משנה קידושין ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת קידושין · פרק ג · משנה א | >>
האומר לחברו: צא וקדש לי אשה פלונית, והלך וקידשה לעצמו, מקודשתד.
וכן האומר לאשה: הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום, מקודשת לשניה.
בת ישראל לכהן, תאכל בתרומהו.
מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום, מקודשת ואינה מקודשתז.
בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל, לא תאכל בתרומה.
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ:
- צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְּלוֹנִית,
- וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ,
- מְקֻדֶּשֶׁת.
- וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה:
- הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם,
- וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם,
- מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי.
- בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן,
- תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.
- מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם,
- וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם,
- מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
- בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן,
- אוֹ בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל,
- לֹא תֹאכַל בִּתְרוּמָה:
- וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם,
האומר לחברו: צא וקדש לי אישה פלונית,
- הלך - וקידשה לעצמו,
- מקודשת לשני.
- הלך - וקידשה לעצמו,
- וכן האומר לאשה: הרי את מקודשת לי - לאחר שלשים יום,
- ובא אחר וקידשה - בתוך שלשים יום,
- מקודשת לשני,
- בת כוהן לישראל - תאכל בתרומה.
- ובא אחר וקידשה - בתוך שלשים יום,
- מעכשיו - ולאחר שלשים יום,
- ובא אחר וקידשה - בתוך שלשים יום,
- מקודשת ואינה מקודשת,
- בת כוהן לישראל - לא תאכל בתרומה.
- ובא אחר וקידשה - בתוך שלשים יום,
אמר חבירו ולא אמר שלוחו, להודיעך ואפילו שהוא אוהבו שלא היה מרמה אותו כמו שרימהו, מה שעשה עשוי.
ואמר מקודשת לשני - שהרשות בידו לישאנה כל זמן שירצה, ואפילו בתוך אלו השלשים יום או אחר כן.
ואמר בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה - חוזר על הבבא הראשונה שאמר "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום לפיכך אוכלת בתרומה כל אלו השלשים יום", לפיכך אם אמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום, אינה אוכלת בתרומה משקבלה אלו הקדושין.
ואמר מקודשת ואינה מקודשת - ואפילו אחר שלושים יום הרי היא מקודשת ואינה מקודשת לכל אחד מהם, וצריכה גט מזה ומזה, דילמא מיחלפא באשת איש:
האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו - אמרי' בגמרא מאי והלך א, שהלך ברמאות. ולהכי תנן האומר לחברו ולא תנן האומר לשלוחו ב, לאשמועינן דאע"ג דלא עשאו שליח מתחלה לכך, אלא שאמר לו קדש לי אשה פלונית ג, אם קדשה לעצמו קרינן ביה שהלך ברמאות ורמאי הוי:
ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקודשת לשני - ויכול לכנסה אפילו בתוך אלו הל' יום:
בת כהן לישראל - אם בת כהן היא זאת שנתקדשה לאחר שלשים יום, כל אותן שלשים יום תאכל בתרומה, שלא נפסלה מלאכול בתרומת בית אביה. ואם בת ישראל לכהן היא, לא תאכל בתרומה, שעדיין אינה אשת כהן:
מקודשת - וצריכה גט מתרווייהו:
האומר לחבירו וכו' והלך וקדשה לעצמו. כתב הר"ב אמרינן בגמ' מאי והלך שהלך ברמאות. דאילו במשנה ד' פרק דלעיל דתנן האומר לשלוחו כו' והלך וקדשה במקום אחר שפיר תנן והלך. כלפי הא דעבר על דעת משלחו שא"ל וקדש לי במקום פלוני. ומ"ש הר"ב ולהכי תנן האומר לחבירו ולא תנן האומר לשלוחו. כלומר כהא דפ' דלעיל. ומסיק בגמ' דלעיל דתנן שלוחו הוי נמי לרבותא דקמ"ל דאפילו בשלוחו דטרח לבקש במקום אחר. הואיל ועשאו שליח לא אמרינן מראה מקום הוא לו. ולא משוי שליח אלא באותו מקום. ומ"ש הר"ב אלא שא"ל קדש לי אשה פלונית. פירש"י שלא שלחו לשם כך. אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצלה:
מקודשת. ל' הר"ן וא"ת מאי קמ"ל. פשיטא וכי מפני שנהג בה מנהג רמאות לא תהא מקודשת. י"ל אה"נ דסד"א כיון שעשה שלא כהוגן לפקעו רבנן לקדושי מיניה כההיא דיבמות [ק"י ע"א] דאותבוהו אבי כורסיה וחטפה מיניה קמ"ל. א"נ סד"א קדושי טעות נינהו שאילו ידעה שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו קמ"ל. ובתוס' פירשו דהכא בשאמר לה שליח. פלוני אמר לי לקדשך לו ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי [והיא ידעה דקידשה לנפשו] דסד"א מקודשת לי לצורך המשלח קאמר. קמ"ל דמקודשת לשני. ע"כ. וכתב המרדכי בשם ר"ב דמיירי שלא קידש במעות המשלח דא"כ ה"ל כמו קדשה בגזל דאינה מקודשת. [ע"כ]. כדפירש הר"ב בפרק דלעיל משנה ז':
מקודשת לשני. ובגמ' אמר רב לעולם. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה"א לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש ולאחר הל' יום כשיבואו קדושי ראשון ימצאו אותה אשת איש. ונמצא הראשון כמו שקדש אשת איש שאין הקדושין תופסין בה. ע"כ:
בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. ל' הר"ן תנא הכי לאשמועינן דלא תימא דכי אמרינן מקודשת לשני. ה"מ לחומרא בלבד דליתא. אלא מקודשת לשני לגמרי. ואין חוששין לקדושי ראשון [כלל] אבל בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל מצאתי ומה שאמר *)בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. חוזר לפסקא הראשונה והוא מה שאמר הרי את מקודשת [לי] לאחר ל' יום שהיא אוכלת בתרומה כל אותן ל' יום ואם אמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום אינה אוכלת בתרומה מעת שקבלה הקדושין. ע"כ. ונראה שהוא גורס ברישא בת כהן לישראל תאכל בתרומה. ומפ' כשלא בא אחר וקדשה וסד"א כיון שקבלה הקדושין לאחר ל' יום. אף מהיום לא תאכל בתרומה משום דמחלפא במקודשת מעכשיו ולאחר ל' יום דאף מעכשיו [לא] תאכל. קמ"ל דלא. עכ"ל הר"ן. [*וגירסת הר"ב תסייעה להר"ן בפירושו לדברי הרמב"ם. וכן צריכין אנו ג"כ לפירושו זה של הר"ן לדברי הר"ב]:
מקודשת ואינה מקודשת. ובגמ' א"ר לעולם. ואפי' לאחר ל' יום עומדת בספק קדושי שניהם ואסורה לשניהם בלא גט האחד. וטעמא משום דמספקא לן האי ולאחר ל' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך ל' יהו קדושין מעכשיו. אם חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו. וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' יום [דכיון שלא גמר מעכשיו משמע שרוצה הוא לימלך אלא שאומר מעכשיו כדי שלא תוכל היא לחזור בה. הר"ן] הלכך לעולם היא בספיקא דאי תנאי הוא. קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי. ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי. ועיין מ"ג פ"ז דגטין:
בת ישראל לכהן וכו'. אגב דתנא ברישא תני נמי בסיפא אע"ג דפשיטא היא דהא תנא ליה מקודשת ואינה מקודשת. א"נ סיפא איצטריכא. דסד"א נהי דלענין ערוה חמורה חששו לקדושי שני לענין תרומה לא ניחוש. קמ"ל. הר"ן:
(א) (על הברטנורא) דאלו במ"ד דפ"ב דתנן האומר לשלוחו כו' והלך וקדשה במקום אחר שפיר תנן והלך. כלפי הא דעבר על דעת משלחו שא"ל וקדש לי במקום פלוני:
(ב) (על הברטנורא) כלומר כהאי (דר"פ) דלעיל. ומסיק בגמרא דלעיל דתנן שלוחו הוי נמי לרבותא דקמ"ל דאפילו בשלוהו דטרח לבקש במקום אחר. הואיל ועשאו שליה לא אמרינן מראה מקום הוא לו ולא עשאו שליח אלא באותו מקום:
(ג) (על הברטנורא) שלא שלחו לשם כך. אלא אם יזדמן לו במקום פ, לוני דרך אצלה:
(ד) (על המשנה) מקודשת. וא"ת מאי קמ"ל פשיטא וכי מפני שנהג בה רמאות לא תהא מקודשת. י"ל דסד"א כיון שעשה שלא כהוגן לפקעי רבנן לקדושי מיניה כו' א"נ סד"א קדושי סעות נינהו שאלו ידעה שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו קמ"ל. הר"נ ועתוי"ט:
(ה) (על המשנה) לשני. בגמרא, אמר רב לעולם. וז"ל הר"מ, לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש ולאחר הל' יום כשיבואו קדושי ראשון ימצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמו שקידש א"א שאין הקדושין תופסין בה:
(ו) (על המשנה) בתרומה. לאשמעינן דלא תימא דכי אמרינן מקודשת לשני ה"מ לחומרא בלבד, דליתא, אלא מקודשת לגמרי ואין חוששין לקדושי ראשון כלל. אבל בפירוש הר"מ מצאתי ומה שאמר בת כהן לישראל תאכל בתרומה חוזר לפסקא הראשונה. והוא מה שאמר הרי את מקודשת לי לאחר ל' שהיא אוכלת בתרומה כל אותן ל' יום. ואם אמר לה מעכשיו כו', אינה אוכלות מעת שקבלה הקידושין ע"כ. ונראה שגורס ברישא בת כהן לישראל תאכל בתרומה. ומפרש כשלא בא אחר וקדשה. וסד"א שלא תאכל משום דמיחלפא במעכשיו, קמ"ל דלא. הר"ן. וצריכין אנו לפירוש הר"ן בהר"מ. גם להר"ב שג"כ גורס כהר"מ:
(ז) (על המשנה) מקודשת ואינה מקודשת. ובגמרא אמר רב לעולם ואפילו לאחר ל' יום עומדת בספק קדושי שניהם, ואסורה לשניהם בלא גט האחד. וטעמא משום דמספקא לן האי ולאחר ל' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך ל' יהיו קדושין מעכשיו. אי חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' (דכיון שלא גמר מעכשיו משמע שרוצה הוא לימלך אלא שאומר מעכשיו כדי שלא תוכל היא לחזור בה. הר"ן) הלכך לעולם היא בספיקא. דאי תנאי הוא קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי. ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי. רש"י:
האומר לחברו: עיין במ"ש בפירקין דלעיל סי' ד' והכא נקט חברו מפני שלא שלחו לשם כך אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצלה:
והלך וקדשה לעצמו מקודשת: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל מקודשת לשני. והקשו התוס' וא"ת מה חדוש יש כאן פשיטא וי"ל דמיירי כגון דאמר השליח לאשה בשעת קדושין פלוני שלחני לקדשך לו ובתוך כך אמר לה הרי את מקודשת לי והיא ידעה דקדשה לנפשיה דאל"כ לא היתה מקודשת לו ואשמועינן חדוש דמהו דתימא הא דקאמר לי לצורך משלחו קאמר קמ"ל דלא עכ"ל תוס' ז"ל. וביד פ"ט דהלכות אישות סי' י"ז. ובטור א"ה סי' ל"ה וסי' מ':
הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום: תוס' פ' האשה רבה (יבמות דף צ"ג:)
ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני: ביד פ"ז דהל' אישות סי' י"א י"ב. וכתב הרמב"ן ז"ל דמדלא קתני ואינה מקודשת לראשון שמעינן שאם מת או גרש שני תוך שלשים יום חלו קדושי ראשון וכך הוא בירושלמי בהדיא וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות אישות שכתב בא שני וקדשה בתוך שלשים ה"ז מקודשת לשני לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת [לראשון] ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש ולאחר שלשים יום כשיבואו קדושי ראשון מצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמי שקדש אשת איש שאין קדושין תופסין בה ע"כ. וגרסינן תו בירושלמי שאם מת השני והיה לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי הראשון וכתב הרמב"ן ז"ל דההיא דירושלמי אתיא כרב וכו' אבל אנן קיימא לן כשמואל וכו'. והרשב"א ז"ל חולק בכל זה ואומר שכיון שקבלה קדושי שני נתבטלו קדושי ראשון לגמרי והביא ראיות הרבה וכו' וכולן דחה אותם הר"ן ז"ל וכתב בסוף דבריו והיאך נקל לדחות הירושלמי מפני ראיות הללו אלא ודאי ראוי לחוש לו ולהצריכה גט ע"ש. ובגמ' לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמאריה קא מיתאכיל והני ברשותא דידה קא מיתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה לא בא אחר וקדשה וחזרה בה ר' יוחנן אמר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור:
מקודשת לשני בת ישראל לכהן תאכל בתרומה: כך היא הגרסא בכל הספרים וכתב הר"ן ז"ל בת ישראל לכהן תאכל בתרומה תנא הכי לאשמועינן דלא תימא דכי אמרינן מקודשת לשני ה"מ לחומרא בלבד קמ"ל דליתא אלא מקודשת לשני לגמרי ואין חוששין לקדושי ראשון כלל ואגב דתני ברישא הכי תנא נמי בסיפא בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אע"ג דמילתא דפשיטא היא דהא תנא ליה מקודשת ואינה מקודשת. א"נ סיפא איצטריכא ליה דסד"א נהי דלענין ערוה חמורה חששו לקדושי שני לענין תרומה לא ניחוש קמ"ל. אבל בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל מצאתי ומה שאמר בת כהן לישראל חוזר לפסקא ראשונה והוא מה שאמר הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום שהיא אוכלת בתרומה כל אותן שלשים יום ואם אמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום אינה אוכלת בתרומה מעת שקיבלה הקדושין ע"כ. ונראה שהוא גורס בת כהן לישראל תאכל בתרומה ומפ' בשלא בא אחר וקידשה וסד"א כיון שקבל הקדושין לאחר שלשים יום אף מהיום לא תאכל בתרומה משום דמחלפא במקודשת מעכשיו קמ"ל וסיפא נמי דלא בא אחר וקדשה מיירי וסד"א כיון שקבלה מעכשיו ולאחר שלשים יום אף מעכשיו תאכל קמ"ל דלא עכ"ל הר"ן ז"ל. נלע"ד פירוש לפירושו ז"ל דאע"ג דמתני' קתני בין ברישא בין בסיפא ובא אחר וקדשה ס"ל להר"ן ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דלענין תרומה כי קתני להו במתני' להיכא שלא בא אחר וקדשה קתני להו ופסקא ראשונה דקאמר היינו ראש של כל בבא בין בבא דלא אמר מעכשיו בין בבא דאמר מעכשיו כך נ"ל והיה לי דרך אחרת ודחיתיה מפני זו. מכל מקום לפי דעת הר"ן ז"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל נראה שצריך להגיה בפירוש הרמב"ם ז"ל כך. ואומרו בת כהן לישראל תאכל בתרומה וכו'. ולפי מה שפירש רעז"ל נראה שהוא מסכים לגרסת הרמב"ם ז"ל וגרסינן הכי ברישא דמתני' מקודשת לשני בת כהן לישראל תאכל בתרומה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה וזהו שכתב בסוף לשונו ז"ל ואם בת ישראל לכהן היא לא תאכל בתרומה שעדיין אינה אשת כהן. וביד פ"ח דהל' תרומות סי' ח'. וגירסת הירושלמי ברישא בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ובסיפא בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ועלה דסיפא קאמר התם בת כהן לישראל לא תאכל לכן צריכא שאפילו השני כהן ע"כ:
מקודשת ואינה מקודשת: ואפילו לאחר שלשים יום וצריכה גט משניהם להתירה לאחר ואסורה לשניהם אא"כ נותן האחד גט. וטעמא משום דמספקא לן האי ולאחר שלשים יום אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך שלשים יום יהו קדושין מעכשיו או אי חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר שלשים יום ולא אמר מעכשיו אלא כדי שהיא לא תוכל לחזור בה אבל הוא רוצה לחזור בו הלכך לעולם היא בספיקה דאי תנאי הוא קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי. גמרא אליבא דרב אבל שמואל ס"ל דודאי תנאה הוי ומקודשת לשני עד שלשים יום לאחר שלשים יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון:
ואם בת ישראל: לכהן היא או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. ובמשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה ברישא מקודשת לשני בת כהן לישראל תאכל בתרומה וכתב רישא בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן תאכל בתרומה ובסיפא הוגה מקודשת ואינה מקודשת בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. וכתב אהאי סיפא כך מצאתי בכל הספרים ע"כ:
יכין
האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית: להכי נקט "צא", דמיירי שצריך לצאת למקום אחר לקדשה, וטריחא ליה מלתא, דאל"כ מצוה בו יותר מבשלוחו [כפ"ב סי' א']:
והלך וקדשה לעצמו: במעות שליח [(שו"ע אה"ע לה, ט)]:
מקודשת: דאף דנקרא רשע שרמאהו, וסד"א דנימא דלהוי ככל דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני [כתמורה ד"ד ב'], ואפי' בעבר אדרבנן לא מהני, כדאמרינן [כתובות פ"א ב'], השתא דאמר רבנן לא נזבן, אי זבן לא מהני. וא"כ לפקעינהו רבנן לקדושין מניה. קמ"ל דלא אמרינן לא מהני, רק כשפעולה ההיא אסורה מצ"ע, משא"כ כשאסורה מצד ד"א, כמצד הזמן וכדומה. מהני [וכרט"ז ח"מ סר"ח]. וה"נ רק מצד ששלחו פלוני, נאסר לו לקדשו:
מקודשת לשני: לעולם. ואף דגם כאן עשה שני שלא כדין, כמחזיר אחר דבר לקנותו וקנאו אחר, דנקרא רשע, [כ(שו"ע חו"מ, רלז)], אפ"ה מקודשת. מיהו במת או גירשה השני תוך ל', י"א דכשהגיע יום ל' מקודשת לראשון [(שו"ע אה"ע מב, ב)]:
והיינו כשהמקדש השני כהן. וקמ"ל דלא תימא דרק לחומרא מקודשת לשני אלא דאפילו לקולא מקודשת להשני. וי"ג בת כהן לישראל וכשלא בא אחר וקדשה [וקמ"ל דל"ג אטו אמר מעכשיו]:
תאכל בתרומה: דמספקא לן, במאי דאמר ולאחר ל' יום, אם כוונתו להתנות, שאם לאיחזור תוך שלשים יום, יחולו הקדושין מעכשיו וא"כ חיילו קדושין של ראשון. או חזרה הוה, שחזר בו תוך כדי דיבור ממה שאמר תחלה מעכשיו, רק שתתקדש לו לאחר ל"י, וא"כ מקודשת לשני. להכי צריכה גט משניהן מספק:
מקודשת ואינה מקודשת: דרק לחומרא מקודשת*):
לא תאכל בתרומה: בפרוטה זו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת