רבינו גרשום על הש"ס/תמורה/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יד עמוד אעריכה


[והרי וולד דקרבן יחיד ואין עשה תמורה. כדאמר בפרקין דלעיל והיה הוא ולא ולד:

הא מני מתניתין דקתני דקרבנות יחיד עושין תמורה דאפי' ולד דקרבן יחיד ר' יהודה היא:

והא תמורה דקרבן יחיד ואין עושה תמורה אחרת. כדאמר לעיל ולא תמורת תמורתו כי קתני דקרבנות יחיד עושין תמורה בעיקר זיבחא גופיה קתני ולא בתמורה ולא בולד:

והשתא דאתית להכי אפי' תימא מתניתין רבנן היא. ודקשיא והרי ולד דקרבן יחיד ואין עושה תמורה כי קתני מתני' בעיקר זיבחא דיחיד קתני דעושה תמורה:

הא איכא עולת העוף. דאפי' נקבה אתיא והיינו פירוקא:

הא איכא שעיר חטאת. דנשיא דהיינו דיחיד דזכר הוא והאי נמי פירוקא:

והא איכא אשם. דקרבן יחיד זכר אתי ולא נקבה:

מנהני מילי. דקרבן צבור אין חייבין באחריותו]:

דת"ר אלה מועדי ה' מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו. [דבר יום] מלמד שכל היום כשר למוספין דהיינו עולה [היינו מוספין]:

ביומו. מלמד שאם עבר [היום ולא הביאן אין חייב באחריותן] דביומו [משמע דוקא ביומו] (כתב כלומר) הא אם עבר יומו בטל קרבנו [ואינו חייב באחריותן:

יכול אין חייב באחריות נסכיהן. אף משקרב הזבח ת"ל בפרשת פנחס ומנחתם ונסכיהם ריבה דאפי' בלילה ואפי' למחר משום דחייב באחריותן] ריש לקיש אמר [מהכא] (מה בא) דחייב באחריות [משקרב הזבח] מדסמוך ליה מלבד שבתות ה' דמשמע דאי הוי י"ט אחר השבת [ולא הקריבו נסכי המוספין של שבת בשבת מביאין עכשו בי"ט דכתיב זבח ונסכים דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' כלומר דשל י"ט קרבי והני של אתמול של שבת היינו מלבד שבתות ה' אלמא ונסכיהם אף למחר:

וכי תימא מ"ש. בלילה (באין) [הוא] דקרבי ולא לאחר משום] דבקדשים לילה הולך אחר היום דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה (דכל לילה) [כלומר דבליל שמיני] אסור לשוחטו דאותו לילה משלימין אחר שבעת ימים‏[1] במחוסר זמן דבקדשים לילה הולך אחר היום [להכי הדר כתב מלבד שבתות ה' גבי ביומו למימרא דלמחר אייתי נסכים דאתמול דביו"ט מקריב נסכים של שבת. מבוא השמש משתשקע החמה]:

עד בא השמש. היינו סמוך קוד' שתשקע החמה:

[זאת תורת העולה ריבה. כל העולין:

כאן ליקדש כאן ליקרב ליקדש מקדישין נסכים אפי' בלילה אבל מיקרב אין מקריבין אלא ביום. אמר רבא ואי מקדש קדשי בלילה קרבי נמי קרבי דהא תניא זה הכלל כו':

אלא סמי מן ההיא מתניתא דאין לי. מנחת נסכין משום דהא קרבי נמי בלילה]:

כי סליק רב דימי כו'. אמר אי אשכחת איניש דאזיל להתם כתבי איגרת [ושדרית ליה (ע"כ שייך לע"א) דלא תיסמי מן מתניתא מנחת נסכין:

אמר רבי מאיר והלא חביתי כו' אלא שזמנן קבוע כלומר קסבר ר' מאיר אין הפרש ביניהן דכל שזמנו קבוע בין ביחיד בין בצבור דוחה את השבת ואת הטומאה:


דף יד עמוד בעריכה


ולא קשיא. מתני' דקתני דמשקרב הזבח חייבין באחריותן כלומר אף בלילה ברייתא (דהא) דתני ומנחתם ונסכיהם בלילה היינו] בנסכים הבאין בפני עצמן. שלא הקדיש עם הזבח אלא שהקדישום לאחר הקרבת הזבח שיכול אדם להקריב זבחו היום ונסכיו מיכן ועד עשרה ימים ובהנהו אמר דקרבי [אף] בלילה [והא דקתני ברייתא דברים שדרכן להקריב ביום מנחת נסכים היינו בנסכים הבאים עם הזבח]:

כותבי הלכות. מדרש משנה ותלמוד והגדות [דברים שבע"פ נענשין] כשורפי תורה משום דדינן של הלכות בע"פ ואינו רשאי לכותבן [וכל הלמד מהן מן הכתב אין לו שכר:

דברים שבכתב. תורה נביאים וכתובים. חדושי מילתא שאני. דבר חדוש הוה אותו היקישא ומשום הכי מותר:

ל"א משום דאיכא שכחה כתבין ואמאי מותר]:

מוטב שתעקר [אות אחת מן התורה] דכתיב כי על פי ומוטב הוא לכתוב כדי שלא תשתכח תורה:

השתא דאמרת נסכים הבאים בפני עצמן לאחר הקרבת הזבח [ומחמת] הזבח קריבין אפילו בלילה. אם נזדמנו לו מקדישן בלילה בכלי שרת ומקריבן בלילה דחייב באחריותן:

אמר רב אדא בר אהבה עולת השחר. התמיד פוסל בהן כאברין ואברייתא קאי דקתני ומתעכלין והולכין כל הלילה [כולה] (כלומר) ואם לא נתעכלו כל האברין של תמיד של בין הערבים עד שהעלו תמיד השחר פוסלת בהן באברים אבל סידור המערכה של תמיד השחר אינה פוסלת בהן אלא הקרבת [התמיד] עצמו דכבר הוי יום ואין דרכן ליקרב ביום:

[לבד מנדריכם ונדבותיכ' לימד על נדר ונדבה] שקריבין בחולו של מועד. נמי הוי (נמי) מועדיכם אבל בי"ט לא דנדר ונדבה אין קריבין בי"ט:

[הא אין הכתוב מדבר אלא בעולת יולדת. ועולת מצורע דקרבי נמי בחולו של מועד:

במנחת חוטא ומנחת קנאות. קרבי נמי בחולו של מועד:

אף נסכים ביום. אותן הבאין עם הזבח:

אלו שלמי נזיר. דקרבי נמי בחולו של מועד:

ונימא מר אלו] שלמי פסח. שבאין חובה עם הפסח דכתב וזבחת שלמים ואכלת שם:

דאי שלמי נזיר דבר נידר ונידב הוא. דנודר אדם להיות נזיר [ומונה נזירותו ומביא אח"כ שלמיו וכבר לימד על נדר ונדבה שקרב בחולו של מועד] א"כ ולשלמיכם תו למה לי:

ומנלן דנזיר דבר נידר ונידב דתנן [זה הכלל דבר הנידר ונידב קרב בבמת יחיד:

ותניא המנחות והנזיר קרבין בבמת יחיד. אלמא שלמי נזיר דבר נידר ונידב הוא מדקרב בבמת יחיד] אלא אמר רב יוסף סמי מן ההיא מתניתא דהמנחות והנזירות לא תיתניה דנזירות קרב בבמת יחיד [וליכא למימר דליהוי נידר ונידב] ורב דימי סבר תנאי היא (דהא מתני' דקתני דנזירות קריבה בבמת יחיד רבי מאיר ורבנן פליגי עליה ואמרי דלא קרבו בבמת יחיד) [הא רבי מאיר דקרבין בבמת יחיד והא רבנן דפליגי עליה בבמה דלא קרב דלא הוי נידר ונידב] ואנא דאמרי כרבנן:

לא אעיקר נידרו שנדר בחברון. למנות נזירות היינו עיקר נידרו:

נזיר עולם היה. והיה מגלח (מל' לל') [משנה לשנה] לחברון והוה תמן בתמיהא כלומר (דהתם נדר) [דסתם נדריה] מאן נפקא ליה מינה היכא נדר ואמאי אזיל להתם בשביל כך. ועוד הא בגשור הוה [נדרו:

שהלך ליטול] כבשים בחברון. כדתניא אילים ממואב וכבשים מחברון דאי לא תימא הכי נזירות דחוצה לארץ היא דנדר בשבתו בגשור בארם ואין עולה לו מן המנין דהכי תנן במס' נזיר מי שנזר נזירות מרובה:


דף טו עמוד אעריכה


שלשים ושבע שמלך דוד. ובאותו זמן אמר אבשלום אל אביו אלכה נא וגו':

אמר רבי שמעון מה מצינו בוולד חטאת ובתמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה דמתות דביחיד דברים אמורים ולא בצבור כך מפרש ר' שמעון בגמרא בברייתא ואי אתה יכול לומר וולד חטאת בצבור שאין חטאת הצבור נקבה כו':

אף חטאת שכיפרו בעלים ומי שעברה שנתה דמתות ביחיד דברים אמורים ולא בצבור. מהו אומר חטאת יביא. כלומר מה צורך לכתוב אם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה. לכתוב הכי אם כבש קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה‏[2] כל שכן חטאת שכיפרו בעלים דיחיד דתמות דגבי יחיד לא פליגי:

ולא קשיא. הא דקאמר ר' יהודה רועה כאן באבודה ונמצאת בשעת הפרשת שניה קודם הקרבה הואיל ואיזו שירצה יכול להקריב הלכך אין מתה שניה אלא רועה:

כאן באבודה ונמצאת שלא בשעת הפרשה אלא לאחר הקרבה דכבר כיפר הילכך מתה:

ואיבעית אימא אידי ואידי. דנמצאת בשעת הפרשה:

ולא קשיא. הא דתני רועה היינו ר' יהודה אליבא דרבנן כדתנן בפרק וולד חטאת המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת ראשונה והרי שתיהן תמימות אחת מהן תקרב חטאת ושניה תמות דברי רבי וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצא כו'. והא דתני מתה היינו רבי יהודה אליבא דרבי:


דף טו עמוד בעריכה


אף חטאת אינה נאכלת שעל ע"ז הביאום. והוו שעירים הנשרפים:

והא הכא דמתו בעלים. דורו של צדקיהו וקא קרבה וקשיא לר' יהודה:

אמר רב פפא אפילו [למאן דאמר חטאת שנתכפרו] כו'. וליכא למידק הא מיהא לפי שאין דין מתה בצבור ולא קשיא לר' יהודה:

[אי נימא משום דכתיב תחת אבותיך יהיה בנך. דהבן במקום האב הוא ולא הוי כמת:

אי הכי אפי' ביחיד נמי. נימא דבן במקום אב קאי ולא ליהוי חטאת שמתו בעליה]:

דקאמר רחמנא לאייתוייה מתרומת הלשכה דכתב זאת [עולת] (תורת) חדש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה:

[ודילמא מתו להו מן מרייהו. דהני זוזי אלא ש"מ דאין דין מיתה בצבור]:

ואיבעית אימא כי אקרבינהו להני חטאות. דשעירי עבודה זרה אחיי דאישתיור מההוא דרא אקרבינהו דלא הוו חטאת שמתו בעליה והא נמי דקא ילפת משעיר דר"ח ודילמא שאני שעיר דר"ח דהא איתיה לרוב צבור דקיימין דאקדישו הנהו זוזי ובימי עזרא נמי הוה עדיין רוב צבור של דורו של צדקיהו קיימין. [והיכי מקרבי קרבן לעבודה זרה והא מזידין הוו]:

הוראת שעה היתה. לפנים משורת הדין:

היו למידין תורה. בדקדוק כמשה:

אם רבו מטהרין. [טיהרו] אלמא לא בריר להו כמשה:

מאי דאישתכח. בימי אבלו קאמר אם רבו מטהרין טיהרו. ל"א הני מילי ליבא דאימעוט היינו נמי בהלכות שנשתכחו בימי אבלו דמשה:

ורבנן (אמר) ר' יהוד' בר אילעאי (ואמר) [או] רבי יהודה בן בבא (קאמר) דהוו דרי דרי בתר יוסי בן יועזר ולא נמצא בהן שום דופי:


דף טז עמוד אעריכה


א"ר יוסף האי דקאמר מכאן ואילך היה בהו דופי. דופי (דחלוקה) [מחלקות] קאמר דלא שמשו כל צרכן והיו חולקין זה על דברי זה ל"א דופי של סמיכה שחלקו על סמיכה כמו שמאי אומר (שלא) לסמוך הלל אומר שלא לסמוך:

[כי איפליג יוסי בן יועזר] בסוף שניה. דבציר ליבא מרוב (הצרות) [הזקנה]:

א"ל ליהושע שאל. ברוה"ק שיפרשם לך:

א"ל לא בשמים היא [התורה] שכבר ניתנה לנו כולה (סימן ישפ"א וא"ד יפא"ש במתני' תנא יפל"ל) [סימן. ישפ"ז. יהושע שמואל פנחס אלעזר. איכא דאמרי יפא"ש יהושע פנחס אלעזר שמואל יפל"ל יהושע פנחס אלעזר שמואל]:

כלום הנחתיך. כלומר אין לי ספיקה. א"ל הקב"ה לומר לך אי אפשר. דלא בשמים היא:

ושל דקדוקי סופרים [חשבון דברים] כגון חמש עשרה נשים פוטרות. י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור. והיינו קרית ספר:

כועס על אשתו. שנדמית לו אשתו כעורה [כנגדה. אחוה דכלב מן אימיה הוה עתניאל בן קנז וכלב הוה חורגיה דקנז ונקרא על שמו מפני שגידלו]:

ותצנח הוי (כמו ותצעק) [כגון ותצווח]:

אדם שמנוגב מכל טובה מממון:

גולות מים. אדם יש בו דברי תורה שנמשלו כמים:

אמר לה. כלב נתתי ליך אדם מי שרזי עליוני' ותחתונים גלוים לו [מרוב חכמתו] ולא די ליך ועוד מבקשת את [ממנו] מזונות. [בנסיסי] (בר סיסי) לשאול. זעף [לשאול] לקבר [כמו] והנם זועפים ומתרגמינן נסיסין:

[מיד ויבא ה' לו אשר שאל] כיוצא בדבר רש ואיש תככים. רש זה שהוא רש מן התורה:

ואיש תככים זה בינוני בתורה כגון שיודע ב' סדרים ובשעה שאמר לו רש לאיש תככים למדני חייב ללמדו ולעשות רצונו ללמדו כמו שעשה לו הקב"ה רצונו לעתניאל [דענהו] (דפנאו) דכתב ויבא אלהים את אשר שאל היינו כיוצא בדבר:

ור' יהודה הנשיא. מפרש רש ואיש תככים לענין ממון וחייב לפרנסו ולעשות רצונו כמו שעשה הקב"ה לעתניאל:

ואם עשה כן מאיר עיני שניהם ה'. יתעשרו שניהם:

[כיפרו בעלים ושעיברה שנתה. לא למדנו שלא יהא יכול לקיימן בצבור יכול נאמר דבצבור הן ולא ימותו למד סתום הללו שכיפרו בעלים ושעיברה שנתה דלא ידעינן אי בצבור הן אי ביחיד הן ממפורש מוולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה מה הללו ביחיד ולא בצבור אף הללו]:


דף טז עמוד בעריכה


וכי דנין אפשר משאפשר. דהללו שנים אפשר לקיימן בין ביחיד בין בצבור:

אמר ריש לקיש. להכי דנין אפשר משאי אפשר דארבע חטאות מתות נתנו להן בהר סיני ולא ידעי איזהו והעמידום על חמש מספיקה ואי סלקא דעתא דבצבור הן הנך (ב' כלל) [כלומר] ד' מהנך חמש אי אפשר למיהוי בצבור כדאמרן אלא [ודאי] ע"כ ילמד סתום ממפורש:

ר' נתן אומר אחת ניתנה להן. דמתה ושכחו אי זו היא המתה והעמידו על ה' מספיקה:

וניחזי אותה אחת [בהדין] (נהירין) סידרא גמירי להם כלומר אי בסדר אותן שלש דביחיד הן ואינן יודעין אי זו לימא שלש חטאות מתות ותו לא ואם באותן שנים דאיתנהו בצבור לימא שתי חטאות מתות בלבד:

אלא שתי שכחות שכחו. שכחו דלא ידעו אי זו היא. שכחו [ולא ידעו באיזה] (דלא מאי) זה סדר הילכך העמידום על חמש:

וקשיא להו אי ס"ד דבצבור הוה. ההיא הנך אחריני מי איתיה בצבור אלא על כרחיך. ילמד סתום ממפורש וכולן ביחיד אמורות:

ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד בקדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו דחייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד:


דף יז עמוד אעריכה


עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא בקדשים:

גבי תמורה לקי. דהא כתיב יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד:

וגבי קדשים לא לקי. אם שוגג (הוא) אבל המקדיש בעל מום קבוע במזיד עובר בה' לאוין כדאמרן בפרק קמא:

כסבור. להקדיש אדום והקדיש שחור לא קדיש כדתנן הקדש טעות בש"א הקדש ובה"א אינו הקדש:

כגון דאמר תצא זו לחולין ותכנס זו תמורה בקדושתה. גבי תמורה לקי כדאמרן בפ"ק לא יחליפנו בשל אחרים שאינו שלו דהיינו תצא שלי (זו) לחולין ותהא של פלוני [ואותה שלו תהא] תמורתה קדשה ולקי דהוי תמורה:

גבי קדשים. לא לקי דלא כתיב בהו יהיה:

[תניא א"ר מאחר כו' כדפרשינן בפ"ק. אי אתה מוצא אלא בוולדי קדשים דקדשי אגב אימיהו]. וכר' יהודה דאמר בשאר וולדות קדשים וולד עושה תמורה. אבל הני אין מקדישין לעשות [תמורה] דלא אלים קדושתיהו:

קסבר דינן כבהמה טמאה:

הרי בעל מום דלא קריב. [והא קדיש קדושת הגוף] וקתני דתמורה חלה עליו ותמורה (היינו) [הוי] קדושת הגוף:

בעל מום איכא במינו דקרב הילכך קדיש קדושת הגוף:

אף כל פסול הגוף. כגון הללו כלאים וטרפה לא קדשי קדושת הגוף לאפוקי בעל מום דפסול חסרון אבר [הוא] וקדיש קדושת הגוף:

והלא שרוע וקלוט [כתוב בפרשת בעלי מומין והללו] לית בהו חסרון דשרוע שנשתרבבה יריכו. קלוט שפרסותיו קלוטות כשל חמור דלאו פסול חסרון [אלא] פסולי הגוף נינהו כטרפה (והא) [וקא] קדשי קדושת הגוף כתמורה:

לאפוקי בעל מום דאיכא דקרב במינו [דליכא במינה דקרבה]. וכי תקשי לך טרפה נמי איכא במינה דקרבה ודמיא לבעל מום דאיכא במינו דקרב ותקדוש קדושת הגוף [כבעל מום]:

לא דמיא. טרפה לבעל מום להאי עניינא דבעינן למימר אלא דמיא לבהמה טמאה דמה בהמה טמאה אסורה באכילה אף טרפה אסורה באכילה [ולא] (הילכך לא) קדשה קדושת הגוף כבהמה טמאה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה (הילכתא) [הילכך קדיש] קדושת הגוף:

צריכה מום קבוע לפדות עליה. אם רוצה לפדותה:

[ש"מ פודין את הקדשים להאכילו לכלבים. שהרי היא אינה ראויה לאכילת אדם דטרפה היא ואינה ראויה אלא לכלבים אלא עושה קדושה למות. דאינה בר פדיה אלא כונסין אותה לכיפה והיא מתה מאליה כלומר דנחתא לה קדושת הגוף:

ופליגא דר' אושעיא דאמר המקדיש טרפה הוי כמתפיס עצים ואבנים בלבד. כלומר דקדושת דמים [היא]. טעמא משום דהקדישה ואח"כ נטרפה:

את מוצא. דקדשה קדושת הגוף:

הא היתה טרפה מעיקרא. קודם שהקדישה לא קדשה קדושת הגוף:

קסבר. האי תנא ר' אלעזר כל דלא חזיא להקרבה לא קדיש קדושת הגוף וש"מ סבר דלא קדשה קדושת הגוף ותיובתא דשמואל דאמר (דקדשה קדושת הגוף דקדושת מת) [עושה קדושה] למות היינו קדושת הגוף [קסבר אע"ג דלא חזי להקרבה הא היו מעיקרא שהיו טרפה קודם שהקדישן פודין אלמא לא קדשה קדושת הגוף] תני היו טרפה מעיקרא אין פודין אותן:

ואיבעית תימא לעולם נעשו קא תני וקא דייק הא היו טרפה פודין האי תנא סבר כל היכא כו':

הדרן עלך יש בקרבנות

  1. ^ הערת המדפיס - צ"ל ועדיין הוי מחוסר זמן.
  2. ^ הערת המדפיס - חסר כאן הציון וצ"ל והא ר"י תמות שמעינן ליה אפי' בחטאת צבור וכ"ש חטאת וכו':