חידושי הרמב"ן על הש"ס/קידושין/פרק ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נח עמוד ב עריכה


והלך זה וקדשה לעצמו מקודשת לשני. תמיה לן, פשיטא אטו משום שנהג מנהג הרמאין לא תהא מקודשת ואי לאשמועינן שנהג מנהג הרמאין אתא הוה ליה למיתני הכי בהדיא אף ע"ג דקתני והלך ואפשר דמשום סיפא תנא הכי דבעי למיתנא מקודשת לשני ולאו טעמא הוא ואיכא דאמר ס"ד אמינא יהא כמו שלא מדעתה שאלו היתה יודע' שהלה עשאו שליח לקדש' לא היתה מתקדש' לו, קמ"ל:

ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני. מדלא קתני אינה מקודשת לראשון שמע מינה שאם גרשה שני בתוך שלשים חלו קדושי ראשון וכן מפורש בירושלמי לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירש חלו עליה קדושי ראשון לאחר שלשים מת לאחר שלשים או גירש לא חלו עליה קדושי ראשון ועוד אמרו הם שאם מת השני והיה לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי ראשון ומסתברא לן דהשתא דק"ל יבמהשנתקדשה בעניותנו צריכה גט הא נמי צריכה גט מראשון משום דזיקתה אינה מונעת שלא יחולו בה קדושין וירושלמי סבר כרב דאמר אין קדושין תופסין בה דליכא למימר מכיון שהיא זקוקה לאחר אינה מתרצה בקדושין הללו של ראשון דאפי' לרבי יוחנן דאמר חוזרת לא אמר אלא כשחזרה ואמרה כן ומשום דאתי דיבור ומבטל דבור אבל בלא חזרה בדבור ממש לא ועוד דאדרבא ביבום לא ניחא להו לנשי ואם תאמר משעה ראשונה שפשטה ידה וקבלה קדושין חזרה בה, (אי נמי) [א"כ] כשמת שני בתוך שלשים ואין לה יבם נמי לא תהא מקודשת לראשון:

מקודשת לשני בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. תמיה לי למתנא הכי אם התירוה לשני ולא אסרוה מחמת ערוה החמורה היאך יאסרו עליה אכילת תרומה הקלה וכן נמי סיפא דקתני בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל למה לי פשיטא ומצאתי עלה בירושלמי לכן צריכה שאפי' השני כהן ולפי זה אפשר דסד"א כיון שהשני כהן ואביה כהן אין כח בקדושי ראשון להוציאה מחזקתה שהיתה אוכלת ברשות אביה קמ"ל ומשום סיפא תנא רישא:


דף נט עמוד א עריכה


גמרא: אזל זבנה לנפשיה. אי קשיא לך הא דתניא בתוספתא ואיתא נמי בירושלמי בפרק איזהו נשך תני הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידע שלקח מוציא ממנו בע"כ לא דמיין דהכא בזוזי דנפשיה הוא דזבן, וזה מצאתי בשם בעל מתיבות ז"ל:

עני המהפך בחררה. אפרש בפרק חזקת (ב"ב נ"ד ע"ב) בס"ד:

אע"פ שנתאכלו המעות. פי' לפי שמלוה כגון זו קונה, שלא אמרו מלוה אינו קונה אלא לפי שמשע' ראשונ' שלה היא ולא גמרה ומקניה נפשה אבל במלוה כיוצ' בזו מתקדשת היא אעפ"י שאין כן בשטר שאלו קדש' בשטר ונשרף קודם קדושין ואפי' הלכה והניחתו בר"ה אין חוששין לקדושין כדאמרינן לקמן (קידושין ס' ע"ב), ובמס' גיטין דף ע"ב ע"ב גבי גט, ובכתובות דף פ"ו ע"ב לענין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום דלא קנה אלא אם כן אמר לה מעכשיו כדאיתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים דף פ"ב ע"א וכ"כ בה"ג, אבל אם כתב שטר אירוסין מעיקרא והשתא לאו איתיה לא הוו קדושין:

איתיביה ר"ל לר' יוחנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה וכו' אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק. איכא למידק ולדידיה מי ניחא והא איהו מודה בדבור ודבור גרידא דאתי חד ומבטל חבריה כי ההיא דתניא אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה איכא למימר מסבר סבר ר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור כלל ומיהו אמר לא קשיא לי הא דתנן בטל אין תרומתו תרומה דאנא דאמרי אפי' לההוא תנא אבל לדידך קשה הא ולא מצית לתרוצי אליבא דידך.

ול"נ דר"י ור"ל בסתמ' אפליגו באתי דבור ומבטל דבור ופרכיה ר"ל תחלה לרבי יוחנן מכל הכלים והדר פרכי' ר"י לדידה תרומה והדר ביה ר"ל מדבור לדבור גרידא וקם בשיטתיה דנתינת מעות ליד האשה דהוא מעשה זוטא וגמרא הוא דאקדים פירכא דרבי יוחנן עליה דר"ל דבהא מקדים רבי יוחנן לר"ל לעולם.

ועוד יש לתרץ ולומר דקס"ד דטומאה דמחשבה הואיל ואקשה רחמנא למעשה כמעשה כל דהוא דמי ובנתינ' מעות ליד האשה דמי וא"ל ר' יוחנן לא כמעשה מעליא חשיב א"נ מחשבה דטומאה כיון שהוא מוריד כלי לידי טומאתו והרי הוא מזומן מי שחשב עליו לקבל טומאה מעש' כל דהוא הויא דהא אהני מחשבתו שהוא מקבל עליו טומאה בסתם בלא דבור ומחשבה אחר כי היכי דאהני נתינת מעות ליד האשה שהיא מקודשת לאחר שלשים יום אעפ"י שנתאכלו ואעפ"י שלא חזר וקדשה בדיבור אחר ואלו לא נתנם לה לשם קדושין אם נתאכלו לא היתה מקודשת ועוד היה צריך לקדשה בפירוש אבל העושה שליח לתרום אין כאן מעשה של כלום כל זמן שלא תרם שאם רצה השליח לחזור בו חזר ועדיין הן צריכין לעשות מעשה ולתרום ואיכא נסחי דכתיב בהו איתיביה מסתמא ומשבשן דהא הסוגיא דהוי ליה רבי יוחנן לר"ל קיימין ובהא ליכא לאוקמא לקושיא לריש לקיש.

ומי שפירש דהכא נמי שאני נתינת כלי ליד בהמה דכמעשה דמי לא אמר כלום דהכא אפי' במחשבה גרידא יורדין לידי טומאתן כגון שחשב על הענבא שלא לקובעה ועל הכלי שלא לשוף ושלא לשבץ שעל כולן יורדין לידי טומאתן ואין עולין מהן במחשבה:


דף נט עמוד ב עריכה


קשיא הלכתא אהלכתא. קשיא ליה לרב אב ב"ד ז"ל למאי דקא סלקא דעתין מעיק' דהא דאמר (אינו) חוזר ומגרש בו משום דלא אתי דיבור ומבטל דבור ליקשי ליה ממתניתין ופריק הלכתא אהלכתא אלימא ליה לאקשויי וליתא דהיכא דאיכא לאקשויי ממתני' לא מהדרינן בתר פירכי אחריני ועוד דרב נחמן אמתני' אמרה ואיהו גופיה הא קאמר לאחר שאמר בטל היא ונתבטל השליחות חוזר ומגרש בו ואהדורי פירכא למה לי.

אלא היינו טעמא, דמתני' לא קשיא ולא מידי משום דשליחות שליח דבור גרידא הוא ומצי לבטולי דאתי דבור ומבטל דבור אבל (נתינת) [כתיבת] הגט מעשה כל דהו הוי כיון שנכתב לשמה וכדין ודמי לנתינת מעות ליד האשה ומשום הכי אמר רב נחמן שאינו יכול לבטלו וחוזר הוא ומגרש בו אבל השתא דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אתי דיבור ומבטל מעשה כל שאינו גמר מעשה כגון נתינת מעות ליד האשה גיטא נמי ליבטיל אף על גב דאית ביה מעשה כל דהו ומפרקינן נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה, זו היא גירסתו של ר"ח ז"ל, ומשמע להך גרסא שאם בטלו בפי' ואמר יהא בטל גט עצמו לגמרי שלא יהא כשר לחזור ולגרש בו שהוא מבטלו דאתי דיבור ומבטל דבור.

ואחרים גורסים: נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט מי קא בטלי', ואומרים שאפי' בטלו אינו מבוטל שמאחר שנכתב ונחתם כהלכתו היאך יבטלנו שלא יהא גט כשר מה שכבר נעשה אין אדם יכול לבטל למפרע למה זה דומה לאומרת הריני חוזרת בי שלא אתקדש בכסף זה לפלוני לעולם שאם חזר וקדשה בו מקודשת וכבר הכרעתי בדבר זה במסכת גיטין (ל"ב ע"ב):

לרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי. פי' רש"י אם לא אחזור בי בתוך שלשים יום יהו קדושין מעכשיו וזה אינו מחוור בעיני שלא מצינו מקדש מעכשיו שזה יכול לחזור בו ועוד אם אתה אומר שהתנה על החזרה נימא נמי שהתנאי שלה נמי הוא שאם לא חזרה בה בתוך שלשי' תהא מקודשת כשם שהתנה הוא בעצמו אם לא חזר בו שהרי סתם אמרו לאחר שלשים ומשמע נמי אם לא חזרו אחד מהן יהו קדושין ואם חזרו בהן לא יהו קדושין וכיון שכן אם קדשה עצמה בתוך שלשים הרי חזרה בה כל זמן שהיא מקודשת לשני ויתפשו בה קדושי שני ותהא מקודשת לו לגמרי ממה נפשך בין בתנאה בין בחזרה ועוד היכי מצית למימר תנאה אחרינא אתני בהדה ותהא בספק כל התנאין שאדם מתנה עם אשתו.

אלא ודאי משמע דלא מספקינן לה בתנאי שלא פירש והאי תנאה דקא אמרינן שאם מת הוא בתוך שלשים יום לא תהא מקודשת והכי קאמר מעכשיו יחולו הקדושין ואם יבואו ל' כלומר אם יקיים הב"ה אותנו ויגיענו לשלשים יום לומר שאם מת בתוך ל' יום לא תהא זקוקה ליבם וכן היא שמתה תוך זמן אינה מקודשת ואין התנאי' כאן מדבר אחר אלא התנאי הוא אחר שלשים יום שאמר בפי' וכן הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר מיתה דמספקא לן אי תנאה היינו נמי תנאה שאם מת יהא גט מעכשיו אבל אין חוששין לתנאי שלא הוזכר כאן שהתנאי שבלב אינו תנאי:


דף ס עמוד א עריכה


אפי' מאה תופסין בה. פי' תפיסה גמורה ולאו משום ספקא אלא כדפריש בגמ' אסברא לך טעמא דרבי יוחנן משום דמשוו אנפשייהו כשירגא דליבני וכדפי' [רש"י] ז"ל.

וק"ל כיון דשיורא הוא כדאמרינן כל גיטא דמשייר ביה לאו כלום הוא קדושי נמי לא הוו דכל קדושי דמשייר בהו לאו קדושין נינהו דהכי פשטינן בגמרא בפרק המגרש (גיטין דף פ"ב ע"ב) מדכתיב ויצאה והיתה.

ואיכא למימר ודאי קדושי דמשייר בהו שיור גמור כגון חוץ מאיש פלוני לאו קדושין נינהו, אבל הכא שיורא ליתיה אלא עד שלשים הלכך מעכשיו הם חלים וגמרי לאחר שלשים ואמרו בירוש' כל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור אבל במגרש מעכשיו ולאח' מיתה כיון שלאחר זמן אינו זמן קדושין וגירושין וכל זמן שהוא חי שייר ולאחר מיתה אינו נגמר שאינו יכול לגרש ולא לגמור גירושין.

ולפי זה הפירוש נתברר לנו טעמו של רבא גט להוציא מיתה להוציא שהיה קשה לנו היאך עלה על דעתו לומר כן הלא מיתה אינה להוציא מיבם כדאקשי ליה אביי ומתני' במקום יבם היא והיאך טעה רבא בזה ועכשיו דפירש שהיה רבא סובר שכיון שמחיים התחילו גירושין מעכשיו יצאת מרשותו של בעל וכל שיצא' מרשותו של בעל כלל אינה מתיבמ' (ס"א מקודשת) ואעפ"י שלא (אמר) [גמר] גירושין מחיים ולא היתה מותרת להנשא לאחר מיתה מותרת (ואמר) [וגמר] להתירה לשוק שהמיתה מתרת שלא במקום יבם. וכאן מחיים יצאת מתחת זיקתו של יבם כיון שהתחילו בה גירושין ואביי אקשו ליה כיון שהוא תלה גמר גירושין במיתה ומיתה מכנסת לרשות יבם לא יצאת מרשות יבם ושיור הוא בגט עצמו ואינו גט זהו מה שנראה לי בפירו' של שמועה זו ודבר נכון הוא.

אבל יש לאומרה בלשון אחרת דרבי יוחנן סבר לה כי ההיא דבעי רבי אבא ע"כ לא אמרי רבנן התם אלא דבעינן כריתות וליכא אבל הכא קנין כל דהו כדחשו לה נמי בההיא סוגיא דאמר אביי אם תמצא לומר איתא לרבי אבא וכו' ומשום הכי סבר רבי יוחנן בכל שלשים יום קונה אעפ"י שיש בו שיור ושיוריה הוי לעולם דכי באי ק' וקדשי נמצא שיש לכל אחד ואחד שיור בקנינו לעולם ואפי' הכי הוו קדושין אבל גיטא לא הוו דבעינן כריתות ואע"ג דאמרינן אשה ולא חצי אשה הכא לאו חצאין הוא אלא חצי קנין הוא וזה כתב הרב אב ב"ד ז"ל וללשון הזה טעמא דרבא אף על גב דבעינן כריתות בגט להתירה כיון דלא משייר מידי (לא) לאחר מיתה מהשתא מתסרא ליבם ואף על גב שאין בגט זה כח להתיר ולית לן לדקדוקי בה טפי דהא אתא אביי ופרכא ואף הלשון הזה עולה כהוגן.

וההיא דאמרינן התם אלא אשת שני מתי' היכי משכחת לה וכו' במלתי' דרבי אבא קאמר אבל ודאי משכחת לה נמי בדאורייתא כדרבי יוחנן והכי אתמר בירושלמי.

ולענין הלכה ראינו לר"ח ז"ל שפסק כרבי יוחנן שאפי' ק' תופסין בה ורבינו הגדול ז"ל פסק כרב סתם וכתב במסכת גיטין אהא דתנן חולצת ולא מתיבמת משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ואיברא סוגיין בכוליה תלמודא הכי כדאמרינן במס' ב"ב דף קל"ו ע"א התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל הכא ה"ק ליה גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה ובדוכתא במסכת גיטין דף ע"ב ע"ב לא משמע דמשום גזירה אלא משום חששא ובמסכת יבמות דף ל"א ע"ב נמי לא משכח בגמרא זיקת שני יבמין אלא מדרבנן ואלו לרבי יוחנן דאורייתא נמי משכחת לה בכה"ג ושמעתין נמי כרב דייקא ורבי יוחנן איצטריך לשנויה ולדחוקה משום גזירה ולא סמכינן אשנויי כהני וכל שכן לפי לשון אחרון שפירשתי דאין הלכה כרבי יוחנן דהא בעי ויצאה והיתה כדהדר פשט' ואעפ"י שראיתי לרב ר' משה הספרדי תלמידו ז"ל שפסק כההיא דאמרינן התם אם תמצא לומר איתא בדרבי אבא והסמיך ליה דברי רבי יוחנן שבשמוע' זו כפי פירוש האחרון שכתבתי אין לחוש כלל דלא מדחי' פשטה משום אם תמצא לומר כל שכן הכא דק"ל בכל מקום ויצאה והיתה והיא פשטה דכלהו בעי בכמה דוכתי ועוד דהתם איכא למימר נמי דאפשטא קאמר אם תמצא לומר איתא לדרבי אבא בעיי ופשטי ולא אמרי לכ"ע (לא הוו) קדושין אלא (הוו) קדושי (או) לדברי הכל וא"נ לפשטין דויצאה והיתה לרבי אליעזר הוו קדושי כדאשכחן סוגיי ובעיי טובא אליבא דיחידאי וכל שכן הכא אי לר' אליעזר אי לרבנן בעי ועוד דודאי סוגיין דרב כדפרישית ומיהו מספקא לן אי קי"ל כאביי או דלמא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ואפי' מק' צריכה גט שלא כתב רבינו הגדול ז"ל מילתא דאביי ומשמע דהלכתא כאביי דכיון דליכא בגמרא מאן דפליג עליה אליבא דרב ע"כ כותי' ק"ל ורבינו ז"ל לאו לדחויי השמיטה אלא מפני שלא רצה לפרסם בה קולא מפני שהוא חושש לדברי מי שפסק כרבי יוחנן בכך דרכו לחוש ולהחמיר האריך עלינו את הדרך תנוח דעתו בעולם שכולו ארוך:

איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין לרב הונא לא הוו קדושי. פירוש (כנ"ל) [כלל], ולרב יהודה הוו קדושי פי' קדושי ספק דאמרי לקמן בשמעתין ולרב יהודה אדמפליג במהיום ולאחר מיתה ליפלוג בע"מ ופירש רש"י ז"ל דהוי גט ואינו גט אלמא לרב יהודה ספוקי מספקא ליה אי משמע מעכשיו או לא והא דאמרינן לקמן בסמוך איכא בינייהו שנתקרע הגט או שנאבד בדין הוא דלימא נמי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אלא כיון דלרב יהודה גופיה קדושי ספק הוו לא נפקא ליה מידי בינייהו דקדושי ספק נמי צריכה גט ואוסרים אותה כשם שאוסרין אותה לרב הונא דאמר קדושי ודאי הם ואע"ג דאיכא בינייהו לענין קדושי אחר ולענין אחותה מיהו בקדושין עצמן לשניהם צריכה גט ולדברי שניהם קדושין הן מה שאין כן בגט שלדברי רב יהודה אעפ"י שהוא גט להחמיר כיון שאין עושין בו מעשה ואין מתירין אותה לינשא ולדברי רב הונא מתירין אותה טובא איכא בינייהו.

ולא מסתבר לי כדפרש"י ז"ל [דלר"י הוי ספק] (מההיא) [דההיא] דאמרינן ליפלוג בע"מ לאו משום דע"מ לרבנן הוי גט ואינו גט כמהיום ולאחר מיתה דמ"מ לא שייכי באחד טעמא ולא שמעינן חדא מכלל חבירתה אלא מלתא [מקשי] האי דתני פלוגתא דר' ורבנן בגיטין דף ע"ד ע"א (דש"מ מתני') נמי פלוגתא דע"מ אם מתי ומתרץ דכח דהיתרא חביבה ליה ותנייה וע"מ לא תנייה התם והאי דקאמר הכא נתקרע גט איכא בינייהו אף נתקרע הגט או שאבד קאמרינן והה"ד להך דפשטה ידה ויש כיוצא בה בתחלת מסכת נדה דף ג' ע"ב אי נמי אורחא דמלתא קאי בגירושין אמר גירושין קאי בקידושין אמר קדושין:


דף ס עמוד ב עריכה


לאחר לא תנשא עד שתתן. כבר פירשתיה במקומה במסכת גיטין (פ"ג ע"א):

וניחוש שמא יש לו. פי' לפי שאמר בשעת הקדושין ע"מ שיש לי יש לחוש שמא יש לו שאלו לא היה לו לא היה אומר כן שהרי דעתו לקדש לפיכך אעפ"י שאמר עכשיו אין לי חוששין ושנו בתוספתא על מנת שיש לי ביד פלוני אעפ"י שאין לו בידו מקודשת שמא עשו קנוניא (וקבל) מפני זה הטעם שפירשתי.

והוי יודע שכל התנאין שהוא מתנה עמה שהן תנאין שלו בלבד כגון שאמר על מנת שאדבר עליך לשלטון או על מנת שאלך למקום פלוני אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת נאמן ואינו צריך עדים וכן אם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכל תנאה שהוא תנאה שלה כגון על מנת שתעשי דבר פלוני היא נאמנת כל זמן שאינו מכחישתה וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון על מנת שתתני לי מאתים זוז או שאתן לך מאתים כלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה לפיכך בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק בגירושין הוא נאמן ואסורה.

וגרסינן בירושלמי (ג,ב) הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומר' לא נטלתי א"ר בון מכיון שמבקש להוציא סמפון פי' שטר התנאי.

ושם מפורש סדר הסמפון כך הוא אלא פלן בר פלן מקדש ליך אנת פלניתא ברת פלן על מנת ליתן ליך מקמת פלן ומכנסיך ליום פלן דאי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהבי לי עלך כלום פי' מכסף הקדושין או שהתנה עליה תנאי מיד האשה עליו להביא ראיה הגע עצמך דלא הוי סמפון אלא ספק אמר ר' יוסי מכיון שהוא מבקש לאוסרה עליו להביא ראיה הגע עצמך שכנסו בתוך סמפון אתא עובדא קמי רבי אבהו ואמר ליה זיל הב לה א"ל רבי אשה לא קנית ואת אמר לי זיל הב לה אמר רבי אבהו מימי לא שחק בי אדם אלא זה חזר ואמר אין הוא חוזר ביה יתן אין היא חוזרת בה תתן ולא דההיא קדמיתא חזר ועשה מעשה בית דין.

פי' כנסו בתוך זמן התנאי ובתוך התנאי זה אומ' נתקיי' וזה אומ' לא נתקיי' מי מהימן כיון שכנס, ומייתי (ראיה) מדרבי אבהו שאמר לו לבעל ליתן שהאמינה לאשה והיה כופה לבעל לקיים התנאי ואמר לו אותו בעל והלא לדבריה שהיא אומרת שלא נתקיים התנאי קודם כניסתה לחופה אינה מקודשת לי ולמה אתה רוצה לכופני לקיים התנאי ולהיותה מקודשת לי הא ודאי אין לך עלי כפיה אלא אם תאמין לדבריה לא תהא מקודשת לי אם לא אתן ואמר רבי אבהו שהדין עמו וחזר בו אחר כך ואמר מכבר שכנסו מעתה היא מקודשת ונתקיים המעשה ונתחייב בתנאי שלא רצו לכנוס על מנת שיהא התנאי בטל אלא על מנת שיתחייב בו מעתה שמעכשיו אין קדושין תלויין בתנאי אלא אעפ"י שלא קיים תנאו מקודשת אבל חייב הוא לקיים התנאי כיון שלא ביטלוהו לפיכך אם הוא חזר בו בתוך זמן הסמפון ואינו רוצה להשלים תנאו אעפ"י שאומר קיימתי יתן ע"כ שאינו נאמן לומר קיימתי תנאי בתוך הזמן ואם היא חוזרת בה ואינה רוצה להשלים תנאה תתן מה שהתנית עמו או תחזור כסף קדושיה אם לא היה תנאי בדבר אחד ואף על פי שהיא מקודשת לו משעה שכנסה וצריכה גט שהתנאי במקומו עומד וזהו שהקשו ולא דא היא קמייתא כלומ' זהו שאמר רבי אבהו בתחלה דאמר לה זיל הב לה ומפרקינן חזר ועשה מעשה ב"ד כדבריו הראשונים וחזר בו מדבריו האחרונים שראה דברי האיש.

עכשיו למדת שכל תנאי שבינו לבינה בקדושין היא נאמנת לומר לא קיימת תנאך וכן נמי באומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שלא אשתה יין עד יום פלוני והיא אומרת לא נתקיים התנאי נאמנת אבל בגיטין אם אמר לה על מנת שלא תשתי יין עד יום פלוני נראין בעיני הדברים שאעפ"י שאמר לה הוא עברת תנאך מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה שכל תנאי שהוא בבטול מעשה אין חוששין שמא בטלתו ולא דמי לההיא דאמרינן בגיטין דף ע"ו ע"ב ניחוש שמא פייס דהתם כיון שהתנה אם אעבור מנגד פניך וראינוהו שעבר חוששין שמא על פיה עבר שאלמלא שבטלה לא היה עובר על תנאו אבל זו שתלה בה אין מקום לחוש וצ"ע ובדיקה.

ולפי שהסכימו הגאונים ז"ל שבכל תנאי שהוא בביטול מעשה מתירין אותה לינשא מיד ואין חוששין שמא תבטלנו הדבר מוכרח שאין הבעל יכול לומר לה עברת על תנאך שא"כ היאך מתירין אותה ליכנס לכתחילה והלא צריכה להיו' עדים עמה תמיד כל היום שלא יטעון עליה עברת על תנאך ביום פלוני ויקלקלנה בב"ד, אלא ודאי היא נאמנת:


דף סא עמוד א עריכה


נהי נמי דבהדי ארעא לא קדישו ליקדשו באפי נפשייהו. פי' הר' שמואל רומרוגי' בפי' בבא בתרא שלו דף ק"ג ע"א נהי נמי שאינן בכלל השדה לענין פדיון יפדו בפני עצמן לחשבון בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף דכיון דע"כ קדושים הן בכלל השדה דלא עדיפי מבור וגת דתנן התם הקדיש את כולן ליקדיש באנפי נפשייהו ונפקא מינה שיגאלו בפני עצמן וקשה לן הא מקדיש שדה אחוזה דברי הכל לוה וגואל וגואל לחצאין.

ומשמע דסבירא ליה לרב ז"ל דהא דאמרינן גואל לחצאין לא שיאמר הילך חצי דמיו ותן לי חצי שדה דאמר ליה שדה לקחתי ולא חצי שדה אפי' בחצי דמים למה זה דומה לממשכן שדה לחבירו שהדין נראה שאינו יכול לפדות חציו בחצי דמיו וה"ה לשתי שדות בהלואה אחת והכי נמי משמע במס' ב"ב דף ק"ז ע"א בשמעתא דבטלה מחלוקת והכי נמי הוי דינא במטלטלין כדאמרינן כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה אלא לומר שמה שיכול לכופו לקבל חצי הדמים ולכשיהיו לו חצי דמיו האחרים יתנם לו ויהיה שלו ונפקא מינה במוכרין ליוקרא וזולא כדאיתא בפ"ק דמכילתין בעבד עברי ומוכר שדה אחוזה את"ל נגאל לחצאין היינו שיאמ' לו הא לך חצי דמיו שעד היובל לפי דמיו של עכשיו ואוכל אותו חצי השנים ואחר כך החזירוהו כולו אבל לא להעביר חצאין ולפיכך אמרו כן אין נמדדין עמה לומר דנגאל לגמרי לחצאין דהוה ליה כמקדיש זה לעצמו וזה לעצמו.

אבל רש"י ז"ל פירש גבי בתי ערי חומה אם נתן חצי דמיו בתוך שנה מפריק פלגיה וכן נראה עיקר וטעמא דמלתא דמכירה גמורה היא ורחמנא אוקמה אפדיון הלכך אפי' בחצי נמי דרחמנא אזהריה ללוקח לחזור ולמכור שדהו או חציו למוכר לפי פי' רש"י ז"ל הכא הכי קאמר נהי נמי שאין נפדין לחשבון בית זרע חומר שעורים מחמת השדה שאין מצרפינן עמו מכל מקום היה להם לפדות בכך מחמת עצמן כלומר ומאי נפקא לך אם נמדדין עמה או לאו.

ואחרים פירשו נהי דבהדי ארעא לא קדשו להיות נמדדין עמה שיעלה שיפוען ומדרון שלהם בחשבון לקדשו באפי נפשייהו ויפדו לפי חשבון בית זרע חומר שעורים ולא ימדד שיפוען ומדרונן ולא מחוור לי דלמא הכי נמי קתני אין נמדדין עמה אבל נמדדין בפני עצמן ואין מדרונן כלל ועוד דאין בית מדרון שלהם ראוי לזריעה כלל כדי שימדד ויפדה לחשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף:

הא דאקשינן בגמרא אי הכי פחות מכאן נמי. קשיא לן, ומעיקרא נמי אמאי לא קשה לן סלעים ואיכא למימר דסלעים יש במשמע אף סלעין הראויין לזריעה שהרי יש בהן שהן ראויין לכך אבל רובן אינן ראויים לזריעה והנקעים יש מהן ראויין לזריעה ויש מהן שאינן ראויין לזריעה והשתא דייקינן מדקתני נקעים דומיא דסלעי' שמע מינה דבסלעים שאינן ראויין לזריעה עסקינן ולפיכ' שנה סלעים בהדי נקעי' ומשום הכי אקשינן אי הכי דהא אפש' לומר דכולן בראויין לזריעה:

מתני': כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו'. פרש"י ז"ל לומר דבעי תנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאומרו אתנאי כפול פליג למימר דאינו צריך לכפול דמכלל הן נשמע לאו ומשמע מהאי פי' דמודו ליה רבנן לרבי מאיר בשאר דיני התנאי ולא משמע הכי בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צ"ד ע"א) דתנן כל תנאי שיש בו מעשה בתחלתו תנאו בטל ואוקימנא בגמרא כרבי מאיר ורבנן לית להו הכי. ואפשר דרבי חנינא בן גמליאל לא פליג עליה דרבי מאיר אלא בתנאי כפול אבל בתנאי קודם למעשה לא פליג עליה אע"ג דרבנן פליגא עליה ומשמע דרבי מאיר ארישא דמתני' קאי דתנן הרי את מקודשת לי על מנת וכו' וקאמר רבי מאיר אינו תנאי כלום עד שיכפול ושמע מינ' שר' מאיר בתנאי כפול יחידאה הוא וה"נ מוכח בפ' קמא דנדרים דף י"א ע"א והכי נמי תניא בגיטין דף ע"ה ע"ב על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני רבי מאיר אומר אף על פי שלא נתקיים התנאי הרי זה גט מפני שלא אמ' לה אם תשמשי ואם לא תשמשי דאלמא בעל מנת נמי בעי ר' מאיר תנאי כפול.

ומשמע דהלכה כרבי מאיר בתנאי קודם למעשה כסתמא דמתני' שבפרק השוכר את הפועלים וכן נמי ק"ל שאין תנאי בחליצה משום דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן דרבי יוחנן הכי ס"ל בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ו ע"א) ובפ' המדיר (כתובות דף ע"ד ע"ב) וההיא לאו פלוגתא דרבי מאיר ורבנן היא דהא אפילו למאן דאמר דבעי תנאי כפול דגמר מבני גד ובני ראובן אפשר דלית ליה תנאי בחליצה כדאמרינן במס' יבמות דף נ"ג ע"א רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה והכא בתנאי כפול קמפלגי שמע מינה דתנאי חליצה לא שייך בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן ומיהו בתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד פליגי ר' מאיר ורבנן ולא איפסיקא הלכתא כרבי מאיר בהדיא אלא מדאשכחן לשמואל דאתקין בגיטא דשכיב מרע הכי אפשר דלחומרא אתקין אבל בדיני ממונות לא קי"ל כותיה דרבים פליגי עליה כדאשכחן בכמה דוכתיה בתלמודא לאו רבי חנינא בן גמליאל בלחוד הוא דפליג עליה.

ורבי' הגדול ז"ל כך כתב בתשובותיו ואלו התנאין כולן אינן צריכין אלא בגיטין וקדושין שהן אסורים פי' לפירושו משום דלא ק"ל כרבי מאיר אבל מיחש חיישי לה בגיטין וקדושין מתקנת שמואל בגיטין. וכן צריך לפרש דלאו דוקא כולן קאמר שהרי במעשה קודם לתנאי הלכה כר' מאיר כסתמא דמתני' שבפרק השוכר והרי הרב ז"ל אומר כן שכתבה על מנת הלכה היא, וכבר הארכתי יותר מזה בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה ע"ב):


דף סא עמוד ב עריכה


גמרא: הא מקמי דנימא ליה רבי מאיר ונאחזו הא לבתר דאמר ליה רבי מאיר ונאחזו. קשיא לי בתר דאמר ליה רבי מאיר ונאחזו לימא מאי בתוככם בארץ כנען דהא פשיטא לן שאין נוטלין בארץ גלעד טפי מארץ כנען כדתנן שאף בארץ כנען לא ינחלו וכ"ש בארץ גלעד ואפשר שלשון בתוככם הוא משמע ליטול במה שהיו בתוכם בכיבוש אבל ארץ כנען שלא היו עמהם בכיבוש איני קורא בה בתוככם.

עוד י"ל מפני שדעתנו לקנסן וארץ כנען שוה יותר מארץ גלעד לפיכך הייתי אומר מאי בתוככם בארץ גלעד כדי שיהו מפסידין חלק הטוב שהיא ארץ כנען אבל אם שתק ולא אמר להם כלום יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו וכל שכן בארץ גלעד שהתנאי עליה.

וקשיא לן מקמי דנימא ר' מאיר ונאחזו אמאי אמר רבי חנינא בן גמליאל שאף בארץ כנען והוא הדין בארץ גלעד לא ינחלו מנא חיתי הא שלא ינחלו כלל בארץ הגלעד שסייעו בכיבושה הא ודאי כפי חלקם שבה היה להם ליטול וניחא לן שאין אדם מישראל זוכה בארץ עד שתכבש כולה לפיכך מי שלא סייע בכיבוש כולה אינו ראוי ליטול בה חלק של כלום אף במה שסייעו משל למה הדבר דומ' למי שאמר פלוני בני יטול שדה פלוני ופלוני שאינו בני יתן מאתים זוז ויטול שדה פלוני שאם לא נתן לא יטול כלום אף כאן אלו לא עברו בני גד ובני ראובן את הירדן לא היו ראויים ליטול מן הדין אף בארץ הגלעד שסייעו ונמצא משה עם בני גד כאדם שמתנה עם מי שאינו ראוי לירש שמי גרם לו שיטול כלום כפלו ואם אמר משה ונאחזו בתוככם היינו אומרים לכך בא הכתוב לומר שזוכין בה על יד בשעת כבוש ובמה שסייעו בכיבוש דינן ליטול אבל לא בארץ כנען והלכך המשל דומה למתנה עם בניו כדפרישית:


דף סב עמוד א עריכה


אמר רבי תנחום הנקי כתיב. קשיא ליה לר' אברהם ז"ל אם כן שבועה שיש בה אלה היא ואמרינן במסכת סוטה דף י"ח ע"א חד לשבועה שיש בה אלה וחד לשבועה שאין בה אלה ואיכא למימר אלה דהנקי לא מפרשה דכיון דקרינן הנקי שמע מינה אף שבועה שאין בה אלא שבועה היא ולמגמר מינה לעלמא איצטריך.

הקשה כאן ר"ת והא לאו קודם להן הוא ותנאי בני גד הן קודם ללאו ותירץ הכי קאמר אם לא שכב איש אותך תשארי תחת אישך ואם שכב מבלעדי אישך הנקי דומיא דבני גד דאמר להם אם יעברו ישארו בארץ הגלעד ותהי שלהם ואם לאו גרשום ממנה והקשה לעצמו ז"ל והא גבי כי שטית נמי כתיב תחת אישך ופריק ההוא להודיעה שאין המים בודקין אותה אלא אם נטמאת תחת אישה.

ועוד שאל מפני מה אין דורשין כן (במדרש) ראשון השיב משום דמוכחבר אשון אחר (השנויה) כתיב טומאה ולא אשכחן טומאה אלא באישות ובמקרא האחרון כתיב כי שטית תחת אישך ואחר כך כי נטמאת ללמדך שלא בא לדרשה כדאמרינן וראשון להבטיחה שאם לא שטית טומאה תשארי תחת אישך ולהידיעך שהוא הן קודם ללאו ופי' הנקי תצא רוחך ונפשיך מגופך וישאר הגוף בלא נפש כדכתיב נקי כפים ופי' בלא עון כמו נקיות וכן נקיון שנים וכן יצא פלוני נקי מנכסיו וכן ונקתה לארץ תשב ויש מי שפירש הנקי אם שטית הנקי מי המרי' כלו' כיון (שיצאו) כך דין (דמצאו) המים המרי' נקיים נאמני' בשליחותן והשיב הרב ז"ל על זה הפירוש דלא כתיב הנקי מי אלא הנקי ממי.

ואחרים יש מפרשים הנקי הסוטות האחרות ששתו ושישתו ממי המרים לומר שטהורות היו שלא אירע בהם כמו שאירע בך בתת ה' את יריכך נופל' ואמרו הנקי הן הוא והנקי לאו ויש אם למקר' ולמסורת ושניהם במשמע ולפי דעתו אין צורך לדברים הללו שאין זה תנאי כדי שיהא צריך להן קודם ללאו ולתנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד שהן גזירת הכתוב בתנאין ואעפ"י שכפל אבל היא אלה ושבועה ואין זה ממין זה כלל ולא דמו אותם אלא לענין כפל בלבד שכיון שאמר רבי מאיר אין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן בכל דבר ראוי לומ' כן אבל שאר דיני התנאין לא שייכי הכא כלל:

בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב הוא יתחטא בו ואם לא יתחטא. קשיא לי, והא אמרינן במסכת שבועות פרק שבועת העדות (שבועות דף ל"ו ע"ב) כי לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן בממונא אבל באיסורא גרידא כגון שתויי יין ופרועי ראש אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וסוטה שאני דאיסור' דאית בה ממונא הוא והכא אסורא גרידא הוא והיכי ניחא ליה לר"מ ואפשר דכיון דסברת רבי מאיר דאין אדם שומע בכל מקום מכלל לאו שומע הן ובתנאי ממון צריך לכפול אף באיסורין פעמים שכופל אותן תורה שלא ליתן מקום לטועה לטעות אלא אי אמרת בכל מקום מכלל לאו יש לשמוע הן ואפי' בתנאי ממון למה כפל כלל בשום מקום. עוד י"ל דמצינו למימר ליה וליטעמיך לרבי מאיר מי ניחא וכבר אמרתי לך שאין דרכן בתלמוד בכל מקום לומר כן כ"ש בכאן דדילמא לא קיימא ליה ההיא מסקנא דמסכת שבועות:


דף סב עמוד ב עריכה


הא דאמר רבי יוחנן גר צריך שלשה. פירשתי בפרק החולץ (יבמות מ"ו ע"ב):

תפשוט דבעי רבי אושעיא. איכא למידק רבי אושעי' גופי' היכי פשיטא ליה הא ומבעיא ליה האי ואיכא למימר דתרי אמוראי נינהו חד ר' אושעיא וחד רב הושעי' משום הכי אמרו תפשוט ולא מקשינן מאי שנא הא דמבעיא ליה והא דפשיטה לי' ואי אמרת מעיקרא נמי תפשוט הא מהא ומ"ש דפשטי לה השתא מדרבי יוחנן איכא למימ' משו' דקא סלקא דעתן דרבי יוחנן ורב הושעיא פליגי ור' אושעיא מספקא ליה אבל השתא דאמרת דרבי יוחנן ורב הושעיא לא פליגי תפשוט אי נמי דרב הושעיא לאו דסמכה כולי האי ורבי יוחנן דסמכה טפי ולדידי לא קשיא דמעיקרא קס"ד טעמא דהנותן פרוטה לאשתו וכו' שאינ' מקודש' לכשיגרשנה מפני שהיא מחוסרת גרושין ואעפ"י שבידו לגרשה כל דבר שמחוסר מעשה אעפ"י שבידו לעשותו כדבר שלא בא לעולם דמי ובנותן שתי פרוטות לפנויה כיון שמעכשיו אינה מחוסרת גירושין ויש לה יד תופסין בה משום דלאחר גרושין שהריעכשיו בעולם היא וכיון ששניהם רוצין הרי יש בידה לקדש ולגרש אבל השתא דאמרת כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אבל גירושין וקדושין [לאו] בידו הוא אם כן נותן שתי פרוטות נמי ומ"ש דפשיטא ליה בהא ולא פשיטא ליה בהא:

אמר אביי רבי אליעזר בן יעקב ור' ורבי מאיר כלהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. איכא דמפרש דאביי לא סבירא ליה כרב יוסף ורבה אלא סבירא ליה דבין בשחת ובין באגם אמר רבי אליעזר בן יעקב דלדידהו לית ליה לרבי אליעזר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשום הכי מהדרי לפרושה בשחת ולא באגם כדי שיהא דבר שבא לעול' ורבי חנינא נמי דאמר אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין דברי הכל קאמר דלא שביק רבנן ואמר כיחידאי דשיטה.

ולהאי פירושא אשתו מעובר' כשהוכר עוברה דמדמי לה לשחת דבי כיבשא דבר שבא לעולם הוא לדברי הכל והלבה כן ואינו נראה דק"ל בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"א ע"ב) המזכה לעובר לא קנה וליכא פלוגתא בין שהוכר עוברה בין שלא הוכר דהא לא מפלגינן בהו התם וההוא דאמר נכסי להאי דמעוברת הוכר עוברה משמע ואסקינן דלא קנה ותו דאקשינן ממתני' דקתני אם ילדה אשתו זכר יטול ואמרינן אינו יודע מי שנאה ואקשינן טובא ולא מתוקמא לן כשהוכר עוברה ודברי הכל דדבר שבא לעולם מיקרי כדאמרת ותו הוי התם תינוק יום אחד נוחל ומנחיל עובר לא אלמא דבר שלא בא לעולם הוא.

אלא ודאי רבה ורב יוסף נמי סבירא להו אליבא דרבי אליעזר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורבי חנינא סבר לה בעובר כמאן דאמר (לא) קנה דבר שלא בא לעולם הוא והאי דקא מהדרי לפירושה בשחת משום דכתיב בברייתא לכשיביאו שליש ויתלשו ואלו אמרה אף קודם שבאו לעולם כלל הוה ליה למימר לכשיבואו לעולם ויתלשו ורבי חנינא כרבי אליעזר סבירא ליה. ואביי אליבא דרבי אליעזר בן יעקב נמי כרבה ור' יוסף סבירא ליה ע"כ דהא ברייתא דרבי אליעזר בן יעקב לעיל דייקא הכי כדאמרי והיינו דלא אמרינן בגמרא ופליגא דאביי.

והא דאוקמינהו בשטה משום דמכל מקום כלהו סביר' להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וחבריהם חולקים עליהם ובעו דבר שבא לעולם לגמרי בין לקנות בין להקנות.

וכן תמצא במקומות רבות בתלמוד שלא אמרו דבר אחד לגמרי אלא חולקין ומוקמינן להו בשטתא חדא במסכת סוכה דף ז' ע"ב כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן ואית מינייהו דפליגי אהדדי בהדיא דמר בעי כדי ראשו ורובו ושלחנו ומר בעי ד' אמות ובמסכת בבא בתרא דף ע"ח ע"ב כולהו סבי' להו כל דזבין איניש איהו ותשמישתיה זבין ופליגי אהדדי דוק ותשכח ואעפ"י כן אמרו הגאונים ז"ל דשטה נינהו ולית הלכתא כותייהו.

והר' שמואל מרומרוגי' ז"ל מפרש כן כל שיטה שאמורה בלשון כלהו סבירא להו וכשהן שוין לגמרי לא מתמר עלייהו הכי אלא אמרו דבר אחד.

ומפני זה שפירשתי לא חשש רבינו הגדול ז"ל לכתוב בהלכות זה, אבל הר' משה תלמידו ז"ל [פ"ז מאישות הלכה ט"ז] כתב בהוכר עוברה מקודשת ויראה לי שצריכה קדושין אחרים אחר שתלד כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהם דופי:


דף סג עמוד א עריכה


לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. פי' נראה לי מדקאמרינן מעכשיו ש"מ דמשעת כתיבה זכה בשחרורו ומיהו לאו למימרא שנעשה משוחרר למפרע ובנים שנולדו קוד' מקחו של זה כשרים הם שאין אדם משחרר עבדו של חבירו וכן נראה שאם נתקרע הגט או שאבד שאינו משוחרר דהא לא חייל שחרור עכשיו אלא לומר שכיון שכתב אינו יכול לחזור בו ומיד שלקחו נשתחרר ומיהו לאו דוקא במעכשיו הוא נמי דתנן לאחר שאתגייר לאחר שימות בעלך רבי מאיר אומר מקודשת ולגבי לכשיביאו שליש ויתלשו ואם תלד אשתך נקבה נמי לא קתני מעכשיו אלא הכי אורחא דמלתא נקט שכות' שחרור לעבד קודם שלקחו אם בלא מעכשיו כתב לו מאי מהני ליה אם בא לחזור חוזר הוא בשעת המקח ואם רוצה בשחרורו ישחררנו לאחר שלקחו אבל כל שנוהגין בכך מעכשיו (אין) [הן] כותבין ואין יכול לחזור בו מעתה ואף על פי דלא חייל שחרור מהשתא דומה קצת כהא דאמר רבי שמעון בן לקיש אינה חוזרת וההיא דאמר רב התם שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה ואוקימנא כרבי מאיר חד דינא וחד טעמא הוא מפני שדרך המקדימין להקנות לאחרי' מעכשיו הן מקנין שלא יחזרו בהן שאלמלא כן מה הם מועילי' אי נמי תרוייהו רבות' אתא לאשמועינן שעד שלא באו עדיין לעולם נמי קונין כמעכשיו שלהן שאם בא להחזיר אינו חוזר ודוקא במעכשיו ולכשיבא לעולם אבל אמר לו מעכשיו גרידא לא קני כדאמרן בתרומה במחובר דאם אמר מעכשיו לא אמר כלום ואעפ"י שנתלשו ואם אמר לכשיותלשו מהני ולר' מאיר נמי לאחר קתני אבל במעכשיו ולכשיבא קני מדר' דשמעתין ומדרב דהתם בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף ט"ז ע"ב) והא נמי אתי לאשמועינן.

ואי קשיא והא רב הונא דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וקאמר התם במוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו י"ל בדבר שלא בא לעולם כלל לא מהני מעכשיו כלל דלא חייל קנין כלל בדבר שאינו כלום אבל בדבר שלא בא לרשותו אהני מעכשיו שאינו חוזר. אי נמי התם בשאמר סתם פירות דקל זה מכורין לך (וק"ל) [וקמ"ל] דלא אמרינן גוף דקל לפירותיו אקני ליה מהשתא אי נמי סיפא אתא לאשמועינן:

וכי תימא הכא נמי כגון דיהיב לה והא בשכר קתני. קשיא לי וליקשי נמי אי הכי רישא אמאי אינה מקודשת ואפשר דהכי קאמרינן וכי תימא דיהיב לה ואמ' התקדשי לי בפרוטה שנתתי לך כדי שירכיבוך על החמור אינה מקודשת משום דהוה ליה מלוה אבל התקדשי לי בשכר שארכיבך כלומר הילך פרוטה כדי שתרכוב על החמור מקודשת ואף על גב דאיכא למיקשי למה לי למימר חמור דעדיפא מינה אקשינן אי נמי הוה אמינא רישא דיהב לה ואפי' הכי אינה מקודשת כגון שהיתה חייבת לו שכר החמור ומלוה ופרוטה דעתה אמלוה וסיפא כיון שהוא נותן לה עכשיו פרוטה ולא הרכיבה אלא אחר זמן דעתה אפרוטה שהרי מעתה היא מקודשת הלכך לא קשה אלא הא דקתני בשכר.

ואי קשיא לך למה לי' לאהדורי אפירכיה לייתא הך דתניא עשה לי שירים ונזמים דפליגי בה תנאי לא קשיא דהוה אמר לך רבי שמעון התם בקבלנות ובאומן קונה בשבח כלי אבל (דע"כ) [דכו"ע] ישנה לשכירות מתחל' ועד סוף והאי דאקשינן מאי דוחקיה דריש לקיש לאוקמה למתני' וכו' ולא אמרינן משום דאיהו סבר לה הכי משום דניחא ליה לריש לקיש למימר דסבירא ליה כתנא ברא וליתא למתני' ולא לפרש למתני' בהכי דלא קתני בשנתן לה פרוט' ואמר רבא דמתני' קשיתיה דאדרבא דוקא למתני' כשנתן לה הוא אע"ג דלכאורה לא משמע הכי:

מאי על מנת שירצה אבא אילימא על מנת דאמר אבא אין. פי' מאי לשון ירצה אילימא דאמר אין ומי שאמר סתם בלשון הזה על מנת שירצה משמע הוא שיאמר הן בשעת ששמע ומשום הכי קתני רצה ואמר אין מקודשת ואם לאו שלא אמר אינה מקודשת ובטלו קדושין לגמרי ויש לפרש רצה שאמר אין מקודשת לא רצה שלא אמר אין אינה מקודשת אלא עדיין בידו למחות ולומר אין שאין תנאי זה לשעת שמועה בלבד ואינה מקודשת דקתני היינו שלא נתקדשה עדיין אי נמי לא רצה שלא אמר אין בכל ימיו עד שמת האב וכן עיקר דבכלהו תנאי דפרקין הכי תנינן קיים מקודשת לא קיים אינ' מקודשת ויש בידם לקיים לעולם:

אי הכי אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת (ואמר) הא לא אמר אין. דאי בשאמר אין פשיטא אפי' חוזר ואומר אין אני רוצה לא כל הימנו מכיון שאמר אין דהא תנא ליה רישא רצה האב מקודשת אבל סיפא לא קשיא דאיכא לאוקמה מלמדין כשהיה שותק ומלמדין אותו שלא ירצה לעולם.

ויש לפרש ללשון שני דסיפא נמי קשיא דאעפ"י שאמר איני רוצה חוששין שמא יחזור וירצה ויאמר אין ואין פוטרין אותה מן היבום על הספק וסמך זה אלא כיון דמציעתא בהדיא לא מיתוקמי באומר אין לא קפיד למידק בסיפא אלא על מנת שישתוק כלומר מי שאמר על מנת שירצה משמעו שישתוק והיינו בשעת שישמע כדקתני רצה האב דהיינו שמע ושתק מקודש' לא רצה שמיחה בטלו קדושין לגמרי, וכן פירש רש"י ז"ל:


דף סג עמוד ב עריכה


אימא סיפא וכו'. פי' בשלמא ריש' ניחא ומציעתא נמי אעפ"י שלא שמע שהרי מת קודם לכן מ"מ כיון שלא מיחה ולא ימחה מקודשת שכל האומ' שישתוק אינו מקפיד ברצונו אלא שלא ימחה וכאומר שלא אמחה דמי ומוסף עליו שאשתוק שאם שתק בשעת שמיעה אפילו צווח לאחר מכאן לא כל הימנו וליכא למימר דכשמת לאחר ששתק דאי הכי אפי' חי ומיחהמקודשת ואין צריך לומר מת וה"נ קשה כשישתוק כדקשיא בשאמר על מנת דאמר אין אלא סיפא קשיא דקתני מלמדין ואמאי הרי שתק ושוב אינו יכול למחות ואם תאמר כשלא שמע עד עכשיו ובא לומר לך שכשמודיעין אותו מלמדין אותו שיאמר איני רוצה אין לשון מלמדין כן אלא במי שהיה שותק ומלמדין אותו שלא יעשה כן אלא דאמר על מנת שלא ימחה פירוש תני בסיפא שלא ימחה והיינו לישנא דגמרא דאיתמר מעיקר' אלא על מנת שישתוק והכא אתמר אלא דקאמר ע"מ שלא ימחה כלומר דאמר הכי בפירוש ומת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה ומכיון שמיחה בטלו קדושין לגמרי שאין בידו לחזור ולומר רוצה אני לעולם:

ה"ג וזו היא גרסתו של ר"ח ז"ל: רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא. א"ר ינאי אין. והסיפא הוא דמוסיף ר' ינאו ותני על מנת שלא ימחה אבל סתם לשון ירצה הוא שישתוק כדקתני רישא ופרש"י ז"ל ורישא ליכא לאוקמה בהכי דאם כן מאי רצה האב מקודשת והלא יש בידו למחות לעולם ואין כאן קדושין לעולם ושמעינן מהא דאע"ג דאמר נמי אין יכול לחזור בו ולמחות דאי לא תימא הבי לוקמה כולה בשלא ימחה ומאי רצה דאמר אין ולא רצה דלא אמר אין ולא אינה מקודשת שהרי בידו למחות לעולם. אעפ"י ששתק תחלה ומציעתא מת האב אעפ"י שלא אמר הואיל ומת מקודשת משום הכי לא לוקמה בדאמר אין משום דרצה האב דומיא דירצה הוא מה שירצה דלא ימחה אף רצה דלא ימחה הא ודאי דחקיה האי דוחקא זוטרתי ומוקמי מתני' בחד טעמא ולא משבשי' לה לאוקמה בתרי טעמי אלא שמא הרשות בידו למחות לעולם אפי' אמר אין דהא תלמוד שימחה (וש"מ) ושתק הרי לא מיחה ואפי' הכי חוזר ומוחה אחר זמן שאין התנאי לשעת שמיעה אף בשאמר רוצה אני חוזר ומוחה לאחר זמן.

וליכא לפרושי הא דאמרינן אלא על מנת שישתוק ולא ימחה כלומר דאמר הכי בפי' אבל האומר סתם על מנת שירצה שיאמר רוצה אני משמע דאם כן רישא ומציעתא דמוקמינן בחד טעמא שישתוק הא מתני' קתני שירצה. ואם תאמר רבי ינאי תני שישתוק הוה ליה למימר הכי תני שישתוק ועוד דהוה ליה לאוקמה למציעתא בסיפא ושלא ימחה רישא בשירצה ומאי רצה דאמר אין ולא הוה לן למימר רישא ומציעתא בחד טעמא דהיינו כשישתוק ולשבושה למתני' ומחלף שירצה בשישתוק ועוד דאמר רשב"ל שמע מינה מדרבי ינאי דחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי כלומר מדלא אמר רבי ינאי תנאי היא דתנא דרישא סבר שירצה לשון שתיק' הוא ואוסופי הוא דמוסיף רבי ינאי במתני' שישתוק ושלא ימחה וכל שהן בכלל לשון שירצ' פי' ר' ינאי שהוא לשון שישתק ור"ל נמי מספקא לי' מאי לשון שירצה ולפיכך אמר דאפשר לאוקמה כתנאי ולומר דפליגי בפירוש לשון שירצה והכי דיוק לישנא דגמ' כדתירץ ורב יוסף פירש שהוא לשון שלא ימחה ותני במתניתין עד ל' יום ומסתברא דהלכתא כרב יוסף דמוקי למתני' כפשטה ולא דחיק לה לאוקומה בתרי טעמא ושמעינן מינה שכל האומר שירצה שלא ימחה קאמר וכל זמן שירצה יכול למחות ואינו צריך למחות בשעת שמיעה ולא עוד אלא אפי' אמר רוצה אני חוזר ואומר אין אני רוצה והויא מחאה כדפרישית.

ומצאתי דתניא בתוספתא (ג,ז) על מנת שירצה פלוני אעפ"י שאמר איני רוצה מקודשת שמא ירצה לאחר שעה (אעפ"י) [עד] שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת על מנת שירצה אבא אעפ"י שלא רצה האב הרי זו מקודשת שמא נתרצה פי' שמא יתרצה שעה אחר' מת האב מקודשת מת הבן זה היה מעשה ובאו ולימדו את האב שיאמר איני רוצה והך ברייתא יש לומר דאתיא כרב יוסף דשלא ימחה משמע שאין הדבר בשע' שמיעה אלא כשם שהוא מוחה והולך כל זמן שירצה ואפילו אמר מתחילה רוצה אני כל זמן שירצה מבטל מחאתו הראשונה אלא אם כן אמר מכאן ועד שלשים יום שכיון שעברו שלשים אין בידו למחות ולא לרצות ואין זה נכון דכיון שמיחה בטל תנאו ובטלו קדושין מעתה מכל מקום הברייתא חוששת לעולם אלא שיש לומר שהיא משובשת או על מנת שיאמר אין בפי' קתני רישא ואומר אין לעולם ומת האב במציעתא, וסיפא נמי בשלא ימחה ובתרי טעמי מתוקמה.

ומ"מ שמע מינה בתנאין דאומר וחוזר ואומר הפך בדבר שאינו תלוי בשעת שמיעה ואם אמר שישתוק בפי' הכל תלוי בשתיקה ראשונה של שעת שמיעה ואם מת אעפ"י שלא שמע כיון שלא צווח מקודשת וכדמפרש בגמרא דבהא לא פליגי אלא בלשון שירצה דפליגי כדפרישית ואם אמר על מנת שיאמר אין מסתברא שאין הדבר תלוי בשעת שמיעה אלא אפילו שתק ואפילו מחה חוזר ואומר אין שכל התנאין בלשונם עד שיתקיימו משל לאומר על מנת שיתן לי מאתים זוז נתן כל זמן שירצה מקודשת מת ולא נתן אינה מקודש' ולא ימחה נמי מחה נתבטלו מיד לא מחה ואפי' קיים חוזר ומוחה לעולם משל לאומר על מנת שלא אשתה יין שתה נתבטל מעשה לא שתה עד שמת מקודשת כך הדין בכל התנאים שכל שתנאו בקום עשה קיומו מיד בעשה ואין בטולו עד שיעבור עד זמן הקיום וכל שתנאו בלא תעשה בטולו מיד בעשה ואין קיומו עד שיעבור כל זמנו אבל על מנת שישתוק שתק מקודשת מיד שהרי קיים מיחה נתבטלו מיד כדברי רש"י ז"ל לפי שהתנאי זה (בביטולו לקיומו) כלום או יתקיים או יתבטל מיד ואין הדבר תלוי אלא בשעת שמיעה מת האב קודם ששמע מקודשת כדפי' לעיל והלכתא רבוות' איכא למשמע מהך שמעתתא ולפיכך פירשתיה בארוכה:

נאמן ליתן גט. פירוש שמותרת בגיטא לינשא לשוק כדפרש"י ז"ל לפי שאין אדם חוטא ולא לו ואף על פי שמתחלה שמא לכונסה כוון מיהו כיון דאמרו שלא ישאנה לא היה כותב לה גט להתירה שאין אדם חוטא ולא לו ואותבינן עליה דרב מהא דתנן אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס אלמא נאמן לכנוס וכי תימא משום שהנותן גט נאמן ליתן גט ולהתירה בגיטו לכל מה שתרצה הני מילי כשהיא לבדו שכיון שהוא נותן גט מימר אמר בגט זה תנשא לשוק ואלו לא היה הוא המקדש לא היה חוטא להשיאה לאחרים אבל הכא כשבא אחר עמו מימר אמר אעפ"י שאני נותן גט עדיין תהא אסור' לשוק מחמ' ספקו של אח' השני לפיכך אפשר שהוא נותן גט אף על פי שאינה אשתו ולא היה להם להתיר' לזה אלא ש"מ משו' שנאמן הוא לכנוס:

הא דאמרינן ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמר בני זה בן תשעה שנים ויום אחד וכו'. לא נהירא לי מאי לטעמיה, דהתם לא האמינה רחמנא לאב אלא שנאמן משום דעד אחד נאמן באיסורים לקרבן וי"ל בתי זו בת שלש שנים ויום אחד רחמנא האמינה דכתי' את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע אפי' ביאה ואפי' היה באותה ביאה ספק בשנים שלה ואעפ"י כן קאמר אין סוקלין כנ"ל ועוד י"ל דאזדא לטעמיה דאשכחן לקרבן ולא לעונשין:


דף סד עמוד א עריכה


הא דאמרינן בנישואין הימניה רחמנא לאב בשבויה לא הימניה. ק"ל ונהי דלא מפרש ביה קרא נאמנות מכל מקום נהמניה במיגו לגבי כהונה ואפי' לתרומה נמי מיגו דמצי למימר קדשתיה בביאה לאיש פלוני ממזר ליהמניה הכא דהא ואת בתי נתתי כל נתינו' במשמע ובכלהו גברי משמע וי"ל דילמא לא משמע ליה איסור נשואין אבל לפסול כהונה בנישואי איסור לא מהימן בהו כיון דליכא מיגו לפסלה לגמרי לא מהימן בשבויה לחצאין אי נמי לא אמרינן מיגו להמני איש על אחרים במה שאינו בידו דעדות היא ואין בעדות דין מיגו דיכול למימ' הכי כי אמר הכי מהימן:

נימא מתני' דלא כר' נתן. פי' אבל [כרבי] אפשר דאתיא מתני' וכי אמר ר' אינו נאמן לאסור לאו משום דאמר בשעת קדושין יש לי בנים או אין לי אחים אלא ה"ה אפי' שתק בשעת קדושין והא דנקט בשעת קדושין אמר יש לי בנים ואין לי אחים להודיעך כחו דר' נתן אמר דאי לא תימא הכי מתני' אמאן תרמייהו משום האי טעמיה לא אמרינן בגמרא נימא מתני' רבי הוא ולא רבי נתטן אלא אמרינן סתם נימא מתני' דלא כרבי נתן דכר' אפשר דאתיא ואפשר נמי דלא אתיא כותיה:


דף סד עמוד ב עריכה


ר' סבר מה לי לשקר כעדים דמי. פי' לאו ממש כעדים דהא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ואפי' במקום חזקה בעיא ולא איפשיטא בפ' קמא דבבא בתרא דף ה' ע"ב ובפרק האשה בתרא ביבמות דף קי"ד ע"ב גבי החזיקה היא מלחמה בעול' ובמס' כתובות דף י"ח ע"ב נמי אלא שאין כל מה לי לשקר במקום עדים שוין ולא כל החזקות שוות והאי מה לי לשקר כיון שהוא בידו לגרשה נאמן אף לעקור חזקה זו מה שאין כן באותן הספקות שכתבתי שאין בידו לעשותו אלא שהיה יכול לומר טענה אחרת שהוא נאמן עליה וזמנין דמערים וסבר שהיא נאמן על טענה זו יותר מחבירתה ורבי נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי פי' והוו להו שקולות ואלו שתק ולא חזר בו מתירין אותה לינשא שכל מי שאינו מוחזק באחים ולא בבנים אין אוסרים את אשתו אבל מאחר שחזר בו חוששין לה וכבר מפורש בפי' רש"י ז"ל.

ור"ת ז"ל פירש אהא דאוקימנ' דמוחזק לן באחים ולא מוחזק לן בבני לא אמר כלום בשעת מיתה אלא הכי קתני מי שהיה מוחזק לן באחים ואמר בשעת קדושין אין לו אחים נאמן וכן מי שהיה מוחזק לנו כשאין לו בנים ואמר בשעת קדושין יש לי בנים נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור כלומר אלו לא היה מוחזק לנו ואמר יש לי אחים לא היה נאמן ורבי נתן אומר אף נאמן לאסור כלומר חוששין לחזקה ואוסרין אותה ולא מחמת נאמנותו כלל אלא כך הדין נותן ונאמן לאו דוקא שהרי לא אמר כלום ומשמע דהא דקתני בברייתא בשעת מיתה אמר הכי קתני הוא אמר בשעת קדושין יש לו בנים ואנו היינו חוששין לשעת מיתתו שיש לו בנים ואעפ"י שאין לשון הבריית' מחוור.

(אפי') [אבל] כפרש"י ז"ל יש לדקדק דכל מה שאדם נאמן עליו בשע' שאומר הדבר אעפ"י שחזר והכחיש דבורו נאמן וכן מצינן בכל מקום שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואע"ג דרבא קס"ד הכי משום שהיה סומך על שעת מיתה הוא לומר שאין אדם משקר בשעת מיתה ומכי אותביה אביי אידחיא לה מילתא לגמרי:

מחלוקת בשתי כיתי בנות. כלומר משתי נשים אבל בכת א' כלומר מאשה א' לא מאי טעמא מ"מ אמצעית שמא אית לה ואפי' היה לו ד' בנות גדולה גדולה ממש וקטנה קטנה ממש וכל האמצעיות שמא אית להו ואפי' הן מאה ודאקשינן אלא מעתה אמצעי' שבכת שניה לישתרי אבבא דרישא אקשינן אבל אבבא דסיפא אמצעית שבכת ראשונה שריא דההיא שמא אית לה אבל שבכת שניה אסורא כיון דקטנה היא יותר מכל אותן שבכת ראשונה קטנ' קרו לה.

ולהאי סברא דאביי דאמר פליגי גבי פסח בלישנא בעלמא פליגי מר סבר עד קמי פסח ומר סבר עד דמפני משמע לא צריכין למימר איפוך אלא משום דברייתא איפכא תניא הלכך מסתברא מתני' עדיפא והלכתא כרבי יוסי דמתני' ואע"ג דבמסכת נדרים דף ס"א ע"ב לא מדכירינן אלא איפוך הך סוגיא דבתראי עדיפא ועוד דלחומרא היא ובזה סמכתי בתשלום ההלכות שלי פסקתי כר' יוסי אבל הר' משה פאסי ז"ל פסק כתריצתא דאיפוך:


דף סה עמוד א עריכה


הא דאמרינן ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה. כשכתב לה כתובה קודם אירוסין עסקינן שאעפ"י שאינה מקודש' אלא מספק פעמים שכותבין כתובה קודם אירוסין כדאמרינן לעיל באתרא דכתיבי כתובה והדר מקדשי אבל לא כתב כתובה אינה כלום שהרי ארוסה אין לה כתובה דהא לא איפשיטא בפרק הכותב (כתובות דף פ"ט ע"ב) ובפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"ז ע"ב) והסכימו הגאונים וכל רבני ספרד האחרונים ז"ל שאין לה כתובה ובמסכת כתובות פירשתי אותה שמועה בפרק נערה שנתפתתה מאימת גביא שנתלו בה קצת הצרפתים ז"ל לומר שיש לה כתובה מן האירוסין:


דף סה עמוד ב עריכה


אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי. קשה לן ודילמא אית לה סהדי לדידה שאלו שני עבדיה וחבילה שלה וצריכה שני גיטין דהוה לה כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דתניא במסכת כתובות דף כ"ב ע"ב הרי זו לא תנשא.

ונ"ל משום דלא קתני הך ברייתא ושניהם צריכין גט זה מזה והיא משחררת את שניהם ואע"ג דגבי ערעור דפגם משפחה אמרינן בכתובות דף כ"ה ע"ב גילוי מלתא בעלמא היא וכשרי' הכא בשאינן מוחזקין משמע והכי אקשינן אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי כנגד האשה לומר שהיא אשתו וחבילה שלו ועל עצמן ודאי אין לאחד מהם עדים שאלו היה כן היו צריכין גט שחרור:

והא דאקשינן מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחביל' שלי. פרש"י ז"ל מי מצי אמרה הכי למהוי מות' הכתובה בספק שלה ושלהן דכיון דלא קתני דינא דחביל' שמע מינה דהכי קתני נוטלת כתובה יותר על הדין הקצוב בשנים אוחזין וכן הוא דבמותר החבילה נוטלת שליש בשבועה על דרך שנים אוחזין בטלית וכן הוא דמותר החבילה נוטלת שליש או שתהא מונח' עד שיבא אליהו כפי הדין הפסוק שם.

ותמהני על הרב הבר"גלוני ז"ל שאמר הואיל וקבלה שני הגיטין והכחישה טענתה אין לה דנהי דהכחישה מה שאמרו אלו שני עבדי ועכשיו קבלה שני גיטין מ"מ לא הכחישה הטענה שאמרה אחבילה שאפשר שהיא נכסי שלה או שנתן לה הבעל במתנה או אחר אבל צריכה היא שתזהר בתביעת הכתוב' שאלו באת לבית דין ואמרה תנו לי כתובתי מחבילה זו ולא תבעה אותה לעצמה אומרים לה גלית אדעתך דדידן היא ולא דידך וגדולה מזו אמרו במס' ב"ק ד' מ"ו ע"ב כיון דתבעי' (לבעל הפרה) ולא גלית אדעתך דשותפ' אית לי' וכו' אלא תתבע החבילה כולה לומר שהיא שלה וכי אמרו לה שאינה שלה תאמר תנו לי כתובתי ממנה שאתם מודי' לי ויש לי ממה נפשך והשאר בפיהם של דיינים הילכך מגבין לה כתובתה מעתה ממה נפשך ואחר כך חולקים אותה שלשתן בשוה או מונחת לשלשתן ביד אליהו ואין מגבין לה שתי כתובות מפני שכל אחד אומר שכתובה אחת יש לה על החבילה ולא יותר ואם המתינה ולא תבעה כתובה עד שיחלוקו על פי בית דין ונטל כל א' שליש החבילה אינה יכולה לתבוע במותר בחובתה כלו' דאי תבעה חד מנייהו בכתובה אמרי לה כל חדפאת לא הוית דאית לך עלי כתובה והשתא נמי מחברי קבילת נמי גט ליתן לה איהו כתובה ואי אמרת הבו לי ממה נפשך דכולה שלי דלמא כיון שחלקו להן בית דין הלכה לה טענת כולה שלי שכבר נטלה ספקא והלכה לה ודמיא לההיא דקי"ל בספק ובני יבם קם דינא ואע"ג דאתו ממה נפשך כ"ש דבההיא טענה גופא שדנו עליה לחלוק שוב אין אותה טענה (במה) לכלל הדין.

ובודאי מודה אני שאם באה אשה עם בעלה הוא אומר חבילה שלי והיא אומרת חבילה שלי נכסי מלוג או מתנה דבעל לא כל הימנה דנכסי' בחזקת בעליהן וגדולה מזו שנינו בתוספתא בב"ב מי שיצא הוא ואביו למדינת הים ומת הבן או מת האב לעולם נכסים בחזקת זקן אלא הכא אין כאן בעל ודאי אפי' חזרה ואמרה זה בעלי אבל חבילה שלי נאמנת בדין מיגו כ"ש בכאן שהחבילה אינה ברשות הבעל שהיא קבלה שני גיטין ונמצא מחלקתה עם מי שאינו בעלה ואין ספק אצלי בדין זה אעפ"י שראיתי מקצת הראשונים ז"ל נושאין ונותנין בו הרבה. אבל אם שחרר אחד מהם את חבירו וקבל גיטו ודאי הפסיד חלקו של חבילה שהרי הודה שהוא עבד ומה שקנה עבד קנ' רבו.

ומה שמצינו בירושלמי בפרק שנים אוחזין (ב"מ א,ב) צריכה גט משניהם והיא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה ובבהמה ובמשוי שלשתן שוים התם היינו טעמא מפני ששלשתן הכחישו טענתם הראשונה שקבלו גט ממנה וכל אחד מחבירו נמצאת טענתם והכחשתם שוה לפיכך שלשתן שוין בחבילה והאי דלא קתני נוטלת כתובתה דרבנן היא דאמרי מטלטלי לא משתעבדי לה והוי יודע דלאו דוקא משחררין אלא שחררו קאמר כדקתני נמי צריכה שני גיטין ומפרקינן בגמ' דילן הכא דלאו דוקא אלא אם נתנו קתני התם נמי אם שחררו קאמר:

ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. מהא משמע דרבנן אפי' מחיים דבעל נמי סברי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה דאי אמרת מחיים מודו רבנן הכא נמי למה לי לאוקמא כדר' מאיר ומי שפירש דהכי קאמר דאפי' מת נמי גובה ואצטריך למימר הכי דאי לא מאי קמ"ל לא אמר כלום דקמ"ל שאם נתן גט כופין אותו ליתן כתובה כדאמר רב לעיל ועוד דינא דחלוקה קמ"ל כדרך משנת שנים אוחזין בטלית ועיקרא של ברייתא לא למטלטלי משתעבדי לכתובה אתא דאם כן לאשמועינן בעלמא אלא ש"מ לרבנן אפי' מחיים דבעל אין כתובת אשה נגבית אלא מן הקרקע דגריעה מבע"ח דעלמא דאלו בעל חוב דעלמא אע"ג דמטלטלי דיתמי לבע"ח דעלמא לא משתעבדיה מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה כדאמרינן בפ' ארבע אבות נזיקין דף (י"א ע"ב).

ור"ח ז"ל הביא לראיה הא דתנן במסכת נדרים דף ס"ה ע"ב מעשה באחד שהדיר את אשתו בא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובה א"ל רבי שמונה מאות זוז הניח לנו אבא נטל אחי ארבע מאות זוז ואני ארבע מאות לא די שתטול היא מאתים ואני מאתים א"ל אפי' אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן כתובה ודייקינן עלה בגמרא שמע מינה מטלטלי משתעבדי לכתובה אלמא אפי' מחיים נמי לרבנן לא משתעבדי דגריעה מבעל חוב כדאמרינן.

והוי יודע דלרבי מאיר עדיפא מבעל חוב דאפי' לאחר מיתה גבי' מטלטלי דיתמי מה שאין כן בבעל חוב דלדברי הכל מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ממאי דגרסינן ביבמות דף צ"ט ע"א יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהן בן ושחרר את השפחה ונשאה וכתב כל נכסיו לבנה נמצא מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה ואוקימנא כרבי מאיר וקמ"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה והא הכי דמקבל מתנה כיתמי דמי ועדיף נמי מיתמי דהיינו לקוחות כדמוכח בהנזקין דף נ' ע"ב ואפי' הכי אמר רבי מאיר גובה מן המטלטלין אלמא מטלטלי משתעבדי לרבי מאיר לכתובה בקרקע בין מיתומים בין מן הלקוחות מאי טעמא לכל יש כתובה ואית לה קלא ואפי' אתה מעמידה כשנתן לו במתנת שכיב מרע כמו שסברו מקצת החכמים מכל מקום למדת שגוב' ממטלטלי דיתמי דמתנת שכיב מרע אפי' תימא כירושה שויוה רבנן לכל מילי מיהו לא גריעה מיניה ואין לך גובה ממקבל מתנת שכיב מרע שאינו גובה מן היתומים.

נמצאת אומר דרבנן סברי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא מחיים ולא לאחר מיתה וגריעה מבעל חוב ורבי מאיר סבר מטלטלי משתעבדי לתת לכתובה בין מחיים בין לאחר מיתה ועדיפא מבעל חוב והיינו לישנא (דאימור התם) [דאיתמר סתם] משתעבדי ולא משתעבדי ועיקר פלוגתייהו במס' כתובות דף פ"א ע"ב גבי יבם, כל זה שמעתי.

וקשה לי שהרי שנינו שם וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלה והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהם זכה בהן ופרש"י ז"ל קדמה היא בהן מחיים זכתה ואם תאמר שאפי' מחיים אינן משועבדים לה מה תפיסה מועלת בהן ועוד שנינו בפרק הכותב (כתובות דף פ"ד ע"א) מי שמת והניח אשה וב"ח והיו לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ופריש רבי יוחנן לכתובת אשה משום חינא ושמא נאמר דשלש מחלוקות בדבר דלרבנן אין בית דין מגבין כתובה מן מטלטלי לא מחיים ולא לאחר מיתה אלא שאם תפסה מחיים תפסה ולרבי טרפון אפי' לאחר מיתה מהני' תפיסה, וכן משמע בפרק אלמנה נזונית (כתובות צ"ו ע"א) בדעת רבינו אלפסי ז"ל, ושם מפורש:

הא דאמרינן התם לא חייבה לאחרינא הכא חייבה לאחרינא. קשיא ליה ואי חב לאחרים כי מודה נמי בפני פלוני ופלוני שהלכו להם למדינת הים לא להמניה דכל שחב לאחרים בין שהודה בפני אחרים בין שהודה בינו לבין עצמו אינו נאמן וי"ל התם חוששת לעצמה שמא יבואו ויעידו הלכך אפי' מתו פלוני ופלוני אסורה לעולם אבל שלא בעדים לא חיילי כלל אי נמי כיון שהמעשה מתחלתו חוב הוא ואין בדין לחוב לאחרים בהודאה בלא עדים אין הקדושין חלין שלא קראה התורה קיחה אלא זו שהיא בכל דיני אישות להחמיר ולהקל הלכך מותרת לכל אדם אבל בפני פלוני ופלוני כיון שחלו הקדושין חוששת לאיסור שיודעת על עצמה ודאמרינן לא איברו סהדי אלא לשקרי בממון קאמרי' כלומר עדים בממונו של אדם לא הוזכרו אלא משום שקרנין ואיברו לאו דוקא אלא משום דעדים בממון כתיבי קאמר איברו אבל בקידושין כיון שהם צריכים בכופרים צריכים במודים דהא מחייבה לאחריני בלא מודו כטעמא דפרישית:

והלה שותק נאמן. איכא למידק הכא מהא דגרסינן פרק הנזקין דף נ"ד ע"ב היה עושה בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן אבל אומר טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן אלמא אינו נאמן אלא אם כן בידו.

ור"ת ז"ל היה מתרץ דהכא משום הכי מהימן משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אומר איני יודע אין העד נאמן והתם כשאמר איני יודע ולפיכ' אין העד נאמן מדין עדות אלא בדבר שבידו מתוך שיכול לטמא ורבא דמתרץ התם כגון דאשכחיה ולא אמר ליה וכו' כולם שבידו מוקי לה אבל הוציאה מידו לעולם אינו נאמן אלא בשותק ומשום הודאה ואמר הרב ז"ל דהיינו דאמרינן הכא אבל נטמאו טהרותיך האי דשתיק סבר חזי לי בימי טומאתו כלומר ולא הויא הודאה קא משמע דהא דשתיק משום דמודה הוא וסייעיה הרב ז"ל להאי פירוקא מהאי דגרסינן ביבמות דף פ"ז ע"ב עד אחד דמהימן מנא לן דתנן אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי אינו נאמן טעמא דאמר לא אכלתי הא אשתיק מהימן ודחינן ממאי דמהימן דילמ' משו' דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא.

ולדידי לא מסתבר האי פרוקא דשמעתין דמוכחא דאפילו אמר נמי איני יודע מהימן. ממאי מדאמרינן אשתו זנתה בעד אחד מהו ואמר אביי היא היא ורבא אין דבר שבערוה פחות משנים ואי אמרת אביי לא אמר נאמן אלא משום שתיקתו של זה דהוי כמודה אף בדבר שבערוה למה לי שנים הרי מודה לו שזנתה ושויה אנפשיה חתיכא דאיסור' ואי רבא לא סביר' ליה שתיקה כהודאה דמיא אף בהנך נמי לא להמניה ומ"ל דבר שבערוה מ"ל דבר אחר.

ועוד מההוא סמיא דהוי אזיל שלית בחדא ארחא אתא איהו בחדא ואמ' אשתו זנתה ואמר אביי דמהימן והא הכא דשתיקתו לאו כהודאה היא שהרי העד עצמו מודה שבשעה שראה לא היה שם הבעל שהרי בא בחדא אורחא וליכא למימר ששתיקתו הודאה היא ואפילו הכי מהימן וליכא למימר שמאחר ששתק מודה הוא שזנתה בפניו אם לא עכשיו פעם אחרת שהרי אין העד מעיד אלא זנות זה וכיון שאינו מודה לדברי העד אין שתיקתו משום פעם אחרת כלום שהרי אין כאן עדות אלא על זו ושתיקה שלא מחמת עדות אינה כלום, ועוד מדקאמר ליה שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ואמר ליה אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא משמע שהוא לא היה מודה שאלו היה מודה מחמת עצמו יוציא ואם תאמר דהכי דאמר ליה אי מהימן הוא כיון ששתקת אוסרין אותה עליך שהרי הודית ולא כל כמינך למימר דלאו משום הודאה שתקת לאו מילת' היא כיון דאמר ליה מהימן עלך אלמא ה"ק ליה אי לאו חשיד לך בגזלן אפקה ואי לא אלא דחשיד לך לא תפקה אעפ"י שאין עליו עדים שהוא פסול אלמא בדעתו תלה הדבר וכיון שכן לימא ליה אם שתיקתך משום הודאה שאתה מודה בודאי אסורה ואם לאו לשם הודאה בודאי מותרת היא שכמו שהאמינו על העד אם הוא חושד אותו בגזלן, כך יש להאמינו על שתיקתו אם היא לשם הודאה, אלא שמע מינה דעד נאמן בלא הודאתו של בעל. וא"ת שהיא היתה שותקת לאו מלתא היא שאין שתיקתה כלום, ואפילו אמרה נטמאתי כדתנן האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. ועוד מדלא אמרינן בגמרא שהיתה היא שותקת שמע מינה שאין צורך לשתיקתה ולא לשתיקתו ומשום הכי לא מסיימי בגמר' ושתק ולא אמר איני יודע משום דודאי אומר איני יודע הוא שהרי לא היה שם בשעת ראייתו של עד.

ועוד ממעשה דינאי דאמר אביי עד אחד נאמן וכן בבן גרושה או בן חלוצה במשל דר' טרפון והתם ליכא למימר משום דמודה שהרי הוא אינו יודע באמו ושתיקתו אינו אלא אינו יודע ואם תאמר שמא שמע כדאמרי' שתוק חלל פסול הא נמי משמע דינאי לא שתק שהרי הוא היה מחזיק עצמו בכהן ושמש בכהונה גדולה ארבעים שנה ועכשיו בכהן היה מחזיק עצמו ומתריס כנגד האומרים עליו שהוא חלל צא וראה מה עשה בהן ועוד דהוה ליה לפרושי בגמר' דשתיק ולא אמר איני יודע ולא הכחישן ועוד מדאמרי' מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה וכי מה קולא וחומרא היא זו אם בשותק ומטעם שזו שתיקה כהודאה וזו אינה כהודאה, ועוד מקוה שפסולו ביחיד בשתיקת מאן אלא ודאי משמע דאפי' אמר איני יודע עד אחד מהימן לפיכך לא הוצרכו לפרש כלום ושבודאי באומר איני יודע הן עסוקים ועוד מדאמר אביי נאמן ואמרי' הא אשתיק מהימן שמע מינה לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא שאם כן אינו מן השם משום שנאמן אלא משום שהלה מודה כדאמרינן התם ביבמות ד' פ"ז ע"ב ממאי משום דמהימן דילמא משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא ועוד דשמעתא שם במסכת יבמות במסקנא משמע דמהימן אף על גב דלא שתיק כמודה דאמרי' אלא סברא הוא מידי דהוה כחתיכה ס' של חלב ס' של שומן ואתא ע"א ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן ודחינן מי דמי התם לא אתחזק אסורא הכא אתחזק אסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אלמא בכל היכא דלא אתחזק איסור' אי נמי לא הוי דבר שבערוה עד אחד נאמן הלכך לאסור המותר ודאי מהימן דלא אמרי' בשום דוכת' אתחזק היתר' בכה"ג ובעיקר קושין דאתיא עלה מיהת איכא למימר דאביי סבר דאין פועל נאמן אלא כשמלאכתו בידו אבל הוציא מלאכה מידו והחזיר לב"ה אינו נאמן דאלו הוה הכי בשעה שמחזיר מלאכתו היה אומר ולא היה מחזיר לו עד שמודיעו כעין פירוקיה דרבא אלא דרבא סבר אף על פי שהחזיר לו מלאכתו נאמן אלא אם כן אשכחיה ולא אמר ליה ובתר הכי אמר ליה אבל כשהחזיר לו שמא מתירא היה שלא יעכב שכרו או שלח לו מלאכתו ולא ראהו אבל אם משפרעו מצאו ולא אמר לו ובתר הכי אמר לו אינו נאמן וכל הדברים הללו בפועל דרמי עליה לאודועי והוה ליה בשעה ראשונה כאומר לו טהורות הן וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל עד אחד דעלמא אעפ"י שמצאו ולא אמר לו אם א"ל אח"כ נאמן דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה כל שעתא למימר (אלא) [ולא] אמר ואזיל אנפשיה תדע דאלו כשלא החזיר מלאכתו ועדיין היא בידו היכי אמר רבא דכיון דאשכחיה ולא אמר ליה לא מהימן והלא עדיין זמנו הוא לומר כל זמן עד שיחזיר לו פעולתו וכן הדרך לפיכך האומר לחברו נאסר יינך והלה שותק או אומר אני איני יודע נאמן ולדברי ר"ת ז"ל אומר איני יודע אינו נאמן.

ובתשובה לדברינו הא דאמרי' בסנהדרין דף ל' ע"א הרי שבא אחד ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשדה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין אלמא אין עד אחד נאמן לאסור שלו עליו דהא של מעשר שני הם כאומר אסורין עליכם דמי ויש לי לומר דהתם כיון שאינו מעיד אלא מפי השמועה שאמר אביהן בשעת הטמנה של מעשר שני הם תולין בשמועתו שמא שלא להשביע את עצמו אמר או משטה היה בו וכשבידו ליטלן דבריו קיימין דהא הימניה כשהאמין בו להטמין בפניו במקום שידו שולטת שם וכשמפקידן אצלו לשם מעשר הוא וזה התירוץ דומה יפה ולי נראה דהתם דבר שבממון הוא ודברי הכל אין דבר בפחות משנים הלכך לא כל הימנו שיעמיד ממון בחזק' פלוני ולא בחזקת מעשר שני אבל באיסורין נאמן:

טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן. אי קשי' לפום מאי דפרישית ממאי דמהימן דילמא משום דמודה ושתיקה כהודאה דמיא כדדחי' ביבמו' דף פ"ז ע"ב איכא למימר אביי הכי דייק טעמא דאמר לא אכלתי הא לא אמר לא אכלתי אלא ששתק או שאמר איני יודע נאמן והתם ביבמות לא מהא מתני' דחי לה אלא מדתניא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אף על פי שאינו מכחיש תלמוד לומר או הודע אליו משום הכי דחי לה מינה ואמר דהכי קאמר יכול אעפ"י שאינו מכחיש אלא שותק לא יהא חייב תלמוד לומר או הודע אליו וקרא כי אתא לשותק אתי ללמדך דשתיקה כהודאה דמיא ואכתי מיבעי מדאוריית' מנא לן אבל מתני' דהכא כיון דקתני לא אכלתי פטור משמע הא אינו אומר לא אכלתי מהימן והתם לא מצי אמר ליה ממתני' דמדאוריית' קא מבעיא ליה מנלן, וסוגיא מפורשת היא במקומה.

ואי קשי' לאביי דהכא היכי אומר דמשום דמהימן הוא הא משום נאמנותו של עד אי אפשר לחייבו כדאמרי' התם מאי טעמא מחייבי רבנן אילימ' משום דנאמן והא תרי דאף על גב דמכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא וא"ל אביי דייק ממתני' דנאמן וחייב ואי קשי' לרבנן לוקמה כרבי מאיר דאמר בשנים אעפ"י שמכחישן חייב הואיל והם נאמנין והכי נמי אוקמוה בדוכתיה בכריתות דף י"א ע"ב כרבי מאיר ועוד דהא התם איכ' לישנ' אחרינ' בטעמייהו דרבנן משום מיגו כמתרצי לישנ' לא אכלתי שוגג אלא מזיד ולהאי לישנ' משום דמהימן הוא וכי.פטרי רבנן בשנים משום דלא מהימני בהא דאיכ' מיגו וההיא דחייתא דיבמות לאו אליב' דהך לישנ' אתמר אלא למאי דאמרי' התם בכריתות דף י"ב ע"א אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, וכבר כתבתי זה בפרק האשה (יבמות פ"ז ע"ב) בסיוע שמים:


דף סו עמוד א עריכה


ודאמרינן וצריכה דאי אשמועינן רישא הוה אמינא וכו' אבל נטמאו טהרותיך וכו'. הכי קאמר, דאי אשמועינן רישא הוא אמינ' שתיקתו לאו הכחשה היא אבל נטמאו טהרותיך אימא אין שתיק' אלא הכחשה כמי שאינו מקפיד ואינו חושש לדבר שאלו היה חושש היה אומר איני יודע או יודע אני שדרך השותקין בכגון זה מפני שאינן חוששין כדאמרי' בדרבנן איהו סבר מדאישתיק אודויי אודי ליה ולא היא מיחש הוא דלא חש לה קמ"ל אביי שאין השתיקה אלא מפני שאינו יודע וכל מקום שאין הכחשה לעד נאמן:

הקים להם בציץ שבין עיניך. פרש"י ז"ל דאף על גב דלאו שעת עבודה היא הא אמרינן בפ' שני בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם ולא מחוור דהתם לא להתיר נאמרה אלא לומר שאי אפשר שלא יהנו בהן בשוגג שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שלא יהנו בהם אבל ללבשן במזיד שלא בשעת עבודה ודאי לא ומיהו ודאי הכי אסיקנא במסכת יומא דף ס"ת ע"ב דבגדי כהונה במקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר שניתנו ליהנות בהן והתם אמרינן היוצא בהם למדינה אסור והכא למדינה הוה.

ויש מפרשים דשאני ציץ דכתיב על מצחו תמיד משמע אפי' שלא בשעת עבודה ואפילו במדינה והכי נמי משמע בפ"ק דמסכת יומא דף ז' ע"ב דקאמרינן מאי תמיד אילימ' על מצחו תמיד מי לא בעי' למיעל לבית הכסא ומי לא בעי מינם אלמא לא אסיר אלא בשעת שינה ובית הכסא ולא דייק לן דהתם הכי קאמר מאי תמיד אילימא על מצחו תמיד ובא ללמד שמותר בכל שעה אי אפשר לומר כן דהא איכא שעת שינה אלא ע"כ לתמיד מרצה אתא לומר שאעפ"י שאינו על מצחו מרצה השת' דאתית להכי לענין היתר לבישה כשאר בגדי כהונה הוא ועוד דהתם הכי קאמר אילימ' על מצחו תמיד במקדש שאין כהן גדול יוצא מן המקדש תמיד מי לא בעי מינם ומיעל לב"ה שצריך לצאת ולחלוץ אלא תמיד מרצה.

ותמיה לי מה ראו חכמים שלא לערער על כהונתו עד עכשיו ואפשר שהיו יודעין שיש עדים מכשירים אותו אבל לפי שעשה שלא כהוגן שהניח את הציץ במדינה והוא אסור מדרבנן כדמוכחינן ואיהו לא אשגח בדרבנן ועוד שהיה בשעת אכילה ושכרות לפיכך אקפיד אותו זקן ואמר לו שיניח כתר כהונה:

אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. קשי' ניה לרש"י ז"ל ונוקי תרי לבהדי תרי ונוקי ינאי בחזקת אבהתיה וניחא ליה הני מילי באמו דהוה לה חזק' דכשרות אבל ינאי לית ליה חזקה דכשרות שהרי מעידין על לידתו בפסלות והך סברא דהכא אליב' דרבי אלעזר דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה לית לה חזקה דכשרות אבל רבי יוחנן הא אמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה וע"כ משום דחזקת כשרות דאמה מהניא אברתא דאי ליכא חזקה דכשרות אף על גב דשמא הוא לא מהימנא.

ועוד השיבו לו מהא דגרסינן התם בכתובות דף כ"ו ע"ב ואיתא נמי בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ד' ל"ב ע"א) כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ואיכ' עליה קליה דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואתא עד א' ואמר דכהן מעליא הוא ואסיקניה ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתוניה ואתא עד אחד ואמר דכהן מעליא הוי ודכ"ע מצטרפין דמצטרפים לעדות ואי לא משום דאיכ' מאן דחייש לזילותא דבי דינא הוי מסקינן ליה לדברי הכל משום דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה.

ורש"י ז"ל עצמו נשמר מזו הקושי' ופי' שם אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דאסיקניה על פי עד אחד שהיה נאמן דההיא שעתא ליכא עוררים ולא מחוור משום דאי לאו חזקה דאבהתיה אדרבא כיון דהשתא אחתוני לא מזדקקין ליה למהדר (ולאפוקי) דכל מקום שעדיות שקולות לא מזדקקין ליה ועוד דחזקה הבאה מחמת עדותן של עדים הללו אינה חזקה כדאמרינן בב"ב דף ל"א ע"א דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר רב נחמן אוקי אכילתה בהדי אכילתה ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה הדר אייתי סהדי דאבהתי' היא אמר רב נחמן אנן מחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ואמאי נימ' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא אחזקתיה דהאי דאתפסנוה מעיקרא מקמי' דליתו עדי אבהתא.

והרב אב ב"ד ז"ל אמר משום דאמיה דינאי איכ' עלה קלא קודם לכן דשבויה הות שמא רצה לומר כאן הוחזק (הכל) קודם לידתו ושם יצא הקול לאתר לידתו נוטה לפרש"י ז"ל וגם הוא אינו נכון דהתם נמי איכ' עליה קלא דבן גרושה הוא לא שנא קודם ולא שנא לאחר דהא מוקמינן ליה אחזקה דאבהתיה והיא גופה אחזקתה דכשרות קיימ' ועוד מנא לן בגמר' דהכי הוה ליה למיפשט מינה עד אחד.

ור"ת ז"ל היה מפרש שאותה העיר כבשוה כרכום והיא היתה שם ובאו עדים שלא נשבית ובאו אחרים ואמרי נשבית ואי אוקמא תרי לבהדי תרי אתתא בחזקת פסולה קיימא ששם היתה בשעה שכבשה כרכום ולא מחוור דמנא ליה דהכי הוה ואי בידוע שכרכוס כבשה כמודיעים בודאי אם כן היכי אייתי מינה אביי ראיה לזנתה בעד אחד שאני התם דבלא עדות עד אחד נמי היתה אסורה שכל כהנות שנמצאו שם פסולות ואי לא אתו בי תרי ומכחשי ליה ודאי פסולה היתה.

וי"מ דכל תרי ותרי ספקא דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקי אתתא אחזקה ומייתי ראיה מהא דגרסינן פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב ע"ב) שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואקשינן מאי שנא רישא ומ"ש סיפ' ומאי ק' תרי ותרי נינהו ואוקמ' אחזקה ריש' חזקה לשוק וסיפ' חזקה לאשת איש ועוד אמרינן התם נמי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא מיכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי ואי מוקמת לה אחזקה הבא עליה בחטאת ולא באשם תלוי. ועוד הביאו ראיה מהא דגרסינן ביבמות דף צ"ב ע"א האשה שהלך אישה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתיבמה ואח"כ אמרו חילוף היו הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר ובעי עלה בגמר' היכי דמי אי דאיכ' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא תצא ועוד ממזר ספק ממזר הוא ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה הכא דין הוא שתצא שהרי חזקתה לשוק והולד ממזר גמור מאשת אח שלא במקום מצוה אלא ש"מ לא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה אלא בתרומה דרבנן אבל לא בדאוריית'.

וזה הלשון נכון אעפ"י שאין דינם מתחוור להם, דלענין תרומה בין דאוריית' בין דרבנן אחזקה מוקמינן אלא דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אחזקה לאפוקי אתתא מתותי גברא ולא משוינן ולד ממזר גמור להוציא אשה מתחתיו בשקדם ונשא ולא אמרינן נמי חזקה לאפוקי ממונא מידיה דמריה כדאמרינן בכתובו' דף כ"א ע"ב שלשה שישבו לקיים את השטר וכדפירש רבינו הגדול ז"ל התם וגבי יוחסין נמי החמירו ואין מתירין לכהן לישא בתו של ינאי.

וביבמות דף ל"א ע"א מסקנא דכולן שהיו בהן ספק גירושין כגון שנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה חולצת ולא אמרינן אוקי אתתא אחזקתה ובחזקת השוק עומדת וכן נמי הא דתנן בגיטין דף ע"ח ע"א מחצה על מחצה מגורש' ואינה מגורשת למאי הלכתא שאם היה בעלה כהן אסורה עליו ואוקימנ' בתרי כתי ולא אמרינן אוקמה אחזקה אלמא בכל מקום שראוי להחמיר לא אמרינן אוקמה אחזקה. והיינו דאמרינן התם ודילמא תרי ותרי נינהו ותרי נמי ספקא דרבנן הוא ואמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקה פי' ואי ס"ד להאי חזקה אית לה עיקר אפי' תרי ותרי נמי אלא שמע מינה דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקה ולעולם חולצת והאי הויא מסקנא דשמעתא.

ויש גורסין שם גרסא אחרת דתרי ותרי ספק' דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקמה אחזקה וחולצת והולד שנולד מספק זה ספק ממזר הוא וספק הלל ואסור לכהן לישא בתו לפיכך הקשו כאן מאי חזית וכו' והוי ספק חלל והיאך אמרו ולא נמצא הרי נמצא במקצת ואעפ"י שאין כח ביד חכמים לפסלו מן התרומה שהוחזק בה מ"מ נפסל במקצת שאין כהן נושא בתו ואלמנתו ואפשר לעבודה הוא נפסל לפי שאין בודקין מן המזבח ולמעלה וכיון שהיה שם ספק לא היה עומד ומקריב על גבי המזבח וכתבתי זו הסברה מפני שהיא עיקר וכלל גדול לספקות אבל בכאן אין דבריהם מתחוורין אלו היו עדי טומאה תרי ותרי הדין עמהם אבל שבויה חששא דרבנן הוא ולמה לא יתלו להקל אפי' ביוחסין.

ובעיקר קושי' זו של ינאי אין אנו צריכין לפי דעתי לכל זה שאפי' היה כשר גמור מפני שמעמידין אותו על חזקתו לא היה לו מקום לכעוס על החכמים ושיהרגו על כך מאחר שיש עדים שמעידים כדבריהם ולא הוזמו שהרי נמצא מה שאמרו, ואף על פי שהוא כשר:


דף סו עמוד ב עריכה


והא דתנן כל טהרות שנעשו על גבה למפרע רבי טרפון מטהר. כשמאי ס"ל דאמר כל הנשים דיין שעתן ולית ליה מטמאות מעת לעת ומפקידה לפקידה כהלל ורבנן כדמוכח בריש מסכת נדה דף ב' ע"ב דמאן דאית ליה גבי נשים מעת לעת כל שכן במקוה שהוא מטמא למפרע משום דאיכ' ב' לריעותא דאיכ' למימר חסר ואתאי חסר ואתאי ולית ליה נמי ההיא דתנן השרץ שנמצא במביי ולית ליה נמי ההיא דתנן היה בודק את החבית להיות מפריש עליה והולך כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק ולרבנן הוי טבל גמור (משום) [ומשום] דהדר ביה לגבי' (ורבי) [דרבי] עקיב' לא פליג בהנך.

תימא הוא משל דרבי טרפון למה הוא דומה. והלא אף על פי שנודע שהוא בן גרושה בן חלוצה עבודתו כשרה שהתורה הכשירתו ואלו גבי מקוה אם נודע שהוא חסר ודאי אפי' רבי טרפון מודה שהטהרות טמאות ונ"ל שלא התירה התורה עבודתו כשנמצא ודאי חלל אלא כשנמצא ספק חלל והיה רבי טרפון סובר דטעמ' דמלתא משום שאומרי' אדם זה בחזקת כשר הוא מספק אתה בא לפסלו אל תפסילנו למפרע מספק אעפ"י שמכאן ואילך פסול שאין מכשירין הספקות לכתחילה אבל למפרע מעמידין אותו על חזקתו ואין אומרים אדם זה חייב קרבן היה מספק אתה בא לפטרו ממנו אל תפטרו מספ' והי' מדמה חייבי קרבנות לחייבי טבילו' והכהן המקריב למקוה ורבי עקיב' דימ' אותו לבעל מום שכיון שנמצ' עכשיו בעל מום למפרע קרבנותיו פסולין ואין אומרים עכשיו הומם וכן אין אומרים במקוה עכשיו חסר והא דאמרינן בן גרושה שעבודתו כשרה מנא לן הכי נמי קאמר מנלן דלא ניזלו בתר חייבי קרבנות ויפסל קרבנותיו למפרע ואמר שמואל דכתיב ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול כלומר כל זמן שאפשר ליחסו אחריו.

ובהא פירושא מתרץ מאי דרגילי תלמידי לאקשויי דזרעו כשר משמע כדאמרינן בריש מכילתין אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין והשתא לא קשי' דכיון דכתיב ולזרעו אחריו משמע כל זמן שהוא מתיחס אחריו דהיינו ספק פסול.

וכן נמי למ"ד ברך ה' חילו, ה"נ משמע חולין שבכהונה דהיינו ספקות אבל חללים אינו חילו שכבר יצאו מן הכלל וכן למ"ד מובאת אל הכהן לרבות ספק שהרי בימיו כהן היה ואלו חלל גמור מעולם לא היה כהן אעפ"י שלא הכיר בו עד עכשיו ובעלי מום בעבודתו פסול משום וי"ו שלום דקטיעא הוא כלומר שלם ולא כשהוא חסר אעפ"י שלא נודע שהיה בעל מום גמור ועוד דלבעל מום אפשר דלא צריך קרא דהא מעטיה רחמנ' מדכתיב איש איש מזרע אהרן וגו'.

ועוד ראיתי בתוספות ז"ל שהם מפרשים דהכא בתרתי פליגי פליגי בטהרות גרידי ופליגי נמי בכהן שטבל במקוה זה ועבד עבודה שרבי טרפון מטהר ומכשיר עבודתו ורבי עקיב' פוסל ומשל דרבי טרפון בקרבנות הללו שיהו כשרים ואפי' תהא מחסרו למפרע כדברך אודי לי מיהת בקרבנות וא"ל רבי עקיב' לא שהוא משל לבעל מום.

ובירושלמי מצאתי דברים שסותרין מה שפירשתי תחילה ומה שפירשו, ואין לנו לדקדק בה אלא שנתפוש דבר כפשוטו כיון שמצא רבי טרפון לענין בן גרושה דבר שהוא כשר למפרע ופסול להבא מדין תורה אמר אף אנו מחזיקין הטובל טהור למפרע אעפ"י שנטמא אותו מכאן ולהבא שלא יתעסק שוב בטהרות שלא אמר רבי טרפון אלא הטהרות שאין להם תקנה אכל הטובלין צריכין טבילה מכאן ולהבא:


דף סז עמוד א עריכה


מתני': רבי יהודה היא ונתנייה תנא כל מקום דסיפ' לאתויי. איכ' למידק ונתנייה בהדיא כדאקשינן לקמן איכ' למימר כיון דתנא בריש' כל מקום משום דלא אפשר למיתני בהדיא תנא סיפא כל מקום לאתויי ואף ע"ג דאפשר למתנייה בהדיא ויש אומרים כיון דסבר רבי יהודה קהל גרים איקרי קהל בכלל ממזרת ונתינה לישראל הוא ולא אצטריך כל מקום דסיפ' לאתויי אלא לאשמועינן דרבי יהודה היא ולאפוקי מדרבי יוסי:

הא דאקשינן והרי ישראל שנשא חללה דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר. ק"ל, כיון דאוקימנ' כרבי דוסתאי שאף חלל שנשא בת ישראל הולד כשר היאך אתה אומר ישראל שנשא חללה שהולד הולך אחר הזכר והרי איכ' נמי שהולד כשר והולך אחר הנקבה והוה ליה למיתני הולד הולך אחר הכשר מה שאין כן בריש' דמתני' ונ"ל דהכי אקשינן בגמר' והרי ישראל שנשא חללה דהולד ודאי כזכר הוא וע"כ אי הולך אחר הזכר הוה ליה למתניה בזה הכלל ואי הולך אחרי הכשר מיקרי וכדרבי דוסתאי אדרב' קשי' דהוה לי' למתניה חוץ מאלו שיש קדושין ואין עבירה ואין הולד הולך אלא אחר הכשר ופריק בכל מקום מייתי ליה ומשום הכי אקשי' בהא ולתניה בהדיא שלא כדרך הסוגיא דכיון דהני יש מהם אחר האם ומצטריך איזו למעוטי ויש מהם הולך אחר הזכר ומצטריך כל מקום לרבויי נתנייה בהדיא דהא לא אתיא שפיר דלאו הולך אחר הזכר הוא ממש ופריק משום דלא מתנייה ליה, כנ"ל, ועכשיו מתורצת אף הקושי' שכתבנו למעלה יפה:


דף סז עמוד ב עריכה


אלא כל מקום דסיפ' לאתויי מאי. איכ' למיד' ונימא לאתויי ישראל שנשא מצרית ראשונה דיש קדושין ויש עבירה והולד הולך אחר הפגום ואפשר לרב דימי דכיון דתנא למעוטי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה שהולד שני אעפ"י שיש קדושין ואין עבירה אי אפשר לו לרבות ישראל שנשא מצרית ראשונה מ"מ שיש קדושין ויש עבירה דהא אפי' במקום שאין עבירה נמי הולד הולך אחר הפגום באלו ואף על גב דלרבה בר בר חנה אפשר לאתויי לרב דימי מקשינן ואי לא הוה ליה פירוק' אחרינ' מפרק לה בהכי אליב' דרבה אלא דעדיפ' מינה קאמרינן וליטעמיך וכו' אי נמי לרבה גופיה כיון דתנא נתינה לישראל לא אצטריך ליה וכל פסול חתון בכלל בין שיש בהם דורות בין שאין בהם:

והא דאקשינן וליטעמיך לר' יהודה איזו זו דסיפ' למה לי. קשה לי ודלמא למעוטי מחזיר גרושתו משנשאת דיש קדושין ויש עבירה ואין הולד הולך אחר הפגום אלא כשר גמור הוי כדאמרינן לקמן וביבמו' ד' י"א ע"ב היא תועב' ואין בניה תועבים ובירוש' חזינ' לה להך קושי' ולא פירקו אלא מיהו לגמר' דילן איכ' למימר דכיון שאינה פגומה לישראל אחר לאו אחר הפגום הוא וליתא בכללא דמתני':

מאי פגום שבשניהם אילימ' מצרי שנשא עמוני'. איכא דמקשה ולימא מצרי שני שנשא מצרית ראשונה אי נמי מצרי ראשון שנשא מצרית שניה ולאו קושי' היא כלל דכיון דגבי ברא חד מנייהו כשר שאעפ"י שהוא עצמו פגום לאו פגום שבשניהם מיקרי ועוד דשתי אומות משמע וריש' נמי בשני עממין אוקימנ' ועוד דאיכ' רבין דאמר משמיה דרבי יוחנן שאינו הולך אחר הפגום והולד שלישי:


דף סח עמוד א עריכה


אי הכי אפילו נדה נמי. אלמא אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר. פי' אלמא תפסי בה קדושי דאי לא תפסי בה קדושי ודאי ממזר הוא ודכות' נמי אמרינן לקמן ולר' ישבב אי טעמא דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר אפי' חייבי עשה כי תהיין במאי מוקי לה דאלמא כיון שהולד ממזר ודאי לא תפסי בה קדושי.

ואיכ' דמקשי מהא דגרסינן ביבמות דף מ"ט ע"א שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים ומפרש טעמ' בגמר' משום דכתיב לא יקח איש את אשת אביו ובשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר וסמיך לי' לא יבא ממזר למה לי הך דרשה דהא הכא מפקינן שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות וכיון שכן ממילא ידעינן דהוי ממזר דהא בהא תליא ולאו קושי' היא (דכיון דאקשינן) [דכי אקשינן] הכא מדאביי דאלמא הא בהא תליא לאו משום דסברא הוא אלא משום דמתניתין קתני כל שאין לה עליו קדושין ויש לה על אחרים קדושין הולד ממזר וק"ל דכללא הוא דיש ממזר מכל חייבי כריתות שאין קדושין תופסין בהם דהכי דרשינן קראי כדאמרן והיינו נמי קושיין בדר' ישבב לקמן לפום דרשה דר' עקיב' וההוא כללא דוקא הוא לכ"ע שאין לך שהקדושין תופסין בה והולד ממזר ומיהו כלהו ממדרש קראי דהתם נפקא דהא אף ע"ג דנפקא לן ממזר מהתם איצטריך הכא קרא לקדושין אלא כלהו ממדרש קראי ואי לאו דדרשינן הכי הכא דאין קדושין בעריות ודרשי נמי התם ממזר דידהו מדסמיך ליה לא יבא ממזר מדאוריית' מנא לן ורבי יהושע נמי סבר אין קדושין תופסין בחייבי כריתות וסבר אין ממזר אלא מחייבי מיתות בסנהדרין משום דלא דריש כשמעון התימני כדאית' התם בשלהי פרק החולץ (יבמות דף מ"ט ע"א) ומיהו מצינו שאין קדושין תופסין בה והולד אינו ממזר אלא שאינו מחייבי כריתות והיינו יבמה לשוק אליב' דרב וליתא בכללי דמתני' לא צריך איזו למיעוט' דבהא אין לשום אדם עליה קדושין לא לו ולא לאחרים ומימר' דאביי כבר פרשתיה שם בפרק החולץ (יבמות מ"ט ע"ב):

קולא וחומרא לחומרא מקשינן. הקשה הרב אב ב"ד ז"ל אדרב' קולא היא דמפקת לה בלא גיטא ואינה קושיא שכיון שאותן שהחמיר הכתוב באיסורן יוצאות בלא גט ולא פירשה התורה בזה קולא מפני שהחמיר' בהן בחמורין הוא וחומר האסור קאמרינן ולא חומר הקדושין הללו:

הא דאמרינן מה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קדושין. נ"ל דלאו דוקא הוא דלרב דאמר לא תהיה לאיש זר לא תהיה בה הויה לאיש זר ליכא לאו אלא עשה דכתיב יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה ולשמואל דאמר קדושין תופסין בה הוא דאיכ' לאו דהיינו דאתמר התם ביבמות דף נ"ה ע"ב יבמה לשוק אי למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה עשה והא דאקשינן אי הכי אפילו חייבי לאוין נמי לחייבי עשה נמי מצי למיפרך אלא חדא נקט משום דאדרבה ליבמה בלאו וחייבי עשה מלאוין לא אתו כל זה לפי פרש"י ז"ל בפרק הבא על יבמתו (יבמות נ"ה ע"ב), ועוד כתוב שם פ"א:


דף סח עמוד ב עריכה


ה"ג רש"י ז"ל (בבריית') [נכרית] מנא לן אמר קרא בז' עממין לא תתחתן בם. ופי' לא יהא לך חיתון בהם כלומר שאין קדושין תופסין בהם וקשה לי דהא אמרינן בפ' הערל (יבמות דף ע"ו ע"א) בגירותן הוא דאי' להו חתנות ובנוסחי דידן דלא כתיב בהו אלא אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה דכיון דולדה כמוה ודאי לא תפסי בה קדושי:

בנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכנעני' קרוי בנך אלא בנה. פי' מדלא כתב רחמנא כי תסיר שמע מינ' שאין מקפיד באותו בן שנולד לו מן הכנעני' שאלו היה אותו הבן בכלל ישראל יותר היה לו להקפי' על אותו הבן שהוא נגרר אחר מעשי אמו ומדבק בדרכיה שהיא מגדלתו מקטנותו עליהם אלא שמע מינה שאין הכתוב מקפיד באותו הבן בהסרה זו:

ואמר רבינא ש"מ. מדרבי שמעון בן יוחאי שהו' סובר דהאי כי יסיר את בנך אבתך לא תתן לבנו קאי ולומר לא תתן בתך לבנו שהוא יסיר לב אותו הבן שיולד לו שהוא בנך לפי שאביו מלמדו ולפיכך דייק מתוך שחשש לבן שנולד לכנעני מבתך ולא חשש לבן בנך מכנענית שמע מינה שהולד כמוה דאי ס"ד סבר רבי שמעון בן יוחאי האי כי יסיר את בנך אבנך ממש קאמר ושמא יסירנו חמיו היכי קאמר ודייק מינה מדלא כתב רחמנא כי תסיר הכנענית את בנך שמע מינה שהולד כמוה והנא אף לבתך עצמה לא חשש להזכיר שלא כתב כי יסיר את בתך אעפ"י שיש לחוש לה כמו כן אלא שמע מינה דסבר רבי שמעון בן בתך הבא מן הכנענית קרוי בנך ועליו הזהיר הכתוב לומר בתך לא תתן לבנו שאעפ"י שהבן ישראל שמא יסירנו אביו מאחרי ולא אמר כי תסיר על בנך הבא מן הכנענית מפני שהולד כמוה ומשעה ראשונה הוא אסור שהוא מוציא זרעו מישראל אבל אין הסרתו משנולד כלום מפני שהוא כנעני כמוה זהו דרך פרש"י ז"ל ועיקר הוא ואם תאמר למה לא חשש הכתוב לבן ולבת עצמו א"ל ודאי שחשש לכל אבל לא פירש טעמא דקרא אלא ולדות ללמדך מה שאמרנו ועוד אפשר שהגדולים אינם נסרים כל כך ועיקר חששה לולדות ישראל ולא הוצרך לפרש טעם למי שהולד כנעני שבודאי אסור אלא למי שהולד ישראל שמא יסור.

ויש בספר היראים בנך [הבא מישראלית] קרוי בנך מדלא כתיב כי יסירנו מאחרי כלומר חותן בנך יסירנו מאחרי, (וכ"ח) [ור"ת מפרש] בנך מיעוטא הוא לומר שאין חשש הכתוב אלא משום בנך עצמו אבל לבנו הבא מן הכנענית לא חשש לפי שהוא בנה ואמר רבינא שמע מינה מדלא כתב גבי בתך לא תתן לבנו כי יסיר את בתך מאחרי שבן בתך קרוי הוא בנך ואף לולד חשש הכתוב:

והא דאמרינן נהי דכשר לא הוי ממזר לא הוי. ק"ל דילמא ממזר נמי הוי ומקרא לא גמרינן אלא שאין הולד כנעני כמוהו, וי"ל דלאו מדיוקא דהא מילת' בלחוד קא דחי לה הכי אלא משום דשמעינן ליה לרבינא בהדיא בפרק החולץ (יבמות דף מ"ה ע"ב) דמכשיר הלכך לא הוי לא כנעני ולא ממזר. מיהו ישראל פסול כלומר פגום לכהונה הוי:

כי יסיר את בנך לרבות כל שהי' מסירים. [וקשה] אי הכי בגרותן נמי דהא כתיב לא תתחתן בם בגירותן כתיב איכא למימר בגרותן ליכא לרבונייהו מכי יסיר שאינן מסירים וכבר פירשנו במסכת יבמות דלא תתחתן כלל היא בגרותן וקודם גירותן שבכולם הוא אומר כן אבל לא תפס לשון חתון אלא משום גרותן שיש להם חתון ואחרים אמרו מדאמר רחמנא עמון ומואב שמע מינה שאר אומות שרי:

כל היכא דקרינא ביה כי תהיין קרינן ביה וילדו לו. ק"ל (מי) [הא] איכא חייבי כריתות דלא קרינא ביה כי תהיין וקרינא ביה וילדו כדתנן ביבמות דף כ"ב ע"ב [מי שיש לו בן] מכל מקום, פוטר את אשת אביו מן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה הכנענית ואמרינן עלה בגמרא מכל מקום לאתויי ממזר אלמא קרינ' ביה וילדו לו וירת ליה כמו (לאביה) [לאבי כשר] כדמוכח התם,ואיכא למימר בפי' רבתה תורה חייבי כריתותשהולד כמוה דכתיב מולדת בית או מולדת חוץ כדאי' ביבמות דף כ"ג ע"א ומ"ה דריש כי תהיין לאיש כל היכא שקדושין תופסין בה לשום איש בעולם קרינא ביה וילדו לו ואעפ"י שאין לו בה קדושין ולא מיעט אלא שפחה כנענית דלא קרינא בהו כי תהיין לאיש בעולם ולית ליה השתא לישנא דרב פפא דניוקי ליה בחייבי לאוין ובפרק כיצד ביבמות פירשתי יותר:


דף סט עמוד א עריכה


שמע מינה לכתחלה קאמר. יש שואלין מאי שנא ממזר דלא מחייב בלאו דלא יהיה קדש ומותר בשפחה ומחייב בלאו דחתון ואסור בכנענית ומאי שנא ממשוחרר שאסור אף בלאו דלא יהיה קדש שהרי אסור בשפחה כדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קי"ד ע"ב) שאסור פרי עם האם ותנן נמי מי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אינו יכול וכו' ואומר ר"ת ז"ל דכל היכא דאמר רחמנא לאו גרידא ממזר אסור אבל הכא שאני דלא אמר רחמנא לא תנסוב אשה אלא לא יהיה קדש פרט לזה שהוא קדש ועומד שהרי יצירתו בעבירה אבל עבד [משוחרר] אין יצירתו בעבירה: