תפארת ישראל על תמורה ב

משנה תמורה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על תמורה · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שקרבנות היחיד עושים תמורה:    היינו רק בעיקר הזבח. אבל ולד הזבח, או תמורתו, אף כשהן של יחיד אינו עושה תמורה [כפ"א מ"ה]. וכמו כן עוף קרבן יחיד אינו עושה תמורה, [כפ"א מ"ו]:

קרבנות היחיד נוהגין בזכרים ובנקבות:    דעולה ואשם של יחיד, הם תמיד זכרים. וחטאת ושלמים של יחיד, לפעמים הן זכרים ולפעמים נקיבות:

וקרבנות צבור אין נוהגין אלא בזכרים:    דבין עולה או חטאת או שלמים של צבור לעולם הן זכרים:

קרבנות היחיד חייבין באחריותן:    בקרבנות שאין קבוע להם זמן, גם צבור חייב באחריותן, כפר העלם ושעיר ע"ז. אבל רק בקבוע להן זמן מיירי, דאז רק ביחיד אפשר שחייב להביאן אפילו אחר שעבר זמן חיובם, כגון עולת יולדת וקרבנות מצורע, שחייבין להביא קרבנותיהן ביום ח' לטהרתן, וכשלא הביאן אז יביאם אח"כ, מיהו ודאי יש גם בקרבנות יחיד דבעבר זמנן בטל קרבנן, כחביתי כה"ג, שיביאו עבורו משלו בכל יום [מנחות פ"ד מ"ה]. וכ"כ פר יו"כ שהכה"ג מביאו ג"כ מביתו:

ובאחריות נסכיהם:    דמדחייב באחריות הקרבן, חייב להביא גם נסכיו, והיינו המנחה והיין שמביאין עם הקרבן:

וקרבנות הצבור אינן חייבין לא באחריותן:    דקרבנות הצבור שקבוע להן זמן, כולן בעבר זמנן בטל קרבנן. אבל כשאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר שהפרישוהו ונאבד ודאי חייבים באחריותו. ולא באחריות נסכיהן:    דכשעבר זמנן ולא הביאו הקרבן פטורים גם מלהביא נסכי קרבן ההוא:

אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח:    דאפילו צבור אם הקריבו הקרבן בזמנו בלי נסכים, חייבים להביא הנסכים אפילו לאחר כמה ימים:

אמר רבי מאיר והלא חביתי כהן גדול:    י"ב חלות שנעשין במחבת ובאין משל כה"ג בכל יום, ומקריבין מחציתן בבקר ומחציתן בערב:

ופר יום הכפורים:    שג"כ מביאו הכה"ג משלו כיו"כ:

אלא שזמנן קבוע:    ר"ל אפילו קרבן יחיד, כל שזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה, אבל כל שאין זמנו קבוע כגון פר העלם של צבור וכדומה גם בצבור אינו דוחה שבת וטומאה. ובהנך גם ת"ק מודה, ואפ"ה קרו להו קרבן צבור, כיון דעכ"פ הצבור חייבים בהם, אף שבאין משל יחיד, כקרבן צבור דמי. והנ"מ בין ת"ק לר"מ, פסח שני, דלכ"ע מדלא אתי בכנופיא קרבן יחיד הוא [כיומא דנ"א א'], דלר"מ מדזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה, ולרבנן לא דחי. וקיי"ל דדוחה שבת אבל לא טומאה, דמפני טומאה דחיתו ואיך יחזור ויעשה בטומאה:

משנה ב

שכפרו בעליו:    שאבדה ונתכפר באחרת, ואח"כ נמצאת הראשונה:

מתות:    נועל דלת בפניה עד שתמות ברעב, וזה הלכה למשה מסיני:

ושל צבור:    שאבדה, ונתכפרו צבור באחרת ונמצאת אח"כ הראשונה:

רבי יהודה אומר ימותו:    פליגי אם ההלכה למשה מסיני, גם בשל צבור היתה. וזה א' מג' אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משרע"ה:

אבל לא בצבור:    דה' חטאות המתות הן, ולד חטאת, תמורת חטאת, מתה בעליה, נתכפרו בעליה, עברה שנתה [וסי' ותמנע היתה פלגש]. מיהו אין דין כל הה' שוין, כלקמן [פ"ד מ"א]. ולהכי קאמר הכא דכמו שג' מהן לא משכחת בקרבן צבור, דולד חטאת אי אפשר בקרבן צבור, דהרי כל חטאות הצבור זכרים הם. ותמורת החטאת ג"כ א"א בצבור, דקרבן הצבור אינו עושה תמורה. ומתו בעליו נמי לא שייך בצבור, שאין צבור מתים:

אף שכפרו הבעלים ושעברה שנתן ביחיד דברים אמורים:    שימותו:

משנה ג

ואין תמורה עושה תמורה:    דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ולא תמורת תמורתו:

ומקדישים אברים ועוברים:    ר"ל רשאי כל אדם להקדיש וכו' ועי' לעיל פ"א סי' כ"ה. אבל לא ממירים:    לאו מדכתיב בהמה בבהמה, דהרי עובר נקרא בהמה [כרפ"ד דחולין]. אלא מהיקישא דר"ש קא יליף [כפ"א מ"ו], דכמו דמעשר אינו באברים ועוברים, מדכתיב כל אשר יעבור תחת השבט, כמו כן בתמורה. [אב"י עמ"ש פ"א סי' כ"א]:

להגזז ולהעבד:    שכשהמיר בהמת חולין בעל מום על בהמת קודש תמימה, חלה קדושה חמורה על הבעל מום, שאף אם יפדוה מותרים רק באכילה, ואסורים בגיזה ובעבודה, דדינו כקדשים שקדם הקדשן למומן. וה"ט, משום דגלי קרא דאפילו בקדם מומן אפ"ה כשהמיר בהן תחול עליהן הקדושה, דכתיב טוב ברע או רע בטוב, ורע היינו בעל מום. משא"כ קדשים שקדם מומן להקדשן, כשנפדו מותרין אף בגיזה ועבודה [כחולין פ"י מ"ב]:

בתמורה:    שכשהתכוון לומר הר"ז תמורת עולה שלי, ואמר הר"ז תמורת שלמים שלי, והיה לו שלמים בביתו, הר"ז קדיש ולוקה, וכ"כ בהתכוון לומר שור שחור שיצא מביתי יהיה תמורה על בהמת קדשים זו ויצא מפיו לבן, ויצא מביתו לבן. או שאמר תצא זו ותכנס זו תחתיה, בכולהו קדיש ולוקה, דבכולהו אע"ג שהיה שוגג בדבר, עכ"פ בגוף ההמרה מזיד היה. אבל בהיה שוגג בההמרה, שהיה סבור שמותר להמיר, אע"ג דקדיש פטור ממלקות [רמב"ם פ"א מתמורה]. ולראב"ד כל לקי דנקט ש"ס בהנך עניינים היינו דבגזז או עבד בבהמת התמורה לקי. אבל על ההמרה לא לקי]:

במוקדשים:    דבכל שוגג בקדשים קיי"ל כב"ה [נזיר רפ"ה] דהקדש טעות אינו הקדש. ומה"ט אם הנקדש בטעות היה בעל מום, אע"ג דכל המקדיש בעמ"ו למזבח לקי, אפ"ה זה אינו לוקה מדבטעות היה:

רבי אלעזר אומר הכלאים:    שנולד מעז ורחל:

והטרפה ויוצא דופן:    שנתקשה אמו בלדתו, וחתך דפנה של בטן האם והוציאו הולד דרך שם:

טומטום:    שנולד עם עור שמכסה ערותו בב' המקומות, ואינו ניכר אם זכר, או נקיבה הוא:

ואנדרוגינוס:    שיש לו זכרות ונקבות:

לא קדשים:    שאין תמורה חל עליהן, וכ"ש דבהקדישן אינן קדושים:

ולא מקדישים:    שאם היו קדושים, ואח"כ אירע פסולן, כגון בטריפה שנטרפה אח"כ, ובכלאים ויוצא דופן וכו' משכחת לה שהיו ולדות קדשים שהקדישו אמן קודם שנתעברה, דאז חלה קדושה על כרחך על הולד אף שנפסל מהקרבה, ואם המיר אח"כ על ולד זה בהמת חולין, אין התמורה קדושה, אפילו לר"י דס"ל [פ"א מ"ה] ולד עושה תמורה, הני לא עבדי תמורה, משום דלא דמי לבעל מום דעושה תמורה, דבעל מום יש במינו קרבן, משא"כ הנהו אין במינן קרבן [דטומטום ואנדרוגינוס ויוצא דופן אופן ברייתן משונה], וטריפה נמי אף דיש במינן קרבן, עכ"פ אסור באכילה, ולא דמי לבעל מום דמותר באכילה. להכי הנך דמו טפי לבהמה טמאה של קודש, שאין עושה תמורה. וכ"כ באמר על כלאים וטריפה וכו' שיהיו תמורה על קרבן אין התמורה קודש, דלא דמי לבעמ"ו, דהנך אין במינן קרבן והו"ל כהמירה על גמל וחמור [רמב"ם פ"ב מתמורה הי"ז]: