ביאור:משנה תמורה פרק ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
קודשי הציבור, קודשי היחיד והתמורה עריכה
חטיבה I: קרבנות היחיד וקרבנות הציבור עריכה
(א) יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר
|
בעניין התמורה ראו לעיל א, ו. האחריות של היחיד לקרבנו ולנסכיו אינה במשמעות הרגילה, כמו במגילה א, ו, אלא במשמעות של אחריות לאחר הזמן הקבוע: יולדת ומצורע מביאים קרבן גם אם עבר זמנם, ואילו לגבי הציבור - ראו ספרא אמור פרשה יב ט, שאם עבר היום אין להביא קרבן, ושם גם מופיע עניין הנסכים לאחר שקרב הקרבן. ניתן לקשור לכך גם את הטענה שעל אי הקרבת קרבן ציבור אין עונש כרת, אבל יש עונש כזה על אי הקרבת קרבן הפסח שהוא של היחיד. לעניין דחיית השבת, ראו תוספתא פסחים ד, יג. הפסח דוחה גם את הטומאה, ראו פסחים ט, ד. ר' מאיר דוחה את הקשר של דחיית השבת לקרבן הציבור, וקובע שכל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה. משלים את דבריו ר' יעקב בתוספתא א, ז, המביא דוגמאות לקרבנות ציבור שאינם דוחים את השבת. |
- וְיֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד:
- שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַיָּחִיד עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה.
- קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד נוֹהֲגִין בַּזְּכָרִים וּבַנְּקֵבוֹת, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בַזְּכָרִין.
- קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד - חַיָּבִין בְּאַחְרָיוּתָן, וּבְאַחְרָיוּת נִסְכֵּיהֶן,
- וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר - אֵינָן חַיָּבִין לֹא בְאַחְרָיוּתָן, וְלֹא בְאַחְרָיוּת נִסְכֵּיהֶן,
- אֲבָל חַיָּבִין בְּאַחְרָיוּת נִסְכֵּיהֶן מִשֶּׁקָּרַב הַזֶּבַח.
יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, [מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד,]
- שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה,
- וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד אֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה.
- אָמַר רְבִּי מֵאִיר: וַהֲלֹא חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים - קָרְבַּן יָחִיד
- וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה!?
- אֶלָּא שֶׁזְּמַנָּן קָבוּעַ.
(ב) חַטֹּאת הַיָּחִיד שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים - מֵתוֹת, וְשֶׁלַּצִּבּוּר - אֵינָן מֵתוֹת.
|
אם אבדה החטאת והביאו אחרת והתכפרו בה, ואחר כך נמצאה החטאת הראשונה - גורמים למותה, אבל בקרבנות ציבור לדעת ר' שמעון לא, ולדעת ר' יהודה גם בחטאות ציבור - תמות. וראו תוספתא א, ח, כר' שמעון. ר' מאיר ור' יהודה מבטלים את כל היתרונות של קרבנות הציבור על קרבנות היחיד! הלימוד של ר' שמעון הוא בהיקש: ולד חטאת הוא רק ביחיד, כי קרבנות הציבור הם זכרים. תמורת חטאת היא רק ביחיד (משנה א). מתו בעליה אינו שייך בציבור, כי חטאת הציבור אינה מכפרת על אנשים מסוימים אלא על הציבור כולו, שאינו מת לעולם (והוא נצחי כמו הקב"ה!). שלוש חטאות אלו מתות, ומכך מסיק ר' יהודה שגם שתי החטאות המתות הנוספות - שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה - חלות רק ביחיד. רשימת החטאות המתות ראו לקמן פרק ד, וראו מסקנה מעשית מהלימוד ביומא ו, א. חטאת שעברה שנתה - ראו פרה א, ג-ד. |
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָמוּת.
אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: מַה מָּצִינוּ בִוְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ,
- בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים, אֲבָל לֹא בַצִּבּוּר;
- אַף כְּשֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים וְשֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָן - בְּיָחִיד דְּבָרִין אֲמוּרִין, אֲבָל לֹא בַצִּבּוּר.
חטיבה II: קודשים ותמורה עריכה
(ג) חֹמֶר בַּקָּדָשִׁין מִבַּתְּמוּרָה, וּבַתְּמוּרָה מִבַּקֳּדָשִׁים:
- שֶׁהַקָּדָשִׁים עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה.
- [הַצִּבּוּר] וְהַשֻּׁתָּפִין מַקְדִּישִׁין, אֲבָל לֹא מְמִירִים.
- וּמַקְדִּישִׁין אֵבָרִין וַעֲבָרִין, אֲבָל לֹא מְמִירִין.
|
לגבי החומרות של ההקדש על התמורה - ראו לעיל א, ה-ו. אינו יכול להמיר באיברים - ראו לעיל א, ג. אם הקדיש בהמה בעלת מום (כשכבר היה בה מום) - יכול לפדותה ויוצאת לחולין. אבל תמורה לא, והשוו לעיל א, ב, ותוספתא מע"ש ב, יט. ר' יוסי בר' יהודה מוסיף, שתמורה בשוגג היא תמורה, ואילו הקדש בטעות אינו הקדש, ראו נזיר ה, א. ר' אליעזר מגביל את העיקרון שתמורה חלה על בעל מום, ואומר שעל טריפה וכו' היא אינה חלה, קל וחומר שלא ניתן להקדיש את הבהמות הללו כשלעצמן. אם בהמה נטרפה לאחר שהוקדשה היא גם אינה ניתנת להמרה בבהמה אחרת. שאר הדוגמאות של ר' אליעזר הן ולדות קודשים, או שהן מעשרות בהמה, והוא מלמד שלא ניתן להמיר אותן. יתכן שהוא סובר כר' יהודה, שבדרך כלל ולד עושה תמורה (ראו לעיל א, ה,) - או שהתכוון לשלול רק את אפשרות ההמרה של טריפה, ובשאר המקרים במעשר בהמה. |
חֹמֶר בַּתְּמוּרָה,
- שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה עָלֶיהָ בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ,
- וְאֵינָה יוֹצָא לַחֻלִּים לְהִגָּזֵז וְלֵעָבֵד.
- רְבִּי יוֹסֵה בִרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- עָשָׂה שׁוֹגֵג כַּמֵּזִיד בַּתְּמוּרָה, לֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג [כַּמֵּזִיד] בַּמֻּקְדָּשִׁין.
רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, וְטָמְטוֹם וְאַנְדְּרוֹגִינָס,
- לֹא קְדֵשִׁין, וְלֹא מַקְדִּישִׁין.