ברטנורא על תמורה ב

(א)

יש בקרבנות היחיד - וקרבנות הצבור אין נוהגים אלא בזכרים. דרובן עולות, ועולה זכר הוא, ואין מביאין שלמים אלא כבשי עצרת דזכרים הן, וחטאת שלהן נמי כתיב בכולהו שעיר חטאת אחד:

קרבנות היחיד חייבין באחריותן - כלומר, יש מאותן שקבוע להן זמן שאפילו עבר זמנן חייב להקריבם, כגון עולת יולדת וקרבנות מצורע, אם עבר שמיני שלו חייב להקריבם לאחר זמן. אבל קרבנות צבור שיש להם זמן , אם עבר זמנן בטל קרבנן:

משקרב הזבח - שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכיו עמו, חייבין להקריבם אפילו מכאן ועד עשרה ימים. דכתיב בפרשת פנחס בכולהו ומנחתם ונסכיהם לפרים, לומר לך מנחתם ונסכיהם של קרבנות צבור קרבים אפילו בלילה ואפילו למחר, אם קרבו קרבן בזמנו ולא נזדמנו להם מנחות ונסכים, מקריבין אותן כשיזדמנו להן אפילו לאחר כמה ימים:

חביתי כהן גדו, ל - דוחין שבת וטומאה. דכתיב בהו מנחת תמיד, הרי לך כמנחה של תמידין שדוחה שבת וטומאה. דבתמיד כתיב במועדו, ואמרינן במועדו אף בשבת, אף בטומאה, שאם היו רוב הכהנים טמאים עושים אותו בטומאה:

פר יוה"כ - פרו של כהן גדול: אלא שזמנן קבוע כלומר, אין הטעם תלוי אלא בקביעות הזמן, דכל קרבן שזמנו קבוע ואם עבר הזמן אין לו תשלומים, דוחה שבת וטומאה. והלכה כרבי מאיר:

(ב)

חטאת היחיד שכיפרו בעליו - שאבדה ונתכפר באחרת ואח"כ נמצאת הראשונה:

ושל צבור - שכיפרו באחרת:

אינן מתות - דחטאות המתות הלכה למשה מסיני היא, וסבירא ליה לתנא קמא דליחיד גמירי ולא לשל צבור:

רבי יהודה אומר ימותו - דבשל צבור נמי גמירי:

אמר ר' שמעון מה מצינו - כלומר, קיימא לן חמש חטאות מתות, שמתו בעליה, ושכיפרו בעליה באחרת, ושעברה שנתה, וולד חטאת, ותמורת חטאת. וכי היכי דתלת מינייהו לאו בצבור גמירי, דהא לא משכחת להו בקרבנות צבור, ולד חטאת לא משכחת לה בצבור שאין חטאת נקבה בצבור, ותמורת חטאת נמי אין קרבן צבור עושה תמורה, ושמתו בעליה אין צבור מתים :

אף שכיפרו בעליה ושעברה שנתה - אע"ג דאפשר דמשתכחי בצבור, לא גמירי דמתות:

ביחיד דברים אמורים, דמתות, אבל לא בצבור - והלכה כר' שמעון:

(ג)

ואין תמורה עושה תמורה - דתמורתו אמר רחמנא ולא תמורת תמורתו:

אברים ועוברים לא ממירים - דבהמה בבהמה כתיב :

על בעלת מום קבוע - שאם המיר בהמת חולין בעלת מום בבהמה תמימה של הקדש, חלה עליה קדושה חמורה כל כך שאם יפדוה לא תצא לחולין ליגזז וליעבד אלא כדין קדשים שקדם הקדשן את מומן שכשפודין אותן אין בהן היתר גיזה ועבודה אלא היתר אכילה, משא"כ בקדשים שאם קדם מומן להקדישן יוצאין לחולין ע"י פדיון ליגזז וליעבד, אבל בתמורה גלי קרא טוב ברע או רע בטוב, לא הפריש בין תם לבעל מום:

עשה שוגג כמזיד בתמורה - שאם סבור לומר שור שחור שיצא מביתי תחילה יהא תמורה תחת זו, ויצא מפיו שור לבן, גבי תמורה קדיש ולוקה, דגלי ביה קרא יהיה קודש, לרבות שוגג כמזיד. אבל בכהאי גונא לקדשים, אם בעל מום הוא, למזבח לא קדיש ואינו לוקה, דהקדש טעות אינו הקדש:

הכלאים - הבא מתיש ורחל:

לא קדשים - בתמורה. ואע"ג דתמורה חלה קדושתה על בעל מום קבוע, אינה חלה על אלו:

ולא מקדישים - אחרים בתמורה, אם קדשים הם. וטריפה משכחת לה שהיא קדושה, כגון שהקדיש בהמה ואח"כ נטרפה, ובזו הוצרך לומר דאע"פ שקדושה היא, אין עושה תמורה. אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס, מתחלת ברייתן נתקלקלו ואי אתה מוצא בהן קדושה אלא בולדי קדשים, שקדשה אמם קודם שנתעברה, דהשתא מאליהן קדשים, דירך אמן הן, ובהן הוצרך לומר דאין עושין תמורה. ואליבא דר' יהודה דאמר בשאר ולד קדשים עושה תמורה. ולא דמו לבעל מום, דבעל מום יש במינו קרבן אבל הנך אין במינן קרבן וחשיבי כבהמה טמאה שאינה עושה תמורה. וכרבי יוסי ברבי יהודה וכרבי אלעזר קיימא לן, דליכא מאן דפליג עלייהו בהא: