חידושי הריטב"א על הש"ס/קידושין/פרק ג


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נח עמוד בעריכה


פרק שלישי

האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני וכ"ת מק"ל פשיטא דאי לאשמועי' שהלך במנהג רמאות הא הוה ליה למתני הכי בהדיא טפי ולא למסמך אמאי דקתני והלך איכא למימר דסד"א דהוא בהטעה דאמרה ליה אלו ידענא דפלוני עשאך שליח לקדש אותי לא הוה מקדישנא קדושי טעות קמ"ל. א"נ דסד"א דכיון שעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה כדאשכחן ביבמות פרק ב"ש בההיא דאיקדשא כשהיא קטנה וכי גדלה אותבוה אבי כורסייה ואהדרוה ואתא איניש אחרינא חטפא מיניה ואמרי' דלא אצרכוה גיטא מבתרא משום דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה והוה אמינא דליעבד הכי בהא קמ"ל:

וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה תוך ל' יום מקודשת לשני. פי' מדלא קתני שאינה מקודשת לראשון שמעי' דלא פקעי קידושי ראשון לגמרי ולא חזרה מיניה לגמרי ואם גרשה שני או מת תוך ל' יום חיילי' עליה קדושין וכן מפורש בירושלמי לפיכך אם מת השני או גירש תיך ל' יום חיילי' עליה קדושין לאחר ל' יום מת לאחר ל' יום או גירש לא חלו עליה קדושי הראשון דכל כמה דלא פקעי קידושי שני תוך ל' לא חלו קידושי ראשון עוד אמרו שם שאם מת תוך ל' והיה לו אח מכיון שלאחר ל' יום היא זקוקה ליבם לא חלו עליה קדושי ראשון אלא א"כ חלץ יבם תוך ל' יום ולאו משום חזרה הוא שמתרצה ביבם וחזרה מקדושי ראשון דא"כ כ"ש שהיה לנו לומר כן שחזרה בה כשקבל קידושי שני דהא איתתא טפי ניחא לה בקידושי שני מיבום של זה דאיתתא מסתמא לא ניחא לה ביבום אלא ודאי דקידושין וכ"ש זיקא לא חשיבה חזרה כלל ואפי' כר' יוחנן עד שתחזור בה בפי' אלא משמע דבירושלמי סברי לה כרב דאמר ביבמות היבמה אין קדושין תופסין בה וכיון שכן לא חיילי בה קידושי ראשון אבל לדידן דקי"ל כשמואל דאמר בעניותנו צריכה גט הא נמי צריכה גט מראשון משום דחזקתה אינה מדעתה כדי שלא יחולו בה קידושין וזו שיטת רבינו הרמב"ן זצ"ל:

ויש מן החכמים שדוחים זה הירושלמי ואמרי דודאי חזרה הוי ולא חיילי בה קידושי ראשון לעולם ושיטת הירושלמי אתיא למאן דמתני לה בגמ' לפלוגתא דרב ושמואל אהאי רישא דמתני' ואליבא דרב דאמר לאחר ל' יום פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון והא דחינן לה בגמ' דילן ואוקימנא פלוגתייהו דרב ושמואל אסיפא ולדידי מסתבר דאדרבה מהתם סייעתא להאי שיטתא דירושלמי דהא בלישנא קמא הוה אמר רב לאחר ל' יום פקעי קידושי שני ממילא דלא אירציא ליה אלא בעודה פנויה וגמרי קידושי ראשון ואנן לא אקשי' להאי סברא דרב אלא מאי דקאמר דפקעי מאיליהן קדושי שני ואקשי' קדושי שני במה יפקעו דהא כל קידושי דחיילי כלל א"א דפקעי כלל בלא גט ובלא מיתה אבל לא קשיא לן מאי דקאמר דגמרי קידושי מדלא פרכינן לה נמי ש"מ דכל היכא דפקעי קידושי שני תוך ל' יום כגון במיתה או גירושין ודינן ליה לרב דגמרי קידושי ראשון כנ"ל:

בת ישראל לכהן כו'. תאכל בתרומה הא ודאי פשיטא דכיון שלא אסרוה לשני ערוה החמורה היאך יאסרו עליה אכילת תרומה הקלה אלא משום סיפא נקט לה דקתני מקודשת ואינה מקודשת לשניהם בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה דבת ישראל והשני כהן לא תאכל בתרומה שמא מקודשת לראשון שהוא ישראל ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אשמועי' מאי דפרישו בירושלמי דאפי' שניהם כהנים פי' או אביה וראשון או אביה ושני סד"א אין כח בקידושין האחר להוציאה מחזקתה שהיתה אוכלת בתרומת אביה קמ"ל:

גמרא מה שעשה עשוי. פי' ולא קנסינן ליה שלא יכנוס והיינו דקמ"ל תנא תוספאה אלא שנהג בו מנהג רמאות פי' ואע"ג דעבר משום מצוה ותנא דידן רמיז לה דקתני לישנא יתירה והלך לומר הלך ברמאות הא דאמרי' אדהכי והכי הדרי בהו משום דהאי בזוג שני הוי דאלו זוג ראשון האמר שמואל בת פלוני לפלוני אפי' מעבר לים ומיהו אפילו בזוג ראשון משכחת לה ושמא יקדמנו אחר ברחמי כדאיתא התם:


דף נט עמוד אעריכה


רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב דליזבון ליה ארעא אזל זבנה לנפשיה ואמרינן דמה שעשה עשוי וקשיא לן הא דגרסי' בירושלמי פרק איזהו נשך הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין עליו אלא תרעומות אם ידוע שלקח מוציא ממנו בע"כ ואיכא למימר דהתם כשלקח במעות של משלח אבל הכא כשלקח במעות של עצמו כך כתב בעל מתיבות ז"ל. ואפי' במעות של משלח יש לחלק בין מי שלקח אותם סתם למי שלקח לעצמו בפירוש:

הא דאמרי' עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע. פירש"י ז"ל בחררה של הפקר והקשה ר"ת ז"ל דהא תניא נפל לו עליה פי' טליתו עליה מעבירין אותו ממנו ואמרי' בפ' ח"ה בישראל שלקח שדה מכותי ובא ישראל והחזיק בה זכה בה דעכו"ם מכי מטי זוזי לידיה אסתלק וישראל לא קני עד דמטי ארעא לידיה והוא הפקר ולפיכך כל המחזיק בה זכה ולא הוי רשע דאין לך מהפך בחררה יותר מן הראשון שלקחה ונתן בה מעותיו. אבל הנכון דלא אמרי' נקרא רשע אלא כשזה השני לקחה במעותיו ואמרי' כיון דבמעות אתה קונה לה ניחא לעני זה שהיפך בה ואתה קח במקום אחר כי הרבה כיוצא בזה תמצא במעותיך וכגון האי עובדא דרב גידל דאתיא עלה אבל כשנטלה השני מן ההפקר נוטלה וזכה בה ואינו נקרא רשע דחייו קודמין לכל אדם אימתי ימצא הוא אחרת כיוצא בה מן ההפקד והיינו ההיא דפיאה דאמרי' עניים באים ומעבירין אותה ממנו לכתחלה וההיא נמי דישראל שלקח שדה מכותי משום דהוי הפקר וכן אמרו בפ' לא יחפור גבי מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ביצת הדג פרישנא טעמא משום דדגים יהבי סיירא ולאחר שניצודו ברשותו של זה יוצאין משם ובאין במצודו של זה שרואים שם מזונות הא לאו הכי אין לו להתרחק מלצוד שם כיון דהפקר הוא ועל הדרך הזה הוא מה שאמרו בבר מבואה דאוקי' רחי' ואתא בר מבואה אחרינא ואוקי גביה שאם הוא בן מבוי אחר מעכב על ידו שזה כעין מקח וממכר הוא והרי יכול הלה לילך לבקש פרנסתו במבואה אחרת ולא יפסיד לזה שמהפך כאן אבל לשכנו אינו כופהו דכיון שהלה דר במבוי זה אין מלאכתו מזדמנת לו יפה במקום אחר כמו בכאן ואיתו ליה פסידא והוי כהפקר:

והא דאמרי' בהניזקין ע"י המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני ד"ש אע"ג דהוי הפקר שאני התם דכיון שטרח בהן וחבטן ונקפן כדרך שבני אדם עושין סמכא דעתיה עליהו מה שאין כן בנפל לו עליה או פירש טליתו עליה שלא טרח בה ולא עשה כדרך מי שרוצה לזכות בה ולא זכה בו. וזו שיטת של ר"ת ז"ל והיא הנכונה מיהו מ"ש הוא ז"ל דכל היכא שנקרא רשע ב"ד מחייבין אותו להחזיר הדמים הא ליתא דא"כ האיך אמרי' בשמעתין לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים הראשונים נינהו הרי מן הדין חייב להחזירה אלא ודאי דרשע מיקרי אבל אינו חייב בכלום לראשון וכן בההיא דישראל שלקח מן הכותי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה בה אין לו לתת דמים כלל ללוקח ראשון כיון שמן ההפקר זכה וקמא אפסיד אנפשיה דיהב זוזי לעכו"ם מקמי דלמטי שטרא לידיה או דלא אתני ליקני בכספא וכדכתיבנא בדוכתה מפי רבינו נר"ו:

מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות. פי' וכיון דברשותה אכלתינהו ויהב לה רשותא לאנפוקינן לא נעשה מלוה ומתקדשת באותה הנאה ודוקא במקדש בכסף אבל מקדש בשטרא לאחר ל' יום אינה מקודשת לאחר ל' יום אלא א"כ שטר הקידושין קיים ברשותה לאחר שלשים יום וכדאמרי' בכתובות האומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצידי ר"ה אינה מגורשת וכן לענין משיכה וחזקה כל שלא קנה בהן לשעתן אינו קונה אח"כ כדאמרינן בפרק שנים אוחזין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום לא קנה מעכשיו ושם הארכתי בזה:

לא בא אחר וקדשה וחזרה בפני שנים אבל בינה לבין עצמה לאו חזקה היא ואפילו שמענוה מאחורי הגדר שחוזרת בה ומחשבת' גרידתא חשיבא וכן הדין בכל דבר שצריך חזרה והיינו דבעיא בביטול הגט ב' או ג' רבי יוחנן אמר חוזרת ר"ל אמר אינ' חוזרת כו' איתיבי ר' יוחנן לר"ל הרשה את בניו ואת ביתו לתרום וחזר וביטל אם עד שלא תרמו ביטל אין תרומתו תרומה אלמא אתי דיבור ומבטל דיבור ולענין אורכתא דממונא נמי כגון דאוריך למתבע ללוה דיליה ובטיל אורכתי' ולא ידע ליה ופרעיה אי לית ליה פסידא דיכול לאפרועי מן המורשה ולפרוע למלוה אין במעשיו כלום אבל אי אית ליה פסידא דלא מצי לאפוקי ממורשה מאי דיהביניה כגון שהעני וכיוצא בו לית למלוה עליה כלום כיון דלא ידע בביטולה וברשותיה יהב דאי לא האיך כיפה לעולם לפרוע למורשה ולא חיישינן לביטולא ופסיד האי אלא ודאי כדאמרן וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל וכן דעת מורי נר"ו ובמקומו יתבאר בע"ה ויש לי ראיה לדברי דהא גבי ביטול גט אתי' למימר דשלא בפניו אינו מבוטל ואפקיענהו רבנן לקידושין מינה ומאן דפליג התם משום חומרא דא"א אבל ודאי מפקעי' והפקר ב"ד הפקר:

שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי קס"ד משום דעבד מעשה בהדי דיבור היא ולהכי אקשי ליה משולח גט והדר פריש לה דשאני התם כמה דלא מטי גיטא ליד האשה לא מגרשא. פי' ואנן הכי קאמרינן דשאני נתינת מעות ליד האשה שכל מעשה קדושין עשוי ולא מחוסר מעשה דאי לא הדרי בהו ממילא חייל קידושי לאחר ל' יום מה שאין כן בעושה שליח לתרום ובשולח גט ביד שליח שהוא מחוסר מעשה שעד שיתרום זה ויגיע זה הגט לידה אין כאן שום דבר והא דפריך משולח גט ופריק שאני התם כו' אומר מורי נראה דבדין הוא דמצי לשנויי ליה דשאני ביטול שליחות בפניו של שליח דכיון שהוא אומר לו שאינו רוצה בשליחותו היאך יעשנו בעל כרחו ומאיזה טעם לא יוכל הלה לחוזר בו ובמה זכה השליח ואינו דומה לחזרת קידושין שיש הפסד לאיש שהודית לו בקדושיו וחוזרת בו שלא בפניו. ולא נהירא דאם איכא האיך אסקי' לר"ל בלישנא בתרא מהאי מתני' בתיובתא ולא מתרץ הכי אלא ודאי דלא שאני לן בין החוזר בפניו לחזור בפני עדים אלא דהכא עדיפא מינה שני לן דאפי' למאי דקי"ל כרבנן דבטלו שלא בפניו מבוטל ואפילו בפני ב"ד דאתי דיבור מבטל דיבור לא דמי דהתם מחוסר מעשה הכא אינו מחוסר מעשה:

ג"ה איתיביה ר"ל לר' יוחנן כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. פי' דכלי אינה מקבל טומאה עד שתגמור מלאכתו שדעתו להשתמש בו ואע"פ שעכשיו ראוי למלאכה אחרת הילכך היה לו עור אחד שתקנו לעשות ממנו מנעלים ולא נגמרה מלאכתו לכך והוא ראוי לישיבה אינו מקבל טומאה חישב עליו לישיבה מקבל טומאה כיון דנגמרה מלאכתו לכך וזהו שאמרו כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה שאם היה העור לישיבה וחישב עליו למנעלים אינו עולה מידי ישיבה שלא יקבל טומאה עד שישנה בו שום מעשה למנעלים:


דף נט עמוד בעריכה


מעשה מוציא מיד מעשה כגון שתקנו מתחלה לישיבה וחזר ותקנו למנעלים אינו מקבל טומאה עד שתגמור מלאכתו למנעלים וכ"ש שמוציא מעשה אחרון מיד מחשבה שחישב לישיבה מחשבה שחישב עליו למנעלים אינה מוציאה לא מיד מעשה שתקנה לישיבה ולא מיד מחשבה שחישב עליו לישיבה. בשלמא מיד מעשה לא מפקא מחשבה דלא אתי דיבור ומבטל אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק דהא אמרת דאתי דיבור ומבטל דיבור. וקשיא לן לר"ל היכי ניחא דהא איהו מודה בדיבור ודיבור גרידא דאתי דיבור ומבטל דיבור דומיא דביטול שליח גט ושליח תרומה ולא אמר אלא היכא דדיבור ראשון יש בו מעשה כנתינת מעות ליד האשה. ויש שתירצו דהכא נמי בכלי המיוחד לאדם שלא נגמרה מלאכתו וחישב עליו לבהמה מתחלה שנגמרה מלאכתו אמרינן דאי הדר וחישב עליו לאדם אין מחשבה זו מוציאה מיד מחשבה ראשונה היכא דאיכא מעשה שנתן הכלי בצואר בהמה. ולא נהירא שאף בעור שחישב עליו לישיבה ובכלי שחישב עליו שלא לש בץ ושלא לגרוד דלא עבד שום מעשה קי"ל דאין מחשבה אחרת מעלה אותו מיד מחשבה ראשונה ואית דגרסי איתיביה סתמא ולכולהו פריך תלמודא בין לרבי יוחנן בין לר"ל. והנכון דר"ל סבר השתא דמחשבה דטומאה כיון שמורדת לידי טומאה במעשה בלא שום מעשה ומעתה מוכן הכלי לקבל טומאה כדיבור שיש עמו מעשה הוי וכנתינת מעות ליד האשה שראויה להתקדש מעתה ופריק ליה רבי יוחנן דלאו כדיבור שיש בו מעשה כל דהוא חשיבא אלא כמעשה גמור ולא אתי' מחשבה אחרונא ומפקא מינה כשם שאינה מוציא מיד מעשה:

וכדרב פפא דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה ומה יתן דעביד מעשה אף יותן דעביד מעשה. פי' מימרא דרב פפא היינו מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה ואנן דייקינן מינה השתא דכיון דביותן דלא עביד מעשה כיון דניחא ליה מכשיר כאלו יתן הוא אלמא מחשבה חשיבא כנתינה שהיא מעשה. ויש ספרים דלא גרסי הכא אלא מה יתן דעביד מעשה אף יותן דקעביד מעשה כלומר כיון דניחא ליה ופירושא דמימרא דרב פפא הוא שלא כלשונו ודכותה בתלמודא. והא דרב פפא פרשתיה בבבא מציעא:

וקיי"ל הלכתא כרבי יוחנן ואפילו בקמייתא דאיכא נתינת מעות ליד האשה קשיא הלכתא אהלכתא דהכא קי"ל כרבי יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור והתם קיי"ל כרב נחמן דאמר במי שאומר גט שנתתי לך בטל הוא שביטל שליחותו שאם רצה חוזר ומגרש בגט ההיא אע"פ שביטלו אלמא לא אתי דיבור דביטול הגט ומבטל דיבור ראשון שאמר לעדים לכתבו ולחתמו כראוי. וקשיא לן טובא למאי דקס"ד השתא דטעמא דרב נחמן משום דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אדמקשינן ליה מהא דקיי"ל כרבי יוחנן נפרוך ליה ממתני' השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל אלמא אתי דיבור ומבטל דיבור. תירץ הרב אב ב"ד ז"ל דהילכתא אהלכתא אלימ' ליה לאקשויי. וליתא דהא ודאי מתני' עדיפא ליה לאקשויי בכל דוכתא כל דכן בהא דע"כ מודה בה רב נחמן דמשום דבטל שליחות השליח הוא דאיצטרכינן לומר דחוזר ומגרש בו ורב נחמן אמתני' אמרה. והנכון דמתני' לא קשיא לרב נחמן דאמר לך שאני התם דהוי דיבור ודיבור גריד' דכמה דלא מטי גיטה לידה דאשה לא מגרשא מה שאין כן בזו דדיבורא קמא שאמר לעדים לכתוב ולחתום דיבור דאית ביה מעשה הוא שהרי כבר כתבוהו וחתמוהו כראוי ודמי לנתינת מעות ליד האשה. א"נ דאמר לך דמתניתין שאני שביטולו בפני השליח דלא סגיא דלא ביטל כדכתיבנא לעיל ואף על גב דקי"ל ביטלו שלא בפניו מבוטל התם שביטלו בפני ב"ד שכח ב"ד מיופה כדאיתא בירושלמי וכדכתיבנא בפ' השולח מורי נר"ו:

ופרקינן נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט מי בטיל ואיכא דגרסי מי בטליה והכל ענין אחד. ועיקר הפי' דלאו למימרא דכשאמר גט שנחתי לך בטל הוא לא נתכוין לבטל הגט עצמו אלא לבטל השליחות ואלו נתכוין לבטל הגט וביטלו בפירוש דמצי מבטל ליה כדעת מקצת הראשונים ז"ל דהא ליתא ולא מסתבר כלל דהיאך אפשר לבטל הגט שנעשה בכשרות ולשמה כראוי אלא ודאי ה"ק דגיטא גופא אפי' מבטל ליה בפירוש לא מיבטיל כלל מכיון שנעשה כראוי והא דאמרינן גבי אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת דאם איתא דבטליה לעדים הוה אמר לאו למימרא דמצי מבטל לגיטא גופא אלא דסד"א דכיון דאמר לה כנסי שטר חוב זה בטוליה בטליה שלא תהא נתינה זו לשם גרושין קמ"ל הא גיטא גופיה לא בטיל לעולם. מיהו האומר קודם כתיבת הגט כל גט שאכתוב לאשתי יהא בטל מהני כדברי הרמב"ם ז"ל מדין מסירת מודעא עד דמבטל ליה למודעיה ובדיני ממונות מהני ביטול שטרות וזכיות מטעמא דפסיל וכאלו מודה שנעשו בפסלות והודאות ב"ד כמאה עדים דמי וכשם שאדם פוסל עליו כל עדים כשרים שבעולם מש"כ בגיטין וקידושין דמאי דהוי כשר וקיים מדינא לא אפשר למיפסליה ולבטליה וכבר הארכתי בזה במסכת גיטין במקומו:

וקשיא ליה לרבינו נר"ו היכי קס"ד מעיקרא כלל לדמוי הא דרב נחמן שהגט נכתב ונחתם כראוי ואי אפשר לבטלו לחזרת האשה שעדיין לא תפשו בה קידושין ולא נעשה בה שום מעשה אישות הא לא דמיא הא דרב נחמן אלא לאשה שחזרה בה ואחר כך נתרצה שיכול הלה לחזור ולקדשה בכסף ההוא בעצמו אעפ"י שאמרה בפי' שלא תתקדש לו בכסף ההוא לעולם לאו כל כמינה לבטל הכסף מדין ממון שלא תתקדש בו. ותירץ הוא נר"ו דאכן הוה ס"ד דכיון שאומר לעדים מתחלה כתבו וחתמו ותנו ובשליחותו עשאוהו והוי לשמה דכל פעם דלא מטי גיטא ליד האשה יכול הוא לבטל הגט שתבטל שליחותו דמפרע והוי כאלו עשאוהו מדעתה ולא הוי לשמה ופסיל אנן אמרינן כיון שנכתב ונחתם על פיו והוי לשמה תו לא אפשר לבטלו שלא יהא לשמה:

רב יהודה אסיפא מתני לה ולא קשיא ליה רב אמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי. פירש"י ז"ל תנאה הוי שכך כוונתו לומר הרי את מקודשת מעכשיו אם לא אחזור בי תוך ל' יום והקשו עליו דכיון שאין התנאי מפורש בלשונו היאך חוששין לו דברים שבלב הם ועוד אם איתה בדידה נמי איכא למימר שכן התנית שתוכל לחזור בה תוך ל' יום וא"כ תהא מקודשת לשני שהרי חזרה מן הראשון. ועוד כיון שאין תנאי זה מפורש בלשונו כשם שאתה חושש לתנאי של חזרה אנו יכולים לחוש לכל תנאי שבעלים שאדם מתנה לאשתו ואין לדבר סוף. ועוד מאי האי דמייתינן עלה ההיא דהרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דהתם ליכא תנאה במידי אחרינא הזכיר אלא התנאי שלו היינו מיתתו דחשבינן ליה כאומר מהיום אם מתי לפיכך הנכון כמו שפי' התוס' דה"פ דתנאה הוי ורצה לומר הרי את מקודשת מעכשיו אה ירצה האל יתברך שנגיע שנינו ונחיה עד ל' יום ולאפוקי דכי מיית חד מינייהו תוך ל' יום לא הוו קידושין והשתא דמי לאומר הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דמספקא להו לרבנן אי תנאה הוי ורוצה לומר מהיום אם מתי כו' והגעתי למיתה ואי חזרה הוי דמעיקרא רצה לקדשה מעכשיו ונמלך וחזר בו שלא לקדשה מעכשיו אלא לאחר שלשים יום וכי תימא וכי חזר בו מאי הוי דהא קי"ל כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ומגרש דלא מצי הדר ביה אפילו תוך כדי דיבור. איכא למימר דהתם הוא בתר דמטי גיטה או קידושיה לידה דתו לא מצי הדר ביה אבל הכא קודם נתינת הגט והקדושין לידה אמר לשון זה דהוה יכול למהדר ביה ועל לשון זה נתן הגט והקידושין ולהכי מספקא לן אי הוה נתינה מעכשיו בתנאי או לאחר ל' יום או לאחר מיתה:

ואמר ובפלוגתא דהני תנאי דתני' מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא להו אי תנאי הוה אי חזרה ובמסכת גיטין מוכח בהדיא שכך הדין באומר מהיום ולאחר מיתה דתנן הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואמר עלה רב הונא ולדברי ר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו חולצת דזמנו של שטר חשיב כמהיום והוי כאומר מהיום ולאחר מיתה וזה מבואר מר' פינחס הלוי ז"ל אחיו של רבינו נר"ו. וגבי ממון דקי"ל הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה קנה ולא מספקא לן דילמא חזרה הוה ואין מתנה לאחר מיחה פרישנא ביש נוחלין דשאני התם דאפשר לקיים הלשון דה"ק גופא מהיום ופרי לאחר מיתה משא"כ בגט דליתיה כלל לאחר מיתה וליתה לחצאין:

ואי אמר שמואל הלכה כרבי הוה אמינא התם הוא דלא אמרינן חזרה הוה משום דאי הוה חזרה לא מיגרשא כלל דאין גט לאחר מיתה אבל במהיום ולאחר ל' יום דאע"ג דהדר ביה ממהיום חיילי קדושין לאחר ל' יום אימא דחייש לחזרה קמ"ל:

אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחר וקדשה כו'. עד מהו דתימא תנאה וחזרה הוי כלומר ובהאי חיישי' לחזרה ובהאי לתנאה ולחומרא ונצרכה גיטה מכלהו קמ"ל דאו תנאה מידרש בכלהו או חזרה הילכך ממה נפשך אין בקדושי אמצעיים כלום:


דף ס עמוד אעריכה


עולא אמר רבי יוחנן אפילו מאה תופסין בה תוך שלשים יום ופריש טעמא משום דכל חד מנייהו רווחא לחבריה שביק שיהו קדושין של אחרים תופסין בה תוך זמנה והא דפריש טעמא דרבי יוחנן בהכי ולא אמרי' בטעמא דיד' משום דמספקא לן אי תנאה אי חזרה הוי ותרווייהו איתנהו תנא' וחזרה משום דלישנא דתופסין בה משמע דלאו קידושי ספק נינהו דבקדושי ספק אין כולם תופסי' אלא האחד וחוששין לכולם משום ספק והשתא לרבי יוחנן שפיר אשכחן אשת שני מתים מדאורייתא וכי אמרינן ביבמות דלא משכחת לה אשת שני מתים מדאורייתא היינו אליבא דרב ושמואל דלית להו דר' יוחנן אבל לרבי יוחנן שפיר איתיה ואף על גב דתלמודא נקיט לה התם סתמא אורחא דתלמודא הוא בהכי ואפילו דלא כהלכת' וכדאמרינן לעיל בפירקין תנינא את הוא וחמור ולא קנה וכדאקשינן בכתובות ניזיל בתר רובא:

אמר מורי רבינו נר"ו דכי אמרינן דכל חד מינייהו רווחא לחבריה שביק היינו לקידושין אבל לזנות לא שביק רווחא. דא"כ הרי מותרת בזנות לכל העולם תוך זמן זה ומה אישות יש כאן או מה מועיל מעכשיו שלו אלא ודאי כדאמרן אפילו לאותן שקדשו אותה אפשר דאסורה בביאה שאין אשה אחת ראוי לכמה אנשים להשתמש זה בצד אישות של זה וכל מה דאפשר למבצר משיורא דידה בצרינן הילכך הרי היא אסורה להם ואתיא כאביי שאמר קדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין דהילכתא כוותיה והיינו לישנא ותופסין בה לומר דצריכה גט מכולם לא שתהא מקודשת גמורה לכלן להיות מותרת להם וכן פרש"י ז"ל תופסין בה לאוסרה. ואותבינן לרבי יוחנן מדתנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט וחולצת ולא מתייבמת ולרבי יוחנן דאמר דהאי לישנא שיורא הוא כל גיטא דמשייר ביה לא כלום הוא. ותמיהא מילתא כיון דשיורא הוא למה לן לאותובי עלה מהא דגיטין ניפרוך מקדושין גופייהו דהא קיימא לן דכל קידושין דמשייר בהו לא הוו קדושין דבריש פי' המגרש בעי לה רבי אבא בקדושין היאך מי אמרינן כי פסול שיורא הני מילי בגט דבעי' כריתות אבל בקדושין כי יקח אמר רחמנא קנין כל דהוא או דילמא הוייה ליציאה מקשינן בתר דבעיא הדר פשטה הוייה ליציאה מקשינן דכתיב ויצאה והיתה תירץ הראב"ד ז"ל דהא דרבי יוחנן אתיא כסברא קמייתא דרבי אבא דע"כ לא קאמרי רבנן אלא בגט דבעי כריתות וליכא אבל קדושין קנין כל דהו סגי ולא פסיל ביה שיורא והתם נמי חשו לדר' אבא קמייתא דאמר אביי את"ל איתה לדרבי אבא כו' משום הכי סבר רבי יוחנן דשיור אינו פוסל בקידושין ולהכי אותבי' ליה מגט דפסיל ביה שיורא. ולא נהירא דהיכא אפשר דהא דרבי יוחנן שייכא בדרבי אבא ולא אייתי לה התם כלל לא לסיועי סברא קמייתא דרבי אבא ולא למפרך מינה אמסקנא. אבל הנכון דודאי מודה ר"י דשיור פוסל בקידושין כמו בגירושין מיהו ס"ל שאין שיור פוסל אלא כשהוא משייר לעולם כגון חוץ מפלוני או חוץ ממזונותיך וכיוצא בו אבל הכא שאין שיורו אלא עד ל' יום וכל היכא דאלו לא מקדשה לאחרים עד ל' יום ולכי מטו ל' יום הוו קידושין גמורי' לא חשיב שיורא אלא הקידושין חלין מעכשיו והולכין ונגמרין עד ל' יום כמ"ש בירושלמי כל ל' יום קונה ואינו קונה לאחר ל' יום קונה קנין גמור וכן הדין בגט שאם אמר הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר ל' יום ושניהם קיימין לאחר ל' יום הרי זה גט שהגירושין מתחילין מעכשיו והולכין ונגמרין לשלשים יום לגמרי אבל באומר מהיום ולאחר מיתה הוא דקשיא לן משום דמהיום עד אחר מיתה אין הקדושין נגמרין ואית בהו שיורא ומיתה לא גמרה מה דאשתייר מקמי הכי דאין גט לאחר מיתה אישתכח דאית ביה שיורא וחסרון שלא נתמלא שכל זמן שהוא בחיים שייר ולאחר מיתה אינו גומר שאין המת מגרש ולא גומר גירושין והיינו דסבר רבה לפרוקי גט להוציא ומיתה להוציא דאף ע"ג דמיתה אינו באה להוציא מרשות יבם כדאקשי ליה אביי מ"מ קסבר כיון שמחיים התחילו הגירושין מעכשיו יצא' מרשותו של בעל וכל שיוצא' מרשותו של בעל כלל אינה מתייבמת שאף ע"פ שלא הותרה לשוק מחיים מ"מ מיתה באה וגמרה והתירה לשוק, ולא נכנס לרשות יבם מכיון שמחיים התחילה לצאת מתחת זיקתו של יבם ואביי פריך לי' דלא נפקא לרשות יבם דבמאי נפק' אי משום גט הא אית ביה שיורא וכמאן דליתא דמי ואי משום מיתה אין מיתה באה להוציא מרשות יבם אלא להכניס ברשותו ואסיקנא דמדינא יבומי נמי מייבמת אלא משום גזירה דמהיום אם מתי וז"נ:

ולענין הלכתא פסק ר' אלפסי ז"ל הלכתא כרב ובמס' גיטין כתבנו טעמא דמהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ולדברי הראב"ד ז"ל הדין עמו דכיון דהא דר' יוחנן אתיא כסברא קמייתא דר"א לית הלכתא כוותיה דקי"ל דשיור פוסל בקידושין דכתיב ויצאה והיתה מיהו ליתא כדכתיב'. ור"ח ז"ל פסק כר' יוחנן ואמר מורי נר"ו דנראין דבריו דהא כל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואי עשום ההיא דיבמות דאמרי' אשת שני מתים היכי משכחת לה הא פרישנא דלרב ושמואל איתמר ואי משום דבפ' יש נוחלין איתמר בשלמא גבי גט מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי אבל הכא גופא מהיום ופירי לאחר מיתה התם לא נחתינן לעיקר טעמא דמתני' דגט אלא לשוויי' פלוגתא בין גט לממון ונקטינן טעמא דרב בידן הילכך ל"ל לדחויי דר"י בכדי אפילו הוי לקולא וכל שכן דהוי לחומרא ולדידי מסתבר דליתא לדר"י כיון דסוגי' ביבמות סתמא דלא כותי' וכן סוגין משיור קידושין וגיטין דלא כוותי' דליכא להעעיד האי הפרישא אלא בתנאים שאין בגופן של אישות כגון שלא תשתה יין אבל בשיור שהוא באישות ממש אפילו ליום אחד הוי שיור ובזה עלתה השמועה יפה וכן קבלתיה מפי רבינו נר"ו:

איתמר רב הונא אמד והיא תתן. פי' דכשתתן מקודשת גמורה מעכשיו דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי רב יהודה אמר לכשתתן פירש"י ז"ל במסכת גיטין וכן רמז בכאן לקמן גבי לא נחלקו אלא במהיום ודוקא דמספקא ליה על מנת אי משמע מעכשיו או לא הלכך לכשתתן הויא מקודשת ודאי אבל קודם לכן ספק מקודשת וכן באומר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז רב הונא אמר והיא תתן ומגורשת גמורה מעכשיו ורב יהודה אמר לכשתתן וההיא שעתא מגורשת גמורה וקודם לכן הויא ספק מגורשת והיינו דלקמן גבי גט דאמרי' מאי בינייהו פרישנא דאיכא בינייהו שנתקרע הגט או שאבד ולא פרישנא כדאמרינן גבי קדושין דאיכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר קודם שתתן מאתים זוז ואח"כ נתנה משום דאפילו לר' יהודה כיון דספק מגורשת היא הרי היא צריכה גט ממי שקדשה ואוסרין אותה לעלמא דומיא דרב הונא דאמר דהוו קידושי ודאי דאיכא בינייהו לענין קדושי אחותה ולענין להתירה למקדש מיהו בקידושין עצמם לשניהם צריכא גט ואילו לא הוו קידושין לר' יהודה כלל ואינה צריכה גט אמאי לא אמרינן איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושיה מאחר. ויש מסעדין דבריו גם כן מהא דאמרינן ורבנן אדמפלגי במהיו' לפלגו בע"מ ואם איתא דלרבנן באומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי כלל מה ענין מחלוקת במהיום במחלוקתם בע"מ עד שנאמר שיחלוקו בזה ולא בזה דפלוגתא במהיום ולאחר מיתה הוא בתנאה הוי או חזרה הוי ולרבנן גט ואינו גט ופלוגתא בע"מ אי כאומר מעכשיו דמי אי לא ולרבנן אינה מגורשת כלל והיכי הוה שמעינן חדא מכלל אידך אלא ודאי ש"מ דלרבנן בע"מ נמי גט ואינו גט דומיא דמהיום ולאחר מיתה ומשום דשייכי בעיקר דינא אע"ג דלא שייכא בטעמא אמרינן אדמפלגי רבנן בהא ליפלגו בהא כיון דבתרוייהו אמרי גט ואינו גט ולא נהירא אלא לעולם דברים כפשטן דלרב הונא מקודשת או מגורשת מעכשיו ולכשתתן ולרב יהודה אינה מגורשת לא מקודשת כלל אלא לכשתתן ואילך ולא למפרע והיינו לישנא דקאמר השתא מיהת לא הוו קדושי דעשמע בכל דוכתא לא הוי קידושי והא דלא אמרינן גבי גט דאיכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין משום דכיון דאמרינן הכי גבי קידושין עעילא שמעינן לגט תדע דהא גבי קידושין נמי מצי למימר דאיכא בינייהו שנתקרע שטר קדושין או אבד כדאמרינן גבי גט אלא דכיון דרב קדושין בכסף לא נקט הכי ופריש דין גט שנתקרע גבי גט דשייך ומינה שמעי' לשטר קידושין ופריש גבי קידושין שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ומינה שמעינן לההיא דגט והא דלקמן דאמרינן אדמפלגי במהיום לפלוגי בע"מ כבר פי' בתוס' דלא בעינן למימר דליפלגו רבנן בחדא ומינה שמעינן לאידך דהא ליכא לעימר כיון דתרי סברא נינהו אלא על תנא דברייתא דפריש חדא פלוגתא היא דאמרינן דאם איתא דבאידך נמי איפלגו היכי לא פירש לה נמי על מתני' דע"מ וה"ק אדמפלגי במתני' במהיום לחוד לפלוגי נמי בע"מ וליתנינהו תרווייהו ומהדרינן דאי פליגי במהיום משום כחו דרבי ואידך אף על גב דאית ביה כחו דרבכן כייון דלית הלכתא כוותיה משום כבודן דרבנן לא בעי למתנייה דכח דאיסורה לא עדיף למתנייה כיון דלאו הילכתא אבל כחו דרבי דהוי דהיתירא תני ליה אף על גב דלא הוי הלכתא. אי נמי דברים כפשטן והכי פרכינן אדטרח תנא ברא למיתני פלוגתא דמהיום דתנינן במתניתין סברא דרבנן ליתני פלוגתא דעל מנת דלא תנן לי' כלל ומהדרינן דתני פלוגתא דמהיום משום כחו דרבי דלא תנן דאנן לא תנן אלא סברא דרבנן ופרכינן דליתני פלוגתא דעל מנת דלא תנן ביה סברא דרבנן כלל:

ופרקינן דכיון דלית הילכתא כרבנן בזו ולא כרבי באידך ההיא דר' כח דהתירא עדיף ליה וזה נכון מפי רבינו נר"ו:

רב הונא אמר לכשתתן תנאה הוא מקיימא תנאה ואזלא. פירוש כל היכא דבעיא שאין כופין שיתקיים התנאי כדי לקיים המעשה. מיהו בירושלמי משמע שאם נשאה מתקיימי הקידושין לגמרי ומחלו התנאי וזוקפו המעות חוב כדי שלא תהא שם בעילת זנות וכופין לבעל התנאי לקיים התנאי וה"ג התם הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי אמר רבי בון מכיון שמבקש להוציא סימפון מידה עליו להביא הראיה פי' סימפון שטר התנאים שקדשה על תנאי זה והוי כמלוה בשטר ועליו להביא ראיה שפרע וצריך הגע עצמך שאין שם סימפון אלא ספק פי' שאין כאן שטר תנאין אמר ר' יוסי מכיון שאוסרה עליו להביא ראיה פי' שלפי דבריו שטוען שקיים התנאי נתקיימו קידושיו והיא אשת איש ואסורה לעלמא הילכך עליו להביא ראיה שקיים כיון שהתנאי הוא בקום עשה כדבעינן למימר קמן ופריך הגע עצמך שכנסה תוך זמן סימפון אתא עובדא קמי ר' אבהו ואמר ליה זיל הב לה פי' שאינו נאמן שקיים התנאי אע"פ שכנסה ונוסף עליו חיוב מחמת שכנסה שכופין אותו לקיים עכ"פ אמר ליה רבי אשה לא קניתי ואת אמר לי זיל הב לה פי' כיון שאין אתה מאמין אותי שפרעתיה א"כ אינה מקודשת ולמה אתה כופני לקיים התנאי שהרי המעשה הוא תלוי בתנאי ואין לכוף על קיומו אלא שיתבטל המעשה:

וא"ר אבהו מימי לא שחק בי אדם אלא זה. פי' שהדין עמו חזר ואמר אין היא חוזר בה תן אין היא חוזרת באה תתן כלומר חזר ר' אבהו ואמר כדברים הראשונים דודאי מכיון שנשאה אין הקדושין תלויין בתנאי אלא מחלו התנאי ונשארו המעות חוב ע"מ כן נתרצו לכנוס וכיון שכן הבא לחזור בו שלא לקיים התנאי שעליו כופין אותו ואינו יכול לחזור בו לא הוא ולא היא:

ופרכי' ולא דא היא קמייתא. פי' בתמיה כלומר מה חדש רבי אבהו עכשיו והלא אלו הם דבריו הראשונים שאמר מתחלה זיל הב לה ומדבריו נראה שחזר בו מאותן דברים כשאמר מימי לא שחק בי אדם אלא זה ומהדרינן חזר ועשה מעשה ב"ד פירוש מפני שחזר מדבריו הראשונים והודה לדברי האיש ראה עתה שבטעות חזר בו והדין כדבריו הראשונים חזר וקיים אותה ועשה מעשה ב"ד כדבריו הראשונים להוציא מדברי האיש זהו פירוש הירושלמי בבירור וכיון דלא חזינן בגמרא דילן עליה שום פירכא סמכי' עליה לגבי קידושין שהם על תנאי שכיון שכנסה נתחייב מי שעליו תנאי לקיימו ונגמרו הקידושין מיהו במגרש על תנאי והלכה ונישאת אין כאן רגלים שהמגרש מחל תנאו דהא אמאי ועדיין בתנאו עומדות אע"פ שנשאת ולפיכך אמרו דלאחר לא תנשא עד שתתן שמא לא תתן ונמצאת אשת איש למפרע ואם יש תנאי על המגרש לעשות אין כופין אותו לעשותו כדי שיתקיימו גרושיו וזה מבואר

הא דאמרינן איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דלרב הונא לא הוו קידושין אי קשיא נהי דמקודשת לראשון למה אין חוששין לקידושי שני דומיא דאשת איש דעלמא שפשטה ידה וקבלת קידושין מאחר שצריכה גט כדאיתא התם איכא למימר דהתם טעמא מאי צריכה גט מדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ולכשקבלה קידושין מאחר הוי כאומרת גרשני בעלי וכמאן דאמר דכי אתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו הכא במאי עסקינן כשאמרה בפי' שאין לה גט מראשון כשקבלה קידושי שני אי נמי אפילו קבלה סתם כיון דאיכא למתלי' דקבלה קידושי שני מפני שסוברים שלא נגמרו קידושי ראשון וטעתה בדר' יהודה דלית ליה כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי תו לא תלינן בגיטו של ראשון כנ"ל:


דף ס עמוד בעריכה


והא דאמרינן שנתקרע הגט או שאבד לאו דוקא ה"ה כל שאינו ברשות הזוכה לה כגון ברשות הרבים או בצידי ר"ה למ"ד כרשות הרבים דמו וכיוצא בו וזה פשוט. והלכתא כרב הונא שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי:

ולאחר לא תנשא עד שתתן כבר פירשתי במס' גיטין שכל הנותן גט על תנאי אם הוא תנאי בקום עשה בין שיש עליו לעשות או שיש עליה לעשות אין מניחין אותו להנשא עד שיתקיים התנאי שבכל דבר שהוא מחוסר מעשה ראוי לחוש שמא לא יעשה אפילו הוא דבר שביד' לקיים וכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה כיון דממילא מיקיים אין חוששין לעשות בידים לעבור על תנאה ומתירין אותו לינשא כגון האומר ע"מ שלא תשתי יין עד זמן פלוני או שלא תעשי כך וכך דכיון שהדבר מוטל עליה שלא לעשותו ודאי לא תעקור תנאה בידים לבטל גירושיה למפרע ולעשות ביאתה זנות ובניה ממזרים ודוקא בתנאי המוטל עליה אבל בתנאי המוטל עליו חוששין שמא יעקרנו בידים כדי שלא תתגרש ממנו ואין מתירין אותה לינשא בעודו חי. זאת ועוד אחרת שכל תנאי בקום עשה בין בגירושין בין בקידושין על בעל התנאי להביא ראיה שקיים אותו ואם לאו לא הוו קידושי' כלל שאם אמר לאשה ה"א מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז או ע"מ שתתני לי הרי היא בחזקת שלא נתן הוא או שלא נתנה היא עד שיהא שם ראיה שנתן או שנתנה ואם עבר זמן קיום התנאי אינה מקודשת כלל ואפי' גט אינה צריכה מספק שע"מ כן קדשו שכ"ז שלא יהיה שם ראיה שקיים התנאי שלא יוכל לומר קיימתי דאי לא לעולם מקיים ויאמר קיימתי ותהא צריכה ממנו גט ודוקא בתנאי שמחוסר ממנו מעשה אבל תנאי שהוא בשב ואל תעשה הרי הוא בחזקתו שלא עשה ועל זה להביא ראיה שעשה ועקר תנאו בידים ובמסכת גיטין כתבתי זה בארוכה מפי רבינו נר"ו:

הא דאמרינן כסיפא לה למתבעה לאו תביעה בב"ד שאין כפייה בב"ד על קיום תנאי אלא תביעה בעלמא שיקיים תנאו ויכנוס או יפטור ולא תשב עד שתלבין ראשה דבהא ודאי כופין אותו לאחר שלשים יום אם אין זמן לתנאו. ואם כנסה כופין אותו לקיימה לפי' הירושלמי מיהו אין דברינו עכשיו בזה שאם כבר נשאה ונתקיימה הקדושין מה לנו אם תתבעם אם לאו:

רשב"ג אומר נותנת לאביו שהוא יורש שלו שהאב קודם לכל יוצאי יריכו או לאחים אם אין לו לאב או לאחד מן הקרובים אם אין לו אחים. ותמיהא לי אם אין לו אחים הרי היא אינה זקוקה ליבם ולמה היא נותנת מעותיה בכדי ולמה לה גט. ואיכא למימר כגון שזינתה או נישאת בחייו והיא רוצה לקיים גיטה וגירושין להציל עצמה ממיתה ושלא להיות בניה ממזרים ורישא איירי ביבם וסיפא לא איירי ביבם כנ"ל:

עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר לי ולא ליורשים משמע כו'. ותימא הא מנ"ל דילמא דכ"ע לו וליורשי' משמע וכמאן דפריש דמי אלא דרבנן סברי כל האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו ולכי מקיימה תנאה הוי גט וכיון שמת המגרש ולא נתנה בחייו אין גט לאחר מיתה וזקוקה ליבם ורשב"ג סבר כאומר מעכשיו דמי ומקיימה תנאה ואזלא. ואיכא למימר דנפקא לן מדלא קתני לה באומר ע"מ שתתני לי וליורשי א"נ דא"כ הוה ליה למתני בדרבנן לא נתנה אע"פ שנתנה לאביו או לאחד מן הקרובים רשב"ג אומר אינה זקוקה ליבם ומדלא אדכר ת"ק נתינת קרובים ואדכריה רשב"ג ש"מ דבלי וליורשין פליגי כנ"ל. והלכתא כרבנן דלי ולא ליורשי משמע. ויש דינין חלוקין בדבר זה דמקומות מקומות יש והם כתובים בארוכה במסכת גיטין במקום זה בס"ד. מהו דתימא לאו תנאה הוא לזרוזי קא אתיא פירש שלא קבעה לו זמן דרך קפידא אלא כדי לזרזו בדבר יותר קמ"ל:

לא קשיא הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק. פי' דאי איכא סהדי דיש לו הוו קידושי ודאי ואי ליכא סהדי הוו קידושי ספק דכיון דהאי גברא לקדושי איתתא קא אתי רגלים לדבר לחוש דאי לאו דהוו ליה לא הוה מתני עלה וה"ג בתוס' ע"מ שיש לי ביד פלוני אע"פ שאמר אין לו ביד' מקודשת שמא עשו קנוניא וה"ה הא דאמרינן בפירקין דלעיל ע"מ שאני צדיק או שאני רשע מקודשת שמא הרהר ע"ז או תשובה בדעתו דלאו קידושי ודאי נינהו אלא קידושו ספק:

אע"ג דנקט זוזי בעיסקא. פי' ואפילו כל הריוח שלו כיון שאין הקרן שלו. מיהו מסתמא הנמצא בידו בחזקת שלו הוא עד שיתברר שאינו שלו אא"כ בגברא דלא אמיד. אבל ארעא אם איתא דאית ליה קלא אית ליה. פירש וכיון דלית ליה קלא לא יסמוך על העדים ולא ליהוו אלא קדושי ספק קמ"ל דקדושי ודאי הוו. ולא נהירא דודאי פשיטא דעדים עדיפא מהאי חזקה וכדמוכח בריש פרק האשה שנתארמלה. אלא ה"פ מהו דתימא דכל היכא דליכא עדים ליכא קידושי פסק דאם איתה קלא הוה ליה קמ"ל וכן פירש רש"י ז"ל ועיקר:

ואע"ג דנקט ארבעה באריסות. ואית דגרסי בריסתוון והכל אחד. פי' ואפילו הוא אריס של בתי אבות שאינו מסתלק כל ימיו כיון שאין גוף הקרקע שלו ואם היה לו קרקע שנתנו לו במתנה על מנת להחזיר מסתברא דכיון שאין לו למכור ולא להקדיש אע"ג דהשתא דידיה הוא אינה מקודשת שלא נתכוונה זו אלא שיהא שלו לגמרי לעשות בו כרצונו אבל בקרקע שלו אע"פ שמשועבד לב"ח ארעא דידיה הוא דהא מסתמא מסלק ליה בזוזא ומשכנתא אע"ג דאכל לפרי לא חשיבא דיליה ואפי' באתרא דלא מסלקי שהרי אין לו רשות למכור כנ"ל:


דף סא עמוד אעריכה


גבי הקדיש תנן המקדש שדהו בשנת היובל כך הגירסא במשניות המדויקות ולאו בשנת היובל עצמה היא דההוא או מכורה ויוצאה או אינה מכורה ולא מקודשת כל עיקר בפלוגתא דרב ושמואל אלא פירות בשנה ראשונה של יובל וכל היכא דבעינן למימר בעצמה של יובל נקט לישנא דתלמודא בשנת היובל עצמה אבל כי נקט בשנת היובל היינו שנה ראשונה ואע"ג דבלישנא דקרא בשנת היובל עצמה לשון תורה לחוד ולשון תלמוד לחוד תדע דקתני סיפא המקדיש שתים או שלש שנים אחר היובל מכלל דרישא איירי בשנה ראשונה ונקיט שנה ראשונה משום דבעי למתני שפודה חומר בחמשים שקלים ואלו בשאר שנים אינו נותן כל כך שהרי יש לו לגרוע סלע ופונדיון לכל שנה ושנה שעברה. ויש שגורסין בשעת היובל כלומר בזמן שהיובל נוהג דבזמן שאין היובל נוהג אין פודין אותו אלא בשוויו ואם חללו על שוה פרוטה מחולל וכן גורס רש"י ז"ל וא"צ לשנות הגרסא:

היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. פי' עד כאן לא קתני אלא שאינם בכלל השדה להיות נמדדין עמה אבל ודאי מוקדשים הם והמקדיש שדהו סתם אף אלו מוקדשים שאע"פ שחלקו רשות לעצמם לא עדיפי מבור וגת ושובך דקי"ל שהמקדיש שדהו הקדיש את כולן משום דמקדיש בעין יפה מקדיש משא"כ במכר שאינם מכורים כדאיתא התם והא דתניא בתוספתא דערכין היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אינם מוקדשין ואינן נמדדין עמה לאו למימרא שאינם מוקדשין כלל אלא שאינם מוקדשין להיות נמדדין עמה היכא דלא הוי בני זריעה:

והוינן בה נהי דבהדי ארעא לא קדישי ליקדשי באנפי נפשייהו מדברי רבינו שמואל דמרוגי ז"ל נראה שהוא מפרש דהאי מקשה מודה הוא לדברי התנא שהפודה חומר שעורים בחמשים כסף סתם אין לגזבר למדוד לו בכללו נקעים וסלעים אלו אלא דקי"ל דהא מ"מ קדושים הם וכיון שהם בני זריעה פדיונם לחשבון זה דהיינו בית חומר שעורים בחמשים שקלים וכיון דכן אמאי סתם תנא לישניה דלא קתני בהדיא דקדשי באנפי נפשייהו ונפדין כדרך הזה כדי שלא ישמע השומע דפדיונים בשוויים. א"נ דמקשה ס"ד דתנא ס"ל דאינם נפדין אלא בשוויים מכיון דלא קתני בהדיא שנמדדין לחשבון בית כור בחמשים סלעים. וכ"ת א"כ שבפני עצמם נפדין לחשבון זה ולא כשוויים מאי נפקא לן מינה אם נמדדין עמה או לא. איכא למימר דנפקא מינה דיוכל לפדותן בפני עצמן ואלו היו בכלל השדה לא היו נגאלין אלא עמה סבר מר"ן ז"ל הא דאמרינן בפ"ק במקדיש ומוכר שדה אחוזה שלוה וגואל לחצאין לא שיפדה חציו ויניח חציו ברשות הקדש או הלוקח אלא שאם יש עד היובל עשר שנים ואלו בא לפדותו כולו היה לו לתת מאה דינרין ואין לו אלא חמשים נותן לו עכשיו חמשים ויוצא לחמש שנים כלו ביחד:

ולא נהירא דודאי אע"ג דבממשכן שדה לחבירו אינו יכול לפדות חציו כדכתיבנא בפ' איזהו נשך התם הוא דמדינא דעתא דמלוה אכוליה שדה והוי כההיא דאמרינן כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה דדעתיה דאינש אכוליה זבינא אבל בפדיון הקדש או מכירת שדה אחוזה אין פדיונו מן הדין אפילו בכלו אלא דחס רחמנא עליה ואוקמה בפדיון וכיון דכיון דכן כי אמר שלוה וגואל לחצאין היינו שיפדה מה שיוכל ויניח השאר. ותו דמשום דקתני תנא אין נמדדין עמה היכי משמע שלא יהא נמדדין בפ"ע לפי חשבון זה וי"מ דודאי מודינא ליה לתנא דאין נמדדין עמה ונמדדין בפני עצמן לחשבון בית כור בחמשים שקלים אלא דמקשינן כיון דהכי הוא מאי נפקא לן מינה אם נמדדין עמה או לאו כיון שענין פדיונם שוה. וגם זה אינו מיחוור דא"כ אף לפי פירוש זה דכ"ע מילתא פסיקתא היא דאין נמדדין עמה אפי' למאי דסברי' השתא דהוי בני זריעה דין פודה הקדש כדין לוקח בית כור עפר שאין הגזבר נותן לו בחשבון בית כור סלעים ונקעים בני עשרה טפחים אע"פ שהם בני זריעה והא ליתא כדאמרינן בסמוך הכא מאי להקדש מדמינן לה או למכירה מדמינן לה שפירשו הכא במקדש אשה על מנת שיש לו בית כור עפר והיה לו בית כור עפר שיש בו נקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים י' טפחים יהיו מן החשבון של בית כור או לא להקדש מדמינן לה שנותנין לו בכלל או למכירה מדמינן לה שאין המוכר נותנן בכלל בית כור דאלמא דהפרישא איכא בדין זה בין פודה ללוקח דליכא לפרושי להקדש מדמינן לה שדמי פדיונם שוה עם שאר השדה לפדות לחשבון בית כור בחמשים שקלים אע"פ שאין נמדדין עמה א"ה כיון שלענין הקדש דמיהם שוים הכא גבי אשה נותנין בכלל בית כור ונמדדין עמה או למכירה מדמינן לה שאין דמיהם שווים ואין נמדדין והכי נמי אין נמדדין דהא ליכא לפרושי כלל דאי להקדש מדמינן לה אמאי נדמי' לשוי' דמיה דל"ל קפידא הכא לענין קידושין ולא נדמייה לענין מדידה דהתם נמי אין נמדדין אלא דודאי הא ליתא וגם זה קשה לפירושו של רש"י ז"ל דלדידיה נמי דין הקדש ומכר שוה לענין מדידת נקעים וסלעים והנכון דאנן עיקר מימרא דתנא פרכינן אמאי אין נמדדין עמה דנהי דלא חשיבי בכלל הקדש השדה והוי כחלוקים לעצמן לענין מכר וכאלו הקדיש לעצמן מ"מ קדושים הם ופדיונם שוה לפדיון השדה כיון שהם בני זריעה לפדות בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף וכיון שדמי פדיונם שוה לדמי השדה כשפודה בית כור סתם אמאי אין נמדדין עמו דבשלמא גבי מכר אין נמדדין בכלל בית כור לפי שבמכר אין דמיהם שוים לדמי שאר השדה וכשדה אחרת חשיבא והיאך נותן לו קרקע זיבורית בדמי קרקע עידיות אבל הכא שדמי כל השדה שוא לפדיין הקצוב בתורה וכשמקבל הפודה נקעים וסלעים בדמיהם מקבל איתם הרשות ביד הגזבר ליתן לו מה שירצה כדין מוכר חצי שדהו שלוקח נוטל כחוש בשדה כל זמן שמשמנים ביניהם שנוטל אותו בדמיו הראוים לו והיינו דפרכינן אמאי אין נמדדין עמה דנהי דבהדי ארעא לא קדישי ואלו לא היו בני זריעה שאינם נפדים אלא בשוויים ובפני עצמן מ"מ הא קדשי באנפי נפשייהו כדין השדה לפדות לחשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף וכיון דכן הכל כשדה אחת ואמאי אין נמדדין עמה. וכ"ת דכיון דלא הוי בית כור עפר לא חשיבי לפדות בחשבון הקצוב בתורה אלא בשוויי' ואין דמיהם שוה לדמי השדה ולפי' אין נמדדין עמה דומיא דמכר והתניא כו' ואוקימנא כשאינם בני זריעה שפדיונם בשוויים ולפיכך אין נמדדין עמה הא אלו היו בני זריעה שדמיהן שוים נמדדין עמה ופרכינן אי הכי אפילו פחות מיכן פי' בשלמא לדידי דאוקימנא לה בראויים לזריעה נהי דרישא לא אתיא שפיר דנמדדין עמם אלא לדידך דמוקמי' לה כשאינם ראויין לזריעה תקשי לך סיפא אמאי נמדדין עמם. וכ"ת ולדידיה נמי נהי דניחא ליה סיפא גבי נקעים דמוקים לה כשאין מלאים מים וראויין לזריעה סלעים היכי ניחא ליה דהא סלעים לאו בני זריעה נינהו וכדאמרינן דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים. ואיכא למימר דאע"ג דסתם סלעים לאו בני זריעה איכא מנייהו דהוו בני זריעה ואיהו הוו מוקים סלעים דמתני' דומיא דנקעים דבני זריעה אלא לדידך דאמר' דנקעים דומיא דסלעים דלאו בני זריעה תיקשי סיפא מיהת ופריק דאע"ג דלאו ב"ז נינהו בטילי אגב ארעא והוו נקעים כגנאני דארעא דהיינו נקעים שבה וסלעים כשדרא דארעא גבשושית שבה כיון דהיו פחות מעשרה טפחים והאי אי הכי לפי פירושנו האחרון אינו כשאר אי הכי לגמרי למימר דלדידן אתיא כולה מתני' שפיר דהא רישא קשיא לן ופרכי' אלא לימר דסיפא מיהת ניחא לן אבל לפי פי' האמצעי אתי האי ה"א שפיר דתנן לישנא דמתני' שפיר אתי לן אלא דקשה לן מאי נפקא לן מינה אם נמדדין עמה או לא והוה מצי לשנויי דמשום דבעי מתני סיפא נמדדין עמה תנא רישא אין נמדדין עמה ללא צורך ואע"פ כן אין לזוז מן הפי' האחרון שיש כיוצא בזו בתלמוד דפרכינן א"ה בכה"ג:

גבי מכר תנן האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך היו שם נקעים עמוקים כו' ואמר רב עוקבא בר חמא אעפ"י שאין מלאים מים דראוים לזריעה והתם בדוכתא פרכינן והא דומיא דסלעים קתני ופריק דכי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן קאי שאע"ג דאין ראויין לזריעה נמדדין עמה ותימא א"כ היכי אמרינן גבי הקדש דבנקעים מלאים מים עסקינן ודייקי' לה מדקתני נקעים דומיא דסלעים לימא דלעולם דבני זריעה וכי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן וכ"ת דהא לא מיתרצי מתני' אלא בהכי דלא תקשה רישא מ"מ לא הוה לן למימר דיקא נמי דקתני דהא דינא עיקר אבל לישנא דמתני' לא משמע הכי ואיכא למימר דאה"נ דלא דייקא הכי מתניתן וכי אמרינן התם בערכין דיקא נמי דקתני היינו מקמי דניחות לדיוקא דהאי מתני' דמכר וחשבינן דהוי כי ההוא דהקדש אבל השתא לאוקימתא דרב עוקבא בר חמא תו לא דייקי הכי ממתניתין דהקדש ואוקימתא עיקר דאתיא בנקעים וסלעים דלאו בני זריעה דאי לא הוי מתניתן משבשתא אבל לישנא דמתניתן לא דייקא הכי ולא מכרחת לן אהאי ודכוותה דהא בתלמודא טובא מפי רבינו נר"ו:

מתניתין כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. פי' דבעי ר"מ דלהוי ביה חמשה דקדוקי תנאין כי התם דהיינו תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אח' ותנאי שאפשר לקיים המעשה ע"י שליח וכבר כתבנו לעיל דבכולהו פליגי רבנן עליה בין בממון בין בגיטין וקידושין בר מתנאי שאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח שאינו תנאי והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים וסוגיין בכולהו תלמודא כוותייהו ורבי חנינא בן גמליאל י"ל כרבנן ס"ל לגמרי דלא להוו דעת שלישית מהו לאו הכרחא היא אפשר דלא פליג עליה אלא בתנאי כפול ובהן קודם ללאו דקסבר מכלל הן אתה שומע לאו כרבנן אבל בשאר דקדוקי תנאין מודה לר"מ אלא דאנן לא איכפת לן בהא דכרבנן קיי"ל ובשבועות אמרינן דכי לית ליה לר"מ מכלל הן אתה שומע לאו היינו בממון ובגיטין ובקידושין וסוטה דבעי הכי משום דאיסורא דאית ביה ממונא הוא דהא תלי בה כתובה ותנאיה אבל באיסורא גרידא דלית בה ממונא כלל הוא דאמרינן מכלל הן אתה שומע לאו ומכלל לאו הן:

רבי חנינא בן גמליאל צריך היה הדבר לאומרו כו'. פי' מה שכפל תנאו לא לצורך חזוק התנאי היה דבלאו הכי נמי מקיים אלא מפני שנתחדש דבר בכפלו שאם לא יעברו יאחזו עם ישראל בארץ כנען ואלו לא כפל הכתוב זה היה במשמע שלא ינחלו בארץ כנען כיון שלא היו בכבושה שמי שאינו בכיבוש הארץ אינו נוחל ולהכי אמר רחמנא שאם לא יעברו לא יתנו להם כל ארץ גלעד בחלקם שלא יטלו חלקם כשאר שבטים אף בארץ כנען וכי תימא ולמה יטלו בה כיון שלא סייעו בכיבושה יש לומר לפי שרוב כיבוש ארץ גלעד היה בהם כי לפי שהיתה טובה להם טרחו בכיבושה יותר משאר שבטים ובנו אותה ודין הוא שיטלו חלק' מפני טורח זה כפי הראוי להם בגורל בארץ כנען מיהת. ומדקתני שאלמלא כן אף בארץ כנען לא ינחלו משמע מלישנא שאף דכ"ש בארץ הגלעד. ותימה מאי כל דכן איכא בארץ כנען דקתני אף הרי יותר ראוי שלא יטלו בארץ כנען שלא סייעו בכיבושה מהר מארץ גלעד שסייעו בכיבוש וי"ל דה"ק אף בארץ כנען שלא היו בוחרים בה לא ינחלו מה שנותנים להם בארץ גלעד וכ"ש שלא יטלו חלקם מכל הארץ בארץ גלעד שהיו בוחרי' ולא תתקיים עצתם וכן פרש"י ז"ל וכ"ת בשלמא שלא ינחלו בארץ כנען ניחא לפי שלא סייעו בכיבושה אבל בארץ גלעד שכבשו למה לא ינחלו איכא דאמרי דהכא הוה משמע דינא מסתמא שכל שלא סייע בכיבוש כל הארץ שלא יטול בה חלק של כלום אף במה שסייע. ואחרים אמרו דקנסא הוא דקנסינן להו לפי שעברו על פי משה שלא לעבור את הירדן ומניאין את לב בני ישראל מלעבור את הארץ. והנכון דהכי קאמר דאי לא כפלה לא היו נוטלים אף בארץ כנען וגם בארץ גלעד לא יהבינן להו חלקם של כל הארץ אלא שנוטלים בארץ גלעד שסייעו בכיבושה אחד מי"ב חלקים לשבט כאחד שאר שבטי ישראל ועכשיו בא הכתוב ולמד שאם לא יעבורו יטלו חלקם בכל הארץ כשאר שבטי ישראל כאשר תפול להם הגורל אף בארץ כנען ילכו ויכבשו אותה אם ירצו. א"נ אפילו יכבשו אותה ישראל ראוים הם ליטול חלקם מאחר שכבר כבשו ארץ הגלעד כדאמרן. וכ"ת השתא דכתב קרא שאפילו לא יעברו יטלו חלקם בכל הארץ כשאר שבטים מאי הרויחו בעברם וקיימו התנאי י"ל שהרויחו בזה הרבה שנטלו כל ארץ גלעד הרבה יותר מחלקם הראוי להם בכל הארץ:

גמרא שפיר קא"ל רבי חנינא בן גמליאל לר"מ ואמרינן אמר לך רבי מאיר אי ס"ד לאו לתנאי כפול הוא דאתא לכתוב רחמנא ונאחזו בתוככם ולמה לי למכתב בארץ כנען וכ"ת דאתא קרא למימר שיטלו חלקם בארץ ענען אחת מי"ב חלקים ובארץ גלעד לא ינחלו כלל הא לא אפשר חדא דהאיך אפשר לומר שלא ינחלו במה שכבשו ויטלו וינחלו במה שלא כבשו ותו דא"כ לכתוב ונאחזו בארץ כנען בתוככם למה לי אלא ודאי בתוככם אף בארץ גלעד משמע וא"כ תקשי לן בארץ כנען למה לי ומהדרינן דאי לא כתב רחמנא בארץ כנען הוה אמינא ונאחזו בתוככם בארץ גלעד בלחוד פי' ואהני להו כפילא דאי לא כפיל אף בארץ גלעד או לא שקלו ביה או לא שקלו אלא לאחד מי"ב חלקים שבו והשתא שקלו ביה חלקם של כל הארץ ואפ"ה מפסדי כשאינם מקיימין תנאין דהוו שקליה ליה כוליה ארץ גלעד כדכתיבין אתא ארץ כנען לומר שיטלו חלקם הראוי להם אף בארץ כנען שהיא משובחת יותר אשתכח השתא דלרבי חנינא אי לא כתב כפילא כלל לא הוי שקלי חלק א' מי"ב בארץ כנען וכי כתיב ונאחזו בתוככם איתוסף שיטלו כל חלקם בארץ גלעד והפסדם בשביל שלא עברו שנוטלין חלקם במדה ובארץ גלעד שהיא זיבורית כנגד ארץ כנען וכי כתיב בארץ כנען נוסף להם ליטול כל חלקם אף בארץ כנען כפי גורלם:


דף סא עמוד בעריכה


תניא אמר רבי חנינא בן גמליאל מלה"ד לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו ואמר פ' יטול שדה פלוני ופ' שדה פ' ופלוני בני יתן מאתים זוז ויטול שדה פ'. פי' ואותו שדה היה מרובה בין במדה בין בדמים יותר מחלקו של כל השדות אבל שאר השדות היו יותר עידיות ואם לא יתן המאתיים זוז יירש עם אחיו בשאר נכסים מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים כפלו. פי' שאלמלא לא כפל לשונו לומר יירש עם אחיו בשאר נכסים אלא שאמר יירש עם אחיו בלבד הוה במשמע שלא יטול כל השדה אלא שיטול בה חלקו של כל השדות ואהני ליה כפילו ליטול חלקו במקום שיפול גורלו ואף בשאר נכסים שהם יותר עידיות ופרכינן והא לא דמי משל למתני' דאלו למתני' בלא כפלא לא היו נוטלים אף בארץ גלעד כלל א"נ לפי' האחרון לא היו נוטלים בו אלא חלק' וא' מי"ב בו ואלו במשל זה בלאו כפלא היה נוטל חלקו של כל השדות בשדה זה מיהת ולא אהני ליה כפילא אלא לשאר נכסים ומהדרינן הא מקמי דכתיב ונאחזו בתוככם הא לבתר דאמר רבי מאיר ונאחזו בתוככם פי' דמתני' איירי ר"מ מה דהוה אמינא אי לא כתיב אפילו ונאחזו בתוככם דלא הוו שקלי אלא חלק אחד מי"ב בארץ אבל משל דרב חנינא איירי בתר דפריך ר"מ ונאחזו ואהדר רבי חנינא דאפילו כי כתיב ונאחזו בתוככם ותו לא ה"א שיטלו כל חלקם בארץ גלעד ואהני בארץ כנען והיינו משל דרבי חנינא דאי לא אמר אלא אם לא יתן ירש עם אחיו היה נוטל כל חלקו באותה שדה ומשום דאמר בשאר נכסים אהני שיטול חלקו אף בשאר נכסים הא אלו לא כפלי' כלל ולא הזכיר שאם לא יתן יירש עם אחיו לא הי' נוטל אלא חלקו הנופל לו מאותה שדה בלבד דומיא דמתני' מקמי ונאחזו בה דלא הוו שקלי אלא חלק' בארץ גלעד ולמאן דפריש במתני' דלא שקלי מידי בארץ גלעד אע"ג דהכא במשל זה בלא שום כפילא היה נוטל חלקו מאותה שדה שאני מתניתין דקנסינן להו משא"כ ביורש זה שאין לנו לקנסו והרי זה ברור ונכון:

בשלמא לר"מ היינו דכתיב אז תנקה מאלתי ואם לא יתנו לך כו' אלא לרבי חנינא למה ליה פירש וליכא למימר דאהני ליה כפילא שאם לא ימצא לו אשה ממשפחתו שיוכל להשיאו אשה מארץ כנען דהא בלאו כפילא נמי משמע הכי למ"ד מכלל לאו אתה שומע הן שהרי אברהם התנה עמו שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען אא"כ היה הולך לארצו לראות אם יכול להשיאו אשה כדכתיב וישביעני אדוני לאמר לא תקח אשה מבנות כנען אם לא אל בית אבי תלך כו' ומכלל זה אתה שומע שאם ילך לארצו ולבית אביו ולא ימצא לו אשה שישאוהו מבנות כנען ואם כן לא יתנו לך למה לי:


דף סב עמוד אעריכה


בשלמא לרבי חנינא היינו דכתיב בסוטה אם לא שכב איש ולא כפל שאם שכב לא תנקה שמכלל לאו אתה שומע הן אלא לר"מ ה"ל למכתב ואם שכב הנקי. יש שפירשו כמו חנקי כלומר שימיתוה המים ואחרים פירשו הנקי המים שיהיו נקיים ונאמנים בפעולתם לעשות בך משפט. ולא נהירא דאם כן ה"ל למכתב הנקי מי המרים מאי ממי המרי' וי"ל הנקי כנשים הטהורות שלא נזונו ונמלטו ממי המרים ולא היו לאלה כמותך. ורבינו הגדול ז"ל פי' הנקי גופך מנפשך שתצא רוחך ויהא גופך נקי ממנו כמה דאת אמר יצא פלוני נקי מנכסיו. הנקי כתיב וכ"ת ואכתי היכי ניחא לר"מ דהא בעי ר"מ הן קודם ללאו והכא לאו קודם להן והנכון דר"מ בכל דוכתא בעי כפל לשון משום דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו בר מאיסורא דלית ביה ממונא אבל הן קודם ללאו ושאר דיקדוקי תנאין לא בעי להו אלא בתנאין לבד לחזק התנאי כדי שיחול על המעשה אבל בשאר עניינין בכפילא לבד סגי ליה. וקשיא ליה לראב"ד ז"ל למאי דאמרי' השתא הנקי כתיב כדי שישביע באלה לומר לה אם שכב הנקי אשתכח שאף שבועה זו של כהן שמשביע את האשה שבועה שיש בה אלההיא ואלו בשבועות גמרינן דשבועה שאין בה אלה הויא שבועה משום דכתיבי בסוטה שתי שבועות אחד שבועה שיש עמה אלה ואחד שבועה שאין עמה אלה. ואיכא למימר דאנן הכי ילפינן התם דכיון דלא כתב רחמנא בהדיא אלה בשבועה זו אלא שכתבה ברמז במה שכתב הנקי חסר אשמועינן דשבועה שאין עמה אלה שבועה:

בשלמא לר"מ היינו דכתיב הוא יתחטא כו'. ואם לא יתחטא כו' כלומר וכפל לשונו דמכלל הן אי אתה שומע לאו. ואיכא למידק דהא אמרינן בשבועות דמודה ר' מאיר באיסור דלית ביה ממונא כלל דאמרינן מכלל הן אתה שומע לאו והכא איסורא דלית ביה ממונא היא ולמה לי כפילא. תירץ רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דאין הכי נמי דלא הוה צריך הכא כפילא לר"מ מיהו כיון דצריך כפלא בשאר מקומות באיסורא דאית ביה ממונא אף באיסורא דלית ביה ממונא פעמים שנופל אותו ללא צורך שלא לתת מקום לטועה לטעותו אבל לר"ח דסבר שאין צורך בשום מקום לכפל ומכלל הן אתה שומע לאו בכל מקום אמאי כפליה הכא ונכון הוא וה"ר פנחס הלוי ז"ל אחיו של רבינו נרו תירץ שלא א"ר מאיר באיסורא גרידא מכלל הן אתה שומע לאו אלא במקום אזהרת איסור כההיא דמייתיינן התם מדכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו דכיון דהוי אזהרת איסור לא הוצרך לכפול ולומר ואם תשתו תמותו דכיון דאמר לא תעביד ולא תענש ממילא משמע דאי עביד מיענש אבל שלא במקום אזהרת איסור אפילו באיסור גרידא לית לן מכלל לאו אתה שומע הן דאלו אמר רחמנא אם תשתו מים ולא יין בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו אין במשמע שאם ישתו יין ימותו אלא אם לא ישתו בריא להם שלא ימותו ואם ישתו אפשר שימותו ואיפשר שיחיו וזה עיקר הא דאמרינן היכא דעביד ברביעי ובשמיני רש"י ז"ל לא גרס ברביעי. דכיון דאיכא בין הזאה ראשונה לב' ג' ימים לא איכפת לן בראשונה אם נתאחרה כדאיתא התם אלא ה"ג היכא דעבד בג' ובח' דהשתא איכא טפי מג' ימים בין הזאה ראשונה לשניה ומיפסלא ואיכא דקי"ל אמאי לא הוו כל הני כפילא לר"מ שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. ולאו קושיא היא דהא בכל חד מינייהו איצטרך כפילא לחדוש שנתחדש בה קצת ומה שהקשו מהם לרב חנינא משים דאיכא בהו מילי שלא נכתבו אלא לכפילא והכי אתיא בפ' מי שאחזו כדכתיב' התם ותו לא מידי:

מתניתין האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שנתגייר כו'

גמ' ת"ר אין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ואם תרם אין תרומתו תרומה יש אומרים דליכא לפרושי טעמא דמילתא משום דכתיב דגנך כדפי' רש"י ז"ל דאם כן אפילו הקדימו בשיבולין נמי לא תהא תרומתו תרומה דלאו דגנך הוא וסוגיי' בכוליה תלמודא דתרומתו תרומה בתלוש אחר שהביאו שליש וכי כתוב דגנך היינו לחיובא ולקביעות מעשרות כדכתיבנא בפירקן דלעיל ובמסכת פסחים לא אשכחן תרומת חמץ דלא הוה לה שעת הכושר אלא כדאחמיץ במחובר אלא טעמא דמלתא כדאיתא בתורת כהנים והרמותם ממנו ולא מן המחובר. ותימה גדול הוא זה האיך יטעה רש"י ז"ל בזה. ונראה דה"ק דאע"ג דדרשינן דגנך דיגונך מ"מ לא נפיק מפשטיה דגנך היינו שבא לכלל דיגון דהיינו תלוש וכן לשון רבינו ז"ל דקאמר דגנך מידי דמידגן לא אמר ז"ל דאידגן אלא דמידגן:

בעא מיניה מרבי יוחנן אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין כו' עד לכשיתלשו ונתלשו פי' האי מכשיתלשו ונתלשו אתרווייהו קאי בין התורם מן התלוש על המחובר או מן המחובר על התלוש ואליבא דרבנן מבעיא ליה כה"ג שהפירות מבושלים ואינם מחוסרים אלא תלישה אי חשיב דבר שבא לעולם אי לא ואמר ליה דאפילו לרבנן מהני דכיון דלא מחסרי אלא תלישה ואפשר לתלשם עכשיו כל שבידו לעשותו לאו כמחוסר מעשה דמי וכמאן דתלישי ואקשינן ליה ממתניתין דאמרי רבנן דלאחר שאגייר או שתתגיירי אינה מקודשת ואע"ג דבידו להתגייר ופרקינן דגר נמי לאו בידו דא"ר יוחנן גר צריך ג' משפט כתיב ביה מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא:


דף סב עמוד בעריכה


הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת. פי' וכדבר שלא היה בעולם דמיא וה"ה דמצי לתרוצי הכי בפירכא דלעיל דגר אלא דהתם קושטא בעי לשנויי ליה דגר לאו בידי' ודכוותה בתלמודא:

ואלא הא דאמר רבי הושעיא הנותן פרוטה לאשתו כו'. נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה פי' שהרי אין בידו לקדשה עכשיו עד שיגרש והיא מחוסרת מעשה גמור משא"כ בפירות בחוברין דהשתא מצי למתלושינהו ולאפרושינהו בתלישה גופה:

תפשוט מדברי יוחנן הא דבעי רבי הושעיא הנותן שתי פרוטות לאשה כו' איכא למידק ואמאי לא פשטיה לה מדרב הושעיא גופיה דלעיל ואמאי פשיט ליה הא ומבעיא ליה אידך ואפילו תימא דחדא רב אושעיא וחדא רב הושעיא מ"מ תפשוט מדרב אושעיא ולמה לי מדרבי יוחנן וי"א דאה"נ אלא דרבי יוחנן בר סמכא טפי מדרבי אושעיא ולא נהירא. והנכון דמדרבי אושעיא דלעיל לא מצי למפשטי' דר' אושעיא לא תליא מילתא אי הוו בידו או לאו בידו אלא אי חזיא לקידושין או לא ואע"ג דהתם באשתו לא הוו קידושין אפשר דבהא הוו קידושי משום דהתם באשתו לא חזיא לקידושין השתא וכדבר שלא בא לעולם דמי אבל בנותן שתי פרוטות לאשה פנויה דחזיא לקדושין השתא תפסי בה קדושין לאחר שתתגרש אבל מדרבי יוחנן דתלי כולה מילתא במאי דהוה בידו או לאו בידו איכא למימר דהכא דלאו בידו לקדשה לא הוו קדושין אע"ג דהוו בעולם. תניא כוותיהו דרבי יוחנן פי' מרישא סייעתיה אבל אידך דרבי אליעזר דסיפא כר"מ אתיא כדלקמן:

אמר אביי ראב"י ור"מ ורבי כולהו ס"ל אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם כתבו מקצת רבותינו ז"ל דאביי דמוקים ר"א בשיטת ר"מ פליג אדרב יוסף ורבה דלעיל דמוקמי מימרא דרבי אליעזר בשחת וס"ל דרבי אליעזר מיירי בפירות שלא באו לעולם כלל אבל בשחת דבר שבא לעולם חשיב ואפילו רבנן מודו בה ודכותה נמי במקדש מעוברת שהוכר העובר דהוו קידושין לרבנן והמזכה לו קנה והא ליתא וכמה תשובות בדבר חדא דמתניתן דרבי אליעזר ליכא לאוקמה אלא בשחת מדקתני בה לכשיבא שליש ויתלשו דאלמא כבר היו בעולם אלא שלא הביא שליש דאי לא הוה למתני לכשיבואו לעולם ויתלשו ותו דהתם בפ' יש נוחלין פסקינן הלכתא המזכה לעובר לא קנה ולא אפליג בה תלמודא בין הוכר עוברה בין לא הוכר עוברה וההוא עובדא דאמרינן התם בההוא דאמר נכסאי להאי דמעוברת הוכר עוברה משמע ואפ"ה אמרי דלא קנה. ותו דהתם פרכינן מדתנן האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מאתי' ואמרינן משנה זו איני יודע מי שנאה ולא אוקימנא כשהוכר עוברה ושמעינן מינה דלרבנן המזכה לעובר לא קנה אע"פ שהוכר עוברה והוא הדין במוכר פירות עד שלא הביאו שליש ורבי אליעזר בשחת כר"מ אתיא כדאוקמא אביי בשיטתיה ואע"ג דלר"מ אפילו בפירות שלא באו לעולם כלל קנה ואלו לר' אליעזר לא קנה אלא בשחת אע"ג דר"מ ורבי אליעזר פליגו אהדדי כלהו דלא כרבנן ודכותה אמרינן בפרק קמא דסוכה דעביד אביי שיטתיה כתנאי דס"ל סוכה דירת קבע בעינן ואינהו פליגי אהדדי דאיכא דבעי שיעור סוכה ארבע אמות ואיכא דסגי בראשו ורובו ושלחנו וה"נ בפרק המוכר עבדי' תנאי דס"ל דכי מזבין איניש איהו וכל מאני תשמישתיה מזבין ופליגי אהדדי וכבר כתב רבינו שמואל דמרוגי ז"ל דכי אמרינן אמרו דבר אחד לא פליגי כלל אהדדי וכי אמרינן כולהו ס"ל פליגי אהדדי וקבלו מרבותינו הגאונים ז"ל דכל כי האי גוונ' שיטה נינהו ולית הילכת' כחד מינייהו:


דף סג עמוד אעריכה


דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו כו'. פירשתיה במסכת גיטין בארוכה והאי דקאמר לכשאקח עצמך קנוי לך מעכשיו לאו למימרא דכי זבין ליה הוי בן חורין למפרע מהשתא דהא לא אפשר שאין אדם משחרר עבד חברו אלא אהני ליה מעכשיו שלא יוכל לחזור בו קודם שיקחנו ודכותה נמי הא דאמרינן בבבא מציעא האומר לחבירו שדה זו כשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה לר"מ ואורחא דמילתא נקט דלא כתבי' ליה אלא במעכשיו דאי לא מאי אהני כי קדים וכתיב מהשתא דהא אי בעי לכשיקחנה לשחררו הרשות בידו ואי לא בעי אפילו השתא נמי מצי הדר ביה ומ"ה כתבי ביה מעכשיו שלא ליהדר ביה וההיא דרב הונא דאמר המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אין יכול לחזור בו דאתיא כר"מ אתיא כשלא כתב לו מעכשיו א"נ אפילו במעכשיו וכי מהני מעכשיו שלא יוכל לחזור בו ה"מ בדבר שבא לעולם אלא שאינו ברשותו כהני דעבד ושדה אבל בדבר שלא בא לעולם כההיא דרב הונא אע"ג דכתב מעכשיו מצי הדר ביה קודם שבא לעולם ושם הארכתי בה כל הצורך מפי רבינו נר"ו:

ה"ג קונם שאני עושה לפיך כלומר כל מה שאני עושה יהא קונם לפיך ול"ג שאיני עושה לפיך שאין נדרים דאיסור חפצא חלים על דבר שאין בו ממש כדמפרש נדרים אינו צריך להפר פי' דמשעבדי ידיה לבעל ואע"ג דקונמות קדושת הגוף ומפקיעי מידי שיעבוד אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל שלא יחול עליו קונם וסבר האי תנא דהעדפה דבעל הוי ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לה דסבר ר"ע דהעדפה דידה וחייל עליה קונם וצריך הפרה לאו הפרה דבעל דהא אין הבעל מיפר אלא דברים של עינוי נפש או שבינו לבינה אלא לומר שצריך הפרת חכם ואינו נכון כדמוכח בריש פ' בתרא דנדרים כדכתיב' התם בס"ד א"נ דכי האי גוונא דברים שבינו לבינה דהא בעאי לה איהי להעדפתה לצורך קישוטיה והוה לי' כנודרת שלא תכשול ושלא תפקוס א"נ דלא אפשר לדקדק ולצמצם כל שעה שלא יטול בעל מהעדפת' כלום ולהכי הוי כדברים של עינוי נפש וזה יותר נכון והא דפריך הכא מדר"ע ולא מדרבנן ואע"ג דלרבנן חייל קונם והוי מקדיש דבר שלא בא לעולם כדקס"ד השתא משום דר"ע אמר בהדיא יפר דאלמא חייל קונם אבל בדרבנן אפשר לדחות דהא שאינו צריך להפר משום דלא חייל קונם הוא שאין אדם מקדיש מה שלא בא לעולם ואוקי' באומרת יקדשו ידי לעושי' פי' להקב"ה שעשאם דידים איתנהו בעולם ומ"ה חייל קונם:

הא דתנן ע"מ שאדבר עליך לשלטון דבר עליה לשלטון מקודשת. פי' הר"מ ב"מ ז"ל שדבר והועיל לה דיבורו דאי לא לא עבד כלום שלא נתכונה זו אלא להנאתה:

ואמרינן עלה אמר ר"ל והוא שנתן לה שוה פרוטה אבל בשכר פעולתו ודבורו לא מקדשת דקי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא לה מלוה ואקשינן עליה מדתניא בשכר שהרכבתיך כו' וכ"ת דהכא נמי בדיהיב לה והא בשכר קתני ועוד תניא כו' וקשיא לן אמאי לא מייתי ליה מרישא דאי דיהיב לה שוה פרוטה רישא דבשכר שהרכבתיך אמאי לא מקדשה. וי"ל דההיא לאו אריא דלעולם בדיהיב לה שוה פרוטה והתם ברישא דהוה מלוה קודמת לקידושין דעתה אמלוה ואינה מקודשת אבל סיפא דמלוה מאוחרת דעתה אפרוטה והלכתא כר"נ והלכתא דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה כדאסיק ר' אמי במתני' דהתקדשי לי בתמר' זו. תו קשיא לן אמאי לא מייתי לה הכא מהא דתניא עשה לי שירים נזמים וטבעות דפליגי בה תנאי בהדיא ולימא דמתניתין כההוא דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף ואיכא למימר דהוי יכלינן לשנויי כדאמרינן בפירקין דלעיל דלכ"ע ישנה לשכירות מתחלה עד סוף ובאומן קונה בשבח כלי קא מפלגי:

ומאי דוחקיה דר"ל תמיהא מילתא מאי קאמר דהא משום דר"ל ס"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מצטריך לאוקמי מתני' בדיהיב לה שוה פרוטה. וי"ל דאנן הכי מקשינן כיון דאיכא מתניתין דקתני בהדיא דאינה לשכירות אלא לבסוף ולית ליה לר"ל שום תנא דליתני בהדיא כוותיה אמאי לא ס"ל כתנא דמתני' ונוקי מתניתין בדלא יהיב לה שוה פרוטה ותיתיה כמתני' ולא נוקי בינייהו פלוגתא בכדי דמתני' קשיתיה מאי ארי' דתני ע"מ ליתני בשכר:

איכא נוסחי דגרסי' אביי אמר מסיפא נמי דייקא דקתני ואם לאו אינה מקודשת. פי' דבשלמא אי אמרת דיהיב לה שוה פרוטה אשמועינן דאם לא קיים תנאה אינה מקודשת באותה פרוטה אא"א דלא יהיב לה מידי למה ליה למתני שאם לא דבר עליה לשלטון אינה מקודשת פשיטא דבמאי מיקדשא:

מתני' ע"מ שירצה אבא רוצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת מאי ע"מ שירצה אבא. פי' מאי משמעות של לשון זה אילימא דאמר אבא אין דהכי משמע לישנא דירצה שיאמר בפי' אין ועד שיאמר הכי בפירוש לא מיקדשא אימא מציעתא כו'. יש מרבותי' ז"ל שסבורין דכי אמר עד דאמר אבא אין לא משמע שיאמר אין בשעת שמיעה דוקא אלא אי אמר אין בשעת שמיעה מקודשת לאלתר ושוב אינו יכול לחזור ולמחות אבל אי שתיק בשעת שמיעה או אפילו מיחה ואמר איני רוצה הרשות בידי לחזור ולומר אין והויא מקודשת דלישנא הכי משמע כל היכא דאמר אין ואפי' לאחר זמן והביאו ראיה מהא דאקשינן ממציעתא דמת האב מקודשת ולא אקשינן מסיפא דקתני מת הבן מלמדין את האב לומר אינו רוצה ואם איתא דכל היכי דשמע או שתק או מיחה תו לא מצי לומר אין ליקשי נמי מסיפא היכי קתני מלמדין את האב דהא כבר שמע בחיי הבן ואי ההיא שעתא אמר אין הא איקדשה לה ומאי מלמדין ואי ההיא שעתא שתק בטלו קידושין ומאי צורך לומר אינו רוצה אלא ודאי ש"מ דאע"ג דשמע ושתק עדיין יוכל לומר אין ומ"ה צריך ללמדו שלא יאמר אין. והאי סברא לא נהירא חדא דא"כ היכי קתני רישא לא רצה אינה מקודשת ומותרת לעלמא ואמאי לא חיישינן שמא אע"פ ששתק בשעת שמיעה שיאמר למחר אין ויתקיימו הקידושין וליכא לפרושי דאינה מקודשת לגמרי קאמר והויא תלויה ועומדת ותו היכא קתני מלמדין את האב לומר אינו רוצה וכי מלמדין אותו מאי הוי דהא משום הא לא מפקיעינן מינה זיקת יבם להתירה לשוק שמא ימלך ויאמר אין אלא ודאי דהכל הולך אחר שעת שמיעה ולהכי תנן שאם רצה כגון ששמע ואמר אין מקודשת ואם לא רצה אלא ששתק בשעת שמיעה אינה מקודשת כלל ותו לא מצי אמר אין והא דמקשינן הכא ממציעתא ה"ה דקשיא נמי סיפא אלא דבהא סגי לן שבקי' אידך דמצי לדחויי' בדוחקא דמיירי שמת הבן קודם ששמע האב ואע"ג דלא משמע הכי לישנא מ"מ נקטינן למיפרך ממציעתא דליכא למדחיי' כלל:


דף סג עמוד בעריכה


ואלא ע"מ שישתיק. פי' דמשמעות לשון שירצה אבא היינו שישתוק ולא ימחה והשתא ודאי בתר שעת שמיעה אזלינן והיינו מאי דתריץ דאתיא רישא ומציעתא שפי' שאם רצה האב ששמע ושתק מקודשת ואם לא רצה אלא שמיחה לאלתר ששמע אינה מקודשת כלל ואפילו אמר אח"כ רוצה אני שכבר מיחה מת האב עד שלא שמע כלל הרי זו מקודשת דהא קים לן שלא ימחה לעולם וכל שלא מיחה מקודשת אבל סיפא קשיא דקתני מת הבן מלמדין את האב לומר אינו רוצה ואמאי דהא כבר שמע ושתק ונגמרו הקידושין דודאי בתר שעת שמיעה אזלינן בהא כדפרישנא. וכ"ת ולוקמא כשמת הבן עד שלא שמע כלל דמלמדין אותו דכשישמע ימחה לאלתר על מה שנודע לו. איכא למימר דלישנא דמלמדין לומר אינו רוצה משמע שכבר שמע וצריך ללמוד שימחה:

אלא דאמר לה ע"מ שלא ימחה. פי' לאו למימרא דהכי משמע לישנא דע"מ שירצה אבא דהא ודאי האי לישנא לא משמע אלא שישתיק אלא ה"ק דסיפא מיירי כדאמר לה בהדיא על מנת שלא ימחה אבא והיינו דאמרי' בהאי תירוצא דאמר לה ואלו באידך תירוצי קמא לא אמרינן דאמר לה וזה ראיה גמורה לדברינו. וכ"ת מאי איכא בין אומר ע"מ שירצה דמשמע או שישתוק או באומר ע"מ שלא ימחה. איכא למימר דשלא ישתוק משמע בשעת שמיעה בלחוד ואלו ע"מ שלא ימחה משמע שלא ימחה לעולם דאע"ג דשומע ושתק או שהודה יכול לחזור ולמחות ובהא מיתרצא סיפא דקתני מת הבן מלמדין האב לומר אינו רוצה שאע"פ ששמע ושתק בחיי הבן רשאי הוא לומר עכשיו אינו רוצה:

ג"ה רישא ומציעתא בחד טעמא. פי' דרישא ודאי לא מיתוקמא באומר ע"מ שלא ימחה דא"כ היכי קתני רצה האב מקודשת ניחוש שמא אע"פ שירצה היום ימחה למחר דשלא ימחה לעולם משמע ואנן אמרינן דמקודשת גמורה לזה ואם קבלה קידושין מאחר אינה צריכה גט אלא ודאי דרישא לא אתיא אלא כפשטה דאמר ע"מ שירצה דמשמע שישתוק והכל הולך אחר שמיעה מיהו מציעתא שפיר אתיא או כרישא באומר ע"מ שירצה ולפיכך כיון שמת עד שלא מיחה מקודשת או כסיפא באומר ע"מ שימחה וכיון שמת ולא מיחה מקודשת והא דגריר לה תלמודא בתר רישא משום דכל מה דאפשר לקיומי לישנא דמתני' דקתני שלא ירצה מקיימין ולא מסרסי' לה לאוקמא באומר על מנת שלא ימחה. ויש ספרים דגרסי רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא וגרסת ספרינו עיקר:

אמר ר"ל ש"מ מדרב ינאי דאוקי מתניתין בתרי טעמא רישא ומציעתא באומר ע"מ שירצה וסיפא באומר על מנת שלא ימחה ולא אוקמא כולה בחד טעמא באומר ע"מ שירצה ותרי תנאי דתנא דרישא ומציעתא סבר דעל מנת שירצה משמע שישתוק ותנא דסיפא סבר דע"מ שירצה משמע שלא ימחה אלמא מוקמינן מתני' כחד תנא ובתרי טעמי ולא מוקמינן לה בחד טעמא ובתרי תנאי:

רב יוסף אמר לעולם חד טעמא הוא. פי' וכולה מתני' כפשטה באומר ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד ל' יום. פי' דהכי אמר ליה ע"מ שירצה אבא מכאן ועד ל' דמשמעותו שלא ימחה מכאן ועד ל' יום ואע"ג דאמרינן לעיל דע"מ שירצה משמע שישתוק הא לא קשיא דשישתוק ושלא ימחה חדא מילתא היא אלא שכשאינו קובע זמן לשתיקה או מחאה איכא הפרישא בינייהו דשישתוק משמע שלא ימחה בשעת שמיעה ושלא ימחה משמע לעולם אבל השתא דקבע זמן כולה חדא מילתא הוא. וה"ה דמצי למימר השתא מאי ע"מ שירצה אבא שישתוק מכאן ועד ל' יום והא דנקט שלא ימחה משום דהאי לישנא עדיף טפי כיון דפריש דלא ניזל בתר שעת שמיעה נקט פירושא דלישנא דישתוק עד ל' יום שהוא שלא ימחה עד ל' יום וזה ברור. ונוסחאות יש דגרסי הכי דאמר לה על מנת שלא ימחה מכאן ועד ל' יום ואפי' להאי גירסא לאו למימר' דלא משמע הכי לישנא דע"מ שירצה עד ל' יום ואנו משנין לשון משנתינו דהא ליתא דודאי משמעות ע"מ שירצה עד ל' יום היינו שישתוק עד ל' יום שפירושו שלא ימחה עד ל' יום אלא דאיידי דנקט בתירוצא דלעיל דשני לישנא במתניתין דאמר לה על מנת שלא ימחה נקט השתא באשגרת לישנא דאמר לה ולאו דוקא א"נ דנקט הכי משום דמוסיף על לשון משנתינו מכאן ועד ל' יום הילכך פסק נקטי' שהאומר על מנת שירצה אבא משמעותו שישתוק ולא ימחה בשעת שמיעה לאלתר ואם אומר ע"מ דאמר אבא אין משמע נמי דאמר אין בשעת שמיעה ותו לא ואומר על מנת שלא ימחה משמע שלא ימחה לעולם וכן הדין בכל מקום בלשונות אלו. מיהו כי אמרינן דעל מנת שירצה מכיון ששמע ושתק סגי ואם מת מקודשת בזו שהמעשה כבר נעשה ואין אנו צריכין אלא לרצונו וכיון ששמע ושתק הרי רצה דעל מנת שירצה דקאמר הרי הוא כאלו אמר ע"מ דניחא ליה אבל דבר שמחוסר מעשה כגון האומר לשמעון הריני מתחייב מנה לכל מי שארצה ולא סיים אדם ידוע ומסוים כלל אם מת קודם שמאמר לפלוני אני רוצה אין יורשיו יכולין לומר אנו רוצים לפלוני שהם לא ידעו שרצה אביהם כלל בזה וזה פשוט אבל אמר הריני מתחייב לך מנה אם ירצה שמעון ושמע שמעון ושתק ומת זכה אותו פלוני וכמה פירושין נאמרו בשמועה זו ומה שכתבנו הוא הנכון ועיקר וליכא לזוז מינה והוא שיטתו של מורי רבינו נר"ו:

הא דתנן קדשתי בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחר ואמר אני קדשתיה נאמן אמרינן עלה אמר רב נאמן ליתן גט. פי' ובהאי גיטא שרינן לה לעלמא דאין אדם חוטא ולא לו ואע"פ שהוא מתחלה לכונסה נתכוין וע"ד לכנסה אמר כן מ"מ כיון דמודעי' ליה בתר הכי שאינו כונסה ועמד בדיבורו ונותן גט אלמלא דקושטא קאמר לא היה מחזיק שקרי למיתן גיטה דשרי לה לעלמא שלא כדין וחוטא ולא לו:

ואינו נאמן לכנוס דיצרו תוקפו ואקשי' עליה דרב ממתני' דתנן רצו אחד נותן גט ואחד כנוס אלמא נאמן לכנוס וכ"ת מאי קושיא דהתם לאו משום נאמנות עצמו הוא כונס אלא מפני שחבירו נתן גט והיתרה לכל העולם. איכא למימר דהא ניחא דודאי לא משתרא בגיטא של א' מהם כדתנן ושניהם נותנין גט וטעמא דמילתא דכי הוו תרי ויהיב חד מינייהו גיטא ליכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו. דאיהו סבר דמשום גיטא דידיה לא משתריא דאכתי אסורא מוטל אאידך הילכך הימנותא גבי תרווייהו היא ואפ"ה כונס אחד מהם אלמא נאמן הוא לכנוס והלכתא כרב אסי דתנא כוותיה מסתברא שה"ה אם חזר ואמר האב נזכרתי שקדשתיה לפלוני שהוא נאמן אף לכנוס דהא ליכא טעמא דיצרו תוקפו ואיכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו ומקלקל לבתו. אבל היא אינה נאמנת לעולם אלא לאסור לעצמה שמא עיניה נתנה בו:

מהו לסקול ע"י. פירוש כשאמר האב קדשתיה לפלוני ובא אחר עליה דאלו כשאומר האב אינו יודע מנא ידעא מאן בעלה אלא אם כן נאמר שאומר האב ברי לי שאין זה בעלה:

רבא אמר אין סוקלין על ידו והלכתא כוותיה דרב חסדא קאי כוותי':

בני זה בן ט' שנים ויום אחד כלומר וביאתו ביאה לחייב אשה גדולה שבה עליה בתי זו בת ג' שנים ויום א' כלומר וביאתו ביאה לחייב גדול הבא עליה נאמן לקרבן על שגגתן בעד אחד אבל לא למכות ועונשין דלעולם אינו נאמן לשום עונש:

והא דתניא דנאמן על בנו ובתו שהם גדולים לנדרן ולערכין ולהקדישות אע"ג דליכא אפוקי ממונא מיני' נאמן משום חומר גבוה כיון דסתמא ידע איניש בשני בניו כמה הם ומיירי כדאייתי שתי שערות דאי לא קטן הוא ומשום נאמנותו של אב לא חיישינן לשומא וכתבו בתוספות בשם רבי' יצחק בר שמואל ז"ל דלהשלים לעשרה בב"ה האב והאם נאמנים דומיא דערכין ונדרין והקדשות אבל לא לחליצה דומיא דמכות ועונשין דדבר שבערוה הוא ואע"ג דשרינן ע"פ קרוב או אשה שהיבמה זו אשת המת ושהחולץ אחיו של מת התם כיון דמילתא דעבידא לגלויי דייקינן ואמרי' אבל הכא זימנין דלא דייקינן ואין נאמנין אלא כשיש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן או אם הוחזקו ע"פ שנים שהגיעו לכלל שנים אז יועילו שערות כל דהוא ולא חיישינן לשומא ולא בעינן עד לידה. הא דתנן קידשתיה וגרשתיה והרי הוא קטנה נאמן פי' כשאומר תוך כדי דיבור גרשתיה דהוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל לאחר כדי דיבור אינו נאמן רבינו נר"ו:


דף סד עמוד אעריכה


נשבית ופדיתיה אינו נאמן לפוסלה לכהונה ופרישנא טעמא דבנשואין הימניה רחמנא בשבויה לא הימניה רחמנא וכ"ת ולהימן לפסלה לכהונה מגו דאי בעי אמר שקדשה והשיאה בביאה לממזר ופסולי כהונה ואיכא למימר דכיון שהאמינה תורה לאב לומר קדשתי בתי הוה ליה בהא כעדים ואין נאמן מדין מגו כדכתיבנא באידך פירקא. מיהו אע"ג דהוה כעדים אין סוקלין על ידו שאין עונשין אלא בב' עדים ממש אבל גבי איסורא דנפשה נאמן כב' עדים שאין דבר שבערוה בפחות מב':

תנן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים א"נ אלמא נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור לימא מתני' דלא כר' נתן דתניא כו'. פי' אבל כר' אפשר לאוקמי דלא תימא טעמא שאין נאמן לאסור מפני שכבר התיר בשעת קידושין ואינו יכול לחזור בו אלא ה"ה כשלא אמר מעולם התיר אינו נאמן לאסור והא דנקט מתניתין דבור וחזרה להודיעך כחו דר' נתן הוא דאפי' בהא קאמר חוזר ומגיד ונאמן אף לאסור דאי לא תימא הכי מתני' לא רבי היא ולא ר' נתן. מיהו לאו הכריחא הוא דאפשר דאתיא מתניתין נמי דלא כר' ומשום דלא מכרעא מילתא נקט לישנא מתניתין דלא כר' נתן ולא אמרינן דמתני' רבי היא:

אלא אמר אביי מתניתין דלא מוחזק לן לא באחים ולא בבנים. פי' ואשתו בחזקת היתר ורבותא דמתניתין היינו סיפא דיש לי אחים אינו נאמן להוציאה מחזקתו דאלו ברישא אין אנו צריכין לנאמנתו א"נ דכי אמר השתא יש לי בנים נאמן ואע"ג דבתר הכי מיגליא מילתא דאית ליה אחי שריא לעלמא על פיו כיון דכי אמר הכי לא אפקה מחזקתה וזה יותר נכון:

מתניתין דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני דקיימא בחזקת איסור ואמר בשעת קידושין יש לי בנים להתירה דאמרי' מה לי לשקר אי בעי מצי אמר פטרנ' לך בגיטא. פי' ליכא למימר לרבי טעמא דהואיל ובידו לגרשה דכיון דבשעת קידושין הוא שבא לכונסה איתרע ליה הואיל שהרי אנן סהדי שאין רצונו לגרשה עכשיו וגם אין לכתוב לה גט מעכשיו לכשימות דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ותו דהוה ליה גט ישן ומ"ה נקטינן טעמא דכי היכא שמבטיחה שיש לה בנים היה יכול להבטיחה דסמוך למיתתו פטר לה בגיטא אבל כל שאמר בשעת מיתה דאיכא הואיל ובידו לגרשה ממש אפשר דמודה רבי נתן:


דף סד עמוד בעריכה


רבי סבר מה לי לשקר כעדים דמי ומרע חזקה דאיסורה ואע"ג דבעלמא לא אמר מה לי לשקר במקום עדים ולא במקום חזקה לקולא כדאיתא ביבמות גבי האשה שאמרת מת בעלי ובפ"ק דב"ב נמי בעיא ולא איפשיטא הא כתיבנא כמה זימני שאין כל החזקות שוות והכא עדיף מה לי לשקר בעדים ומרע חזקה חדא דאין אדם חוטא ולא לו ותו דהוי מילתא דספיקא ועביד לאיגלוי ותו מסתמא כל איתתא בחזקת היתר קיימא לשוק במיתת בעלה עד שתאסר בזיקת יבם לפנינו הלכך חשיב מגו דיליה כעדים ותו לא מצי הדר ביה בשעת מיתה ור' נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתיא חזקה ומרע חזקה וכ"ת ול"ל דמרע לה טמא דכי הדדי נינהו ואוקי איתתא אחזקתא דהתירא איכא למימר כשאמר בודאי בשעת קידושין יש לה בנים נאמן היה להתירה אפי' לר' נתן דאוקי חזקה להדי חזקה והוי כמאן דלא מוחזק לן לא באחים ולא בבנים דשרי אלא משום דהדר אמר בשעת מיתה יש לי אחים והדר מדיבורא קמא מרעא לה חזקה דהתירא ואיקיימא חזקה דאיסורא ולא אתיא חזקה דהתירא גריעא ומרעא חזקה דאיסורא והשתא אתי שפיר לישנא דקאמר ר' נתן אף נאמן לאיסור דלישנא דאף משמע דה"ה דנאמן להתיר והיינו בשעת קידושין שהיה נאמן להתיר ועכשיו בשעת מיתה נאמן אף לאסור וכן פירש"י ז"ל ועיקר. ורבינו הגדול אלפסי ז"ל לא כתב כלום מכל הסוגיא הזאת דאיתי מתניתין כפשטה דקתני אמר יש לי בנים נאמן וסתמא קתני ואע"ג דמוחזק לן באחי ולא בבני והכי אסיקנא בפרק יש נוחלין דמי שאמר בשעת מיתה יש לי בנים נאמן ואע"ג דמוחזק לן באחי ולא בבני ופרישנא טעמא הואיל ובידו לגרשה וכבר כתיבנא דההיא טעמא לא שייך הכא בדר' ולהכי לא אמרינן ליה:

מיהו תמיה מילתא דהתם אתינן למימר דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להדיא הואיל ובידו לגרשה ואסקינן דלא אמרי הכי וחולצת ולא מתייבמת וא"כ הכא באומר בשעת מיתה יש לי בנים אמאי נאמן לגמרי משום הואיל ומאי שנא הא מהא. ואיכא למימר דבגירושין כיון דמאן דמגרש קלא אית ליה והאי דאמר גרשתי לית ליה קלא איתרע ליה הואיל אבל הכא אע"ג דלא הוחזק לן בבני כי קאמר יש לי בנים לא מרע חזקה דידן לגמרי ואפשר דאית ליה בנים ולא ידעינן במילתא הלכך לא איתרע הואיל דידיה ומהימן וזה נכון והא דלא אייתי רבינו ז"ל הא מתניתין דרבי למפסק הלכה כרבי מחברו ואתי' כפסקא דידן דהתם משום דבהאי אוקימתא דאוקים מתני' בדמוחזק לן באחי ולא בבני ואפ"ה קתני מתני' לרבי דכי אמר אין לי אחים נאמן פליגא אסוגיא דהתם דמשמע דלא מהימן לומר אין לי אחים כיון דמוחק לן באחים ולא אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה דמגו דידה סתר לחזקה לגמרי וחיישינן לה וחולצת ולא מתייבמת וכן הלכתא וכבר בררנא לה התם בסייעתא דשמיא:

והא איפכא שמעי' להו דתנן עד פני הפסח ר"מ אומר אסור בדבר הנדור ההוא עד שיגיע ורבי יוסי סבר עד שיצא והשתא קס"ד דכולהו ס"ל דעד פני הפסח קמי פסחא משמע אלא דרבי מאיר לא מחית נפשיה לספיקא סבר דפני הפסח היינו פני כל הפסח דהוא יום י"ד ורבי יוסי סבר מחית איניש נפשיה לספיקא וכל יומא ויומא דיומי פסחא הוי פנים ליומא דבתריה וכן כל שעתא ושעתא הלכך אסיר עד שיצא משום האי ספיקא ואמרינן דניפוך הא מתניתין דנדרים ובמתניתין נמי תניא איפכא ובשלהי שמעתין אמרי' דבלישנא דעד פני פליגי דרבי מאיר סבר מקמי פסחא משמע ור"י סבר עד דתתפני פסחא משמע והשתא לא צרכינן לאפוכ' מתני' כלל ומפכי' מתני' דנדרים מקמי מתני' והכי עדיף טפי וקי"ל כהאי לישנא בתרא וכר"י דמתני' וכן פסק ר' הרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים שלו:

אמר אביי מחלוקת בשתי כתי בנות כלומר משתי נשים אבל מכת אחת שהיו כולן מאשה א' ד"ה גדולה ממש וקטנה ממש ואמצעית שמא אית לה. פי' ואפילו הן אמצעות הרבה כל חדא מנייהו בשמא מקריא כסברא דרב יוסף במתני'

אמר ליה רב אדא בר מתנה לאביי אלא מעתה אמצעי שכבת שנייה תשתרי. פי' שכבת שנייה דב"ק דגדולות תשתרי דהא כת שניה כת א' היא כשיצא אמצעית שבכת ראשונה כיון דאיכא ראשונה דהא כת שנייה דמתקריא גדולה כ"ש הא וה"ה דמצי למפרך מאמצעית שבכת ראשונה דבבא דסיפא דקטנות תשתרי דטמא דלא מקריא קטנה כיון דאיכא כמה דהוה תיתה אבל לא אמצעית שבכת שנייה דההיא דינא הוא דתתקרי קטנה לגבי כל אידך דלעיל מינה אלא דנקט חדא מינה:


דף סה עמוד אעריכה


ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה. מיהא שמעינן דארוסה יש לה כתובה דהכא ליכא לאוקמה בשכתב לה כתובה דא"כ רגלים לדבר לחוש שהיא מקודשת ואפי' באתרא דמיעוטא בלחוד מקדשי והדר כתבי כתובה וכדכתיבנא באידך פירקא ולא משמע לאוקמא באתרא דכולהי כתבי כתובה והדר מקדשי והתם בכתובות במתניתין דהוציאה גט וסוגיא דעלה לא מספקא כלן אי אית לה כתובה או לאו אלא דבעי' מ"ל מתני' או ממתניתא וכדכתיבנא בבבא מציעא בפ"ק ומיד נברר זה במסכת כתובות בס"ד:

איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל המקדש בעד א' כו' עד אלא לאו בעד א' ומדלא פרקינן דהכא במאי עסקינן עד א' שמעיד שנתקדשה בפני שנים שמעינן דאפילו בהא נמי אין חוששין לו דגזירת הכתוב הוא דבאיסור ערוה אינו בפחות משנים ע"י עדות מיהו כי קאמרה איהי שנתקדשה בפני ב' מהימנא אנפשה דהא לאו עדות היא אלא דמשיוא נפשה חתיכה דאיסורא אבל לא מהימנא לחוב לאחרים כדלקמן וכן נמי כי אמרי שנתקדשה בפני עד א' לא מהני דגזירת הכתוב הוא שלא יתקיימו הקידושין שנעשין בפחות מב' וזה מבואר:

דב"ש סברי לא אמרי' בהא הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה. פי' דלא חיישי' לביאה אבל בעלמא במקדש בפי' בביאה בעידי ייחוד סגי וב"ה סברי דבהא נמי חיישי' לביאה וצריכה גט דודאי לדעת קדושין בעל וכמפרש דמי שאין אדם עושה עם אשתו שגירש בעילת זנות משא"כ בבא על הפנויה דעלמא אפי' בפני עדים דהתם אדם עושה בעילת זנות ואינה צריכה גט שלא כדעת מקצת הגאונים ז"ל וכדכתיבנא במס' גיטין:


דף סה עמוד בעריכה


שנים שבאו ממדינת הים זה אומר זה עבדי כו'. עד צריכה שנו גיטין וגובה כתובה מן החבילה פירושו לישנא מוכח בהדיא דלא גביא אלא חדא כתיבה ואותה כתובה היינו מן החבילה עצמה אבל לא משאר נכסיהם אם אין החבילה מספקת. ואיכא למידק הא אמאי אי אזלינן בתר הודאה דידהו שתי כתובות הוה לה למגבי ואפילו משאר נכסיהם ואי בתר הודאה אזלינן דאודי שאין א' מהם בעלה ואין לה עליהם כתובה ואפילו חדא כתובה אמאי גביא. ואיכא למימר דודאי דכל היכא דאתיא למגבי בתורת כתובה לית לה כתיבה כלל דכל כהאי גוונא בתר הודאה דידה אזלינן כדין האומר לחבירו חייב אני לך מנה והלה אומר אינך חייב לי כלום שזה פטור כיון שאין לו תובע ונכסאי ברשותיה ומחוסר גוביינא וכדכתיבנא במסכת גיטין ולא עוד אלא דכיון דהודית השתא שאחד מהן בעלה דקא תבעה כתובה הרי הוא כאלו הודית שאין לה בחבילה זכות אחר אלא מדין כתובה ונמצאת קרחה מכאן ומכאן אלא הכא במאי עסקינן דקא אתיא עלייהו ממה נפשך שתאמר לדברי חבילה זו כולה שלי ולדבריכם הרי יש לי בה לכל הפחות בהודאתכם שיעור כתובה אחת וגובה אותה ממה נפשך והשאר ידה עמהם שוה כדין ממון המוטל בספק או לחלק כדין שנים אוחזין או להיות מונח עד שיבא אליהו או לדון כדין כל דאלים גבר שהרי הודה לה כשיעור כתובה ואין מחלוקתם עמה אלא על השאר והוי כזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא היכא כל דלא מצי אתיא ממה נפשך כגון דאודית שאין לה זכות אחר בחבילה אפילו כתובה לית לה ולפיכך כל שאינה תובעת אלא כתובה הא אודית דלית לה זכות אחר ולית לה מידי כדכתיב' וגדולת מזו אמרו בפ' שור שנגח את הפרה כיון דתבעת לבעל ולד גלית אדעתה דשותפות אית לה

והיכא שנתרצו שלשתן ליטול כל אחד מהם שליש עכשיו ואח"כ שיטעון כל אחד מהם לחברו כל מה שיוכל לטעון בב"ד ועשו כן ונטל כל אחד מהם שליש ובאו לב"ד וטען כל אחד שהחבילה שלו הא ודאי אם אין בשליש שביד האשה שעור כתובה אחת משלימין לה בין שניהם מחלקם בשוה שהרי לדברי כלם היה לה בחבילה שיעור כתובה אחת אבל יותר על כדי כתובה אין מוציאין מידם ואם יש בחלקה שיעור כתובה אין להם עליה כלום דבשלמא כשהיתה חבילה ביד כולם בב"ד לא סגיא שלא תטול שיעור כתובה שמודים לה וחלקה בשאר כדין זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אבל עכשיו שבא חלק כל אחד לרשותו והיא באה להוציא מידם במה היא יכולה להוציא מידם הרי כל אחד טוען שמה שתופס שלו הוא כדין מיהו ליכא למיתי עלה מההיא דיבמות דספק ויבם שבאו לחלק בניכסי מיתנא דאמרינן התם קם דינא דלא דמיין דהתם חלוקה קמייתא הוה בבי דינא ומן הדין לפי אותה שעה מה שאין כן בזו אבל הדין אמת מן הטעם שכתבנו ואינו צריך הכרע ואי קשיא לך לעולם מאי דכתיבא השתא דמקבלא גיטא מנייהו אמאי לא הויא הודאה שהוא כטענתה שהוא אשת אחד מהם וגם החבילה שלהם ותו לא יהא לה אפילו כתובה דלא מציא למיתי ממה נפשך. ואיכא למימר דהא לא קשיא דאיכא למימר דמיירי באומרת שאינה מקבלת גט זה מפני שתהא צריכה לו אלא בשביל ב"ד שלא היו מתירין אותה לינשא בלא גט מפני העדים שהביאו ומוכרחת היא בקבלת גט זה דכל כי האי גוונא לאו הודאה היא כדכתיבנא בפ' המגרש ולא עוד אלא אפי' בשותקת אינה הודאה שאין החבילה שלה שאין בקבלת הגט מרצונה הודאה אלא שהיא אשת אחד מהם ואפשר הוא שאע"ג שהיא אשתו שתהא החבילה שלה שנתונה לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה ואלו כשקבלה הגט טענה אין דבעלי היא מיהו החבילה שלי שנתונה לי ע"מ שאין לו בה זכות מהימנא לזכות בחלקה מיגו דאי בעיא אמרה עבדי הוא והחבילה שלי משא"כ באשה דעלמא שבאה עם בעלה וידוע לנו שהוא בעלה שכל מה שנמצא ברשותה הוא בתורת נכסי מלוג ואינה יכולה לטעון שנתנוה לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכדמוכה בפרק חזקת הבתים בשמעתא דאין מקבלין פקדונות מן הנשים וכדאיתא בירושלמי וכדכתיבנא התם וגדולה מזו שנינו בתוספתא דב"ב מי שיצא הוא ואביו למדינת הים ומת הבן או מת האב לעולם נכסים בחזקת זקן וכ"ש כאשה היושבת תחת בעלה אבל בהא דשמעתין שאין ידוע לנו שהוא בעלה הות מהימנא במיגו ואפשר דה"ה באשה שתחת בעלה דמהימנא בכך כל היכא דאית ליה מגו כגון דליכא ראיה הלכך השתא דקבלה גיטא סתם אין כאן הודאה שאין החבילה שלה ולפיכך גובה כתובתה מן החבילה מיהו לגבי דידהו אם קבל א' מהם גט מחבירו שלא בהכרת ב"ד הויא הודאה שהוא עבדו ואין לו בחבילה כלום דכיון דגופו קנוי לרבו כל מה שהוא שלו בחזקת רבו כמו שגופו בחזקת רבו ואין לו שום חזקה בנכסים שברשותו בשום מיגו ואינו יכול לומר שנתנוהו לו ע"מ שאין לרבו רשות בהם עד שיביא ראייה לדבריו כי הוא המוציא מחבירו עליו הראייה וזה מבואר:

ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי. פי' לאו למימרא דאיכא סהדי לכל חד מנייהו על כל טענותיו דא"כ הרי יש לכל אחד מהם עדים שזה עבדו והוו שניהם צריכין גט זה מזה מן הספק ובמתני' לא קתני הכי אלא הכי קאמר דאיכא סהדי לכל חד מנייהו על מה שטוען עליה דהיינו שזו אשתו וזה חבילתו אבל במה שטוען כל אחד מהם על חבירו שהוא עבדו אין לו עדים:

מי מציא אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי והא איכא סהדי לכל חד מנייהו שהחבילה שלו ולא במאי דטענה איהי קשיא לן דהא מאי אריא איהי מציא למטען טובא אלא ה"ק דהא כיון דאיכא סהדי להני שהחבילה שלהן ותו לא מציא אתיא עלייהו ממה נפשך והיכי יהבינן לה כתובה כלל דהא כל היכא דלא מציא למיתי בממה נפשך לית לה כתובה כדכתיבנא. ואי קשי לך והא האי עדות מוכחשת היא וכמאן דליתנהו דמי בעדות זו וכדאמרינן התם בפרק חז"ה האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה דהויא עדות מוכחשת ואפילו באכיל' דלא מכחשא להו אידך לא מהימנא דדילמא סהדי שקרי נינהו. ואיכא למימר דהתם הוא דלא מודו להו אידך באכילתה אבל הכא כולהו מודו דלית לאשה בחבילה כלום וכיון דכן לא סגיא דלית בהו כת אחת צדקניות דמסהדי בקושטא ומהימנת וכן כל כיוצא בזה ושלא כדברי הראב"ד ז"ל. וכ"ת אמאי לא מוקים בדאית לה נמי סהדי על טענתה דהשתא ידה שוה עמהם ומציא למייתי ממה נפשך ואיכא למימר דהא ליכא למימר דא"כ היה כל אחד מהם צריך גט ממנה מן הספק כיון שיש לה עדים בדבר ואלו במתני' לא קתני אלא שהיא צריכה שני גיטין:

ותסברא עד בהכחשה מי מהימן. פי' שאפילו היה כאן נאמן עד אחד ליחוש לקדושין כל שבהכחשה אינו נאמן בשום מקום לא באיסורין ולא בממון כל היכא דאחו כי הדדו כדבעינן לפרושי בכתובות בס"ד:

ור"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מהא שמעינן דלרבנן אפילו מחיים לא משתעבדי מטלטלי בכתובה משא"כ בחוב דעלמא דגבי מינה אפילו מגלומא דעל כתפיה והיינו דאמרינן התם ש"מ משביע עידי קרקע חייב דסהדי כתובה עידי קרקע חשיבי כיון דלא גביא ממטלטלי אפי' מחיים וה"נ משמע בנדרים דאמרינן מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו ובא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה אמר לו רבי שמנה מאות זוז הניח לנו אבא ארבע מאות של אחי ואני ארבע מאות לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים אמר לו אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה ודייקינן עלה דלר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה דאלמא לרבנן לא משתעבדי אפי' מחיים אלא שאם תפשה מחיים אין מוציאין מידה כדאיתא בהדיא בפרק הכותב והלכתא כרבנן ולר"מ יפה כחה של כתובה דאפילו לאח"מ גביא ממטלטלי דיתמי ודלקוחות ודינה בהם כקרקע לפי שהכל יודעים שכל אדם יש עליו כתובה והכי מוכח ביבמות מדאמרינן יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהם בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה ומת נמצא אותו בן מוכר את אביו העבד להגבות לאמו כתובתה ואוקים כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובתה דלרבנן אין גובין מן העבדים דמטלטלי נינהו לענין גוביינא כדאיתא בפ' מי שמת והא התם דבן שפחה זה מקבל מתנה הוא בנכסים ואפילו הכי כתובה נגבית מן המטלטלין שנתנו לו לר"מ אלמא כתובה גובה ממטלטלי דמשועבדים ואפי' תאמר דההוא מתנת ש"מ היתה הא פרישנא בפרק מי שמת גם בפרק הניזקין דמתנת ש"מ גם היא נכסים משועבדים כמתנת בריא לענין גוביינא ואפילו לדברי קצת רבותינו ז"ל שכתבו דמתנת ש"מ כירושה היא לגבי גוביינא ש"מ מיהת דכתובה גביא ממטלטלי דיורשים אליבא דר"מ ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן הילכך אין כתובה גובה מן המטלטלין אפי' מחיים אלא כשתפסה מחיים וב"ח גוביה מחיים מיניה דלוה אפי' מגלימא דעל כתפיה אבל לחחר מיתה לא גבי ממטלטלי דיתמי וכ"ש דלא גבי מנכסים משועברים וה"מ בסתם אבל אם שיעבד לו נכסים מקרקעי ומטלטלי בלא אגב גובה מן היורשי' מן המטלטלין ואם באגב גובה אף מן הנכסים משועבדים:

התם לא מחייב לאחריני וכל שחב לאחרים אינו נאמן הכא מחייב לאחרים. פי' לחייב הבא עליה מיתה הילכך לא מהימנא לגבי הא מיהו מהימנא לשווייה נפשה חתיכה דאיסורא כשהי' מעשה בעדים כראוי ולא באומרת שנתקדשה בעד א' ועד א' אע"ג דמעיד שנתקדשה בפני שנים דכיון דתורת עדות הוא אין דבר שבערוה פחות משנים וזה מבואר. ולענין שטר קדושין שהוא בכתב ידו בלבד איכא מ"ד דלא מהני כלל דהא מחייב לאחריני ואין דבר שבערוה פחות משנים ובגיטין דמהני לדין תורה היינו משום דלא מחייבא לאחריני או משום דכתיב וכתב לה דמשמע אפי' הוא עצמו. אבל רבי' נר"ו אומר בשם רבו ז"ל דכתב ידו כק' עדים דמי ומ"ה כשר בגט מדאורייתא ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים וכדכתב רש"י ז"ל במסכת גיטין וכיון דכן ה"ה דמהני לשטר קדושין דהא איתקוש אהדדי ומינה גמרינן שטר קדושין והקשיתו לפניו מהא דאמרינן במסכת יבמות פ"ד אחים גבי הא דתנן וכלן עריות שהיה בהן ספק קידושין או ספק גירושין צרותיהן חולצות ולא מתייבמות איזהו ספק קידושין זרק לה קידושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין ואיזו ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גירושין ואמרינן עלה בגמרא זהו דגירושין למעוטי מאי למעוטי זמן פי' דאלו שטר קדושין שאין בו זמן כשר לגמרי דלא תיקון זמן שטר בקידושין משום דלא אפשר כדאיתא התם הלכך ערוה זו מקודשת גמורה ואינה בדין משנתינו לפטור צרתה מן הייבום ולהצריכה חליצה אלא הרי היא בדין משנת ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום ומדלא אמרינן למעוטי נמי שטר קידושין שהוא בכתב ידו אלמא דההיא לאו מקודשת גמורה להוציאה מדין משנתינו ולדון אותם בכלל ט"ו נשים ואדרבה דילמא אינה מקודשת כלל וצרותיה מתייבמות ותירץ לי רבינו נר"ו דלעולם מקודשת גמורה היא מדאורייתא דומיא דגט אלא דכי היכי דפסלו רבנן לגט שהוא בכתב ידו כיון דאפשר בעדים פסלו נמי לשטר קידושין מדרבנן משא"כ בזמן דלא תקון ביה וכשר הלכך כתב בכתב ידו ספק קידושין נמי הוא וחולצות ולא מתייבמת כדין ספק גירושין ולא קתני זהו למעוטי הא:

לא איברו סהדי אלא לשקרי. פי' וקנין שלא בפני עדים מהני כדמוכח הכא ובבבא מציעא אההיא דהיה עומד בגורן הא דאמרינן קנין בפני ב' היינו לענין סיפא דבפני ב' אין צ"ל כתובו וכבר כתיבנא לה התם ותו לא מידי:

אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן ותנא תונא אמר לו עד אחד אכלת חלב בשוגג והלה אומר לא אכלתי פטור מקרבן דאין עד אחד נאמן באיסור במכחישו טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן דאי לא ליתני שותק פטור וכ"ש מכחישו ואמר אביי אמר לו עד א' נטמאו טהרותי' והלה שותק נאמן כו' קשיא ליה לר"ת ז"ל הא דגרסי' בפ' הניזקין היה עושה עמו בטהרות ואמר טהרות שעשיתי עמך נטמאו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו זבחים שעשיתי עמך יום פלוני נתפגלו שורת הדין אינו נאמן ואמרינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נחמן פי' וסיפא דאמר ליה ביום פלונו כבר החזירם לו ואין בידו לטמאם ולפיכך אינו נאמן אלמא לאביי אין עד א' נאמן אא"כ בידו לטמא ולאסור ואלו הכא אמר אביי גופיה דעד נאמן לאסור ולא מפליג כלל בין בידו ללאו בידו וההיא דחלב ושורו מילתא דלאו בידו הוא ונאמן ותירץ הוא ז"ל דהתם כשאין בעלים יודעים בדבר שהרי הטהרות ברשות פועל נטמאו וכי שתיק אידך הוה ליה כאומר אינו יודעו צ"דן ולפי' אין העד נאמן אבל הכא שהטהרות ביד בעלים ואית להו למידע כי שתיק הוה שתיקתו הודאה ולפיכך נאמן לא משום עדות העד דהא לאו בידו אלא משום הודאתו של זה וכן בחלב וכן בשורו הילכך מי שאמרו לו נתנסך יינך ברשותך צריך שלא ישתוק דאי לא הויא שתיקתו הודאתו ואסור וסייעיה מרן ז"ל להאי פי' מדגרסינן ביבמות פ' האשה רבה עד א' דמהימן באיסורין מנ"ל דתנן אמר לו עד א' אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר לא אכלתי הא אי שתיק מהימן ודחינן ממאי דמהימן דילמא משום דאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא ואכרחינן הכי מסיפא דאמרי' ה"נ מסתברא דקתני סיפא אמרו ב' אכלת חלב והוא אמר לא אכלתי ר"מ מחייב קרבן וחכמים פוטרין שאלו ירצה הוא יכול לומר מזיד הייתי רישא מ"ט מחייבי רבנן בעד א' היכא דשתיק אידך אי משום דעד א' נאמן והא סיפא דשנים אינהו מהימנן בכל דוכתא אפי' במכחישים והכא פטרי רבנן אלמא גבי הא אין עד אחד נאמן אלא ודאי דטעמא דרישא משום דאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא הא למדת דהא דאביי ומתניתין דמייתי עלה משום דשתיקתו הודאה הוא:

ולא נהירא האי פירוקא וכמה תשובות בדבר חדא מדאמרינן עלה בשמעתין איבעיא להו זינתה בעד א' מהו אביי אמר היא היא רבא אמר הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואי ס"ד דטעמא דאביי משום דשתיקה כהודאה דמיא היכי פליג עליה למימר דאין דבר שבערוה פחות משנים דהא מכיון דאודי שזינתא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אפילו במודה לכותים שאינו בן עדות כלל או במודה בעצמו ולא הוצרכו ב' בדבר ערוה אלא כשאין הבעל מודה וכ"ת דרבא לא סבירא ליה דשתיקו הודאה א"כ אמאי נקט בטעמיה הוי דבר שנערוה ואמאי פליג בהא טפי מאידך. ועוד מההוא עובדא דסמיא דמסתייע אביי דעד א' מהימן והתם אין שתיקתו של סימא הודאה דהא לא ידע במילתא כלל דאיהו אתא בחדא אורחא ושליח בחרא אורחא. ותו מאי האי דאמר אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא זיל אפקיה וכי היה העד גזלן מאי הוי דהא כיון משום דהודאתו מיתסרא עליה לית לן למידק בסהדא כלל אם הוא פסול או כשר וליכא למימר דכל היכא דלאו גזלן הויא שתיקתו הודאה ולא יכול למימר לאו משום הודאה שתיקי דהא דינא הוא דליהמן בהא מגו דאי בעי אמר גזלן הוא גבאי ולא אודיתי ליה ותו מעובדא דינא מלכא דמסתייע מיניה אביי דעד א' נאמן והתם ודאי לא שתק ינאי ולא הודה אדרבה עמד בכהונתו והתריס כנגד מחולקין עליו והרג על זה כמה חכמים מישראל ועוד הא אמרי' בשמעתין מקוה פסולו ביחיד בשתיקת מאן מיתסר אלא ודאי ע"כ כולה שמעתין אפי' כשהבעלים אומרים אינו יודע אי דמוכחא מילתא דלאו מודו כלל עסקינן והיינו לישנא דאמרי' נאמן ואלו הוי טעמא משום דשתיקה כהודאה דמיא מה נאמנותו של עד בזה וההיא דמסכת גיטין דהיה עושה עמו בטהרות דאמר אביי כל שבידו נאמן כבר פירשנוה במקומה בארוכה ולא דמיא להא דהכא כלל דשאני התם שהוא פועל ושומר באותן טהרות לעשותן בכשרות ובטהרה וחזקה הוא דעביד הכי ולא יטמא ולא יפגל אפי' בשוגג ולא עוד אלא דכיון דהחזיר לו טהרותיו ולא אמר לו כלום הרי הוא כאלו הודה באותה שעה שהן טהרות ושוב אינו חוזר ומגיד שהיו טמאות והיינו טעמא דרבא דמוקים סיפא דהתם כגון דאשכחי' ולא אמר ליה ובתר הכי אמר ליה הילכך כל כי האי גוונא דין הוא שלא יהא נאמן אלא היכא שבידו אבל הכא בעד דעלמא שאינו פועל אפי' אשכחיה כמה זימני ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אמר ליה מהימן דעד אחד נאמן באיסורין וכדאסקינן ביבמות דעד כאן לא שקלינן וטרי' התם אלא מנ"ל דמהימן מדאורייתא אבל בעיקר דינא מילתא פשיטא היא דמהימן ואפילו היכא דאיתחזק איסורא נאמן להתיר ועל זה אנו סומכין לקנות בשר מן המקולין שהוחזק טריפה בחנות זה אף על פי שי"ל דלא איתחזק איסור בחתיכה זו מכל מקום הוחזק איסור בחנות ואפי' הכי לוקחין ממנו על פי הטבח וכבר הארכתי בזה במסכת ע"ז ובמקומות אחרים וההיא דיבמות דאוקים מתניתין דאמר לו עד א' אכלת חלב כו' משום דאי שתיק ושתיקה כהודאה דמי י"ל דההיא אתיא כמאן דאמר בכריתות דטעמא דפטרי רבנן באמרו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי משום דסברי רבנן דבהא אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ואפילו במכחישן ממש שלא אכל כלל דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים שאין קרבן בא על החלב אלא בהודאות בעלים ולא בשום עדות דעד אחד בשתיקה ולא בשנים אהכחשה הילכך ע"כ טעמא דרישי' משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אנן קיי"ל כאידך לישנא דאיתמר בכריתות דטעמא דרבנן באמרו לי שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי משום דמסרסינן דיבוריה דהכי בעי למימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד הא במכחישן ממש שלא אכל כלל אינהו מהימני ולהאי לישנא אתו טעמא דרישא דעד אחד דכי אישתיק מהימן משום דעד אחד נאמן באיסורין דדרשי' או הודע אליו מכל מקום כדאיתא התם והיינו סברא דאביי הכא א"נ דהתם כי דחינן לה משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא לאו הודאה ממש שיודע שכן הוא כדבריו אלא לומר שמאמין בו שאומר אמת ומהימן עליה כבי תרי ולאפוקי היכא דאמר לי' איני מאמינך שאינו נאמן למ"ד שאין עד אחד נאמן באיסורין ומעיקרא אתיא למידק ממתט' דעד אחד נאמן באיסורין כל זמן שאינו מכחישו ואפי' אומר בפי' איני מאמינו ואנן דחינן דבאומר אינו מאמינו אינו נאמן והכא משום דכיון דשתיק הימניה עליה כבי תרי הוא נאמן ולא משום נאמנותו של עד ואביי הכא בשמעתין דייק דע"כ טעמא משום דעד א' נאמן באיסורין ואפילו באומר אינו מאמינו ואינו מודה לו והוא שאינו ומכחישו והיינו דלא תני תנא פטורה אלא באומר לא אכלתי שמכחישו הא כל שאינו מכחישו חייב בכלהו אנפי בין בשותק ומודה לו בין באומר איני יודע ומאמינו כב' בין באומר איני יודע ואינו מאמינך ומשום נאמנתו של עד והיינו דלא דחינן לה הכא דדילמא בדאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא כדאמרי' התם ביבמות דאביי בעי למימר דלא פסק תנא לפטורא אלא אומר לא אכלתי הא כולהו אידך מהימן ואם נפשך לומר דתנא כל שאינו מאמינו ואינו מודה לו בכלל לא אכלתי חשיב ליה וכי אישתיק דמהימן היינו משום דהימניה עליה כבי תרי כדדחינן ביבמות אמר לך אביי דניחא מתני' דחלב ודטהרות אלא מתני' דשורו נרבע מאי איכא למימר דבהא ודאי כי שתיק לאו משום דמודה ליה דמהימן לי' הוא דשתיק דאדרבה אינו מאמינו אלא שאינו חושש לדבריו דסבר כל שוורים לאו לגבי מזבח קיימי הלכך על כרחין טעמא משום דעד אחר נאמן באסורין והיינו דמייתי אביי כל הני חלב וטהרות ושורו ואסתייע בכלהו ממתניתין דאי לא הוה לן למימר עלה ואביי מתניתין אתא לאשמיעינן ולתרוצי דאביי דוקיא דמתניתין אתא לאשמועינן דהכין אורחין בתלמודא ומדלא פרכינן ופרקינן הכי שמעינן דאביי היינו דאתי לאשמועינן דעל כרחך ממתניתין דשורו נרבע שמעינן לטעמא דכולהו משום דעד א' נאמן באיסורין ואפי' באומר איני יודע ואיני מאמינך ודוקא נקט תנא והוא אומר לא אכלתי פטור דבאידך כולהו חייב על פי העד והיינו צריכותא דעבדינן בשמעתין אמתני' דאמרינן וצריכא דאי אשמועינן הנך קמייתא דחלב וטהרות הוה אמינא גבי חלב אי לאו דקים ליה בנפשיה לא הוה שתיק דחולין לעזרה לא הוו מייתו ומכיון דשתיק או אודי ליה או הימניה כבי תרי ומשום הכי נאמן דאי לא הוה אמר ליה בהדיא דלא מודה לו ולא מהימן ליה וכן בטהרות אי לאו דאודי או דהימניה לא הוה שתיק ליה דהא אפסדינהו מיניה בימי טהרתו ולעולם בשאינו מודה ולא מאמין אינו נאמן קא משמע לן מתטתין דשורי נרבע דהתם ליכא למתלי בהודאה ונאמנות דאדרבה משום דלא קפיד הוא דשתיק וכאומר איני מודה ואיט מאמינך דמי דכל שאפשר לתלות בשתיקו שאינו הודאה ולא נאמנות תולין ואפ"ה קתני נאמן וכיון דכך על כרחך טעמא משום דעד אחד נאמן באיסורין ואפילו בשאינו מודה ולא מאמינו וכי תימא אם כן אמאי לא מכרחי התם ביבמות דעד נאמן באיסורין ממתניתין דשור שנעבדה בו עבירה כדמכריחן הכא ואמאי לא מייתי התם אלא מתניתין דחלב ודחי' לה איכא למימר דשתי תשובות בדבר חדא דהא דהכא סברא דאביי ואינו הכרח גמור ואיכא למדחי דאפילו מתניתין דנעבדה בו עברה משום דהימניה כבי תרי הוא דהא אפסדיה מיניה מקרבן ולא הוה שתיק ולהכי תנן ליה לאשמועינן דאפילו בהא דקפיד וכיון דשתיק ליה הימניה אע"ג דשנויא דחיקה הוא כיון דמצי לדחויי ליה בכל דהו לא מייתי לה א"נ והוא הנכון דהתם כולהו מודו בעיקר דינא כדכתיבנא ול"מ להו אלא מ"ל מדאורייתא ואלו היה אתי לן דינא ממתני' אכלת חלב דמוכח ליה מקרא דכתיב או הודע אליו מכל מקום כדאיתא התם הוה מפשיט בעיין שפיר מדאורייתא אבל באידך מתניתין דשורו נרבע סברא דתנא הוא ולא מוכח ליה מקרא וכיון דכן אכתי תיבעי לן מדאורייתא מנ"ל ומשום הכי כי דחינן מתניתין דחלב דאתיא מקרא תו לא מייתינן אידך דשורו נרבע דאתיא מסברא וזה מבואר בעצמו:

ומיהו איכא למידק מהא דאמרינן בסנהדרין הרי שבא אחד ואמר ראיתי את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין והא התם כיון דאמר להם של מעשר שני הם כאומר אסורין עליכם דמי וקתני דכל שאין בידו ליטלן אינו נאמן ואמאי הא קי"ל דעד אחר נאמן באיסורין כל זמן שאינו מכחישו. תרצו בתוספות דשאני התם דאיהו לא ידע במילתא כלל אלא ששמע לאביהם כך אפשר שלא אמר אביהם אלא כדי שלא להשביע את עצמו אלא דהיכא דיש בידו ליטלן הא הימניה עליה וכאלו הפקידן בידו לשם כך דמי ונכון הוא. מיהו רבינו נר"ו אומר. בשם רבו ז"ל דבאומר של הקדש הם או של מעשר שני הם דבר שבממון הוא שהרי מוציא ממון מרשותו ומכניס ברשות מעשר שני וברשות הקדש ובדבר שבממון לד"ה אינו פחות מב' והיינו דנקטי בהדיא אומר של פלוני הם אבל כשבידו ליטלן הימנה עליה כדאמרן וזה עקר ולמדנו שאם בא עד אחד ואמר פלוני הקדיש קרקע פלוני או דבר פלוני א"נ אלא כשאר ממון דעלמא ובזה עלתה שמועתינו יפה ושאר כל השמועות בלא שום קושיא ובלא ספק והוא שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ותלמידו רבינו נר"ו:


דף סו עמוד אעריכה


הקם להם בציץ שבין עיניו. פי' תן ציץ בין עיניו והראיהו להם לראות מה יאמרו וקשיא לן והאיך נתן ציץ שלא בשעת עבודה וכ"ת דהא אמרינן בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן כדפירש"י ז"ל הם ליתא דהתם בשוגג אבל במזיד כי הכא אסור ואפילו למ"ד בפרק בא לו במסכת יומא דאפי' במזיד נתנו להנות בהם היינו במקדש אבל במדינה אסור כדאיתא התם והכא במדינה הוה תירץ ר"ת ז"ל דשאני ציץ דכתיב בה והיה על עמצחו תמיד ומשמע אפילו במזיד ובכל שעה ובכל מקום והביא ראיה לדבריו מדאמרינן במסכת יומא מאי תמיד אילימא תמיד ממש והא בעי למינים ולמיעל לבית הכסא אלא לתמיד מרצה הוא דאתא ומדלא קשיא לן אלא דהא בעי מינם ומיעל לבית הכסא מכלל דבלאו הכי בשאר מקומות מותר. ולא נהירא דהאיך מקילינן בציץ נזר הקודש מבשאר בגדי כהונה וההוא דיומא לאו ראיה היא ושתי תשובות בדבר חדא דדילמא ההוא במקדש קאמר אילימא על מצחו תמיד במקדש ושלא יצא כהן גדול משם וכי אפשר לומר כן והא בעי מינם ומיעל לבית הכסא דלא אפשר במקדש ותו התם נקטינן הכי לרווחא דמילתא מעיקרא כי הוה על מצח תמיד כפשטו משום הכי דחינן לה דהא לא אפשר דלהוי תמיד על מצחו שאפילו שנאמר שמותר לצאת בו למדינה הא בעי למינם ולמיעל לבית הכסא דלא אפשר והיאך אני מקיים על מצחו תמיד אלא ע"כ לאו תמיד ממש אלא לתמיד מרצה הוא אתי והשתא דהכי הוא דלא אתא אלא לתמיד מרצה לומר שאע"פ שאינו על מצחו מרצה כאלו הוא על מצחו תו לית לן למדרש תמיד ממש והדר ציץ כשאר בגדי כהונה דאסור במדינה שלא בשעת עבודה וכ"ש בזו שהיתה שעת אכילה ושכרות שאפילו תפילין אסור להניח באותה שעה ודומיא דמינים דאסור והנכון דהכא שלא כהוגן עשה שהניחו במדינה ובשעת אכילה ושכרות ולפיכך הקפיד אותו זקן ואמר שיניח כתר כהונה ובהא מפרקי לן מה דמקשו רבנן ז"ל מה ראו חכמים שלא לערער על כהונתו עד עכשיו שלפי שהיו יודעים שיש עדים מכשירין אותו לא היו רוצין לערער עליו מספק וכשראו עכשיו שעשה שלא כהוגן אמרו רגלים לדבר לחוש ואמרו לו להניח כתר כהונה:

רב לך כתר מלכות איכא דק"ל כהן שפסול לכהונה היאך יצלח למלוכה דהא תניא בתוספ' שאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה ולא קשיא לי דהא איסורא דרבנן הוא ולא היו מקפידן ע"ז בדיעבד והיינו לישנא דאמרו דיה כלומר מסתיי' שאין אנו מקפידין להעמיד דברינו בך לערער על כתר מלכות אבל הנח כתר כהונה דבדאורייתא קפדינן מיד נזרקה בו מינות פי' וזו הוא מינות שהיה לו בסוף דינאי זה הוא האמור בברכות שהוא יוחנן כהן גדול ששמש בכהונה נדולה ארבעים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ומבני חשמונאי היה ואין ינאי זה ההוא שבפרק הבא אל יבמתו דאמרי' תקרב' דדנרי עיילה ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי שאלו היה זה שהוא כהן גדול היאך היה ממנה כהן גדול אחר:

היכי דמי. פי' היכי הוה עובדא דקאמר ויבקש הדבר ולא נמצא אילימא דבי תרי אמרו אשתבאי אימיה ובי תרי אחריני אמרו לא אשתבאי אמאי לא נמצא מאי חזית דסמכת אהני דאמרי לא אשתבאי סמוך אהני דאמרי אשתבאי קשיא ליה לרש"י ז"ל מאי קאמר היכי מקשי' דנסמוך אהני דאמרי אשתבאי נימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא בחזקת' ואמיה בחזקת כשרות הוה ותירץ הוא ז"ל שאלו היינו באים לדון על אמו ה"נ אבל הכא על ינאי אנו באים לדון דלית ליה חזקה דכשרות מעולם ובאיסור נולד. ולא נהירא דהא קיי"ל בכתובות כר"י דאמר דברי המכשיר בה מכשיר בבתה דחזק' דכשרות דאמיה מהניא לבניה. ותי דהא אמרי' התם ואיתא בפרק חזקת הבתים בההוא דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ואיכא עלה קלא דאתחזק בבי דינא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיני' ואתא עד א' ואמר דכשר ואסיקניה ואתו בי תרי ואמרו כסול הוא ואחתינ' ואתא עד א' ואמר דכשר הוא ואי לאו דחייש לזלותא דבי דינא שלא לסתור מעשיהם על הספק הוה מסקינן ליה משום דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה דאיהו לית ליה חזקת דכשרות שהרי חזקתי של עד ראשון לא אהני ליה לאוקמיה בחזקת כשרות כדפירש"י זכרונו לברכה דחזקה הבאה מחמת עדות אלו שהיא מוכחש אינה חזקה כלל כדמוכח בפרק חזקת הבתים גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי כו' דאמרינן איכא תרי לבהדי תרי ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ואע"ג דאחתיניה מעיקרא ע"פ עדים שלו לא הויא חזרה לומר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקתיה וכדפרישי' התם אלא ודאי דהאי כהן אע"ג דאיהו לית ליה חזקה דכשרות מוקמינן ליה אחזקה דאבהתיה ומאי שנא מהאי דינאי מלכא. ויש מרבותינו שתירצו דתרי ותרי ספיקא דאוריתא הוא ולא אמרי' אוקי גברא בחזקתיה או בחזקת אבהתיה והתם בתרומה דרבנן הוא הוה מוקמינן לי' אחזקתי' בלחוד. א"נ דאפי' תימא בתרומה דאורייתא שאני התם כיון דאביה כשר דין הוא להכריע כדברי האומרים דכשר הוא הבן דחזקה הוא דאבוה לא היה נסיב גרושה או חליצה לעבור על דברי תורה ולפסול זרעו משא"כ בזו שאמו על כרחה נשבית ואין הכרע בדבר להאמין באלו יותר מאלו והוה ליה ספיקא דאורייתא ולא אמרי' אוקי גברא בחזקת אבהתיה. ואחרים תירצו דודאי תרי ותרי ספק דאורייתא ולא אמרי' אוקי איתתא אחזקתה או גברא בחזקתיה או בחזקת אבהתיה לגמרי לסמוך בדבר לעשות מעשה לכתחלה אלא דשבקינן ליה אמאי דאיתחזק עד השתא ואי הוה אכילה אפילו בתרומה דאורייתא לא מחתינין ליה מינה כההוא דכתובות אבל אין משיאין בתו ואלמנותו לכהונה לכתחילה וה"ה נמי שאין מניחין אותו להקריב על גבי מזבח שכיון שיש בו פסול דהאיך אין מניחין בתו להנשא לכהונה ומניחין אותו להקריב קרבן א"כ מסקי ליה ליוחסין דהא קי"ל שאין בודקין מן המזבח ולמעלה והיינו דפרכינן הכי סמוך אהני דנהי דכל כי האי גונא קאי אחזקתיה ולא מפקינן איתתא מתותי גברא ולא משוינן ליה פסול גמור להוציא אשה מתותי גברא וגבי ממונא קאי בחזקתיה מ"מ אינו כשר גמור ואין עושין בה מעשה הכשר לכתחלה להשיא בתו ואלמנותו לכהונה ולא להניחו לעבוד עבודה והאיך הניחו לינאי לעבוד עבודה. וכל רבותינו אלו ז"ל הביאו ראיה לדבריהן דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אמרינן אוקי גברא בחזקתיה וחזקת אבהתיה לגמרי מדגרסי' בפ' האשה שנתארמלה שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ופרכינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ותרגמא ר' פפא בעד א' ואמאי נימא דטעמא משום דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא בחזקתה ורישא דקימא בחזקת פנויה לא תצא וסיפא דקיימא בחזקת אשת איש תצא ועוד מדאמרי' התם ב' אומרים מת וכו' הרי זה לא תנשא ואם נשאת ל"ת ופרכינן עלה מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשה תלוי קאי ואלו הוה אמרינן דתרי ותרי אוקי איתתא בחזקתה הא ליכא אשם תלוי ממה נפשך דאי' בחזקת פנויה היתה ליכא שם קרבן ואי חזקת אשת איש הות חטאת איכא ולא אשם תלוי אלא ודאי משום דתרי ותרי ספיקא דאורייתא אמרינן דאית בה אשם תלוי:

אבל מורי נר"ו אומר דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא ואוקי גברא בחזקתיה או בחזקת אבהתיה לגמרי מדינא דאורייתא אלא דרבגן אחמור גבי אשת איש בלחוד להחמיר בה דלא לאוקמה בחזקת היתר כיון דתרי ותרי נינהו והכי אסקינן ביבמות פ"ד אחין גבי מתני' דכלן שהיו בה ספק גירושין כגון ב' אומרים קרוב לו וב' אומרים קרוב לה דכל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא דמן הדין אוקי איתתא אחזקתיה ואפי' לקולא אי קיימא בחזקת היתר אלא דרבנן מחמרי באשת איש מיהו דלא לאקולי בה ובהכי מתרצא מתניתין שפיר דאוקי ערוה בחזקתה דקידושין וגירושין לא מעלו מדינא ודין הוא שתתייבם ורבנן הוא דאחמור בה שתחלוץ ולא תתייבם ואם תתייבם אין בכך כלום ובהכי סלקא התם הלכתא דתרי ותרי ספקא דרבנן דומיא דנכסי דבר שטיא ואע"פ שיש לרש"י שם גרסא אחרת אינה נכונה והא דמקשינן התם בפ' האשה שנתארמלה מ"ש סיפא משום דמתניתא סתמא קתני ואפילו קיימא רישא בחזקת אשת איש וסיפא בחזקת פנויה ותו דאתינן לתרוצה לכ"ע ואפי' למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא וכן מאי דאקשינן באידך הבא עליה באשם תלוי קאי לאו דוקא נקיט הכי אלא למ"ד ביבמות דתרי ותרי ספיקא דאורייתא נקט האי לישנא ולמ"ד ספיקא דרבנן כ"ש דקשיא דהא קיימא בחטא' אי קיימא בחזקת אשת איש כפשטה ואי קיימא בחזקת פניה מכל מקום איסורא דרבנן איכא ומשום דלא מכרעא לן חזקתה נקט אשם תלוי לרוחא דמילתא כאידך לישנא הלכך הדרא קושיא דשמעתין לדוכתא אמאי לא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ינאי בחזקת אבהתיה. ותירץ ר"י ז"ל דהא פסלי' מדרבנן במידי דאורייתא והתם פסליה ליה לעבוד' ובתרומה דאורייתא ולא לתרומה דרבנן. אבל מורי נר"ו אומר דלא אחמור רבנן אלא באשת איש כדאמרן אבל לא בזו שהוא מקום סכנה וכשם שלא החמירו בו בכתר מלכות מדבריהם לא היו מחמירין בזה. והנכון כמו שתירץ ר"ת ז"ל דאמיה דינאי בחזקת איסור הוה קיימא דהא לדברי הכל מודיעים כרכום כבשה ואמו היתה שם וכל כהנות שנמצאו בה בחזקת איסור עומדת מן הסתם אלא דתרי סהדי אמרי דאע"ג דהוא התם לא אישתבאי ודקשיא ליה לרבינו הגדול ז"ל עליה מאן עסקיה דהכי הוה עד דליקשו אביי סמוך אהני ולוקמיה בחזקת איסור לימא דבחזקת היתר הוה ותו מאי האי דדאיק מינה אביי דבעד אחד דלא מכחשי ליה תרי מהימן דעד אחד נאמן בערוה דילמא שאני התם דקיימא בחזקת איסור ואוקמה אחזקיה עד שיודע לך שלא נשבית ואפי' ליכא עד א' שנשבית מיתסרא. מסתברא לן דהא לא קשיא עליה דר"ת ז"ל דאנן לית לן באמיה דינאי ולא במודיעים חזקה זו מנפשין אלא ע"פ שתי כתי עדים אלו דהני אמרי אשתבאי ומתוך דבריהם שהיתה שם כשכבשה כרכום למודיעים ואידך דלא מכחשא להו אלא למימרא דלא אישתבאי אבל מודים הם דנכבשה מודיעים והיתה שם אמו של ינאי ובמאי דמודו כלהו מהימני כדכתוב' לעיל ודייק אביי דמתני' אי הוה מיירי בהכי על כרחין נוקמיה בחזקת איסור ע"פ כולם אלא ודאי דמתניתין בעד אחד אומר נשבית ושנים אומרים לא נשבית וכיון דאיכא שנים שלא נשבית אין דבריו ש"א כלום ויצאתה מחזקת איסור דהפה שאסר באלו הוא הפה שהתיר הא אלו ליתנהו להני תרי דאמרי לא אשתבאי דלא אתו קמן כלל ואתא עד א' ואמר מודיעים נכבשה ואמו של ינאי נשבית שם הוה פסלי' ליה לינאי כיון דלא מכחיש ליה דאיהו לא מצי למידע במילתא שהרי אח"כ נולד הוא אלמא עד א' נאמן באיסורין דאנן לית לן שום חזקת איסור על אמו של ינאי לא שנשבית ולא שהיתה במודיעים אלא ע"פ עד זה וכ"ת לוקמה דתרי ותרי ודמכחשי לגמרי שלא היתה שם כלל כשנכבשה מודיעים דהשתא לית ליה חזקה דפסלות אלא חזקה דכשרות ולפיכך לא נמצא. איכא למימר דלא משמע ליה דלכיחשו אהדדי כולי האי דמסתמא כל מאי דאפשר למבצר הכחשה בצרינן בכל דוכתא וזה נ"ל נכין ועולה יפה מיהו בעיקר קושיין אין אנו צריכין לכל זה שאפילו היה ינאי ואמו בחזקת הכשר לגמרי ודין הוא להכשירו אנן לא קשיא לן למה הכשירוהו אלא לישנא דאמרי' ויבקש הדבר ולא נמצא כלל ולא נשאר בו שום ספק ומש"ה אקשינן האיך לא נמצא כיון דאיכא תרי דאמרי אישתבאי ויש כאן עדים פוסלין לא היה מקום לכעוס על חכמים להרגם על כך כיון שראו עדים בדבר דין הוא שיערערו שגם עתה הדבר ספק הוא אלא שהדין נותן להעמידו על חזקתו ואלו לא היתה לו חזקה היו חוששין לעדים הפוסלין אלא ודאי בעד א' וכיון דאיכא תרי דמכחשי ליה כמאן דליתיה דמי והיינו שלא נמצא ורבא דאוקמה בעידי הזמה שהאמירת' תורה ולפיכך אמרו שלא תצא דסהדי קמאי שאמרו אישתבאי כמאן דליתנהו דמו. שכל מקום שהאמינ' תורה עד אחד הרי כאן שנים וכן הוא ביבמות ובכתובות

רבא אמר לעולם תרי ותרי ובעדי הזמה וכ"ת ואמאי לא אוקמה בדליכא אלא עד אחד דאמר אישתבאי ואע"ג דליכא עדים דמכחשי ליה והיינו ויבקש הדבר ולא נמצא שאין דבר שבערוה פחות משנים ואיכא למימר דהא לא אפשר משום דההוא סבא לא הוה מערער אלא כדין ובשלמא אביי דסבר דעד א' נאמן בערוה כיון דאיכא עד א' שנשבית הרי ערער כדין עד שבאו עדים שלא נשבית אבל לרבא דסבר דעד א' בערוה לאו כלום הוא לא היה מערער עליו:

ואי בעית אימא כדר' יצחק דאמר שפחה הכניסו תחתיה. פי' דלא מכחשי אהדדי אלא דאמרו נשבית וטהורה היא דשפחה הכניסו תחתיה לחדר עם העכו"ם:


דף סו עמוד בעריכה


הא דתנן כל טהרות שנעשו על גביו למפרע ר"ט מטהר מוכח בריש מסכת נדה דאתי' כשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן דמאן דאית ליה כהלל דאמר מעת לעת ומפקידה לפקידה כל שכן דאמר במקוה שטהרותיו טמאות למפרע דהא איכא תרתי לריעותא דאיכא למימר חסר ואתאי ולית ליה לר"ט נמי ההיא דתנן השרץ שנמצא במבוי כו' ולית ליה נמי ההיא דתנן היה בודק את החביות להיות מפריש עליה והולך כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק והא דלא פליג רי טרפון בהנהו משום דהא הדר בה לגבי רבי עקיבא:

א"ר טרפון מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד. פי' שבתחלתו שלם היה ודאי. ת"ר עקיבא אדם זה בחזקת טמא הוא עומד פי' ר' טרפון אזל בתר מקוה ורבי עקיבא אזיל בתר האדם הטובל בו:

אמר רבי טרפון משל לעומד להקריב על גבי' המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו למפרע כשרה. הקשו בתוספות מי דמי דהתם אפילו כשנודע ודאי שהוא בן גרושה עבודותו כשרה למפרע כדמוכחינן לקמן מקראי אבל הכא אלו נודע ודאי שהיה חסר למפרע היו כל הטהרות שנעשו בו טמאות לד"ה וכיון שכן השתא דהוה ספיקא ניזול לחומרא והוי טמאות מספק. ותירצו והם ז"ל דרבי טרפון ור' עקיבא בתרתי פליגי חדא לענין טהרות מטעמא דמפרש כל חד מינייהו במתניתין וחדא לענין עבודת כהן שהיה טמא וטבל בו דרבי טרפון מכשיר עבודתו ומדמי לה לכהן העובד ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה הכא נמי אפילו נודע בודאי שהיה מקוה חסר כשטבל בו כהן זה והיה טמא עבודתו כשרה ורבי עקיבא מדמי ליה לבעל מום שעבודתו פסולה למפרע. ורבינו הגדול ז"ל תירץ דבן גרושה וחליצה לא הכשירה תורה עבודתו למפרע כשנמצא ודאי כלל אלא כשנמצא ספק חלל וסבר רבי טרפון דטעמא דמילתא משום דאזלינן בתר כהן דאמרינן כהן זה בחזקת כשר עומד מספק אתה בא לפוסלו אל תפסילהו מספק למפרע מיהת ואע"ג דמכאן ולהבא מיפסל שאין מכשירין ספקות לכתחלה אבל למפרע העמידנו על חזקתו וכי היכי דלגבי קרבן אזלינן בתר כהן ולא בתר המחוייב קרבן לומר אדם זה חייב קרבן היה בודאי ואל תפטרנו מספק ה"נ במקוה אזלי' בתר מקוה גופיה ולא בתר הטובל בו ור"ע מדמי ליה לבעל מום שעבד עבודתו פסולה למפרע ולא אמרי' עכשיו הומם ה"נ גבי מקוה עכשיו לא אמרינן חסר והא דאמרי' לקמן ובן גרושה דעבודתו כשרה מ"ל ה"פ מנ"ל דאזלי' בתר כהן ולא אזלי' בתר חייבי קרבנות ואמר שמואל דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול כלומר ספק חלל שמתייחס אחר אביו ולמ"ד מדכתיב ברך ה' חילו ואפי' חללים שבו היינו ספקי חללים אבל חללים ודאין אינן חילו שכבר יצאו מן הכלל וכן למאן דמייתי לה מדכתיב אל הכהן אשר יהיה בימים ההם זה שהיה כשר ונתחלל היינו ספק שהרי בימיו כהן היה דאלו חלל גמור מעולם לא היה כהן אלא שלא הכירו בו עד עכשיו וזה היה נכון אלא דלישנא דמתניתין דקתני ונודע שהוא בן גרושה שנודע בודאי משמע והכי רהטא סוגיין דאמרי' אפילו חללין שבו זה שהיה כשר ונתחלל וה"נ אתיא בירושלמי בהדיא:

והנכון לפרש דברים כשמען ופשוטן כלומר דר' טרפון ה"ק דאדם טמא שטבל אתמול במקוה זה עד שלא נמצא חסר אע"פ שלא עלתה לו טבילתו מכאן ולהבא ואין מניחין אותו להתעסק בטהרות עד שיטבול אין לתמוה האיך תעלה לו אותה טבילה לטהרות שנגע אתמול שהרי מצינו כיוצא בזה אפילו בפסול ודאי דכהן שנמצא בן גרושה עבודתו מכאן ולהבא פסולה ולמפרע עבודתו כשרה ואע"פ שנודע דאתמול פסול היה שכך הוא דין תורה אשתכח דעיקר טעמא דר' טרפון היינו משום דאזיל בתר מקוה כדקתני בהדיא אלא שבמשל זה מטעים דבריו שמטהר טהרותיו של טובל זה למפרע ומטמא אותן להבא ורבי עקיבא סבר דבתר טובל אזלינן כי היכי דאזלינן בבעל מום בתר חייבי קרבנות דלא לפלוגי בספקא בין להבא בין למפרע רבי' ז"ל ועיקר:

ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול ק"ל דהא בפ"ק דמכילתין אתיא בהדיא דזרע לא משמע אלא זרע כשר ותי' ר"ת ז"ל דאסיפא דקרא קא סמיך דכתיב ברית כהונת עולם דאתא לרבויי זרע פסול ודכוותה בתלמודא ולא מיחוור והנכון דלאו מלישנא דזרעו דייק לה אלא מדכתיב זרעו אחריו וחלל מתייחס הוא אחריו וה"ה בעל מום אלא דמעיט' קרא מדכתיב כשהוא שלם ולא כשהוא חסר:

גרסת הספרים ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר כו' וליתא דההוא קרא לא מיירי בענין עבודה אלא בענין דין כדאי' במס' ר"ה בעובדא דר' יהושע דאמרינן יפתח בדורו כשמואל בדורו אלא ה"ג ובאת אל הכהן כו' דכתיב בפ' כי תבא והכי דריש לה בסיפרי מהאי קרא:

זה שהיה כהן ונתחלל. פי' שאע"פ שנמצא חלל ודאי מ"מ בחזקת כשר היה בימים ולהכי קרא ליה קרא כהן אפי' השתא שנודע פסולו לפי שעבודתו כשרה ככהן גמור. וא"ו דשלום קטעאה היא נראה פי' שכרות בנתים דאי לא הל"ל זעירה היא ונפקא מינה לס"ת ויש להגיה כל הספרים שיכתוב כדרכו:

מתני' כל מקום שיש קדושין ואין עבירה כו'. וכן שאין לה עליו קידושין אבל יש לה קדושין על אחרים הולד ממזר ואיזו זו הבא על כל אחת מכל העריות שבתורה. פי' וסתמא כשמעון התימני דאלו לר"ע אפילו מחייבי לאוין הוי ממזר והלכתא כשמעון התימני דסתם לן תנא הכא כוותיה ואע"ג דסתם לן כר"ע ביבמות פרק רבי גמליאל ובהאשה רבה סתמא דהכא עדיפא דתני לה גבי הלכתא פסיקתא אבל ליכא למיפסק כוותיה משום דתנן בדוכתה והלכה כדבריו דהא קיי"ל דאין למדין הלכה מפי משנה:

גמרא וכללא הוא דכל מקום שיש קדושין ואין עבירה עד מתני' רבי יהודה היא לאו למימרא דרבי יהודה תני לה דהא מוכיח בפרק ד' מיתות בהדיא דר"י כר"ע ס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין אלא ה"ק דתנא דמתניתין ס"ל כרבי יהודה בהא דגר אסור בממזרת דקהל גרים איקרי קהל ופליג עליה באידך דסבר אין ממזר מחייבי לאוין. וליתני' בסיפא תנא כל מקום דסיפא לאתויי' וכ"ת ואמאי לא מקשינן הכא דלתניי' בההיא כדמקשינן בסמוך ואיכא למימר דכיון דתנא כל מקום לאתויי ואשמועי' דקהל גרים איקרי קהל הא קתני לה בהדיא כדקתני ממזרת לישראל דהאי נמי לישראל הוא:


דף סז עמוד אעריכה


והרי ישראל שנשא חללה דיש קדושין ואין עברה והולד הולך אחר הזכר. תמיהא מילתא דכיון דאוקימנא מתניתין אליבא דרבי דוסתאי הרי אין הולד הולך אחר הזכר אלא אחר הכשר דהא מכשיר נמי בחלל שנשא בת ישראל וא"כ מאי קא מקשה ליה ואיכא למימר דלא נקט לישנא דהזכר סתמא אלא משום רבנן והכי מקשי' והרי ישראל שנשא חללה שהולד דינו כזכר שהוא כשר הילכך תקשי לך ממה נפשך דאי הולך אחר הזכר לעולם כרבנן הוה ליה למתניי' ברישא ואי הולך אחר הכשר הוא כרבי דוסתאי הוה ליה למיתני' בבא באנפי נפשיה יש מקום שיש קדושין ואין עברה והולד הולך אחר הכשר כגון ישראל שנשא חללה או חלל שנשא בת ישראל ופריך לעולם רבנן ותנא כל מקום דרישא לאתויי ומקשי ולתניי' בהדיא ולא אקשי הכי לעיל מטעמא דכתיבנא. ויש מפרשים דכי פרקינן תנא כל מקום לאתויי לרבי דוסתאי נמי מוקמינן לה ולהכי פריך ולתנייה בהדי' דהא לדידיה לאו הולך אחר הזכר ממש הוא אלא אחר הכשר ולא הוה ליה למכלליה בכל מקום אלא למתניי' בהדיא ומשום הא לא פרכינן הכי לעיל ונכון הוא:


דף סז עמוד בעריכה


אלא כל מקום דסיפא לאתויי מאי איכא למידק לימא ליה לאתויי ישראל שנשא מצרית ראשונה דיש קדושון ויש עברה והולד הולך אחר הפגום והולד מצרי שני ופגום. ואיכא למימר דאין ה"נ לרב דימי דפסיל במצרי שני שנשא מצרית ראשונה כל דכן דפסיל נמי בהא דיש עבירה ואפשר לתרוצי הכי אבל לדברי רבה בר בר חנה דמכשיר במצרי שני שנשא מצרית ראשונה אפשר דה"ה דבהא נמי בנה כשר ואנן אליבא דרבה בר בר חנא מקשינן סתמא ודכותה בתלמודא:

איזו זו דסיפא למעוטי מאי בירושלמי מקשה עלה דילמא למעוטי מחזיר גרושתו משנשאת לאחר דיש קידושין ויש עבירה והולד כשר ובגמ' דילן לא אקשינן הכי דאע"ג דהולד כשר כדאמרינן ביבמות היא תועבה ואין בניה תועבה מ"מ לא שייך למימר הכא אחר הפגום דהא ליכא בחד מנייהו באנפי נפשיה פגום אלא שאסורין נשואיהן:

מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם כלומר מאותן שהם נולדים מארצכם שאמן מארצכם ואביהם משאר אומות תקנו ולא מן הגרים בארצכם שאם אדם מארצכם בא על אשה מארץ אחרת הרי הוא בלא תחיה כל נשמה:

מאי פגום שבשניהם איכא. פי' דהאי לישנא משמע דהכי שדינן בתר דכל חד מינייהו הוי פגום אלא דחד מינייהו הוי פגום טפי והא איכא חד שאינו פגום דעמוני ולא עמוניות ובמשנתינו לא גרסינן בסיפא הלך אחר הפגום שבשניהם אלא אחר הפגום בלחוד וכדאיתא בעיקר נוסחי:

אלא בעמוני שנשא מצרית דכל חד מנייהו פגום ושדינן ליה בתר דפגום ליה טפי דאי נקבה היא לא שדינן לה בתר האב דא"כ הויא עמונית וכשרה לאלתר אלא שדינן לה בתר האם ואסורא עד דור שלישי דאמה ואי זכר הוא נשדייה בתר האב והוי עמוני ומיתסר לדורות. ואי קשיא לך אמאי לא אוקים במצרי שני שנשא מצרית ראשונה אי נמי איפכא שהולד הולך אחר הפגום. ואיכא למימר דלישנא דבאומות לא משמע אלא משתי אומות אי נמי והוא הנכון דהא דרבי יוחנן היא ולרבי יוחנן אליבא דרבה בר בר חנא מצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד כשר כדאיתא לעיל:

ודילמא אידי ואידי בבן הא לכתחלה והא דיעבד. פי' ואיצטריך דהא אשכחן טובא דיש עבירה בנשואי' וכי עביד מהני והוי קדושין תופסין דומיא דאלמנה בכ"ג ודכותה והוה אמינא דיליף מינה.

אי הכי אפי' נדה נמי אלמה אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה פנויה שאין הולד ממזר. תימא מאי קושיא דדילמא אין הולד ממזר ולא תפשי בה קדושין וכ"ת דהא בהא תליא כל שאין הקידושין תופסין ה"מ והא אמרינן בפרק החולץ לשמעון התימני דאיזהו ממזר כל שחייבין עליו כרת ומיתה בידי שמים ומפרש בגמ' טעמא משום דכתיב לא יקח את אשת איש וסמיך ליה לא יבא ממזר ואם איתא למה לי האי דרשא תיפוק ליה דכיון דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות הולד ממזר. ותו דהא לר"י אין הולד ממזר מחייבי כריתות וא"ה לא תפסי בהו קידושין וכן עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל למ"ד הולד כשר אלא לאו ש"מ דלא תליא הא בהא. ואפשר דלא תפסי בה קידושין ולא הוי הולד ממזר וא"ל דהכא לאו מסברא מקשינן דהא מסברא לא תליא הא בהא אלא אנן לתנא דמתניתין שקלינן וטרינן ולדידיה הא בהא תליא דהא תנא בהדיא דכל מקום שאין קידושין תופסין בה הולד ממזר ומהאי טעמא נמי הוא מאי דמקשינן לקמן אלא לרבי סימאי אי לאפוקי מטעמא דנפשיה קאמר דחייבי עשה הולד ממזר כי תהיין במאי מוקים לה פירוש דלתנא דמתניתין כל שהולד ממזר אין קדושין תופסין ואף על גב דתנא דמתניתין ליה ממזרי דרבי עקיבא כדפרי' התם מ"מ בהאי כללא לא פליגי וכללא דוקא הוא לר"מ דכל שהולד ממזר אין קדושין תופסין ובאיזהו ממזר הוא דפליגי מיהו איכא חדא שהכל מודים שאין הולד ממזר ולא תפסי בה קדושין והיינו יבמה לשוק אליבא דרב וההיא ליתא בכללא דמתניתין דשניא היא שאין לו עליו אלא על אחרים קידושין ופי' הכל מודים כלומר מודה ר"ש התימני בנדה ומודה רבי סימאי ורבי ישבב אליבא דר"ע דסברי דאין קדושין תופסין בחיי לאווין בסוטה והיינו ר"ע דמתני' דהתם דפרק החולץ דבעי חייבי לאוין דשאר הא סוטה נמי חייבי לאוין דשאר הוא דזונה דעלמא לא מיפסלא לקהל אלא משום דהוי אשתו הוא דנאסרה עליו ואשתו שארו היא והיינו דמודה בהא ר"ע דאע"ג דלר"ע חייבי לאוין דשאר אין קידושין תופסין והולד ממזר ובהא חייבי לאוין דשאר הוא אפי' הכי מודה בה דהא כתיב בה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה אבל רש"י ז"ל פירש שם דהא אתיא כרבי סימאי אליבא דאידך תנא דר"ע דלא בעי חייבי לאוין דשאר דלתנא דר"ע דסיפא דמתני' דפרק החולץ דבעי חייבי לאוין דשאר סוטה ליכא שאר ומאי רבותא ומודה ר"ע דהא הוא בכל דכוותא שאין בהם שאר שאין הולד ממזר לר"ע וליתא אלא כדפרישנא וכן פירש ר"ת ז"ל ועיקר ובמקומה תתברר בס"ד:

ומה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קידושי. תמיהא מילתא דהא אמרינן ביבמות דרב סבר אין קדושין תופסין ביבמה ודריש לא תהיה לא יהא בה הויה לית ליה לאו ביבמה אלא עשה מדכתיב יבמה יבא עליה ולא אחר והוה ליה לאו הבא מכלל עשה עשה ושמואל דריש לא תהיה ללאו וסבר דקידושין תופסין ביבמה וא"כ הא דאמרינן הכא דאית ביה לאו ולא תפסי בה קדושין מני לא רב ולא שמואל. ואיכא למימר דלעולם כרב דאמרינן דיבמה שיש בה לאו אינו לאו ממש אלא לאו הבא מכלל עשה ופרכינן סתמא אליבא דרב אף על גב דלית הלכתא כוותיה דאשכחן דכותה בתלמודא. ובדין הוא דמצינן למימר הניחא לרב אלא לשמואל מאי איכא למימר אלא דעדיפא מינה קא פרכינן תדע דהא אפילו לרב מצינן למיפרך דא"כ אפי' חייבי עשה דהא יבמה לרב חייבי עשה היא כדאמרן חלא דאידך פירכא ניחא לן דהוי רבותא טפי וכלישנא דידיה דנקט לאו. רבינו הגדול ז"ל:

ויש שסבורין דרב נמי סבר דלא תהיה ללאו אלא דסבר דאתי נמי לומר דלא תפסי בה קדושי והא דאמרי' התם בהא דאמר שמואל בעניותינו צריכא גט דמספקא ליה האי לא תהיה אי ללאי אתא אי דלא תפסי בה קדושין הוא דאתא ה"פ אי ללאו בלחוד אתא אי דלא תפסי בה קידושין נמי אתא אבל דכ"ע ללאו קיימא והיינו דפרכי' התם ולימא אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ולכ"ע פריך ובהכי מיתרצא הא דהכא כפשטה ושיטה דחיקא היא ומה שכתבנו נראה בעיני רבינו נר"ו. והא דאמרי' לעיל קולא וחומרא לחומרא מקשי' הקשה הראב"ד ז"ל דהא חומרא דאתיא לידי קילא היא דמפקת לה בלא גיטא ולאו קושיא הוא דלאו חומרא דקידושין גופיה אמרי' אלא חומרא דגופיה דאיסורא שחומר גופה גרם דלא תפסי בה קדושין לא צריכא גיטא כלל. ור"ע ע"כ בכהן כתיב פי' ומ"ה סתמיא קרא ולא איצטריך לפרושי:


דף סח עמוד בעריכה


נכרית מנ"ל א"ק כי יסיר את בנך בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך אלא בנה עיקר הפי' בזה דלעיל מיניה כתיב לא תתחתן בם בתך לא תתן לבניו (ובנו) [ובתו] לא תקח (לבתך) [לבנך] כי יסיר את בנך כו' והאי כי יסיר את בנך לאו היינו בנו ממש שנשא כותית דא"כ מאן מסר ליה אשתו כותית והוה ליה למכתב כי תסור את בנך או כי יסיר את בתך כלומר בעלה עכו"ם ותו אי בנך ממש אמאי קפיד רחמנא למכתב הסרת בנו טפי מבתו דהא כ"ש דבתו קרובה יותר שיסירנה בעלה כותי ונמשכת אחריו אלא ודאי דבנך זה היינו בן בתו דבני בנים קרוים בנים ועלה קאמר רחמנא כי יסיר את בנך שחתנו עכו"ם שנשא את בתו יסיר את בנו שיש לו מבעלה שישראל הוא ומדקפיד רחמנא אבן בנו הבא מבתו שנשאת לכותי ולא קפיד אבן בנו הבא מן הכותית משום דההוא בנה כמוה ועכו"ם הוא ולית לן בה אבל בן בתו הבא מן עכו"ם קפיד שהוא ישראל והיינו דדייקינן בנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכותית קנוי בנך אלא בנה. וכ"ת היכי קפיד קרא אבן בתו ולא קפיד אבנו ובתו גופייהו איכא למימר דבנו ובתו שגדלו בתורה ובמצות קשים הם לפרוש ואינן נסתין וליכא למיחש אלא לקטנים וכ"ת ניחא ולדה כמוה מנ"ל דלא תפסי בה קידושין איכא למימר דהא ממילא שמעת מינה דכיון דולדה כמוה כ"ש דלא תפסי בה קידושי אי נמי דנפקא לן מדכתיב שבו לכם פה עם החמור דהא שני נעריו הוו וחד מינייהו אליעזר שהוא עבד והשני עכו"ם ותרווייהו איתקוש לחמור דליכא למימר דהשני היה ישמעאל דההיא בנו קרוי ליה בכל דוכתא ולא נערו ואע"ג דהכי איתא באגדה אנן לא שמעי' לה הכא הילכך פריך הכי לעיל נכרי' מנ"ל כלומר הא אשכחן דלא תפסי קידושין לא בשפחה ולא בנכרית מדכתיב שבו לכם פה ואשכחן דשפחה ולדה כמוה מדכתיב האשה וילדיה מנ"ל דנכריות ולדה כמוה והא דמייתי' לקמן דלא תפסי קדושי בשפחה מדכתיב ואח"כ תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה לא איצטרכינן להא דהא נפקא לן מעם החמור אלא דכיון דאיתיה דרשינן לי' ומיהו קראי לא הוה יתיר' דהא קרא לגופייהו איצטרכו ומלישנא דקרא הוא דאיכא למשמע הכי וזהו הנכון. אבל רש"י גורס למעלה נכרית מנ"ל דכתיב לא תתחתן בם אשכחן דלא תפסי בה קידושין ולדה כמוה מנ"ל אמר קרא כי יסיר כו' ולא נהירא דהא מההוא קרא לא משמע דלא תפסי קדושי דידהי תדע דהא קרא בגירותן כתיב ואפילו תימא דבגיותן נמי קאי מ"מ כיון דבגירותן נמי קאי היכי שמעינן מינה דלא תפסי קדושין דידהו דהא ודאי ליכא למ"ד דנתינים גרים אין קדושין תופסין אלא מאן דאית להו שאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אלא ודאי ליתא להאי גירסא וליתא בנסחי דוקייני:

אמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך. פי' דהא כי יסיר את בנך היינו בן בתו הבא מן העכו"ם כדפרישני וכ"ת ומאי אתא רבינא השתא לאשמועינן דהיינו דר' יוחנן גופיה ואיכא למימר משום דרבי יוחנן נקט סתמא בנך קרוי בנך והוה אמינא דההוא בנך ממש הוא ויסיר הוא חתנו האמור למעלה באומר בתו לא תקח לבנך ולהכי פריש רבינא דהא ל"ל דא"כ אמאי קפיד קרא בבנו טפי מבבתו אלא ודאי דבן בתו הבא מן העכו"ם הוא שמסירו אביו וקרא עליה בנך מפני שהוא ישראל:

גרסת הספרים נימא קסבר רבינא עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. פי' אפילו לכהונה כישראל גמור מדקרי ליה בנך ולא אמר הולד כמוה ודחינן נהי דכשר לא הוי ישראל פסול מיקרי כלומר מזוהם לכהונה. ושפיר מיקרי בנך כיון דלאו ממזר הוא. וקשה קצת להאי גרסא מאי דקאמר נהי דכשר לא הוי דמשמע דאנן מודינן דלא הוה כשר וי"ל דלישנא קלילא הוא דהכי בעי למימר משום דקרי ליה בנך לית לך למשמע דהוי כשר דנהי דכשר לא הוי שפיר קרי לי' בנך מכיון דלא הוי ממזר ורש"י ז"ל נימא קסבר רבינא עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ופי' הוא ז"ל דהולד אינו עכו"ם אלא בבת ישראל הרי הוא ממזר משום דהות ליה ממי שאין לו קדושין עליה ולא על אחרים. ולא נהירא דמהיכא משמע ממימרא דרבינא דס"ל דלהוו הולד ממזר מהאי טעמא עד דנידוק הכי אדרבה משמע ממימרא דהוי כישראל גמור. ופלוגתא היא בפרק החולץ דאיכא מ"ד הולד ממזר ואיכא מ"ד כשר ומקולקל לכהונה כדר"י דאמר מנין לעכו"ם ועבד שבאו על כהנות לויה וישראלית שפסול' שנא' ובת כהן כי תהי' אלמנה וכו' והתם אמרינן דכי אתא רבין אמר ר' נתן ור' יהישע מורו בה להתירא ואף רב מורי בה להתירא ופרשו בה רבנן ז"ל דמורו בה להתירא לגמרי ואפילו לכהונה מדאמרי' דההוא דאתא לקמיה דרב א"ל עכו"ם ועבד. הבא על בת ישראל הולד כשר וא"ל ר' שימי למיתב ליה ברתיה וכי הוה אתא לקמיה דרב יהודה א"ל זיל גלי או נסיב בת מינך ואי הוה ברתיה פסולה לכהונה היכי אמר הכי הא נפיק מינה חורבא דאזיל כהן נסיב לברתיה דהא קי"ל כרבנן שאין כהן צריך לבדוק באמהות כשלא קרא ערער ומסקנא דהתם פסיקנא הלכתא הולד כשר ולא איברירא מילתא אי כהני דמורו להיתרא לגמרי וכשר לכהונה אי כאידך דהוי מזוהם לכהונה מדנקט הולד כשר סתם וכדפרישנא האי כשר דאתמר בשמעתין:

ומורי נר"ו היה פוסק הלכה להיתרא לגמרי בכל הנהו דמורו להיתרא דכי נקטינן בפסקא סתמא הולד כשר לגמרי קאמרינן כלישנא דאמרי' התם דרב מורי בה להתיר' דא"ל לההוא גברא עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כלומר כשר לגמרי כדפרישנא ול"ל דרשא דר"י משום רשב"י דאמר מנין לעכו"ם ועבד שבאו על כהנ' לויה וישראלית שפסלה שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה. והקשיתי לפניו נר"ו דא"כ כולה מתניתין ושמעתתה דאסרינן לכהונה בכלהו תלמודא בת ישראל שנשבית מפני שנבעלה לעכו"ם אליבא דהני מורו להתירא ואליבא דהלכתא אין אסורין לכהונה אלא לכהן גדול משום בעולה אבל לכהן הדיוט מותרת ובתה כשרה לכהונה ובנה מכהן כשר לעבודה וינאי המלך שערערו עליו לפי שנשבית אמו במודיעים לפי שהיה אביו כ"ג והיא פסולה לי משום בעולה. ותו קשיא לי מההיא דאמרינן בכתובות עשרה כהנים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי ופרישנא דמשתקין אותו מדין כהונה דבעינן זרעו מיוחס אחריו ואמאי משתקין אותו מדין כהונה שאפילו היה הבועל כותי הא אמרינן דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר אפילו לכהונה ובעכו"ם אין זרעו מיוחס אחריו ובהא איכא למימר דהתם לאו למימרא שמשתקין אותו מלהשיא בתו ואלמנותו לכהונה אלא לומר שאינו ראוי לעבודה כיון שאין אביו הכהן ידוע להתייחס אחריו דגבי עבודה כתיב ולזרעו אחריו מי שזרעו מיוחס אחריו אבל אינו פגום לכהונה כלל כך תירץ לי נר"ו ואע"ג שרבו רבינו הגדול ז"ל כרב דכיון דפסקי' הלכתא הולד כשר ולא אמרי' בהדיא כשר לכהונה איכא לספוקי אי כהני דפסלי לכהונה ואי כאידך דמכשרי אפי' לכהונה ומספיקא לא מנסבינן בתו לכהונה ואם נשא אין מוציאין מידו והולד ספק חלל מ"מ תיקשי למאן דמורי להיתרא לגמרי מיהת ומסתבר לי דאפי' מאן דמכשיר לגמרי דוקא בולדה אבל היא גופה ודאי כיון שנבעלה לעכו"ם נפסלה לכהונה מדר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי דלהכי לא אפיק פסול דידה בלשון חלל ופסול אחר אלא בלשון שיש אלמנות וגירושין בה למימרא דהיא גופא מיפגמא בהכי בין לתרומה בין ליוחסין אבל אינה פסולה גמורה לפסול העובר דרחמנא אפקריה לזרעיה והיינו דפסלינן שבויה בכל מקום לכהונה ואפילו לכהן הדיוט וכן אמר מורי נר"ו והולד שהוא פגום לכהונה איכא מ"ד דהיינו בנקבה אבל בזכר כשר שאם בא על בת ישראל אין הולד פסול לכהונה ולא פסלה לכהונה וכן אמרו בירושלמי אם ילדה בת פסולה לכהונה דגרסי' התם אע"ג דר"ש בן יוחאי אמר משום ר"ש עכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל הולד כשר מודה הוא שאם היתה נקבה שהיא פסולה לכהונה אע"ג דרב אמר עכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל הולד כשר מודה שאם היתה נקבה שפסולה מן הכהונה ע"כ. אבל דעת רבינו נר"ו ורבו ז"ל דבגמרא דילן גמרינן לה התם בק"ו מאלמנה לכהן גדול וכיון דכן מה אלמנה לכ"ג בנה פגום אם נבעלה לעכו"ם בנה פגום ואם בא על בת ישראל הולד פסול לכהונה כבת חלל זכר ובמקומו נאריך בעז"ה בזה:

אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירים איכא למידוק א"כ יהא אסור להתחתן בשאר אומות אפי' בגירותן דהא קרא דלעיל דהיינו לא תתחתן בם בגירותן הוא דבגירותן הוא דאית להו חתנות. ואיכא למימר דלא תתחתן כללא היא בין לגיותן בין לגירותן דבשבעה אומות אסר רחמנא חתנות אפילו בגירותן אבל קרא דכי יסור דאתי לרבות שאר אומות לא איירי אלא בנכריתן דאלו בגירותן שרי וכ"ת מאן פסקא דאנכריתן בלחוד קאי הא ל"ק דכיון דנתגיירו פשיטא מילתא דשוב אינן מסירין ובנכריתן משמע כי יסיר:

כל היכא דלא קרינא ביה כי תהיינה לא קרינא ביה וילדו לו ליכא לפרושי דכל היכא שאין לו עליה הוייה ולדה כמוה דהא חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין והולד כמוהו. כדתנן ביבמות פרק כיצד מי שיש לו בן מ"מ פוטר אשת אביו מן היבום וחייב על מכתו וקללתו ובנו הוא לכל דבר ליורשו ולטמא ואמרי' עלה מ"מ לאתויי ממזר אלמא קרינא ביה וילדה לו וירית ליה לאבוה והוי בנו לכל דבר אלא הכא הכי פירושו כל היכא דלא קרינא ביה כי תהיין שאין קדושין תופסין בה לא ליה ולא לאחרים כגון שפחה ונכריות הולד כמוה אבל חייבי כריתות תהיין קרינא ביה שהרי יש לה קדושין על אחרים וזה מבואר:


דף סט עמוד אעריכה


דאמר ליה זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי הא פרישנא בפרק קמא דלאו דוקא זיל גנוב שאין אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה דה"ה במוכר עצמו מפני דחקו שהוא מיתר בשפחה אלא שאין רבו מוסר לו כרחך ומשום דשפחה כנענית איתא בנמכר בגניבתו בהדיא נקט תלמודא זיל גנוב:

ואקשינן ובשני דר' שמלאי עבד עברי מי הוה והא אמר מר אין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. פירוש שאינו נוהג בדיני עבד עברי המפורשים בתורה לצאת בשנים וביובל ובמיתת אדון ולהיות מותר בשפחה כנענית אבל יכול הוא למכור עצמו לעכו"ם או לישראל והוא קנו' לו קנין הגוף ולכי נפיק בעי גיטא דחירותא כדאיתא בפ' החולץ גם בפ' איזהו נשך בהנהו דיהבי זוזי לאינשי ומשתעבדי בהו וכדפרישית בפ' איזהו נשך גם במסכת גיטין:

אמר שמואל הלכה כר"מ דממזר מותר בשפחה אפילו לכתחלה וק"ל מאי שנא ממזר דמותר בשפחה אפילו לכתחלה וליתיה בלאו דלא יהיה קדש מבני ישראל שאסור ישראל בעבד ושפאה כדמתרגמי' בהדיא אע"ג דמתחייב בלאו דלא תתחתן ואסור בכותית ומ"ש מעבד משוחרר דכי היכי דמחייב בלאו דלא תתחתן מחייב בלאו דלא יהיה קדש כדתנן מי שחציו עבד חציו בן חורין לישא שפחה א"י מפני חירות שבו. תירץ רבינו יעקב ז"ל דכל היכא דאמר קרא לאו גרידא כגון לא תתחתן בם וכיוצא בו ממזר אסור בו אבל הכא דכתיב לא יהיה קדש ולא אמר רחמנא לא יקח שפחה אלא לא יהיה קדש פרט לזה שהוא קדש ועומד שיצירתיי בעבירה היתה מתחלה משא"כ בעבד משוחרר שהיתה יצירתו בהיתר ונכון הוא: