רמב"ם על קידושין ג

קידושין פרק געריכה

משנה אעריכה

אמר חבירו ולא אמר שלוחו, להודיעך ואפילו שהוא אוהבו שלא היה מרמה אותו כמו שרימהו, מה שעשה עשוי.

ואמר מקודשת לשני - שהרשות בידו לישאנה כל זמן שירצה, ואפילו בתוך אלו השלשים יום או אחר כן.

ואמר בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה - חוזר על הבבא הראשונה שאמר "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום לפיכך אוכלת בתרומה כל אלו השלשים יום", לפיכך אם אמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום, אינה אוכלת בתרומה משקבלה אלו הקדושין.

ואמר מקודשת ואינה מקודשת - ואפילו אחר שלושים יום הרי היא מקודשת ואינה מקודשת לכל אחד מהם, וצריכה גט מזה ומזה, דילמא מיחלפא באשת איש:

משנה בעריכה

מה שאמר ויתן - רוצה לומר שהוא חייב ליתן, לפיכך כשנותן נעשית מקודשת משעת קבלת הקדושין, וכאילו אמר לה הרי את מקודשת מעכשיו לאחר שאתן ליך מאתים זוז.

וכמו כן על מנת שאראה ליך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום, לפי שהעיקר אצלנו כל האומר על מנת כאילו אומר מעכשיו דמי.

וממה שאמר הרי את מקודשת לי ויש לו - רוצה לומר שאם נמצא אצלו מה שזכר הרי זו מקודשת בודאי, ואם אמר שאין לו שום דבר ואנו לא נמצא שיש לו שום דבר מפורסם הרי היא מקודשת בספק, דחיישינן שמא יש לו ויתכוין לקלקולה.

ומה שאמר הראה על השלחן - שאם לקח ממון בשותפות והראה לה מזה הממון מאתים זוז, או שהלוה מאחרים והראה לה, אינה מקודשת:

משנה געריכה

מה שאמר בכאן יש לו - רוצה לומר שאז תהיה מקודשת בודאי, ואם אמר שאין אצלו שום דבר הרי זו מקודשת בספק, דחיישינן שמא יש לו.

והשמיענו זה הדין במעות ובקרקע, שלא נאמר אין אדם יכול להטמין קרקע ואילו היה אצלו שום דבר קלא אית ליה, לפיכך למדנו שהיא מקודשת בספק, ואילו השמיענו גם כן זה הדין במעות בלבד שמא נאמר הממון אף על פי שנראה שאין לו שום דבר תהיה מקודשת בודאי, לפי שהוא יכול להטמינו ואי אפשר לידע מה שאצל בני אדם מן הממון, ולפיכך למדנו כשנראה שאין לו שום דבר שהיא מקודשת בספק.

ומה שאמר הראה בבקעה - רוצה לומר שאינה שלו, ואפילו שקיבלה בשכירות או בשותפות אינה מקודשת:

משנה דעריכה

וזה הנקרא "תנאי כפול", והוא מחוייב. אבל אם אמר על מנת כמו באלו הבבות הנקדמות, אמר רבי מאיר שצריך גם כן תנאי כפול.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה העריכה

ומה שמתחזק אצלי שצריך שיקדש אותה אחר שנולדה ואז מותר לבא עליה, לפי שמן העיקרים שבידינו אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, ואמנם אמרנו דבריו קיימין להחמיר שהיא נעשית כאשת איש:

משנה ועריכה

ואעשה עמך כפועל - על מנת שיתן לה פרוטה, לפי שאם קידש אותה בשכר עבודתו בלבד אינה מקודשת, לפי שהוא זכה בכל חלק שכירותו עם כל חלק עבודתו, וכשנגמרה עבודתו נעשה אצלה חוב בשכירות עבודתו, ומקדש במלוה אינה מקודשת.

ומה שאמר על מנת שירצה אבא - עניינו שלא ימחה בידו, ולכן אם מת האב מקודשת.

ואם אמר על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום, הרשות בידו למחות אחר ששתק שלשים יום ונתבטלו הקדושין, ולכך אם מת הבן בתוך שלשים יום מלמדין את האב לומר איני רוצה, כדי שלא תהיה זקוקה ליבם:

משנה זעריכה

אמר נאמן - שמותר לו לישאנה:

משנה חעריכה

נאמן באומרו שבתו גרושה והיא פסולה לכהונה, כל זמן שהיא נערה, לפי שהתורה האמינתו עליה באלו השנים לאוסרה או להתירה. אמרו מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר "את בתי נתתי לאיש הזה"(דברים כב, טז) לאיש הזה אסרה התורה, ולפיכך נאמן עליה שהיא גרושה. אבל אם היתה גדולה הרי זו לא תפסל לכהונה על פיו. וכמו כן כשאמר שנשבית שפוסל אותה לכהונה אינו נאמן, לפי שבנישואין הימניה רחמנא לאב, בשבויה לא הימניה.

ומי שקדש את בתו סתם והיו לו בנות רבות, כולם אסורות על זה המקדש וצריכות גט כל אחת ואחת, מלבד הבוגרת כמו שזכר:

משנה טעריכה

השמיענו מחלוקתם בזאת הבבא השניה, לפי שמא יעלה על דעתינו כי כמו שרבי מאיר אומר בבבא הראשונה שכולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות, לפי שכל אחת מהן בערך הקטנה מן הקטנות גדולה נקראת, לפי שמנהג בני אדם שאומרים על הבנות שהן גדולות ולהרבות השנים שלהן, אבל בזאת הבבא השניה שקדש קטנה אינה נקראת קטנה אלא כשאין שם קטנה ממנה, ולכך למדנו שאפילו בזאת חולק רבי מאיר.

והלכה כרבי יוסי בשני המאמרים:

משנה יעריכה

*הערה 1: האיש אפשר שיעשה ולא יכירנה מפני שהיא מתביישת ממנו והיא יש לה יותר הכרה בו, ועם כל זה אינה נאמנת עליו במה שאומרת קדשתני.

תחילת משנה בנוסח הרמבםעריכה

שמא יעלה על הדעת שתהיה האשה נאמנת על בתה מדרבנן, אחר שהאב נאמן מן התורה כמו שבארנו, לכך למדנו שהיא אינה נאמנת:

משנה יאעריכה

אמר זאת הבבא כדי להשלים החילוקים ואף על פי שלא היה צריך אליה.

וכל זמן שאמרה היא קדשתני מבקשין ממנו ליתן גט, ואם נתן מעצמו כופין אותו ליתן כתובה:

משנה יבעריכה

כבר ידעת שאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד חלל, ולא נאמר באלו הולד הולך אחר הפגום, אלא מפני שהם מחייבי לאוין והולד פגום כללום עם חייבי לאוים שאפשר לומר בהם הולד הולך אחר הפגום, לפי שישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר. כמו כן הדין בנתין ונתינה.

ואף על פי שאלו הכללות אמתיים וההסכמה עליה, אמנם יש בבבא הראשונה זווג אחד בלבד שאינו כמו שאמרנו, והוא גר שנשא ממזרת שיש קדושין ואין עבירה לפי שהגר מותר בממזרת, לפי שפסק הלכה קהל גרים לא איקרי קהל, אבל הולד ממזר. וכמו כן ממזר שנשא גיורת, בזה הזווג בלבד ואף על פי שהוא בלא עבירה, הולד הולך אחר הפגום.

וממה שראוי שתדעהו שמצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד שלישי, לפי שהם קדושין בלא עבירה והולד הולך אחר הזכר. וכמו כן אילו נשא אדומי ראשון לאדומית שניה הולד שני. ונאמר בשפחה "האשה וילדיה"(שמות כא, ד), ולדה כמוה. ונאמר בגויה "כי יסיר את בנך מאחרי"(דברים ז, ד), בנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה.

משנה יגעריכה

אינו חולק רבי טרפון בעבד שנשא ממזרת שהולד ממזר לפי שאין חייס לעבדים. ואין הפרש בין שתהיה שפחתו או שפחת חבירו. ורבי טרפון מתיר לכתחילה.

והלכה כרבי טרפון:

הערותעריכה

  • הערה 1: פירוש הלכה זו משולב בנוסח ההלכה בדפוס, בטעות