רש"י על הש"ס/תמורה/פרק ב

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יד א (עריכה)

מתני' קרבנות ציבור כולם זכרים - דרובן עולות ועולה זכר הוא ואין ציבור מביאין שלמים אלא כבשי עצרת דזכרים הן וחטאות שלהן שעירים כדכתיב בכולהו ושעיר חטאת אחד:

קרבנות היחיד חייבין באחריותן - כלומר יש מהן מאותן שקבוע להן זמן שאפי' עבר זמנם חייבין להקריבן כגון קרבן עולת יולדת (וקרבנה) וקרבנות מצורע אם עבר שמיני שלו יכול להקריבו לאחר זמן אבל קרבנות ציבור שיש להן זמן אם עבר זמנם בטל קרבנן כדמפרש בגמ':

משקרב הזבח - שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכים עמו חייבין להקריבם אפי' מכאן ועד עשרה ימים כדמפרש בגמ':

חביתי כהן גדול - דוחין שבת וטומאה דכתיב בה מנחת תמיד הרי היא לך כמנחת תמידין בשילהי [התכלת] במנחות (דף נ:):

פר יום הכיפורים - פרו של אהרן:

אלא שזמנו קבוע - כלומר אין הטעם תלוי אלא בקביעות זמן אותן שזמנן קבוע שאם עבר הזמן אין להן תשלומין דוחין שבת וטומאה אפילו דיחיד וכל שאין להן זמן קבוע אינם דוחין שבת וטומאה ואפי' דציבור כגון פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים:

גמ' עיקר זיבחא - הקדש ראשון:

אפי' תימא רבנן - דלית להו ולד עושה תמורה:

בין בזכרים בין בנקבות - משמע כל קרבן שחייב היחיד להביא בין זכר בין נקבה:

הא איכא עולת העוף - תירוצא הוא: אשם הוי זכר דכבש או איל כתיב ביה ולא כבשה:

מאי ניהו שלמים - אבל שלמי צבור זכרים הם דכתיב בהו (ויקרא כג) ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים זבחי שלמי צבור כבשי עצרת:

מנא הני מילי - דקרבנות צבור אין להן תשלומין:

דבר יום ביומו - במוספי המועדים משתעי בפרשת שור או כשב דכתיב אלה מועדי ה' מקראי קדש וגו' להקריב אשה ואיזה אשה מקריבין במועד יותר משאר ימים הוי אומר מוספין:

שכל היום כשר למוספין - ובלבד שיקדמו מוספין לתמיד של בין הערבים דאמר (ביומא דף לג.) עליה השלם כל הקרבנות כולן:

מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה ואפי' למחר - אם קרב הקרבן בזמנו ואפי' מכאן ועד עשרה ימים ולעולם ובלא נזדמנו לו קא מיירי:

מלבד שבתות ה' - דהכי כתי' זבח ונסכים דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' ומשום דדרשינן סמוכים דבר יום ביומו הקרב נסכים מלבד אותן של שבתות דאם יו"ט אחר שבת הוא הקרב נסכיו עם קרבנותיו והקרב נסכים ששכחת אתמול ולא הקרבת:

ביום אין בלילה לא - דהא דבר יום ביומו כתיב וסמיך ליה מלבד שבתות ה' כלומר נסכי השבת תקריב היום ביו"ט אבל בלילה לא:

ואי כתב מנחתם ונסכיהם - הוה אמינא ללמדך שתקריב נסכי היום בלילה הבא אבל ביממא דלמחר לא:

ומ"ש - כלומר וכי תימא מאי שנא דלימא בלילה אין ביממא לא הא קרא סתמא הוה כתיב:

משום דבקדשים הלילה הולך אחר היום - שעבר דכתיב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אלמא כל הלילה קרי יום קרבנו הלכך סד"א בלילה יקרב דהנסכים הוי מיום שעבר אבל ביממא דלמחר לא:

אין לי כו' - בת"כ היא ואקרא קאי דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה שיהא נותנן מבוא השמש ומתעכלין כל הלילה:

אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה - כגון אברי דעולה ופדרים כדרבי להו לעיל שיהא נותנן מבוא השמש כלומר לאחר שקיעת החמה נותנן על המערכה:

דברים שדרכן ליקרב ביום - דאינן קריבין בלילה כלל דכולהו קרבנות כתיב בהו ביום צוותו דמשמע ביום ולא בלילה אבל אברים ופדרים הוא דאיתרבו הכא בלילה מהאי קרא שמקריבין מבוא השמש וקא מקטירן על המערכה והם מתעכלין מאיליהן דאם לא כן היא העולה מאי ממעט: ופריך מבוא השמש והאמרת דרכו ליקרב ביום:

אלא עם בא השמש - קודם שקיעה:

ליקדש - בלילה אם ניתנו בכלי שרת קדשי דתו לא נפקי לחולין אבל מיקרב לא קרבי עד היום:

אי מקדש קדשי - בלילה מיקרב נמי קרבי:

סמי מכאן נסכים - לא תימני להו עם דברים שדרכן ליקרב ביום:

עם הזבח - שמביאין עם הזבח וקידשן שחיטת הזבח דהוי כי זבח גופיה ואינן קריבין אלא ביום:

אמר רב דימי אי אשכחיה אינשי כתיב איגרתא - אם הייתי מוצא אדם הייתי כותב איגרתי והייתי שולח לרב יוסף לבבל:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יד ב (עריכה)

לא תיסמי נסכים - מההיא מתני' דלעיל ומצי לתרוצי:

הא - דקתני נסכים בהדי דברים שדרכן ליקרב ביום היינו בנסכים הבאין עם הזבח:

בפני עצמן - שלא קדשו בשחיטת הזבח יכול להקריב בלילה:

כשורפי התורה - שאין מצילין אותן בשבת בפני הדליקה. ל"א שאסור להשהותן כתובים דתורה שבעל פה היא:

והלמד מהן - מתוך הספרים:

חדתא - חדשה שלא היו יודעין לתרץ הברייתות:

[ל"א] חדתי - לחדש דבר כגון זו שחדשה היא:

מעייני בספר אגדתא - שלא ישתכחו:

עת לעשות לה' - כשעושין הדבר לשם קדושת השם ראוי להפר תורתך ומוטב תעקר כו':

השתא דאמרת כו' - יכול להקדישן ולהקריבן בלילה אחת. ל"א גרסינן עלות השחר פוסל בהן כאברים כלומר הא דאמרינן נזדמנו לו נסכים בלילה מקדישן בלילה [ומקריבן]:

כאברים - של תמיד במס' זבחים (פז.) וכן עיקר הגהת הרב:

חובות הבאות מחמת הרגל ברגל - כגון עולת ראיה וחגיגה ומוספין:

אמור - נדריכם:

אף - נסכים ביום:

לרבות שלמי נזיר - דאי שלמי נדבה הרי כבר אמור נדבותיכם ואי משום הקישא לכתוב ולשלמים:

שלמי פסח - חגיגת י"ד שכשהיתה חבורה מרובה נמנים על הפסח ואינו סיפק להן היו מביאין עמו שלמים ואם הפרישן לשם כך ולא הקריבום יקריבום בחוה"מ דאי שלמי נזיר לא צריכי ריבוי לרבויי דמנדריכם ונדבותיכם נפקא דנזירות ע"י נדר בא עליו ונידר ונידב קרינא ביה אבל שלמי פסח חובה נינהו כדמפרש בפסחים בפ' ואלו דברים (דף עא.):

והנזירות קרב בבמת יחיד - אלמא נידר ונידב חשיב ליה דאי לאו הכי לא הוה קרב בבמת יחיד:

סמי מכאן נזירות - דאע"ג דנזירות באה עליו ע"י נדר אין הקרבנות נקראין נידר ונידב דהא לא נדר אלא מן היין והקרבן מאיליו מוטל עליו חובה:

אשר נדרתי לה' בחברון - משמע בחברון אלך ואשלמה שם נדרי וההוא נדר נזירות היה דאבשלום נזיר עולם היה ומשלשים לשלשים יום היה מגלח ומביא קרבן ומדהלך להקריב קרבנות נזירותיו בחברון דהיא במת יחיד שמע מינה נידר ונידב הוא:

אעיקר נדרו קאי - האי בחברון וה"ק אלכה נא לבמה גדולה בגבעון דהתם הוא מזבח שעשה משה ואשלמה נדרי שנדרתי בחברון אבל לא שיביא הקרבן בחברון:

והא בגשור כו' - דכתיב כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור וגו':

להביא כבשים - ולהקריבן שוב בבמה גדולה וה"ק אשלמה את נדרי כלומר אשלמה את נזירותי ואגלח ומחברון אביא הכבשים ולהכי פריך מחברון מיבעי ליה:

בחברון - בו כבשים שמנים במס' מנחות (דף פז.):

אלא לעולם לאקרובי - דנזירות בבמת יחיד:

תיקשי לך גבעון - דשם מזבח שעשה משה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה טו א (עריכה)

עשר שנים מלך שמואל בעצמו - יחידי בלא שאול הלכך שנה עשירית אינה נמנית באותן מ' שנה ל"ז מלך דוד קודם למרדו של אבשלום הא מילתא פירש רבי במקום אחר כן שנה עשירית לשמואל היתה לגדולתו של שמואל ולא נפקא לן מקרא בהדיא אלא מדלא משכחת לה מ' שנה למניינא אחרינא וצא וחשוב למיתתו של עלי שהיא תחילת גדולתו של שמואל עד שנת מרדו של אבשלום מ"ט שנה י"ג לשמואל ושאול ושלשים ושש לדוד ועלי מת כשנשבה הארון שנא' (שמואל א ד) ויהי כהזכירו וגו' וכתיב (שם ו) ויהי ארון ה' בשדה פלשתים ז' חדשים הביאוהו פלשתים (שם ז) ויבאו אנשי קרית יערים וגו' וכשמלך דוד בירושלים על כל ישראל הביא משם את הארון כדכתיב (שם ב ו) ויוסף עוד דוד וגו' וכתיב (שם א ז) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו כ' שנה צא מהן ז' שנים שמלך דוד בחברון ומהן מלך שמואל בעצמו י"א שנה ושאול עם שמואל ב' שנים כדכתיב (שם יג) ושתי שנים מלך וגו' ושמואל לא מת קודם לשאול אלא ד' חדשי' שכך מפורש בספר שמואל (שם כה) ושמואל מת וגו' וכתיב בתריה (שם כז) ויאמר דוד [וגו'] עתה אספה יום אחד ביד שאול וגו' וברח לו אל אכיש עד שמת שאול וכתיב (שם) ויהי מספר הימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים ימים וד' חדשים מצינו י"ג שנים לשמואל ושאול משמת עלי עד שמלך דוד ושלשים ושש לדוד כשמרד אבשלום הרי ארבעים וכו' צא מהן ט' שנים לשמואל קודם ששאלו להם מלך הרי מ' שנים מששאלו המלוכה עד שנת מרדו של אבשלום ועד בכלל והכי תניא בסדר עולם היא שנת שלשים ושש למלכות דוד וה"ג עשר שנים מלך שמואל בעצמו ושנה אחת שמלך שאול בעצמו ושלשים ושש לדוד ואני הוספתי משלי על זה ועוד צא וחשוב נמי מלידתו של שמואל ותמצא כמו כן שי"ג שנה נהג שמואל שררה על ישראל דאמר מר בסדר עולם ועלי הכהן יושב על הכסא והיא מרת נפש וגו' ובאותה שנה נתמנה עלי להיות שופט על ישראל והוא שפט את ישראל ארבעים שנה צא מהן שנה אחת לעיבורו נמצא שמואל בן ל"ט שנה בשעה שנתנבא ועלה לגדולה דמשעה שמת עלי זרחה שמשו של שמואל י"ג שנה לשררותו דכל שנותיו לא היו אלא נ"ב כדנפקא לן בעלמא (מ"ק כג '.) מעד הגמל הנער דהיינו כ"ד חדש כדי הנקת תינוק והדר וישב שם עד עולם עולמו של יובל דהיינו נ' שנה ובהללו י"ג שנה היו מובלעים השתי שנים שמלך שאול שהרי שניהם מתו בשנה אחת כדמפרש למעלה:

מתני' שכיפרו הבעלים - שאבדה ונתכפר באחרת ונמצאת הראשונה:

ושל ציבור - שכפרו באחרת:

אינה מתה - דחטאות המתות (הפנימיות) הלכה למשה מסיני בהא מסכתא וס"ל לת"ק דשל יחיד גמירי ולא של ציבור:

תמות - דבצבור נמי גמירי:

אמר רבי שמעון מה מצינו כו' - כלומר קי"ל חמשה חטאות מתות חטאת שמתו בעליה ושכפרו בעליה ושעיברה שנתה ולד חטאת ותמורת חטאת וכי היכי דתלת מינייהו לאו בציבור גמירי דהא לא משכחת להו בקרבנות צבור ולד חטאת (לא משכחת בציבור) דאין נקבה בציבור ותמורת חטאת נמי אין קרבן ציבור עושה תמורה ושמתו בעליה אין הציבור מתים כדאמרי' לקמן בגמרא:

אף שכפרו בעליה ושעברה שנתה - אע"ג דמצינן לאשכוחינהו בציבור לא גמירי דמתות:

גמ' מהו אומר חטאת יביא - למה לי למיכתב (ויקרא ד) אם כבש יביא קרבנו לחטאת לכתוב אם כבש קרבנו לחטאת וגו':

יביאנה - סיפיה דקרא נקבה תמימה יביאנה:

ר' שמעון אומר תמות - דחטאת יחיד שכיפרו בעליה היא:

והאמר רבי יהודה תמות - דהכי שמעת ליה במתני' אפי' גבי ציבור וכל שכן יחיד:

והאמר ר"ש - במתני' גבי יחיד חמשה חטאות מתות וקחשיב להך חטאת שכפרו בעליה וקתני ביחיד דברים אמורים:

אבודה בשעת הפרשה - שלא בשעת כפרה דנמצאת הראשונה קודם שנתכפר בשניה כדקתני בברייתא בההיא קאמר רבי יהודה דתרעה דלא גמירי דמתה לרבי יהודה אלא היכא דנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים ודקתני מתניתין תמות באבודה בשעת כפרה גרסינן דאף בשעת כפרתו בשניה היתה עדיין הראשונה אבודה:

אידי ואידי בשעת הפרשה - שנמצאת קודם כפרת השניה ומתניתין דקאמר לרבי יהודה תמות רבי יהודה קאמר לה אליבא דרבי דאמר לקמן בפרק ולד חטאת (דף כב:) במשנה אבודה בשעת הפרשה אע"פ שנמצאת קודם כפרה מתה וברייתא דקאמר רבי יהודה תרעה אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי קאמר לה דאמרי אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים:

ומי איכא למ"ד כו' - אמתני' פריך:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה טו ב (עריכה)

כיוצא בו - לא איתפרש היכא קאי:

וחטאת מי קרבה עולה - דכתיב ושעירי חטאת שנים עשר הכל עולה: ואף אותה חטאת אינה נאכלת שהיה רבי יוסי אומר שעיר של עבודה זרה הביאום. כנגד שנים עשר שבטים שעבדו עבודה זרה בימי צדקיהו וציבור שמביאין שעיר לחטאת דכתיב בשלח לך אנשים גבי עבודה זרה ועשו כל העדה פר לעולה וגו' ושעיר עזים אחד לחטאת וגו' ואותן שעירין נשרפין הן מחוץ למחנה כפר העלם דבר הן שעירין הנשרפין כדאמרינן באיזהו מקומן (זבחים דף מז.) ובמנחות בהקומץ רבה (דף כז.) נפקא לן (דהכא) מהאי קרא דכתיב גבי פר העלם דבר ועשה לפר וגו' כאשר עשה וגו' והכי תניא ועשה כאשר עשה מה ת"ל לכפול בהזיות כו' וסיפא דברייתא החטאת לרבות שעירי עבודה זרה לידון כפר העלם דבר:

וקא קרבה - אע"ג דמתו הבעלים באותן ע' שנה שהיו בבבל:

יהיו בניך - כלומר דבנים הוו במקומן ומשו"ה קרבה חטאתן:

היינו טעמא שאין הציבור מתים - שאין דין חטאת שמתו בעליה בציבור משעירי מוספי הרגלים וראשי חדשים חטאות נינהו ואמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה משקלים הבאין באדר ואע"ג דאיכא למימר דלמא מתו מרייהו דהנך זוזי קצת מאותן שהביאו השקלים מתו קודם הרגלים ונמצא שמקריבין חטאת שמתו בעליה שהרי יש להן חלק בהן:

כי אקרבינהו - להנך שעירי עבודה זרה בימי עזרא:

אחיי אקרבינהו - על אותן שהיו עדיין חיין מן העובדים עבודה זרה בימי צדקיהו:

ורבים בתרועה - אותן שלא ראו את הבית הראשון היו עכשיו מריעין ושמחין:

ודלמא הנך - שחיין עדיין מיעוטא דישראל הוו ואמיעוטא לא מקרבין כמרובין אלא כיחידים כל א' ואחד שעירה ומדאקריב שעירים שעיר לכל שבט כמרובים ודאי אקמאי דמתו סמיך ושמע מינה דאין חטאת ציבור מתה:

לקול בכי העם - אלמא רבים היו הבוכים על המריעים ובוכים היו מן הראשונים:

הא מזידין היו - בימי צדקיהו:

ה"נ מסתברא - דהוראת שעה היתה:

בשלמא פרים שנים עשר - לעולה ושנים עשר שעירים לחטאת:

כנגד י"ב שבטים - דזהו קרבן ציבור בעבודה זרה פר לעולה ושעיר לחטאת בפרשת שלח לך:

שהכל בו - תורה ויראת חטא וגמילות חסדים:

דאישתכח אישתכח - אותן שנשתכחו:

ודגמירי - אותן שלא שכחו הוו גמירי להו כמשה:

ליבא דאימעוט - הלב נתמעט ולא היו יודעין להחזיר אותן ששכחו מתוך פלפול הלכה היאך (הלכה) והיו חלוקין בהן והלכו אחר המרובין:

מגמר - לאותן שלא נשתכחו הוו גמירי להו כמשה:

דופי - קס"ד דופי של חטא לא היה באשכולות שעמדו פרנסים. של ישראל: גונח פלניי"ט (פלניאנ"ט: מתייפח, מתאונן) בלע"ז צועק מכאב לבו כמו גנוחי גנח באימיה דסיסרא (שופטים ה בתרגום):

ליסטים מזויין - בהמה דקה אין יכולים לשומרה והולכת ורועה בשדות אחרים:

ורבנן - והנך רבנן ר' יהודה בר אילעאי ורבי יהודה בן בבא:

בתר יוסף בן יועזר דרי דרי הוו - כלומר אחר יוסף בן יועזר הוו אלו לאחר דורות הרבה וקתני דלא מצאו בהן עון אלמא לא היה בהן דופי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה טז א (עריכה)

דופי של סמיכה - דעד יוסף בן יועזר לא נחלקו בסמיכה ולא בשום דבר שעדיין לא נתמעט הלב ולהכי נקט סמיכה דהיא היתה מחלוקת ראשונה שנחלקו בו חכמים מעולם ומיוסף בן יועזר ואילך היה בהן דופי של סמיכה שנחלקו בסמיכת שלמים ביום טוב כדאמרי' בחגיגה (דף טז.) שמאי אומר לסמוך והלל אומר שלא לסמוך:

והא יוסף גופיה - איפליג ביה במסכת חגיגה (שם):

דבצר ליבא - שנתמעט הלב בסוף שנותיו נשתכחו:

נשתכחה בימי אבלו של משה - אם מתה אם רועה והיא מאותם הלכות. (יאפ"ש) יהושע שאלו תחלה, ואחריו שמואל, ואחריו פנחס, ואחריו אלעזר. יאפ"ש יהושע אלעזר פנחס שמואל. יפל"ל יהושע פנחס אלעזר שמואל:

ונשתכחו ממנו - מיהושע בעון שגרם להחליש דעתו של משה שנצטער משה על יהושע בעצמו שהיה גדול כמותו:

להרגו - עד שיאמר להם:

קלין וחמורין - מדרשי ק"ו:

דקדוקי סופרים - מפרש בשקלים (דף ח.) שעשו התורה ספירות ספירות, כגון ט"ו נשים פוטרות צרותיהן. י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור. חמשה לא יתרומו. שצירפו הדברים ומנאום יחד שלא ישתכחו, ומאותן דקדוקין שעדיין לא צירפום נשתכחו בימי אבלו של משה:

וילכדה עתניאל - לקרית ספר, ומאי קרית ספר הלכות:

כועס על אשתו - מתוך יופיה:

ותצנח - לשון צווחה צועקת:

[אלא תורה בלבד - שהתורה נקראת מים] ועתניאל לא היה עשיר אלא חכם:

מנוגב - חרב ויבש מכל טוב:

גולות מים - התורה, כלומר אדם שהתורה גלויה לו:

יבקש ממנו מזונות - דהאי ודאי לא יצטרך, דכתיב בה (משלי לא) היתה כאניות סוחר וגו':

בן קנז - דכתיב לעיל עתניאל בן קנז אחי כלב. אלמא כלב בן קנז היה, דכתיב בדוכתא אחריתי (יהושע יד) כלב בן יפונה הקניזי. ולא כתיב בן קנז:

הוליד את עזובה אשה - מפרש בפ"ק דסוטה (דף יב.) שנשא את מרים שהיתה עזובה מחמת חולי, וכיון שנשאה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה:

חורגיה דקנז - ועתניאל אחיו מן האם:

דיקא נמי - דכלב לאו בן קנז הוא, דכתיב בדוכתא אחריתי כלב בן יפונה הקנזי. ולא כתיב בן קנז אלמא גידלו קנז ולא ילדו:

ועשית לי מרעה לבלתי - כלומר לבלתי ישגבני יצר הרע מלשנות, שלא ישגבני יצר הרע לבטל מתלמוד תורה:

עצבי - משמע לשון עצב, והכי אמר לפניו אם אתה עושה לי כך מוטב ואם לאו הריני הולך בנסיסי לשאול, הריני מת בעצבוני, כדמתרגמינן (בראשית לד) ויתעצבו. ואיתנסיסו:

כיוצא בדבר אתה אומר - שכל המוסר עצמו לחזר אחר תורה ממלאין לו שאלותיו:

ואיש תככים - בינוני שיודע שני סדרים או שלשה שמוסמך בינוני:

מאיר עיני שניהם - שאף הרב צריך עדיין לימוד ומלמדו הקב"ה:

עושה שניהם - עכשיו הוא מתחיל לעשותם חדשים לזה חכם ולזה טיפש:

כיוצא בדבר כו' - שהמבקש על מזונותיו ועל צרכיו שנזקקין לו מן השמים למלא שאלותיו:

סתום - שכיפרו בעליה ושעיברה שנתה:

מפורש - ולד ותמורתו ושמתו בעליה שמפורש לנו דאינן בצבור:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה טז ב (עריכה)

וכי דנין אפשר משאי אפשר - הא דלא איתנהו להנך שלשה בצבור למיתה משום דלא משכחת להו בצבור לא לענין מיתה ולא לענין הקרבה דהא לא מיתרמו בצבור לעולם:

ארבעה ניתנו להם - כולם ארבעה חטאות ניתנו להם מסיני דמתות ולא חמש (או ביחיד או בצבור ושכחו באיזו נאמר להו מתה) והחמישית נאמר להם רועה ובימי אבלו של משה שכחו איזו היתה רועה והלכו לחומרא ואמרו כולן מתות הלכך אי ס"ד בצבור נאמר להם מי משכחת להו בצבור הא לא מיתרמו בצבור אלא שתים מהם אלא ודאי לא הוי אלא ביחיד:

אחת ניתנה להן - למיתה וארבעה לרעייה והעמידוה על חמשה ששכחו איזו המתה ור' נתן לפרושי טעמיה דרבי שמעון דמתני' אתא אלא מקמי דמסיק למילתיה קפריך ליה הש"ס ומתרץ לפירוכיה והדר מסיק למילתיה:

וליחזי בהי סדרא גמירי - אמאי העמידוה על חמשה משום ספיקא דחדא ליחזי בהי סדרא גמירי לה לההיא חדא אם היו זכורים שאותה המתה שנאמרה להם היתה יכולה להיות ביחיד ובצבור למדו דחטאת שכיפרו בעליה ושעברה שנתה מתה מספיקא אבל הנך שלשה ליכא לספוקי דלא הוו בצבור דלא דמו לההיא ואם היו זכורים שאותה המתה לא היתה יכולה להיות אלא ביחיד לימא דהנך שלשה מתות אבל (הכא) ליכא לספוקא דהא לא דמי לה:

שתי שכחות שכחו - מהי סדרא ואי זו היא והלכך מדשכחו הכל קשיא להו לאותן שבימי יהושע אי סלקא דעתך דצבור הויא ההיא דמתה ד' דרעייה היכי משכחת להו בצבור הא לא מיתרמו לעולם אלא ודאי מדאדכר חמשה בין מיתה ורעייה ביחיד איתמר דמשכחת להו כולהו ביה והיינו טעמיה דרבי שמעון ורבנן אית להו ארבעה ניתנו להן כל היכא דמשכחינן להו דאיתיה ביחיד ובצבור איתיה דליתיה בצבור ליתיה ובמקום אחר פירשה רבי הכי אמר רשב"ל לאו דינא הויא אלא גמרא הוא דארבעה ניתנו להן למיתה בחדא מימרא וכיון דכי הדדי בחדא גמרא אגמרינהו ודאי בחדא דוכתא אגמרינהו לארבעה ולא משכחת ארבעה אלא ביחיד והעמידום על ה' חמישית ניתנה להן לרעייה גזרו עליה מיתה לחומרא מספק ששכחו איזו היא ובימי אבלו של משה נשתכחה וקשיא להו כו' לאותן שבימי יהושע אי סלקא דעתך בצבור אגמרן מכדי חדא דוכתא הואי מדאגמרי לרביעית בחדא גמרא ובציבור מי משכחת ארבעה הלכך מתה ביחיד נאמר ולא בצבור וכל היכא דמיתרמא בצבור רועה דמתה דחטאות פשיטא לן דבצבור לא הוי והאי דנקט ד' ניתנו להן כו' משום דמעשה שהיה כך היה דודאי הלכה זו נשתכחה בימי אבלו של משה ולא משום תירוצא דר' שמעון נקיט לה הכי דכל שכן אי כולן ניתנו למיתה מיתרצא מילתיה דרבי שמעון שפיר טפי רבי נתן אומר כו' לתרוצי נמי אהא אחת ניתנה להן למיתה וארבע לרעייה ושכחו איזו המתה והעמידום כולן למיתה וכיון דד' דרעייה בחדא גמרא ובחדא זימנא גמור ודאי בחדא דוכתא איגמור אי כולהו ביחיד אי כולהו בין ביחיד בין בצבור הלכך על כרחיך בחדא דוכתא לא משכחת לה אלא ביחיד דגמרינן לה מדרעייה ולאו משאי אפשר הוא דהא בהנהו ארבעה דרעייה על כרחיך איכא חדא דמצי לאיתרמויי בציבור ואפי' הכי ביחיד הוא דגמרוה דהא בחדא מילתא איתמר הלכך ה' דמתה גמרינן מינה מה זו אפשר להיות ביחיד ובצבור לא נאמרה (מיתתה) אלא ביחיד אף זו אפי' היא מאותן שאפשר להיות בצבור לא נאמרה מיתתה אלא ביחיד הלכך אפשר משאי אפשר גמרינן ומוקמינן מיתה ביחיד ולא בצבור והיכי דמי אפשר משאי אפשר דלא גמרינן כגון אי הוו גמירי תלתא בחדא גמרא לרעייה ותרתי בחדא גמרא למיתה ובעו למילף הני מהני מה תלתא דרעייה לא נאמרו אלא ביחיד דבצבור לא משתכחי שלשה אף תרי דמיתה לא נאמרו אלא ביחיד התם איכא למיפרך וכי דנין אפשר משאי אפשר דלמא הנך שלשה דלא מתרמו בצבור אוקי לרעייה והנך תרי דמיתרמו הכא והכא אוקי למיתה כל היכא דמיתרמו וכי נמי אתו לקמן מהנך שלשה דליתנהו אלא ביחיד איכא לספוקי דלמא מיתה ביחיד נאמרה ובתרי מהנך שלשה והרעייה בשלשה האחרות שהרי כולן מצויות ביחיד וליחזי בהי סידרא גמירי אמאי העמידום על חמשה בשביל אחת ליחזי אותה אחת מאיזה סדר היתה אם מסדר הנמצאות ביחיד ובצבור המתה מהנהו תרתי חטאות שכיפרו בעליה ושעברה שנתה איכא לספוקא אבל ולד חטאת ותמורה ושמתו בעליה ליכא לספוקא דהא פשיטא לן דאותה של מיתה מאותן הראויות להמצא בצבור היתה אם מהשלשה היתה שאינן נמצאות בצבור אותן שלשה יעמידו כולן למיתה אבל שכיפרו ושעיברה שנתה אמאי העמידו הא פשיטא להו שהמתה לא היתה יכולה להמצא בצבור:

ב' שכחיות שכחו - מאיזה סדר היתה ואיזו היא לפיכך העמידו כולן למיתה וקשה להו השתא הדר לתירוצא קמא ומסיים רבי נתן למילתיה לתרוצי מילתיה דר"ש ועד השתא מפסקה הש"ס דפרכה למילתיה אמאי דאמר העמידום על ה':

מתני' ומקדישין אברין ועוברין אבל לא ממירין - רבי יהודה הוא דדריש בהמה בבהמה בפרק קמא (לעיל דף י.):

על בעלת מום קבוע - שאם המיר בעלת מום בתמימה של הקדש חלה עליה קדושה חמורה כ"כ שאם יפדה לא תצא לחולין:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תמורה יז א (עריכה)

ליגזז וליעבד - אלא כדין קדשים שקדם הקדשן את מומן שכשפודין אותן אין בהן היתר גיזה ועבודה אלא היתר אכילה כדאמרי' בפ' שני דבכורות (דף יד.) משא"כ בקדשים שאם קדם מומן להקדשן יוצאין לחולין ע"י פדיון ליגזז וליעבד כדאמרי' התם בבכורות אבל בתמורה גלי קרא (ויקרא כז, י); (ויקרא כז, לג) טוב ברע או רע בטוב לא הפריש בין תם לבעל מום:

גמ' גבי תמורה לקי - דרבי ביה קרא הוא שוגג כמזיד:

גבי קדשים לא לקי - דלא מצינו מלקות אלא במזיד ובהתראה:

כסבור לומר שור שחור - שיצא מביתי תחלה יהא תמורה תחת זה ויצא מפיו שור לבן גבי תמורה קדיש ולקי דגלי ביה קרא:

גבי קדשים - אם בעל מום הוא למזבח לא לקי דהא לא קדיש דהקדש טעות אינו הקדש:

תצא זו ותיכנס זו - ואותה של הקדש תמימה היא ולא נפקא לחולין אלא תופסת זו בקדושתה והויא תמורה והוא סבור שתצא לחולין כבעל מום ולא להמיר נתכוין ואפ"ה לקי וגבי קדשים נמי דומיא דהאי שהיה יודע שהקדשים אסורין לזרים אבל סבר הוא דהיכא דנפל בהן מום נאכלין בלא פדיון והיינו דומיא דהאי שהיה יודע שהתמורה אסורה אבל בכי האי גוונא סבר דמותר:

ונכנס והקדיש והמיר שלא מדעתו - שבעל מחשבות הוא ולא היה יודע מה היה אומר בתמורה קדשי ולקי דגלי קרא שוגג כמזיד:

בקדשים לא קדיש - ואי איכא בעל מום למזבח לא לקי דהא לא קדיש דהקדש טעות הוא:

לא קדושין בתמורה - אע"פ שהתמורה חלה קדושת הגוף על בעל מום קבוע אינה חלה על אלו וכ"ש שאין קדושת הגוף חלה עליהן בהקדש הפה אלא קדושת דמים כעצים ואבנים ואינן צריכין מום לפדות:

ולא מקדישין אחרים בתמורה - אם קדש הן: ור' מאיר מפרש היאך הן קדושין שצריך לומר שאין מקדישין:

במקדיש בהמה - דחיילא עלה קדושה:

ואח"כ נטרפה - (אע"פ קדושה היא) בזו הוצרך לומר שאף על פי שקדושה היא אינו עושה תמורה אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס מתחילת ברייתן נתקלקלו ואין בהן אותה קדושה:

אלא בוולדי קדשים - שקדשה אמן קודם שנתעברה דהשתא ממילא הן קדושים דעובר ירך אמו הוא ובהא הוצרך לומר דאינן עושין תמורה:

ואליבא דר' יהודה - דאמר בשאר ולד קדשים עושה תמורה איצטריך לאשמועינן בהני דלא עבדי תמורה ולא נחתא להו קדושת הגוף אפילו ע"י תמורה והני דאמרן לאו רע מעיקרו נינהו דהא אוקימנא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה במקדיש ולד כו' וטומטום ואנדרוגינוס קדשי אגב אמן קודם יצירתן:

והרי בעל מום דלא קרב ונחתא ליה קדושת הגוף - ע"י תמורה כדקתני מתני' שהתמורה חלה כו' ואי קדם הקדשו את מומו עביד תמורה כדכתיב טוב ברע והך בהמה נמי שקדם הקדשה את טריפתה תעביד תמורה ואי נטרפה כשהיתה חולין תתפוס בתמורה:

קרב במינו - שאר בהמות תמימות אבל כל הני ה' לא קרבי במינו יוצא דופן לא חשיב ליה מין שאר בהמות דתמיהו אנשי:

פסול הגוף - וכל הני פסול הגוף הן בלא חסרון כגון ניקב קרום של מוח וניקבה הקיבה אבל מום פסול חסרון בעלמא הוא:

והלא שרוע וקלוט - דכתיב בפרשה (ויקרא כב, כג) גבי בעלי מומין והני פסול הגוף נינהו בלא חסרון ואפי' הכי עביד תמורה דכתיב טוב ברע הכי פירש רבי:

מאי אמרת טרפה איכא נמי במינה - לא דמיא לבעל מום דבהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה כלומר אי לא מדמיא טרפה לטמאה להא מילתא דיש במינה קרב דמיא לה במילתא אחריתי דאסורה באכילה כמותה:

צריכה מום קבוע כו' - דקסבר שמואל נחתא לה קדושת הגוף:

שמע מינה כו' - ואנן קי"ל (לקמן לא.) דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אלא למיתה:

כמקדיש עצים - (וגפרית) ונפדים ליאכל לכלבים דלאו קדשים מקרייא: