חידושי הרשב"א על הש"ס/קידושין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נח עמוד ב

והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני:    יש לדקדק מאי קא משמע לן פשיטא, אטו משום דנהג בה מנהג רמאות לא תהא מקודשת. ויש אומרים דהא קא משמע לן, דסלקא דעתך אמינא יהא כהטעה אותה, שאילו היתה יודעת שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו, קא משמע לן. ואפשר לומר דסלקא דעתך אמינא כיון שנהג בה מנהג רמאות ועשה שלא כהוגן, לפיכך יעשו לו שלא כהוגן, וליפקעינהו רבנן לקדושי מינה, כההיא דיבמות (קי, ב) דאותביה אבי כורסיא ואתא אחרינא וחטפה מיניה, קא משמע לן.

ובתוס' פירשו דהכא בשאמר לה שליח פלוני אמר לי לקדשך לו, ואחר כך אמר לה הרי את מקודשת לי דסלקא דעתך אמינא מקודשת לי לצורך המשלח קאמר, קא משמע לן דאינה אלא לשני, וזה אינו מתיישב לפי לשון המשנה, דאמר אף על פי שנהג בה מנהג רמאות.

ירושלמי (ה"א): לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמו קדשתי והיא אומרת לראשון, השני כאומר לאשה [לעצמי] קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך. אמרה איני יודעת חזקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון, אמרה איני יודעת שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. ופירש הרמב"ם (הל' אישות פ"ט, הי"ח) הוחזק עשאו שליח בעדים לא הוחזק שלא עשאו שליח בעדים, והראב"ד פירש בהשגות לא הוחזק שלא הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים, שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה, אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך, ולאחר שעה קדשה סתם, והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכונתי, כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה. כמי שאמר (לה) לא קידשתיך שהשליח מוחה על ידו, אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה, שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו.

האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כו':    ירושלמי: ר' אבהו בשם ר' יוחנן הרי זה עולה שלשים יום, כל שלשים יום הרי זו עולה, לאחר שלשים יום יצאה לחולין מאליה כו', הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי היא מקודשת, מה בין הקדש ומה בין אשה, מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט, (כריתות) הרי זה גיטך שלשים יום אין זה גט כריתות. אמר ר' יצחק בר אלעאי הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף, אבל אם קדשה בשטר, הואיל ולא למדו כתב קדושין אלא מגרושין, מה גרושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת.

ומסתברא דמקודשת, לפום מאי דאסיקנא בריש פרק המגרש (פד, א) היום אי את אשתי ולמחר את אשתי בין לרבנן בין לר' אליעזר כיון דפסקה פסקה, כלומר ומגורשת גמורה היא, והרי כאן כריתות, והלכך אף בקדושי שטר כן ור' יצחק דירושלמי סבר דשיורא בגט הוי ואין זה כריתות. והא דאמרינן התם (שם) מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי כו', לאו לאפוקי לגמרי קאמר, כלומר דלית הלכתא כרב נחמן דאמר כיון דפסקה פסקה אלא לרווחא דמלתא תקון הכי, כדי שלא להוציא לעז על הבנים, וכמו שפירש רש"י שם, ושם הארכתי בס"ד.

ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני:    פירש הרמב"ן נר"ו מדלא קתני ואינה מקודשת לראשון, שמע מינה דלא פקעי קדושי ראשון לגמרי עד לאחר שלשים יום, ואם גרש שני בתוך שלשים יום או שמת חלו קדושי ראשון לאחר שלשים, והכי איתא בירושלמי (שם) לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גרש חלו קדושי הראשון לאחר שלשים, מת לאחר שלשים או גרשה לא חלו כלל קדושי הראשון. וגרסינן תו בירושלמי (שם) שאם מת השני והיה לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי הראשון, וכתב הוא נר"ו דההיא דירושלמי אתיא כרב דאמר ביבמות (צב, ב) שאין קדושין תופסין ביבמה. והשתא דקיימא לן כשמואל דאמר יבמה שנתקדשה בעניותנו צריכה גט, הא נמי צריכה גט מראשון, משום דזיקתה אינה מונעת קדושי הראשון מלחול.

וכן נראה מדברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ז, הי"א) כדבריו וזה לשונו: בא שני וקדשה בתוך שלשים הרי זו מקודשת לשני לעולם, לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש, ולאחר ל' יום כשיבאו קדושי ראשון מצאו אותה אשת איש. ונמצא הראשון כמי שקדש אשת איש, שאין קדושין תופסין בה ע"כ.

וקשיא לי בהא טובא, חדא דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר לא בא אחר וקדשה וחזרה בה, אתי דבור ומבטל דבור, וכשחזרה בה בדבור, בודאי פקעי קדושי ראשון לגמרי, דאפילו חזרה תוך שלשים יום ורוצה להתקדש לו, אף על פי כן אינה מקודשת, דהא בטלה דבוריה לגמרי, וכדמוכח נמי הא דפרכינן לקמן הלכתא אהלכתא מהא דאיבעיא להו מהו שיחזור ויגרש בו, וכיון שכן כל שכן כשפשטה ידה וקבלה קדושין משני דהוי ביטול אלים טפי, דאיכא מעשה ואתי מעשה ומבטל דבור. ותדע לך דהא גבי מתניתין דבא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני, איפליגו ר' יוחנן וריש לקיש, ואמרו לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים וחזרה בה מהו, דאלמא לכולהו בשבא אחר וקדשה אתי מעשה ומבטל דבור דקמא לגמרי, כי היכי דמבטל ליה חזרתה לר' יוחנן, וכל שכן דלא גריע מחזרת דבור בעלמא, דכל שעמדה וקדשה עצמה אין לך מיאון גדול מזה, וכאותה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי (קח, א) כיצד היא ממאנת אומרת איני רוצה בקידושין? שקדשוני אמי ואחי, ואמרינן התם עמדה וקדשה עצמה מאי, ואסיקנא דהן הן קדושיה הן הן מיאוניה.

ועוד דאמרינן לקמן גבי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת, אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים יום, ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים, מראשון ומאחרון צריכה גט, מאמצעי אין צריכה גט, מה נפשך אי תנאה הוי דקמא קדושי דהנך לאו קדושי, ואי חזרה הוי דבתרא קדושי דהנך לאו קדושי, אלמא מדקאמר אי חזרה הוי קדושי קמא לאו קדושי משמע, דנתבטלו קדושי ראשון לגמרי משעת קדושי שני ולא שיהיו תלוין קאמר.

ועוד דאמרינן לקמן (שם עמוד ב) מקודשת לשני אמר רב מקודשת לשני לעולם ושמואל אמר מקודשת לשני עד שלשים יום לאחר שלשים יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון. ויתיב רב חסדא וקא קשיא לי קדושי שני במאי פקעי, ולא אשכח בה פירוקא עד דאמר ליה רב יוסף דאסיפא אתמר, ואם איתא מאי קשיא, לימא דכשפשטה ידה וקבלה קדושין משני לאו חזרה גמורה היתה, אלא שאם מת ראשון או חזר בו תוך שלשים יום שתהא מקודשת לשני, הא כל שלא חזר בו ולא מת ראשון תוך שלשים יום מקודשת לראשון ופקעי קדושי שני, דהא לא בטלה קדושין לגמרי בקבלת קדושי שני, כי היכי דלא בטלה אותם אם מת או גירש שני תוך שלשים, אלא משמע דכל שפשטה ידה וקבלה משני נתבטלו של ראשון לגמרי, ולעולם אינה צריכה ממנו גט, ואם מת שני או גירש צריכה קדושין מראשון, והא דלא תני במתניתין ואינה מקודשת לראשון לאו קושיא, כיון דקאמר מקודשת לשני ממילא אינה מקודשת לראשון, דאי לא כן רישא דקתני והלך הוא וקדשה לעצמו מקודשת לשני ולא קתני ואינה מקודשת לראשון מאי דייקת מינה, דהתם ליכא למידק מינה שאם מת או גירש שני שיהא מקודשת בראשון, וההיא דירושלמי אתיא דלא כגמרין.

בת ישראל לכהן תאכל בתרומה:    לומר שהיא מקודשת לשני לגמרי, ואין כאן חשש משום קדושי ראשון שתהא מקודשת לשני לחומרין בלבד.

דף נט עמוד א

רבה בר בר חנה יהב זוזי לרב. גרסינן דרבה בר (בר)? חנה גדול מרב ואחי אמו היה כדאיתא בריש פרק קמא דסנהדרין (ה, א) ולא גרסינן רבה בר בר חנה, דלא הוה משדר ליה לרב דקשיש מיניה טובא ורביה דרביה הוה, דר' יוחנן הוה קרי ליה לרב רבינו כדאיתא בריש פרק (אלו טריפות) [גיד הנשה] (צה, ב), ורבה בר בבר חנה תלמידיה דר' יוחנן הוה.

אזל זבנה לנפשיה. וכיון דזבנה בזוזי דנפשיה לא מפקינן לה מיניה. והא דגרסינן בירושלמי בפרק איזהו נשך (ה"ג) תני הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת, ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו התם משום דבמעות דחברי זבין הרב בעל מתיבות? ז"ל.

עני המהפך בחררה. לאו בחררה של הפקר קאמר, דכיון דלאו כל יומא משכח, אם קדם וזכה הרי זה זריז ונשכר, וכדאמרינן בפאה (פ"ד, מ"ג) נפל לו עליה, פירש טליתו עליה מעבירין אותו הימנו, ומדקאמר מעבירין משמע אפילו לכתחילה, אלא הכא במהפך בחררת בעל הבית להשתכר לו קאמר, לפי שזאת נפש רעה, שאם לא ימצא כאן ימצא אצל אחר להשתכר אצלו. והיינו דבמכר איכא משום עני המהפך בחררה, לפי שימצא במקום אחר לקנות, אבל במתנה לו, וכדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ קח, ב) דמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא. והא דאמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא כא, א) מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ואף על גב דהתם דבר של הפקר הוא, התם היינו טעמא דדגים יהבי סיארא כדאיתא התם, וכיון שפרס זה מצודתו כל שקרוב לה כמלא ריצת הדג כניצודין במצודתו. אי נמי משום יורד לאומנתו של חברו נגעו בה דעלה קאי, ועני המנקף בראש הזית דאמרינן בפרק הניזקין (גיטין נט, ב) דמה שתחתיו אסור, אף על פי שלא נטל ונתן ביד, התם היינו טעמא משום דנתעסק וטרח בהן להפילם ולנקף בהן.

אף על פי שנתעכלו המעות. וטעמא דמלתא דכיון דלשם קדושין ניתנו בתחלתן, אף על פי שבשעה שראוין לחול אינן בעולם, מכל מקום כיון שאם לא נגמר הקנין יש עליה להחזירם, רואין אנו אותם כאלו הן בעין, ובאותה הנאה היא מתקדשת, וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מלוה, ומה שאין כן במלוה דעלמא הואיל ובשעת מתן מעות לא נתנו לקדושין אלא להלואה, ומסתברא דהיינו נמי טעמא (לעיל מח, ב) דעשה לי שירין נזמים וטבעות דמקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, דאף על גב דמכל מקום שכירות זה אינו בעולם ומחוסר גוביינא, הוא אפילו הכי כיון דלא ירד בו לדעת מלוה, והנאת שכירות ישנה בעולם, שאם לא תתקדש לו צריכה ליתן לו שכירותו, רואין אנו אותו כאלו הוא בעינו להתקדש בו, ואף על פי שאינו נראה כן מן הירושלמי כמו שאני עתיד לכתוב לפנינו בס"ד.

ובשטר כהאי גוונא אינה מקודשת, כדאיתא לקמן (ס, ב) דאם לא אמר לה מעכשיו ונשרף או נאבד תוך ל' יום אינה מקודשת, וכן נמי בגט כדאיתא לקמן (שם) ובגיטין (עד, א) היינו טעמא דבנשרף או נאבד אזל ליה לגמרי ולא נשאר לו אצלה כלום ואפילו ניירא בעלמא, דשטר הקדושין אינה צריכה להחזיר לו, משום דלית ביה שוה פרוטה, ומיהו ודאי אם יש בנייר שוה פרוטה נראה לי שהיא מקודשת, דהוה ליה כמקדש בכסף, דהא מאן דמקדש בשטר דעתיה לקדש אפילו בנייר, והיא גם דעתה בכך, וכדאיתא בפרק האיש מקדש (לעיל מח,א) המקדש בשטר ר' מאיר אומר אינה מקודשת ור' אליעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בשטר אירוסין שאין עליו עדים, אי נמי שנכתב שלא לשמה, ואפילו הכי קא סברי רבנן שאם יש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף, ואף ר' מאיר הכי סבירא ליה וכדכתבינן התם, אלמא כל המתקדשת בשטר דעתה אף אנייר, והרי היא מתקדשת בכסף, והלכך אף על פי שנשרף או נאבד מקודשת כדין מקדש בכסף כנ"ל, ובגט נמי בשטר היא מתגרשת ולא בכסף חיובה.

שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה. קצת דמי, ולא אתי דבור ומבטל אפילו מעשה זוטר, כי האי, אף על גב דכדבור דמי ולא כמעשה גמור.

דף נט עמוד ב

אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק. תימה דהא מחשבה דטומאה כיון דעל ידה נחשב הכלי כלי גמור, כמעשה גמור הוא, ולמה הדבר דומה לאומר לשלוחו צא ותרום ועד שלא ביטלו קדם ותרם במחשבה שתרומתו תרומה, ויש לומר דהא דפרכיה ריש לקיש היינו בשחשב עליו לשוף ולשבץ קודם שנטמא, וכיון דעדיין לא ירד לידי טומאה הוה משמע ליה דמחשבה ראשונה כמחשבה גרידתא הויא, מה שאין כן בתורם במחשבה שזה הוא גמרו. ואמר ליה ר' יוחנן דאפילו הכי מחשבה דטומאה כמעשה גמור הוא משעת מחשבה ראשונה אף על פי שלא ירד עדיין לידי טומאה ממש, ומיהו ריש לקיש גופיה אחשבה למחשבת טומאה קצת טפי מדבור גרידא, דהא איהו בדבור ודבור גרידא מודה.

קשיא הלכתא אהלכתא. ואי קשיא לך והא כתיבת הגט מעשה גמור הוא, דכיון שנכתב כדין ולשמה, היאך הוא חוזר ומטבל גופו של גט, אטו כותב ספר תורה לשמה יכול הוא לחזור ולומר שלא יהא כתוב לשמו, יש לומר דספר תורה לא חסר מידי אחרינא, אבל הכא היה המקשה סבור דכיון שאין כתיבה לשמה מעלה ולא מוריד, אלא מחמת נתינתו ליד האשה, ועדיין לא ניתן לה לא חשבינן ליה אלא כמעשה זוטא. ומיהו מעשה כל דהו כנתינת מעות ליד האשה הוי, והיינו דמהדר ליה נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט מי בטיל, כלומר שליחות הוא דמצי מבטל, אבל גט גופיה מי מצי מבטל, דכתיבת גט לשמה מעשה רבה הוא, ואי אפשר לבטלו דכיון דנכתב לשמו, היאך נאמר בו שלא יגרש. ולספרים דגרסי נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט מי בטליה, לומר? דאם בטלו מבוטל, נימא דלכולי עלמא מעשה זוטא הוי כל כמה דלא מטה לידה ומצי לבטוליה. ולענין ביטולו של גט עצמו היכא דבטליה כבר הארכתי בו בגטין פרק השולח (לב, ב) בס"ד, וראוי להחמיר ולחוש לגרסת הספרים, אף על פי שאין הענין נראה כן.

לרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי. פירש רש"י אי תנאה הוי אם לא אחזור בתוך שלשים יום יהיו קדושין מעכשיו. והקשה עליו הרמב"ן נר"ו שלא מצינו מקדש מעכשיו שיהא יכול לחזור בו. ועוד שאם כן נאמר שיהא ספק בכל התנאין שאדם מתנה עם אשתו, ופירוש הוא נר"ו דלא מספקינן לה בתנאי אלא במה שהוא בכלל משמעות הלשון, דהיינו מיתה, דהכי קאמר מעכשיו יחולו הקדושין אם באו שלשים, כלומר אם יקיים אותנו השם ויגיענו לשלשים יום לומר שאם מת תוך שלשים יום לא תהא זקוקה ליבם. ולא ירדתי לסוף דעתו של רבינו נר"ו דאדרבה חזרה בכלל הלשון יותר, וזה אינו תנאי שבלב, דכי קאמר מעכשיו ולאחר שלשים יום כאומר מעכשיו תהא מקודשת, ובלבד שכל שלשים יום יהא ברשותי לבטלן, כעין האומר הרי את מקודשת לאחר שלשים יום שרוצה להמלך עוד כל שלשים יום אם יבטלם, ואף על פי שאמר לה מעכשיו, אם התנה בפירוש שיוכל לחזור בו בתוך שלשים ואם לא יהיו קדושין מעכשיו למה אינו חוזר, אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בסמוך אבל הכא דלקרובה קא אתי אימא מודה ליה לשמואל דתנאה הוי, ואי תנאה לחזור בו קאמר הכא והכא מתכוין הוא לחזור בו. ויש לומר דמכל מקום אינו חוזר בו מעכשיו, אלא שרוצה להרחיב את הזמן ולהמלך אם יחזיר בו או יחולו הקדושין מעכשיו.

אי חזרה הוי. כלומר איני רוצה שיחולו מעכשיו אלא לאחר ל' יום. ואם תאמר והכא כל תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ מע"ז? וקדושין (בבא בתרא קכט, ב). יש לומר דלאו חזרה ממש קאמר, אלא כעין חזרה קאמר, לומר דמספקא ליה דלמא הכי קאמר מעכשיו אני נותן לך המעות ולא יחולו הקדושין עד לאחר ל' יום, ומפני שלשון לאחר משמע שנופל על התחלת הקדושין קרי לה חזרה שנראה כחזרה ואינה, ואינו נכון כלל, ומסתברא דהכא באומר לה קודם נתינת המעות ולא נגמרה נתינתן עד שאמר לה כלשון זה, ויכול הוא לחזור בו, ואפילו קדשה בפקדון שיש לה בידה ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום בפקדון שיש לי בידך, הרי לא נגמרו הקידושין עד לאחר גמר דבריו דאמר לה בפקדון שיש לי בידך, וכבר קדמתו חזרה דהיינו לאחר שלשים יום, והתם בשנתן לה קדושיה ואחר כך חזר בו תוך כדי דבור, והלכך מכיון שנגמרו הקדושין שוב אינו יכול לבטלן.

רבי אומר כזה גט. ופרישנא בפרק מי שאחזו (עב, ב) כזה גט למעוטי דר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, דר' לא סבר לה כר' יוסי.

דף ס עמוד א

מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קא משמע לן. ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאין אומרים כך אלא או כולן משום תנאי או כולן משום חזרה, אלא שחכמים נסתפק להן משמעות הלשון היאך, והלכך אף על פי שזה אומר לכך נתכונתי וזה אומר אני בהפך זה נתכונתי, אנו אין לנו אלא לדקדק עיקר משמעות הלשון ודינו, שכונת המקדש אינה נשמעת לעדים, ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו.

ר' יוחנן אמר אפילו קדושי מאה תופסין בה. מדקאמר תופסין בה. תפיסה גמורה קאמר, וצריכה גט דבר תורה מכולן, וכטעמא דמפרש רב משרשיא דשוי נפשייהו כשרגא דליבני, וכל חד וחד רווחא לחבריה שביק. וקשיא לי לר' יוחנן היכי מפרשינן מתניתין דקתני מקודשת ואינה מקודשת, דאילו לר' יוחנן מקודשת גמורה היא לשניהם. ומסתברא לר' יוחנן לאו מקודשת ואינה מקודשת ודאית קאמר, אלא מקודשת לשניהם ואינה מקודשת לשני לבדו אף על פי שקדשה קדושין גמורין קאמר, ואילו היה ראשון ישראל אף על פי ששני כהן וקדשה קדושין גמורין לא תאכל בתרומה, והכי אתמר בירושלמי (ה"א) בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה לכך צריכה אפילו השני כהן, ולר' יוחנן דאמר קדושי מאה תופסין בה לא שנא אמר שני מעכשיו ולאחר עשרים שהוא קודם לזמן הראשון, ולא שנא אם אמר מעכשיו ולאחר ארבעים יום שהוא לאחר זמנו של ראשון, דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך שלשים יום, בין דמקדש לה קדושין גמורין מעכשיו בין מקדש לה מעכשיו ולאחר זמן. ותדע לך דהא אילו מקדשה שני קדושין גמורין, אפילו הכי לא פקעי קדושי ראשון, אף על פי שלא הגיע זמנו עד לאחר שקדשה שני קדושין גמורין, הכא נמי לא שנא, ולרב דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי לדידיה, הוא דאמרינן דדוקא שקדושי שני תוך זמנו של ראשון, אבל לר' יוחנן דתופסין בה תפיסה גמורה, לא שנא הכי ולא שנא הכי, כנ"ל.

מתיב רב חנינא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט כו' אלא לר' יוחנן דאמר שיורא הוי כל גיטא דמשייר ביה ולאו כלום הוא. ואם תאמר אמאי קא מהדר אפירכי דגט, דכיון דשיורא הוי, קדושין נמי דאית בהוא שיורא לאו כלום הוא, כדאמרינן בריש פרק המגרש (גיטין פב, ב) גבי חוץ לפלוני בין לרבנן בין לר' אליעזר ויצאה והיתה, ויש לומר דהכא לאו שיור גמור הוא, אלא אתחולי הוא דמתחלי מהשתא ומיגמר לא גמרי עד תלתין יומין. והכי אתמר בירושלמי כל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור. והוא הדין לגיטין כהאי גוונא, דאילו אמר לה הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר שלשים יום הרי זה גט, אבל במגרש לאחר מיתה, כיון דלאחר מיתה אינו זמן הראוי לגט, וכל זמן שהוא בחיים לא גירש, שיור גמור הוא, ודכותה גבי קדושין אילו אמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר מיתה, לאו כלום הוא, ואינה זקוקה ליבום, לפי שזה שיור גמור, שאין לאחר מיתה זמן ראוי לא לגרושין ולא לקדושין, וכן נמי בשאמר בין בקדושין בין בגרושין חוץ מפלוני שיור גמור הוא לעולם ולא כלום נינהו, והיינו ההיא דריש פרק המגרש. ומסתברא דאפילו לא אסרה לו לעולם אלא עד שלשים יום, הוי שיורא בגט, ולא דמי להרי זה גיטך לאחר שלשים יום דהוי גט, דהתם לכשמתיר מתיר לכל ועד לאחר שלשים הוא דלא חייל כלל. אבל הכא דמתיר מהשתא לעלמא לגמרי, ולגבי דהאי לא מתיר כלל עד לאחר זמן שיורא בגט הוי ולאו כלום הוא.

ומיהו לעיקר תירוץ זה קשיא לי, דאם כן שאינן נגמרין עד לאחר שלשים יום, אם מת בתוך שלשים יום לא תהא זקוקה ליבום, דהא אין גמר קדושין לאחר מיתה, ולישנא דר' יוחנן ודאי לא משמע הכי, דמדקאמר אפילו קדושי מאה תופסין בה, משמע דלגמרי תופסין בה מעתה, ואם מת חולצת או מתייבמת. ואי נמי נקרע שטר ארוסין קודם שלשים יום לא תהא מקודשת, ועוד דאם איתא לאחר שלשים הוה לן למימר גמרי קדושי ראשון ופקעי קדושי שני, (וא"ת) ואם נפשך לומר כיון דבא שני וקידשה עד שלא גמרו קדושי ראשון קדושי שני במאי פקעי, דהא קדשה בזמן הראוי לקדשה, שעדיין לא נגמרו קדושין לראשון, אם כן בא שני וקדשה קדושין גמורין, או מעכשיו ולאחר עשרה דזמן גמר קדושיו קודם לזמנו של ראשון, נימא קדושי שני קדושי, קדושי ראשון לאו קדושי, דהיאך גומרין קדושין ראשון אחר שנגמרו קדושי שני, והא אילו בא שני וקדשה לאחר שלשים יום שנגמרו קדושי ראשון אין חוששין לה משום קדושי שני, ועוד דגמרין לא נסיב טעמא משום מתחיל וגומר, אלא כל חד וחד רווחא לחבריה שבק, כלומר שייר בה זמן שיחולו אף קדושין אחרים בה.

אלא מסתברא דלר' יוחנן אפילו אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר מיתה הרי זה מקודשת, אלא שתופסין בה קדושין אחרים לעולם, דרווחא שבק לכל מאן דמקדש לה עד לאחר מיתה.

וכן נראה מדברי הראב"ד שהוא ז"ל פירש דר' יוחנן סבר לה כבעיא דר' אבא דהתם (שם) דאמר דעד כאן לא אמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא, אבל התם קנין כל דהוא, וכדחייש לה נמי אביי התם, דאמר אם תמצא לומר איתא לדר' אבא בא ראובן וקדשה בנתים מקודשת אף לשני לעולם, אפילו הכי הוו קדושין דקנין כל דהו הוי קנין, אבל בגט בעיא כריתות גמור וליכא, ואף על גב דאמרינן בפרק קמא (ז, א) אשה ולא חצי אשה, הכא לאו חצי אשה הוא, דכולא מיקדשא ליה, אלא חצי קנין הוא, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' בזו, וכבר הארכתי בזה יותר בריש פרק בתרא דגיטין בס"ד.

והא דאמר רבה גט להוציא ומיתה להוציא. פירש הראב"ד אף על גב דבעי כריתות בגט להתירה, כיון דלא משייר מידי אלא לאחר מיתה, מהשתא מיתסרא ליבם, ואף על פי שאין כח בגט זה להתיר, ולאו טעמא תריצא הוא, אלא כיון דאתא אבי ופרכה אנן לית לן לדקדוקי בה טפי. וההיא דבעיא התם בריש המגרש (גיטין פב, ב) אלא אשת שני מתים היכי משכחת לה, בההיא דר' אבא הוא דקאמר היכי משכחת בה אשת שני מתים, אבל לר' יוחנן הוה משכח לה דאורייתא כגון שקדשה ראובן מעכשיו ולאחר שלשים יום כו' ובא שמעון אחיו וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים דקדושי שניהם תופסין בה ומתו שניהם אינה מתייבמת ללוי, שאני קורא בה אשת שני מתים, והכי איתא בירושלמי הכא (ה"א).

ולענין פסק הלכה פסק ר' אלפסי כרב סתם, ובמסכת גיטין כתב גבי הא דתנן (עב, א) גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת, משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, ור"ח פסק כר' יוחנן דאמר אפילו קדושי מאה תופסין בה. וכתב הרמב"ן נר"ו דמסתברא כפסקא דרבינו אלפסי דסוגיין בכוליה תלמודא הכי, כדאמרינן בפרק יש נוחלין (קלו, א) התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אבל הכא הכי קאמר ליה גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה, ובמסכת יבמות (לא, ב) נמי לא משכח בגמרא זיקת שני יבמין אלא מדרבנן, ואילו לר' יוחנן דאורייתא נמי משכחת לה בכהאי גוונא ומתניתין נמי כרב דייקא, דלרבי יוחנן אצרטיך לשנוייה ולדחוקה משום גזירה ולא סמכינן אשנויי עד כאן.

ומסתברא כר' יוחנן, דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בכוליה תלמודא, והא דלא משכח ביבמות אשת שני מתים דבר תורה, היינו משום דלא משכחת לה אפילו לר' יוחנן אלא בשמתו שניהם בבת אחת, וכר' יוסי הגלילי דאמר (בכורות מז, א) אפשר לצמצם, דאילו כשמת ראובן ראשון שוב אינה יכולה להתייבם לעולם ללוי, דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לעולם, ואפילו לשמעון נמי אסורה, לפי שלא נפלה לפניו כולה ליבום, וכל יבמה שאין כולה נופלת לפני יבם בבת אחת צד שאינו זקוק ליבום הוה ליה כערוה, והויא ליה כצרת ערוה, וערוה פוטרת צרתה, כדאיתא הכא בירושלמי, דגרסינן התם (ה"א) גבי הא דר' יוחנן היו שני אחים וקדשוה שניהם ומת אחד מהם השני מהו שיהא מותר בה, מה נפשך מה שקנה קנה והשאר נפלה לו מחמת אחיו, ר' יהודה בר פזי אמר אסור בה, אמר ר' יוסי טעמא דר' יודן בן פזי כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נידון לשם ערוה וערוה פוטרת צרתה, אמר ר' חנינא יאות אמר ר' יודן בר פזי כלום נפלה לו אלא מחמת אחיו לאחיו היא אסורה לו מותרת, והלכך לא משכחת לה אלא לר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם, ולא קיימא לן כותיה, וכל שכן לר' חנינא דמפרש טעמא לאחיו אסורה לו מותרת שהיא אסורה לעולם בכל ענין, ואפילו מתו שניהם בבת אחת, ואף בלא טעמא דאשת שני מתים.

והא דאמרינן ביש נוחלין, התם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, לא מכרעא כרב, אלא משום קושיין דהתם דמקשינן וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי, והתנן מהיום ולאחר מיתה אינו גט, אליבא דרב הוא דמקשינן, דמספקא ליה לישנא דלמא חזרה הוי, ואין מתנת בריא לאחר מיתה, משום הכי נקטינן בפרוקיה לישניה דרב דהתם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אבל לרב יוחנן לא הוה קשיא מידי, דאילו לדידיה דאמר דשיורא הוי, פשיטא דפירי דנפקו ביה עד לאחר מיתה הוא דקא משייר בה, דהא לדידיה לישנא דמהיום דוקא ולישנא דלאחר מיתה דוקא, והלכך כל היכא דאיכא לקיומי כוליה לישני מקיימים, והכי קאמר גופא מהיום ופירא אני משייר עד לאחר מיתה, כי היכי דגבי קדושין משייר בה רווחא למאן דמקדש לה תוך שלשים יום, וגבי גט משום דבעיא כריתות הוא וליכא, והלכך ההיא לא מכרעא כרב, דאילו משום דמקשינן אליבא דידיה, הא לא איריא, דטובא איכא דכותה לברורה למלתא אליבא דכולהו תנאי וכל שכן לברורי מתניתין אליבא דאמוראי, כי היכי דלא תיקשי ליה לרב ממתניתין, ובפרקין דלעיל (נא, א) המקדש אשה ובתה מקשינן היכי דמי, אילימא דאמר להו כולכן את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר את וחמור קנה, אלא דאתא לברורה למתניתין אליבא דמאן דאית ליה הכי, כי היכי דלא תיהוי מתניתין תיובתיה והרבה כמותה כנ"ל.

ומיהו לפי מה שכתבתי לא מקשינן בהא הויה ליציאה אלא כבעיא דר' אבא, דבין לרבנן בין לר' אלעזר בקנין, כל דהו סגי לן, והא דאמר אביי התם אם איתא לדר' אבא, לאו כפשטא דפשיט רבי אבא דר' אבא דפשיט בין לרבנין בין לר' אלעזר בעיא ויצאה והיתה קאמר, אלא הכי קאמר אם איתא לדר' אבא קמייתא קאמר דאמר עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דבעינן כריתות וליכא אבל הכא קנין כל דהו סגי. ואף על גב דפשטינן בכמה בעיי בדוכתי טובא ויצאה והיתה, לאו בכולהו אנפי מקשינן להו. ותדע לך דאם כן ר' אבא מעיקרא מאי סבר, ואמאי מספקא ליה אי אמרינן ויצאה והיתה או לא, ובפרקין קמא (ט, א) דבעי ריש לקיש גבי שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אי מקשינן הויה ליציאה או הויות להדדי מקשינן, והדר פשיט ויצאה והיתה מעיקרא מאי סבר, ובפרק האיש מקדש בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דכמחלוקת לגרושין כך מחלוקת לקדושין אמרינן (מד, א) חבור חבורתא כולה כר' יוחנן וצווח ריש לקיש ככרוכייא ויצאה והיתה מקיש יציאה להויה וליכא דאשגח ביה, אלמא לאו בכולהו אנפי מקשינן להו.

ולפי מה שפסק רבינו אלפסי כרב, תמיהא מלתא למה השמיט דברי אביי דאמר מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ואי אפשר לומר דצריכה גט מכולן דלא כאביי, דהא מתמהינן במימריה דאביי ואמרינן פשיטא, ומהדרינן מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה קא משמע לן, אלמא מפשט פשיטא להו, וכל שכן דליכא מאן דפליג עליה. ויש אומרים דלא רצה לפרסם בה קולא וחשש לדברי מי שפוסק כר' יוחנן.

אחר כך מצאתי בפירושי המשנה לרמב"ם תלמידו, שכתב מקודשת ואינה מקודשת ואפילו לאחר שלשים יום, וצריכה גט מזה ומזה, דלמא מיחלפא באשת איש ע"כ. ובודאי שבראשון ובאחרון אין הטעם הזה אמת, לא לרב ולא לר' יוחנן, אלא נראה שעל האמצעיים פירש כן, שהוא ז"ל פסק כרב, שכן כתב בחבורו (הל' אישות פ"ז הי"ב) מקודשת לכולן מספק, ולר' יוחנן מקודשת גמורה היא, והלכך מראשון ומאחרון צריכה גט מספק ומן האמצעי נמי צריכה גט, גזירה משום אשת איש דעלמא. והא דשקלינן וטרינן במימריה דאביי ואמרינן פשיטא, מה נפשך אביי מדינא קא מיירי לומר דמדינא צריכה גט מראשון ומאחרון ולא מן האמצעי, ועלה קא מתמהינן פשיטא, דמדינא אינה צריכה גט מאמצעי, ומיהו משום דלא ליתי לאחלופי באשת איש דעלמא אף מאמצעי צריכה גט, ואולי אף זו היתה דעתו של הרב אלפסי, וזה ענין רחוק, דמנא לן למגזר ולהצריך גט במה שלא נזכר בגמרא.

רב יהודה אמר לכשיתן. יש מי שפירש לכשיתן הויא מקודשת ודאית, ועד שיתן מקודשת ואיה מקודשת. והא דאמרינן איכא בינייהו כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, לומר דלרב הונא אין חוששין לה ולרב יהודה מקודשת קדושי ספק לבד, ומסתייעינן מדאמרינן לקמן בשמעתין ולרב יהודה דאמר בעל מנת נמי פליגי, אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגי בעל מנת, ופירש רש"י דהוי גט ואינו גט, דאלמא לרב יהודה מספקא ליה בעל מנת אי הוי כמעכשיו או לא דומיא דמהיום ולאחר מיתה. ולפי פירוש זה היינו דבסמוך בפלוגתייהו דגט אמרינן איכא בינייהו שנקרע הגט או שנאבד, ולא אמרינן איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, דהתם כיון דלכולי עלמא צריכה גט להתירה לעלמא, אלא דלרב הונא מקודשת גמורה ולרב יהודה מקודשת ואינה מקודשת, מכל מקום לאו נפקותא רבתי הוא, על כן נקט שנתקרע הגט או שנאבד דלרב הונא הוי זה גט גמור ומתירין אותה לינשא לכתחלה, ולרב יהודה אוסרין אותה לינשא ומצריכין אותה גט אחר, וכן נראה שפירש רש"י.

ואינו מחוור, אלא לרב יהודה אינה מקודשת ואינה מגורשת כלל עד שתתן, וכן פירש ר"ח, והא דאמרינן לקמן אדמפליגי במהיום נפלגו בעל מנת, לאו למימר דשייכי אהדדי, דהא על כרחין חדא מכלל חברתה לא נפקא, דאילו אשמועינן דהאומר על מנת לאו כאומר מעכשיו, לרבנן אכתי לא שמעינן במהיום ולאחר מיתה אי הוי גט או לא, הא על כרחין לא שייכי בחד טעמא, אלא מלתא בעלמא הוא דקאמר, דהאי תנא דתני פלוגתייהו לרבי ורבנן בשכיב מרע ליתני פלוגתייהו בעל מנת ומת נמי.

ומיהו אין זה מתיישב לפי לשון הגמרא, דהוה ליה למימר ליפלגו נמי בעל מנת, ואי אפשר לומר דגרסינן נמי, דאם כן מאי קאמר להודיעך כחו דרבי וכח דהתירא עדיף ליה, הא לאפלוגי בהא ובהא טפי עדיף דאשמועינן כחו דרבי וכחן דרבנן, אלא יש לומר דהכי קאמר אדמפלגי במהיום דאין בו שום חדושא לרבנן אלא לרבי, דהא בהדיא תנינן במתניתין במהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט, ליפלגו בעל מנת, דאשמעינן חדוש בין לר' בין לרבנן, דהא לא שמעינן עד השתא אי כאומר מעכשיו אי לאו כאומר מעכשיו, ואהדר ליה אפילו הכי מאי דאשמועינן לר' במהיום ולאחר מיתה טפי עדיף ליה, משום דכח דהתירא בזו דאפילו מהיום ולאחר מיתה הרי זה גט. ועוד תדע לך דאי אפשר לדקדק מכאן דעל מנת לרבנן ספוקי מספקא להו אי כמעכשיו או לא, מדמדמי ליה למהיום ולאחר מיתה, דעד השתא אדר' יוחנן קיימינן ור' יוחנן הא אמר דמהיום ולאחר מיתא שיורא הוי ואינו גט כלל ויבומי נמי תתייבם, ולמה אמרו חולצת ולא מתייבמת, גזירה משום מהיום אם מתי, ואי אתינן לדמויינהו אף על מנת לרבנן אינו גט כלל, והא דלא אמרינן בסמוך פשטה ידה וקבלה קדושין איכא בינייהו, איכא למימר דנפקותא מחודשת אתא לאשמועינן בה דאיתא הכא וליתא בקדושין, דהיינו שנקרע הגט או שנאבד, דאלו בקדושין דכותה שנתאכלו מעות קדושיה (והתם) בין למר בין למר מקודשת, דהכי אסיקנא לעיל (נט, א) לא בא אחר וקדשה תוך שלשים יום מקודשת אף על פי שנתאכלו המעות דלא למלוה דמו ולא לפקדון דמו, והוא הדין לפשטה ידה דאיתא בקדושין דאיתא בגירושין, אי נמי איכא למימר דקאי בקדושין אמר קדושין קאי בגרושין אמר גרושין.

דף ס עמוד ב

ולאחר לא תנשא עד שתתן. דחוששין שמא לא תתן וגיטה בטל, כבר כתבתי בפרק המגשר (גיטין פד, א) התנאין שחוששין להן ושלא תנשא עד שיתקיימו, והתנאין שאין חוששין להן אלא תנשא מיד בס"ד.

נותנת לאביו או לאחיו, או לאחד מן הקרובים. כדי שלא תהא זקוקה ליבם. ואם תאמר ובמקום יבם מאי לאחד מן הקרובים, דאחיו קודם לכל הקרובים, על כן נראה לומר דלא במקום יבם קאמר, אלא לומר שאם פשטה ידה וקבלה קדושין בחייו ורוצה שיחולו הקדושין משעת קבלה, נותנת לאחד מן הקרובים הראויין ליירש, ונפקא מינה שאם קבלה קדושין משני לאחר מיתת בעלה, דקדושי ראשון קדושין קדושי שני לאו קדושין.

ובתוס' תירצו דאפילו במקום יבם נותנת לאחד מן הקרובים, ובשאמר על בן אחיו שמת שיירש כל נכסיו, וכר' יוחנן בן ברוקא דאמר בפרק יש נוחלין (קל, א) אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים. ואינו מחוור בעיני, דכיון שאין זו מחוייבת ליתן אלא אם רצתה שלא ליתן ושלא להתגרש הרשות בידה, נמצא שאין זה מוחזק אלא ראוי, ואין יכול להוריש אחד מן היורשין דברים הראוין לו אלא המוחזקין לבד, והוה ליה כמוריש לאחד מן הקרובים מה שראוי לירש מאביו דלא אמר ולא כלום. ואפשר להעמיד דבריהם ולומר דלרבן שמעון בן גמליאל משמע ליה דלי כולל הוא עצמו, והיורשין אותו בין שירשו ממילא בין שירשו מחמת מתנתו והכא משום תנאי נגע בה רבן שמען בן גמליאל כאילו התנה עמה בפירוש על מנת שתתני לי, או לכל מי שירש שאר נכסי מאתים זוז, ואפשר היה לפרש דנותנת לאחד מן הקרובים מיירי שלא במקום יבם, ונותנת לאביו במקום יבם או לאחד מן הקרובים שלא במקום יבם קאמר.

עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר לי ולא ליורשי ומר סבר לי וליורשי אבל דכולי עלמא תנאה הוי. קשיא לן ודלמא בהא פליגי, דמר סבר תנאה וכמעכשיו דמי ומר סבר לאו כמעכשיו דמי. יש לומר דאם כן הוה ליה לאשמועינן מחיים ובשנקרע הגט או נאבד קודם שתתן, אלא מדנקט לה בשנתנה לאחר מיתה, משמע דפלוגתא משום לי וליורשי ולי ולא ליורשי היא.

וניחוש שמא יש לו. דכיון דקאמר דיש לי, איכא למיחש ליה דלמא מעות טמונין יש לו, ואף על גב דאמר השתא דאין לו, ניחוש דלמא מהדר קא הדר ביה ואיערומו קא מערים, ולקמן נמי גבי על מנת שיש לו בית כור עפר דאקשינן וניחוש שמא יש לו, מהאי טעמא נמי הוא, וגרסינן בתוספתא (פ"ג, ה"ה) על מנת שיש לו ביד פלוני אף על פי שאמר אין לו בידי מקודשת, שמא עשו קנוניא. ולענין קיום התנאין שהוא מתנה עמה, שהן תנאין שלו בלבד, כגון על מנת שאדבר עליך לשלטון או שאלך למקום פלוני ואמר קיימתיו והיא אינה מכחישתו נאמן וכן כל תנאי התלוי בה והיא אומרת נתקיים והוא אינו מכחישה היא נאמנת, כן כתב הרמב"ן נר"ו. ואם תאמר בעל מנת שאדבר עליך לשלטון או שאלך למקום פלוני אמאי מקודשת גמורה, דהא הוה ליה מוציא ועליו הראיה, וכמאן דאמר (ב"ק קיח, א) מנה הלויתיך וא"ל איני יודע אם הלויתני אם לאו, ואל תשיבני חנוני על פנקסו (שבועות מו, א) דהתם תקנה התקינו לו ומן הדין אין לו מן הטעם הזה בעצמו.

עוד כתב הוא נר"ו במכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת, ובגרושין הוא נאמן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, אלא שבגרושין כל תנאי שהוא בביטול מעשה כגון על מנת שלא תשתי יין עד יום פלוני, נראין הדברים שלא כל הימנו לאוסרה, שאין חוששין שמא בטלתו, פירוש לפירושו דאינה עשויה לקלקל את עצמה, ואמרינן בעלמא (יבמות קטו, א) אשה דייקא ומינסבא, וכל שכן לפי מה שהסכימו הגאונים ז"ל שכל תנאי שהוא בבטול מעשה מתירין אותה מיד ואין חוששין שמא תבטלנו, ואם היה הבעל נאמן לומר עברת על תנאך, היאך מתירין אותה מיד לינשא והיא צריכה עדים כל ימיה שלא תזוז ידם מתוך ידה, כדי שלא יטעון עליה הבעל עברת על תנאך ביום פלוני ויקלקלנה בבית דין, אלא ודאי היא נאמנת. ועוד יש בזה טעם אחר נכון, שהרי אנו רואים אותה מתחלה ועד סוף שיושבת ואינה עושה שום מעשה שיבטל התנאי, ובעל שאמר שעמדה ובטלה עליו הראיה, אבל בקום עשה כל שטוען שקיימו עליו הראיה כל שיש שמכחישו, וכדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) תנאי היו דברינו נאמנין, ופירש רש"י תנאי היו דברינו ולא ראינו שנתקיים.

וליחוש שמא יש לו ועוד תניא חיישינן שמא יש לו. צריך עיון בעל מנת שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו, דקתני בפרק האיש מקדש (מח, ב) דאינה מקודשת, אם אינה מקודשת כלל קאמר או אינה מקודשת גמורה קאמר, ולעולם ספיקא הוי דלמא יש לו כי הכא, ומסתברא דהתם נמי קדושי ודאי קאמר.

הא דאמרינן: למה לי למיתני גבי ארעא למה לי למיתני גבי זוזי. נראה לי דאמאי דתני בהדיא בברייתא חיישינן שמא יש לו קאי, דאלו במתניתין לא תני מידי לא בארעא ולא בזוזי, ואדרבה אי ממתניתין לא שמעינן מידי לא בארעא ולא בזוזי, אבל בברייתא תני בהדיא דחיישינן בין בארעא בין בזוזי, ועלה קא בעי למה ופריק דצריכי. ואם תאמר מכל מקום ליתני בארעא וכל שכן בזוזי. יש לומר דהני מתנייתא גבי מתניתין תני להו, וכיון דאשכח תנא מתניתין דזוזי ותני עלה דחיישינן, ותו כי אשכח מתניתין דארעא אצטריכא ליה גבי ארעא נמי כנ"ל.

מהו דתימא אמר לה אנא טרחנא ומייתינא קא משמע לן. אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ומסתברא מדקאמר אנא טריחנא ומייתינא, דוקא בשאין לו קרוב כאותו מקום אלא רחוק ממנו. והיינו קפידתה, דפעמים שהיא רוצה ליהנות בו וטורחת בהליכה. אבל אם יש לו במקום אחר בקרוב מקום כמוהו מקודשת, ואף על פי שהתנה עמה בפירוש על מנת שיש לי במקום פלוני, כיון שאין קפידא בדבר אצל בני אדם, אנן לא קפדינן בה. וכבר כתבתי למעלה בפרק האיש מקדש (מח, ב ד"ה לי ובד"ה כגון) שאין אדם מתנה בדוקא אלא במה שדרך בני אדם להקפיד בו. וכדמפרש טעמא בירושלמי (פ"ב ה"ב) בכל השנויין במשנתנו על מנת שאני כהן ונמצא לוי על מנת שאני לוי ונמצא כהן על מנת שאני עני ונמצא עשיר, ואמר עד כדין על מנת שאני עשיר ונמצא עני אלא שאני עני אלא שאני עני ונמצא עשיר אמאי לא כו', דאלמא כל שאין קפידא בדבר אין משגיחין בקיום התנאי בעצמו, וכן מוכיח בגמרין בהרבה מקומות כמו שכתבתי בס"ד.

הכי גרסינן: המקדיש שדהו בשעה שהיובל נוהג נותן בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ולפי חשבון זה קאמר לפי רוב השנים ולפי מעוט השנים. וספרים דגרסי בשנת היובל, לא דייקי, דבשנת היבול עצמו פלוגתא דרב ושמואל היא בערכין בריש פרק אין מקדישין (כד, א) ומייתינן לה נמי בגיטין פרק השולח ? ולספרים דגרסי ליה. מיישבין אותה דבשנת היובל דקתני היינו שנה ראשונה של יובל ולא שנת היובל עצמה, ופלוגתא דרב ושמואל בשנת היובל עצמה, והיינו דלא קתני במתניתין בשנת היובל עצמה כדקאמר בפלוגתא דרב ושמואל.

דף סא עמוד א

אין נמדדין עמה. ליפדות לפי זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, אלא לפי שויין, דהא ודאי אינהו גופייהו מיקדש קדושי בכלל הקדש השדה, דלא גרעי אינן מבור ודות דאינן ראוין לזריעה, ואפילו הכי קדישי, כדתנן בפרק המוכר את הבית (עא, א) המקדיש את השדה הקדיש את כולן, ועוד דאם לא כן מאי קא פריך הכא והתניא שדה אין לי אלא שהקדיש כענין הזה מנין לרבות תרקב וחצי תרקב, דהתם שאני שהקדישו בפירוש ואנן בכלל השדה קאמרינן דלא קדשי, אלא ודאי כדפרישנא.

והא דתניא בתוספתא דערכין (פ"ד, ה"ה) היו שם נקעין עמוקים עשרה או סלעים גבוהים עשרה אין מוקדשין ונמדדין עמה, לאו אין מוקדשין כלל קאמר, דאם כן אמאי נמדדין עמה, אלא כולה חדא מלתא הוא, והכי קאמר אין מוקדשין להיות נמדדין עמה אלא באפי נפשייהו לפי שווין, ופרכינן נהי דבהדי ארעא לא קדשי ליקדשו באפי נפשייהו, כלומר אמאי אין נפדין לפי זרע חומר שעורים כשאר השדה, דנהי דלא מחזי גופה של שדה זה אלא כשדה מוחלקת לעצמה מי גרע גרעי ממקדישין בפני עצמן, ליקדשו באפי נפשייהו ליפדות לפי חשבון זה, וכי תימא שדה אינו נפדה לפי חשבון זה אלא בשהקדיש בענין זה הכתוב בפרשה. דהיינו שהקדיש בית זרע חומר שעורים, וכל שהקדיש פחות משיעור זה נפדה בשוויו, והתניא שדה כו' מנין לרבות תרקב וחצי תרקב תלמוד לומר שדה מכל מקום, ופרקינן דלאו מחמת מיעוטן נגעו בה אלא שאינן ראוין לזריעה ואינן נפדין לפי חשבון זה דבראוי לזריעה תלה ליה רחמנא דכתיב בית זרע, והכא בנקעים מלאים מים עסקינן.

אי הכי אפילו פחות מכאן נמי. לא ימדדו עמה, דאי אמרת בשלמא לאו במלאים מים עסקינן, היינו דמפלגינן בין גבוהין לשאינן גבוהין, אלא דאכתי תיבעי לן טעמא דמתניתין גבוהין ועמוקין אמאי אין נמדדין עמה, אלא אי אמרת דבשאינן בני זריעה קאמר אפילו פחות מכאן למה נמדדין עמה. ומשני דפחות מכאן בטילי לגבי ארעא דנאגני דארעא מיקרו ושדרה דארעא מיקרו, והרבה פירושין נאמרו בהלכה זו, וזה הנכון.

ואסיקנא דלגבי קדושין אפילו גבוהין עשרה או עמוקין עשרה הרי זו מקודשת, ובלבד שיהיו ראוין לזריעה דאמר לה אנא טרחנא זרענא ומייתינא, אבל במלאים מים או טרשין קשין שאינן ראוין לזריעה לא, ואם היו פחותין מעשרה טפחים אף על פי שאינן ראוים לזריעה, מצטרפין עמה כהקדש, ואף על גב דכי קאמר לה במקום פלוני ואית ליה במקום אחר ואמר אנא טרחנא ומייתינא, לא משגחינן ביה. התם הוא כיון דאתני בהדיא ואמר אית לי מקום פלוני ולית ליה, הרי לא נתקיים תנאו, ומלתא דקפידא היא, דזמנין דאזלא איהי לאתחזויי ביה וטריח לה, אבל הכא מאי איכפת לה מינה איהו טרח וזרע ומייתי.

ומסתברא דדוקא נקעים עמוקים עשרה או טרשין גבוהין עשרה וראוין לזריעה הוא דמצטרפין לבית כור, אף על פי שנראין כשנים ושלשה מקומות, אבל אם היו ב' וג' מקומות מוחלקות לגמרי, אף על פי שיש בין כולן כשיעור בית כור, אינה מקודשת. ואף על גב דאמר אנא טרחנא ומייתינא, לא משגחינן ביה, דבית כור עפר דקאמר לה במקום אחד משמע, ולא בסירוגין, וכאלו התנה עמה בפירוש שיש לו בית כור עפר ביחד, דהא לא קאמר לה דבית כור עפר אלא בית כור.

וטרשין גבוהין עשרה ונקעין עמוקים עשרה, אף על פי שחולקין רשות לעצמן, מכל מקום מכלל השדה הן. ותדע לך דמדקאמר גבי מכר מאי טעמא אמר רב פפא לפי שאין אדם רוצה שיתן מעותיו בשדה אחת ויראו כשנים ושלש מקומות, ולא קאמר אין אדם רוצה שיתן מעותיו בשדה אחת ויתנו לו בשנים ושלש מקומות.

ונקעים מלאים מים וטרשין שאינן ראוין לזריעה ועמוקין עשרה או גבוהין עשרה דאמרן דאין מצטרפין עמה. מסתברא דלבית כור הוא דלא מצטרפו, אבל אם היה שם בית כור עפר חוץ מאלו, הרי זו מקודשת, דאף על גב דנראין כב' וג' מקומות, הא אמרינן דהכא לא איכפת לן.

ובור מלא מים אף על פי שאינו בר זריעה, נראין הדברים דנמדד עמו, דצורך השדה ותיקונו הוא, ואדם עושה אותן להשביח שדותיו. ונקעים מלאים מיום דוקא אמרינן, מפני שאינן מספיקין להשקות מהן השדה ואינן שבח השדה אלא קלקול השדה, ובמלאים מים נמי נראה דלא אמרו כל שעמוק עשרה ומלא מים שאינו נמדד עמה, אף על פי שאין ברחבו אלא טפח, דקצרים מאד נמי נאגני דארעא מיקרו ובטלין הן לגבי השדה דאפילו במכר נמדדין עמה עד שיהא ברחבן עשרה טפחים או ד' אמות, כדמשמע בירושלמי בפרק בית כור (ה"ד) דאפליגו בה אמוראי כל שכן הכא דנמדדים עמה, כנ"ל.

מתני': כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי כו', ר' חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאומרו. פירש רש"י דר' חנינן בן גמליאל אתנאי כפול פליג, דאם לא יעברו צריך היה לאומרו כדי שינחלו בארץ כנען, הא לאו הכי לא היה צריך, דמכלל לאו אתה שומע הן. נראה מדבריו דרבנן מודו ליה לר' מאיר בשאר דיני התנאי, ואינו מחוור, דבהדיא אמרינן בפרק השוכר את הפועלים דרבנן פליגי עליה בתנאי קודם למעשה, דתנן התם (בבא מציעא צד, א) כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל, ואוקימנא בגמרא כר' מאיר, ורבנן לית להו הכי, ואפשר לפרשו דר' חנינא בן גמליאל לא פליג עליה דר' מאיר, אלא בתנאי כפול, אבל לרבנן פליגי עליה בשאר דיני התנאי, ובגיטין פרק מי שאחזו (עה, ?) פליגי עליה נמי בתנאי ומעשה בדבר אחד כדמוכח גבי על מנת שתחזירי לי את הנייר, וקיימא לן כרבנן, דרבים נינהו ור' מאיר יחיד לגבייהו, ולית הלכתא כותיה, מיהו בתנאי קודם למעשה הלכתא כותיה, כסתמא דמתניתין דפרק השוכר (שם), וכן פסק ר"ח הואיל ונשנית גבי הלכתא פסיקתא, וכן נמי תנאי שבמעשה שאי אפשר לקיימו ?? על ידי שליח דאינו תנאי, וכדקיימא לן ביבמות (קו, א) שאין תנאי בחליצה, ואפשר נמי דתנאי שבחליצה לא שייך בפלוגתא דר' מאיר ורבנן וכולהו מודו בה, ובעל מנת אין צריך לדינין אלו שבתנאי או לא, כבר כתבתי בשם ר' אלפסי ובשם הגאונים שאינו צריך, והארכתי בו בפרק מי שאחזו (גיטין עה, ?) ובמה שצריך דקדוק לפי דבריהם בס"ד.

דף סא עמוד ב

לא קשיא הא מקמי דנימא ליה ר' מאיר ונאחזו בתוככם הא לבתר דאמר ליה ר' מאיר ונאחזו בתוככם. ואיכא למידק השתא נמי דכתיב ונאחזו אמאי לא אוקמוה לארץ כנען, וכפילא לארץ גלעד אצטריך, דהא פשיטא לן טפי דלית להו בארץ גלעד מבארץ כנען, (הזעצער: אולי צריך להיות דהא פשיטא לן דלית להו טפי בארץ) וכדתנן שאף בארץ כנען לא ינחלו וכל שכן בארץ גלעד. ויש לומר דמעיקרא מקמי דנימא ליה ר' מאיר ונאחזו הוי סבירא ליה דפשיטא טפי דלא ינחלו בארץ גלעד, משום דתנאה עלה הוה, והוה במשמע אם יעברו תתנו להם מה ששאלו ואם לא יעברו לא תתנו אותה להן, וכן נמי לא יירשו אף בארץ כנען, דכיון דלא סייעו בכבושה למה ינחלו. אבל השתא דגלי לן קרא דאינן נפסדין לגמרי, דכתיב ונאחזו, טפי אית לן למימר דינחלו בארץ גלעד עם שאר השבטים מבארץ כנען, דבארץ גלעד שסייעו בכבושה ינחלו בארץ כנען שלא סייעו בכבושה לא ינחלו.

ואם תאמר ומקמי דנימא ליה ר' מאיר ונאחזו, למה לא ינחלו בארץ גלעד שסייעו בכבושה, ויש לומר לפי שאין אדם מישראל זוכה כלל בארץ אלא אם כן סייע בכל כבושה, והיה משה עם בני גד ובני ראובן כמתנה עם אחר שאינו בנו ואומר שדה פלונית לפלוני שאינו בנו על מנת שיתן מאתים זוז, שאם לא נתן לא יטול כלום, ומי גרם להם שיטלו כלל כפילה גרם להם.

דף סב עמוד א

אמר ר' תנחום הנקי כתיב. ואם תאמר אם כן שבועה שיש בה אלה היא, ובמסכת סוטה (יח, א) אמרינן דשתי שבועות הללו למה חד לשבועה שיש בה אלה וחד לשבועה שאין בה אלה. איכא למימר דאלה דהנקי לא מיפרשא בהדיא, אלא מכיון דקרי הנקי שמע מינה דשבועה שאין עמה אלה הרי היא כשבועה שיש עמה אלה, ולאגמורי אשבועות דעלמא אצטריך.

הנקי כתיב. פירש רש"י דלשון הנקי הוא לשון כללה, ומשמע חנקי, ואקרא דבתריה סמיך, דכתיב (במדבר ה, כ) ואת כי שטית, והכי מפרשינן להו לקראי והשביע אותה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי וחנקי ממי המרים המאררים האלה ואת כי שטית תחת אישך. ור"ח ז"ל הקשה והא לאו קודם להן הוא, דאם לא שכב לאו ואת כי שטית הן, ור' מאיר הן קודם ללאו בעי כתנאי בני גד. ותירץ הוא ז"ל דהכי פירושו דקראי אם לא שכב איש אותך תחת אישך, כלומר תשארי תחת אישך, ואם לא שכב איש אותך מבלעדי אישך הנקי, והרי זה כתנאי בני גד דאם יעברו ישארו באחוזתם ואם לא יעברו יטלוה מהם, ואף על גב דגבי כי שטית נמי כתיב תחת אישך, התם הכי קאמר אם שטית אחר שהיית תחת אישך מים בודקין ואם לאו אין המים בודקין, ופירש הוא ז"ל הנקי מלשון ונקתה לארץ תשב, כלומר ישאר גופך נקי מנשמתך, וכדאמרינן (לעיל נו, ב) אנשי יצא פלוני נקי מנכסיו. ויש אומרים שאין זה תנאי שיהא צריך לכל דיני התנאין, אלא דלר' מאיר דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, אם כן בכל מקום שצריך ללאו והן צריך לאומרו בפירוש, ועל זה דקדקו עליו כאן בשלמא לר' חנינא מכלל שאמר אם לא שכב שמענו אם שכב אלא לר' מאיר אם שכב מיבעי ליה למיכתב בהדיא, הרמב"ן נר"ו, וזה נכון.

בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב הוא יתחטא בו ואם לא יתחטא. תימה דהא באיסורא גרידא דלית ביה ממונא אית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן כדאסיקנא בשלהי שבועת העדות (לו, ב) ויליף לה משתויי יין ופרועי ראש, וסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא, דמפסדה כתובה כדאיתא התם והכא איסורא גרידא הוא, ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי למימר ליה ולטעמיך לר' מאיר גופיה מי ניחא, והרבה כיוצא בה בתלמוד דמצי פריך ולטעמיך ולא פריך, הרמב"ן נר"ו.

מתני': לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת. ולרב דאמר ביבמות פרק האשה רבה (צב, ב) דאין קדושין תופסין ביבמה, דכתיב (דברים כה, ה) לא תהיה אשת אמת החוצה לאיש זר לא תהא בה הויה לאיש זר, הא מתניתין מיתוקמא אפילו לרבנן דאמרי קדושין תופסין בחייבי לאוין, והכא רחמנא אפקה, אבל לשמואל דאמר (שם) בעניותנו צריכה גט, הא מתניתין מוקמיה לה כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, וכדמוקי לה ריש לקיש התם ביבמות, ור' עקיבא לית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכדאמרינן לקמן בשלהי שמעתין, ואיתא נמי התם ביבמות, ולמאי דאיפסיקא הלכתא התם כשמואל הכי נמי צריכה גט דהוה ליה כהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ומיהו מקודשת גמורה לא הויא, דשמואל נמי ספוקי מספקא ליה, וכן הלכתא.

אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה. פירש רש"י ז"ל לפי שהמחובר לא הוקבע למעשרות דכתיב דגן עד דאידגן, ולא נהירא דאם כן אף תלוש שלא נמרח כן, ובכמה מקומות אמרו (ברכות מז, א) מעשר ראשון שהקדימו בשבלין, אלא מחובר נפקא לן מדדרשינן בספרי והרמותם ממנו, ממנו ולא מן המחובר דקרא בתלוש מיירי, כדכתיב (במדבר יח, כו) לעיל מיניה כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, דמשמע תלוש שהוא נלקח ביד.

דף סב עמוד ב

גר צריך שלשה משפט כתיב ביה. כדכתיב (דברים א, טז) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, כדאיתא ביבמות פרק החולץ (מו, ב) ואפילו למאן דאמר התם בריש סנהדרין (ג, א) דדיני ממונות דבר תורה אפילו בחד, הכא לגזלות וחבלות מדמינן ליה דבעו ג' לכולי עלמא.

הכא משמע דגר צריך שלשה, ואמרינן נמי בפרק החולץ (שם) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, מכאן אמר ר' יהודה גר שנתגייר בבית דין הרי זה גר, בינו לבין עצמו אינו גר, ואמרינן נמי התם מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר ליה נתגיירתי ביני לבין עצמי כו', אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך. ואיכא למידק [מ]הא דאמרינן התם בפרק החולץ (מה, ב) ההוא דהוו קרו ליה בר ארמיתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדתה, דאלמא אף בטובל בינו לבין עצמו הרי זה גר, דאין סברא לומר שטבל לקריו בפני שלשה ואף היא לא טבלה לנדתה בפני בית דין שאינן רגילין בכך. ועוד דאם כן אמאי קרו להו בני ארמאי. והרבה תירוצים נאמרו בזה. ובתוס' אמרו דאין עכוב בשלשה אלא בקבלת מצות, אבל לאחר שקבל עליו מצות בית דין אף על פי שטבל בינו לבין עצמו הרי זה גר, ואלו כבר קבלו עליהם מצות בפני בית דין אלא שלא טבלו בפני בית דין, ומשום כך קרו להו בני ארמאי, דסבירא להו דכיון דטבילה מתנאי הגירות ומעכבת בו, כדאמרינן התם אינו גר עד שימול ויטבול, אף היא תצטרך ג', ואמר להו ר' יהושע בן לוי וכן רב אסי דאינו צריך. והא דאמרינן התם (מו, ב) (שרינך) (שהיה] כאן ונטבלינך למחר, ואתמר עלה שמע מינה גר צריך ג' דאלמא אף בטבילה כן. ותו דאמרינן התם נתרפא מטבילין אותו מיד ושני תלמידי חכמים עומדין לו על גביו, ואקשינן עלה והאמר ר' חייא בר אבא גר צריך ג'. ואמר ליה ר' יוחנן לתנא תני ג'. יש לומר דהתם לכתחלה ולמצוה מן המובחר, אבל בדיעבד אפילו טבל בינו לבין עצמו לשם דת משה ויהודית, עלתה לו טבילה.

מהא דאקשינן: אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרריך כו'. איכא למידק דטבילת עבד משוחרר אינו צריך ג', דאם לא כן מאי קא פריך, דהא אמרינן בגר טעמא משום דמי יימר דמזדקקי ליה בי דינא. ואי קשיא לך הא תניא בפרק החולץ (מז, ב) גר שבא להתגייר כו' נתרפא מטבילין אותו מיד ושני תלמידי חכמים עומדין לו על גביו כו', אחד גר ואחד עבד משוחרר, דאלמא אף בטבילת עבד משוחרר בעינן בית דין, הא כתבינן משמן של רבותינו הצרפתים דההיא לכתחלה אתמר בגר, אבל דיעבד לא אם כן בעבד אף לכתחלה לא צריך ולפי זה יש לומר דאחד גר ואחד עבד משוחרר צריך טבילה, וכדתריצנא התם לענין קבלת מצות למאן דאמר דלקוח מן הגוי צריך לקבל, אבל לקוח מישראל אין צריך לקבל, ופרכינן ולא והתניא אחד גר ואחד עבד משוחרר, ופרקינן כי תנאי ההיא לענין טבילה תניא, ואף אנו נאמר דכי תניא לענין טבילה גרידתא תניא ולא לטבילה בבית דין. ואי נמי יש לומר דעיקר טבילת עבדים משוחררים אינה מן התורה אלא של דבריהם. ותדע דמאי שנא טבילה שניה שאתה מצריכו בשעת שחרור ואין אתה מצריכו הטפת דם ברית וסגי ליה במילה קמייתא, ועוד דאמרינן בפרק השולח (גיטין מ, א) בכותב שטר ארוסין לשפחתו ואמר לה צאי בו והתקדשי לי בו, אלמא טבילה לא מעכבא, ואמרינן נמי התם (מג, ב) במוכב עבדו לגוים יצא לחירות וכותב לו אונו, מאי אונו שכתב לו לכשתברח ממנו אין לי עסק בך, אלמא בשטר שחרור לבד יצא לחריות, ונכנס בכלל ישראל לגמרי, אלא אם כן תדחה שכבר טבלו לשם שחרור, דטבילת שחרור קודמת לגט, וכדמשמע בפרק החולץ (יבמות מז, ב) דאמרינן כופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומשחררה, ומיהו אין גרסא זו שם בכל הספרים אלא חוזר ומטבילה לשם שחרור ותו לא, אבל מצאתיה כן בספרים מדוקדקין.

הא דתרצינן: התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת. הוא הדין דסליק אגר וגיורת, דהנהו נמי מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת, וכן הוא דאמרינן בסמוך נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה סליק לכולהו, דכולהו נמי לא בידו לקדשן לכי מתחזיין לקבל קדושין, ויש לומר דלגבי גר לא שייך למימר מעיקרא בהמה דעבד דוקא הוא דאיכא למימר הכי, משום דאיהו איתקש לבהמה דכתיב שבו לכם פה עם החמור, אבל גוי לא, וכדמשמע נמי ביבמות פרק כיצד (כב, א) גבי חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה והנכרית, דשפחה נפקא לן משום דאין לו חייס, ומהיקשא דחמור, ונכרית מבן בנך הבא מן הגויה קרוי בנה, וכדאיתא בפרק הבא על יבמתו (סב, א) נמי בפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן בהיו לו בנים בגיותו דאמרינן התם הכל מודים בעבד הואיל ואין לו חייס.

נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה. כלומר לאחר שתתגרש. תמיהא לי והלא שניהן מרוצין עכשיו בכך ואף על פי שאין בידו לקדשה בעל כרחה, מדעתה יכול הוא לקדשה, וכל שביד שניהם אמאי מחוסר מעשה. ויש לומר כיון שאין ביד אחד מהם מחוסר מעשה הוא, שאף אם תתרצה היא להתקדש לו אחר שתתגרש אין בידה בעל כרחו, ואי נמי אף היא שמא תהיה אחר גרושין בדעת אחרת, וכיון שעכשיו אינה ראויה לקבל קדושין, ולאחר גרושין תהיה בדעת אחרת, אין בדבריהם כלום, ותירוץ זה עולה לכל השנוין במשנה, ואף לאומר לשפחתו הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרריך, דגרסינן התם (???) התיב ר' פנחס הגע עצמך שהיתה שפחתו אמר ר' אבא בר ממל כשתשחרר? נתלית בדעת אחרת.

והא דאמרינן: דלמא כי תפסי בה קדושין השתא תפסי בה נמי לאחר זמן. קשיא לן ונימא הכי ותפשוט דמקודשת דמאי שנא מהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, דאף על פי שלא חלו עכשיו כלל חלין הן לאחר זמן, כיון שבידו לקדשה עכשיו, ויש לומר דהכא שאני, שאינו רוצה שיחולו קדושין שניים עד שיעבור עליה זמן אחר שאינו ראוי לתפוס בו קדושין, אבל התם בשעה שקדשה ראויה היתה לקדושין, וכל אותו זמן של שלשים נמי ראוי לקדושין, והלכך מקודשת.

הכי גרסינן: תפשוט דבעי ר' הושעיא הנותן שתי פרוטות וכו'. ולא גרסינן רב הושעיא, דאילו גרסינן רב הושעיא תיקשי לן בלא מימריה דר' יוחנן נמי אמאי לא אקשינן ליה לרב הושעיא מאי שנא דהכא מיבעיא ליה ומאי שנא בהנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך דפשיטא ליה, ואם תאמר והשתא נמי בלא מימריה דר' יוחנן, אמאי לא פשיט לה ר' הושעיא מדרב הושעיא, יש לומר משום דר' יוחנן דסמכא ודרב הושעיא לאו דסמכא כולי האי, אי נמי יש לומר דעד השתא הוי סלקא דעתך דרב הושעיא ודר' יוחנן פליגו אהדדי, ומשום הכי מיבעיא ליה לר' הושעיא, ולא פשיט לה מחד מינייהו, אבל השתא דפרקינן דר' יוחנן ורב הושעיא לא פליגי אלא כל שאין בידו לקדשה כמחוסר מעשה דמי, קשיא לן אמאי לא פשיט לה ר' הושעיא לבעייה מהא, ולספרים דגרסי רב הושעיא, איכא לתרוצי דעד השתא סלקא דעתך דהא דאמר רב הושעיא הנותן פרוטה לאשתו דאינו מקודשת, היינו משום דמחוסר מעשה הוא, ואף על גב דבידו לגרשה ובידו לקדשה, והא דאיבעיא ליה בנותן שתי פרוטות לאשה, היינו משום דהשתא פנויה היא ויש לה יד תופסין בה משום לאחר גרושין, דהשתא מיהא בעולם היא, או דלמא לא שנא דמכל מקום אחר שתתקדש בפרוטה ראשונה עד שלא יחולו קדושין שניים מחוסרת מעשה תהא, אבל השתא דאמרת דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, ופשיטותיה דרב הושעיא קמייתא משום דגרושין וקדושין לאו בידו, אם כן תפשוט ליה נמי אידך, ומכל מקום אינו מחוור דהוה ליה למימר אי הכי תפשוט ליה אידך דבעי רב הושעיא, וגרסא ראשונה מחוורת יותר.

תניא כותיה דר' יוחנן אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה כו' יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב אפילו אמר לכשיבאו שליש ויתלשו. מסתברא דר' יוחנן בעומדת ליקצר או שהביא שליש דוקא קאמר, דבידו הוא לקצור ולעשותה תרומה עכשיו, שאם לא הביאה שליש היאך הוא בידו. שמא קודם שתגיע לעונתה תאבד, ומרישא דברייתא הוא דמסייעינן ליה לר' יוחנן דמיירי בשהביאה שליש, והא דמייתי יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב משום שקלא וטריא דשקלי וטרו בה רבה ורב יוסף הוא דמייתי לה, ור' יוחנן לית ליה דר' אליעזר בן יעקב, דר' אליעזר בן יעקב אית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ור"י? לית ליה, דהכא משום דהוי כדבר שבא לעולם ובידו הוא קאמר.

הא דתניא האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום ואמר ר' חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין. משום דר' חנינא כר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה, קא מהדר לפרושא לברייתא אליבא דידיה. ותמיהא לי דהא לא שמעינן ליה לר' אליעזר בן יעקב אלא בכשיתלשו, אבל האומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין אף לר' אליעזר בן יעקב לא אמר כלום ויש לומר דאם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי משמע אם ילדה נקבה תהא מקודשת לי לכשתלד. והא דמפרש לה ר' חנינא אברייתא ולא מפרש לה אמתניתין דקתני נמי וכן האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום, מסתברא משום דמשמע ליה מתניתין דלא כר' אליעזר דאפילו היתה אשתו מעוברת לא אמר כלום לתנא דמתניתין דהא דומיא דאינך כולהו דמתניתין קתני לה, דכולהו איתנהו בעולם, אלא שאינן ראוין להתקדש עדיין, משום דמחוסרי מעשה נינהו, והא נמי אף על פי שאשתו מעוברת קאמר כיון שמחוסרת לידה, ודלא כר' אליעזר בן יעקב, ומהכא מסתבר לי למימר דעל כרחין ר' חנינא לר' אליעזר בן יעקב אמרה ולא לרבנן, דאילו לרבנן לא הוה שביק מתניתין ומפרש לה אברייתא.

ומיהו בלאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכולהו אינך דמתניתין, איכא למימר דמודו בהו ר' אליעזר, דר' אליעזר לא אמר אלא בעובר ובפירות דממילא קא רבו, אבל הני דמחוסרי מעשה נינהו מודה ר' אליעזר בהו, ור' מאיר משמע דאית ליה איפכא, דבלאחר שאתגייר פליג, ובעובר משמע דמודה להו לרבנן, מדלא תני ליה בפלוגתא דר' מאיר ורבנן דברייתא, אבל מדרב הונא דאית ליה כר' מאיר בפירות דקל ובלאחר שאתגייר, ובמזכה לעובר סבירא ליה דלא קנה אף לכשתלד, כדאיתא בריש פרק מי שמת (ב"ב קמא, ב) ליכא ראיה דהתם טעמא קא מפרש, דאימר דשמעת ליה לר' מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה.

ואם תאמר לר' מאיר מאי שנא עובר מפירות דקל דלר' מאיר קנה ואפילו קודם שחנטו, יש לי לומר דפירות דקל עבידו דאתו ולא עבידי דנתרי כולהו, אבל עובר אפילו בשהוכר זמנין דהוה ליה נפל ולא קרי ביה עביד דאתי, ואף על גב דרוב נשים מפילות. ועוד דמחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות, ואם כן סמוך מיעוט מפילות למחצה זכרים והוו להו נקבות מיעוט, וכיון שכן מודה ר' מאיר בהא ולא (הזעצער: אולי צריך לומר דלא אמר כלום) אמר כלום.

והא דאמר אביי ר' אליעזר בן יעקב ור' מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. איכא מאן דמפרש דאביי לית ליה הא דרבה ורב יוסף, אלא לאביי ור' אליעזר אפילו באגם קאמר, דאילו לרבה ורב יוסף כי היכי דלא נוקים ר' אליעזר בן יעקב כר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא דדחקי ומפרש לה בשחת, אי נמי בשחת דבי כבשא, ולומר שחשת דבר שלא בא לעולם הוא, ומשום דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי קא מהדרי לפרושה הכי, דאי לאו הכי, מאי דוחקייהו לאוקמה בהכי, ור' חנינא נמי אליבא דכולהו תנאי קאמר, דלא שביק רבנן ואמר כיחידאה דשטה.

ולא נהירא, חדא דר' חנינא ודאי אי אפשר דאליבא דרבנן אמרה, דאם כן אמאי לא מפרש לה אמתניתין כדכתיבנא לעיל, ועוד דלכאורה אם איתא דאביי לית ליה דרבה ורב יוסף, אדרבה ורב יוסף הוה ליה לאיפלוגי בהדיא דרבותיו הוו, ומידע ידע מאי דסבירא ליה בהא דר' אליעזר ותו קהו בה רבוותא, דאם כן אשתו מעוברת בשהוכר עוברה דבר שלא בא לעולם הוא לדברי הכל, ואינו נראה דקיימא לן בפרק מי שמת (קמא, ב) המזכה לעובר לא קנה, ולא מפלגינן התם בין הוכר עוברה בין לא הוכר עוברה, ועוד דההוא דאמר נכסי להאי דמעוברת בשהוכר עוברה משמע, ואסיקנא התם דלא קנה, ומתניתין דקתני המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, אקשינן מיניה התם ואמרינן איני יודע מי שנאה, ואם איתא לישני בשהוכר עוברה ודברי הכל, ותו דאקשינן התם תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל עובר לא, אלמא דבר שלא בא לעולם הוא.

אלא ודאי רבה ורב יוסף נמי סבירא להו אליבא דר' אליעזר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. והא דמהדרינן לאוקמה בשחת. משום דלישנא דר' אליעזר קשתינהו, דקתני פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו, דמשמע דוקא בשיש שם פירות בערוגה, אבל קודם שבאו לעולם כלל לא אמר. ומיהו אפילו שחת דבי כבשא לרבנן דבר שלא בא לעולם הוא, ואביי נמי כרבה ורב יוסף מפרש לה לר' אליעזר, והא דאוקמינהו בשיטה משום דכולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ופליגי רבנן עלייהו, ואף על גב דלא כולהו בחדא שטתא ממש קיימי, אית לן כיוצא בה בריש פרק קמא דסוכה (ז, ב) גבי דירת קבע בעינן ובפרק הספינה (ב"ב עח, ב) כולהו סבירא להו כל דזבין אינש איהי ותשמישתיה זבין ואינהו גופייהו פליגי אהדדי, ואף על פי כן שטה נינהו, ולית הלכתא כותייהו. (ורש"י) [ורשב"ם] פירש כל שיטה שאמורה בלשון כולהו סבירא להו כהאי גוונא דלא שוו להדדי לגמרי, וכששוו לגמרי אתמר עלייהו ר' פלוני ור' פלוני אמרו דבר אחד, דמשמע דבר אחד ממש, ומיהו ר' חנינא דמפרש ברייתא כר' אליעזר בן יעקב, ודאי כר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה. והרב אלפסי לא כתב מכל זה כלום, דאלמא לא סבירא ליה כי הא דר' חנינא. והרמב"ם (הל' אישות פ"ז, הט"ז) כתב הוכר עוברה מקודשת, ויראה לי שצריכה קדושין אחרים אחר שתלד, כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהן דופי.

ובספר המקח לר' האי גאון ראיתי שפסק בזו דאינה מקודשת, ובמזכה לעובר פסק כרב נחמן דאמר בריש פרק מי שמת (ב"ב קמא, ב) המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה, ונראה דסבירא ליה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לכשיבואו לעולם, דגוף דבר הנקנה בעינן שיהא ממש בעולם, אבל כשגוף הדבר הנקנה בעולם אף על פי שהקונה אינו ממש בעולם, כעובר שהוכר ולא בא לעולם לגמרי, ומחוסר מעשה שאינו בידו, אפילו הכי אם אמר לכשיבא לעולם קנה כר' נחמן, ואף על גב דהתם אמרינן איפכא אימר דשמעית ליה לריש לקיש אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעית ליה, ורב נחמן איפכא סבירא ליה, ורב ששת נמי משמע דסבירא ליה איפכא דבמזכה לעובר קאמר, דבין אמר לכשתלד ובין לא אמר קנה, ובדבר שלא בא לעולם כרבנן סבירא ליה.

והא דאר"י? כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, מסתברא דהלכתא כותיה. דהא פריק כל מאי דפרכינן עלה בפירוקא רויחא, ועוד דתניא כותיה. ובכתובות פרק אף על פי (נט, ב) בשמעתא דהמקדיש מעשה ידי אשתו הכי משמע דאמרינן התם הא לא דמיא אלא לאותה שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, ופרקינן שאני התם דבידו לפדותה, וכל סוגיא דהתם בהכי רהטא, ור' אליעזר בן יעקב דמוקמינן בשטה משום דסבירא ליה דאף קודם שהביאו שלשי דבריו קיימין, וקודם שהביאו שליש הוי דבר שלא בא לעולם שאינה קרויה תבואה עד שתביא שליש, כדילפינן (ר"ה יג, א) מועשת את התבואה לשלש השנים דדרשינן לשליש.

ובעיא דר' הושעיא בהנותן שתי פרוטות לאשה באחת אמר לה התקדשי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך, לא איפשיטא הכא, דהא דאמרינן כי היכי דתפסי בה קדושי השתא תפסי בה נמי לאחר זמן, בדלמא קאמרינן, ולאו דפשיטא להו הכי, אלא לפרוקי מאי דקשיא לן, אמאי אל פשיט לה ר' הושעיא מדר' יוחנן ודרב הושעיא. ורמב"ם שכתב שהיה מקודשת נראה שדעתו לומר דאף על גב דלא איפשיטא כאן, איפשיטא להו לבעלי הגמרא בעלמא כדמוכח בפרק אף על פי (כתובות נט, א) המקדיש מעשה ידי אשתו, דהא דקתני קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר וכו', ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו, ואוקימנא לה התם באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכי מגרשא כי היכי דלא תיהוי מקודשת דבר שלא בא לעולם, ואקשינן וכי אמרה מאי הוי, מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש, ואמר ליה ר' אילא אלמה לא, והרי האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, ואף על גב דחלף עלה זמן דאי אפשר לו להקדישה, כיון דהשתא מיהא מצי לקדשה קדשה, ודחינן מי דמי התם בידו להקדישה עכשיו, אלמא מלתא פשיטא היא לכולהו דכל שבידו להקדישה עכשיו אף על פי שאינו מקדש עד שיעבור זמן שאי אפשר לו להקדיש לאו דבר שלא בא לעולם מיקרי וקדשה, והכי נמי כיון דבידו עכשיו לקדשה אף על פי שאינו רוצה שיחולו הקדושין עד שיעבור עליה זמן שאי אפשר לקדשה בו, אפילו הכי מקודשת, כן נראה בעיני לפי מה שפסק הרב ז"ל, ור' אלפסי השמיטה מהלכותיו, ובנדרים פרק ארבעה נדרים (כט, א) קונם נטיעות הללו קרבן לכאורה משמע דהא דר' הושעיא אינה מקודשת דהויא לה כפדאום אחרים כדאיתא התם, אלא שיש לי לדון בה, וכתבתיה שם בארוכה בס"ד.

דף סג עמוד א

כגון דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. הכי גרסינן. וכן בפרק קמא דמציעא (טז, ב) גרסינן אמר רב האומר לחברו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו, ואיתא נמי ביבמות פרק האשה רבה (צג, א) ואי קשיא לך דהא ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בלא מעכשיו אמרה, דלאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לא אמר לה מעכשיו, ולכשיביאו שליש דר' אליעזר בן יעקב לית ליה מעכשיו, וכן האומר לחברו אם תלד אשתך נקבה והמוכר פירות דקל לחברו בכולהו לא אתמר בהו מעכשיו, ויש לומר דההיא דרב בשהקנה לו בשטר דמתחלה רוב קניותיהן לא היו אלא בשטר, וכדמשמע בכמה מקומות בתלמוד (ב"ב לב, ב) במאי קני בהאי שטרא, גוי (שם נד, ב) מכי מטא זוזי לידיה איסתלק ליה ישראל לא קנו עד דמטי שטרא לידיה. והא דרבי נמי בשטר היא, כדאמרינן דכתב ליה לכשאקחך עצמך קנוי לך, והלכך אם נקרע השטר או נשרף לא קנו כלל, אלא אם כתבו להן מעכשיו, וכדאמרינן לעיל (נט, א) גבי פלוגתא דרב הונא ודרב יהודה דלמאן דאית ליה האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו אם נקרע הגט או נשרף אינה מגורשת כלל ולא עדיף דבר שלא בא לעולם למאן דאמר קנה טפי מדבר שבא לעולם לכולי עלמא, ובדבר שבא לעולם כל שקנינו בחליפין או במשיכה או בחזקה אם לא אמר מעכשיו לא קנה, לפי שבשעתן לא קנו, דלאחר שלשים קאמר ולאחר שלשים יום כבר פסקה החזקה וכלתה המשיכה וחליפי הסודר ולא חל הקנין כלל, והוא הדין לקנין שטר כמו שכתבתי.

והלכך צריך לכתוב לו מעכשיו ולכשאקחך, כדי שאם יקרע הגט או ישרף בנתים יהא משוחרר לכשיקחנו, וכן במוכר שדה לחברו דרב, אבל לאחר שתתגיירי ואם תלד אשתך נקבה. דסתם קדושין בכסף, לא בעי מעכשיו, דהא בדבר שבא לעולם אילו נתאכלו המעות מקודשת, והוא הדין לדבר שלא בא לעולם למאן דאמר קנה, ולגבי תרומה התם טעמא אחרינא הוא, משום דכמסור ביד הקדש דמי כדאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והלכך לכשיביאו שליש ונתלשו הרי זו תרומה דכמסור ביד הקדש דמי. ודרב הונא דהמוכר פירות דקל לחברו בקנין כסף קאמר.

כללא דמלתא דבר שלא בא לעולם לר' מאיר ולרבי כדבר שבא לעולם לרבנן, כל שבזה לא קנה לרבנן בזה לא קנה לר' מאיר. וכל שבזה קנה לרבנן בזה קנה לר' מאיר. והלכך אי אמר ליה מעכשיו ולכשאקחך ומעכשיו ולכשאקחנה ורצה לחזור בו אינו חוזר, ומיד שקנאו נשתחרר לרבי, ואף על פי שנקרע הגט או שנשרף כעין דבר שבא לעולם לרבנן, וכן בשדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו. ודרב הונא דאמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו בדלא אמר לו מעכשיו, ואפילו הכי משבאו לעולם אין יכול לחזור בו, דבקנין כסף מיירי, כמו שכתבנו, ורואין את הכסף כאלו הוא בעין בשעה שבאו לעולם ואז חל הקנין לגמרי זו היא שיטתו של ר"י בעל התוס'.

וראיתי לרמב"ן נר"ו שכתב בהפך זה, בשנקרע הגט או שנאבד קודם שיקחנו שהרי אין השחרור חל עכשיו, אבל אהני ליה מעכשיו שאם רצה לחזור בו קודם שלקחו אינו חוזר. ולא הבנתי טעם הדבר, דמה נפשך אם אינו חוזר, הרי אנו רואין את הגט כאלו חל, ואם לא חל אם כן אף לענין חזרה כן ויכול לחזור בו קודם שלקחו דהא לא חל. ועוד דאם כן מוכר פירות דקל לחברו לא משכחת ליה אלא בדאמר ליה לכשיבאו בעולם, אבל במעכשיו לא, ואפילו לר' מאיר כיון שאינו עדיין בעולם, ולכאורה לא משמע הכי דרב הונא דאמר המוכר פירות דקל לחברו קנה לא קאמר לכשיבואו, וסתמא קאמר בין אמר ליה לכשיבאו בין לא אמר ליה, והכי נמי משמע בריש פרק מי שמת (ב"ב קמב, ב) גבי המזכה לעובר דלא מפליג התם בין מזכה לעובר ובין לכשתלד אלא רב נחמן, אבל רב הונא לא מפליג ומזכה לעובר סתם דלא אמר לכשתלד משמע, ודכותה אמר ר' הונא בפירות דקל לר' מאיר דקנה כדאמר התם אימר דשמעת ליה לר' מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה, וטעמא דמלתא דמה בין כסף לשטר ולשאר קניות דבכסף אף על פי שנתאכלו המעות ואלו כל שכלו נתבטלו כבר כתבנו למעלה גבי נתאכלו המעות מקודשת.

וניחשוב נמי דר' עקיבא כו'. והא דלא חשיב נמי דרב, אף על גב דאמרינן בעלמא (כתובות ח, א ועוד) דרב תנא הוא, היינו משום דמאמוראי קמאי נמי הוי ואמוראי לא קא חשיב, אבל תמיהא לי אמאי לא חשיב ר' חייא, כדחשיב ליה בפרק האשה רבה ור' חייא תנא הוא.

מתני': האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון כו' דבר עליה לשלטון מקודשת. תוספתא (ה"ג) דבר עליה כדרך המדברים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת.

גמרא: אמר ריש לקיש והוא שנתן לה שוה פרוטה. אבל בשכר לא, דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, והוה ליה מלוה.

והתניא בשכר שהרכבתיך על החמור אינה מקודשת בשכר שארכיבך על החמור מקודשת וכי תימא דיהיב לה והא בשכר קתני. אבל רישא דקתני שהרכבתיך על החמור אינה מקודשת, לא הוה קשיא ליה, דלמא סבר לה כמאן דאמר (לעיל מו, ב. מח, ב) מלוה ופרוטה דעתה אמלוה והלכך אף על גב דיהיב לה אינה מקודשת. ומיהו בשכר שארכיבך ובדיהיב לה פרוטה דמקודשת דאין דעתה על מלוה העתידה לבא, אבל אמלוה שכבר באה דעתה עליה, והלכך לא קשיא ליה מגופא דברייתא, אלא מלישנא דקתני בשכר, דמשמע בשכר ממש מקדשה ולא בפרוטה אחרת, והא דמהדר אפירכי, ולא מייתי הך ברייתא (לעיל מח, ב) דעשה לי שירין נזמין וטבעות דפליגי בה תנאי בהדיא בהא מלתא, ברייתא לא שמיעא ליה להאי מקשה, דאי שמיעא ליה מאי קא מקשה ליה לריש לקיש הא תנאי היא, וריש לקיש סבר לה כמאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, אלא ודאי לא שמיעא ליה, ומיהו אינו קשה כל כך מדמקשה ליה לריש לקיש, דאף על גב דפיגי תנאי בהאי דינא, איכא למימר דמאן דמקשה ליה לריש לקיש הכי קא מקשה, כיון דמתניתין סתמא קתני על מנת שאדבר עליך, מאי דחקיה דריש לקיש לאוקמה בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובדיהבי ליה, דלמא (ליכא תנא דס"ל) תנא דידן סבירא ליה אינה לשכירות אלא בסוף, דהא תניא בשכר שארכיבך מקודשת, וכי פרקינן האי תנא סבר אינה לשכירות אלא בסוף ותנא דידן סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, מברר קושייתו, דהכי קא מקשה מאי דוחקיה דריש לקיש לאוקמוה בהכי, לוקי מתניתין כפשטה, דאם איתא דתנא דמתניתין בדיהיב ליה דוקא קאמר, לימא הכי בהדיא, והיינו דלא מהדרינן משום דריש לקיש סבר לה כמאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מוקי לה למתניתין בהכי. ומהדרינן משום דריש לקיש לישנא דמתניתין קשיתיה, דמאי איריא דתני על מנת, ליתני בשכר, משום דאנן מדתני לה תנא סתמא למתניתין קא קשיא לן, ולאו דינא קא קשיא לן כנ"ל.

ומיהו לעיקר קושיין אמאי לא מייתי ליה ברייתא דעשה לי שירין ונזמין, איכא לתרוצי כדתריצנא לעיל, דדלמא ברייתא לא שמיעא ליה. ולמאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף מקודשת אף על פי שאין שכירותו בעין, ואף על פי שאינו מצוי ביד האשה, דכיון שלא ירדו בו מתחילתו לתות מלוה והיא נהנית ממנו עכשיו שהוא נותנו לה, רואין אותו כאילו הנאתו בעין ומתקדשת בו.

ובירושלמי (פ"ג ה"י) גרסינן ר' בא בשם ר' והוא שיחדה לה סלע במגדל במה קדשה כההוא דתנינן תמן (כח, א) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. כך הוא הגירסא בירושלמי, ונראה שהיא משובשת, ובמה קנאה גרסינן, כלומר אף על פי שייחדה לו סלע עוד היא צריכה טעם במה קנאה לסלע כדי שתתקדש לו בו, ומשני כההיא דתנינן, כלומר כיון שעשה שליחותה וזכתה היא בשכרו זכה הוא בסלע שהוא חליפיו, ופלוגתא דמטבע אם נעשה חליפין אם לאו דאיפליגו בה רב ולוי בפרק הזהב (בבא מציעא מו, א), שמא רב הוא דאמר נעשה חליפין כדמוכח הכא בירושלמי, ואף על גב דרב הונא אית ליה התם אין מטבע נעשה חליפין, ותלמידיה דרב הוה, דלמא בהא פליג אדרביה, ובגמרא דילן לא משמע הכי, מדלא מפרשי בה כלל ועוד דאם כן אף בשכר שהרכבתיך אמאי אינה מקודשת בשיחדה לו סלע לשכרו, אלא טעמא דגמרין כדפרישית כנ"ל. ואנן קיימא לן כמאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואינה מקודשת כסתמא דמתניתין דקתני על מנת שאדבר עליך לשלטון ולא קתני בשכר שאדבר עליך.

מאי על מנת שירצה אבא אי לימא עד דאמר אבא אין. וכל מאן דאמר על מנת שירצה כמאן דאמר שיאמר אין, ומשום הכי רצה האב שאמר אין מקודשת גמורה ואם לאו אינה מקודשת גמורה עד שיאמר אין.

אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת והא לא אמר אין. והוא הדין לסיפא דקא קשיא ליה דאף על גב דמלמדין את האב לומר איני רוצה אין מתירין אותה לשוק במקום יבם, דדלמא הדר אמר האב אין, ונמצאו קדושין חלין למפרע, דאין במשמע שיאמר אין בשמיעה ראשונה, אלא כל שיאמר אין ואפילו שמע מתחלה ושתק או אפילו שמע ומחה, אם חזר ונתפייס ואמר אין מקודשת למפרע, דומיא דכולהו תנאין דפרקין שבידם לקיים כל זמן שירצו, הא למה הדבר דומה לאומר על מנת שאתן לך מאתים זוז, אף על פי שאמר לבסוף איני רוצה לתת, וחזר ונתן שהיא מקודשת, שהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, והכי איתא הכא בתוספתא וכתבינן לה לקמן, אלא כיון דרישא קשיא, לא חש לרבויי בהו.

דף סג עמוד ב

אלא לאו על מנת דישתוק. דלשון שירצה היינו שישתוק והלכך רצה האב ששתק בשמיעה ראשונה מקודשת, ואם לאו אלא שצוח אינה מקודשת, אלא נתבטלו קדושיו לגמרי, דכל שהתנה בשב ואל תעשה ועשה נתבטל תנאו לגמרי, מת האב הרי זו מקודשת, אף על פי שלא שמע כלל, שאין הכוונה שישמע האב ושישתוק, אלא שלא ימחה ויתר עליו שישתוק שאם לא מחה בשעה ראשונה הרי זו מקודשת, ואף על פי שמחה לבסוף, ובאומר על מנת שלא ימחה מוחה הוא אחר ששתק ואפילו אחר שהודה, שזה בשב ואל תעשה, וכל שבטלו מבוטל.

אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ואמאי והא שתיק. דעל כרחין מדאינו מוחה אלא בלמוד בין שמיעה ללימוד איכא שתיקה.

אלא דאמר לה על מנת שלא ימחה. כלומר סיפא דמלמדין בשאמר לה בפירוש על מנת שלא ימחה, והלכך אף על פי ששתק בשמיעה ראשונה אם עמד ומחה לבסוף אינה מקודשת.

רישא בחד טעמא מציעתא וסיפא בחד טעמא. יש ספרים שיש בהן כנוסחא הזאת, וזו היא גירסתו של רש"י, דמציעתא נמי בשאמר לה על מנת שלא ימחה, וגירסא מיושרת היא, דכיון שלא עמדה לנו משנתינו כולה כצורתה והוצרכו לדוחקה ולהעמידה בתרי טעמי, דרישא על כרחין לאו בדאמר לה שלא ימחה, דאם כן בשלא מחה אמאי מקודשת, אף על פי שלא מחה עכשיו שמא ימחה לאחר זמן, אלא על כרחין מתניתין בתרי טעמי, וכיון שכן, נשוב לומר דירצה אבא, היינו שיאמר אבא אין, שהוא היה משמעות הראשון, ולכאורה הענין הראשון שפירשו בו הוא הנראה והמתישבת יותר, והלכך רישא בשאמר לה כלשון משנתינו ממש על מנת שירצה, ופירושו שיאמר אין, ואם רצה שאמר אין מקודשת גמורה ואם לאו אינה מקודשת אלא תלויה ועומדת עד שעת מיתת האב שמא יאמר אין, אבל אם אמר לה בפירוש על מנת שלא ימחה ומת האב מקודשת גמורה, שהרי לא מחה ולא ימחה, אבל עד שמת אינה מקודשת גמורה שמא ימחה לאחר זמן, מת הבן מלמדין האב שימחה להתירה לשוק במקום יבם.

רב יוסף בר אמי אמר לעולם כולה חד טעמא הוא ומאי על מנת שירצה אבא דאמר לה על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום. כלומר כולה מתניתין בדאמר בפירוש על מנת שלא ימחה, ואף על גב דמתניתין קתני על מנת שירצה, לאו למימרא לשון שירצה משמעו שלא ימחה, אלא כיון שבלשון רצוי יש שלא ימחה, לא חש תנא דמתניתין לומר בפירוש על מנת שלא ימחה, והזכיר הלשון בענין הכונה כלומר שיהא מרוצה בדבר עד שלא ימחה, וסמך בזה על בבות דמתניתין שאינן מתיישבות אלא בכך ומסרן לחכמים, והכי מוכח בתוספתא (פ"ג, ה"ז) דקתני על מנת שירצה פלוני אף על מי שאמר איני רוצה מקודשת, שמא נתרצה לאחר שעה, עד שיאמר רוצה אני, אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, על מנת שירצה אבא אף על פי שאמר האב איני רוצה הרי זה מקודשת, שמא יתרצה האב לשעה אחרת, אלמא דלשון שירצה היינו שיאמר אין, וכל שאמר לבסוף אין אף על פי שמחה תחלה, הרי זו מקודשת, והא דקתני בתוספתא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה, ברייתא נמי בתרי טעמי היא שנויה, וכפירושה דר' ינאי דמתניתין, ובתשלום אותה ברייתא מת האב מקודשת שמא נתרצה האב שעה אחת לפני מיתתו וספק מקודשת קאמר, ובגמרין דמותביה מינה ללישנא דעד שיאמר אבא אין ולא מוקמיה לה בקדושי ספק, משום דמקודשת דמתניתין משמע להו מקודשת ודאית ולא ספק מקודשת, דהא ברישא קתני ואם לאו אינה מקודשת ואינה מקודשת גמורה קאמר, אלמא כל דתני בהא מתני' מקודשת מקודשת גמורה קאמר, ומכל מקום מדברי הברייתא נלמוד דאף על פי שלא ראינו שנתרצה חוששין לה וצריכה גט, ומהכא שמעינן דכל שאמר סתם על מנת שירצה אבא ועל מנת שירצה פלוני עד שיאמר אין קאמר, וכל שאמר אין אף על פי שמחה בתחלה חוזר הוא ומתרצה ואומר אין ונתקיים תנאו בין בקדושין בין בדיני ממונות, וכן נראה מדברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ז, ה"א).

תנן רצו אחד נותן גט ואחד כונס תיובתא דרב. דאמר נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס, דאף על גב דרב נמי נאמן ליתן גט קאמר, ובגיטו של זה הותרה לעלמא, לא דמי דהתם אי לאו דאיהו ניהו דקדשה לא היה מגרשה, דאין אדם חוטא ולא לו, אבל הכא מימר אמר אנא מאי עבדי בגיטי לא משתריא לעלמא, דהא איכא אידך דאמר אני קדשתיה ואי דתנשא להאי דלמא קושטא קאמר ואי לאו דחד מהימן לכנוס לא שריא לה לחד מינייהו, ופריק בהא אפילו רב מודה בה, דכיון דאיכא אחר בהדיה רתותי מרתת, אלא שמע מינה כיון שזה נתן גט והוא החזיק בטענתו קושטא קאמר, והוא הדין דמצי לאוקומה בדאמר קדשתיה לאחד משנים, אלו ואיני יודע למי מהם קדשתיה, אלא ניחה ליה לאוקמה באוקמתא רויחא בדקיימא ליה אפילו בספק כל העולם ולא בספק שנים דוקא, ולישנא דמתניתין נמי הכי משמע, איני יודע למי קדשתיה שהכל בספק אצלו.

אבל בירושלמי (פ"ג, ה"ז) העמידה בכך, דגרסינן התם פתר לה באומר לאחד משני אלה קדשתיה ואיני יודע איזהו ושם החליפו השיטה ועשאוה מחלוקת רב ושמואל, רב אמר נאמן אף לכנוס ושמואל אמר נאמן ליתן גט, והקשו התם מתניתן פליגא על רב (יבמות כב, א) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, ופרקיה תמן אשת איש ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ויאמרו שזהו שקדש, פירוש שמא כשיבואו השנים שנתקדשה בפניהם גם הם יעידו בכך שזהו שקדש ומעולם לא הוחזקה אשת אחר.

וקיימא לן כר' אסי דאמר דנאמן אף לכנוס, דתניא כותיה קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס.

ירושלמי (פ"ג, ה"ז):ר' יוחנן אמר נאמן לכנוס ואין למדין ממנו דבר אחר, אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה, לא כל הימנו. אף בקדושין כן אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי קדשתיה בא אחד ואמר אני קדשתיה, לא כל הימנו.

כנסה ובא אחד ואמר קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו. ומסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש, אלא כיון שהתירוה לכנסה אף על פי שלא כנסה, וכאותה שאמרו בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כב, ב) גבי שבויה ואם משנשאת באו עדים לא תצא, ואתמר עלה אמר שמואל לא נשאת נשאת ממש, אלא כל שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת, ומאי לא תצא, לא תצא מהתירה הראשון, אבל אם בא שני קודם שהתירוה לינשא לראשון ועמד ראשון וכנסה, מוציאין אותה ממנו, הואיל ועברה על רצון חכמים וצריכה גט משניהם.

והכי אתמר בירושלמי (פ"ג, ה"ז) אמר רבי זיערא רבי איסא בשם רבי יוחנן קדם אחד מהן וכנס מוציאין מידו, ואף על גב דקיימן לן (כתובות כב, ב) בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה היכא דליכא לברורי, אי נמי בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, התם הוא דאיכא תרי לבהדי תרי, דכיון דאיכא תרי דמסהדי דנתגרשה ואי נמי מת והיא אומרת ברי לי ונשאת לאחד מעדיה, הלכך לא מפקינן לה מתותי גברא, כיון דנשאת על ידי שנים, אבל כאן שנאסרה על פי האב, ואלו מכחישין זה את זה ואין כאן מי שיתירנה אלא זה שנשאה, דאיכא למיחש שמא עיניו נתן בה והיא נמי ספק, נעמידה על חזקתה ואסורה לאחד מהן כדרך שהיא אסורה לעלמא, והלכך אם נשאת תצא, ומיהו באומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה, דקתני בברייתא דאינו נאמן לכנסו, דדלמא תקפתו יצרו ולא מירתת משום דמחפה עליו, נראין הדברים דאם כנסה אין מוציאין אותה מידו, דהא אין כאן מי שמכחישו, ומן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ"ל. והא דאמרינן דנאמן לכנוס אין צריך קדושין אחרים, אבל הא דתנן אם היו ב' אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס, אפשר לומר דהשני כשבא לכנוס צריך קדושין אחרים, שהרי הכניסה ראשון בספק זה.

והא דתניא אבל היא שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס. אבל נאמן הוא ליתן גט, נראין הדברים שאם גרשה ורצו הוא לכונסה לאחר זמן כונסה ואין בכך כלום, דכיון שגרשה הרי אנו מחזיקין אותה כפנויה גמורה, וכשם שמתירין אותה לשוק כך מתירין אותה לו, ואינו דומה להא דתנן פרק כיצד (יבמות כב, א) אשת אחיו המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, דהתם הוחזקה אשת איש, אבל כאן לא הוחזקה, שמא כשיבאו עדים יאמרו שלזה נתקדשה, וכמו שאמרו בירושלמי וכתבתיו למעלה, והא דתנן נמי התם חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה לא ישאנה, לא דמיא להא, מההוא טעמא גופיה, דכיון שהוחזקה אשת איש איכא רננה דדלמא כדי לישאנה אסרה על בעלה, אבל הכא דאיכא למימר דהוא ניהו שקדשה לא, ואף על גב דתניא (חולין מד, ב) דן את הדין זיכה וחייב טהר וטמא אסר והתיר כולן רשאין ליקח, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור, אפילו הכי נראה דכולי האי לא חשיד לומר קדשתיה כדי שיגרשנה ושישאנה לבסוף, דמי יימר דתנשא לו, ואם תנשא לו דלמא רמיא אנפשה ומדכרא דאחר הואי, ושמא לא תחפה עליו, או דילמא אתי מאן דקדשה ומייתי סהדי, וכולי האי לא עביד, דומה למה ששנינו שם (יבמות כו, א) וכולן שנשאו לאחרים ונתארמלו או נתגרשו מותרות לינשא להם, ואמרינן עלה בירושלמי (יבמות פ"ב, ה"י) לפי שאין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן כנ"ל, אבל הרמב"ם (הל' אישות פ"ט הי"ד) כתב נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו.

כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא לקטלה לא הימניה. דאף על גב דההיא פרשתא דאת בתי נתתי לאיש הזה בקטלא איירי, מכל מקום קרא דאת בתי נתתי לאיש הזה דמיניה ילפינן, הימנותא דאב לא ילפינן מיניה, אלא מאי דאיכתב ביה נתתי לאיש הזה לומר דבנתינתו נעשית אשת איש ואסורה לעלמא.

בני זה בן י"ג שנה ויום אחד בתי זאת בת י"ב שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכין ולחרמין ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשין. תמיהא מלתא מאי שנא אב, אפילו אחר, דעד אחד נאמן באיסורין, ואילו אמר ליה עד אחד אכלת חלב מביא קרבן על ידו, כדתנן בכריתות (יב, ב) ומייתינן לה לקמן, ושמא אדרבה אב לרבותא נקטיה, שאף על פי שהוא קרוב אצל בנו מחייבו הוא קרבן בזה שאמר בן י"ג שנה ויום אחד הוא, אבל לא למכות ולא לעונשים. והוא הדין לממון ואפילו הביא ב' שערות חוששין שמא שומא בעלמא הן, אבל אם הביא שערות רבות שאין רוב תנוקות מביאין כן בקטנן סומכין בהן אהימנותיה דאב ואפילו למכות ולעונשין, כ"כ בתוס'.

דף סד עמוד א

מאי שנא רישא. דנאמן לומר קדשתיה וגרשתיה לפוסלה מכהן, ומאי שנא סיפא דאינו נאמן לומר נשבית ופדיתיה לפוסלה מן התרומה.

רישא בידו. דאף על גב דאינו בידו לגרשה. מכל מקום הא בידו לפוסלה מכהן. דאי בעי מקדש לה לישראל והרי היא אסורה לעלמא, ואם גרשה הרי אסורה לכהן, מאי אמרת דלמא מיית בעל ושריא לכהן, לכולי האי לא חיישינן לבטולי הימנותיה דאב.

כי הימניה רחמנא לנשואין לאב בשבויה לא הימניה. ובקדושי ביאת איסור נמי לא הימניה, והכי אתמר בירושלמי (ה"ח) קדשתיה לאחד מכל הפסולין נאמן, הבעלתיה לאחד מן הפסולין לה אינו נאמן, וגרסינן נמי בתוספתא (פ"ד, ה"ט) נשבית ופדיתיה או שנבעלה לאחד מכל הפסולין לא כל הימנו לאוסרה.

נימא מתניתין דלא כר' נתן דתניא אמר בשעת קדושין יש לי בנים. והוא מוחזק באחין או אפילו יש לו אחין ידועים ובנים לא היו לו ידועים, וכדי שלא תדאג מן האחין אמר לה שיש לו בנים, ואם מת לא תהא זקוקה לאחיו, ובשעת מיתה אמר שאין לו בנים ונמצאת זקוקה לאחיו הידוע, וכן אם היה מוחזק דאין לו בנים ואינו מוחזק באחין אם יש לו אם לא, ובשעת קדושין אמר שאין לו אחין וחזר ואמר בשעת מיתה שיש לו אחים.

נאמן להתיר. אף על פי שהיה מוחזק באחים, נאמן להתיר ביש לי בנים או באין לי אחים, דאינו עוקר שום חזקה לגמרי, שאף על פי שהיו מוחזק באחים, הרי אינו אומר שאין לו אחים, אלא שיש לו בנים, וכן במוחזק דאין לו בנים הרי אינו עוקר לומר שיש לו אלא מתירה מצד אחר, ואומר שאין לו אחים, ולא שאנו צריכין לדבריו בכך כיון דאינו מוחזק באחים, אלא משום חזרתו דאמר יש לי אחים איצטריך.

ואינו נאמן לאסור. אחר שעמדה בחזקת היתר לשוק על פיו, דהוחזק בשיש לו בנים במקום אחים או בשאין לו אחים במקום שאין לו בנים.

וסבירא לן השתא דמתניתין בכהאי גוונא מיירי, ולצדדין קתני, יש לי אחים אינו נאמן במוחזק לן דלית ליה אחים ולית ליה בנים, יש לי בנים נאמן במוחזק לן באחים ולא מוחזק לן בבנים, והיינו דאיצטריך להימנותיה בדאמר יש לי בנים, דאי לא מוחזק באחי לישקול הימנותיה ולשדייה אחיזרי דמסתמא לא חיישינן ליה, ואף על גב דבפרק יש נוחלין (ב"ב קלד, ?) גבי משנת האומר זה בני נאמן, אמרינן למאי הלכתא לפטור את אשתו מן היבום, ואקשינן תנינא יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן, ופרקינן התם דלא מוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, לאו למימר דהא מתניתין בדלית ליה אחי מיירי, דאם כן נאמנותו בבנים למאי אצטריך, הא שריא וקיימא, אלא משום דאקשינן דההיא מתניתין דזה בני ללא צורך נשנית, דהא תנינא הא מתניתין דהאומר יש לי בנים נאמן, פרקינן דאצטריכו תרוייהו לגלויי חדא אחברתה, דאי מהא הוה אמינא דדוקא בדלית ליה אחי, וצריכותא דמתניתין משום אין לי אחים אינו נאמן. ומיתורא דמתניתין שמעינן דאפילו במוחזק דאית ליה אחי נאמן, וכיון דאתינן להכי, תרוייהו במוחזק לן בגויה דאית ליה אחי ותני הא לגלוי אאידך.

ויש לנו כיוצא בה לקמן בפרק עשרה יוחסין (לקמן עד, א) גבי משנת אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, דאקשינן כמאן כרבן גמליאל, הא תנינא חדא זימנא דתנן (כתובות יג, א) היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת. ופרקינן דאבא שאול עדיפא מדרבן גמליאל כו', כלומר ותנא הא לגלויי אדרבן גמליאל דאף הוא מכשיר אפילו ברוב פסולין אצלה ותרוייהו ברוב פסולין אצלה מיירי.

והא דנקט בברייתא אמר בשעת קדושין לרבי (לא) לא צריכא, דהוא הדין לרבי בששתק בשעת קדושין ובשעת מיתה אמר יש לי בנים או אין לי אחים נאמן להתיר, כעין משנתינו, והא דנקט אמר בשעת קדושין לרבי נתן אצטריך, דאפילו הכי נאמן לחזור ולאסור מתניתין רבי היא ולא ר' נחמן.

אלא אמר אביי מתניתין דלא מוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני. מהכא משמע דמעיקרא לאו הכי אוקימנא לה למתניתין, דאם איתא למה ליה לאביי לאדכורי כלל מתניתין, דהא מעיקרא הכי נמי משמע לן ולא הוה ליה למימר אלא אמר אביי ברייתא דמוחזק לן באחי, דמתניתין כדקיימא קיימא.

ברייתא דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני דאמרינן מה לי לשקר. אי בעי למיפטרה מיבם, ולכך נתכוין עכשיו שלא תהא אשתו זקוקה ליבם, אף על פי שלא אמר עכשיו כלום יכול הוא לפוטרה בגט סמוך למיתתו, וכשם שהיא מאמינתו במה שאמר אין לי אחים אף על פי שהוא מוחזק שיש לו כל שכן שתאמינהו באומר לה שיגרשנה סמוך למיתתו, אי נמי באומר לעדים כתבו גט לאשתי סמוך למיתתו, וכאותה שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל (נב, א) כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט, אי נמי בכותב לה עכשיו שתתגרש בו מעכשיו ולשעה אחת סמוך למיתתו, ואף על גב דקיימא לן כבית הלל (גיטין פא, ב) דאמרי אין אדם פוטר את אשתו בגט ישן, מכל מקום כיון דמדאורייתא כשר ואם נתגרשה בו תנשא לכתחלה בכהאי גוונא, אמרינן מגו דטפי עדיף לה למיפטרה בהכי ממה דפטר לה בשקרא.

רבי סבר מה לי לשקר. בזה, דאי בעי עביד קמן אלים כעדים, ואף על גב דבפרק קמא דבבא בתרא (ה, ?) איבעיא לן אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא, ולא איפשיטא, וכן נמי ביבמות פרק האשה (קיד, ?) שלום גבי החזיק מלחמה בעולם התם הוא דמה לי לשקר דבחלוף טענות שאינן אמיתיות, ואף על פי שזו היתה נכונה אילו אמרה יותר מזו שאמר עכשיו, מגו כזה לא אלים, דלמא זו היתה נכונה וקרובה בדעתו, אבל מגו כזה דאילו רצה גומר כוונתו לפנינו עכשיו אלים כעדים, ואתיא עדות ומרעא חזקה.

ור' נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתיא חזקה ומרעא חזקה. הלכך אמר בשעת מיתתו יש לי אחים נאמן לאסור, דלא אתיא חזקה דמה לי לשקר ומרעה חזקה דאחין, דאף על גב דהורעה חזקה זו קודם שכנסה, מכל מקום כיון שאמר עכשיו יש לי והחזיק חזקתינו הראשונה נאמן אף לאוסרה, ומכל מקום אם לא חזר בשעת מיתה לומר יש לי אחים הרי זו מותרת אף לדברי ר' נתן, שהרי קודם שקדשה שתעמוד הוא בחזקת איסור לשוק בא הוא ואמר אין לי אחים והורעה החזקה, ולכולי עלמא לגבי זו שלא עמדה בחזקת יבם מעולם טפי עדיף מגו מחזקת האחין, והיינו דקאמר ליה ר' נתן אף נאמן לאסור, דלשון אף משמע שהודה לדברי רבי במה שהתיר אלא שנחלק בדבר זה דנאמן אף לאסור, ולרבי כל שכן שהיה נאמן להתיר אם אמר בשעת מיתתו לבד יש לי בנים או אין לי אחים, דלא מרע דיבוריה, אלא אפילו השתא דמרע דבוריה, והוה לן למימר רואין דבריו הראשונים והאחרונים כמי שאינם, ואוקמיה אחזקתיה דהוה מוחזק לן דאית ליה אחי, אפילו הכי מגו עדיף לן דהוה ליה כהעדאת עדים ומרעא לה לחזקה לגמרי, ואף על פי שחזר בו, לא כל הימנו, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ולר' נתן נמי אצטריך, דאילו במוחזק לן דאית ליה אחי ואמר בשעת מיתתו אין לי, אי נמי יש לי בנים אינו נאמן, דהא מפיק לה מחזקתה, דעד השתא בחזקת איסור לשוק הוה קיימא, ולא אתיא חזקת מגו ומפיק לה, והיינו דמפיק לה אביי למתניתין מאוקמתין קמייתא, ואוקמה בדלא מוחזק לן באחי ולא בבנים, דאי מוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני לר' נתן אינו נאמן להתיר ולומר יש לי בנים, דאשה זו בחזקת איסור לשוק עומדת, ולא אתיא חזקה דמה לי לשקר ומרעא לחזקה קמייתא, כנ"ל לפרש שמועה זו והרבה פירושים אחרים נאמרו בה.

ומיהו אוקמתיה דאביי לא דסמכ'?, ואביי גופיה לא אמר אלא בדרך שקלא וטריא, לומר דמהא לא תשמעיניה דמתניתין דלא כר' נתן, ואוקמתין קמייתא דסמכא, ותדע דאלו לאוקמתיה דאביי לרבי היה מוחזקין בו שיש לו אחים ואמר אין לי אחים נאמן, ואביי גופיה הוא דאמר בשלהי יש נוחלין (ב"ב קלה, ב) דאינו נאמן בההוא דשכיב ואמר איתתיה חזיא לכהנא רבה, ואמר רבה למאי ניחוש לה, דהא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, ואמר ליה אביי והא כי אתא ר' יצחק אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, ואף על גב דשנינהו אשנויי ניקום ונסמוך, ואמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה, וכן בהוא דמוחזק לן דלית ליה אחי ואמר איהו בשעת מיתה דלית ליה אחי, ואמר אביי דחיישינן לה, משום דאמרינן דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי, ולא עדיף אמירה לבד דאמרי דאיכא עדים ממוחזק לן דאית ליה, ואם כן קשיא ליה לאביי מדרבי דקיימא לן כותיה דהלכתא כרבי מחברו, ועוד דאפילו לר' נתן לא אתי שפיר, דהא קיימא לן דאף על פי שהיו מוחזקים בו שיש לו אחים ואמר יש לי בנים נאמן, לפי שאינו עוקר חזקתנו לגמרי, אלא שאומר שיש לו בנים, וכדתנן התם זה בני נאמן, ואתמר עלה למאי הלכתא, אמר רב יהודה אמר שמואל ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום, ואסיקנא אף על גב דמוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, אלא על כרחין האי אוקמתא לאו דסמכא, ואוקמתיה קמייתא דסמכא.

אמר אביי מחלוקת בשתי כתי בנות אבל בכת אחת דברי הכל גדולה גדולה ממש וקטנה קטנה ממש. ואקשינן עלה והא פסח דככת אחת דמי, ופליגי ביה ר' מאיר ור'יוסי. ופרקינן בלישנא בעלמא קא מיפלגי, ולא בדינא, דמר סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא וכמאן דאמר הכי בהדיא, ומר סבר עד דמפנה פסחא וכמאן דאמר הכי בהדיא. ואיכא למימר דכיון דאתי להכי, תו לא מפכינן מתניתין כדאפכי לה, אלא לעולם ר' מאיר אומר אסור עד שיגיע, ור' יוסי אומר אסור עד שיצא, ואף על גב דברייתא איפכא תניא, מפכינן ברייתא מקמי מתניתין ולא מפכינן מתניתין מקמי ברייתא, וקיימא לן כר' יוסי דאמר עד שיצא, ואף על גב דבנדרים (סא, ב) בדוכתיה? לא מדכרינן אלא לישנא דרב חנינא דאמר איפוך, הכא דסוגיא דאמוראי בתראי היא עדיפא ולחומרא עבדינן, והרמב"ם (הל' נדרים פ"י ה"ז) פסק כברייתא וכדמפרש לה למתניתין הכא ובנדרים, וכן מצאתי בספר יראים וזה לשונו: ואף על גב דתירץ רבא בלישנא בעלמא פליגי, מוחלפת השיטה קיימא לן, כדאמרינן בסנהדרין פרק קמא (ו, א) ובאחד דיני ממונות (לג, א) דכל היכא דפליגי תרי אמוראי, וסוגיא דשמעתין כחד מינייהו עבדינן כותיה, וסוגיא דשמעתתא ומסקנא בנדרים פרק ר"א? (שם) כרב חנינא בר אבדימי דאמר מוחלפת השטה, ואינו מזכיר שם תירוציה דאביי כלל, הלכך סוגיא דשמעתתא מוקמינן כרב חנינא בר אבדימי שהוצרך לתרץ מוחלפת השטה ע"כ.

דף סה עמוד א

קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי למה לי איידי דתנא אידך תנא נמי האי. ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שכתבה בחבורו (הל' אישות פ"ט הט"ו), ואם שנאוה בגמרא בגררות האחרות מה לו לפסקה בהלכותיו.

אמר רב כופין ומבקשין תרתי הכי קאמר מבקשין ממנו ליתן גט. ואינו נותן כתובה דהא לא קדשתיה קאמר, ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה, שכבר הודה שקדשה. ומסתברא דאם חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא ונתן גט מעצמו, ופירש שעל דעת כן הוא כותב שלא תתעגן, אין כופין אותו ליתן כתובה, אבל אם לא פירש, נראין הדברים שכופין אותו ליתן כתובה, דסתם אמרו ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה, ולא חלקו בין חכם יודע שהוא ראוי ליתן גט לשאינו יודע.

ומדאמרינן כופין אותו ליתן כתובה, דקדקו רבותינו הצרפתים דארוסה יש לה כתובה, דהא הכא בדלא כתב לה הוא על כרחין, דאי בדכתב לה היכי אמר לא קדשתיך, הרי כתובתה מוכחת עליו, דאפילו תמצא לומר דהכי במאי עסקינן בדאמרה קדשתני והכנסתני לחופה, דמכל מקום כשנתן גט אמאי כופין ליתן כתיבה, דלמא על הקדושין הודה ולא על הנשואין, וכן דקדקו אותם משמעתא דמגבא מאימת גבינן שבפרק נערה שנתפתתה (מד, א), ושם נאריך בס"ד שהיא מקומה.

אבל הגאונים הסכימו שאין כתובה לארוסה, אלא בשכתב לה, והכא בששטר כתובה יוצא מתחת ידה, ובמקום שכותבין כתובה ואחר כך מקדשין כדאמרינן לעיל בפרק האיש מקדש (נ, ב) באתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי, אי נמי יש לי לפרש בדכתב לה אלא שלא מצאה לקיימו, וכיון שנתן גט מעצמו הוחזק כפרן על הכתובה, וכמו שנתקיימה היא, דהא מדינא קיום לא ליבעי, וכיון שנתן גט אחר שכפר בה כאילו הודה בכולה מלתא וקיימו לשטר הכתובה, ואי נמי כששמותיהן שוין ויצא שטר כתובה מחמת יד סופר כנ"ל. ומיהו מסתבר לי דלא צריכי להכי ולהכי, דהכא רב הוא דאמרה, ורב הא אית ליה דארוסה אית לה כתובה, כדאיתא בפרק קמא דמציעא (יז, ב) בשמעתתא דהטוען אחר מעשה בית דין, ובשלהי פרק הכותב (פט, ב) אלא שזה שלא כשטתן של רבותינו הגאונים זלה", שהם פסקו בארוסה שאין לה כתובה ופסקי לזו דרב (כהנא) בהלכתא, ובכתובות פרק נערה שנתפתתה הארכתי בה בס"ד.

ומודים ודאי בנתגרשה מן הארוסין דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מפני שאין לבו גס בה. ומסתברא דהכא דגייסי אהדדי, שאף בנתגרשה מן הארוסין צריכה ממנו גט שני, וכבר הארכתי בזה במקומה בפרק הזורק (פא, א) בס"ד.

היכי דמי אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי. פירשו הראב"ד והרב אב"ד ז"ל בשאינן מכחישין אלו את אלו, אלא אלו מעידין שנתקדשה לזה ואלו מעידין שנתקדשה לזה, ואינן מעידין על זמן ידוע, ואפשר שנתקדשה לשניהם בזה אחר זה גרש זה ונשא זה, אבל אם היו מכחישין אלו את אלו, לא היתה צריכה גט מאחד מהן, שאין כאן עדים.

ותמיהא לי דהא אפילו במכחישין אלו את אלו, הויא לה כב' אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) הרי זו לא תנשא, וכן נמי זיל לגבי האי והוה ליה כשנים אומרים נתקדשה לו ושנים אומרים לא נתקדשה, וכן נמי לגבי אידך. ועוד דבהא קיימא לן (שבועות מז, ב) בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו דזו באה פני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, והלכך הכא ודאי חדא מינייהו מהימנא, ולחד מהני ודאי נתקדשה, וכיון שכן, על כרחנו צריכה גט משניהם, ואפילו נשאת תצא, דלא אמרו לא תצא אלא בקדושי אחד אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה ועדיין פנויה היא, ומכל מקום התם נמי צריכה גט, ואפילו למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן, ודכתבינן לקמן בפרקין (סו, א) ובפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) ומסתברא אפילו במכחישין.

והא דאמרינן: מי מציא אמרה אלו עבדי וחבילה שלי. קשיא לן ודלמא אית לה נמי סהדי לדידה, ואי משום דלא קתני בברייתא ושנהין צריכין גט שחרור זה מזה והיא משחררת את שניהם. דאילו הוי לה סהדי לדידה הוו צריכין גט שחרור מינה, מאי קושיא דלמא דאית לה סהדי דאמרי דחבילה שלה כסהדי דידהו, דסהדי דהאי ודהאי ודאי לאו אגופן קא מסהדי, דאם כן ליתני ושניהן צריכין גט זה מזה, אלא דעל החבילה ועל קדושיה מסהדי ולאו אגופן, וסהדי דידה נמי דמסהדי אחבילה בלחוד, ומשום הכי לא תני והיא משחררת את שניהם, וצ"ע. ומה שתירץ הראב"ד דהכי קא פריך מי מציא אמרה כו', למה הוזכרה טענתה ומה אנו עושין בדין זה בשביל טענתה, לא נתיישבו דבריו.

מי מציא אמרה הכי. פירש רש"י מי מציא אמרה הכי למהוי מותר החבילה בספק שלה ושלהם, כלומר דכיון דלא קתני דינא דחבילה, שמע מינה דהכי קתני נוטלת כתובתה יותר על הדין השנוי פרק שנים אוחזין (בבא מציעא ב, א) דחולקין או שתהא מונחת עד שיבא אליהו (שם), כפי מה שהוא הדין לפי הדין הפסוק שם. אבל הרב אלברצלוני ז"ל כתב הואיל וקבלה שני הגטין והכחישה טענתה, אין לה בחבילה כלום. ואין זה נכון, דלא הכחישה טענתה בחבילה דשמא נתן לה אחד על מנת שאין לבעלה רשות בה, אי נמי שנתן הבעל עצמו, ואף על פי ששנינו בתוספתא בבבא בתרא (פ"ח, ה"ב) מי שיצא הוא הוא? ואביו למדינת הים, ומת הבן או מת האב, לעולם נכסים בחזקת זקן, וכל שכן בדין אשה ובעלה שהנכסים בחזקת הבעל, דמה שקנתה אשה קנה בעלה, הכא שאני שאין כאן בעל ודאי, אלא מתוך שקבלה גיטה מהן, וכיון שהיא מחזקת עדיין בטענתה הראשונה, נאמנת היא בדין מגו, ומיהו צריכה היא ליזהר בתביעתה, דאילו באה לבית דין ואמרה הגבוני כתובתי מן החבילה, כבר הודית שאין לה בה אלא מחמת כתובתה והכחישה טענתה הא', אלא צריכה היא לתבוע כל החבילה, וכשיאמרו לה שהיא שלהם, תאמר תנו לי כתובתי ממנה, שאתם מודים לי ממה נפשך והשאר כפי מה שיפסקו הדיינים, ולפיכך מגבין לה כתובה מעתה ממה נפשך, והשאר חולקין שלשתן שוה בשוה, הרמב"ן נר"ו. ואני תמה למה אינה נוטלת שליש החבילה וכתובה מן המותר, דמדינא נוטלת שלישתה כדין שנים אוחזין בטלית ומן המותר תטול כתובתה ממה נפשך.

עוד כתב הרב נר"ו ואם המתינה ולא תבעה כתובה עד שיחלוקו על פי בית דין, אינה יכולה לתבוע כתובה מן המותר, דאי תבעה חד מינייהו בכתובה אמר לה והא את לא הוית מודית דאית ליך עילאה כתובה, והשתא נמי מחברי קבלת נמי גט ליתן לך איהו כתובה, ואי אמרת הבו לי ממה נפשך דכולה שלי, מכיון שחלקו להן בית דין, הלכה לה טענת כולה שלי, שכבר נטלה ספקה והלכה לה, ודמיא לההיא דקיימא לן בספק ובני יבם קם דינא כדאיתא ביבמות (לח, ב) ואף על גב דאתי ממה נפשך, גם בזו לא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו, דהא על החבילה לא הכחישה טענתה, ולפיכך נוטלה שלישתה כדינא דשנים אוחזין, אבל על הקדושין הכחישה טענתה, כיון שקבלה גיטה מהם, ואף הם הודו לה ועמדו בטענתה וגרשו מעצמן, וכיון שכן נוטלת כתובה מהן, ואפילו מוכרין שער ראשון. וכשתמצא לומר שכיון שקבלה גט משני הודית לראשון שאינה אשתו ואין לה עליו כתובתה, מכל מקום מאחרון מיהא תשקול, ולא עוד אלא דמשניהם הוה לן למימר דתשקול, דאי אמר לה ראשון קא הודית ליה דלא מיקדשת לי, לא היא, דאיהי לא מודית ליה בפירוש, אלא מכיון דטענה מתחלה ועד סוף דחבילה שלה רצתה לשחק באחרון דתשקול גיטה מיניה, כי היכי דתגבה כשיעור כתובה מיניה, ואי טענה הכי טענתה מעלייתא קא אמרה, ואי קבלה מתרוייהו בבת אחת, כל שכן דלית להון טענה עלה בהא, דאינהו כל חד מינייהו נתן גט מעצמו הוה, ומאי אמרת שכבר הודית לחד מינייהו, ליתא, דאיהי הודאתה דכל חד מינייהו מסופקת והודאתם לה ודאית. והא דקתני נוטלת כתובה מן החבילה, דמשמע חדא כתובה בלחוד, ברייתא ודאי כשהחבילה ביד שליש או ביד בית דין מיירי, דאין מוציאין אלא בדבר ברור, ואין אחד מהן יכול ליטול חלקו ממנה עד שיבא אליהו כדין הפסוק בשנים אוחזין ובפרק חזקת (לב, ב) גבי ארבא, וכיון שכן היא נוטלת כתובה מן החבילה ממה נפשך, ומותר החבילה יהא מונח עד שיבא אליהו, והלכך אינה יכולה ליטול ממנה דבר אחר, ואף על פי שקבלה שני גטין, והן אין להן אלא החבילה בלבד, ואילו היו להם נכסים אחרים היתה גובה כמו שכתבתי, והיינו דקתני גובה כתובתה מן החבילה, והיינו נמי דאמרינן במסקנה צריכה שני גיטין ליטול כתובה מן החבילה, ואילו אפשר לה לחבילה ליחלק ביניהן, למה צריכה שני גיטין לגבות כתובתה מן החבילה, הא בגט אחד נוטלת כתובה מחלקו של זה שנתן לה גט. ורש"י כן פירש והמותר מוטל בספק עד שיבא אליהו, ולקמן נמי כן פירש צריכה שני גיטין ליטול מן החבילה, כלומר לעולם החבילה מונחת עד שיבא אליהו, אלא אם כן נתנו שניהם גט מעצמן והגט מביאו לידי גיבוי כתובה מן החבילה ממה נפשך ע"כ.

והא דגרסינן בירושלמי בפרק שנים אוחזין (ה"ב) צריכה גט משניהן והיא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה. ובבהמה ובמשוי שלשתן שוין, התם בשהחבילה יוצאה מתחת ידן, ומפני שכל אחד הכחיש טענתו על ידי קבלת גיטיהן, ונמצאת טענת כולן והכחשתן שוה, לפיכך שלשתן שוין בחבילה, והאי דלא קתני נוטלת כתובה, איכא למימר דרבנן היא, דאמרי מטלטלי לכתובה לא משתעבדי, ותמיה לי אחרון למה אינו מפסיד, דאף על פי שהראשון כשקיבל גיטו מיד חברו ומיד האשה היה לו להפסיד חלקו שבחבילה, דמה שקנה עבד קנה רבו, ואחר שקבל השני גיטו ממנו וזה כתב ונתן לו, הוה ליה ראשון כאומר מנה לך בידי והלה אומר אין לי בידך כלום, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, וכאותה שאמרו (גיטין מ, ב) כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, הודאת בעל דין כמאה עדים. ואולי נאמר דאפילו בעבד נאמר הדין שאמרו באשה למעלה דלא הכחישו טענותיהן אלא במה שאומר זה עבדי, אבל בחבילה לא הכחיש טענתו ועדיין מחזיק בטענתו, ודלמא אחר נתנה לו על מנת שיצא בו לחירות, אי נמי שאין לרבו רשות בהן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדא לכתובה. הראב"ד פירשה בשמתו המגרשים. לומר דאלו שניהם קיימין אפילו רבנן מודו דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. ולא נהירא דאם איתא דמחיים מודו רבנן, למה לי לאפוקי לבר מהלכתא ולאוקמוה כר' מאיר, לוקמה מחיים ואפילו לרבנן, ואי אמרת אם כן מאי קא משמע לן, איכא למימר דדינא דחלוקה קא משמע לן, כמשנת שנים אוחזין, אלא ודאי אפילו מחיים דבעל לרבנן אינה גובה מן המטלטלין, דכל אסמכתינהו אינה אלא על הקרקע, לפי שעומדת ימים רבים ואין זמנה קבוע, ועוד שאין דרכה לחזור אחר המטלטלין שיכול להטמין, אלא אחר הקרקע שהוא ידוע אצל הכל, מה שאין כן בבעל חוב שזמנו קבוע ודעתו שיטרח בעל חובו לפרוע, לו במעות.

ור"ח הביא ראיה מהא דתנן בנדרים (סה, ב) מעשה באחד שהדיר את אשתו, ובא לפני ר' עקיבא וחייבו ליתן לה כתובה, אמר לו רבי שמונה מאות זוז הניח לנו אבא נטל אחי ד' מאות ואני ד' מאות לא דייה שתטול היא מאתים ואני מאתים, אמר לו אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה, ודייקינן עלה בגמרא שמע מינה מטלטלי משתעבדי לכתובה, אלמא לרבנן אפילו מחיים לא משתעבדי לכתובה, דלרבנן גריעא מבעל חוב, דאפילו מחיים לא, מה שאין כן בבעל חוב, ולר' מאיר עדיפא מבעל חוב, דאלו מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ולר' מאיר משתעבדי לכתובה מדגרסינן ביבמות פרק נושאין על האנוסה (צט, ב) יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהן בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה, נמצא זה מוכר את אביו להגבות את אמו כתובתה, ומוקי לה כר' מאיר, וקמשמע לן דמטלטלין משתעבדי לכתובתה, והכא אפילו כשתמצא לומר דמחיים דבעל קא מיירי ובגרושה, מכל מקום מקבל מתנה כיתמי דמי, ולא עוד אלא כלקוחות הן, דעדיפי מיתמי כדאיתא בריש פרק הנזקין (נ, ב) ועוד דתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, ב) הניח אחיו מעות ולקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ואוקימנא כר' מאיר, ויבם כיתמי דמי, וטעמא דמלתא דלר' מאיר עדיפא לוה מב"ח? משום דכל יש כתובה ואית לה קלא טפי. ועיקר פלוגתייהו בכתובות גבי יבם.

והקשה הרמב"ן נר"ו מדתנן בפרק הכותב (פד, א) מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים. ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן, ופירש ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינא, ועוד דתנן פרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, ב) וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלה והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה, ופירש רש"י קדמה היא בהן מחיים ותפסה זכתה, ואם איתא דאפילו מחיים לא משתעבדי מה תפיסה מועלת. ותירץ דשלש מחלוקות בדבר, דלרבנן אינה גובה מן המטלטלין אפילו מחיים דבעל, מיהו אם תפסה מחיים אין מוציאין מידה, והיינו מתניתין דפירות התלושין כל הקודם בהם זכה, ולר' טרפון אפילו תפסה לאחר מיתה מה שתפסה תפסה. והרב בעל ההלכות כתב נמי דאפילו מיניה דידיה לא גביא אלא ממקרקעי, ואייתי ראייה מהא דחבילה, ומיהו דוקא מנה מאתים ותוספת כתובה שהכניס לה משלו, אבל מה שהביאה לו גובה אפילו ממטלטלי ומיניה דידיה, וז"ל ואי מגרש לה כל מידי דשקל מינה בין זוזי בין מנה פרע, ואפילו מגלימא דעל כתפיה, מידי דלא שקליה אי אית ליה מקרקעי יהיב ואי לא לא יהיב. ועוד כתב ואי איכא תכשיטין דכתב לא איהו בכתובתה, כגון קטלאות ונזמין וטבעות, ואיתנהו בעינייהו, לא מיבעיא דכי איתנהו גבה דהא תפסה להו דשקלא ונפקא, אלא אפילו כי איתנהו גביה כיון דאיתנהו בעינייהו מגבינן להו מינייהו ע"כ.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים אמר ליה התם לא מחייב לאחריני הכא מחייבא לאחריני. פירש רש"י הכא קא מחייב לאחריני, שקרובתיה נאסרות בו וקרוביו נאסרין בה. וקשיא לי אי הכי גר וגירות ואי נמי מי שאין להם קרובים שיאסרו מחמת קדושיהן דלא מחייבא לאחריני, נימא הודאת בעל דין כמאה עדים. ואם תאמר כיון דבעלמא מחייבא לאחריני, אף במקום דלא מיחייבא לאחריני לא מהימנא, כדי שלא יאמרו מי שאין להם קרובים נאמנת שיש להם אינה נאמנת, והא גבי ממון נמי הכי הוא דבמקום שחב לאחים אינו נאמן, כדאיתא בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) ומסתברא דהכי פירושו מיחייב לאחריני דנאסרה אכולי עלמא בהודאתה זו, ואין לך מודה שנתקדשה שאינה מחייבת אחים, וכן פירש ר"ח פעמים שבא אחרת וקדשה ונמצאת בהודאתה מחייבת לאחרים ע"כ.

מיהו אכתי קשיא מאי מחייבת איכא, דמאי אית להו עליה, ומאי שייכי בה דנימא שהיא חובה להן בהודאתה, אטו מי שהודה שמכר שדהו לחברו אינו נאמן ומי קרינן ליה מחייב לאחריני, ואפילו לרב נחמן דאמר בפרק קמא דמציעא (ג, א) המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, וקא יהיב טעמא משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, ואף על פי שאותן אחרים לא היה להם בה שום זכות שאני התם דהוי כהפקר וזכות הכל עליה ונמצא זה כמחייב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה בלא רשות, אבל כאן שאין לשום אדם זכות עליה ואין אדם זוכה בה אלא מדעתה, מאי חב לאחרים איכא. ועוד אפילו במקום שחב לאחרים כל כיוצא בזה שהיא יכולה לחוב עכשיו להן בפנינו בעל כרחן נאמנת היא במה שהיא מחייבת בהודאתה משום מגו, וכדמשמע בפרק קמא דמציעא (יט, ב) דאמרינן התם מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, ופרכינן וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי, ואזלא וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן כו'. ופרקינן אמר רבה שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול. כלומר וכיון דאפשר לה למחול לבעל ולהפסיד את הלקוחות בפנינו נאמנת במגו, והכי נמי לא שנא. ויש לומר דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא (שמות כב, ח) אשר יאמר כי הוא זה דמיניה גמרינן הודאת בעל דין, הוה אמינא דלעולם לא מיקיימא מלתא אלא בסהדי, משום דכתיב (דברים יט, טו) על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר וכדאיסתפקא מלתא למר זוטרא ורב אחא דבסמוך, אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב, והלכך עריות דכתיב בהו דבר, על כרחין לצד ממון שיש בו חובה הוקשו, ולא לצד ממון שאין בו חובה, ולומר דלא מקיימא להו מלתא אלא במקיימי דבר, ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה, ולא שתהא חובתו של זה כזה, דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן. ותדע לך דאילו חב לאחרים ממש אף על גב דאמר כזה וכזה היה ובפני עדים היה והלכו להם למדינת הים אינו נאמן, ואילו הכא אי אמרה נתקדשתי בפני שנים והלכו להם למדינת הים או שמתו נאמנת, דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי, וכיון דאמרה דהכי הוה נאמנת, דהא לא מחייבא ממש לאחריני, ומיהו עיקר מלתא לא מקיימא אלא במקיימי דבר, והודאתה כמי שאינה, אף על פי שהיא נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל.

ומסתברא לי דהא דתנן (גטין פו, ב) ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר וחד מינייהו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, התם היינו טעמא משום דרחמנא רבייה בגיטין כממון, מדכתיב (דברים כד, א) וכתב לה, דמשמע כל שכתב לה הוא בכתב ידו מגורשת, ושטר גמור הוא כשטר שבממון, ודכותה רבי רחמנא עד אחד בטומאה שלאחר קנוי וסתירה מועד אין בה, ולמאי דרבי רבי ולא גמרינן מינייהו, דאם כן גזירה שוה למאי אתא, ואין לך בהן אלא מקומן, ואילו בקדושין כתב לו בכתב ידו ואין עליו עדים אינה מקודשת. והא דתנן ביבמות פרק ד' אחין (ל, ב( וכולן שהיו בהן גירושין או קדושין ספק הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, כיצד סדר קדושין, זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קדושין, כיצד ספק גירושין, כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גרושין, ואמרינן עלה בגמרא אמר רבא כל שיש בקדושין יש בגרושין, ויש בגרושין שאין בקדושין, וזהו? דקדושין למעוטי מאי, למעוטי זמן, דליכא בקדושין, דמשמע לכאורה דכתב בכתב ידו ואין בו עדים איתא בקדושין כמו בגרושין, ליתא. דהתם הכי קאמר, וכולן ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אם היו בהם ספק קדושין או ספק גרושין אינן פוטרות צרותיהן לגמרי באלו, אלא חולצות, וזהו דוקא בקדושין שאינה פוטרת לגמרי, כגון זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה, וזהו למעוטי מאי שאינה כזו אלא כראשונות שפוטרות לגמרי מן החליצה ומן היבום, יש בו עדים ואין בו זמן, שאף על פי שבגרושין הויא ספק ואינה פוטרת לגמרי, בקידושין פוטרת לגמרי, אבל כתב בכתב ידו ויש בו זמן, אי נמי יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, אינן מתמעטין מזהו דקדושין ולומר שהן כראשונות שפוטרות צרותיהן, דאדרבה באלו צרותיהן מותרות לגמרי בין לחליצה בין ליבום, שאין כאן קדושין כלל כנ"ל, ובמקומה בפרק ד' אחין הארכתי יותר בס"ד.

לא איברו סהדי אלא לשקרי. פירוש בממון, וכשלא חב לאחרים.

אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן. איכא למידק, והא אמרינן בפרק הנזקין (גיטין נד, ב) היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן, אבל אמר לו טהרות עשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן, ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר אביי כל שבידו נאמן, אלמא לאביי עד אחד אינו נאמן אלא היכא דבידו, ורבא נמי דמשמע הכא דלא פליג אדאביי, מדפליג עליה בסמוך באשתו זנתה בעד אחד ואמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, אלמא בשאר איסורי מודה, והתם בפרק הנזקין מוקי לה לההיא כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי, ולבתר הכא אשכחיה ואמר ליה ורישא דאמר ליה בזימנא קמייתא דאשכחיה, ודוקא בשבידו, אבל בשהוציאן מתחת ידו אינו נאמן, ור"ת תירץ דהכא בשותק, ומשום שתיקה כהודאה נגעו בה, אבל התם באומר איני יודע, והלכך כשהוציאן מתחת ידו אינו נאמן, אבל בשהן תחת ידו נאמן, מגון דבידו לטמאן, וסייעיה להך סברא מדאמרינן וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דאי דלא קים ליה בנפשיה חולין לעזרה לא הוה מייתי, אבל נטמאו טהרותיך מימר אמרינן האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו, כלומר ולא הויא הודאה, אלמא מדין הודאה נגעו בו, ועוד דאמרינן בריש פרק האשה רבה ביבמות (פז, ב) עד אחד דמהימן מנא לן, דתנן אמר לו עד אחד אכלת חלב והלא אומר לא אכלתי אינו נאמן, טעמא דאמר לא אכלתי, הא אי שתיק מהימן, ודחינן ממאי דנאמן, דלמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא.

ואינו מחוור, דאם כן לאו משום דמהימן, אלא משום דהודאת בעלים כמאה עדים (הול"ל אלא) ולישנא דקאמר אמר לו עד אחד כו' נאמן, משמע דמשום נאמנותו דעד הוא, ולא הוה ליה למימר אלא אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק חייב, כלומר קרבן, אמר לו עד אחד נטמא טהרותיך והלה שותק טמאות כלישנא דמתניתין. ותו קהו רבוותא בכולה שמעתין איפכא משמע, דהא אשתו זינתה בעד אחד, דפליג רבא ואמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אי משום הודאתו למה לי שנים, הא קא מודה, ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ומה לי דפליג רבא בהא ולא פליג באינך כולהו. ועוד ההוא סמיא לא ידע אי קושטא קאמר ליה ואיני יודע הוא דקאמר, ואפילו הכי אמר ליה מר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה, ופרשה אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא, אלמא בלא הודאתו אסירא דהאי משום הודאתו מה לי גזלן מה לי כשר, דהא אודי, ומעשה דינאי לא שתק ולא הודה, ואדרבה צווח וקטיל. והתם נמי בפרק האשה רבה משמע הכי מדאמרינן בתר הכי אלא סברא הוא מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואמר עד אחד ברי לי דשומן הוא דמהימן, ודחינן מי דמי התם לא איתחזק איסורא עד אחד נאמן.

הלכך לאסור את המותר דליכא למימר איתחזק התירא, דלא אמרינן ליה בשום דותכא עד אחד נאמן, בין שתק הלה בין אמר איני יודע, וההיא דפרק הניזקין טעמא אחרינא אית לה, דמשום דפועל חזקתו משמר פעולתו מלטמא ומלפגל הוא דאמרינן דכשאינו בידו לא מהימן. ועוד דאם איתא דקושטא קאמר, בשעה שהחזירה לבעלים הוה ליה לאודועיה, אבל כשהוא בידו דאלו בעי מטמא מהימן, והוא הטעם לרבא דבזימנא קמייתא דאשכחיה הוה ליה למימר, אבל אי אשכחיה בתר דפרעיה ולא אמר ליה, ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה, לא מהימן, דאם איתא בזימנא קמייתא הוה ליה למימר, אבל הכא דאיניש דעלמא הוא מהימן בין אשכחיה ואמר ליה בין אשכחיה ולא אמר ליה, ובתר הכי אמר ליה, דהא דלא אמר ליה מעיקרא משום דלא רמיא עליה, והוא הדין לאומר לחברו נתנסך יינך, והלה שותק או אומר איני יודע מהימן ואסור, ולדברי ר"ת דוקא בשותק, אבל באומר איני יודע אי נמי בשאמר ליה נתנסך יינך עמנו בספינה מקום שאין הבעלים יכולים לדעת אם נתנסך אם לא, אף על פי ששתק שרי, דהשתא ליכא למימר שתיקה כהודאה דמיא. וליתא להא דר"ת כדכתיבנא.

והראב"ד הביא ראיה בפרק הניזקין דעד אחד בעלמא מהימן באיסורי, מדאמר התם גבי המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב, אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב, ומה טעם אמרו בשוגג פטור, כדי שיודיעו, אלמא מהימן, ומיהו לאו ראיה גמורה היא, דלאו משום דמהימן הוא בעל כרחיה דבעל הבית, אלא מתוך שמודיעו דלמא מהימן ליה כבי תרי. והא דאמרינן בסנהדרין (ל, א) הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם, בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימין, כללו של דבר כל שבידו ליטלין דבריו קיימין, והא הכא דאמר של מעשר שני הם, וכל שאין בידו ליטלן אינו נאמן יש לומר דהתם לא קאמר אלא כמעיד מפי אחרים, ולא שהוא יודע בהן שכך הוא, ואיכא למימר שמא האב שלא להשביע את בניו קאמר, ומכל מקום כשבידו ליטלן נאמן, דהא הימניה כשהטמין בפניו במקום שיכול ליטלן וכמפקידן אצלו לשם מעשר שני הוא.

והא דאמרינן הכא: טעמא דאמר לא אכלתי הא אי שתיק נאמן. אי קשיא לך מנא ליה לאביי הא, דלמא לאו משום דמהימן הוא, אלא משום דשתיקה כהודאה דמיא, וכדדחינן התם ביבמות פרק האשה רבה. איכא למימר דהכי קאמר, טעמא דאמר לא אכלתי, הא כל שלא אמר לא אכלתי, בין דאמר איני יודע בין ששתק חייב, דאי לא ליתני ואמר הלה איני יודע פטור וכל שכן אי אמר לא אכלתי דקא מכחיש ליה. וההיא דיבמות דקא דחי ליה, לאו מהא מתניתין דחינן ליה, אלא מדתניא או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אף על פי שאינו מכחיש, תלמוד לומר או הודע מכל מקום, והיינו דדחי ליה, ודלמא הכי קאמר יכול אף על פי שאינו מכחיש אלא שותק יהא פטור תלמוד לומר או הודע מכל מקום, ללמדך דאפילו שותק חייב, משום דשתיקה כהודאה דמיא, וכאן למדך הכתוב, ואכתי תיבעי לך עד אחד דמהימן מדאורייתא מנא לן, וממתניתין לא מצי לאתויי, דאיהו מדאורייתא מנא לן הוא דקא בעי, ואדרבה בהא מתניתין הוא דבעיא התם מדאורייתא מנא להו.

ואם תאמר ואביי דהכא היכי מוכח ממתניתין דעד אחד מהימן, דהא אמרינן ביבמות בריש פרק האשה רבה דמתניתין לו משום נאמנותן, כדדייקינן התם ורישא מאי טעמא מחייבי רבנן, אילימא משום דמהימן. והא תרי בעלמא, אף על פי דקא מכחיש להו אינהו מהימני והכא קא פטרי רבנן, אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא, איכא למימר דאביי דייק ממתניתין דנאמן וחייב, ומוקי לה כר' מאיר דאמר בשנים אומרים לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי חייב הואיל והם נאמנים, ובחד נמי משום דמהימן הוא, והכי נמי מוקי לה בכריתות (יא, ב) בדוכתא כר' מאיר, אי נמי אפילו רבנן וכאידך טעמא דמפרשינן התם לרבנן דמשום מגו מתרצינן ליה לדבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ולההוא לישנא רישא משום דמהימן הוא, דכי פטרי רבנן בשנים משום דלא מהימני במכחישין ומשום מגו, וסוגיין בפרק אמרו לו כההוא לישנא רהטא וההיא דיבמות אתיא אליבא דאידך לישנא דאתמר בכריתות דטעמייהו דרבנן משום אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ודחינן בעלמא כדרך לאידך לישנא מאי איכא למימר.

והא דאמרינן וצריכא, דאי אשמועינן הך קמייתא כו', אבל נטמאו טהרותיך מימר אמר האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו, הכי קאמר, אי אשמועינן קמייתא הוה אמינא דשתיקתו לאו הכחשה, אבל נטמאו טהרותיך מדאישתיק ולא אמר ליה ולא מידי, אמאי תהוי כהכחשה, וכמי שאינו מקפיד ואינו חושש לדבר, שאלו חשש היה אומר איני יודע או יודע אני, קא משמע לן אביי שאין השתיקה אלא מפני שאינו יודע, וכל מקום שאינו מכחיש העד בפירוש נאמן הוא ואסור. הרמב"ן נר"ו. ול"נ דהכי קאמר אי אשמועינן אכלת חלב והלה שותק, הוה אמינא דטעמא משום דשתיקתו כהודאה דמיא ולא משום נאמנותו של עד, דאי לאו דקים ליה בנפשיה דאכל מידק הוה דייק ונחית לחקירת הדבר, כי היכי דלא ליתי חולין לעזרה, אבל נטמאו טהרותיך דאף על גב דשתיק לאו כהודאה היא, דמימר אמר חזי ליה בימי טומאתו ולא איכפת ליה להכחישו במאי דקאמר, אימא אם חזר ואמר איני יודע לא ניחוש לדברי העיד, דלעולם עד אחד לא מהימן, קא משמע לן דאף על גב דליכא משום הודאה איהו מהימן. ואי אשמועינן התם אכתי הוה אמינא דהתם איכא למימר דשתיקה כיוצא בה הודאה היא, דהואיל ומפסידה מיניה בימי טהרתו הוה ליה למימר ליה אינו כן או איני יודע, אלא מדאישתיק אודיי אודי ליה, ולעולם משום הודאתו הוא ולא משום נאמנותו דעד, ובעלמא דליכא למימר הכי כגון שורו נרבע דשתיקתו לא מוכחא מידי, דהא דאישתיק סבר מה איכפת לי כל תורי לאו לגבי מזבח קיימי, אימא לא ליפסול, דאי משום עדותו של זה עד אחד לא מהימן, קא משמע לן דטעמא דכולהו לאו משום שתיקה כהודאה היא, אלא משום נאמנותו של עד דמהימן כנ"ל.

דף סו עמוד א

אשתו זנתה בעד אחד מהו אביי אמר היא היא רבא אמר הוי דבר שבערוה וכל דבר שבערוה אין פחות משנים. תימה וכי אביי לית ליה אין דבר שבערוה פחות משנים, והא ילפינן דבר דבר ממון. והא בהדיא דרשינן בריש פרק קמא דסוטה (ג, א( דעד אחד לא מהימן אטומאה בלא קנוי וסתירה, דאתיא דבר דבר מממון, ובשלהי פרק בתרא דגיטין (צ, א) נמי דרשינן ליה בין לבית שמאי בין לבית הלל לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, ויש לומר דאביי מוקי לה לההיא במכחישתו, ורבא מוקי לה אף בשותק, אי נמי איכא למימר דאביי לאו דבר תורה קאמר, אלא כיון דבעלמא מהימן הימנוה רבנן אפילו בדבר שבערוה.

אין דבר שבערוה פחות משנים. איכא למידק אימא מה להלן עד אחד והלה אומר איני יודע אי נמי בשותק חייב אף בערוה עד אחד והלה שותק אי נמי אומר איני יודע מהימן. יש לומר דהתם לאו משום הימנותיה דעד הוא, אלא משום דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, והלכך משלם. ול"נ דקושיא מעיקרא ליתא, דהא אמרינן דלא אקשיה רחמנא אלא לצד ממון שיש בו הכחשה.

הקם להם הציץ שבין עיניך. תימה דאף על פי שבגדי כהונה מותר ללובשן בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, וכדאיתא ביומא פרק בא לו (סט, א) מכל מקום במדינה אסור, כדאיתא התם היוצא במדינה אסור, והכא במדינה הוה, ותירצו בתוס' דציץ שאני, דכתיב ביה על מצחו תמיד, דמשמע אפילו שלא בשעת עבודה, ואפילו במדינה, וכדמשמע בפרק קמא דיומא (ז, ב) דאמרינן התם מאי תמיד, אילימא על מצחו תמיד, מי לא בעי למיעל לבית הכסא ומי לא בעי למינם, אלמא כל שאר העתים מותר. ויש דוחין דהתם הכי קאמר, אילימא על מצחו תמיד, הא לא אפשר, דהא איכא שעת שינה ושעת כניסתו לבית הכסא, אלא על כרחין האי תמיד לאו אמצחו קאי, אלא לתמיד הוא מרצה, ולומר שאף על פי שאינו על מצחו מרצה הוא, ואפילו תלי בסיכתא.

והרמב"ן נר"ו הקשה מה ראו להקפיד ולהרהר עכשיו על כהונתו יותר ממה שהקפידו עליו שמונים שנה ששמש בכהונה גדולה (ברכות כח, א) ותירץ דאפשר שהיו יודעין שיש עדים מכשירים אותו, אבל לפי שעשה שלא כהוגן שהניח את הציץ במדינה, והוא אסור מדרבנן, ואיהו לא אשגח בדרבנן, ועוד שהיה בשעת שכרות, לפיכך הקפיד אותו זקן.

ואינו מחוור לי, דהא טעמא יהבינן בגמרא למחאתו של יהודה בן גודגדא שהיו אומרים אמו נשבית במודעית, ואם יהודה בן גודגדא היה יודע שיש עדים מכשירין, לא היה לו לערער עליו על כהונתו ולגלגל עליו מה שאינו, ואם לא היה יודע מכשירי מעיקרא מאי סבר כששתק ולבסוף מאי סבר כשצווח, אלא מסתברא דעד עכשיו שלא מיחו בידו לפי שלא היה הדבר ברור אצלם, וכדאמרינן ויבוקש הדבר ולא נמצא, ועכשיו שראו שהקים בציץ שלא כהלכה, ושעת הודאת הנס היתה היה סבור אותו זקן שכל מעשיו שגגה הן ואם ימחו בידו יקבל, ומיחה ולא קיבל.

מאי לא נמצא אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני דאמרי לא אשתבאי

סמוך אהני דאמרי אשתבאי. ואי קשיא לך אדרבה לימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ינאי בחזקת אבהתיה. תירץ רש"י דינאי גופיה לא הוה ליה חזקה דכשרות, ובאמו הוא דאיכא למימר הכי דהוה לה חזקה דכשרות. ולא נהיר דקיימא לן בפרק קמא דכתובות (יג, א) לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, ועל כרחין משום דחזקה דאמא מהניא אברתה, ועוד דמשמע בכתובות (כה, ?) ואיתא נמי בפרק חזקת (ב"ב לב, ?) דהיכא דאיכא תרי דאמרי בן גרושה בן חלוצה הוא ואיכא תרי דאמרי דכשר הוא, דמוקמינן גברא בחזקת אבהתיה, דאמרינן התם כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא, ואתא עד אחד ואמר דכהן מעליא הוא, ואסיקנא ואתי תרי ואמרי דבן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר דכהן מעליא הוא ר' אלעזר סבר אין מעלין ורבן שמעון בן גמליאל סבר מעלין, ואיכא התם תרי לישני, איכא מאן דאמר דבמיחוש לזילותא דבי דינא פליגי, דר' אלעזר סבר חיישינן ורבן שמעון בן גמליאל סבר לא חיישינן, ואיכא מאן דאמר דבמצטרפין לעדות פליגי, דר' אלעזר סבר לא מצטרפין ורבן שמעון בן גמליאל סבר מצטרפין, הא לאו הכי לכולי עלמא מדינא מסקינן ליה, דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה.

ומיהו רש"י פירש שם אוקי גברא אחזקתיה, דאסקיניה על פי סהדא קמא דאמר דכהן מעליא הוא, ואז הוה מהימן, דלא הוו עוררין, ואינו מספיק, מכל מקום כיון דאיכא תרי ותרי אי לאו חזקת אבהתיה חזקה דעל פום סהדי קמאי לאו חזקה היא, וכדאיתא התם (ב"ב לא, א) גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה, אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא ואוקי ארעא בחזקת אבהתא, הדר האי אייתי סהדי דאבהתיה, אמר רב נחמן אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן, ואמאי נימא כיון דתרי ותרי נינהו אוקמה אחזקה קמייתא דאחזקת ליה בחזקתיה דאתפסנוה בידיה אפומא דסהדי קמאי, וכן אי אפשר לתרץ כגון שכבשה כרכום למודעית, אלא אתו תרי דאמרי לא אישתבאי איהי ואתו בי תרי ואמרי אישתבאי, והלכך כי מוקמת תרי לבהדי תרי נמצאת היא בחזקת פסולה וכדתנן (כתובות כו, ב) עיר שכבשה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות, דהא ליתא, דאם כן מאי קא מייתי אביי ראיה מיניה לעד אחד דמהימן, דאפילו בדליכא עד כלל דינא הכי, דהא אמרינן דכל כהנות שנמצאו שם פסולות.

ויש מי שתירצו דכל תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא, כדאיתא ביבמות פרק ארבעה אחין (ל, ב) וכולן שהיו בהן קדושין או גרושי ספק, ולא אמרינן אוקי אתתא אחזקה, ומסייעי לידה להאי פירוקא מדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה לא תנשא, ואם נשאת תצא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ואם איתא דכל תרי ותרי מוקמינן אתתא אחזקתה מאי קושיא בשנים אומרים נתקדשה אוקי אתתא אחזקת פנויה ולפיכך לא תצא, ובשנים אומרים נתגרשה העמידה אחזקת אישת איש ולפיכך תצא, ועוד דאמרינן התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, ואקשינן מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי, ואם איתא הבא עליה בחטאת קאי הוה ליה למימר דהא בחזקת אשת איש מוקמת לה. ועוד דגרסינן בפרק האשה רבה (צב, א) האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים באו ואמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעלה ונתיבמה ואחר כך אמרו לה חלוף הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר, ואמרי בגמרא היכי דמי אילימא דאיכא תרי ותרי, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא תצא, ועוד ממזר ספק ממזר הוא, ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה, האי כדין נפקא, דהא בחזקת איסור ליבום הוה קיימא, דבן הוה ליה, והולד ממזר גמור מאשת אח שלא במקום מצוה הוא. אלא שמעינן מכל הני דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה, אלא בתרומה דרבנן, אבל בדאורייתא לא. והכא בעבודה דאורייתא, אי נמי בתרומה דאורייתא, והתם בתרומה דרבנן, והא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (לה, א) תרומה ונטמאת מבעוד יום אין עירובו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב, ספק ר' מאיר ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל, ואוקמוה רבה ורב יוסף בגמרא בשתי כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום ואחת אומרת משחשיכה, ואפילו הכי לא מוקמינן לה אחזקה ראשונה דטהרה ואף על גב דתחומין דרבנן, לא קשיא, דר' מאיר תחומין דאורייתא סבירא ליה, כדאיתא התם בהדיא.

ואינו מחוור, דאדרבה לכאורה משמע בהדיא ביבמות (לא, א) דאסיקנא דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ואוקי מלתא אחזקתה, מידי דהוה אנכסי דבר שטיא כדאיתא התם, וכן אומר ר"י בעל התוס' דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא, ומדינא מוקמינן מלתא אחזקתיה בין לקולא בין לחומרא, ובשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה מדאורייתא מוקמינן לה בחזקת פנויה. וזרק לה גיטא שנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה מדינא חולצת ומתיבמת, ואם היה בעלה כהן מותרת לו, אלא דאסרינן לה מדרבנן, וכי אמרו רבנן דספיקא הוי, ולא מוקמינן אחזקתה, הני מילי בשל תורה, כגון קדושין וכגון האי דינאי דפסלי ליה בתרומה דאורייתא ובעבודה, וכן נמי בההיא דעירובין דאמר ר' מאיר הרי זה חמר גמל, משום דתחומין דאורייתא לר' מאיר כדאיתא התם, אבל בדרבנן כגון דפרק חזקת דתרי אמרי בן גרושה ובן חלוצה ותרי אמרי דכהן מעליא הוא, דמסקינן ליה לתרומה דרבנן, משום דבדרבנן לא החמירו לאפוקי מחזקת אבהתיה, והא דתניא שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא, ואקשינן מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי, ולא פרכינן הבא עליה בחטאת קאי, איכא למימר דלרווחא דמלתא קא פריך הכא לומר דאפילו למאן דאית ליה בפרק ארבעה אחין דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא, ומפקינן לה מחזקתה, מכל מקום הבא עליה באשם תלוי, וכיון דאסיקנא כגון שנשאת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי, אף על גב דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא, לא מפקינן לה, דהא אינהו ברי קאמרי, ולגבי עצמן נאמנין הן בדיעבד.

ולפום האי פריקא הא דאמרינן התם בפרק ב דכתובות שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה לא תנשא ואם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא, ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ולא פרקינן רישא אוקי אתתא אחזקת פנויה סיפא אוקמה אחזת אשת איש, איכא למימר דאליבא דמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא קא פריך, ודכותה טובא איכא דמקשה אליבא דחד תנא, ואף על גב דלא קיימא לן כותיה לברורי לברייתא אליבא דכולהו תנאי ואליבא דכולהו אמוראי. אי נמי כיון דנפקא עלה קלא מעיקרא דנתקדשה ועמדה ונשאת, הוה לן לאפוקה, דלא גרע מקלא דקודם נשואין ואירוסין דמפקינן לה. אי נמי איכא למימר דסיפא קא קשיא ליה, מאי שנא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דתצא, וברישא לא תצא, דהא ברייתא בין דאיכא לברורי בין דליכא לברורי הוא מדנקט ליה בפנויה ואשת איש, ולא נקט לה כולה באשת איש, וליפלוג בין מיתה לגרושין, אלא ודאי בין דאיכא לברורה בין דליכא לברורה דומיא דנתקדשה קאמר, דליכא לאיפלוגי בין נתקדשה עכשיו לנתקדשה זה כמה, דבין כאן ובין כאן ליכא לברורי, והלכך שני אומרים נתגרשה אפילו בדליכא לברורי כגון דאמרו נתגרשה זה כמה קתני ברייתא דאם נשאת תצא, ואמאי כיון דנשאת לאחד מעדיה וליכא לברורי, הוה לן למימר אם נשאת לא תצא כדאמרינן בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבדליכא לברורי אם נשאת לא תצא כדאמר ר' יוחנן התם (כתובות כב, ב). וכן כתב רבינו אלפסי בהלכות דאפילו בגירושין היכא דמסהדי לאחר זמן דליכא לברורינהו אם נשאת לא תצא, והיינו דלא משני רב אשי בהא קדושין ליכא לברורי גרושין איכא לברורי כדשני בההיא דר' יוחנן מיתה ליכא לברורי גרושין איכא לברורי. וההיא דהאשה רבה (יבמות צב, א) דאמרו לה חלוף היו הדברים, דאקשינן תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, כלומר ולא תצא, מסתברא דמשום דהני תרי דאמרי חלוף היו הדברים לא באו עד שנתייבמה, הוא דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני דאתו בתר יבום ומפקת לה סמוך אהני דנתייבמה אפומייהו, ותדע לך דהא ר' מנחם בר' יוסי דאמר בפרק ב דכתובות (כב, ב) בין מת בין נתגרשה לא תנשא ואם נשאת תצא מודה הוה דאם נשאת עד שלא באו הני דאמרי לא מת ולא נתגרשה לא תצא כדאמרינן התם א"ר מנחם ב"ר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואחר כך נשאת, אבל נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא, כנ"ל ליישב לפי שיטתו של רבינו יצחק ז"ל.

דף סו עמוד ב

אמר ר' טרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה. דדרשינן ליה לקמן מברך ה' חילו. ואיכא למידק והא לא דמי משל לדר' טרפון, דהתם אף על פי שנודע שהיה חלל בשעת עבודה אפילו הכי עבודתו כשרה. והכא לכולי עלמא אם נודע שהיה חסר בשעת טבילה טהרות שנעשו על גביו טמאות. ותירצו בתוס' דר' טרפון ור' עקיבא בתרתי פליגי, בטהרות שנעשו על גביו שלא נודע לבסוף אם חסר בשעת טבילה אם לאו, ובכהן שטבל בו ועבד ונודע שבשעת טבילה חסר הוה, דר' טרפון מטהר ומכשיר קרבנותיו, דיליף לה מבן גרושה ובן חלוצה, ור' עקיבא פוסל תרוייהו, ומשל דר' טרפון לקרבנות, ואודי לי מיהת דבקרבנות קאמר, ואמר ר' עקיבא לא.

אביי אמר לעולם דקא מכחיש ליה ודקא אמרת אמאי מהימנא דא"ל שלח אחוי. תמיהא ליה דאם כן לא דמי משל למקוה, דבמקוה מאי אחוי איכא, אי אמר תא נמדדיה, אם כן לאו פסולו בחד הוא אל בשנים, ואי מדדיה חד ואמר תא נמדדיה זימנא אחריתי דלמא במדידה ראשונה לא חסר. ומאי קאמר היינו דקתני מקוה פסולו מגופו, כלומר שנוכל לברר שהרי הוא לפנינו, דליכא לברר אלא על פי העד האחד שמדדו ראשונה, וצ"ע.

ובן גרושה ובן חלוצה דעבודתו כשרה מנא לן אמר רב יהודה אמר קרא (במדבר טו, יז) והיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול. איכא למידק אדרבה זרעו זרע כשר משמע, כדאיתא בריש מכליתין (ד, א) וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין תלמוד ומר אין לה עיין עליה, ומסתברא דלא מיקרי זרע פסול אלא פסולי קהל, כגון נתין או ממזר, והנהו דאצטריך קרא לרבינהו מזרע אין לה עיין עליה, אבל פסולי כהונה זרעו מיקרי, ומשום הכי מרבינן ליה הכא מזרעו דמשמע כל זרעו בין מיוחס כמוהו בין שאינו מיוחס כמוהו. ואף על גב דאמרינן בפרק נושאין על האנוסה (יבמות ק, ב) מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים אמר שמואל עשר כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי, ומפרש התם מאי שתוקי, שמשתקין אותו מדין כהונה דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא, דאלמא מיוחס ממש בעינן. ליתא, דהתם מיוחס גמור הוא, דבן כהן הוא, אלא דלא ידעינן אבוה מאן מינייהו ניהו, אי דהאי או דהאי, ולא דרשינן מזרעו אלא מאחריו, והיא גופה לאו דבר תורה קאמר, דמיוחס גמור הוא לכל דבר שבקדושה וראוי למנותו כהן גדול, כדתנן בפרק החולץ (יבמות לב, ב) הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת כו' ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון יוציא והולד כשר, ותניא (שם לז, א) ראשון ראוי למנותו כהן גדול, ואיתא נמי בפרק נושאין על האנוסה ואסיקנא התם דזרעו מיוחס אחריו דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, וכי גזור רבנן בזנות, בנשואין לא גזור כנ"ל. ובתוס' תירצו בשם ר"ת דאסיפיה דקרא קאי דכתיב ברית כהונת עולם, דמשמע ליה מהאי לרבויי בין כשר בין פסול, וכהאי גוונא איכא בסוף פרקין (סח, א) דאמרינן נכרי מנלן אמר קרא (דברים ז, ג) לא תתחתן בם, ואסיפיה דקרא סמוך כמ"ש שם ר"ת, וכן בעבודה זרה פרק ב (לז, א) גבי בנותיהן דאורייתא הוא, ואינו מחוור דאם כן אף אני מביא כל הפסולין ואפילו כהן שבא על אחותו והוליד ממנה בן, דהא בקרא דכהונת עולם לא כתיב ביה לא ממזר ולא חלל, אלא ודאי כדפרישית דלא מרבה מהכא אלא פסולי כהונה הראוין לבא בקהל.

ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו'. הכי גריס רש"י ור"ח. ואינו מחוור, דההיא קרא לאו בעסק עבודה איירי, אלא לענין דין, כדדרשינן מיניה במסכת ראש השנה (כה, ב) יפתח בדורו כשמואל בדורו. ור' שמואל ז"ל גריס ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם דכתיב בפרשה והיה כי תבא (שם כו, ג) ובספרי דריש לה בהדיא מההוא קרא.

דף סז עמוד א

מי סברת מתניתין ר' יוסי היא ר' יהודה היא. פירוש תנא דמתניתין בהא כר' יהודה סבירא ליה, ומיהו מתניתין לאו ר' יהודה ממש היא, דר' יהודה כר' עקיבא סבירא ליה דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין כדאיתא בפרק ד' מיתות (סנהדרין נג, ב).

והרי חלל שנשאת בת ישראל כו'. ואם תאמר שאני התם דהיא עצמה מתחללת בביאתו, וכיון שכן, דין הוא שיהא הולד חלל בין מחמתו בין מחמתה, יש לומר דמכל מקום פסולה דולד לא מחמת האם היא, דהא ישראל שנשא חללה הולד כשר, אלמא מחמתיה הוא דולד הולך אחריו.

וניתניה בהדיא. ולעיל דלא פריך הכי, משום דכיון דמוקמיה לה כר' יהודה, ולר' יהודה קהל גרים איקרי קהל, אף היא בכלל ממזרת לישראל היא. ומיהו אנן לא ידעינן לה אלא מדתני תנא כל מקום לאתויי.

כל מקום דרישא לאתויי ישראל שנשא חללה וכדרבה בר בר חנה. אי אית ליה לתנא דמתניתין כותיה, ואי לית ליה כרבה בר בר חנא אלא כרב דימי, איזו זו למיעוטי דרב דימי ודרבין.

דף סז עמוד ב

אלא כל מקום דסיפא לאתויי מאי. ואם תאמר ואימא לאתויי ישראל שנשא מצרית ראשונה דיש קדושין ויש עבירה והולד הולך אחר הפגום יש לומר דכיון דתנא נתינה לישראל, כל פסולי קהל בכלל, בין שיש בהן דורות כמצרית בין שאין בהן דורות כנתין.

וליטעמיך איזו זו דסיפא למה לי. ובירושלמי (הי"ב) מקשו והרי מחזיר גרושתו משנשאת דיש קדושין ויש עבירה והולד כשר. היא תועבה ואין בתה תועבה, ולא פרקו לה, ובגמרא דילן דלא אמר הכי איזו דסיפא למעוטי, איכא למימר משום דכיון דלא מיתסרא אלא אבעלה הראשון לבד, ולשאר ישראל שרי, לאו פגומה מיקריא, ולא דמיא לאלמנה לכהן גדול, דהיא אסורה לכל כהן גדול, אבל הכא דלא מיתסרא אלא אבעל ראשון לאו פגומה מיקריא, וליתא בכללא דמתניתין דקתני הולד הולך אחר הפגום.

מאי פגום שבשניהם אילימא מצרי שנשא עמונית מאי פגום שבשניהם איכא. דעמונית לאו פגומה היא, דכתיב (שם כג, ד) עמוני, ודרשינן עמוני ולא עמונית. ואם תאמר ולימא מצרי ראשון שנשא מצרית שניה (אי נמי מצרי שני שנשא מצרי שניה) אי נמי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, יש לומר משום דבאומת שתי אומות משמע, ורישא נמי בשני עממין אוקימנא לה. ועוד כיון דגבי ברא חד מינייהו כשר הוא לאו פגום שבשניהם מקרי.

אימא אידי ואידי לבן הא לכתחלה הא בדיעבד. ולא יקח לאו לא יהא בה לקוחין, אלא ללאו הוא דאתא, כלאו דאלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח, ואם תאמר והא קיימא לן כרבא דאמר פרק קמא דתמורה (ד, ב) כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ופרכינן ליה טובא, ומשני להו, והתם נמי פרכינן והרי אלמנה לכהן גדול דאמר רחמנא לא תעביד ותפסי בה קדושי. ומשני שאני התם דגלי ביה קרא לא יקח ולא יחלל, דאלמא אי לאו קרא הוה אמינא דלא תפסי בה קדושי, ותירצו בתוס' דכיון דגלי קרא בלא יקח דכ"ג, הוה אמינא דנילף מיניה ללא יקח דאשת אב, דאף על גב דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני.

הא דאמרינן: לכתחילה מאחות אשה נפקא ומה אחות אשה דבכרת לא תפסי בה קדושי חייבי מיתות בית דין לא כל שכן. קשיא לי דהשתא אתי למפשט מאחות אשה דלכתחלה לא, וקא מסיק לישניה דלא תפסי בה קדושי, כלומר דיעבד, הא לא הוה ליה למימר אלא מה אחות אשה לכתחלה לא חייבי מיתות בית דין לא כל שכן, ועוד היאך פשוט [לן] דאחות אשה לא תפסי בה קדושי, אכתי מנא ליה היא, ואפשר לומר דמאי דקאמר לא תפסי בה קדושי, הכי קאמר לא יתפוס בה קדושי, כלומר לא יקדשנה, ודוחק הוא. ונ"ל דהכי קאמר לא מצית אמרת דלא יקח לכתחלה קאמר, הא דיעבד תפסי בה קדושי, דמאחות אשה נפקא דלא, דהשתא אחות אשה דבכרת לא תפסי בה קדושי אשת אב דמחייבי מיתות לא כל שכן, והדר אקשינן לא תקח דאחות אשה. מנלן דאפילו דיעבד קאמר דלמא לכתחלה קאמר, והלכה והיתה לאיש אחר לאחות אשה אצטריך ובדיעבד, ובן אתי בקל וחומר מאחות אשה אבל שאר קרובים מנלן.

ואם תאמר אם כן אכתי אמאי נדו מבן, לימא אכתי אידי ואידי בבן, הא לכתחלה הא דיעבד, ואחות אשה לכתחלה קאמר, דלא תקח הא לאו מלתא היא, דמכל מקום אף לכשתמצא לומר דאחות אשה לכתחלה קאמר דלא תקח, אבל בן לאו לכתחלה, דאם כן לישתוק קרא מיניה ואתי בקל וחומר מאחות אשה. ואכתי קשה לי אשמעתיה אמאי לא קאמר לכתחלה מאלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט נפקא, ומה התם דלאו גרידא הוי לכתחלה לא חייבי מיתות לא כל שכן, וכי הדר אקשי ודלמא אידי ואידי באחות אשה הא לכתחלה הא דיעבד ואסקה דאין הכי נמי, אמאי לא דחינן אחות אשה נמי לכתחלה לא מצית אמרת דמאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט נפקא. ויש לומר דדלמא כהני שאני, הואיל ורבי בהן הכתוב מצות יתרות.

ועל הסוטה שאין הולד ממזר. ביבמות פרק החולץ פירש ר"ח דממזר דאורייתא לא הוי, ממזר דרבנן מיהא הוי, מידי דהוה אהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה דהולד ממזר ותצא מזה ומזה (יבמות צב, א) ובתוס' דחו אותה, דהתם קנס חכמים הוא כדי שתהא מדקדקת ונשאת, אבל בסוטה אין צורך לקונסה כדי שלא תהא מזנה תחת בעלה. ועוד דאמרינן בפרק יש מותרות (שם פה, ב) גמרא שניות מדברי סופרים כו' אין לה לא כתובה ולא מזונות, אמר ר' שמעון בן אלעזר מפני מה אמרו אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה, כלומר הואיל והללו אין להם כתובה זו הוא מרגילה וזו היא מרגילתו, רבי אומר הללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חזוק והללו דברי סופרים וצריכין חזוק, ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו מחזיר ספק סוטתו, מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא, ומאן דאמר מפני שהוא מרגילה הא הא מרגלה ליה, ואם איתא דולדה ממזר דרבנן הוי (לא מרגלה ליה) [הוא מרגיל אותה] וכדאמרינן התם גבי חלוצה דכיון דזרעה פסול מדרבנן הוא מרגילה, אבל היא אינה מרגילתו.

דף סח עמוד א

הא דאמרינן: קולא וחומרא לחומרא מקשינן. קשיא לי אדרבה כי מקשינן לנדה ותפסי בהו קדושי הוו חומרא טפי, דאם בא עליה אפילו אחד מן הרחוקים יתחייב עליה מיתה, וכן אפילו אחד מן הקרובים דאיסור חמור חייל אאיסור קל. ויש לומר דמכל מקום כיון דאי לא תפסי בה קדושי הוי הולד ממזר, קרי ליה חומרא.

הא דאמרינן: אתיא בקל וחומר מיבמה ומה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קדושין חייבי מיתות לא כל שכן. איכא למידק הא כמאן לא כרב ולא כשמואל, דלרב דאמר במסכת יבמות (נה, ב) אין קדושין תופסין ביבמה, אינה בלאו, דלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ללא תהא בה הויה לאיש זר אתי, ולא ללאו, ועשה גרידא הוא דאית בה יבמה יבא עליה ולא אחר, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ואי כשמואל דמוקי ליה ללאו, קדושין תופסין בה, וליכא מאן דאמר דהוא בלאו ואין קדושין תופסין בה. וכן פירש רש"י בפרק האשה רבה דלרב דמוקי קרא דלא תפסי בה קדושי לית ליה לאו ביבמה, והיינו דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (נה, ב) יבמה לשוק אי למאן דאמר לאו אי למאן דאמר עשה. ויש מפרשים דהכא ל"ד? קאמר שהיא בלאו אלא בעשה, ומשום דפשטיה דקרא משתמע מיניה לאו, קאמר הכי, והא דאקשינן אי הכי שאר חייבי לאוין נמי, לאו דוקא דחייבי עשה, נמי הוה מצי למפרך, אלא משום דאדכרה ליבמה דהוא בלאו, וחייבי עשה מלאוין לא אותיב.

ובתוס' אמרו דכולהו תנאי ואמוראי אית להו לאו ביבמה, כדמוכח הכא, וכן דקדק ר"ת מההיא שמעתא גופא דהאשה רבה, דתניא התם (יבמות צב, א) זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, אבל חכמים אומרים אין ממזר ביבמה, דאלמא יבמה בלאו קיימא לכולי עלמא, וההיא דהבא על יבמתו לא גרסי בה אי למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה עשה, אלא יבמה לבעלה מנין אתיא ביאה ביאה, וספרים דגרסי ליה מפרשי הכי, למה לן למילף יבמה לשוק בפני עצמה לחייב בהעראה, והא ילפינן חייבי לאוין וחייבי עשה דמחייבי בהעראה, וכיון שכן, יבמה נמי אי משום לאו שבה אי משום עשה שבה חייב, ולעולם לכולי עלמא בלאו קיימא ולא תהא בה הויה לזר מתהיה נפקא, כלומר ליבם תהא בה הוה לאיש זר לא תהא בה הויה, ומכל מקום לא תהיה אשת המת החוצה אמר רחמנא, ובפרק קמא דיבמות (יד, ב) נמי גבי בני צרות אמרינן פשיטא בני חייבי לאוין נינהו, ואתמר נמי התם לאפוקי מדר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין קא משמע לן, וכל אלו ראיה דמחייבי לאוין היא, אף על פי שיש לדחוק דגמרא הוא דתפיס ליה חייבי לאוין לרווחא דמלתא ולעולם מחייבי עשה, והראשון נראה עיקר.

ואי אחת מצרית ואחת ישראלית שתי נשים מעם אחד בעינן. ואם תאמר לוקמה בששתיהן מצריות אחת מצרית ראשונה ואחת שלישית דשתיהן מעם אחת והאחת שנואה והאחת אהובה. יש לומר מצרית שלישית כישראלית גמורה היא ולאו מעם אחד קרינן להו.

דף סח עמוד ב

וולדה כמוה מנלן דכתיב (שמות כא, ד) האשה וילדיה תהיה לאדוניה. פירוש בישראל הבא על השפחה קא מיבעיא ליה, אבל בעבד הבא על השפחה פשיטא דעבד אין לו חייס. ותמיהא לי ישראל הבא על השפחה נמי למה לי קרא תיפוק ליה דכל ולד במעי השפחה כולד במעי הבהמה דמי כדאמרינן בשלהי פרקין, וכדאמרינן ביבמות (כג, א) אי אשמועינן שפחה משום דאין לה חייס, כלומר ואינן אלא כבהמה וולדה כולד במעי בהמה דמי, ויש לומר דעיקרא דמלתא משום דכתיב האשה וילדיה הוא, דאי לאו קרא הוה אמינא שפחה יש לה חייס כנרית, וכיון שכן, דשייכא במצוות כישראלית ובנה מישראל יהא הולך אחר האב, להכי אצטריך האשה וילדיה דולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי, כנ"ל.

אמר קרא (דברים ז, ג) לא תתחתן בם. פירש רש"י לא יהא לך חתון בהם, לומר שאין קדושין תופסין בהם, ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק הערל (יבמות עו, ב( פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת, בעו מיני מרב ששת פצוע דכא כהן מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסור וכו'. אמר להו רב ששת תניתוה פצוע דכא מותר בנתינה, ואי סלקא דעתך בקדושתיה קאי איקרי כאן לא תתחתן בם. אמר רבא אטו התם משום קדושה ולא קדושה הוא התם דלמא קא מוליד בן ואזל פלח לעבודה זרה. והני מילי בגיותן כו' הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרינן בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות, כלומר וקרא על כרחין בגירותן הוא דכתיב, ולאוקמינהו בלאו. ובתוס' תירצו דאסיפיה דקרא סמיך דכתיב בתו לא תקח לבנך, כלומר לא יהא לבנך לקוחין בבתו. וקרא לצדדין כתיב לא תתחתן בם בגירותן אבל בגיותן לית בהו לקוחין ולא תדבק בהן פן יסיר את בנך מאחרי. והשתא אתי שפיר לרבות כל המסירין, דאי בגירותן לא שייך לרבויי כל המסירין, דגרים דשאר עממין מישרא שרי, דאי לא תימא הכי לר' שמעון דדריש לרבות כל המסורין נימא דשאר עממין מישרא שרי, דאי לא תימא הכא לר' שמעון דדריש לרבות כל המסירין נימא דשאר עממין נמי אפילו בגירותן ליהוו בלאו דלא תתחתן, אלא על כרחך לצדדין כתיב לא תתחתן בשבעה עממין אפילו בגירותן, אבל בשאר עממין בגירותן שרו, אבל בגיותן לא תדבק בהן כי יסיר, וכן כל המסירין, וכן יש לפרש בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לו, ב) דפריך בנותיהן דאורייתא הוא דכתיב לא תתחתן בם, דאסיפיה דקרא סמיך, ודכוותה ההיא דפרכינן לעיל (סו, ב) גבי והיתה לו ולזרעו אחריו דסמיך אסיפיה דקרא דכתיב ברית כהונת עולם, לפי מה שכתבתי למעלה במקומו משמו של ר"ת ז"ל.

ויש מי שאינו גורס כאן כגירסתו של רש"י ז"ל, אלא נכרית מנא לן, אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה, וכיון דולדה כמוה ודאי לא תפסי בהו קדושי, ולפי גרסא זו נראה דתו לא צריכינן למילף שפחה מעם החמור אלא מהאשה וילדיה נפקא לן דולדה כמוה, ומינה שאין קדושין תופסין בה, וקשיא לי אם כן למה לי לרבויי (בעיי שפחה מנא ליה וולדה כמוה) [ליבעי רק ולדה כמוה] מנא לן, לא הוה ליה למימר אלא ולדה כמוה מנלן דמינה שמעינן תרתי ולדה כמוה ושאין קדושין תופסין בה. ועוד מכי גמרי וולדה כמוה מהאשה וילדיה הוה ליה לאקשויי אי הכי עם החמור למה לי, כדאקשינן לקמן גבי כל היכא דקרינן כי תהיין קרינן ביה וילדו לו וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו, אי הכי שפחה נמי, ואלא האשה וילדיה למה לי, וגירסת רש"י עיקר, וכן היא ברוב הספרים.

בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אל בנה. פירש רש"י מדלא כתיב כי תסיר את בנך, שמע מינה דעל כרחין אבתך לא תתן לבנו קאי, וכי יסיר הגוי בנך הנולד לו מבתך קאמר, דבהסרת הבת ממש לא קאמר, דלא כתיב כי יסיר את בתך, ואבתו לא תקח לבנך נמי לא קאמר, דלא כתיב כי תסיר את בנך, ודריש מדהקפיד הכתוב בבן בתך הבא מן הגוי ולא הקפיד בבן בנך הבא מן הגויה, שמע מינה דאינו קרוי בנך דולדה כמוה, ותמיהא מלתא, דאם כן מאי קאמר רבינו שמע מינה בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, היינו הא דר' יוחנן ממש, ומאי חדית בה רבינא. ועוד דאמרינן בשלהי פרק קמא דיבמות (טז, ב) גוי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגוי קרוי בנך אלא בנה, ואקשינן והא איכא בנות, ואמר רבינא בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, ולפי פירושו של רש"י למה ליה לאהדורי אדרבינא, מדשמואל גופא משמע הכי, ויש לפרש דכי יסיר אחותן קאי, והכי קאמר בתו לא תקח לבנך כי יסיר חותן זה את בנך ממש מאחרי שילמדנו מעשיו ומשום הכי קאמר ר' יוחנן בנך ממש קרוי בנך ועליו הקפיד הכתוב, אבל אבן הבן לא הקפיד, דבן בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה, מפני דהולד כמוה, ולפיכך אף על פי שהוא מסירו ומרגילו אחריו אין בכך כלום, ואתא רבינא וחדית בה שמע מינה מדפריש ר' יוחנן דכי יסיר אחותן קאי, ואפילו הכי לא הזכיר הסרת הבת, דלא כתיב כי יסירם מאחרי, שמע מינה דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, דעל כרחין הקפידה תורה על הסרת הבת ממש כהסרת הבן ממשע, אלא דמשום הכי כללינהו לפי שאינן שוין דבן דוקא ולא בן הבן אבל בת בין בה בין בבנה איכא הקפדה, וכן נראה מדברי ר"ת.

כל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו. פירוש כל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין אצל שום אדם ואין לך אלא שפחה ונכרית, אבל חייבי כריתות אף על פי שאין לזה יש לזה הויה בה, והלכך אפילו לזה שאין לו בה הויה קרינן ביה וילדו לו ובנו הוא לכל, כדתנן בפרק כיצד (יבמות כב, ב) אשת אחיו מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר,חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה והנכרית, ואתמר עלה בגמרא מכל מקום לאתויי ממזר.

שמע מינה לכתחלה קאמר. כלומר דלא יהיה קדש בישראל כשר כתיב ולא בממזר. ואם תאמר מאי שנא דשרי בלאו דלא יהיה קדש ומותר בשפחה, וחייב בלאו דלא תתחתן ואסור בגויה, ומשוחרר אסור אף בלאו דלא יהיה קדש, שהרי אסור בשפחה כדתנן (גיטין מא, א) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אינו יכול. תירץ ר"ת דממזר חייב בכללאו גרידא, אבל שפחה שאני, דלא אמר רחמנא לא תינסיב שפחה אלא אפקיה בלשון קדשות לא יהיה קדש פרט לממזר שהוא עצמו קדש, דמקדשות בה ויצירתו בעבירה. ועוד אמר ר"ת דמכל מקום אסור הוא בבהמה, אף על גב דאזהרתיה דנשכב מלא יהיה קדש כדאיתא בפרק ארבעה מיתות (סנהדרין נד, ב) וטעמא משום דמקדשות כי האי לא אתי, כן כתוב בתוס'. ומיהו לר' עקיבא לא צריכינן לכולי היא, דלדידיה שוכב ונשכב תרוייהו מן בכל בהמה לא תתן שכבתך נפקא, כדאיתא התם לא תתן שכבתך לא תתן שכיבתך.

דמינסב ליה עצה ואמר ליה זיל גנוב ואזדבן בעבד עברי ובשני דר' שמלאי עבד עברי מי הוי. והוא הדין דהוה מצי למימר ור' שמלאי מי הוה מנסיב ליה עצה למגנב, וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך, ואמרינן נמי לעיל בפרק האיש מקדש (נד, א) גבי בהמה שנמצאת בירושלים וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך, אלא דעדיפא מינה קאמר, דאי אפשר לו בכך בין רוצה בין אינו רוצה לפי שאינו נוהג. ורש"י תירץ דאי אקשי ליה הכי הוה מצי לשנויי אלא דאמר ליה מכור עצמך בעבד עברי כר' אליעזר דאמר בפרק קמא (יד, ב) זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית, ע"כ. אי נמי אפשר דבענין זה היה מותר, כדי לטהר את דורותיו.

גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי אסופי מותרין לבא זה בזה. הוא הדין לעבדי בממזרים לדברי ר' טרפון, ולא תנא חרורי אלא משום הנך כולהו דמתניתין דאינן מותרין בעבדים. ואם תאמר והאיך שתוקי ואסופי מותרים בנתיני, והא קיימי בלא תתחתן בם ואפילו בגירותן, כדאמרינן ביבמות (עו, א) דבגיותן לית להו חתנות בגירותן הוא דאית להו חתנות, וקאמר רחמנא לא תתחתן בם, ושתוקי ואסופי אסירי באיסורי חתון, על כרחין דאי לא לישתרו אפילו בגוים ועבדים. ואיכא למימר דודאי בכל לאוין דפסול יוחסין לא מיחייבי כי היכי דלא מיחייבי בלאו דלא יבא ממזר, דלא מיקרו קהל, ולא חשש הכתוב לייחס הפסולים, והא דאסירי בגוים, משום לא יסיר את בנך מאחרי, דהני נמי בכלל ישראל הן, הלכך אסור שמא יסור לבנו לעבודה זרה, ובעבדים נמי אסירי משום שאינן חייבין בכל המצות כישראל הן ועדיין סורן רע, ואית בהו קצת משום חשש עבודה זרה. ומיהו מותרין הן בנתינין, דאף על גב דאמרינן ביבמות פרק הערל (עט, א) דדוד גזר עליהן כלומר שיהיו עבדים. איכא למימר עבדים מיהא לא הוו, אלא שגזרו עליהם להיותן כעבדים, וכי גזור לכשרים אבל לפסולים לא גזור, ולפיכך כל אלו שהם פסולים אינם אסורים בנתינים.