תפארת ישראל על פסחים ז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

מביאין שפוד של רימון:    ר"ל מטה ארוך של [גראנאטאפפעל בוים], אבל של מתכות לא, דמתחמם הפנימי מחמת החיצון, ונצלה הפסח במקום נגיעת השפוד בפנים מחמת דבר אחר, ולא הו"ל צלי אש, גם לא יקח שפוד של שאר עצים, שיש בהם ענפים, דכשחותכן מהשפוד, מוציאין מים במקום החתך, אבל עץ הרימון חלק הוא:

תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו:    ולא איפכא מנקובתו לפיו, משום דצריך שיתלהו בתנור עם בית השחיטה למטה, והרי צריך שיתן גם הגס שבשפוד למטה בתנור שלא ישמט, ואם יתחב מנקובתו לפיו, ישמט הפסח ממנו לתוך התנור:

רבי עקיבא אומר כמין בשול הוא זה:    שמתבשלין הכרעים בחללו כבקדירה:

אלא תולין:    כרעיו ומעיו בשפוד:

משנה בעריכה

אין צולין את הפסח לא על השפוד:    של מתכות:

ולא על האסכלא:    [ראסט], והוא כעין טס ברזל:

אמר רבי צדוק:    חסורי מחסרא וה"ק, ואם האסכלא מנוקב, מותר, דעשוי כבריחים ותולה הפסח בחלל שבין הבריחים שלא יגע בברזל ולא חיישינן שמא יגע בבריח שבינתיים, ואמר ר' צדוק וכו':

נגע:    הפסח:

בחרסו של תנור יקלף את מקומו:    ר"ל יקלף הפסח במקום שנגע בחרס, דשם לאו צלי אש הוא רק צלי חרס. ומיירי באין רוטב רב במקום הנגיעה:

נטף מרוטבו על החרס:    אפי' בחרסו של תנור וכברישא:

וחזר עליו:    דהרוטב הנצלה מחרס החם, חוזר ונבלע בהפסח:

יטול את מקומו:    והוא כעובי אצבע (שו"ע יו"ד, צו), משא"כ קליפה הוא כדי שינטל בבת אחת, וגרידה היינו שאינו ניטל כאחת, רק גורד בסכין מעט מעט. ולר"ן [חולין דרצ"ד א'], נטילה הוא רק עב קצת יותר מקליפה וכן משמע מרש"י הכא:

נטף מרוטבו על הסולת:    והסולת רותח, דנצלה הרוטב מהסולת:

יקמוץ את מקומו:    וישרוף אותו קומץ בחול, מדבלע מרוטב שנאסר, ודינו כקדשים שנפסלו, אף דהכא יש תערובות חולין, וכ"ש הקליפה ונטילה דרישא דישרפו:

משנה געריכה

אם חבורת כהנים יאכלו:    נ"ל דמיירי שסכו אחר שנגמר צלייתו, דאל"כ מי גרע מנטף רוטבו על החרס וחזר אליו, ויש לחלק [ועי' לעיל פ"ב מ"ה]:

אם ישראל אם חי הוא ידיחנו:    וינגבו, דחי לא בלע מהתרומה:

ואם צלי הוא יקלוף את החיצון:    ומותר השאר לזרים, וא"צ נטילה כברוטב לעיל, דסיכה משהו בעלמא הוא:

לא יעשנו דמים על בני חבורה:    ר"ל דאסור לתבוע דמי השמן מהחבורה:

שאין פודין מעשר שני בירושלם:    וגזירה מכירה אטו פדייה בירושלים דאסור מדאורייתא:

משנה דעריכה

העומד:    שמקריבין בט"ז בניסן:

ושתי הלחם:    שמקריבין בעצרת:

ולחם הפנים:    שנותנין על השולחן משבת לשבת:

וזבחי שלמי צבור:    הן ב' כבשי עצרת הבאין עם ב' הלחם:

ושעירי ראשי חדשים:    שעיר אחד חטאת שבר"ח. ואע"ג שזה נכלל כבר בזבחי שלמי צבור, דהרי זה נמי מין דמים הוא, כמו שנכלל בהא שעירי רגלים, אפ"ה הדר ותני שעיר ר"ח, כיון דרק מדכתיב במועדו ילפינן דדחו שבת וטומאה, סד"א ר"ח לא אקרי מועד, קמ"ל. וכל אלו הקרבנות, נאכלין הן ובבאו בטומאה אין נאכלין:

שלא בא מתחלתו אלא לאכילה:    דכתיב לפי אכלו:

משנה העריכה

נטמא הבשר:    של פסח:

אינו זורק את הדם:    דעיקר הפסח לאכילה ואילה"ק האיך אפשר קודם זריקת הדם שנטמא הבשר. והחלב יהיה טהור. הרי הדם נזרק מיד קודם שנפתח הבטן. י"ל דמיירי שהיה ממרס בדם עד אחר שהוציא החלב [כפ"ה מ"ג]:

זורק את הדם:    והזריקה תועיל להתיר האימורין למזבח:

משנה ועריכה

יעשה בטומאה:    ואין הפסח דוחה טומאה בצבור, רק בטומאת מת:

משנה זעריכה

הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא:    הפסח או הדם ולפי מה דקייל"ן (פ"י מהל' טומאת אוכלין הט"ז) דמשקין בית מטבחיא דכיין מיירי הכא רק בשנטמא הבשר זרק תנא דידן ע"כ דס"ל דדם מקט"ו דהרי מסיק דציץ מרצה על טומאת הדם וכ"ש דמרצה על טומאת בשר:

הציץ מרצה:    ואף דאין הפסח נאכל, פטור מפסח שני:

נטמא הגוף:    ר"ל שנודע אחר זריק', שנטמאו הבעלים:

אין הציץ מרצה:    דבשעת זריקה, גברא לאו בר מעבד פסח ראשון הוה:

הנזיר:    דבנטמא במת קודם הבאת קרבנו, סותר הכל:

הציץ מרצה על טומאת הדם:    ותגלחת הנזיר כשירה, ומותר לשתות יין ולהטמא למתים, והעושה פסח, הציץ מרצה וא"צ פסח שני:

נטמא טומאת התהום:    נזיר אחר שהביא קרבנותיו, והעושה פסח אחר שעשה פסחו. כשנודע להם שנטמאו הן עצמן קודם הקרבה, בטומאת מת שהיתה נעלמת מכל אדם:

הציץ מרצה:    כך הוא הלכה למשה מסיני:

משנה חעריכה

שורפין אותו לפני הבירה:    בעזרה כדי לביישן שלא נזהרו מהטומאה:

מעצי המערכה:    שלא לבייש העני שאין לו עצים, א"נ להכי לא יביא עצים משלו לעזרה שמא יחזיר הנותר, ויחשדוהו שגנב עצים מהקדש. ואי"ל עכ"פ הרי נהנה מהקדש, י"ל לב ב"ד מתנה כשהקדישו העצים שיהיה מותר להם להנות כך:

והנותר:    ר"ל או הנותר מפסח טהור:

או על גגותיהן מעצי עצמן:    והא דתנן [סוף פ"ג] דאפי' כביצה שורפה לפני הבירה, התם באורח, והכא בבעה"ב:

הציקנין:    הקמצנין:

משנה טעריכה

הפסח שיצא:    שיצא ביום י"ד חוץ לחומת ירושלים [ואי אפשר לאוקמי מתני' שיצא בליל ט"ו מהבית שנאכל שם, דהרי גם בזה נפסל הפסח. ליתא, דהרי קתני שנשרף מיד, ואי בלילה, הרי אין שורפין קדשים ביו"ט]:

תעובר צורתו:    דמדאין פסולו בגופו, צריך שיפסל בלינה קודם שריפה:

וישרף בששה עשר:    ובט"ו לא, דאין שורפין קדשים ביו"ט:

רבי יוחנן בן ברוקה אומר אף זה ישרף מיד לפי שאין לו אוכלין:    ודוקא בנטמאו בעלים או מתו קודם זריקה, דלא אתחזי בשר לאכילה, והו"ל כפסולו בגוף הפסח:

משנה יעריכה

העצמות:    שאסור לשברם, להוציא מהם המוח, והמוח נעשה נותר וטעון שריפה:

והגידין:    מיירי בגיד הנשה החיצון, או מיירי בשמנו של גיד אפילו של פנימי, דאלו אינן אסורים מדאורייתא, ונעשה נותר מדאורייתא וטעון שריפה, משא"כ גיד הנשה הטמון בפנימיות הירך, מדאורייתא אסיר, ויכול לזרקו מיד. ואילה"ק ליתי עשה דפסח ולדחי ל"ת דגיד, בקושית גיסי הרב המאה"ג מו"ה אלחנן שליט"א, דנ"ל כל שצורתו גרמה איסורו, אין בו עשה כלל [ועי' זבחים דצ"ז ב']:

משנה יאעריכה

כל הנאכל בשור הגדול:    שכבר הוקשה בו כל הנאכל בו כבר כשהיה עגל:

יאכל בגדי הרך:    של פסח, ור"ל מחשב אכילה ונמנין עליו, ומהו, ראשי וכו', והיינו דקמ"ל תנא דאפילו הנהו מחשבו אכילה, ולהכי [לא] נקט איפכא כל שאינו נאכל בשור וכו':

וראשי כנפים:    הם קצוות [השולטער בלעטטער]:

והסחוסים:    [קנארפעל] שבאוזן ושבחזה וכדומה, ואלה נאכלין בשור גדול אם יבשלום הרבה:

אבל המותיר בטהור:    אינו לוקה, דניתק לעשה, דכתיב לא תותירו וגו' והנותר באש ישרף, מדסמיך שריפה ללא תותירו. ש"מ דהשריפה הוא תקון ללא תותירו. וי"א משום דלא תותירו הוא לאו שאין בו מעשה:

והשובר בטמא:    דרק בטהור חייבו רחמנא להשובר:

משנה יבעריכה

אבר שיצא מקצתו:    חוץ מהבית או החומה כלעיל סי' מ"ג. דנאסר מה שיצא, והפנימי כשר ואיך יעשה, הרי עצם שיש עליו כזית בשר. אע"ג שיצא אסור לשברו אפי' במקום שאין בשר:

חותך:    הבשר היוצא:

וקולף:    הבשר שבאותו עצם בחלק שלא יצא:

עד שמגיע לפרק:    [געלענקע], מקום שמחוברין שם העצם שבפנים עם העצם שיצא מקצתו:

וחותך:    ומשליך העצם היוצא אם אין בו מוח:

ובמוקדשין:    שאר מוקדשים שנפסלו ביוצא:

קוצץ:    מה שיצא:

בקופיץ:    [האקקע]:

מן האגף:    הוא במזוזה המקום שמקיש שם הדלת:

כלחוץ:    ואגף עצמו ג"כ כלחוץ, וביצא לשם נפסל ביוצא:

החלונות:    חלל החלון שבכותל הבית, לעניין אכילת פסח, ושבחומת העיר שאסור לקדשים קלים להוציאן מירושלים, ושבחומת עזרה לקדשי קדשים. ואותן החלונות אין להן דלת ואגף:

ועובי החומה:    גג החומה. ואע"ג דתנן במסכת מעשר שני (ג, ח) דגגין לא נתקדשו, הכא מיירי בחומ' נמוכה, ששוה גגה לגובה קרקע העזרה:

משנה יגעריכה

שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד:    פסח אחד:

אלו הופכין:    ר"ל מותרין להפוך:

הילך ואוכלין:    דדוקא אדם אחד אסור לאכול בב' חבורות, אבל הפסח מותר לאכלו בב' חבורות:

והמיחם באמצע:    [הקעססעל] עם מים חמין שמוזגין ממנו יינם, רשאין לתנו בין ב' החבורות. ולא אכפת לן הפסק החבורות. ולרמב"ם ה"פ, ב' חבורות שאוכלים פסח א' או ב' פסחים בבית א', צריכין להתהפך, שלא יראו כחבורה אחת, ולפ"ז גם צריכין להפסיק מה"ט עם המיחם. ורבינו תוסי"ט כתב שלשון הרמב"ם לא משמע כן ור"ל מדכתב היו המים וכו' ע"ש. אולם לפע"ד משם ראיה להיפך, דהרמב"ם דמצריך היקף במקצת [עי' רכ"מ שם] אהא קאמר שפיר היו המים כו' רצונו לומר אם זהו ההיקף במקצת שעשו:

כשהשמש:    שהוא מחבורה א' ומשמש גם לחבורה הב':

עומד למזוג קופץ את פיו:    סוגר פיו, ואינו אוכל מה שכבר בפיו, דאל"כ אוכל פסחו בב' מקומות:

ומחזיר את פניו:    לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שאוכל בחבורה האחרת [ותמהני, שמש עניא מה קעביד דלחשדוהו, וכי המודר מלאכול משל חבירו, אסור לשמשו כשיאכל, שמא יחשדוהו שאוכל עמו], ולולא מסתאפינא נ"ל דר"ל דאחר שסגר את פיו שלא יטעה ללעוס ולאכול מה שבפיו בחבורה האחרת, מחזיר פניו, רוצה לומר מדיושב ואחוריו אל החבורה האחרת, כשרוצה למזוג להם, סוגר פיו ואחר כך מחזיר פניו אליהם, ומוזג להם:

והכלה:    שבושה לאכול לעיני כל:

הופכת את פניה ואוכלת:    ולא חיישינן שמא שוב תתהפך אח"כ ותאכל קצת שלא בהחזרת פנים, ונמצאת אוכלת הפסח בב' מקומות, ליתא, דהרי מתביישת לאכל לעיני החבורה, משא"כ אדם אחר אסור להתהפך מה"ט כך נ"ל:

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה