) לא באחריותן כו'. בגמרא יליף ליה מקרא:
(ו) (על המשנה) חביתי כו'. ואין בהם אכילה. ולכך לא תנן להו בהדי ה' דברים הבאים בטומאה דתנן בפסחים פ"ז מ"ד:
יש בקרבנות וכו': תוספת פסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע:)
שקרבנות היחיד עושין תמורה: בגמרא פריך וכללא הוא והרי עופות דקרבן יחיד הוא ואין עושין תמורה ומשני כי קתני בבהמה דבשחיטה אבל עוף במליקה הוא ופריך והרי ולד דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה והרי תמורה עצמה קרבן יחיד היא ואין תמורה עושה תמורה ומסיק כי קתני בעיקר זיבחא כלומר תחלת הקדש הוא דקתני:
קרבנות היחיד: נוהגין בין בזכרים בין בנקבות בגמ' פריך וכללא הוא והרי עולה דקרבן יחיד וזכר אתיא נקבה לא אתיא והרי חטאת דקרבן יחיד היא ונקבה אתיא זכר לא אתיא בר משעיר נשיא לחודיה והאיכא אשם יחיד דזכר אתי נקבה לא אתי ומסיק מי קתני כל קרבנות יש בקרבנות קתני ומאי ניהו שלמים דאי בעי זכר מייתי ואי בעי נקבה מייתי לאפוקי זבחי שלמי צבור דזכרים הוא דמייתי:
ובאחריות נסכיהם: כצ"ל. ובגמרא בבברייתא יליף דאין חייבין באחריותם דקרבנות צבור מקרא דכתיב להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו דבר יום ללמד שכל היום כשר למוספים דאשה לה' דכתיב בקרא איזה אשה מקריבין במועד יותר משאר ימים הוי אומר זה מוספים ובלבד שיקדימם לתמיד של בין הערבים משום דכתיב עליה השלם כל הקרבנות כולם ומדכתיב ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הקריבן אינו חייב באחריותם דעבר זמנו בטל קרבנו:
אבל חייבין באחריות נסכיהם: כצ"ל. בסוף פירוש רבינו עובדיה ז"ל דכל קרבן שזמנו קבוע שאם עבר הזמן אין לו תשלומין. דוחה שבת וטומאה. אמר המלקט ואפילו דיחיד וכל שאין להם זמן קבוע אינם דוחין שבת וטומאה ואפילו דצבור כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז:
אר"מ והלא וכו': פרק הוציאו לו (יומא דף נ') ברייתא. וביד פ"ד דהלכות ביאת מקדש סימן ט' י' ובפ"א דהלכות מעשה הקרבנות סימן ז' ט"ו ובפ"ז דהלכות תמידין ומוספין סימן ד':
יכין
שקרבנות היחיד עושים תמורה: היינו רק בעיקר הזבח. אבל ולד הזבח, או תמורתו, אף כשהן של יחיד אינו עושה תמורה [כפ"א מ"ה]. וכמו כן עוף קרבן יחיד אינו עושה תמורה, [כפ"א מ"ו]:
קרבנות היחיד נוהגין בזכרים ובנקבות: דעולה ואשם של יחיד, הם תמיד זכרים. וחטאת ושלמים של יחיד, לפעמים הן זכרים ולפעמים נקיבות:
וקרבנות צבור אין נוהגין אלא בזכרים: דבין עולה או חטאת או שלמים של צבור לעולם הן זכרים:
קרבנות היחיד חייבין באחריותן: בקרבנות שאין קבוע להם זמן, גם צבור חייב באחריותן, כפר העלם ושעיר ע"ז. אבל רק בקבוע להן זמן מיירי, דאז רק ביחיד אפשר שחייב להביאן אפילו אחר שעבר זמן חיובם, כגון עולת יולדת וקרבנות מצורע, שחייבין להביא קרבנותיהן ביום ח' לטהרתן, וכשלא הביאן אז יביאם אח"כ, מיהו ודאי יש גם בקרבנות יחיד דבעבר זמנן בטל קרבנן, כחביתי כה"ג, שיביאו עבורו משלו בכל יום [מנחות פ"ד מ"ה]. וכ"כ פר יו"כ שהכה"ג מביאו ג"כ מביתו:
ובאחריות נסכיהם: דמדחייב באחריות הקרבן, חייב להביא גם נסכיו, והיינו המנחה והיין שמביאין עם הקרבן:
וקרבנות הצבור אינן חייבין לא באחריותן: דקרבנות הצבור שקבוע להן זמן, כולן בעבר זמנן בטל קרבנן. אבל כשאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר שהפרישוהו ונאבד ודאי חייבים באחריותו. ולא באחריות נסכיהן: דכשעבר זמנן ולא הביאו הקרבן פטורים גם מלהביא נסכי קרבן ההוא:
אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח: דאפילו צבור אם הקריבו הקרבן בזמנו בלי נסכים, חייבים להביא הנסכים אפילו לאחר כמה ימים:
אמר רבי מאיר והלא חביתי כהן גדול: י"ב חלות שנעשין במחבת ובאין משל כה"ג בכל יום, ומקריבין מחציתן בבקר ומחציתן בערב:
ופר יום הכפורים: שג"כ מביאו הכה"ג משלו כיו"כ:
אלא שזמנן קבוע: ר"ל אפילו קרבן יחיד, כל שזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה, אבל כל שאין זמנו קבוע כגון פר העלם של צבור וכדומה גם בצבור אינו דוחה שבת וטומאה. ובהנך גם ת"ק מודה, ואפ"ה קרו להו קרבן צבור, כיון דעכ"פ הצבור חייבים בהם, אף שבאין משל יחיד, כקרבן צבור דמי. והנ"מ בין ת"ק לר"מ, פסח שני, דלכ"ע מדלא אתי בכנופיא קרבן יחיד הוא [כיומא דנ"א א'], דלר"מ מדזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה, ולרבנן לא דחי. וקיי"ל דדוחה שבת אבל לא טומאה, דמפני טומאה דחיתו ואיך יחזור ויעשה בטומאה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת