מהרש"ל על הש"ס/סוכה/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ל עמוד א

גמ' ויבריחו עצמן מן הגזול כו'. נ"ב נ"ל דגרסי' דוקא הגזול ולא גזל דהכא קאמר שיבריחו עצמן מן הגזול כבר בידם וקנוי להם דומיא דעולה להקב"ה אף שכבר קנוי לו והוא שלו כדפרש"י ודו"ק:

רש"י בד"ה אף גזול כו' ביאוש דאשמעינן ליה כו' כצ"ל:

בד"ה כי זבניתו כו' לאגוד בהן להושענא כצ"ל. ונ"ב פי' שתהיה עצמה להושענא:

תוס' בד"ה כי יקריב מכם כו'. והא דמייתי הכא קרא דמכם אע"ג כו'. נ"ב והשתא לא קשה א"כ קרבנו אמאי צריך לאחר יאוש הוא דאתא והיינו רבא דדריש התם מקרבנו וגו' ויליף ליה מיניה דיאוש כדי לא קני כמו עולא דלעיל מיניה דיליף מוהבאתם את הגזול וגו' ולא ס"ל טעמא דמצוה הבאה בעבירה אלא משום דיאוש לא קני ומההוא קרא קא יליף דיאוש לא קני וכן מביאין התוס' לקמן:

בא"ד הוה מוקמינן מכם להך דרשה כו'. נ"ב פי' אלמא דמכס הוא פשוט ומסתבר להך דרשה וק"ל:

בד"ה הא קנייה ביאוש כו' ועולא נפקא ליה כו'. נ"ב פי' לעולא נמי קשה דנפקא ליה דיאוש כדי לא קני מוהבאתם את הגזול ולא ס"ל טעמא דמצוה הבאה בעבירה וק"ל:

בא"ד בין נודעה כו'. נ"ב אחטאת גזולה קאי התם:

בד"ה מתוך שיוצא כו' הכא דוקא שהוא מדרבנן כו'. נ"ב פי' ביום שני בגבולין וק"ל:

דף ל עמוד ב

תוס' בד"ה וקרקע אינה נגזלת כו' בפ"ק מדכתיב כו' קרקע נמי הרי נתייאש בו הלוקח כמו גבי כו' קוצרו אפי' במועד כו' אבא בר יעקב בשם ר' יוחנן כיני מתני' מותר לקוצרו במועד כו' כצ"ל. ונ"ב כיני פי' שהוא מכנה כמתני' מה שאמרו קוצרו במועד לא חיובא קאמר אלא דמותר לקוצרו וכשרוצה לקוצרו ישכור פועלים כו' וק"ל:

בא"ד ולא ישכור אפי' לאחר המועד כו'. נ"ב פי' א"צ להשכיר יותר משליש אפי' לאחר המועד וק"ל:

בא"ד נוטע לרבים חייב כנוטע בתוך כו' כצ"ל. ונ"ב פי' בערלה:

בא"ד פטור בגזל קרקע כו' לחייב כנוטע לתוך שלו כו' כצ"ל:

בא"ד ואם מסקנא הוא דיש יאוש כו'. נ"ב פי' אע"ג שהגירסת ירושלמי היא משבשתא וכן האמת וא"כ אין להקשות ממנה ואף אם תדחק עצמך לקיים הגירסא ולתרצה בשינוים דחוקים וא"כ תהא המסקנא לשם שיש יאוש אפי' להקל אלמא דאפי' מדאורייתא אמרי' יש יאוש לקרקע א"כ בע"כ צריכין אנו לאוקמה בשנשתקע כו' ומשום הכי יש יאוש ובפי' ר"ש בזרעים בפי' דכלאים כתב בהאי לישנא ואם מתקנה היא צריך לאוקמה בשנשתקע כו' והיינו כמו שפירשתי וק"ל:

בד"ה ולקניוה בשינוי השם כו' והשתא ניחא הא דקאמרינן התם כו'. נ"ב פי' השתא דקאמרי' דאפי' שינוי השם היכא דחוזר לברייתו אינו קונה אלא היכא דאיכא יאוש גביה וק"ל:

בא"ד תקשה ליה אמתני' דלולב הגזול כו' כצ"ל. ונ"ב אע"פ ששינוי השם דהכא איירי עם היאוש מ"מ מצי למיפרך שפיר אמתני' דגזול דסתם גזילה יאוש בעלים וק"ל (עיין במהרש"א):

דף לא עמוד א

גמ' ומאי טעמיה דר' יהודה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל גזל עצים כו' ומדאורייתא לא קני כו'. נ"ב א"כ הוה שאולה לגביה מאחר שלא קנה ואין לומר דהוה כשאר מטלטלין הנגזלין דקיימי ברשותיה דמרייהו קדמאי אבל הכא שגזל עצים ובנה אותם במחובר לקרקעיתו א"כ הוי שאולה מדאורייתא דלא קנה העצים אלא מדרבנן משום תקנה וא"כ קרא למאי אלא לסוכה העשויה בראש העגלה דשייך לגביה גזולה ולא שאולה ודו"ק (עיין במהרש"א):

דף לא עמוד ב

תוס' בד"ה הירוק כו' שדומה לאינד"ה בלע"ז דתנן התם בפ"ק כו' שהוריקן באבנים כו' מעבירות שבידן ונתביישו כו' כצ"ל:

בד"ה דבר הדר באילנו כו' בן עזאי כו'. נ"ב נ"ל ר' אבהו:

דף לב עמוד א

גמ' אמר רב נחמן לצדדין כו'. נ"ב נ"ל שזהו רב נחמן בר יצחק או גרסי' רבה ודו"ק:

רש"י בד"ה דאיפרוד איפרודי כו' ואין מצומצמין עם השדרה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה באשירה דמשה כו' וע"כ צריך לאוקמי כו'. נ"ב פי' ומיהו ע"כ וכן בתוס' דכיסוי הדם וק"ל:

בא"ד לפי' ר"ת נמחק לפי'. ונ"ב נ"ל כפי' ר"ת וכן מצאתי בתוס' דכיסוי הדם ודו"ק:

בד"ה נחלקה התיומת כו' ההיא דמתיים בהו כו'. נ"ב ובאשר"י מפרש אי קאי נמי על כל גב וגב שכפולה מאחוריו או על האמצעי לחוד קאי ע"ש:

דף לב עמוד ב

גמ' לולב יוצא מן ההדס כו'. נ"ב צ"ע אמאי קאמר כדי שיהא יוצא והיינו כפי' רש"י שהוא גבוה כו' ובמתני' תלי טעמא בנענוע וצ"ע:

שם גופא שיעור הדס כו'. נ"ב קצת קשה לשון גופא כי להכא אין לתרץ כמו שתירץ רש"י לעיל בדף י"ד ע"ש:

שם לא דק והיינו לחומרא לא דק כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה עבות שלשה כו' שוטה הם והוא אומר כו' הד"א:

בד"ה ענף עץ עבות שכולו ענף כו' כצ"ל:

דף לג עמוד א

רש"י בד"ה רבינו רבי צ"ל רבינו רב. ונ"ב וכן בס"א ועיקר וכן פרש"י בבכורות בסוף אלו מומין דף נ"א וכן בפ' בא סימן דף מ"ט:

דף לג עמוד ב

גמ' מאי כשר ודאשחור אימת כו' ונדחה דחוזר ונראה כו' כצ"ל:

דף לד עמוד א

רש"י בד"ה עשר נטיעות כו' ממטע י' לבית סאה כו'. נ"ב ממטע נ"ל לשון נטיעה וק"ל:

תוס' בד"ה בית הכוסות כו' ואיידי דנקט מצד א' כו'. נ"ב פי' מאחר שרבותא הוא להכשיר אפי' בצד א' א"כ ממילא מב' צדדין טריפה וק"ל:

דף לד עמוד ב

תוס' בד"ה ולדרוש להו כו' דאקפיה רבינא מארבע רוחותיו. נ"ב פי' שארבע שדות היה לו לרבינא סביבות שדה של רוניא וגדר רבינא כל שדותיו ורוניא לא היה רוצה לשלם לו וק"ל:

בא"ד לפי מה שגדר מה כו' כצ"ל:

דף לה עמוד א

גמ' אל תקרי הדר אלא אידור שכן נלשון יוני קורין למים אידור כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הרי מסיקה כו' (ביבמות כו') מכלל דבת אורו הוא. נ"ב זה לא היה ולא נברא אלא במס' שבת פ' במה מדליקין חד מאן דאמר יליף התם מלך שלך תהא להסיקה וחד יליף מדכתיב גבי תרומה תתן לו ולא לאורו פי' שאין תורמין מן הטמא על הטהור שאז לא תתן לכהן שום דבר אלא לאורו שיכול להסיקה כו' מכלל דבת אורו היא כך פרש"י:

תוס' בד"ה לפי שאין בו כו' ומאן דפסל היינו מדרבנן צ"ל ומאן דמכשיר היינו אליבא דרבנן. ונ"ב נ"ל זה טעות בע"כ דאי מדרבנן פסול ומדאורייתא לא פסול דר"מ לית ליה ממון גבוה אלא מדרבנן א"כ למה פוטר מעשר שני מן החלה בירושלים כדאמר בסוף חלק וק"ל אלא ט"ס הוא וקאי על המשנה וכך ראוי להיות כמו שהגהתי ודו"ק (עיין במהרש"א):

בא"ד מעשר שני בגבולין כו'. ונ"ב פי' מעשר שני בגבולין א"ב מאן דצריך היתר אכילה ולא דין ממון הכא נמי מכשיר דהיתר אכילה יש לה ע"י פדיון ודין ממון ליכא שהרי סוף סוף ממון גבוה הוא לכ"ע ואסור לקדש כו' והא דאמר רב חסדא בסוף חלק אהא דפליגי ר"מ ורבנן במעשר שני לענין חלה לא שנו אלא בירושלים אבל בגבולין דברי הכל פטור ע"כ בעל כרחך סבר כמאן דאמר דהכא דבעי דין ממון ולא סגי בהיתר אכילה וק"ל (עיין במהרש"א):

דף לה עמוד ב

תוס' בד"ה אתיא לחם לחם כו' ולא פטרינן ליה מדכתיב עריסותיכם. נ"ב פי' בודאי טבל וק"ל:

בסה"ד ילפינן עיסה דשותפין. נ"ב פי' לחיוב חלה אלמא דזהו קרי עריסותיכם וה"ה למצה וק"ל:

דף לו עמוד א

רש"י בד"ה תני עולא כו' של מחט ונקב כו' הד"א:

בד"ה שבני אדם מוציאין לזריעה כו' אע"פ ששומרו במחובר כו'. נ"ב פי' הניחן:

תוס' בד"ה ניטלה בוכנתו כו' חוטמו ספק כו'. נ"ב פי' לא איתפריש לי:

דף לו עמוד ב

תוס' בד"ה ובשבת צ"ל בשבת שלש אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא כו' כצ"ל:

בא"ד אתא ר' אבא נחר ליה כו'. נ"ב פי' בבית הכסא דלא הוה פתוח דלת אלא כך היה המנהג מי שרצה ליכנס לבית הכסא היה נוחר ואם היה שם אדם היה נוחר כנגדו רש"י:

בא"ד לעיל מיניה ליטול קיסם כו' לגג אכן לא משמע כו' כצ"ל:

בד"ה כל דין כו' לא מצא עצים לשורפו כו' ובההיא קי"ל כו' כצ"ל:

דף לז עמוד א

גמ' מאי ארז הדס כו' כצ"ל והשאר נמחק ונ"ב בס"א אינו ויתור הוא וק"ל:

רש"י בד"ה עלי זית וכו' ור' יהודה סבר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כל דין כו' וס"ל כרבנן שהם אומרים בקבורה נמחק ונ"ב נ"ל זה טעות כי ר' יהודה לא חזר אלא מסברא זו ודו"ק:

בד"ה דבעינן לקיחה תמה וליכא כו' ומיהו לא יתכן פי' זה כו' נ"ב פי' דאיירי בכרך ידו ודו"ק:

בד"ה נפל משפופרת כו' דאמרי' שפופרת שחתכה לחטאת כו' נ"ב פי' שתקנה לאפר חטאת כו':

דף לז עמוד ב

תוס' בד"ה אמאי ונתן אמר רחמנא כו' היינו שקלי תרי מאפר כו' נ"ב פי' תרי גברי ורש"י פי' אפי' שני חלקים אפר וחלק אחד מים ע"ש:

בד"ה בהודו לה' כו' הצבור מנענעים על כל הודו כו' נ"ב וש"צ מנענע ביאמר נא ולא ביאמרו נא. א"ז וכן המנהג אצלנו נ"ל:

בד"ה כדי לעצור כו' וצריך לכסכס ג' פעמים כו' כצ"ל ונ"ב פי' לשפשף בידו:

בא"ד גבי ג' מאות שיפה כו'. נ"ב פליגי התם תנאי אי בחטין קאי או על הבצק בלישה וק"ל:

דף לח עמוד א

במשנה ותבא לו מאירה כו' לברך יברך הכל כמנהג המדינה כצ"ל ונמחק אחריו ונ"ב נ"ל טעות אף שברוב ספרים שראיתי כתוב כך וראיה מלא שנו דלקמן וק"ל וכה"ג בפ' הקורא המגילה עומד ע"ש:

תוס' בד"ה מאי קושיא כו' מאי היא אילימא קידושא כצ"ל:

בד"ה מדקתני כו' שופר ותוקע לולב ומנענע והיינו ביו"ט כו' כצ"ל:

בד"ה ותהי לו כו' דהא בגדול מקרא אע"פ שאין עונין כו' נ"ב והא דלא לייטינן משום דלא למד נ"ל דלאו כל האדם בקי בקריאת הלל משא"כ בבהמ"ז ודו"ק (עיין במהרש"א). בד"ה באמת אמרו כו' ולא מייתי ליה נמחק. (עיין במהרש"א):

דף לח עמוד ב

גמ' אמר ליה רב ספרא משה שפיר קאמרת אלא התם והכא אסוקי מלתא היא ולית לן בה כל זה נמחק ונ"ב נ"ל דלא גרסי' ולפי זה מיושב שפיר התם והכא דקאמר רב ספרא ודו"ק:

תוס' בד"ה הלכתא כו' והיכא דנהוג נהוג נמחק:

בד"ה מכאן שמצוה לענות כו' והם עונים אחריו ראשי פרקים כו' כצ"ל:

בא"ד אהבתי כי ישמע ה' הללו את ה' כל גוים הודו לה' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

בא"ד ראשון הבא אחריו נ"ב פי' אחר הללויה והוא בצאת ישראל ודו"ק:

בד"ה אמר רבא כו' אבה יבמי לחודיה כו' חפצתי לקחתה לחודיה כו' כצ"ל:

דף לט עמוד א

גמ' ואמר רבא לא לימא כו' שפיר קאמרת אלא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה משה גדול הדור והס"ד ואח"כ מה"ד שפיר קאמרת בתמיה כצ"ל ונ"ב אבל בסוף ביצה פרש"י ביקרא דמשה קמשתבע:

תוס' בד"ה עובר לעשייתן כו' לא מסתבר כלל לברך ושמא משיתחיל ונמחק השאר:

בא"ד דמר סבר לשעבר משמע טפי כו'. נ"ב פי' מלהבא הלכך לא יברך על ביעור חמץ שהרי עדיין לא ביער אלא יברך לבער ומר סבר להבא נמי משמע הלכך על ביעור הוא טוב כמו לבער וק"ל:

בד"ה וליתיב ליה כו' הלוקט עצמו אסור דללקט לאכלה אמר רחמנא כו' שלא יעשו פלטר פי' לא יהא כו' כצ"ל:

בד"ה שאין מוסרין כו' ואין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן כו' דשביעית כו' כצ"ל נ"ב בייר פי' חופר בורות ר"ש:

דף לט עמוד ב

תוס' בד"ה בד"א דמזון ג' סעודות מיהא מוסרין בלוקח כו' מה איסור יש כאן כו' כצ"ל:

בא"ד ושומרי ספיחים בשביעית כו'. נ"ב פי' להקרבת עומר:

בא"ד אבל קוצה בחרבה כו'. נ"ב פי' סכין חרב:

בא"ד אין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כו' כצ"ל ונ"ב קוטב פי' בערוך הוא שמשימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קטב ובראשו אבן גדולה וכן פי' ר"ש:

בא"ד ומכניס לבודידה ואומן כו' כצ"ל ונ"ב בודידה פי' כעין עריבה:

בד"ה לרבעי הך משנה אתיא כמאן דאמר נטע רבעי כו' נ"ב לאפוקי מאן דסבר כרם רבעי אסרה תורה ולא נטע האילנות וק"ל:

בד"ה ולשביעית ירק נמי כו' פעמים שברביעית ואסורים משום ערלה כו'. נ"ב פי' וא"כ מאחר שקרא דערלה סתמא נאמר ובכל אילנות איירי ודו"ק וכה"ג משמע בתוס' בריש קדושין בד"ה מה ירק כו':

בא"ד העשוים פרכים פרכים כו' נ"ב פרש"י מתוך שגורנו עשוי מעט מעט שאין נלקטים כא' אלא היום לוקטין ומפרכין מעט ולמחר מפרכין מעט ואם היו הולכין אחר לקיטה הוי חדש וישן מעורבין זה בזה כו':

בא"ד קודם חמשה עשר דאידך שבט ונלקט כו' כצ"ל. ונ"ב דאידך פי' אשתקד. (עיין במהרש"א):

דף מ עמוד א

בא"ד נהג בו שני עישורין כו'. נ"ב פי' מעשר שני ומעשר עני ששנה שניה הנכנסת לשלישית הוה וק"ל:

בא"ד אע"ג דנגמר פירי כו' פי' מאחר שנחנט קודם ט"ו דאידך דשבט א"א שלא יהא נגמר קודם לקיטתו דא' בשבט ואע"ג דמ"מ כל היכא דנגמר אחר ט"ו דאידך דשבט צריך שני עישורים מספק דר"א ורבן גמליאל אי אזלינן בתר חנטה כו' וכן איתא לשם בגמ' הא דנלקט בא' בשבט לאו דוקא ה"ה קודם אלא מעשה שהיה כך היה מ"מ דייקי התוס' מדהזכיר לשם זמן הלקיטה שהיה נלקט בא' בשבט ולא הזכיר זמן שהיה נגמר משמע לשונו משום דאזלינן בתר לקיטה ונ"מ אי לא הוי נלקט בא' בשבט אלא אחר כך בט"ז בשבט לא היה נוהג בו שני עישורין אלא מעשר שני לבד אבל אי אזלינן בתר גמר פרי לעולם נוהג בו שני עישורין אלא בע"כ ש"מ דלא אזלינן בתר גמר פירי אלא בתר לקיטה ולכך צריך להזכיר לקיטה דא' בשבט ודו"ק נ"ל:

גמ' באושא ואמרו אחר לקיטה בין למעשר כו'. ומה ראית כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ה"ג כו' ואינו מוגה נ"ב פי' סתם וק"ל:

דף מ עמוד ב

רש"י בד"ה וסמיך ליה כו' לתפוס קדושת הדמים אלא ע"י ממכר כצ"ל:

תוס' בד"ה שמא יגדל מהם כו' במזיד תעלה ותאכל במקום וי"ל כמו שמפרש ר"י התם כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל וכן מוכח להדיא מתוס' דקדושין שכן מתרצין והכא איירי בבעלי מומין ודו"ק:

בא"ד דאפי' למ"ד כו'. נ"ב פי' לא פליגי על רבנן וק"ל:

דף מא עמוד א

רש"י בד"ה לא צריכא כו' שהיו מיבשין אותו באבוב של קלאים כו' כצ"ל. ונ"ב ובגמ' נקרא אבוב של קליות והיא היא והוא הכלי של נחושת מנוקב משוליו ככברה כדי שתשלוט בו האש וקליות פרש"י של מוכרי קליות במנחות פ' ר' ישמעאל:

תוס' בד"ה פירות הללו כו' והחנוני אומר כו'. נ"ב פי' ואע"פ שבכאן לא הוזכר חנוני וא"כ נוכל לפרש וחוזר ואומר על החנוני כו' ויהיה הכל איפכא א"כ לפי זה יהיה פי' החנוני לוקח בסלע מה שירצה ואח"כ נתנו לזה ודו"ק אי נמי בגמ' שלהם לא היה כתוב והוא אומר כו' וכן בתוס' פ"ה דשביעית ליתא מש"ה כותבין שכן איתא בהדיא בירושלמי וק"ל:

בא"ד מדלא חלל חנוני לכתחלה סלע כו'. נ"ב פי' הבעה"ב יתן סלע לחנוני במתנה והחנוני יחלל ויחזור ויתן לו סלע במתנה וזולת זאת לא יתכן ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף מא עמוד ב

תוס' בד"ה אא"כ כו' ומה שנהגו הקהל כו'. נ"ב לעיל בפ' הישן דף כ"ז לא כתבו ומלמדין אותם אלא סתמא דעתינו מסכמת וכן באשר"י וסמ"ג:

בא"ד לצאת בו ואע"פ שלא פירשו כו' כצ"ל:

בד"ה הילך אתרוג זה כו' מידי דחזי ליה קאמר כו' נ"ב פי' ואם יכול (לקדשו) [להקדישו] לא חזי ליה וק"ל:

בא"ד כמו שמפרש שם או משום דויתור אסור כו' כצ"ל. ונ"ב פי' מה שדרך לותר ולא להקפיד עליו אפ"ה אסור במודר הנאה כדאיתא במגילה בפ"ק:

דף מב עמוד א

גמ' אמר ר"ה אומר היה ר' יוסי כו'. נ"ב לפי דעתי שאומר זה הוא כמו לדברי ר' יוסי ומכללא איתמר וכן יראה מפרש"י דשמעתין ודו"ק:

שם להתעטף חייב בציצית כו'. נ"ב כן בכל נוסחאות וכן באשר"י אבל באלפס מדוייק מצאתי כתוב אביו לוקח לו ציצית וכן במרדכי וכן בטור וכן עיקר:

שם תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כו'. נ"ב ובירושלמי מסיים מלמדו שמע בני מוסר אביך מרדכי:

רש"י בד"ה ה"ג כו' במצוה שהיה רוצה כו' כצ"ל:

בד"ה להכשירן לא גרס. נ"ב פי' וצריך תמיד לא' להכשירן ומש"ה ל"ג דהוה פי' שהוא מכשיר הראשון ואינו כן אלא ראשון פסול לגמרי וק"ל:

בד"ה מקבלת כו' קא מטלטלא מידי דלא חזי כצ"ל:

בד"ה אוכלין על גופו כו' אא"כ יודע לשומרם אבל היודע כו' כצ"ל והד"א והשאר נמחק:

בד"ה חולקין לו כו' לפרוס כפיו ופורס בצבור כו' כצ"ל:

דף מב עמוד ב

תוס' בד"ה היודע כו' בין רגלי הלוים היו כו' כצ"ל: