שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק יא

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) | ר"ן | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | פירוש הרא"ש | תוספות רי"ד | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עט עמוד א

ואלו נדרים פרק אחד עשר

ואלו נדרים שמפר. איידי דסליק מפרקין דלעיל דמיירי בהפרת הבעל נקט לפרושי הנדרים שהבעל מפר. הרי"ץ ז"ל.

הכי גרסינן אלו נדרים שמפר בין בעל ובין אב ולא גרסינן שהבעל מפר דמשמע בעל ולא אב דהא אין האב מפר אלא נדרים שהבעל מפר כרדרשינן בתורת כהנים. שטה.

אם ארחץ. מסקינן בגמרא דהכי קאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום וצריך להפר לה כדי שלא תתנוול היום כי לנוול דחד יומא חיישי רבנן. אם לא ארחץ דקאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום והדר קאמרה שבועה שלא ארחץ. וצריך לו להתיר השבועה שנשבעה שלא תרחץ היום ותרחץ היום על כל פנים שאם לא תרחץ היום לא תרחץ לעולם ואיכא עינוי נפש. וכענין זה יש לפרש אם אתקשט אם לא אתקשט. ואף על גב דקאמר ואלו נדרים דמשמע דלא אמרי בשבועות יש בכלל משמעות נדרים שבועות כדאמרינן בפרק קמא בנדרי רשעים בנזיר ובקרבן ובשבועה. אמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. אאם ארחץ אאם אתקשט קאי כי הכי אסקינן בגמרא דלנוול דחד יומא לא חייש רבי יוסי אבל לנוול עולמית חייש לפי גרסת ספרים שלנו. הרי"ץ ז"ל.

אם אתקשט כיחול ופיקוס והעברת שער באותו מקום. פירוש. וצ"ע דהא לקמן בגמרא פירשו דהוי נדרים שבינו לבינה.

דף עט עמוד ב

פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת כלומר שאין זה נדרי עינוי נפש דהא אפשר לה בפירות מדינה אחרת. ומוכח בגמרא דאף על גב דאינו מפר משום נדרי ענוי נפש מיהו מפר הוא משום נדרים שבינו לבינה שהרי מטריחו להביא לה ממדינה אחרת. פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר כלומר משום נדרי ענוי נפש שהרי יכול להביא מחנוני אחר אבל משום דברים שבינו לבינה מיפר. ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו פירוש שהוא חנוני המקיפו הרי זה יפר משום נדרי ענוי נפש דברי רבי יוסי. הרנב"י ז"ל.

וזה לשון הרי"ץ: הרי זה יפר שהרי אין לה ממי לאכול אבל אמר פירות מדינה זו עלי לא יפר דאפשר לה בפירות מדינה אחרת. ומטעם זה כשאמרה פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר דאין זה ענוי נפש כי אפשר לה ליזון מפירות חנוני אחר. ומיהו מטעם ענוי נפש אינו מפר לה שיהיה מתירה אפילו לאחרים אבל מטעם דברים שבינו לבינה יפר ודוקא לעצמו אבל לצורך אחרים לא והני ודאי דברים שבינו לבינה הוי שעסק גדול יהיה לו להטפל ולהביא לה ממדינה אחרת. ואם מת או גירשה או שהביא לה איש אחר מפירות אותה מדינה הרי אלו אסורין עליה שאינו מפר לאחרים בדברים שבינו לבינה. אם לא היתה פרנסתה אלא ממנו הרי זה יפר דמאחר דכל סמיכות פרנסתה הוא ממנו חשבינן להו נדרי ענוי נפש. או אפשר לומר דלא קאמר רבי יוסי בזה יפר אלא משום דברים שבינו לבינה וכשאין סמיכותה ממנו לא יפר כלל. ומדינה דומה לחנוני שאין סמיכותה ממנו. עד כאן.

גמרא מלמד שהבעל מיפר בנדרים שבינו לבינה היינו גילוח שער באותו מקום. נדרים שבינו לבינה לאו נדרי ענוי נפש הן. פירוש. בדברים שבינו לבינה כגון תשמיש וגילוח שער של אותו מקום וכיחול ופיקוס כדאמרינן לקמן בברייתא וכל דברים הנקראים ענוי נפש נקראים דברים שבינו לבינה אבל ראוי לקרותן ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וכשאין בהם ענוי נפש נקראים בינו לבינה ובלבד שיהיו מעין שאמרנו. הרי"ץ ז"ל.

מלמד שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה פירוש דברים שהוא נפסד ומצטער בהם אף על פי שאין ענוי נפשה כגון אם נדרה שלא לשמשו. ומתרץ אמרי הלין והלין מיפר אלו ואלו מיפר מיהו ענוי נפש מיפר לעולם גם כי תתגרש. והכי קתני במתניתין אלו נדרים שמיפר לעולם נדרים שיש בהן ענוי נפש. וסברא היא לומר שמה שהתירה תורה נדרים שבינו לבינה כל זמן שהם יחד דשייכא למימר בהו בינו לבינה לא חיילי אבל כשגרשה לא הוי בינו לבינה חיילי. הרא"ם ז"ל.

אלא נדרי ענוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים. פירוש אם אסרה על עצמה בגדי צבעונין אי נמי מידי דאכילה דהיינו נדרי ענוי נפש והפר לה בעלה הרי זו מותרת אפילו לכשתתגרש ואפילו לאחר שתנשא לאחרים. אין בהם ענוי נפש פירוש אלא שהם דברים שבינו לבינה. לעצמו מיפר לאחרים אינו מיפר פירוש שאם אסרה מעשה ידיה ליהודים והרי בעלה בכלל והוי דברים שבינו לבינה והפר לה הרי זה מופר לעולם לגבי עצמו ואפילו לאחר שתתגרש ושתנשא לו או לא תינשא. לגבי אחרים אינו מיפר אף על פי שהפר לה בעלה ומעשיה אסורים לשאר היהודים אפילו בעודה תחתיו והכי קתני אלו דברים שמיפר בין לעצמו בין לאחרים נדרים שיש בהם ענוי נפש. תשלום ברייתא זו בסיפרי אין לי אלא בעל שאין מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש האב מנין הרי אתה דן וכו' לא זכיתי לדון תלמוד לומר אלה החקים וגו' בין איש לאשתו בין אב לבתו על כרחך אתה מקיש את האב לבעל מה בעל אין מיפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש אף האב אינו מפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש.

ואשכחן נמי בירושלמי דאמרינן כתיב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו אין לי אלא נדרים שיש בהם ענוי נפש דברים שבינו לבינה מנין בין איש לאשתו עד כדון בבעל באב מנין מה הבעל אינו מפר אלא דברים שיש בהן ענוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב אינו מפר אלא נדרים שיש בהם ענוי נפש ודברים שבינו לבינה. ואף על גב דהא מילתא לא מיפרשא בגמרין דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר כולם צריכין זה לזה זה נועל וזה פותח. ואשכחן למקצת רבוותא בהאי מילי דלא דייקי ולא מסתברי ולהכי לא כתבינן להו. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל לנדרים.

והכי קתני אלו דברים שהוא מיפר בין לעצמו בין לאחרים נדרים שיש בהן ענוי נפש. ורבנן דקרו לרחיצה ולקישוט ענוי נפש דברים שבינו לבינה הוו כגון שנדרה שלא תאכל עמו בקערה או שהדירתו במעשה ידיה במה שתעדיף על הראוי. פירוש.

אם ארחץ היכי קאמרה כלומר אם נדרה מרחיצה גופה או נדרה מפירות ותלה אותו באם ארחץ. אמר רבא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ הנאת קישוט עלי לעולם אם אתקשט ושבועה שלא אתקשט. פירוש ולישנא דמתניתין קא דייק דקתני תרי לישני אם ארחץ אם לא ארחץ דלישנא קמא אם ארחץ תנאה הוא והדר נשבעה שלא ארחץ. דרבנן סברי רחיצה וקשוט ענוי נפש הוו פירוש ומפר בין לעצמו בין לאחרים. ורבי יוסי סבר דברים שבינו לבינה הוו ואינו מפר אלא לעצמו ולא לאחרים כדכתבינן לעיל.

וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דאמוראי אמרי כוותייהו. ואף על גב דאמר רב הונא כולה פרקין רבי יוסי היא ממאי דכיון דקתני רבי יוסי אומר אין אלו נדרי ענוי נפש למה לי תו למתנא דברי רבי יוסי שמע מינה מכאן ואילך דברי רבי יוסי אפילו הכי כיון דקתני הכי מכאן ואילך דברי רבי יוסי (כולהו לאו סתמי נינהו) אמר המגיה לפי הלכות הרמב"ן צריך לומר: אפילו הכי כולהו לאו סתמי נינהו אלא כאלו כתוב בכולן דברי רבי יוסי. הילכך לא מבעיא שלא ארחץ לעולם ושלא אתקשט לעולם דהני ענוי נפש אלא אפילו שלא ארחץ היום ושלא אתקשט היום נדרי ענוי נפש הוא דנוול דיומיה שמיה נוול ויפר. הרנב"י ז"ל.

לא לירחץ ולא ליתסרו פירות לעולם עליה. דאף על גב דרחיצה ענוי הוא לרבנן מכל מקום תנא דמתניתין לא תנא ענוי נפש בתנאי אלא בנדר והא בתנאי הוא. הרי"ץ ז"ל.

אלא הכי אמרה הנאת רחיצה עלי אם ארחץ פעם אחת נמצא כי רחיצה ראשונה מותרת לה ומכאן ואילך מיתסרא לעולם. ועתה משמע דסבירא לן דרחיצה הויא ענוי נפש דהא תנא קרי לרחיצה ענוי ומשום הכי מפר לה דודאי הוי לה ענוי נפש דהיכי תיעביד תרחוץ מיתסרא הנאת רחיצה עלה ואית לה ענוי לא תירחוץ אית לה נוול ואית לה נמי ענוי נפש. בשביל כך קאמר אית לה נוול ולא קאמר אית לה ענוי דמשום דלא הוה לה ענוי עד שעת נוול אבל כי מתסרא רחיצה עלה אית לה ענוי מהשתא קודם נוול כיון שאין בידה לרחוץ שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. הילכך כי מיתסרא ברחיצה לא מפיק ענוי בלשון נוול דבלא נוול אית ענוי מיהו מטעם נוול הוי ענוי. רבי יוסי סבר אי אפשר דלא רחצה רחיצה ראשונה ואי רחצה ומיתסרא אפשר לה דלא רחצה לעולם דלנוול לא חיישינן דנוול לא הוי ענוי ורחיצת התר ראשונה דהוי תנאי ורחיצה שניה דהוי נדר לא הויין ענוי הילכך קתני במתניתין שפיר רבי יוסי אומר אין באלו נדרי ענוי נפש פירוש אין יכולין לבא לידי ענוי נפש דאפילו רחצה ומתסרא לא הוי לה ענוי נפש. ומקשה התלמוד אי הכי דסבירא לן דבין תנאי דהיא רחיצה ראשונה ובין נדר דהיא רחיצה שנייה לא הוי ענוי נפש אמאי קתני אין אלו נדרי ענוי נפש דמשמע הנדר אינו צריך להפרה שאין ענוי נפש אבל תנאי דהיא רחיצה ראשונה פשיטא ליה דלא הויא ענוי נפש כיון דתרויהו הנאה ואיסורא ברחיצה כך היה לו להשמיענו בתנאי שאין ענוי נפש כמו בנדר. וליתני רבי יוסי אומר תנאי זה אין בו ענוי נפש פירוש ליתני לישנא דמשתמע שאף בתנאי אין בו ענוי נפש וליתני רבי יוסי אומר אין אלו ענוי נפש דמשתמע נדר ותנאי. ומשני אלא רישא הכי פירושו דאמרה קונם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום. הלכך לרבנן תרוייהו הוו ענוי נפש דאפילו נוול דחד יומא הוי ענוי. רבי יוסי סבר תרוייהו לא הוו ענוי אפילו רחיצת עולם דהא נדר ובתנאי דהיינו רחיצת התר דחד יומא לא איצטריך רבי יוסי לאשמעינן דלא הוי ענוי נפש דנוול יומא לא שמיה נוול ומלתא דפשיטא הוי דרבי יוסי הילכך לא קתני אין התנאי ענוי נפש. וכי היכי דתריצנא אם ארחץ הכי מתרצינן אם אתקשט.

ומזה יש לי להוכיח שכך הוא כמו שפירשתי דאית ליה לרבי יוסי דכל רחיצה לא הוי ענוי. דאי מפרשינן דאית ליה לרבי יוסי רחיצת עולם הויא ענוי ובנוול דיומא דוקא הוא דקאמר דלא שמיה נוול אם כן אית לנו לפרושי דסבר רבי יוסי דקישוט עולם הוי ענוי. ובכתובות בפרק המדיר שמעינן ליה לרבי יוסי דאמר דקישוט עולם לא הויא ענוי. ועוד מוכיח בפי' דמקשה בשמעתין השתא כביסה אית ליה לרבי יוסי דאית ליה צער גוף כולו לא כל שכן ואי לא אמר רבי יוסי אלא בנוול דחד יומא לא הוי בקל וחומר. ורבינו פירשה לי בענין אחר ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו. הרא"ם ז"ל.

דף פ עמוד א

ורבי יוסי לנוול לא חייש. והכא ליכא לאקשויי לרבי יוסי דילמא רחצה ואסרה עלה הנאת רחיצה דכיון דברחיצה גופה איכא איסור נדר לא רחצה דכי לא מזדהר בתנאיה אבל באיסוריה מזדהר איניש. אי נמי סבירא ליה לרבי יוסי דאפילו בנוול עולמית לא חיישינן ולא חשיב ליה ענוי נפש וגבי איסור פירות עולם חשיב ליה ענוי נפש אבל ברחיצה אפילו לא תרחץ לעולם אין כאן ענוי נפש לרבי יוסי דלניוול לא חייש רבי יוסי כלל. הרי"ץ ז"ל.

ורבי יוסי סבר דאין אלו נדרי ענוי נפש כלל דלנוול דרחיצה לא חייש. הקשה מורי הרב נר"ו דסוגיין ודאי אתיא דלא כרבי נתן ורבנן דפליגי בשלהי פרקין בנטולה אני מן היהודים אם משמשתו דרבי נתן אמר הרי זה לא יפר וחכמים אומרים יפר. דאי כרבי נתן התם נמי לימא היכי תעביד תשמש מיתסרא הנאת תשמיש עלה לא תשמש הוו דברים שבינו לבינה כדאמרינן הכא. אלא ודאי סוגיין דהכא דלא כרבי נתן. וכיון שכן מאי קא מקשה בריש סוגיין למה לה הפרה לא תרחוץ ולא ליתסרו פירות עולם עלה והא לרבנן מפר אף על פי שלא חל הנדר ואיכא מאן דיליף ממלתייהו בסוף פרקין דאף חכם מתיר בנדר שלא חל.

ותירץ הוא ז"ל בשם הר"מ בר' שנאור ז"ל דאף על גב דפלוגתייהו בין בנדר בין בהפרה מיהו הפרה כיון דליתא אלא או בנדרי ענוי נפש או בדברים שבינו לבינה כל מקום שאיפשר לינצל בזהירותה בתנאה מעינוי נפש לא מיקרי ענוי. וכי אמרי יפר דוקא כגון נטולה אני מן היהודים אם משמשתו שאינה יכולה להנצל מדברים שבינו לבינה. וחזר עוד והקשה מדאמר רבי יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור דהשתא מיהת לא חל ואכתי אין כאן משום דברים שבינו לבינה כל זמן שלא יגרשנה. והוא מפרק לה דשמא בההיא אפילו רבי נתן מודה כיון דלא תלתה נדרה בתנאי ונדרה מהשתא אלא שהנדר נדחה מכח השעבוד עד שיגרשנה.

ולדידי קשיא לי דאם כדברי הר"ם ז"ל מכל מקום בהא דאמרה הנאת פירות עלי אם ארחץ אינה יכולה לינצל או מענוי או מדברים שבינו לבינה דאם רחצה איתסרו עלה פירות והרי כאן ענוי ואם לא רחצה מכל מקום איכא משום דברים שבינו לבינה (אמר המגיה עיין רשב"א בחדושיו כאן). ויש לומר דלקמן היינו טעמא משום דכיון דאוקימנא לה למתניתין בדאמרה קונם רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ דאלמא כולה מילתא בין תנאיה בין עיקריה הויא ברחיצה וקאמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש דייקינן מינה נדרי ענוי לא הוו הא דברים שבינו לבינה הוו. אבל מעיקרא דמוקמינן תנאה בלחוד ברחיצה דילמא ליכא ברחיצה לא משום ענוי ולא משום דברים שבינו לבינה. ומיהו אכתי לא ניחא לי דודאי דרבי יוחנן בו נורי הויא תיובתיה דמאי דפריק מרנא לאו פירוקא הוא דהתם כל שכן באומרת יקדשו ידי לעושיהן לאחר שאתגרש דהוי נדרה נדר ויפר מהשתא אף על גב דלא חל הנדר עד לקמיה (אמר המגיה עי' ברשב"א).

ונראה לי דמעיקרא בעלי הגמרא הוא דלא קים להו מתניתין כמאן אי כרבי נתן ואי כרבנן והכי קאמרי אי סבירא להו דאינו מפר עד שיחול כרבי נתן ואי לא תירחוץ ולא לתסרן ואי כרבנן בהא לימא רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש דילמא רחצה ומיתסרן פירות עלה הילכך מהשתא יפר. דלא סלקא דעתין דרבי יוסי ורבנן בפלוגתא דרבי נתן ורבנן פליגי ואוקימנא כרבנן וברחיצה עצמה פליגי. כן נראה לי.

אי הכי ליתני תנאי זה אין בו ענוי נפש. יש מפרשים דכיון דברחיצה עצמה פליגי דרבנן סברי יש בה ענוי ורבי יוסי סבר אין בו ענוי ובודאי איהי נזהרת מלעבור על התנאי כדי שלא תאסר לעולם כמו שהיא נזהרת בגוף הנדר אם כן היה לו לרבי יוסי להזכיר בדבריו התנאי כמו שהוא מזכיר גוף הנדר והיה לו לומר תנאי זה אין ענוי כלומר תנאי זה שהיא נזהרת מלעבור עליו אין בו משום ענוי. ולהדין פירושא כי מוקמינן לה בתר הכי באומרת קונם רחיצה עלי אם ארחץ היום דרבי יוסי לא חייש לנוול דחד יומא ליכא לאקשויי תו לימא תנאי זה אין בו ענוי דבודאי בענינו של תנאי דהיינו הרחיצה יש בו ענוי נפש אלא משום דזמנה מועט לא קרי ליה ענוי הילכך לא מצי למתני תנאי זה אין בו ענוי דהוה ליה למימר זמן זה אין בו ענוי וזה לא היה לו לרבי יוסי להזכיר. ומורי הרב ז"ל פירש וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.

אי הכי דברחיצה לית ביה ענוי נפש כלל ליתני הכי רבי יוסי אומר תנאי זה אין בו ענוי נפש דהוי משמע דבתנאי של רחיצה אין בו ענוי כלל בין רחצה בין לא רחצה. ויש ספרים שאין בהם קושיא לו אלא הכי גורסין ולא חייש רבי יוסי לנוול היכא דבסתם נדרה והא תנן בעניות שלא נתן קצבה כלומר שאם הדירה שלא תתקשט יוציא ויתן כתובה אלמא איכא ענוי בסתם שלא נתן קצבה. הרי"ץ ז"ל.

מהא דאמרינן ורבי יוסי סבר נוול דחד יומא לא שמיה נוול משמע דרבי יוסי לא פליג אלא משום דזמנו מועט הא רחיצה גופה הויא דברים שיש בהם ענוי נפש. והקשו בתוס' דלקמן לא משמע הכין אלא דרחיצה לית בה משום ענוי כלל אליבא דרבי יוסי דאמרינן ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי דתנן מעיין וכו' השתא כביסה אמר רבי יוסי יש בה צער גופו כולו לא כל שכן. ובכתובות פרק המדיר נמי דייקינן ממתניתין דהכא דרבי יוסי רחיצה לית בה משום ענוי. ונראה לי דלאו קושיא היא דהא אוקמתא לא קיימא ולא דייקינן מינה ולא מותבינן לקמן עלה אלא אאוקמתא דרבא ולההיא אוקמתא ודאי רבי יוסי לית ליה ברחיצה ענוי כלל. הרשב"א ז"ל.

דף פ עמוד ב

דכוותה גבי קשוט נצטרך לומר דומיא דרחיצה אם לא אתקשט בנפט האי ליכלוך הוא ומי הוי שמיה קשוט דקרי ליה הכי תנא דמתניתין ואיך יאמר נמי רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. הרי"ץ ז"ל.

אלא אמר רבא תרתי קתני במתניתין הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום וכדתרצית לעיל ושבועה שלא ארחץ בתרוייהו מיפר דשבועת ענוי נפש נמי בעל מפר ולא רצה לשנויי קונם שלא ארחץ דאם כן היינו כמו רישא והשתא משבש רבא אם דקתני במתניתין וסבר דבהכי תנא תנא. הרא"ם ז"ל.

הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ. כן מצאתי הנסחא בספרים שלנו. ופירושא כי היא באה לאסור הנאת הרחיצה עליה לעולם אם לא תרחץ היום ואחר כך חזרה ואמרה שבועה שלא ארחץ היום. והשתא צריך להפר השבועה ההיא על כל פנים ותרחץ היום כמו שנדרה ואפילו לרבי יוסי דאם לא כן תאסר לעולם לרחוץ הואיל ולא קיימה נדרה לרחוץ ואמרנו למעלה דרבי יוסי לנוול דחד יומא לא חייש. אבל נראה באמת כי לנוול עולמית חייש ואם כן לפי מסקנא זו רבי יוסי לא יחלוק כי אם אארחץ או אאתקשט אבל אלא ארחץ ואלא אתקשט לא פליג כלל.

ויש מי שגורס הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ. ולפי זה רבא סותר התירוץ שאמרנו למעלה והעמדנו מחלוקת רבנן ורבי יוסי בנוול דחד יומא והשתא דהכי קאמר הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ומכאן ואילך איזה יום שתרחץ נאסרה הרחיצה עליה לעולם וחזרה ואמרה שבועה שלא ארחץ ומשמע לא ארחץ לעולם ואם תרחץ יש עליה אסור שבועה וגם היא אסורה בקונם לרחוץ לעולם. והשתא על כל פנים יפר לה בעלה (מן) בין הנדר ובין השבועה לדעת רבנן דאי לאו הכי תהיה אסורה ברחיצה לעולם והוי ענוי. ורבי יוסי פליג וסבירא ליה דרחיצה וקשוט אף אם לא תעשה לעולם ליכא נוול. וכן נראה דעת הר"ם כגרסת ספרים שלנו וכפי מה שפירשנו כי הוא כתב פרק י"ב שאם נדרה לזמן מועט מיפר ופירש שם כגון שנדרה או נשבעה שלא תרחץ היום או שלא תשתה היום או שלא תאכל היום דבש וכן אם נדרה שלא תכחול היום או שלא תלבש רקמה היום מפר וכן כל כיוצא בזה. עד כאן. האי אלו נדרים ושבועות מיבעיא ליה דהא הכא נדרים ושבועות איכא כי לפירוש הראשון אם ארחץ אם אתקשט היינו נדרים ואם לא ארחץ ולא אתקשט שבועות ולפירוש האחרון נדרים ושבועות שייכי בכל חד בבא. הרי"ץ ז"ל.

הנאת קשוט באותו מקום עלי אם ארחץ באותו מקום ושבועה שלא אתקשט באותו מקום. פירוש.

ומתרץ רבא הכא מיקרי ענוי מענינא דקרא וכו'. תענו נפשותיכם כתב מלתא דידיע ענוייא השתא שניכר וידוע שיש לו ענוי (לא) אמר המגיה צריך לומר: ל"א דידיע ענויא שהוא עצמו (ניכר) מכיר בענוי היום ורחיצה לא ידיעה ענוייא הוא עצמו אינו מרגיש היום אבל לאחר ימים מכיר שקשה לו שלא רחץ. וללשון ראשון לא ידיע לעלמא ענוי שאין אדם מכיר שהוא צריך לרחיצה היום. גבי נדרים כתיב לענות נפש דמשמע להבא יהיה הענוי דלענות להבא משמע ורחיצה אתיא לידי ענוי לאחר זמן דקשה לו שלא רחץ. (מכירו) מכאן למדנו דרחיצה לא אסירא מדאוריתא דלא הויא בכלל ענוי דקרא. והא דקאמר אינו ענוש כרת דמשמע היא איסורא מדאורייתא איכא לאו דוקא קתני כרת אלא משום דבעי למתני כרת באכילה ושתיה תנא אינו ענוש כרת והיינו טעמא דתנן המלך והכלה ירחצו את פניהם דלא אסירא אלא מדרבנן והתירו המלך וכלה וטעמא מפרש התם. שיטה.

בהמתו ובהמת אחרים כדתנן באלו מציאות אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם דכתיב לא יהיה בך אביון שלך קודם לכל אדם. כביסתן לכבס בגדים וכביסת אחרים כביסתן קודמת ומותרין לעכב המים עד שיכנסו אי משום צער צערו קודם לכל אי משום חסרון ממון חסרון ממונו קודם. הרא"ם ז"ל.

דף פא עמוד א

האי ערבוביתא דרישא שמניח שער ראשו להתערבב ואינו רוחצו ואינו סורקו ומתקבצין בו כנים וביצי כנים ומכחיש מאור עיניו ומביאו לידי עורון. ויש מי שגורס חרפופיתא והיא היא. ושני הגרסאות הביא בעל הערוך בשורש חרף. ויש מי שגורס ערפופיתא עי"ן במקום חי"ת. הרי"ץ ז"ל.

שלחו מתם כמו מהתם ומארץ ישראל הוא. הזהרו בערבוביתא כולל כל מה שאמרנו למעלה. הזהרו בחבורה להרבות תלמידים שאין התורה נקנית אלא בחבורה כדאמרינן בהרואה הסכת ושמע ישראל עשו כתות ועסקו בתורה. ויש מפרשים שלא ישב אדם בחבורת עמי הארץ שמא ימשך אחריהם. הרי"ץ ז"ל.

הזהרו בבני עניים עניי ממון סובלין דקדוקי עניות. שמהן תצא תורה זוכין לתורה. דכתיב יזל מים מדליו מדלי ממון שמהן תצא תורה. הרא"ם ז"ל. והפירוש כתב הזהרו בבני עניים בין עניים מתורה ובין עניים מממון והזהרו שלא תזלזלו בהם. עד כאן.

כדי שלא יתגדרו על הצבור ינהגו שררה על הצבור וכדי שלא יבאו לידי כך גזר השם להיות כך. ומר זוטרא חלק על זה ואמר שאין הדבר כן אלא עונש הוא (שעושין) שנענשין התלמידי חכמים על כך מפני שנהגו שררה על הצבור שלא לשם שמים. ורב אשי אמר טעם העונש מפני שהן רגילין לבזות בני אדם לקרותן חמורים ועל כן אינם זוכין שיהיו בניהם תלמידי חכמים.

שאין מברכין בתורה תחלה. ולא תקנו ברכה לאחריה אלא בתורה שנקראת ברבים בלבד כגון שבת ושני וחמשי שהיא תקנת משה ובית דינו כדאמרינן בפרק מרובה. ואף על פי שכבר ברך ברכת התורה בשחר צריך לברך על אותה קריאה של ספר תורה כי מפני חשיבותה קובע ברכה לעצמה כדאמרינן גבי יין פרק כיצד מברכין. ואם אינו מתוקן כתיקון חכמים נמצא ברכה לבטלה לפי שכבר ברך בבקר על כל קריאת היום שלש ברכות שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה שהן. לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר בנו. ותקנו לקרות אחריהם ברכת כהנים ופרשת קרבנות התמדיות ואחריהם משנה דהיינו פרק איזהו מקומן ואחר כך רבי ישמעאל אומר שהוא תלמוד. וזה היה לשתי תועלות: האחד שיסמוך קריאת התורה על הברכות כדי לפטור קריאת כל היום מברכה כדאמרינן בירושלמי. מהשמטה בברכות והוא ששנה על אתר כלומר מיד. והאחר כדי לצאת כל יום ויום ידי חיוב למוד תורה ומשנה ותלמוד כדאמרינן בפרק קמא דקדושין דלעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד והקשה מי יודע כמה חיי ותרץ לא צריכא ליומי לומר כי בכל יום ויום צריך לעשות כן. ובסמיכות ברכת כהנים על הקרבן באו לרמוז כי בזכות הקרבנות העולם מתברך ומתקיים כי הברכה רבוי הטובה וקיומה. ומצינו ביום שמיני למלואים ששמש אהרן ועל הקרבת הקרבנות ברך את העם ברכת כהנים כדכתיב וישב אהרן את ידיו ויברכם ואמרו רבותינו שברכן ברכת כהנים בנשיאת כפים. הרי"ץ ז"ל.

שאין מברכין בתורה תחלה קודם שמתחילין ללמוד ונראה שאינם לומדים לשם שמים. לחכמים ולנביאים ומלאכי השרת. דכלהו כתיבי בקרא האיש החכם כמשמעו ויבן את זאת אלו נביאים שמבינים העתידות ואשר דבר פי ה' אליו אלו מלאכי השרת. על עזבם וכו' לומר לא ברכו דאלו עזיבה ממש שעברו עבירות דבר זה אינו נעלם מן הנביאים ומן החכמים שהרי עושי העבירות אמורים ומפורשים. הרא"ם ז"ל.

רב אדא בר אהבה אמר מפה דהוי דברים שבינו לבינה ובכתוב בהמדיר גריס כי הכא רב אדא בר אהבה אמר מפר ולא גריס דברים שבינו לבינה רב אדא אמר מפר רב הונא אמר אינו מפר. ולא היא דהא תניא בהדיא בין איש לאשתו מלמד שהבעל מפר דברים שבינו לבינה אלא כדמוכח הכא הילכך הכי גרסינן כדפי'. תניא כוותיה דרב אדא וכו' אבל תיובתא לרב הונא לא מותיב דכל בריתא דלא מתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא לא מותבינן מינה בבי מדרשא והיינו נמי טעמא דלא אייתה בריש פרקין לסייעתא על פירוקין דפרקינן הלין והלין מיפר וכו' דלא חשיבא ליה כיון שלא מתנייא בדבי רבי חייא דלקיים סוגיא דתלמודא לא מייתינן סייעתא אלא מברייתא דהויא עיקר אף על גב דמייתינן סייעתא לאמורא. שטה.

דף פא עמוד ב

לפי אבא לפי אביך וכו'. אלו לא הוו אפילו דברים שבינו לבינה ואף על פי שאם היא נותנת לאביו של בעלה או לאחיו או נותנת תבן לפני בהמתו מגיע לו הנאה שאם היא לא תעשה מוטל עליו לעשותו אפילו הכי לא חשבינן דברים שבינו לבינה אלא דברים המרגילים חיבת התשמיש כגון כחל ופקוס וכל שכן התשמיש עצמו או שאר שמוש העושה אשה לבעלה ממש ובלבד שלא יהיו מן השמושים המחוייבים על האשה לעשות לבעלה כי באלו אין הקונם חל ואין צריך הפרה מאחר שמחוייבת היא לאו כל כמינה לאפקועי החיוב המוטל עליה. הרי"ץ ז"ל.

קונם שאני עושה לפי אבא וכו'. לא יפר לא משום ענוי נפש ולא משום דברים שבינו לבינה (דמקש') דמה קשה לו אם אינה מהנה אחרים ממעשה ידיה. מיהו אם נדרה שלא תהנה שכיניה משאילת כליה יפר משום דברים שבינו לבינה כדתניא בכתובות בהמדיר וכן היא שנדרה שלא תשאל ולא תשאיל וכו' תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכנותיו שנדרה דתניא התם שנדרה קודם שבאת אליו והוא לא ידע (בשה) בזה כשקדשה ולהכי אינו יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין דאי נדרה תחתיו יפר ובנדר כי האי ליכא למימר דתצא שלא בכתובה מטעם שאין אדם דר עם נחש בכפיפה כדאמרינן התם גבן נודרת ואינה מקיימת שיש להקפיד בביטול לא יחל ובעונש ומהשאת שם רע. תבן לפני בהמתך ולפני בקרך גרסינן. ולא הוי דברים שבינו לבינה שהרבה ימצא נותנים שאין דרך אשה בזה. ויש לישאל דתניא בכתובות בהמדיר אינו כופה ליתן תבן לפני בהמתו פירוש סוסו מפני שמזוין ביצרו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ואם כן לפני בקרו דברים שבינו לבינה הוי. ועיינתי בתוספת דכתובות ולא גרסינן אבל כופה לתת לפני בקרו אלא הכי גרסינן ואינו כופה להטיל לפני בהמתו פירוש להטיל מזונות ודלא חלק בין בהמתו לבקרו.

שלא אכחול וכו'. כיחול ופקוס היינו קישוט ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה. לפי מה שפירשתי למעלה דרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה לא מתסרי אלא מדרבנן דלא מיקרו ענוי נפש לא קשה הכא מידי דקרי לתשמיש דברים שבינו לבינה ולא ענוי נפש. אבל אי אפשי לעמוד באותו הפירוש דאי אמרינן דרבנן וקראי דמקשי (דמייתי) בפרק יום הכפורים אסמכתא נינהו לא היה לו להקשות ואימא עיף מנעילת הסנדל ולא מרחיצה ועל תשמיש לא היה לו להקשות ואימא אידי ואידי (מערות) מצרות. מהשמטה דהא לאו דוקא קאמר אלא אסמכתא. אלא ודאי דאורייתא נינהו כדמפקינן מחמשה ענויי דכתיבי ואף על גב דמייתינן קראי דדברי קבלה כגון נתת לבך להתענות מים קרים על נפש עיפה ודברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ההוא לאו מילף הוא אלא גלוי בעלמא כמו מלתא דנגיחה בקרן היא. ואף על גב דהתם בתחלת הפרק מוקמינן חמשה ענויי דכתיבי לרבות טבלים נבילות וחולין ומעשר שני במסקנא דברייתא מפקינן להו מוהאבדתי איזהו דבר שיש בו איבוד נפש זו אכילה ושתיה ובכלל זה פיגולים נבילות טבלים וחולין ומעשר הילכך מייתרי הענוי להכי. ושמעתא דלעיל הכי פירושה. ואי סלקא דעתך כי לא רחץ (אינו) איכא ענוי כי רחץ ליחייב כרת אמר רבא הכא מענינא דקרא כו'. פירוש דאף על גב דאיקרי עינוי לא מיחייב דמענינא דקרא התם ילפינן דכרת דכתיב אענוי אכילה ושתיה כתיב גבי יום הכפורים כתיב תענו את נפשותיכם מילתא דידיע ענוייה פירוש יום הכפורים דכתיב במילתא דידיע ענוייה דהיינו אכילה ושתיה קאמר וטעמא כדאמרינן ביומא דכתיב וכל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום ההוא והאבדתי ובחסרון אכילה ושתיה חסר נפש ממשמעות תענו אלא אטעם דוהאבדתי דאמרינן בסמוך.

והאי דמייתי תענו לסימן בעלמא כלומר ענוי נפש דכתב תענו באכילה ושתייה משתעי. והכא בנדרים מעניניה דקרא דכתיב לענות מילתא דאתיא לידי ענוי דהא ליכא קרא למעט דלאו בכל ענוי משתעי כדאיתא ביום הכפורים מוהאבדתי ולא ממשמעות דלענות דייק. ואחר שפירשנו דתשמיש המטה הוי ענוי מדאורייתא יש לשאול אמאי קרי ליה הכא דברים שבינו לבינה. ונראה לי דתשמיש המטה הרי זה ענוי דאיש ולא הוי ענוי דאשה כדאמרינן בכתובות באף על פי צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי. ואף על גב דמואם תענה את בנותי מפיק ליה הכי פירושו אם תענה את נפשך במניעת תשמיש בנותי דבענוי שנראה יותר מצוי יש לנו להעמיד והבא להוסיף בענוי אחר עליו להביא ראיה. שטה.

שלא אכחול ושלא אפקוס ושלא אשמש מטתי משום דברים שבינו לבינה. פירוש והיינו לרבי יוסי דאלו לרבנן ענוי נפש הוי כדאיתא לעיל. הרנב"י ז"ל. שלא אציע לך את מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ את פניך ידיך ורגליך אינו צריך להפר דהא משעבד ליה וכשם שאין אדם מיחל איסור הקדש אלא על דבר שברשותו כך אינו מיחל איסור קונם אלא על דבר שברשותו.

ויש לשאול אמאי לא תני להו בכתובות בהמדיר בהדי שבע מלאכות שהאשה עושה לבעלה דתנן התם אלו מלאכות וכו'. ונראה לי שלאחר סידור המשניות תקנו התנאים אלו שאר מלאכות הצעה מזיגה ורחיצה. הכי גרסינן לה בתוספתא רשב"ג אומר יפר משום שנאמר לא יחל דברו יפר ולא גרסינן ומכאן שאין חכם מתיר לעצמו והתלמוד אמרו מעצמו ואינו מן הבריתא ופירושו רשב"ג אומר יפר משום שנאמר לא יחל דברו מדרבנן שלא יבא לעבור במקום שהיה עליו איסור לא יחל מדאורייתא. שאין מתיר לעצמו דכתיב לא יחל אבל אחרים מוחלין לו. והא דאמרינן לעיל בריש ארבעה נדרים ושרא לנפשיה (כרב חסדא) ברב סחורא פירשנוהו (יוצא) דמצא פתח לעצמו ובא לפני רב נחמן והתירו אבל לא התיר לעצמו. שטה.

מאן שמעת לה דאמר שלא אכחול ושלא אפקוס הוו דברים שבינו לבינה רבי יוסי דאלו רבנן הא אמרי כל מלתא דאיכא נוול הוי ענוי נפש אלמא דאליבא דרבי יוסי שלא אכחול ושלא אפקוס ושלא אתקשט נהי דלא מפר בין לעצמו בין לאחרים דלא חשבינן ליה ענוי נפש מכל מקום משום דברים שבינו לבינה מיפר ודוקא לעצמו אבל לאחרים לא. והיינו תניא כוותיה דרב אדא בר אהבה. והשתא משמע מהכא וממתניתין קמא דהאי פרקא דקשוט של אותו מקום וכחול ופקוס חשיב לרבנן נדרי ענוי נפש ולרבי יוסי חשיב ליה מדברים שבינו לבינה וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. וכן פסק הרמב"ם פי"ב מהלכות נדרים כרבנן שכתב אחד ענוי גדול ואחד ענוי קטן וכו' ואחר כך פירש כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום וכו'.

אלא שתמהתי עליו שהוא נראה כסותר דבריו שכתב בתחלת הפרק ההוא אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהן ענוי נפש או שהן דברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או שנדרה שלא תכחול או שלא תתקשט שנאמר בין איש לאשתו. עד כאן. השתא משמע מלשונו זה שכחול וקשוט קרי דברים שבינו לבינה כפי סברת רבי יוסי וממה שהביא אחרי כן באותו פרק כתב כרבנן דהוו ענוי נפש כמו שכתבנו למעלה. ואפשר לומר כי מה שפירש בלשונו זה כגון שנשבעה או נדרה לפרש נדרי ענוי נפש שהזכיר בתחלה בא. ומה שאמר אחרי כן שנאמר בין איש לאשתו. לפשוט שמשם אנו למדים שהבעל מפר דברים שבינו לבינה. הרי"ץ ז"ל.

גרסינן בפרק קמא רבינא הוה ליה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו פירוש בנדרים שאינו יכול להפר כגון שאינן לא ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אי נמי כגון שהיה ענוי נפש אלא שלא הפר לה ביום שמעו והוצרכה להתר חכם. ורבינו גופיה לא מצי למישרא לה משום דנדרי אשתו הרי הן כנדרי עצמו כדבעינן למכתב קמן וקמבעיא להו אם יכול ליעשות שליח להגיד לפני בית דין חרטת אשתו כדי שלא תתבזה אשתו לבא לבית דין מי חיישינן שמא יוסיף מדעתו בענין החרטה מה שלא נצטווה מפיה מתוך שהוא חפץ בהתר. ובבעל קא מבעיא להו דבאיניש אחרינא פשיטא שנעשה שליח לחברו לחרטתו שאין לחשוד שמא יוסיף מדעתו דאין אדם חוטא ולא לו.

ויש אומרים דבאיניש אחרינא פשיטא להו דלא יעשה שליח לחרטתו של חברו ולא דאיק. אמר ליה אי מיכנפין אין אי לא לא פירוש אם מצא מושב זקנים יחד הרי זה מגיד להם חרטת אשתו. אי לא מיכנפין לא פירוש לא שרינן ליה לכנופי בי דינא ולישאל על חרטת אשתו דכיון דטרח כולי האי לכנופינהו חיישינן שמא מתוך שחפצו גדול בהיתר שמא יוסיף מדעתו. ואתמר משמיה דרבינו שמשון ז"ל דיכול אדם לכתוב חרטתו בכתב וישלח לבית דין והם מתירין לו על ידי חרטה הכתובה בתוכו אפילו שלא בפניו. שמע מינה תלת שמע מינה בעל נעשה שליח לחרטת אשתו ושמע מינה לא יאי למישרא נדרא באתרא דרביה.

וכתב רבינו ז"ל פירוש מדלא אמר להו לתלמידיה למישרא לה ואתא לקמיה דרב אשי כלומר דאלו רבינא גופיה דהוא בעל לא מצי למישרא ליה דנדרי אשתו כנדרי עצמו אבל אפשר היה לו לצוות לתלמידיו להתירה. ושמע מינה כי מיכנפין שפיר דמי פירוש ליעשות שליח לחרטת אשתו (וש"מ) אבל לכנופי לא. מתני בנגעים כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו פירוש בכהן הרואה את הנגעים רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו. כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו פירוש דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ולא שנא בנדר שנדר הוא עצמו משום דבר ולא שנא בנדר שהדירוהו אחרים כגון שאסרו לו הנאתם לא מצי שרי איהו ולא נזקק עם שנים אחרים להתיר את הנדר. אבל מי שנדר הנאה מנכסי חברו ובא לישאל הרי זה יכול לישאל לפני אותו שנדר ממנו הנאה הן שהוא יחיד מומחה הן להצטרף עם שנים. רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים כלומר שאינן ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה. ואשכחן במכלתין בגמרא דמערבאי דגרסינן הכי נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה כלומר לא הפר לה ביום שמעו דתו לא מצי מפר. פשיטא שאינו מפר לה לענין הבעל כלומר מדין בעל מהו שיפר לה לענין הזקן כלומר אם הבעל יחיד מומחה מי מצי מפר לה מידי דהוה איחיד מומחה דעלמא. מה אנן קיימין אם בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן כלומר והוא עצמו מתירן מדין בעל אלא כינן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים. ולא מתנתא אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים פירוש בתמיה כלומר במתניתין דנגעים תנן דנדרי אשתו כנדרי עצמו. ולאו רבי יודה היא כלומר ההיא רבי יהודה היא ודילמא רבנן פליגי עליה ואמרי דבעל מתיר נדרי אשתו לענין הזקן. ומהדרינן תנינן בשם רבי יודה רבי חייא תני לה בשם חכמים כלומר אף על גב דודאי במתניתין ידנגעים תנינן לה בשם רבי יודה מיהו רבי חייא הוה תני לה בשם חכמים כלומר והלכך כרבי יהודה קיימא לן. שמעינן מינה דהלכתא כרבי יהודה שאין הבעל מתיר נדרי אשתו מאי טעמא אשתו כגופו ואין חכם מתיר נדרי עצמו. וכתב רבינו שמשון ז"ל דמכל מקום מצטרף הוא הבעל לשלשה מידי דהוה אבכור דאין חכם מתיר בכור שלו והוא מצטרף לשלשה כדאיתא בבכורות. הרנב"י ז"ל.

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל: ופסק הרמב"ן נר' בפסקי הלכותיו כרבי יהודה מדתני לה רבי חייא בשם חכמים ולעולם אין הבעל מתיר נדרי אשתו ואפילו לענין זקן מאי טעמא אשתו כגופו דמי ואין חכם מתיר נדרי אשתו. ומיהו בפ"א דמכלתין משמע איפכא דאמרינן התם רבינא הוה ליה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו וכו' ואמרינן עלה שמע מינה לא (ואלו) שרי למשרא נדרא במקום רביה כלומר מדאיצטריך רבינא למטרח למבעי מדרב אשי אי מצי איהו למהוי שליח אשתו לחרטתה כדי שיתירנו רב אשי דאי לא משום כבודו דרב אשי דהוה רביה איהו גופיה הוה מתיר לה מחמת זקן אלמא מתיר הוא הבעל לענין הזקן דלא כרבי יהודה במתני' דתני לה לסתם מתניתין דלא כרבי יהודה ואף על גב דרבי חייא דירושלמי תני לה בשם חכמים אנן אמתניתין ואגמרא דילן סמכינן אלא שכבר הורה זקן נר' ולחומרא בשל תורה והלך אחריו.

ירושלמי קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם אית תנויי תני אפילו על קמייתא נשאל שאינו כמפר נדרים לעצמו עד כאן בירושלמי והוא בפרק השותפין דמכלתין. תוספתא המודר הנאה מבני עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום מותר בו מיושבי עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום אסור בו. תוספתא הנודר מן העיר ונשאל לחכם שבעיר אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו והנודר מן ישראל ונשאל לחכם שבישראל אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו. עד כאן.

תשמיש המטה לרבנן ענוי נפש הוי פירוש דאשה. אף על גב דפשיטא לן דענוי נפש דאיש הוי ליכא למפשט מיניה באשה כדפ' לעיל.

דף פב עמוד א

דאמר רב הונא כולי פרקין וכו'. לא שמעתי עיקר דברי רב הונא היכן. למה לי למתנא תוב וכו' דכיון דרבי יוסי פליג ברישא ובסיפא לא פליג ממילא ידענא דרבי יוסי מודי. והא לא מצינו למימר דתנא דברי רבי יוסי למימר דרבנן פליגי עלה כלומר דברי רבי יוסי ולא רבנן דכיון דאין פרנסתו אלא הימינו לכולי עלמא יפר הילכך דברי יוסי משנה יתירא היא דשמעינן מיניה דכולה מתניתין השנויין בכל הפרק רבי יוסי היא.

כל נדרים בעל מיפר. כללא לאו דוקא ולא בא להוסיף אלא הנאת פלוני עלי. וכענין הזה אמרינן בשלהי עבודה זרה כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך ולא בא ללמד אלא זרק גוי. ולא מקשינן וכללא הוא כדמקשינן בקדושין על הא דתנן וכל מקום וכו' דאפילו על משנה שדרכה לדקדק יותר אמרינן בפרק בכל מערבין אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. שטה.

דקאמרה שתביא שלא נדרה אלא מבעלה שלא יביא שאינה רוצה שיהנה לה כל כך הימנו שיהא לוקח מהם פירות לצורכה דהיינו הנאתה על פלוני לכך לא יפר. עד כאן. פירוש.

ומתרץ מתני' דקאמרה שתביא אותה שנדרה ואמרה לבעלה פירות שתביא אתה ממדינה אבל אם יביאו אחרים לא נאסרה הילכך לא יפר דאפשר דהבאת אחרים או אפילו בהבאת עצמו ממדינה אחרת. ובדין הוא דהוה למיתלי איסורא דלא יפר משום דאפשר בהבאת אחרים אפילו מאותה מדינה כאשר הוא תולה ביביא לה הוא ממדינה אחרת אלא הימנו פירוש על ידי הבאתו יפר וסובר התלמוד דטעמא דיפר דכיון שהוא רגיל להביא ונדרה דרך הבעל להקפיד שנראה כמבזה הבאתו ועבודתו ומהאי טעמא מיקרו דברים שבינו לבינה ואם כן כל שכן כשאמרה שתביא אחר שבפירוש הזכירתו דיפר מהאי טעמא הילכך ליכא לאוקמי למתניתין כשתביא אתה והדרא לדוכתא מדסיפא דקא מייתי בעל ומהאי טעמא יפר כדפ' הוי רישא דמתיא היא או אחריני דכשתביא אתה ליכא לאוקמי דכל שכן הוא דיפר כדפ'. שטה.

הכי גרסינן ברוב הספרים: מדסיפא דקא מייתי בעל הוי רישא דקא מתיא איהי. ויש מפרשים מדסיפא באיסור כלומר למאי דס"ל ודאי סיפא בשאי איפשר להביא על ידי אחר אלא על ידי בעל דאי לא אפילו כשאין פרנסתו אלא ממנו אמאי יפר הא אפשר להביא על ידי אחרים אלא ודאי בשאי אפשר וכגון שאין מקיפו אלא על ידו הוי רישא שאי אפשר להביא אלא באיסור כלומר שנדרה הנאת פירותיו ואפילו תקנם היא בעצמה. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה בקוצר מסיפא לבד ולימא מדאמרינן יפר אלמא בשאי אפשר על ידי אחרים והרי זו כאלו נדרה הנאה לגמרי מפירות אותו חנוני. ולדבריך (אמ' ר') מאי שנא אין פרנסתו אלא ממנו אפילו היתה פרנסתו (ממנו אחר) מאחר יפר כיון שאסר הנאת פירות חנוני עליה. ומורי הרב זצ"ל פירש מדסיפא הנאת בעל מכלל דרישא הנאת חנוני ולא יפר דסיפא הנאת בעל הוא כיון דלית ליה פירות אלא מאותו חנוני. ומקצת פירושים ראיתי דגרסי מדסיפא דלא קמייתי בעל הוי רישא דקא מתיא איהי. וזו גירסא פשוטה יותר אלו היו רוב הספרים מודין לה. הרשב"א ז"ל.

תוספתא נדרה שלא תטעום אחד מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יפר פירוש דנדרי ענוי נפש הוא. אמרה קונם פלפלין שאני טועמת גלוסקא שאני טועמת אפילו לא היה לה אותה המין מימיה יפר פירוש משמע דכל שאסרה עליה שום הנאה הרי זה זה מפר משום ענוי נפש אף על פי שאפשר לה בלאו ההיא הנאה.

דף פב עמוד ב

אמר רב יהודה אמר שמואל נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה מתוך שהוא מפר למתענה מפר לשאינה מתענה. פירוש לאו דוקא שנדרה משתי הככרות כאחת דלאו משום הא אתינן עלה אלא הכי פירושו כשם שהתורה זיכתו לבעל להפר אם נדרה מככר שהיא מתענה ממנו כגון פת נקיה שיש לה צער באיסורה כך זיכתו להפר לה אם נדרה מככר שאינה מתענה ממנו כגון שהוא פת קיבר שאם לא תאכל ממנו אין לה צער. ורבי יוחנן אמר מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה. כלומר שלא זיכתו התורה לבעל להפר אלא נדרים שיש בהם ענוי נפש אבל אם נדרה מאוכלין שאין לה בהם ענוי נפש אם לא תאכל מהם אינו מיפר לה. וכי תימא קשיא ההיא תוספתא דכתבינן לעיל דנדרה מפלפלין או מגלוסקין אף על פי שלא היה לה מאותו המין מימיה הרי זה יפר ואתיא דלא כרבי יוחנן ואלו אנן כרבי יוחנן קיימא לן.

ואיכא למימר דתוספתא מיירי כגון דאמרה היא שהיא מתענה מאותו המין על ידי שנדרה ממנו ואף על פי שלעולם לא טעמה ממנו עכשו היא מצטערת בעינויו על ידי איסורה משל אינה דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. ורבי יוחנן בשאינה מתענה שאפילו על ידי איסורה אינה מצטערת ולא מתאוה לאוכלו. הכין מסתברא פירושא דהאי מימרא דשמואל ורבי יוחנן.

ואיכא מאן דמפרש לה בנדרה משתי ככרות כאחת והכי פירושו מתוך שהוא מיפר למתענה מפר לשאינה מתענה ולאו למימרא דהפרה של זו תועיל לזו אלא לומר כשם שהוא יכול להפר את זו יכול להפר גם את זו. תדע דהא אפילו היתה מתענה משתיהן לא תועיל הפרת האחת לחברתה כדתנן לקמן נדרה מתאנים וענבים והפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים. ורבי יוחנן פליג ואמר דאינו מפר לשאינה מתענה שאם הפר את נדרה לא תועיל הפרתו אלא למתענה שאין כח לבעל להפר אלא ממה שיש לה ממנו ענוי.

וא"ת דכיון דמשתיהן נדרה כאחת הוה לן למימר דמכיון שלא תועיל הפרתו לשאינה מתענה לא תועיל למתענה כדתנן לקמן נדרה מתאנים וענבים והפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ופירושו אינו מופר אפילו לתאנים עד שיפר אף לענבים כדבעינן למימר קמן. וי"ל התם בידו היה להפר כל הנדר דהיינו אף לענבים וכיון שלא הפר אלא מקצת לא הופר כלל אבל כאן שמקצת הנדר אין בידו להפר מפני שהוא מן הדברים שאין הבעל יכול להפר אף על פי שלא תועיל ההפרה לאותו מקצת שאין בידו להפר תועיל למה שהוא יכול להפר. ופירושא קמא עיקר. הרנב"י ז"ל.

והיפר למתענה מתוך שהוא מופר וכו'. שכשם ששנינו לעיל בארבעה נדרים שנדר שבטל מקצתו בטל כולו כך נדר שהופר מקצתו הופר כולו דמסקינן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע בעל מיעקר עקר הנדר מעיקרו כמו חכם. הילכך מאותה סברא שמבטלין כולו מבטלין במקצתו גבי חכם מבטלינן נמי גבי בעל. ורבי יוחנן אמר מופר למתענה ואין מופר לשאינה מתענה דאף על גב דבעל מיעקר עקר שאני התם גבי בעל שכיון שתלה הכתוב היתר בלענות נפש מיעט שלא לענות נפש ואף על גב דמסברא היה לנו לבטלו הא אתא קרא ומעטיה. שטה.

דף פג עמוד א

סופגת את הארבעים. שואבת מלשון ספוג ומשפך. הרי"ץ ז"ל.

דילמא מיין דאית לה צערא מפר. ויש ספרים דגרסי לימא. הרשב"א ז"ל. אמר ליה אביי מדקאמרת שאין נזירות לחצאין מכלל דקרבן שלם לחצי נזירות איכא שאם קבל עליו להיות נזיר מיין ולא מזג וחרצן מחייב בקרבן גמור כאלו היה נזירות שלם ואם כן הדרא קושיין לדוכתה ואי אמרת מפר למתענה ואינו מפר לשאינו מתענה מחרצן וזג דלית לה צערא לא ליפר לה ולייתי קרבן. הרי"ץ ז"ל.

האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה שיש לה להקריב במלאת ימי נדרה ואחר כך היפר לה בעלה מביאה חטאת העוף. פירוש אם נטמאת לאחר הפרה מביאה חטאת העוף דהיינו קרבן נזיר טמא דכי מהניא הפרה לשתיית יין דמתענה מהניא לטומאת מת דאינה מתענה לא מהניא הילכך מביאה קרבן נזירות טומאה. וקא סלקא דעתין השתא דלטומאת מת אינה מתענה אלמא אף על גב דנתבטל נזירות לענין שתיית יין מביאה קרבן על איסור טומאה הנשאר אלמא יש קרבן לחצי נזירות ומקשית תלמודא אלא מאי יש קרבן לחצי וכו' שלש בהמות וכו'. פירוש למה שנה קרבנות נזיר והשמיענו שיש קרבן נזירות טהרה לחצי נזירות דהיינו חטאת ועולה ושלמים דהיינו קרבנות נזירות טהרה כדכתיב בפרשת נשא. והוא הדין דהוה מצי למפרך אם יש קרבן לחצי נזירות ליתי נמי עולת העוף. שטה.

והיי"ץ פירש וז"ל: בהמתה ואחר כך הפר לה בעלה ונעקר הנדר מביאה חטאת העוף על חרצן וזג שלא היה הבעל יכול להפר ואותן הבהמות שהפרישה תצאנה ותרעינה בעדר לפי שאין הבעל משועבד לה להקריב קרבנותיה כדאמרינן בפרק מי שאמר על כן הן חולין ואם משלה היו הבהמות החטאת תמות דהויא לה כחטאת שמתו בעליה דאזלא למיתה והעולה תקרב עולה והשלמים שלמים ולהכי מביאה חטאת העוף לפי שהוא בר זוזא ולא בהמה דמה שקנתה אשה קנה בעלה וקימא לן דבעלה אינו משועבד לקרבנותיה. ומה שאמרנו שהפרישה בהמות משלה מוקמינן לה התם במסכת נזיר בפרק מי שאמר כגון דאקנייה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהם ומדקאמר מביאה חטאת העוף שמע מינה יש קרבן לחצי נזירות.

אלא לעולם אין קרבן לחצי נזירות וחטאת העוף דמתיא משום דחדוש הוא דשאר קרבנות אינם באין על הספק וזה בא על הספק כגון גבי יולדת שהפילה ואינה יודעת מה הפילה אם רוח הפילה אם נפל הפילה ולפי שיש בו חדוש משאר קרבנות נחדש בו נמי דתיתי בחצי נזירות. ובמסכת נזיר בפרק מי שאמר תניין מייתי לה מקרא וקאמר והתניא רבי יוסי בר חנינא אומר מנין לרבות חטאת העוף שבאה על הספק שאינה נאכלת תלמוד לומר והזב את זובו לזכר ולנקבה. הרי"ץ ז"ל.

חטאת העוף וכו'. פירוש אין אדם חייב על חצי נזירות וחטאת העוף מדרבנן הצריכוה כפרה. ואם תאמר היכי מייתי חולין לעזרה מדרבנן חטאת העוף אתיא על הספק אף על גב דאינו יכול להביאה על תנאי וטעמא דאין למזבח אלא דמה ולא אסרה תורה אלא שחיטה והעלאה כדאמרינן בקדושין בשלהי האיש מקדש מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור ושלי בשלך לא נאסר כי אם שחיטה והעלאה שהמולק ומזה דמה בחוץ פטור כדאיתא בזבחים פרק השוחט והמעלה ותניא כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום אלמא דזביחה מיתסרא הילכך יכולה להביא חטאת העוף מדרבנן. שטה.

האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ומיד נתחייבה בשתי תורין או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת מביאה חטאת העוף ואינו נאכל ואין מביאה עולת העוף לפי שהבעל עוקר הנדר מעיקרו. הא מני רבי אלעזר היא דאמר נזיר חוטא הוא על שציער עצמו מן היין לכך מביאה חטאת עוף ולא בהמה מטומאת מת דלית לה צערא. לימא שלא הפר לה שהרי אינו יכול להפר מאחר דלית לה צער ותביא קרבן שלם חטאת ועולה ואמאי קתני ואינה מביאת עולת העוף. ותירץ דבטומאת מת אית לה צער כשאינה מטמאת למתים והחי יתן אל לבו וכו'. ועל כרחין נצטרך לפרש דתנא דהאי בריתא סבירא ליה דבעל מיעקר עקר כמו שפירשנו דאם איתא דסבירא ליה מיגז גייז אמאי לא מתייא קרבן שלם והתם במסכת נזיר בפרק מי שאמר בראשון ובשני מוכח מזאת המשנה דבעל מעקר עקר. גם הרמב"ם ז"ל פסק פי"ג מהלכות נדרים דאב ובעל מעקר עקרי. ומענין מחלוקת דשתי ככרות קיימא לן כרבי יוחנן לגבי שמואל וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק שנים עשר מהלכות נדרים. הרי"ץ ז"ל.

דף פג עמוד ב

מטומאת מת דלית לה צערא לא היפר לה. פירוש לא תהא הפרתו הפרה ותיתי נמי עולת העוף. הוה מצי לתרוצי כדתירץ לעיל דאין נזירות לחצאין רבי שמעון היא דאמר עד שידור אבל ניחא ליה לתרוצי אליבא דכולהו. שטה.

הכי גרסינן דיספד יספדון ליה דיבכי יבכון עליה דיקבר יקברון יתיה. והכי משמע והחי יתן אל לבו יספד כי היכי דיספדון ליה וכו' ואית דגרסי יספד דיספדון ליה יבכה דיבכון עליה וכו'. פירוש.

והרא"ם ז"ל כתב וז"ל: הכי גרסינן יספד דיספדון ליה יקבר דיקברון ליה. כלומר יספוד כדי שיעשו לו כמו כן ויספידוהו והיינו והחי יתן אל לבו שישתדל לעשות עם אחרים כדי שיזכה ויעשו לו ולעיל מינה כתיב טוב לכת אל בית אבל והכי מפרש לה בתוספתא. עד כאן.

מתניתין ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה דאין זה ממון בריות דאפילו טובת הנאה ליכא לבעלים כדמפרש בחולין פרק הזרוע דעזיבה כתיב בהו והוא הדין דהוה מצי למתני פרט ועוללות ותנא ושייר. שטה.

גמרא אלמא אפשר וכו'. מדקתני לא יפר דאי מיתסרא בדיליה קא סלקא דעתין השתא דאפילו נדרי ענוי נפש הוי אף על פי שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה. אבל מן הבעל לא אכלה מדלא קתני היתרא אלא בהני. חדא ועוד קתני הא דקתני לקט שכחה לאו למעוטי בעל אתא. שטה.

רב נחמן אמר לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא והכי קאמר בשנתגרשה יכולה היא ליהנות בלקט וקא משמע לן דלכשתתגרש יחזור הבעל להיות בכלל איסור הבריות ואין לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופיאה. ואמרו בתוס' דטעמא דמלתא משום דהיא יכולה לאסור בעל אנפשה מהשתא והילכך כיון דאפשר לה מהשתא אף על גב דלא אסרה אנפשה אלא לאחר גרושין אפילו הכי מיתסר. ומסתברא דאין צורך לכך משום דלאסור אנפשה אפילו לאחר זמן אסרה ואפילו בדבר שלא בא לעולם הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו כדאיתא לקמן ואיתא בפרק השותפין שנדרו ותנן הנודר מן הנולדים וכו' ולא קשיא לן לקמן אלא בשאוסר דבר שלא בא לעולם על חברו. הרשב"א ז"ל.

דף פד עמוד א

נטולה אני מן היהודים פירוש לא אהנה מן היהודים. יפר חלקו פירוש יפר לעצמו. ותהא נטולה מן היהודים למעלה פירשנו דרבי יוסי היא דתשמיש המטה הוי דברים שבינו לבינה ולא ענוי נפש משום הכי תהא נטולה מן היהודים אחרי דדברים שבינו לבינה הוו. אין להקשות מכאן לשמואל דאמר לעיל מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינה מתענה שהרי פירשנו טעמו של שמואל משום דבעל מעקר עקר כמו חכם ומטעם זה בטל כולו במקצתו וכי אמרינן מעקר עקר בנדרי ענוי נפש שמופרים לגמרי אבל בדברים דבינו לבינה דאינו מפר אלא לעצמו לא אמרינן מיעקר עקר שאינו דומה להתר חכם דעקר הילכך אין לנו לבטל כולו במקצתו. עד כאן. שטה.

אי אמרת בשלמא בעל בכלל הבריות הוא והבריות עיקר הנדר ובעל בכללן משום הכי כי נדרה סתם ואמרה נטולה אני מן היהודים אמרינן דלא נדרה אלא משמוש בעלמא שלא תשמש להם לדבר שהוא שוה בין לבעלה בין ליהודים אבל תשמיש המטה בלא נדר נמי אסורה ליהודים ולא נדרה עליו ומאחר שמשמוש בעלמא נדרה והם דברים שבינו לבינה משום הכי מפר חלקו לבד ולא חלקם כדין דברים שבינו לבינה. אלא אי אמרת דבעל לאו בכלל בריות הוא ובעל עיקר הנדר ובשבילו היה עיקר כוונתה אלא שבתוך דיבורה כללה שאר היהודים ומתשמיש המטה נדרה על כרחין שהיא מותרת לו בלא נדר וכיון שעיקר כוונתה היה לאסור בעלה מתשמיש גם שאר היהודים שנכללו באיסור מתשמיש דהיינו אחר שיגרשנה ואם כן הוא מאחר דענוי נפש הוא אמאי לא יפר בין לעצמו בין לאחרים ותהיה מותרת לכל ואמאי קאמר ותהא נטולה מן היהודים שאני התם דמשום הכי אינו מפר ליהודים לפי שלא נדרה מהם אלא מדבר שהיא מותרת להם תחלה בלא הנדר כגון שמוש בעלמא אבל מתשמיש המטה שהיא אסורה להם בלא נדר לא נדרה מהם על כך ונהי נמי שהוא עיקר הנדר ומתשמיש נדרה ממנו שהיא מותרת לו על כרחין הנאת האחרים שאסרה בכלל נדרה לא משמע אלא מן שאר השמושין.

ועתה לפי זה קשה עלי מאד כי הכא משמע לדברי רבא ורב נחמן דתשמיש איקרי ענוי נפש ולמעלה שאל רבא מרב נחמן אי הוי תשמיש המטה ענוי נפש אליבא דרבנן או לא והשיב לו דלא הוי ענוי נפש מדקתני ותהא נטולה מן היהודים דאם הוי ענוי נפש אמאי לא מפר בין לעצמו בין לאחרים ורבא קבל דבריו ולא אמר לו אלא דההיא מתני' רבי יוסי היא ואכתי לרבנן תיבעי. ועוד דהתם משמע לרב נחמן דההיא מתני' בנדרה מתשמיש המטה על בעלה ועל כל היהודים איירי והכא משמע דלא נדרה תשמיש אלא מבעלה אבל מאחריני תשמיש בעלמא ולא תשמיש המטה. ונראה בעיני דמתחלה דהוה סלקא דעתיה דרב נחמן דההיא מתני' אתא אליבא דרבנן והוה משמע ליה דעיקר הלשון דקאמר נטולה אני מן היהודים מתשמיש משמע אם כן מדקאמר תנא דמתני' דיפר חלקו לבד על כרחין סבירא ליה דתשמיש לא חשיב אלא דברים שבינו לבינה אבל הא דהכא נאמר אחר שנתברר לרב נחמן מדברי רבא דמתניתין רבי יוסי היא ומאחר דסבירא ליה לרב נחמן הכא דבעל הוי עיקר הנדר ולאו בכלל בריות הוא על כרחין ההיא דנטולה אני מן היהודים בעלה הוי עיקר הנדר ומתשמיש נדרה ממנו ומדקאמר דלא יפר אלא חלקו לבד אם כן על כרחין כשנכלל באיסור הנדר שאר היהודים בשמוש בעלמא נכללו במאי שהיתה מותרת בהן אם לא מפני הנדר ועל כן תירץ רב נחמן הכא מה שתירץ. ועתה לפי מסקנא דהכא תשמיש המטה הוי ענוי נפש אפילו לרבי יוסי וכל שכן לרבנן. וחפשתי בדברי הרמב"ם ולא מצאתי מקום בדבריו שיתברר ממנו אי תשמיש המטה הוי ענוי נפש או לא. הרי"ץ ז"ל.

הכי גרסינן ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא אמאי צריך להפר. ויש ספרים דגרסי ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי ענוי נפש הן ויפר לעולם. ופירש מורי הרב ז"ל דהכי קאמר כיון דקתני יפר חלקו על כרחך לא נטולה מהנאת תשמיש קאמרה אלא נטולה מפירותיה ואם כן נדרי ענוי נפש אינון ויפר אפילו לאחרים ואמאי קתני יפר חלקו כלומר לעצמו דאף על גב דקונם שאני נהנה לבריות אין יכול להפר התם משום דמשתריין לה פירותיהן כי זבין להו בעל אבל הכא פירותיהן קאסרה ואפילו אי זבין להו בעל. וא"ת ודילמא דקאמרה קונם שאני נהנית מן הבריות והיינו נטולה מן היהודים כלומר מהנאתן ולכך לא יפר את חלקו. נראה לי דכיון דלא הוי ענוי נפש גם דברים שבינו לבינה לא הוי דמאי איכפת ליה אם לא תקבל מתנות באדם. עד כאן לשון מורי ז"ל. הרשב"א ז"ל.

ומשני תלמודא שאני הכא לענין תשמיש המטה בעל בכלל יהודים דאהיתירא קאסרה נפשה פירוש מסתמא לא נתכוונה זאת אלא לאסור עצמה במותר לה דהיינו בעלה והוא הדין לאחרים כשתתגרש. אבל אין לנו לומר שעל האחרים נתכוונה ולא על בעלה שהרי בלאו הכי היא אסורה להם ופירושו דאהיתירא נמי קאסרה נפשה. אבל הא לא קאמר אהיתירא ולא אאיסורא דאם כן אמאי תהא נטולה מן היהודים ואף על פי שהאחרים אסורים איסור חל עלייהו כאשר שנינו נדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ואפילו בשבועה היה חל בענין הזה באיסור כולל כדאמרינן גבי ענבים ותאנים בשבועות פרק שלישי. שטה.

פיסקא ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה דאין לבעלים חלק בהן ואפילו לעני כדאמרינן בפרק ראשון דגיטין לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו ולא קתני ובמעשר עני ובמשמע שברשות בעלים (אין) הוא ואסור לה ליהנות. הרא"ם ז"ל.

דף פד עמוד ב

ספקו אינו טובל. אינו אוסרו משום טבל וכיון דספקו אינו טובל ודאו אין בו טובת הנאה לבעלים. פירוש כיון דאין איסור טבל בספקו מה שחייב להפריש מודאו אינו מוכח שתאסר התבואה שגם ודאו אינו טובל אלא מדרבנן אחר שלא גזרו איסור טבל על ספיקו ואם כן מה שמפריש מודאו כמו אדם שפורע חובו הילכך אין בו טובת הנאה לבעלים דללקט שכחה ופיאה שאינן טובלין מדמינן ליה דהנהו לית בהו טובת הנאה לבעלים דעזיבה כתיב בהו כדאמרינן בחולין בהזרוע. ומאן דאמר קורא שם קסבר ספיקו טובל הילכך ודאו מפריש מדאוריתא מכח איסור טבל הילכך לתרומה שמפרישה מכח טבל מדמינן ליה דההיא אית בה טובת הנאה לבעלים דנתינה כתיב בה דכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו הילכך אסיר ליה לאתהני. שטה.

וכן פירש הרשב"א ז"ל וז"ל: קסבר ספקו אינו טובל כלומר ודאי אינו טובל מדאורייתא וכיון שכן ספיקו אינו טובל אפילו מדרבנן וכיון דספיקו אינו טובל לית ביה טובת הנאה ושרי לאתהנויי מיניה וכו'. וא"ת ומה ענין טובת הנאה אצל טובל ואינו טובל דהא טובת הנאה מדכתיב ונתת נפקא לן בחולין. תירצו בתוספות בשם הר"ם בר שנאור ז"ל דכיון דדרשינן את אשר ירימו בעתידין לתרום אזהרה לאוכל טבל כל הנהו דטבילי אית בהו טובת הנאה דירימו משמע כמו נתינה ואף על גב דבמעשר עני גופיה כתיבא נתינה הא כתיב נמי והנחתו אבל ירימו אלים לן דאיתקוש נתינתן.

ומורי הרב ז"ל פירש לשון אחר דכיון דכל המעשרות טבלי וזה אינו טובל מדמינן ליה ללקט שכחה ופיאה וסמכינן על קרא דכתיב והנחתו בשעריך. ולמאן דאמר טובל כשאר המעשרות מדמינן ליה לשאר המעשרות ואזלינן בתר קרא דכתיב וגם נתתיו. עד כאן.

ויש גרסאות דגרסי על דברי רבי אליעזר דודאו אינו טובל והטעם משום דאשכחן ליה דמיקל בספיקו כל כך סבירא ליה דתבואה שלא הרימו ממנה מעשר עני אינו מתחייב עליהן משום טבל הילכך אית ביה טובת הנאה לבעלים ואסורה היא ליהנות מן המעשר עני ומתניתין רבי אליעזר היא ובריתא דמתירה ליהנות ממעשר עני שלהם רבנן היא דסבירא להו דצריך לקרות שם על מעשר עני ספק ומאחר שמחמיר בספק סבירא ליה דודאו טובל ומאחר שטובל אינו ממונו ומותרת ליהנות ממעשר עני ואחר כך גרסינן במילתיה דאביי דכולי עלמא ודאו טובל. הרי"ץ ז"ל.

לרבי אליעזר דאמר ספיקו אינו טובל כדהכא בדמאי אם כן כאלו אינו שייך בתבואתו של בעל הבית וכהאי גוונא בודאי אף על פי שטובל בעוד שלא הפריש מעשר מכל מקום כשמפריש כאלו מתחלה לא היה שלו והוי כלקט שכחה ופיאה דאין בהם טובת הנאה לבעלים דבכל מתנות עניים כתוב בהן עזיבה לשון הפקר. ולמאן דאמר קורא לה שם הרי שיכא בממון בעל הבית ואסורה ליהנות ממעשר עני ודאי אבל בשל דמאי כולי עלמא מודו שהוא של בעלים ואפילו לבריתא אסורה בו.

ויש שרוצים לפרש למאן דאמר ספיקו אינו טובל הרי כאלו כולו של בעל הבית הוא וכי האי גונא במעשר עני ודאי אית ביה טובת הנאה לבעלים ואסורה ליהנות ממנו והוא אליבא דרבי אליעזר. ולרבנן דצריך לקרות שם אם כן ספיקו טובל ואינו כולו של בעל הבית וכי האי גוונא בשל ודאי מותרת לאתהנויי מיניה. וראשון עיקר. הרא"ם ז"ל. ע"ש דכולי עלמא ספיקו טובל כגון שיש לו שני כריים מאחד עישר כל מעשר ומאחד לא עישר מעשר עני ולא ידע מאיזה מהן כיון שבודאי לא הפריש התם יש דין טבל גמור עליו וצריך לקרות שם והכא הוי טעמא דרבי אליעזר דודאי הפריש כדמפרש ואזיל. הרא"ם.

ורבנן סברי נכסיה לא מפקר איניש דמרתת מאחר דקיימא לן דהפקר צריך שלשה ומתפרסם הדבר ויזכו בו אחרים הילכך נחשדו. הרי"ץ ז"ל.

רבא אמר מתניתין דאסרה במעשר עני כשמתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה כגון בימות הגשמים שאינו יכול להניחו בשדה שמא יטנף. ובריתא במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות כגון בימות הקיץ כשתיקן הגורן הניח לעניים והן מחלקין בהן. לישנא אחרינא במעשר של שנה שלישית דכתיב ביה מקצה שלש שנים וגו' והנחת בשעריך. וקשה לשון בתוך הגרנות דמשמע שרגילין בכל שנה לעשות כן אף על גב שגם בשנה שלישית רגילין לתקן כל תבואות שלא תקנן כדמוכח בסנהדרין (ובכל דוכתא) ובכמה דוכתי. מהשמטה (שמקום) אמר המגיה אפשר דצריך לומר: מכל מקום זה וזה קורא בתוך הגרנות. הרא"ם.

משלם דמי טבלו לאו דוקא לפי ס"ד השתא דמשלם כולו אלא לפי טובת הנאה עודף של חולין. אי נמי כולו דוקא דחשיב ליה פעמים טובת הנאה לפי כולו שבלאו הכי נותן משלו לקרובו או לאוהבו. הרא"ם ז"ל.

דף פה עמוד א

אי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו והוא הדין אי הויא ממון שאין חילוק בין הורמו ללאו הורמו. שטה.

מה לי לא הורמו שהרי סופם היה ליתנן לכהן וללוי ואינן שלו ועל מתנות אינו חייב דהוו ממון דאין לו תובעין. כי היכי דלא לישהי לטיבליה ואפילו הוא בן יומו או בעומרין. וקשה מה קנס הוא זה והלא כשיהיה בידו יתנם לכהן וללוי אם לא נאמר משום שיפסיד טובת הנאה שבו. הרא"ם ז"ל.

רבי סבר קנסו לגנב וכו'. יש מפרשים דלצרדין וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ומסתברא דאאוקמתא דטובת הנאה אינה ממון סמיך והכי קאמר לעולם טובת הנאה אינה ממון כדקא שני אלא טעמא דרבי משום דקנסו רבנן לגנב. ורבי יוסי ברבי יהודה סבר אף על פי דודאי איכא למיקנס לגנב כי היכי דלא ליגנוב אפילו הכי לא קנסינן ליה משום דקנסינן ליה לבעל דלא לישהייה לטיבליה וקנסא דבעל הבית היינו כשנמנעין מלקנוס הגנב. הרשב"א ז"ל.

רבא אמר לעולם רישא וסיפא הוי טובת הנאה ממון ושני תרומה דהיינו טעמא דיטלו בעל כרחו לאו משום דטובת הנאה אינה ממון אלא משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרה עלייהו דקאמר קונם נהנים שויא עפרא בעלמא דאיהו לא מצי למיכלה ולא הוי ממון כלל הילכך יטלו בעל כרחו דהוא אינו יכול ליתנה לשום כהן. ורבא לטעמיה דמוקי לה למתניתין לעיל במעשר עני המתחלק בתוך הבית דאית בה טובת הנאה וטובת הנאה ממון והיינו דלא קתני ובמעשר עני. פירוש.

הכי גרסינן אלא אמר רבא שאני תרומה דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרה עליה שהתרומה היתה אוסרת תבואתו שויא עפר בעלמא פירוש הרי הוא כמו שהפקירה והפקר מותר במודר הנאה כדתנן לעיל באין בין המודר יניחנו על הסלע וכו'. בשלמא סיפא שלא אסר כל הכהנים אין לנו לומר הוא מפקירה שטובת הנאה שיכול ליתנה לכהנים אחרים ממון וחפץ הוא באותה טובה הילכך הלין לא אבל רישא שאסר כל הכהנים אם כן אינו מקפיד בטובת הנאה שיחזיקו טובתו דלעצמו אין לנו לומר שחפץ לעכב שהרי תבואתו נאסרת בכך הילכך יש לנו לומר הרי הוא כמי שהפקירה בפיו הילכך יטלו על כרחו אבל ליתנם בידים אסור שנראה כמקפיד בטובת הנאת תרומה. שטה.

שאני תרומה וכו'. בדוחק אתיא דמאי קאמר משום תרומה לא חזיא אלא לכהן ומה יתרץ מלויים דמעשר חזיא לכל אדם. ודוחק לומר גם מעשר הוי כתרומה לרבי מאיר דאמר מעשר ראשון אסור לזרים ביבמות ובכתובות. וי"ל תרומה דנקט חדא מנייהו והכי קאמר משום דמתנות לא חזיין אלא לכהן ולוי וכיון דאסרן בהנאה שלו עשה לאלו מתנות כעפר שאין בו טובת הנאה לבעלים ומעתה אם הם נוטלין מתנותיהן אינן נהנין ממנו. והשתא ניחא דרבא לטעמיה לעיל דאוקי מתניתין במעשר המתחלק בתוך הבית וטובת הנאה לבעלים והאי דלא קתני כהנים ולויים ועניים אלו לוי הוא בכלל עני והוא הדין.

וכתב רבינו ז"ל אקשינן רישא אסיפא רישא טובת הנאה אינה ממון פירוש מדקתני יטלו על כרחו סיפא טובת הנאה ממון פירוש והיינו דקתני סיפא יטלו אחרים ולא אלו ושניא תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרה עליהון שוייה עפרא בעלמא פירוש כיון דאין בעל הבית יכול לקבל טובת הנאה מתרומה זו משום אדם אלא מכהנים דהא לא חזיא אלא לכהנים והוא אסר הנאתו לכהנים אשתכח דכי שקלי כהנים ההוא תרומה לא שקלי לה מדיליה ואשתכח בעל הבית זה לא מקבל טובת הנאה מתרומה זו לא מישראל ולא מכהנים והרי היא לפניו כעפרא דעלמא. ואם כן למדנו שכל דבר שאינו ראוי כלל לא לאיסור אכילה ולא לאיסור הנאה ואפילו טובת הנאה אין לו בה אינו חשוב ממון. ולפי זה הורו המורים שהאוסר לעצמו ככר שלו ובא אחר וגזלו ממנו אין כאן משום גזל דהא לא גזל מיניה מידי דהא לא חזי ליה לנגזל למידי לא לאכילה ולא למכירה ולא ליתנו במתנה כדאיתא בפרק אין בין.

אלא שצריך עיון אם נשאל עליה והרי הותרה למפרע דחכם עוקר את הנדר מעיקרו מי מיחייב גזלן בהשבה דהא איגלי מילתא דלאו דאיסורא הוה או דילמא כיון דלא איתשיל עלה אלא לבתר דאתא לידיה דגזלן תו לא הדרא ליה כדאמרינן בסוף פרק הנודר מן הירק גבי תרומה הכא בתרומה ביד כהן עסקינן דתו לא מצי מיתשיל עלה אלמא דהקדש או תרומה אף על גב דמצי לאיתשולי עלייהו מיהו כיון דאתו ליד גזבר וכהן תו לא מצי מקדיש ותורם לאיתשולי עלייהו או דילמא התם כהן וגזבר מדינא הוו קא זכו בההוא הקדש או בההיא תרומה ומכי אתא לידיהו תו לא מצו בעלים לאיתשולי עליה אבל גזלן זה לאו מדינא זכה ביה בהאי ככר דגזל מהאי גברא וכל זמן שהוא בעין גזלה הדרא בעינה הילכך מכי אתשיל מאריה דככר אנדריה הרי הככר ביד זה בתורת גזלה ומיחייב לאהודורי. וכתב רבינו ז"ל ומאן דאסר נפשיה מן בריות נמי שרי למשקל לקט שכחה ופיאה מאי טעמא עזיבה כתיבה בהו ולית בהו טובת הנאה לבעלים. הרנב"י בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל.

ושמעינן מיהא דהאוסר וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל. אלא דקשיא לי אשמעתין אכתי אמאי באין ונוטלין בעל כרחו דכיון דטובת הנאה ממון יכול הוא למכור אותה הנאה שיש לו בהם לאחרים ואותם אחרים יתנו לכל כהן שירצו. הרשב"א ז"ל.

מתניתין קונם שאני עושה לפיך וכו'. אין צריך להפר דכיון דמשתעבדא ליה למעשה ידיה לאו כל הימנה לאסור מעשה ידיה לבעלה. רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו כדתנן כמה עושה לו וכו' והמותר דהיינו העדפה דידה הוו וכיון דהעדפה דידה הוי הילכך יפר שמא תעדיף דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם דהיינו העדפה כיון דלכשבא לעולם הוי לאלתר שלה לפיכך יכולה לאסור הילכך יפר. רבי יוחנן בן נורי אומר יפר דאף על גב דליכא למיחש להעדפה אפילו הכי יפר שמא יגרשנה דליהוי השתא מעשה ידיה דילה וחייל עלייהו הקדש בשעת גרושין ותהא אסורה לחזור לו דהוא אסור ליהנות ממעשה ידיה דקסבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם אף על גב דלכשיבא לעולם דהיינו נמי בשהיא תחת בעלה אין שלה הואיל דלכשיבא לידה דהיינו כשהיא מגורשת שיהא איסור חל עליו. ורבי עקיבא סבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כיון דהוי שלו לאלתר כשבא לעולם אבל בהא דרבי יוחנן בן נורי סבר דחיי' לגרושין אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ורבנן סברי אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כלל דאפילו להעדפה לא חיישינן. פירוש.

קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר דמשועבדת לו. תימה דלא חייש כאן להעדפה. וי"ל משום דלא נדר אלא לפיו ואם יש העדפה אין זה לפיו ומותר בה הרי ממה נפשך מותר לתנא קמא ולרבי עקיבא דעתה לאסור גם העדפה מדנעשה לפיו מיהו הסוגיא מוכחת שהיא נודרת מלעשות מלאכתו ותנא קמא לא חייש להעדפה ומיירי במעלה לה מזונות וגם מעלה לה מעה לצרכה והשתא בפשיטות חיישינן שמא תעדיף לרבי עקיבא יש לומר טעם תנא קמא מאחר שגם בעלה חייב במזונותיה ובכסותה אינו מצמצם לכך גם מעשיה כאלו כולן משועבדין ואין כאן העדפה ולרבי עקיבא כיון שהיא מקפדת ואוסרת הנאת ידיה עליו אם כן יפר שמא תעדיף עליו וכל שכן אם ידוע שהיתה עודפת במעשיה וסבירא ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ומיד כשתעדיף הוא נאסר.

ובפרק מציאת האשה בהעדפה (שאל) שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דלבעלה הוי כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק תנא קמא סבר לבעלה ורבי עקיבא סבר לעצמה ורבי יוחנן בן נורי לא חייש להעדפה משום דלא שכיח ואי נמי כתנא קמא שהעדפה היה שלו משום דלא מצמצם לה במזונות ובכסות ותקנת חכמים להיות כשלו משום כן מכל מקום יפר לה שמא יגרשנה ומעתה תאסר עליו כל מה שעושה ותחזור לו כי סבירא ליה נמי אדם אוסר דבר שלא בא לעולם בשיזכה בו ויבא לידו והיינו דמה שעשתה בנתיים אבל מנשואים שניים הוו מעשיה לבעל כבתחלה או שמא מנשואין שניים יאסרו עליו מעשיה ולאו כל כמיניה להפקיע במזונות שנותן לה שיעבודו של איסור קונם. הרא"ם ז"ל.

ורבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו מחמת הנדר שחל עליה ואולי יבא לידי שגגה ויהנה ממנה כי אז אינו יכול להפר ואפילו החזירה בו ביום דאין הבעל מפר בקודמין דאי משום העדפה דקודם גרושין אינו יכול להפר דסבירא ליה לרבי יוחנן בן נורי דלאו כל כמינה לאפקועי אפילו המותר וסבירא ליה דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם כך סלקא דעתין בתחלת שמעתין עד דאסקינן בסוף דטעמיה דרבי יוחנן בן נורי משום דקונמות אלימי וחשיבי כקדושת הגוף ומפקיעי מידי שעבוד הבעל וראוי לחול הקונם מיד על מעשה ידיה אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה שלא תחול הקונם עד שיגרשנה ומאחר דראוי לחול חשבינן כאלו חל. הרי"ץ ז"ל.

גמרא למימרא מאי דסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הואיל דלכשבא לרשותו לאחר זמן שיהא איסור הקדש חל עליו השתא נמי חייל עליה דקאמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו והתנן כו'. והמותר על מעשה ידיה רבי מאיר אומר הקדש ואמרינן רב ושמואל דאמרי תרוייהו מותר לאחר מיתת אשתו קדוש ומוקמינן במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף. לצרכה לצורך בשמים להתבשם. דרב ושמואל סברי תקנו מעשה ידיה לבעלה משום איבה דבדין הוא דמעשה ידיה הוי שלה הילכך לא מצי מקדיש אף על גב דמעלה לה מזונות ומה שכתוב בגמרא רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה לאו דוקא אלא ודאי הכי סבירא להו תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ומעה כסף תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דילה הוי בחייה ולאחר מיתה קדוש ולא דמי מותר למעשה ידיה דמעשה ידיה חולין אפילו לאחר מיתה משום דכל נשים צריכות מזונות ולא כל נשים צריכות מעה כסף לצרכן ואמטו להכי קאמר רבי מאיר דמותר הוי קדוש לאחר מיתתה ואמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר אפילו מותר הוי חולין לאחר מיתה שהרי בחייה דידה הוי אלמא קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכשבא לעולם אינו שלו דלכשיבא לידו תיחול איסור הקדש עליו ואמטו להכי הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר לא הוי קדוש לאחר מיתה וקשיא דשמואל אדשמואל. וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי על העדפה הוא דקאמר דהכי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר יפר ולאו מטעמיה דלא מפני שמא יגרשנה תהא אסורה לחזור לו שהרי אין אוסר דבר שלא בא לעולם דכשבא לעולם אינו שלו דלכשיבאו לאחר זמן אין איסור חל עליו אלא משום העדפה כלומר העדפה דאיתה השתא לקמ' קודם גירושין והאי העדפה לא דמי להעדפה דרבי יוחנן הסנדלר דאמר חולין דההיא לא הוי קדושה אלא לאחר מיתה דהיינו דבר שלא בא לעולם לימא הלכה וכו' אי נמי אין הלכה כתנא קמא דאמר אין צריך להפר אי נמי הלכה כרבי עקיבא דאמר שמא תעדיף. פירוש.

דף פה עמוד ב

וכי תימא הכי קאמר הלכה כרבי יוחנן להעדפה. פירש ר"ח הלכה כרבי יוחנן ממה שנחלק על רבי עקיבא שרבי עקיבא אומר יפר מטעם העדפה ואיהו אמר אין צריך להפר והלכה כמותו בזה שאינו יכול להפר ומיהו לאו מטעמיה דאיהו מטעם העדפה דידיה קאמר ושמואל מטעם דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומשום שמא יגרשנה נמי אינו צריך להפר.

הכי גרסינן בפירוש ר"ח אם כן לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה אי נמי הלכה כתנא קמא אי נמי אין הלכה כרבי עקיבא. והכי פירושו לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה (רבי שמעון) שמואל דפסק כרבי יוחנן לאפוקי מדרבי עקיבא דאמר צריך להפר מטעם העדפה אבל השתא דקאמר הלכה כרבי יוחנן סתם משמע. אבל מה שאמר אי נמי הלכה כתנא קמא דאמר אינו צריך להפר לא משום דעדפה ולא משום שמא יגרשנה. אי נמי אין. הלכה כרבי עקיבא דאמר יפר שמא תעדיף דשמעינן דאין צריך להפר כלל דלא הוה ס"ד למימרא אין הלכה דאמר יפר שמא תעדיף אבל שמא יגרשנה יפר דאם כן לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי מדלא הוה אמר הלכה כרבי יוחנן אלא אין הלכה כרבי עקיבא שמעינן דפסק הלכתא דאינו צריך להפר משום טעם דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ופירש (רשב"ג) שמואל כי אמר הלכה להעדפה דאינו צריך להפר משום העדפה הלכה כמותו דהעדפה דידיה הוי אבל מטעם שאמר שמא יגרשנה לא פסק הלכה והא לא אתי שפיר דמשתמע הלכה כרבי יוחנן דאינו צריך להפר משום העדפה דדידיה הוי הא משום יגרשנה לא פסק הלכה והא לא אתי שפיר דמשתמע הלכה כרבי יוחנן דאינו צריך להפר משום העדפה דדידיה הוי הא משום יגרשנה צריך להפר אם כן מה תירץ. ותו הלכה כתנא קמא לא הוה משמע לן דהעדפה דידיה הוי ותימה לי דבסיפא מציאת אשה אמרינן דתנא קמא סבר העדפה דבעל ולא ידעתי לפרש היאך שמענו מתוך דבריו כן.

לישנא אחרינא מעשה ידיה והעדפה לא דמו לגירושין ומיתה דכיון דכל יומא אתו יש לומר דחשיב להו שמואל דבר שבא לעולם. ואף על גב דבכתובות קרי למותר מעשה ידיה דבר שלא בא לעולם דאמרינן באף על פי לא תימא היינו טעמיה דרבי מאיר משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' מיהו שמואל שמא סובר דחשיב בא לעולם הילכך לא מקשינן אלא ממיתה וגירושין דדמו להדדי ואף על גב דאיכא דאמר בגטין מיתה שכיחא טפי מגירושין מיהו נראה לתלמוד הכא דלענין בא לעולם שוו אהדדי. ולפי סברא זו הכי פירושו נימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה אי נמי אין הלכה כתנא קמא פירוש דאמר אינו צריך להפר משום שום חששא ושמעינן נמי דחיישינן להעדפה כי השתא אי נמי הלכה כרבי עקיבא דאמר בהדיא יפר שמא תעדיף. והשתא אתי שפיר דאמרינן במציאת האשה בכתובות דשמעינן מתוך דברי תנא קמא דאמרי אינו צריך להפר דסברי העדפה דבעל היא דאין לתלות דטעמייהו משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שסוברת סוגיא דהתם כסוגיא דהכא דהעדפה לא הויא דבר שלא בא לעולם. שטה.

אלא אמר רב יוסף שאני קונמות. לעולם כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי אמעשה ידיה ממש קאמר ולא קשיא מדשמואל אדשמואל דשאני קונמות דלשון חמור הוא דמתוך שאדם אוסר בקונם פירות חבירו עליו דהוי דבר שלא בא לעולם גבי דידיה דדבר שאינו שלו הוא אדם אוסר נמי בקונם דבר שלא בא לעולם בה"ג דאפילו לכשיבאו לעולם אינו שלו כי האי דרבי יוחנן בן נורי וכי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר לענין הקדש קאמר שאין ממהרין לתפוס כקונם כדקתני המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' דלשון זה קל הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כגון פירות חבירו כדאמרינן בבבא קמא איש כי יקדיש את ביתו קודש לה' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ועל כן לא חייל הקדש אמותר וחולין הוי. ומיהו אי אמר הקדש פירות חבירי עלי אסור בהם דכיון דאמר עלי הוי כמאן דאסר להו בקונם. הרי"ץ ז"ל.

שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אף על פי שאינם שלו מיחל עליהם איסורא אלמא אדם אוסר דבר שאינו שלו עתה קונם להחל איסורא לכשיבאו לרשותו שיאסר בהם ומזה הטעם אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שיקדשו לכשיבאו לעולם וסבר רב יוסף שמה דאדם אוסר פירות חבירו עליו אינם אסורים אלא לכשיבאו לרשותו ולפי סברתו דומה הדבר לדבר שלא בא לעולם שהרי אוסר דבר שלא בא לרשותו והיא גופה מנלן יש לומר דכתיב כי ידור נדר ודרשינן עד שידור בדבר הנדור ולא חלק הכתוב בין אוסר פירותיו על חבירו לאוסר פירות חבירו עליו שהרי מטעם שנידון כמקדיש לא נאסר דאם כן למה לי קרא וטעמא דמקדיש משמע שאוסר לכל העולם בשוה הילכך אחרי שחידוש הוא לא נראה לחלק בו אלא מקרא מלא דיבר הכתוב מיהו לענין זה לא אמרינן מקרא מלא שיאסר פירות חבירו על חבירו כדאמרינן בסמוך דכיון דאין לו רשות לא באוסר ולא בנאסר כולי האי לא יתכן לומר שיאסור הכתוב. שטה.

אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חברו עליו בלשון קונם שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו אפילו בלשון הקדש דקילי ליה מקונם שאם הקדיש פירותיו הרי הן אסורין על חברו אלא יאסר דבר שלא בא לעולם על חברו אפילו בלשון קונם דחמיר דכשבא לעולם הויין של חברו דקאמר הלכה כר' יוחנן דאמר יפר אף על גב דכשבאין לעולם הויין מעשה ידיה שלו קאמר דכשיוצאין מתחת ידו כשיגרשנה שהוא איסור קונם חל עליהן שכן אין אדם אוסר פירות חברו על חברו אפילו בלשון קונם והכא נמי דומיא דפירות חברו על חברו הוא דמעשה ידיה שלו הן כשבאין לעולם. אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכא היינו טעמא דשמואל דאמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי באומר יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם הילכך איסור קונם חל עליו דאף על גב דהשתא לא קדש דמעשה ידיה שלו אפילו הכי כשיגרשנה איסור קונם חל עליהן ורבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן נורי סברי הואיל והשתא לא קדוש שוב אין איסור חל דכשלא באו לעולם כלל דמי. פירוש.

פירש הרי"ץ ז"ל וז"ל: אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירותיו על חברו שהרי אדם אוסר פירות חברו עליו ומה לי גופו מה לי פירותיו גופו ופירותיו בידו הן. יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו כגון זו שאוסרת על בעלה מעכשיו לכשיגרשנה שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו והאי נמי כפירות חברו על חברו דמי דהא מעשה ידיה משועבדין לבעל דהיינו כפירות חברו ואוסרתן על בעלה דומיא דעל חברו דודאי אלו יכול אדם לאסור פירות חבירו על חברו היא יכולה נמי לאסור דבר שלא בא לעולם על בעלה אבל עכשו לא דמי. עד כאן.

אמר ליה אביי וכו'. שהרי אדם וכו'. פירוש מה שאדם אוסר פירות חברו עליו אינו כדבריך שיאסרו לכשיבאו לרשותו אלא דאיסור חל עליו מיד שאפילו הנאות שנהנה בהם קודם שיבאו לרשותן כגון לשכב עליהן או לילך בחצר אסור כדתנן לעיל ומה שאדם אוסר פירות חבירו עליו הוא מטעם שאמר הכתוב כל תולה בדבר הנדור נאסר מידי דהוה שאדם אוסר פירותיו על חברו שאינו מטעם הקדש אלא לכל והאיסור מטעם שאסר הכתוב כל תולה בדבר הנדור אחרי שיש לו רשות באוסר או בנאסר. ולפי זו הסברא אין לדמותו לדבר שלא בא לעולם דאדרבה יש לדמות שלא יוכל לאסור דבר שלא בא לעולם על חברו שאין לו רשות עתה בשניהם ולא יאסר מידי דהוה שאין אדם אוסר פירות חברו על חברו שאין לו רשות וכח בשניהם. שטה.

באומרת יקדשו ידי דהכא באומרת יקדשו ידי לעושיהן למי שעשאן דידים איתנהו בעולם ומצית לאקדושינהו דגופה בידה הוא וחייל עלייהו הקדש מהשתא לכשיגרשנה. ומתניתין דכתובות דלא אמר יקדשו ידיך אלא מעשה ידיך והא משועבדות ידיה לבעלה לעיקר מעשיה. דאמרה לכי מגרשנא ודוקא לרבי יוחנן מתרצינן הכי דאלו לרבי עקיבא לא אפשר דאם כן אמאי קאמר יפר שמא תעדיף הא לא חייל עליה עד דמגרשא. הרי"ץ ז"ל.

דף פו עמוד א

הכי גרסינן מתקיף לה רב פפא מי דמי גבי זבינא פסיקא מילתייהו דגופא ופירא בידא דלוקח ומאחר שאין לו שום שייכות בשדה דין הוא שאינו יכול להקדיש אבל הכא גוף האשה בידה הוא ולעולם אימא לך דיכולה להקדיש. ויש גרסאות דלא גרסי פסיקא מילתא כלל לא הכא ולא בפרק אף על פי אלא כך גרסינן: מי דמי התם גופא ופירא בידא דלוקח אבל הכא גופה בידה היא. והיא ישרה בעיני כי מה לנו ליתר לשון ללא צורך. הרי"ץ ז"ל.

שדה זו שמשכנתי מי לא קדשא ולא דמי להא דאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו דדוקא אמר רבי יוחנן גזל שאין ביד הנגזל להשיבו. לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה. דיקדק רבי מכאן טעמא דאמר לכשאפדנה הא בעודה ממושכנת אינו יכול להקדישה אף על גב דשדה הוא דבר שלא שייך למימר בעל חוב קונה משכון מיהו מאחר שמשכנה לא דמיא לביתו דבעינן מיוחד לו לגמרי כי ביתו אז אין מיוחד לו שהמלוה לא יניחנו להשתמש בו עד שיתן מעותיו והוא הדין לבית שאול אף על גב דשאלה לא קניא אין המשאיל יכול להקדישו עד שיכלו ימי שאלתו. ומעשה בא לפני רבי בבית שאול שאסר המשאיל הנאתו לשואל והורה והתיר. שטה.

אמר המגיה הדיבור הזה שייך לע"ב על קושית הגמרא אי הכי וכו'. אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ועשאוהו כלוקח גמור בעודה תחתיו ולא כמלוה וכל זמן דלא מגרש לה לא תחול עליה איסור הקדש ואי אמרת תיקדוש מהשתא אשתכח דכל אתתא דמקניט לה בעלה הויא אמרה הכי ונפקא מינה חורבא אבל בשמגרשנה חל איסור הקונם משום דקדיש קדושת הגוף ומשום הכי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דמיירי שלא הקדיש בלשון קונם דקדיש קדושת הגוף אלא בסתם הקדש איירי דלא קדיש אלא לדמיו וקדושת דמים לא מפקעא מידי שעבוד ות"ק דרבי יוחנן בן נורי דקאמר גבי קונם דאינו צריך להפר סבירא ליה כמאן דאמר בשביעית יש מעילה בקונמות וכיון שיש בו מעילה נפקי לחולין דאין מעילה בעל מקום אלא שנוי שמוציא לחולין אבל רבי יוחנן בן נורי לדעת רב אשי סבירא ליה דאין מעילה. הרי"ץ ז"ל.

אלמוה רבנן לשעבודא דבעל. פירוש דלא ליחול מהשתא הא ודאי לכשתתגרש הרי האיסור חוזר וניעור ולפיכך צריך להפר. ואיכא מאן דאמר דהכי נמי אלמוה רבנן לשעבודא דבעל חוב דלא יהא קונם מפקיעו. והדברים עתיקים וכבר כתבנו מזה בפרק השותפין בסייעתא דשמיא.

דף פו עמוד ב

הכי גרסינן הקדש מפקיע מידי שעבוד. פירש רש"י דוקא דמקדיש קדושת הגוף. והביא ראיה מכאן דאמ' דכקדושת הגוף נינהו וכדרבא אלמא בקדושת הגוף תליא מלתא. והביא עוד ראיה מדתנן בערכין בפרק שום היתומים המקדיש נכסיו והיו עליו כתובת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו ואמרינן בגמרא אמר רבי אבהו דינר זה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אלמא לא מפקע מידי שעבוד. ואמרינן משום דהתם בקרקע עסקינן שאינו יכול ליקדש קדושת הגוף. ופירוש זה נקבע ונכתב בגמרא בבא קמא בהחובל ברוב ספרים חדשים וחלק עלינו רבי מטעם שלא מצינו חלוק להחל הקדש בין קדושת דמים לקדושת הגוף דאי ביתו מיקרי אפילו בקדושת דמים ואם לאו ביתו מיקרי אפילו בקדושת הגוף לא ומההיא דערכין דאמר רבי אבהו דדינר משום שלא יאמרו נותן רבי חילוק בין קדושת קרקעות משועבדים לקדושת מטלטלים משועבדים וטעמא דמטלטלים משועבדים אפילו אפותקי מאחר שהם ביד הלוה ויכול להבריחם או להטמינם ביתו קרינא ביה אבל קרקעות משועבדות מאחר שאינו יכול להבריחם לא מיקרו ביתו הילכך לא מפקעו מידי שעבוד והא דאמרינן הכא דכקדושת הגוף נינהו לייתורא דמילתא הוכיח התלמוד ולא משום דבהא תליא מילתא. אין להקשות מאי איריא הקדש אפילו הדיוט נמי דהא אמר רבא גופיה בבבא קמא בהמניח את הכד עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו דהתם אמרינן במילתא דאית לה קלא כגון תורא נגחנא בעל חוב גובה הימנו ואלו בהקדש לא שנא הילכך לא דמו. שטה.

חמץ כיצד נכרי שהלוה מעות לישראל על חמצו של ישראל ואמר לו הישראל הלוה לגוי אם איני מביא לך אלו המעות מכאן ועד ששה עשר בניסן הרי הוא שלך מעכשו והגיע זמן שלא פרעו אף על גב דאיגלי מילתא למפרע שקנה הגוי אותו חמץ מעיקרא וכלו ימי הפסח של הגוי היה אפילו הכי כיון דכי מטא איסור חמץ ומפקיע ליה לשעבודיה דגוי והוה ליה חמצו של ישראל ואסור בהנאה אחר הפסח והוא דהוה קאי החמץ ברשותיה דישראל אבל אי הוה קאי ברשותיה דגוי מותר הוא. הריטב"א ז"ל.

מתניתין נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נערה שיכול להפר לה כמו אשתו נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו וכו'. יש לומר שיש אדם מקפיד על נדרי אשתו שלא יתקיימו יותר מנדרי בתו ויש שמקפיד להפך. ונזיר וקרבן נמי יש לומר שיש אדם שמקפיד על נזירות אשתו ובתו שמצטערין בדבר יותר מנדרי קרבן ויש שמקפיד על הקרבן שלא יבא לידי תקלה בהפרשת קרבנות וגיזה ועבודה הילכך הוצרכו לשנות כולם ותאנים וענבים נמי מהאי טעמא (נמי) הוצרך לשנות שבכלם הפרה בטעות הילכך יחזור ויפר. שטה.

נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו פירוש והפר לה על אותה הדעת. נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן כלומר שלא היה סבור שמחמת נזירות אסרה עליה ענבים אלא מחמת שאסרתם עליה בקונם והפר לה על אותה הדעת נדרה בקרבן פירוש אסרה על עצמה ענבים בקרבן וסבור שנדרה בנזיר. נדרה מן התאנים וסבור שנדרה מן הענבים מן הענבים וסבור שנדרה מן התאנים הרי זה יחזור ויפר. פירוש לפי שהפרה בטעות לא שמיה הפרה שאלו היה יודע עקר נדרה לא היה מפר לה.

וכתב רבינו ז"ל מתניתין כגון דאמרו לו נדרה בתך ואמר מופר לה ונמצא שהיא אשתו לאחר כדי דיבור פירוש בכי האי גוונא אמרינן דלא הויא הפרה הואיל ולא נודע לו עד לאחר כדי דיבור שאשתו היא. אבל נמצא תוך כדי דיבור והוא רוצה אף בהפרת אשתו אף על פי שלא חזר והפר לה הויא הפרה. פירוש תוך כדי דיבור כדבור דמי הואיל ורוצה בהפרת אשתו. ואי אמרו ליה סתם נדרה אשה בביתך וסבור שנדרה בתו והפר ונמצא שאשתו נדרה אף על פי שלא נמצא אלא לאחר כדי דיבור הרי זה מופר והוא שרוצה בהפרת נדר אשתו. וכן הלכתא. הרנב"י ז"ל.

ויש אומרים בין שהפר בין שקיים אינו כלום שאם קיים בטעות אינו מוקם ויכול לחזור ולהפר. ויש אומרים גם כן דאפילו לאחר כמה ימים דלא קרינא ביה ביום שמעו עד שישמע אם בתו נדרה או אשתו. ואוקימנא בגמרא במפרש שאמר בפירוש לאשתי אני מיפר ונמצאת בתו אבל אם הפר סתם מופר ודוקא נמי לאחר כדי דיבור הא תוך כדי דיבור כדיבור דמי ואם הפר לאשתו ובתוך כדי דיבור חזר בו ואמר לבתי אני מפר הוי מופר. וכן בסתם אם אמרו לו אשה אחת נדרה בביתך וסבור שהיא אשתו והפר או קיים ונמצאת בתו אפילו לאחר כדי דיבור מה שעשה עשוי. הריטב"א ז"ל.

נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו וכגון שהיה יודע ששתיהן רוצות לידור וזו היא רבותא דאף על גב שהיה בדעתו על זו ועל זו אינה מועלת זאת ההפרה אי נמי היה מחוץ ושמע קול הנודרת וסבור שהיא בתו אף על פי שהיפר לאותו הקול אינו מועיל וכל שכן אם שמע כן מן השליח ולא היה אמת שיחזור ויפר. נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן זו אף זו קתני אף על גב דממה נפשך הפר לה וכן כלהו הרי זה יחזור ויפר. תימא דלא אשמעינן תנא שהפר לה כבר ושמא הא קא משמע לן דאם היה סבור שהיא בתו וקיים ליה והנה היא אשתו הרי יחזור ויפר ולא נאמר קיום טעות מועיל לאותו נדר ושוב לא יפר. הרא"ם ז"ל. וצ"ע במה שכתוב וכגון שהיה יודע ששתיהן וכו' ועיין לעיל בהריטב"א והרנב"י ז"ל.

גמרא למימרא דאותו דוקא אם הניא אביה אותה וכן אם ביום שמוע אישה יניא אותה דוקא לשמה ולכך יחזור ויפר לשמה הא גבי קרעים דכתיב על על ואף על גב דההיא היא דברי קבלה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.

דף פז עמוד א

על שאול ועל יהונתן בנו ואף על פי דהתם מיירי בקינה הוא הדין קריעה מה שעושין על מת הרי גילה לנו שצריך לקרוע לשם מת. הרא"ם ז"ל. וז"ל שטה: על שאול ועל יהונתן וכו' בדוד ואנשיו כתיב שקרעו בגדיהם על מלחמת גלבוע ומשם למדנו חיוב קריעה על מת. עד כאן.

ותניא מת אביו וקרע וכו'. וי"ל אביו ובנו חולים או היו בסכנה שנפל הבית יצא ידי הקריעה אלמא לא צריך על ממש וכן לא היה צריך אותה ממש. הרא"ם ז"ל.

לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. מתניתין במפרש שאמרו לו נדרה אשתך ואמר בשעת ההפרה לאשתי אני מפר כי האי גוונא לא מהני ההפרה לבתו. ובריתא דקתני יצא ידי קריעה כגון שקרע סתם כי היה מסופק לו אם הוא אביו או בנו ואף על פי שאמרו לו דאביו מת הוא לא סמך עליהם וגבי נדרים נמי אם היה מסופק בלבו מי נדרה אף על פי שאמרו לו דאשתו היא ואחר כך נמצאת בתו הפרתו הפרה כי לא היה מסכים דעתו לגמרי על אמירתם. והתניא בניחותא וסייעתא היא. ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה אלמא שיש חלוק בין בסתם בין במפרש מדקאמר ברישא לא יצא והכא יצא. ועוד מדקאמר בברייתא זו לא יצא ובברייתא דלעיל יצא על כרחין ההיא דלעיל בסתם איירי דאם לא כן קשיין ברייתות אהדדי. הרי"ץ ז"ל.

ובשטה כתוב כאן בסתם כאן במפרש מתניתין במפרש שאמר מופר לך בתי ובריתא בסתם שלא אמר בשעת קריעה על בני אני קורע. והא דקתני אמרו לו מת אביו כגון שהיה שם בנו כשם אביו שניהם נקראים שמעון ואמרו לו מת שמעון ורצו לבשרו על בנו שמת וטעה כסבור שבשרוהו על אביו וקרע סתם יצא ידי קריעה. אבל אם בפירוש הזכירו לו אביו וקרע מסתמא על מה שאמרו לו קרע ואין לך מפרש גדול מזה. והתניא בניחותא ראיה לדבר שצריך לחלק בין סתם למפרש דאי לאו הכי קשין מתני' אהדדי דקתני לא יצא ידי קריעה. ע"א מתניתין בסתם שלא פירש בשעת הפרה דעתי להפר על כל מי שנדר או אשתי או בתי אלא סתם הפר. ברייתא במפרש שפירש בשעת קריעה הריני קורע על כל מי שמת או אב או בן אף על פי שלא נתברר לו בשעת קריעה יצא ידי קריעה. עד כאן.

כאן בתוך כדי דיבור וכו'. ברייתא שנודע לו מי שמת סמוך לקריעה בתוך כדי דיבור. במרובה אמרינן תרי תוך כדי דיבור הוי חד כדי שאלת תלמיד לרב ואחד כדי שאלת רב לתלמיד. רב לתלמיד דברי הכל תלמיד לרב פלוגתא. שטה.

כאן בתוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור. ברייתא ראשונה דקאמר יצא כדי קריעה כגון שאמרו לו שהוא בנו בתוך כדי דבור ומתניתין שאמרו לו שהוא בתו אחר כדי דיבור. והביא רב אשי סיעתא לדבריו מן הברייתא. ואיפסיקא הלכתא בהדיא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ משלשה הנזכרים. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב פרק י"ב דנדרים כתירוץ הראשון והניח דברי רב אשי ולא הזכירם שם כלל. ואם נאמר כי דעתו היא שרב אשי לא בא לסתור תירוץ הראשון דודאי שפיר מתרצא מתניתין כדאוקימנא לה במפרש והוא לא בא אלא לתרץ ברייתות אהדדי כדמשמע מתוך מקצת גרסאות שלנו מכל מקום מאחר דאפסיקא הלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי ממילא שמעינן נמי דמתני' הכי מתוקמא ואמאי לא הזכירו. ואפשר כי מאחר שדין זה לא נאמר בתירוץ המשנה ממש לא רצה להזכירה אף על פי שהדין דין אמת התירוץ המוזכר בגמרא. ובפרק שני מהלכות שבועות הביא דין תוך כדי דיבור סתם ומשם יש לנו ללמוד לכל הדברים הצריכים. הרי"ץ ז"ל.

והתניא בניחותא. גרסינן. ואמר רבי שמעון בן פזי וכו' שראייתו אינו אלא מפירושו של רבי שמעון בן פזי. אך יש לתמוה שלא היה לו לומר והתניא אלא אמר רבי שמעון שמן הברייתא לא שמעינן כלום. לפיכך יש לפרש ענין אחר והתניא בלשון קשיא דקתני לא יצא ידי חובתו ולא קמיפלגי מידי ומשני אמר רבי שמעון וכו' ולא גרסינן אלא אמר רבי שמעון וכו' והלכתא תוך כדי דיבור וכו' לא ידענא מניין וכו' ובעניותינו יש לומר תקנת חכמים היא כדי שישיב אדם וישאל בשלום חבירו בהפסק ממכרו ולא יפסיד דבר בהפסק שאלת שלמא. ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה דחשבינן ליה מיגדר מילתא דאמרינן ביבמות בהאשה רבה דבמקום מיגדר מילתא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו במקום שאינו שב ואל תעשה חוץ ממגדף ועובד עבודה זרה ומקדש ומגרש דבאלו ארבעה לא רצו לתקן ולעקור דברי תורה שנראה להם שקלקול העולם הוא להעביר קדושין והקדשות ולבטל גרושין ומגדף ועובד עבודה זרה עבירתם חמורה ולא רצו לפוטרו בחוזרו בתוך כדי דיבור. וראיה לדבר קצת דמשום תיקון שאלת שלום תיקנו לחזור בתוך כדי דיבור דאמרינן בנזיר בריש פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע כמה תוך כדי דיבור כדי שאלת שלום רב לתלמיד. אמר ליה לא יהיב מר רווחא לתלמידא פירוש (למה) אמר המגיה עיין שם בגמרא ולפי גירסת השטה נראה לי דצריך לומר: למה לא תאמר כדי שאלת שלום תלמיד לרב כדי שיהא ריוח לתלמיד לשאל בשלום רבו ולא יפסיד בהפסקו. שטה.

והלכתא תון כדי דיבור וכו'. לענין משא ומתן ונדרים ותנאי חוץ ממגדף השם והתרו בו קודם וכן התרו בעובד עבודה זרה ולאחר המעשה חוזרין בהן. תימא למה לא יהיה הדין כמחלל שבת ושוכב עם הערוה. וי"ל דלא קאמר אלא (כדיבור) כגון מגדף וכן עובד עבודה זרה מקבלו עליו באלוה אין מועיל לו לחזור בתוך כדי דיבור לינצל ממיתה וכן במקדש אשה אינו מועיל לעשותה פנויה אם חוזר בתוך כדי דיבור וכן נתן גט וחזר בו בתוך כדי דיבור אינה חזרה ואם קדשה אחר מקודשת. הרא"ם ז"ל.

מדקאמר מגרף ועובד עבודה זרה אלמא קסבר מגדף היינו מברך את השם ולא עובד עבודה זרה ופלוגתא היא בכריתות פ"א ביש נוחלין אינו שונה כי אם שלשה. ושמא טעו הסופרים. שטה.

מתניתין קיים לתאנים כולו קיים והוא הדין כי קיים לענבים כולו קיים. הפר לתאנים אין מופר כלל עד שיפר אף לענבים והוא הדין כי הפר לענבים. פירוש.

תאנים וענבים אלו שאני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים בהדיא אבל לתאנים שהפר מופר. ודייקינן לה מדאמרינן בגמרא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן זו דברי רבי ישמעאל בר' יוסי ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים מקיש הפרה להקמה מה הפרה מה שהפר מופר אף הקמה מה שקיים קיים דאלמא משמע דמלתא דפשיטא להו לכלהו היא דבהפרה מה שהפר מיהא מופר. ומיהו בתוספתא תניא בהדיא דהפר לתאנים ולא הפר לענבים וחשכה אסור בין בתאנים בין בענבים דאלמא אינו מופר כלל קאמר עד שיפר אף לענבים. וי"ל לפי דברי התוספתא דהא דאמרינן בגמרא מה הפרה מה שהפר מופר לאו לדברי בר פלוגתיהו קאמרי אלא לדברי עצמן כלומר כמו שאנו אומרים בהפרה שמה שהופר הופר אף לגבי הקמה כן אף על גב דכתיב יקימנו. ויש לנו כיוצא בו בתלמוד ראינו בונה על הודאת בר פלוגתיה אלא על הסכמת דברי עצמו כלומר כמו שאני אומר בזו כך אני אומר בזו (אמר המגיה עיין בחדושי הרשב"א כאן).

תוספתא היו על אשתו חמשה נדרים או שהיו לו חמש נשים ונדרו כולן ואמר מופר כולן מופרין. תוספתא אחרת נדרה אשתו והפר לה וסבור בתו נדרה בתו והפר לה וסבור אשתו נדרה הרי זה יקיים אם רצה להפר יחזור ויפר. נדרה אשתו וקיים לה וסבור בתו נדרה נדרה בתו וקיים לה וסבור אשתו נדרה הרי זה יפר אם רצה להקים מקיים. נדרה מתאנים וענבים הפר לתאנים יחזור ויפר לענבים וכו' הפר לתאנים ולא הפר לענבים אסורה לאכול בענבים ותאנים הפר לתאנים וחשכה אסורה לאכול בתאנים וענבים וכו'. הרשב"א ז"ל.

הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים. ואף על גב דאמרינן לעיל בפרק ארבעה נדרים דנדר שהותר מקצתו הותר כולו הני מילי בהיתר חכם שמתיר על ידי חרטה והדבר מפורסם שעוקר הנדר מעיקרו הילכך יש לנו לומר דלא נדר אלא על דעת שיהא כל נדרו קיים אבל בהפרת בעל שמתיר בלא חרטה ואינו נראה שעוקר הנדר מעיקרו ליכא למימר האי טעמא. ואף על גב דמסקינן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו דבעל מעקר עקר מיהו נראה אין עקירתו מפורשת ומפורסמת כעקירת חכם. ולא ידעתי להתבונן יפה מה בכך אם אינה מפורסמת דמעקר עקר.

הילכך נראה לי ענין אחר לפרש דהא דלא אמרינן בטל מקצת בטל כולו היינו מדכתיב יקימנו דמפקינן מיניה בגמרא קיים לתאנים קיים כולן ולענין הפרה לא רצה לכתוב ממנו שמעינן דלענין הפרה לא אמרינן כולו מופר. אף על גב דמסברא היה לנו לומר כדאמרינן גבי חכם הא מעטיה קרא מדלא כתיב יקימנו כמו בקיום וזה נראה לי עיקר. שטה.

קונם תאנה שאני טועמת ועינב שאני טועמת הרי אלו שני נדרים וצריך האב להפר שני פעמים לכל אחד. וכן הנשאל לחכם צריך לישאל על כל אחד בפני עצמו. ומוקי לה כרבי שמעון דמצריך שבועה לכל אחד ואחד ובכאן שאני טועמת לכל מין הוי כשבועה לכל אחד ושאני טועמת אחרון לא גרע מידות נדרים כיון שהתחיל בקונם. הרא"ם ז"ל.

דף פז עמוד ב

גמרא ולרבי עקיבא מקיש להו אהדדי מה קימה אפילו מקצתו קיים כלו אף הפרה אם הפר מקצתו הפר כולו. והיינו דאמרינן בכל מקום עד שבא רבי עקיבא ולמד נדר שהותר מקצתו הותר כולו והכא במתניתין שנה משנה ראשונה ולא לענין סתמא. אבל חכמים אומרים וכו' רבי יוחנן קבל מרבותיו. ויש כאן שלש מחלוקות והני רבנן סברי אם הפר למקצת לא הפר כלל והוא הדין בשאלה לחכם רבי ישמעאל אומר מה שהפר הפר והשאר קיים והיינו רבנן דלעיל דאם הייתי יודע שאבא ביניכם רבי עקיבא סובר הופר כולו אף הקמה מה שקיים לא קיים ולאחר כן יכול להפר כל הנדרים בו ביום ובהא רבנן המחמירין מקילין טפי. הרא"ם ז"ל.

אף הקמה מה שקיים לא קיים דלהכי כתבו אצל הפרה שלא תדרוש ממנו שיקימנו אלא תאמר אורחיה דקרא הוא. שטה. ואנן קיימא לן כרבנן דבהקמה מה שקיים קיים ובהפרה מה שהפר מופר. לא נתברר לי הטעם מפני מה אמרינן בהפרה שאם הפר מקצתו ולא הפר כולו ובהתרת חכם אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אם לא נאמר דסבירא להו לחכמים ולרבי עקיבא דחכם עוקר הנדר מעיקרו מאחר שאומר לו אדעתא דהכי מי נדרת ומאחר שעיקר הנדר נעקר משורשו שוב אין לו עמידה כלל ובעל מיגז גייז וחותכו משעת ההפרה ואילך אבל מעקר לא עקר. ומיהו אם נאמר כן יקשה לן הלכתא אהלכתא דבמסכת נזיר בפרק מי שאמר ראשון גם בשני משמע בהדיא דבעל מעקר עקר לגמרי כי לא נוכל לתרץ בריתא דהאשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואחר כך הפר לה בעלה אם לא נאמר כן. וגם הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים פי"ב בתחלתו כתב דאב ובעל עוקרים הנדר מעיקרו על כן צריך עיון לטעם זה. הרי"ץ ז"ל.

תניא חומר בהקם מבהפר ובהפר מבהקם חומר בהקם שהשתיקה מקיימת ואין השתיקה מבטלת כלומר אם שתק ביום שמעו הרי הוא כאלו קיים את הנדר אבל אין שתיקתו מבטלת את הנדר אלא אם כן הפר לה בפירוש. קיים בלבו קיים כלומר אף על פי שלא שמעה היא הקמתו דהא דקאמר בלבו לאו דוקא. הפר בלבו אינו מופר פירוש עד שיפר בפירוש. קיים אינו יכול להפר פירוש אפילו ביום שומעו. הפר אינו יכול לקיים פירוש דכיון שהופר הופר. אשכחן חומר בהקם פירוש דהיינו שהשתיקה מקיימת ואין השתיקה מבטלת וכן קיים בלבו קיים והפר בלבו אינו מופר. חומר בהפר מאי היא אמר רבי יוחנן נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר פירוש שאם הקים לה ביום שמעו ונשאל לחכם על הקמתו הרי הוא כאלו לא הקים לה ויכול להפר לה. ומיהו דוקא דנשאל על הקמתו ביום ההקמה ובו ביום הפר לה דאלו לאחר יום ההקמה נשאל ההקמה אף על פי שהפר לה ביום ההקמה לא עשה כלום. הגע עצמך שלא הקים ולא נשאל הרי מכל מקום לא הפר ביום שמעו. מיהו אם ביום שמיעה הקים ובו ביום הפר אחר שהקים ואחר כך נשאל על הקמתו בין באותו יום בין ביום אחר מסתברא שהנדר מופר שהרי חכם עוקר את ההקם למפרע וכאלו לא הקים דמי והרי הפר בו ביום.

בעי רבא קיים ליכי קיים ליכי פירוש שכפל לה ההקמה ונשאל על ההקמה ראשונה מהו כלומר מי אמרינן הרי נעקרה הראשונה לגמרי וחלה שנייה עליו דחייב דפשיטא ליה דאם לא נשאל על ההקמה ועברה על נדר אינה לוקה אלא אחת דאין נדר חל על נדר כי היכי דאין שבועה חלה על שבועה תא שמע דאמר רבה אם נשאל על הראשונה שנייה חלה עליו. וכתב רבינו ז"ל והיכא דאמר לה קיים ליכי שעה פירוש ובלאחר שעה לא קאמר לה ולא מידי. ולא עוד אלא אפילו לא אמר לה קיים ליכי כלל אלא אמר לה מופר ליכי לאחר שעה כמאן דקיימיה שעה הוא. פירוש רכיון דאמר לה מופר ליכי לאחר שעה מכלל רקודם אותה שעה קיימו וכיון דקיימו קיימו ולא מצי מפר לעולם. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות נדרים הרמב"ן ז"ל.

מתניתין יודע אני שיש נדרים אמר הבעל או האב יודע אני ממה שנודרת אשתי או בתי שהם נדרים וצריכים התר. אבל איני יודע אם יש מפירין איני יודע שנתנה לי תורה רשות להפר. יפר יכול להפר דחשבינן ליה שמיעה. ומשמע נמי יפר צריך להפר היום ולא יוכל להפר למחר ואף על גב דהוי כשותק על מנת למקט שהרי אינו שותק משום שרוצה לקיים אלא משום שסבור שאינו יכול להפר. ומהאי טעמא אקשינן לעיל מינה בשילהי נערה לרב חסדא דאמר השותק על מנת למקט מיפר אפילו מכאן ועד עשרה ימים. ואני פירשתי ענין אחר דמקשי לרב חסדא. ופירשתי משנה זאת בענין אחר ואי איפשי בו דורמינהי דגמרא דשמע' לא אתי שפיר אההוא פירושא. יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר שצריך היתר רבי מאיר אומר לא יפר אינו יכול להפר דחשבינן ליה שומע וצריך להפר היום. לפי זה הפירוש יש לתמוה היאך איתותב רב חסדא דמניין לנו דיפר צריך להפר היום קאמר. וי"ל מאחר דחשבינן ליה שומע כמו שידע שזה נדר חשבינן ליה לכל מילי. שטה.

יודע אני שיש נדרים וצריך לנודר לקיימו. אבל אינו יודע שיש מפירין לזה הדבר עם הארץ הוא. רבי מאיר אומר לא יפר כלומר לא תועיל הפרה שלו דמקצת ידיעה אינה מועלת להפרה כיון שאינו יודע כל ידיעה דודאי צריך הפרה. וחכמים אומרים יפר סבירא להו מקצת ידיעה ככל ידיעה ואם לא היפר באותו היום שוב אינו יכול להפר. ושמא גם רבי מאיר מודה בהא דבמקצת ידיעה הוי קיום ואם לא היפר באותו היום שוב אינו יכול להפר כשיהיה לו כל הידיעה או שמא כיון דלענין הפרה לא חשיבא ידיעה הוא הדין לענין קיום ולכשידע יפר ומיהו אמר יודע אני שהוא נדר ועבר היום הרי הוא מקויים ודאי. הרא"ם ז"ל.

גמרא למימרא דרבי מאיר שני ליה בין שגגה לשגגה שאם שגג בהפרה יכול להפר כשידע ואם שגג בנדר לבד לא חשבינן ליה שוגג הואיל והוה ליה ידיעה בהפרה ורבנן לא שני להו כי הכל חשוב להם שגגה ומקצת הידיעה שיש שם לא חשיבא ידיעה כלל ומשום הכי הוה ליה למימר בדברי רבי מאיר שני ליה בין ידיעה לידיעה כי אין עקר כאן אלא הידיעה לא השגגה אלא משום דבעי לאקשויי מענין שגגה נקט הכי דמכל מקום תרוייהו איתנהו תמן כי שגגה יש במקצת הדבר וידיעה במקצת. ויש ספרים שכתוב בהם למימרא דשני ליה לרבי מאיר בין ידיעה לידיעה. ונכון הוא לגרוס כמו שאמרנו מן הטעם שאמרנו. בלא ראות פרט לסומא דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר לרבות את הסומא. לרבי יהודה משמע ליה בלא ראות שישנו בכלל ראיה לא שבמיתה זו לא ראה. ולרבי מאיר משמע ליה מקרא כי לכל אדם שאינו רואה בא לחייב גלות הן שיהיה בחסרון ראיית הלב הן בחסרון ראיית העינים ומדקא ממעט סומא מכלל דמפליג בין שגגה זו לשאר שגגות ורבי מאיר דמרבה ליה לא קא מפליג כלל. וקשה דרבי מאיר אדרבי מאיר ורבי יהודה לדרבי יהודה כי מסתמא רבנן דמתניתין היינו רבי יהודה בר מחלוקתו דרבי מאיר. הרי"ץ ז"ל.

ורמינהי וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל לפירושא קמא. ענין אחר חכמים דמתניתין דהוא רבי יהודה דייקי ושמע אביה את נדרה אף על גב דלא ידע כל דינו של נדר דלא ידע להפר אפילו הכי מצי מיפר לה מדכתיב ושמע והכא קאמר רבי יהודה בלא ראות פרט לסומא ולא דייק בלא דאי דייק היה לו לחייב את הסומא דאדרבה בלא ראות משמע אפילו אותו שאינו רואה דהיינו סומא דאם הרג בשוגג היה לו לחייב וכן רבי מאיר כאן דייק בלא ראות ומחייב אפילו סומא דמשמע סומא שאינו רואה ומתניתין לא דייק ושמע דמשמע על אותה שמיעה יכול להפר ולא דייק ליה הכי. ובין לפירוש זה בין לפירוש ראשון התלמוד טועה בפירושה של ברייתא. מיהו אין לפרש כפירוש אחרון דפירש בלא ראות משמע אפילו סומא שאינו רואה דדבר פשוט הוא ובהכא ובמכות דבלא ראות משמעותיה (דבאדם פותה ורואה) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: דבאדם שהוא רואה מיירי. הרא"ם ז"ל.

ורמינהי בלא ראות לענין גלות כתיב פרט לסומא דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר לרבות את הסומא. כסבור מקשה דלאו בקראי פליגי אלא בסברא פליגי והכי פירושו בלא ראות שהכהו המכה בלא ראות פרט לסומא פירוש (נפרש) למעט הסומא מדין גלות זה וטעמא דחשיב ליה רבי יהודה כאונס. רבי מאיר אומר לרבות את הסומא פירוש יש לנו לרבות סומא בדין גלות ולא חשבינן ליה כאונס אלא כשאר שוגגין ומתניתין בשאינו יודע שזה נדר כשגגת סומא המכה חשבינן ליה. ורבי מאיר דלא חשיבא ליה אנוס אם כן במתניתין דינו ביודע ושומע אמר המגיה אולי צריך לומר: ולרבי יהודה. מהשמטה יש לנו לחושבו במשנתינו כלא שומע ואמאי קאמרי רבנן דהיינו רבי יהודה בר פלוגתיה דרבי מאיר דיפר דחשיב ליה שומע. ומתרץ אמר רבא הכא מענייניה דקרא לאו בסברא פליגי אלא בקראי פליגי והכא בנדרים מענייניה דקרא סובר רבי מאיר שאין לנו לחושבו שומע אלא אם יודע שזה נדר. שטה.

ורמינהי בלא ראות וכו'. אדרבי מאיר קא מקשה וארישא דמתניתין דקתני יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר דאלמא מקצת ידיעה אינה ככל הידיעה לכולי עלמא והכא קא מרבי רבי מאיר סומא דאלמא לדידיה מקצת ידיעה ככל ידיעה אבל מסיפא דמתניתין דקתני יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר רבי מאיר אומר לא יפר לא קא מקשה לרבי מאיר דרישא ולומר דבסיפא משמע דאית ליה לרבי מאיר דמקצת ידיעה ככל ידיעה דטעמא דסיפא משום דכיון שהוא יודע שיש מפירין הרי יש כאן שמיעה גמורה ואף על פי שאינו יודע בזה ממש לית לן בה דהא מכל מקום יודע הוא בכולה מילתא כלומר שיש נדרים ויש מפירין. הרשב"א ז"ל.

דף פח עמוד א

וסומא נמי בר מיעל הוא ואי אמרת בלא ראות לרבות סומא מן יער נפקא. לשון ארוך הוא והכי פירושו אם ריבתה הסומא מואשר יבא אתא בלא ראות ומיעטיה דמשמע ליה בלא ראות דמיירי בסומא. ולרבי מאיר בבלי דעת פרט לסומא בלא ראות פרט לסומא הוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות הסומא (כך גזר וכו') אמר המגיה אפשר דצריך לומר: כך הגירסא במכות והכא בלשון ארוך הוא והכל פירוש אחד. הרא"ם ז"ל.

ורבי מאיר סבר מה שאמר הכתוב בבלי דעת דמשמע דבא לאשמועינן דכל האדם שיהרוג את חבירו בלא ידיעתו חייב גלות ודוקא הראוי לידיעה לאפוקי סומא שאינו ראוי לידיעה. ואי אמרת בלא ראות למעט סומא בא מיער נפקא לי אלא שמע מינה לרבות בא וכדי שלא תלמדנו מבלי דעת לפוטרו גלות הוצרך הכתוב לרבותו מבלא ראות לחיובא אי נמי מטעם דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. אבל הכא אם בית אישה נדרה נדר דכל דהוא משמע אף על גב שאינו יודע אם יכול להפר אם לאו וכתיב בתריה ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וכתיב הקים אותה כי החריש לה ביום שמעו דמשמע דאם (הנדר מסופק) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: מסופק בנדר מאחר דלא הפר לה ביום שמעו שוב אין יכול להפר. הרי"ץ ז"ל.

אלא שמע מינה בלא ראות לרבות את הסומא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אבל גבי נדרים כתיב ושמע אישה ושמע אביה רבי יהודה סבר אפילו קצת שמיעה משמע דאמרינן מקצת שמיעה ככל שמיעה ורבי מאיר סבר לא אמרינן דהא דכתיב ושמע כולה שמיעה משמע. פירוש.

מתניתין המדיר את חתנו שלא יהנה מנכסיו אומר לה הרי אלו המעות נתונים לך במתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ואם נתנה האשה לבעלה מותר בהן. וא"ת מאחר שאינה מקיימת התנאי נמצא שהמתנה אינה מתנה והרי הם של חמיו ואמאי יהא מותר בהן. וי"ל דמכל מקום אין לחמיו (עליו כשתקרא את בתו לדין אז יהיה להם) אמר המגיה אולי צריך לומר: עליו אלא כשקורא את בתו לדין אז יהיה לה לשלם. אמנם השתא היא גוזלת אותם ושולחת בהם יד שלא כצווי אביה והרי הם מעתה שלה ולא של אביה. וא"ת וכיצד היא נותנת לבעלה והלא הם גזל בידה. וי"ל גם היא יודעת שאין אביה מקפיד אם היא תעשה בהם מה שתרצה רק שאמר לה מה שאת עושה לתוך פיך. הרא"ם ז"ל.

גמרא אמר רב לא שאנו אלא דאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן. פירוש רישא דמתניתין נקט אבל על מנת שאין לך בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך קא סמיך ולומר דדוקא בשייחד לה דבר שאף לדידה לא יהיב לה אלא לדבר מיוחד בלבד. ושמואל אמר אפילו מה שתרצי עשי ולומר דיש יד לאשה בלא בעלה. ויש מפרשים דלשמואל הוא הדין אפילו לא אמר לה אלא על מנת שאין לבעלה רשות בהן בלחוד ולומר דלישנא דמתניתין דקתני שאת נושאת ונותנת לתוך פיך לאו דוקא (אמר המגיה עיין בחדושי הרשב"א כאן).

ויש לפרש דלכולי עלמא מתניתין רבי מאיר היא ולדידיה ודאי סבירא ליה דעל מנת שאין לבעליך רשות בהן בלחוד קנה יתהון בעל והוא הדין כשאמר לה נכסי לך ומה שתרצי עשי בהן קנה יתהון בעל דאין יד לאשה בלא בעלה ורב כרבי מאיר ושמואל כרבנן דפליגי עליה וסבירא להו דיש יד לאשה בלא בעלה. וגם זה אינו מחוור בעיני חדא דהא מדקאמר רב לא שאנו אלא דאמר לה על מנת וכו' משמע דלפרושה למתניתין קאתי ושמואל נמי דקאמר אפילו מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל לפרושה למתניתין קאתי ובפירושה דמתניתין קא פליג עליה דרב ולומר דאפילו לתנא דהא מתניתין באומר לה מה שתרצי עשי סגיא. ועוד דאי לענין דינא ובעלמא פליגי ולומר דרב אית ליה כתנא דהא מתניתין ושמואל סבר דלא קיימא לן כהדין תנא אלא כרבנן דפליגי עליה הכין הוה להו למימר אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך כלומר כסתם מתניתין דהכא אבל על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחודיה קנה יתהון בעל. ושמואל אמר אפילו אמר אין לבעליך רשות בהן לא קני יתהון בעל כלומר ודלא כמתניתין אלא כרבנן דפליגי עלה ולמה להו לחדותי ולמימר לישנא אחרינא דליתיה במתניתין דמשמע דבדאמר לה הדין לישנא דוקא פליגי.

והרמב"ם ז"ל כתב וז"ל: מי שנאסרה הנאתו על בעל בתו והוא רוצה לתת לבתו מעות כדי שתהיה נהנית בהם ומוציאה אותם בחפציה הרי זה נותן לה ואומר לה הרי המעות הללו נתונין לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא יהי למה שאת נותנת לתוך פיך או למה שתלבשי וכיוצא בזה ואפילו אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי בהן לא קנה הבעל ומה שתרצה תעשה בהם. אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בה ולא פירש שתהיה המתנה הזאת לכך וכך או למה שתרצי תעשי בהן הרי קנה אותם הבעל לאכול פירותיהן. עד כאן.

ונראה שהוא ז"ל מפרש דבין לרב בין לשמואל על מנת שאין לבעליך רשות בהם לחודיה קנה יתהון בעל כסתמא דהא מתניתין ובפירושא דהא מתניתין פליגי דרב סבר דלישנא דמתניתין דוקא כלומר עד שייחד לה דבר כגון מה שתאכלי או מה שתשתי או שתלבשי וכיוצא בזה הא בכולל לעשות בהם כל מה שתרצי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו לא ייחד לה דבר אלא שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחודיה קנה יתהון בעל. ובהכין מיתרצא לי שמעתין כולה ופסק הוא ז"ל כשמואל.

אבל ר"ת ז"ל והראב"ד ז"ל פסקו כרב משום דגבי נדרים איתשיל קמיהו והוו להו איסורי וקיימא לן כרב באיסורי. ועוד דהא מקשינן ופרקינן דשמעתין אליבא דרב אלמא הלכתא כוותיה. אבל הנגיד רב שמואל ז"ל כתב משום רב עמרם ז"ל דהלכה כשמואל ובפרק קמא דקידושין הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.

ונראין דברי ר"ת ז"ל והראב"ד ז"ל דקיימא לן כרב דאיסורי נינהו וסוגיא דשמעתין כוותיה. ומיהו אף לדברי מי שפוסק כשמואל איכא למימר דדוקא באומר על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי כדברי הרמב"ם ז"ל הא על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחוד קנה יתהון בעל. אף על גב דבכולי תלמודא נסיב על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחוד. כההיא דאמרינן בפרק בן סורר גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה דקא מקני לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בהן. וכן בנזיר בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו וגבי אם משלה היתה הבהמה וכו' מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומתרץ נמי כגון שנתן לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה. אפילו הכי לאו ראיה היא. דהתם לאו דוכתא דהאי דינא אי סגי בהאי לישנא בלחוד או עד דנימא לה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך וכיוצא בזה או מה שתרצי עשי ורישא דהא מתניתין נקט הרשב"א ז"ל.

דף פח עמוד ב

כיצד משתתפין וכו'. משנה היא בעירובין בפרק חלון מניח את החבית והיא שלו אומר הרי עירוב זה לצורך כל בני מבוי ואחרי כן מזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ואף על גב דשפחה קטנה היא וקתני זכין דאי גדולה מאי בעיא גביה הלא יוצאה בסימנין אמרינן בגיטין בפרק התקבל (דלא קא) לשמואל דאמר דקטן אינו זוכה לאחרים דשאני שיתופי מבואות דרבנן. שטה.

מודה רבי מאיר דכיון דלזכות לאחרים דהוא עצמו מוציאו מרשותו מיד בעלה יצא ואין לו רשות לבעל ודמי להא דאמר רב בחזקת הבתים המוכר שדהו לאשתו קנתה. שטה.

והרא"ם פירש וז"ל: דכיון דזכות אחרים הוא מיד בעלה יצא אריכות לשון הוא ופירושו הוי כיון דשתופי מבואות דרבנן שפיר מזכה בהן אשה ותקנו רבנן דמוציאה מיד בעלה כדאמרינן בגיטין גבי קטן. עד כאן.

אלא אמר רב אשי אף על גב דלזכות לאחרים (לזכות) הוא לא חשבינן ליה כמוכר שדה לאשתו דאמר רב קנתה דהתם כיון שלעצמה נותן גמר ומקנה להקנות לה לדעתה להוציאה לגמרי לרשותו אבל לזכות לא. ומתניתין דקתני מזכה להם על ידי אשתו כשיש להם חצר באותו מבוי שגם היא צריכה שיתוף אם כן היא צריכה לעצמה ולעצמה היא קונה כדאמר רב המוכר שדה לאשתו קנתה וטעמא כדפרשינן ומגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני שאין קנין אחד לחצאין. שטה.

ולענין מחלוקת דרב ושמואל קיימא לן כשמואל דרב כרבי מאיר סבירא ליה דלית הלכתא כוותיה ואף על גב דבעלמא קיימא לן הלכה כרב באיסורי הכא שאני דשמואל כרבנן סבירא (להו) ליה. והראב"ד ז"ל השיב על הרמב"ם בפ"ח מהלכות (דנדרים) נדרים דהלכה כשמואל ואמר בהשגתו דהא קיימא לן דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ועוד השיג על ענין דבריו. והמעיין היטב בדברי הר"ם לא ימצא קושי בדבריו (בקמה) וכמו שכתבנו למעלה. הרי"ץ ז"ל.

מתניתין נדר אלמנה וגרושה יקום עליה. משמע שאם נדרה בשהיא אלמנה אף על פי שלא חל עליה כי אם לאחר שניסת אינו יכול להפר כיצד אמרה הריני נזירה לאחר וכו'. פירוש. ונדר אלמנה גרושה יקום עליה כיצד אמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום אף על פי שנשאת בתוך שלשים יום אינו יכול להפר לה. פירוש דקא משמע לן מתניתין דהא דקיימא לן אין הבעל מיפר בקודמין אפילו בכי האי גוונא הוא אף על פי שלא חל נדרא אלא לאחר שנשאת משום דבתר עשיית הנדר אזלינן ולא בתר חלות הנדר דהיינו לאחר שנשאת. נדרה והיא ברשות הבעל מפר לה כיצד אמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום והוא הפר לה מיד אף על פי שנתארמלה או נתגרשה בתוך שלשים יום הרי זה מופר פירוש והיינו מטעמא דפרישנא ברישא דבתר עשיית הנדר אזלינן ולא בתר חלות הנדר דאלו הוה אזלינן בתר חלות הנדר לא היה בידו להפר שהרי אינה אשתו מעתה. והא דקתני ברישא ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה לישנא דמתניתין הוא ולאו אקרא קאי אי נמי קרא קא דריש דקרא בכי האי גוונא מיירי. הרנב"י ז"ל.

דף פט עמוד א

וסימן לגרסא דברייתא ברישא יש לומר יו"ד למ"ד יפר אומר רבי ישמעאל. ובסיפא למ"ד יו"ד רבי ישמעאל אומר לא יפר. וכוליה סימני על רבי ישמעאל קאי ובדוחק.

רבי ישמעאל אומר לא יפר ואם הפר אפילו קודם גירושין אינו מופר משום דכי חל נדר כבר יצתה מרשות בעלה. ורבי עקיבא אמר יפר משום דכי נדרה ואסרה נפשה בנדר אכתי הויא ברשות בעלה. פירוש.

אבל ברייתא תליא נפשה בגירושין. הילכך הריני נזיר לכשאנשא (הילכך) בתר נשואין אזלינן ויפר וכי אמר הריני נזירה לכשאתגרש תליא נפשה בגירושין הילכך בתר גירושין אזלינן ולא יפר. פירוש.

זה הכלל דקתני נערה המאורסה דתנן לעיל בפרק נערה המאורסה זה הכלל כל שלא יצתה לרשות עצמה וכו'. ומשום ששני זה הכלל דהתם ודהכא מיתנו בעניינים. אחד (אמר המגיה אולי צריך לומר בענין אחד) זה בלא יצאת וזה ביצאת קבעיה תלמוד לאיתויי דידהו בחד מקום. שטה.

לאיתויי הלך האב עם שלוחי הבעל וכו'. דנידונת עדיין כארוסה דאביה ובעלה מפירין נדריה כדתנן בכתובות בפרק נערה שנתפתתה מסר האב לשלוחי הבעל ונדרה ואחר כך נכנסה לחופה שאין הבעל מיפר בנדרים באלו הנדרים הקודמים לכניסת חופה דאף על גב דלענין חנק חשבינן לה כנשואה כדתנן בכתובות הרי היא ברשות הבעל הכא לענין נדרים חשבינן כרשות האב וכרשות עצמה באין אב כל זמן שלא נכנסה לחופה דהתם הוא דרבי קרא כדאמרינן התם מנא הני מילי אמר רמי בר חמא אמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסרה האב לשלוחי הבעל אבל לענין נדרים דלא רבי קרא רשות האב חשבינן לה ורשות עצמה באין אב הילכך קודמין הוו. ואף על גב דלענין נתרוקן רשות לא חשבינן לה רשות האב כדאמרינן התם מסר האב לשלוחי הבעל ונתארמלה או ונתגרשה שוב אינו יכול האב להפר דלא חשבינן לה כארוסה להתרוקן רשות לאב במת הבעל. התם טעמא כדמפיק ליה תנא דבי רבי ישמעאל מונדר אלמנה וגרושה והכי משתמע ליה ממתניתין כל שיצאת לרשות עצמה פירוש כל שהיא ברשות עצמה שלא נכנס~ לרשות הבעל לגמרי כגון מסר האב דהיינו קודם מסירת חופה אינו יכול להפר. שיטה.

וזה לשון הרנב"י ז"ל: ואמרינן בגמרא דזה הכלל דקתני לאיתויי מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל פירוש ונדרה והדר נתגרשה בו ביום והחזירה בו ביום דאינו יכול להפר משום דאינו מפר בקודמין. וקשיא לן ואכתי מאי קא משמע לן באם נדרה באותו הפרק שמסרה האב לשלוחי הבעל ונתגרשה והחזירה דאינו יכול להפר דאי לאשמועינן דמסירת האב נישואין עושה הא לענין נדרים לא איכפת לן מידי דהא אפילו תימא דאינה עושה נישואין אלא אירוסין אין הבעל מפר מה שנדרה באותו הפרק שמסרה האב לשלוחי הבעל. וי"ל דריבותא דזה הכלל קא משמע לן דמסירת האב נשואין עושה ונפקא מינה שאם נדרה בעודה ארוסה ואחר כך מסרה האב לשלוחי הבעל אין הבעל מיפר באותו הפרק של מסירה זו מה שנדרה קודם לכן בימי ארוסין דמפר בקודמין מיקרי. ואי מסירת האב לא היתה עושה אלא אירוסין ודאי יכול היה הבעל להפר בהדי אב כדין נערה מאורסה דאביה ובעלה מפירין נדריה. והאי כלל דקתני לאו אגופה דנתגרשה ואחר כך החזירה אתא אלא למידק מינה הא דאמרן. ואיכא מאן דמפרש דכל שיצתה לרשות עצמה שעה אחת היינו אותה שעה שמסרה האב לשלוחי הבעל שאם נדרה באותו הפרק אין אביה ובעלה מפירין נדריה לפי שיצאת מרשות אביה לגמרי טפי מבימי אירוסין ולכלל נשואה לא באה. ודין זה צ"ע אם הוא אמת דהא לענין מעשה ידיה ומציאתה לגמרי נתרוקנה רשותה לבעל במסירת האב לשלוחי הבעל ומאי שנא נדרים. עד כאן.

מתניתין תשע נערות נדריהן קיימין בוגרת והיא יתומה בחיי האב כגון שניסת ונתגרשה. וכן נערה ובגרה והיא יתומה בחיי האב (בתוך) כגון שהביאה שתי שערות באותן ששה חדשים שבין נערות לבגרות. וכן נערה שלא בגרה ומת אביה. וכן נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה. וכן בוגרת דאביה קיים. וכן נערה בוגרת ואביה קיים. בוגרת שנדרה והיא יתומה והוא הדין אפילו אביה חי שהרי אין לאביה רשות בה אלא כל זמן שהיא קטנה. ומהנך אחריני נמי יש מהן שאין צריך לומר שנדריהן קיימין אלא חושבנא נקט תנא כמה נשים איפשר בנדר דנדריהן קיימין. פירוש.

תשע נערות נדריהן קימין. לאו דוקא נערות דקא חשיב מינייהו (נערות) בוגרות. והא דנקט תשע השמיענו בפרט בכל הצדדים שאפשר להיות ואף על פי שלא היה צורך גדול לחשב אותן בפרט כאשר פרטם כי אפשר (לכל) לכלול אותם בשלשה כדמפרש בגמרא. בוגרת והיא יתומה בחיי האב כגון שנשאת ונתגרשה בחיי האב וכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה ולא לבעלה דהא מגורשת היא. ונקט לפרושי שלשה דינים תחלה בהנודרת כשהיא בוגרת או נדרה כשהיא נערה ובגרה עתה או שנדרה כשהיא נערה ועדיין לא בגרה. וכל אלו השלשה מיירו בנשאת לבעל ומת אביה והשתא היא יתומה בחיי האב. ואחר כך ביאר שלשה דינים אלו ביתומה גמורה שמת אביה ומשמת ולא נשאת כלל דהשתא מי יפר האב איננו שיפר לה עתה כשהיא נערה ובעל אין לה. ונערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה. לא היה צריך לומר ומשמת אביה בגרה דאפילו עדיין היא נערה מי יפר לה אלא לחשב כל מה שיכול לחשב בא ואפילו שלא לצורך. והשתא נקיט ואזיל דאפילו אביה קיים אין לה הפרה כגון בוגרת ואביה קיים וגם בעל אין לה ואם כן מי יפר לה דכיון שבגרה אין רשות לאביה בה. וכן אם נדרה בעודה נערה ובגרה ואביה קיים מה מועיל לה הואיל ובגרה וגם אין לה בעל. הרי"ץ ז"ל.

תנא מדכר בכל צדדין שיכול למצוא שנדרה קיים אפילו דברים דלא איצטריך ליה למיתני ופשיטא ליה תנא ליה אגב הנהו דצריכי ואף על גב דרובא לא צריכי תני להו אגב מיעוטא דצריך כיון דאיכא תרתי צריכי. ואף על גב דאמרינן בקדושין פרק ראשון לא תנינן תרתי אטו חדא ששה אטו תלתא תנינן. ובוגרת נמי קרי לה נערה משום דאיכא מינייהו נערות דווקא כייל להו לכלהו בשם נערה. ומצינו כיוצא בזה ביבמות בשלהי החולץ דתנן אשתו שמתה וכו' ואמר רב יוסף כאן שנה רבי משנה שאינה צריכה רבי יהודה אומר וכו' שאף על פי שהיא חוזרת לתרומת בית אביה להיותה ברשותו לענין נדרים אינה חוזרת. שטה.

דף פט עמוד ב

גמרא זו דברי רבי יהודה דעביד האי חושבנא דתשע נערות כדקתני רבי יהודה אומר אף המשיא כו'. מדקתני אף מכלל דסבירא ליה כהנך דחשיבי לעיל. אבל חכמים אומרים שלש נערות נדריהן קיימין בוגרת ונערה יתומה ונערה יתומה בחיי האב וכולהו תשע נערות דמתניתין הויין בכלל הני תלת. פירוש.

מתניתין קונם שאיני נהנית משל אבא ומשל אביך אם עושה אני על פיך אף על גב דאלו אמרה קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך ותו לא אינו יכול להפר דתנן לעיל אמר קונם שאיני נהנית (לכהו') לבריות אינו יכול להפר אפילו הכי הכא מיפר הואיל ותלתה נדרה במידי דבר הפרה דקאמר אם עושה אני על פיך הילכך הרי זה יפר. אמר קונם שאיני נהנית משלך אם עושה אני לפי אבא ולפי אביך אף על פי דאלו אמר קונם שאיני עושה לפי אבא ואביך לפי אחיך ושלא אתן תבן לפני בהמתך אינו יכול להפר אפילו הכי הכא מיפר הואיל ואמרה קונם שאיני נהנית לך דהוי מידי דבר הפרה הילכך הרי זה יפר. פירוש.

קונם שאני נהנית לאבא ולאביך אם עושה אני על פיך כלומר שאסרה לעצמה הנאת אבא ואביך אם תעשה מלאכה לבעלה. שני נהנת לך כלומר וכן שאסרה הנאת בעלה על עצמה. אם עושה אני על פי אבא ועל פי אביך הרי זה יפר פירוש וקא משמע לן דבין מה שאסרה לעצמה משל בעלה אמר המגיה אפשר דחסר כאן וצריך לומר: בין מה שאסרה בתנאי מעצמה על בעלה הוי נדרי ענוי נפש דהא קיימא לן כשמואל דאמר בריש פרקין הנאת פלוני עלי מפר ולרבי יוסי נהי דהנאת אבא ואביך אינו מפר משום נדרי ענוי נפש משום דיכול ליהנות משל אחרים מיהו משום דברים שבינו לבינה מפר כדכתבינן לעיל. אי נמי קא משמע לן מתניתין דמפר אף על פי שלא חל הנדר שהרי היא אינה אסורה בהנאתם עד שתעשה לפני הבעל ואפילו הכי יכול להפר לה מיד ובפלוגתא דרבי נתן ורבנן בברייתא דלקמן. ואיכא דמפרש לה למתניתין באנפי אחריני והכין מסתברא פירושא דמתניתין. הרנב"י ז"ל.

גמרא רבי נתן אומר לא יפר דאין הבעל מיפר אלא אם כן חל הנדר וכל זמן שלא עשתה לפי בעלה אינה אסורה ליהנות משל אבא ואביך. והכא בתו דחל הנדר אינו יכול נמי להפר דנעשית כאומרת איני נהנית לאב ולאביך ותו לא דאינו יכול להפר. וחכמים אומרים יפר משום דהבעל מיפר אף על פי שלא חל הנדר הילכך יפר קודם משתעשה לפי בעלה הואיל והנדר תלוי במעשה ידיה מתוך שיכול להפר במעשה ידיה יפר נמי לפי אבא ואביך. אמרה נטולה אני משאר היהודים אם משמשתך רבי נתן אומר לא יפר משום דאין הבעל מיפר אלא אם כן חל הנדר וכל זמן שלא שימשה אינה נטולה מן היהודים ואכתי לא חל הנדר ואימתי חל בזמן ששמשה עמו דבתו הכי הויא נטולה משאר היהודים והכא בתר דחל נדר שוב אינו יכול נמי להפר נעשית כאומרת נטולה אני משאר יהודים ולא ממך ותו לא ואינו יכול להפר. וחכמים אומרים משום דהבעל מיפר אף על פי שלא חל הנדר הילכך יפר קודם שתשמש לבעלה הואיל והנדר עדיין תלוי בתשמיש דבעלה דמתוך שמפר לתשמיש עצמו יפר נמי לנטולה אני משאר יהודים. פירוש. ועיין בתוספות.

רבי נתן אומר לא יפר שאין מפירין הנדר עד שיחול ובתר דחל נמי כגון שעשה לפיו אינו יכול להפר דאין כאן ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה לדברי רבי יוסי דכולה מתניתין כותיה. וחכמים אומר יפר דסבירא להו דהבעל מפר אף על פי שלא חל הנדר ומאחר שהנדר תלוי במעשה ידיה מתוך שיכול להפר למעשה ידיה יפר עיקר הקונם שנדרה אביה ואביו. ולפי זה מתניתין רבי נתן היא. הרי"ץ ז"ל. ומדבריו נראה שהוא גורס במתניתין לא יפר כקצת גרסאות.

אי נסיבנא איתתא כי לא תני הילכתא. נדר על עצמו איסור הנאה מכל העולם אם לוקח אשה קודם שילמוד הלכה שהיא משנה הסדורה ואפשר שנתן קצבה לנדרו אלא שלא נתפרש בתלמודא. הרי"ץ ז"ל.

רהיט בגפא ותובליא. גפא הוא כעין מגל קטן ומשימין אותו בראש מקל ארוך לחתוך בו התמרים ושאר הפירות. ותובליא הוא כעין סל קשור בראש עץ ערוך ומסימין הסל למטה מן הפרי ותוחבין אותו במגל קטן והפירות נופלים בסל שהוא למטה ואינן יכולין הפירות ליפול לכאן ולכאן. ויש מפרשים תובליא חבל כדי לעלות בו אל ראש הדקל ליקח הפירות. ועוד יש מפרשים שהוא מחצלת או בגד שנותנין למטה מן הדקל שיפלו עליו הפירות ולא יטנפו. וזה הנודר היה טורח ומתעמל לשמש תלמידי חכמים בזה כדי שילמדוהו ולא היה עולה בידו הלמוד. או נוכל לפרש מתוך שהיה מחזר על מזונותיו והיה משכיר עצמו לכך לא היה יכול ללמוד וגם הוא לא היה רוצה לישא אשה כדי שלא יהיה הנדר חל עליו. הרי"ץ ז"ל.

דף צ עמוד א

ושרקיה בטינא. שטח פניו כדי שימצאהו פתח לנדרו דהא דאמר דתני הלכתא משמע הכי לשנות הלכה ומשמע לשנות פניו וכבר נשתנה שטח פניו בטיט ואתא לקמיה דרב חסדא כרי שיהא מתיר לו נדרו. אין הבעל מיפר אלא אם כן חל הנדר דכתיב חפרה הלבנה בזמן שחל הנדר שנדר לנו הקדוש ברוך הוא שימלוך עלינו והכי משמע וחפרה הלבנה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלם דבתר הכי וחפרה הלבנה ובושה החמה. ואית דפירש מרישיה דקרא וחפרה הלבנה בזמן שהלבנה בעולם ולא קודם ולמ"ה חפרה כמו הפרה. ואית דאמר וחפרה הלבנה בזמן (שהלבנה ובמה) אמר המגיה אולי צריך לומר: שחל בנה ובנה היינו נדר ורבי נתן לטעמיה דאמר הנודר כאלו בנה במה. למ"ה. ושמעתי ששמועה זו אינה עיקר. פירוש.

אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אלא אם כן חל עליו נדר דכתיב לא יחל דברו דאינו מחל נדרו. אבל אחרים מוחלין לו בזמן שחל הנדר דמשום הכי כתב רחמנא בלשון חל דבעינן שיהא חל הנדר. אית דמפרש הכי מדאזהיר רחמנא לא יחל דברו שמע מינה דמשמע שחל הנדר עליו. פירוש. ודחינן ליה מהכא לא תסייעיה מי ידעינן הי ראשון והי שני. פירוש אתה פירשת ראשון דברייתא ראשון לאיסורא ושני לאיסור ושמא אין פירוש הברייתא כדבריך אלא ראשון ושני דברייתא ראשון לשאלה ושני לשאלה והכי קאמר נשאל על הראשון אף על פי שנשאל על אחד מהם בראשון צריך שישאל גם על השני לשני ולא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון שלא חל איסור שניהם כאחד ולא דמי לראה אותם אוכלים תאינים וכו' דתנן בארבעה נדרים. והכי פירושו מי ידעינן מי יכול לברר פירוש הברייתא הי ראשון והי שני אם ראשון ושני לאיסור ותסייעיה דילמא ראשון ושני לשאלה כאשר פירשתי ולא תסייעיה.

אבל בשאלה וכו'. שאף על פי שלא חל הנדר דכתיב לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה למימרא דלא הוה מעשה החלת איסור הנדר קרי מעשה ודייק מדכתיב יעשה להבא מכלל דאכתי לא הוה ואפילו הכי כתיב לא יחל דברו אבל אחרים מחילין. שטה.

דכתיב לא יחל דברו למימרא דלא הוה מעשה עיקר דאמרינן לעיל ושבשיה ואנסביה איתתא כי היכי דליחול נדר דמשמע לא יחל דברו אף על גב דליכא אלא דברו לא יחל אלא יהא שואל עד שלא יחל. פירוש.

דף צ עמוד ב

למימרא דלאו מעשה ההוא דשרקיה בטינא לא היו דברים מעולם דומיא דפרק הזהב גבי ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי וכו'. והא אמרו ליה רבנן לרבא אי בעיא קיבולי מי שפרע א"ל לא היו דברים מעולם. ויש מפרשים דלא הוה מעשה ההוא מעשה אינו עיקר שלא היה צריך לשבשיה ולשרקיה כי הוה מצי למשאל אף על גב דלא חל הנדר.

תיובתא והכא לא מצי לשנויי רבי נתן היא דהא לכולי עלמא קאמר דמצי מיתשיל אף על גב דלא חל הנדר. הרא"ם ז"ל.

וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים כלומר ויכול להפר קודם שיחול הנדר. ועוד דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא היא והלכתא כסתם. פירוש סתם במתניתין דתנן לעיל קונם שאני נהנה לאבא ולאביך אם עושה אני על פיך הרי זה יפר אף על פי שלא חל הנדר ומחלוקת בברייתא היינו רבי נתן ורבנן. ואף על גב דאמרינן ההוא גברא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ומסתברא דלא חל הנדר היינו בכל שתלאו באם דומיא דמתני' קודם הנאת אבא ואביך אם עושה אני לפיך. וכן עובדא דגמרא דאמר תיתסר הנייתא דעלמא עלי אי נסיבנא עד דגמירנא דאיפשר דלא לא חאיל לעולם. אבל כל שלא תלאו באם אלא דאמר יאסר בשר עלי למחר ודאי יכול להתירו קודם שיגיע זמן איסורו שהנדר חל אלא שלא הגיע זמן איסורו וודאי אתי זמן איסורו. ויש מפקפקים בדבר זה לומר שגם זה בכלל לא חל הנדר ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל.

ולענין הפרה קיימא לן כחכמים דאמרי דבעל מיפר אף על פי שלא חל הנדר כמו שפסקנו למעלה. ומיהו קצת תימה יש אמאי לא קיימא כרבי נתן והא סתם מתניתין כוותיה אזלא. הרי"ץ ז"ל. וכבר כתבתי למעלה דגרסתו היתה לא יפר כקצת גרסאות.

מתניתין השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה וכו'. וטעמא דמהימנא דאי לאו דאמרה קושטא לא היתה מוציאה מפיה דבר מגונה כזה. ואפילו יכחישנה בעלה אין בכך כלום כדאמרינן ביבמות בעל הוא דלא מיהמן דהיא קים לה והוא לא קים ליה. והא דאמרינן בהבא על יבמתו נשאת לראשון ולא היו לה בנים וכו' משלישי תצא שלא בכתובה אפילו למשנה ראשונה דהתם שאינה טוענת כך. שטה.

ונטולה אני מן היהודים כלומר כבר נדרתי שלא יהא שום יהודי נהנה ממני. עד כאן. פירוש.

ונטולה אני מן היהודים. וכן האשה שאמרה לבעלה נטולה אני מהנאת כל איש יהודי אם משמשתיך אני הרי זו יוצאת מבעלה אלא שנוטלת ממנו כתובתה. וכי תימא וכיון דהיא גרמה איסורא אמאי שקלה כתובתה והיא היא נתנה אצבע בין שיניה. פירש רש"י ז"ל וכו' ככתוב בתוספות. הרנב"י ז"ל.

אבל בשיטה פירש בענין אחר ולפיכך אין לתרץ כפירוש רש"י ז"ל. וז"ל: נטולה אני מן היהודים הנאתי תאסר על כל היהודים יוצאה אף על פי שהוא יכול להפר חלקו שמאחר שנאסרה על שאר היהודים דבר משכר הוא שינהוג הוא היתר בה. ולא ידעתי לפרש אמאי נוטלת כתובתה. ונראה לומר שנוטלת כתובתה לא קאי אכלהו אלא אתרתי. שטה.

חזרו לומר האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. וא"ת והא כיון דאמרה הכין שויתה ביאת הבעל חתיכה דאיסורא והיכי מאכילין לה דבר האסור לה ותנן האומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. ותירץ הר' אליעזר ז"ל דזונה לא מיזדהרא מכהן אלא כל היכא דאיהו מזדהר וכדאמרינן ביבמות כל היכא דאיהו מוזהר איהי מזדהרא דלא יקחו כתיב ואין הזונה מוזהרת אלא הכהן הוא שמוזהר. אבל הר"מ ב"ר שנאור ז"ל הקשה דהא שרי לה אף באכילת תרומה אף על גב דזונה אסירא בתרומה. אלא יש לומר דהאי טענה דעיניה נתנה באחר טענה גדולה היא לפי שאין האשה עשויה לפרסם עצמה בכיוצא בזה אלא שעיניה הוא שנתנה וסמכו עליה להתירה בחששא זו בין לבעל בין לתרומה.

ואינו מחוור בעיני עדיין דהיכי איפשר דמן הספק נתיר לאו דזונה ותרומה דאורייתא אדרבה בכל מקום ספיקא דאורייתא לחומרא. ומסתברא לי דתנאי בית דין היה כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות ומפקיעות עצמן מידי בעליהן ומשום מיגדר מילתא תקון הכי דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה כל היכא דאיכא משום מיגדר מילתא כדאיתא ביבמות בריש פרק האשה רבה דשקלו וטרו בה בהא מילתא אי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה אם לאו ואמרינן תשמע אליו תשמעון אפילו אומר לך לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל לפי שעה שמע לו אלמא מתנין בכל מקום ודחינן מיגדר מילתא שאני ואתי למפשט תו מיהא דאמר רבי אליעזר בן יעקב שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה ולא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב סוס בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו מפני שהשעה צריכה לכך ודחינן נמי משום מיגדר מילתא. אלמא כל היכא דאיכא למיגדר בהא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה. ולא שחכמים עוקרין דבר מן התורה מדעתן אלא אחת ממצות התורה הוא לשמוע אל דברי השופט אשר יהיה בימים ההם. וכל שהן רואין להתיר לצורך מותר מן התורה. והכא נמי משום מיגדר מילתא שלא תהא כל אחת אומרת טמאה אני לך ומפקעת עצמה מיד בעלה עמדו וגדרו והתנו שאפילו היה כדבריה שתהא מותרת בין לבעל בין לתרומה. וכל שכן לגירסת מקצת ספרים שהם גורסים שם אלא מיגדר מילתא שאני כלומר שהאומר בית דין מתנין בכל מקום לעקור דבר מן התורה הוא שאמר הך ולומר שאפילו תרומה דאורייתא משום דילמא פשע אפקוה רבנן לחולין דכל מה שהן עושין למיגדר מילתא הוא וכולהו ילפינן מדכתיב אליו תשמעון דלפי אותה גירסא כל שכן דניחא הכא.

וא"ת אי מתניתין דהכא תליא בההיא פלוגתא דהתם אמאי לא אתיוה התם בהדי כל הנך דקא מותיב מינייהו למאן דאמר אין בית דין מתנין. וי"ל דאיכא לדחוייה דשאני הכא דכל המקדש אדעתא ררבנן ואפקעינהו רבנן לקידושיה והויא פנויה בשעת שנאנסה. והוא דקאמרה שאנסוה אחד מן הכשרים לה וכדדחינן ההיא דבטלו מבוטל דברי רבי רשב"ג אמר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו דאם כן מה כח בית דין יפה ואמרינן התם והא הכא דמדאורייתא אינו בטל ומשום מה כח בית דין יפה שרינן אשת איש לעלמא ודחי אין מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והא דאמרינן נמי הכא דשרינן לה בתרומה הוה מוקי לה בתרומה דרבנן כדדחי ההיא במאימתי יורש אדם את אשתו קטנה וכו' ויורשה ומטמא לה ואוכלת בגיטו בתרומה ודחי בתרומה דרבנן וכל שדחה לו בדכוותה תו לא בעי לאותוביה מינה. וכדאמרינן נמי התם א"ל בעאי לאותיבך ערל והזאה ואזמל וסדין בציצית וכבשי עצרת וכיון דשנית שב ואל תעשה הוא ולאו מיעקר הוא כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון שטה: תביא ראיה לדבריה ולא תאמן לאסור עצמה על בעלה שחשודה היא לשקר על זאת. ולא אמרינן מגו דאי בעיא אמרה לעולם אני שופעת זבה מהימנא שהרי יכולות חברותיה לבודקה על זאת. ואי קשיא היאך תבעל היא לו שהרי היא עשתה את בעלה חתיכה דאיסורא על עצמה ועוברת גם בלפני עור לא תתן מכשול. יש לומר לפני עור ליכא שהרי בעל כרחה נבעלת לו ואין לומר לעצמה ליכא איסורא שלא מצינו זונה מוזהרת שלא להנשא לכהן דלכהן הזהיר הכתוב אשה זונה וחללה לא יקחו דהא אמרינן ביבמות בריש יש מותרות לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש וכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת. וי"ל דהוא מוזהר פירושו דהוא צריך לנהוג בה איסור מטעם דלא מהימנא גם היא אינה מוזהרת. שיטה.

וז"ל בגמרא מהו שתאכל בתרומה לפי משנה אחרונה דאמרינן לא מהימנא לענין בעלה לגבי דידה מהימנא למהוי נבעלה לפסול לה ואמרינן ביבמות בפרק אלמנה נבעלה לפסול לה פסולה מן הכהונה ומן התרומה או דילמא מותרת משום לעז בניה לא שרינן לה. שטה.

תביא ראיה עדים שיודעים שנטמאה וכגון שלא התרו בה שאם יהו מתרין בה אל תעשי חייבת סקילה או כגון שנאנסה והיא אשת כהן וכדמוקי לה בגמרא. עד כאן. פירוש.

השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה יבקשו ממנה שלא תחוש וכרבנן דאמרי לא מיפקדא ואם היא לא תתפייס לא ניחוש. והא דאמרינן בהבא על יבמתו הוא אומר מינה והיא אמרה מיניה איהי מהימנא דהוא קים לה כרוצה לעמוד אצל. והוא מגרשה בעל כרחה קאמרר ומהימנא לגבות כתובתה קאמר דכיון שהיא אינה חפצה בגירושין אין לחושדה שמא עיניה נתנה באחר. עד כאן. שטה.

השמים ביני ובינך יעשו דרך בקשה אם ירצה הבעל לגרשה וליתן כתובה ובלא שהתה עמו עשר שנים. אי נמי בששהתה ואינה באה מחמת טענה כדאיתא בסוף הבא על יבמתו אבל אם בא מחמת טענה אפילו להוציא כיפינן וליתן כתובה. ונטולה מן היהודים יפר חלקו וישמשנה ואם יגרשנה או מת תהא נטולה מן היהודים. ואין שייך כאן לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו שהרי כאן בלא נדר אסורה לתשמיש לאחרים. ועיקר איסור דידה על בעלה קא אמרת והרי הפר לה מה שאסרה. ומיהו אם ימצא נדר רווחא למיחל כגון שגירשה יחול ותהא נטולה אפילו ממנו אם רוצה להחזירה. ומיהו בריש פרקין אמרינן דברים שבינה לבינו לעצמו מיפר לגמרי. הרא"ם ז"ל.

נטולה אני מן היהודים יפר חלקו מטעם דברים שבינו לבינה ולא מטעם נדרי עינוי נפש. ותהא נטולה מן היהודים. למעלה פירשנו אמאי לא אמרינן בהפרת בעל נדר שהיפר מקצתו הופר כולו ולולי ממקום אחר הוצרכנו לומר כן היינו יכולין לפרש ותהא נטולה מן היהודים פירוש אם היא רוצה תחזיר ותדור נדר אחר להיותה נטולה מן היהודים ולא מבעלה. שטה.

ואמרו בתוספות שיש בתקנות רבי גרשום ז"ל דמשמתינן ליה מפני שהוא גורם איסור זה שלא היה לו להאמינה בכך. מיהו מסתברא דאי קים ליה בגוה חרם אין כאן נדוי אין כאן דודאי יש לחוש וכדאמרינן בפרק האומר כן בקדושין גבי ההוא סמיא אמר לו עד אחד אשתך זינתה והלה שותק דלא מהימן ואמר ליה שמואל אי קים לך בגוה אסירא לך וכי היכי דחושש לעד אחד אי קים ליה בגויה הכי נמי יש לחוש לה אי קים ליה בגויה דחשידא. הרנב"י בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל.

גמרא אמרה לבעלה טמאה אני לך והוא כהן מהו שתאכל בתרומה דמבעלה לא מפקינן לה כמשנה אחרונה אכל מהו שתאכל בתרומה בעודה מי אמרינן כיון דהיא פסלה עצמה לא אכלה או דילמא אם לא תאכל יוציאו לעז על הבנים שהם בני זנונים כי יאמרו עתה כי דבריה אמת רב ששת אמר וכו'. רבא אמר אינה אוכלת דאפשר לה לאכול חולין ולא יהיה הדבר ניכר כי אין כל נשי כהן אוכלות תרומה כי רוב הפעמים אוכלות חולין. הרי"ץ ז"ל.

שאם נתאלמנה או נתגרשה דשוב אין לה בנים מכהן אין כאן לעז על בניה שכבר נולדו דאמרינן השתא הוא דאיתניסא. ונראה שגם כהן אחר לאחר מות הראשון אינה יכולה להנשא לו שאם היתה יכולה להנשא לכהן שני אמאי מודה רב ששת דבימי אלמנותה והרי יש כאן מפני כהן שני שתנשא לאחר כן. הרא"ם ז"ל.

אמרי האי דלא אכלה משום השתא הוא דאיתניסא לאחר אלמנות וגירושין ולא מצינן לאוקומי הא אלא כגון שהיא בת כהן ונשואה לכהן פירוש. ועיין בתוספות.

דף צא עמוד א

השמים ביני ובינך דמשנה ראשונה אלמא לא אמרינן דמשקרא במה שבעלה יודע כמו כן גרשתני לא משקרא וקשיא לרבא. והוה מצי לשנויי ליה אנא כמשנה אחרונה דלא מהימנא אלא דלא צריך. וגם השתא אינו יכול לומר התם אין בעלה בקי ביורה כחץ דכל שכן דתיקשי ליה דהתם מהימנינן לה אפילו במה שבעלה אינו יודע ויכולה להעיז. אלא משני לפי סברתו דאפילו דאם בקי הבעל ביורה כחץ יש חילוק ביניהם קסבר רבא התם כיון דלא סגי לה דלא אמרה כששואלין אותה מפני מה את אומרת השמים ביני לבינו וצריכה להתבייש ולהשיב לפני בית דין אינו יורה כחץ אי לאו איתא כדקאמרה לא היתה אומרת בשביל הבושה אי יורה כחץ אי לא. עד כאן. הרא"ם ז"ל וסליקא ליה מסכתא.

וכן בפירוש וז"ל: והכא דלית לה כיסופא דלא קאמרה אלא הכי השמים ביני ובינך ותו לא קסבר רבא כיון דלא סגי לה דלא אמר אין יורה כחץ דאית לה כיסופא דקמבזה נפשה ודאי אי לאו דהכי איתא כדאמרה לא אמרה ליה הכי הילכך קתני דמהימנא. הכי גרס המור"ה מפ"י דב"ש. כיון דלא סגיא דלא אמרה אם יורה כחץ או לא שכשהיתה אומרת השמים ביני לבינך היו שואלין על מה היא אומרת כך עד שהיא אומרת אם יורה כחץ אי לא. וכלשון שבפנים גריס נמי המורה. פירוש. עד כאן.

וזה לשון הרי"ץ ז"ל: ותירץ קסבר רבא התם כיון דלא סגי דלא אמרה אין יורה כחץ כי על כל פנים היא צריכה לומר כן דאם לא אמרה אלא השמים ביני ובינך ודעתה לומר שאינו נזקק לה לא מהימנא כלל. ומאחר שכן הוא ודאי אי לא איתא כדקאמרה לא היתה מעיזה פניה כל כך להוציא מפיה דבר פריצות כזה. הרי"ץ. עד כאן.

תיובתא דרב המנונא דקא סלקא דעתין דלדעת רב המנונא כשאמר השמים ביני ובינך אין צריך שתאמר אינו יורה כחץ וקאמרה משנה אחרונה דאינה נאמנת אף על פי שיודעת היא שהבעל יודע האמת כמוה. ותירץ דאפילו לרב המנונא צריכה שתאמר על כל פנים אינו יורה כחץ ובדבר זה הוא אינו יודע והיא יודעת ואולי היא משקרת ומחזקת את דבריה של שקר כשיודעת שהוא אינו בקי בדבר ואומרת בלבה נהי דביאה יודע כזה אינו יודע על כן אמרה משנה אחרונה דאינה נאמנת ולא יקשה לרב המנונא. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב המנונא דלא אשכחן בהדיא דפליג עליה רבא אלא שהקשה בדבר וכדי לבא לידי ברור ובעלמא נמי משמע דהלכתא כרב המנונא. וכן פסק הר"מ ז"ל פרק י"ח מהלכות אישות. עד כאן.

ביורה כחץ מי ידע. ומשום הכי משקרא דביורה כחץ איהי מרגשא טפי מיניה כמו דפתקי בה גירא איהי מרגשא ממאן דפתיק לה אמטו להכי לא מצי מכחיש לה הילכך לא מהימנא. פירוש. וכתב רבינו יצחק בר אברהם ז"ל דכל היכא דטענה הכין לא מיבעיא היכא דבאה מחמת טענה וכו' הכל ככתוב בתוספות. ולפי מה שפירשנו כאן דהשמים ביני לבינך היינו שאינו יורה כחץ והא דאמרינן בהגדה שרה אמנו אמרה לו לאברהם השמים ביני לבינך שנאמר ישפוט ה' ביני וביניך דאלמא היינו שהוא מרוחק הרבה ממנה לגמרי כגון שרה שהיתה טוענת על אברהם שרחקה מחמת הגר אינו קשה כאן כלל דלשון השמים ביני לבינך היינו שיש ביניהם טענה שאין אחר מכיר בה אלא השמים וכולל הוא בין שטענה שאינו יורה כחץ ובין שטענה שאינו נזקק לה כלל. אלא דהכא מהא דאמרינן דביורה כחץ לא ידע משמע דהשמים ביני לבינך שאינך יורה כחץ קאמרה ומשום הכי לא מהימנא ולא הויא תיובתיה דרב המנונא.

ולפי פירוש זה נראה דגרסינן בגמרא גבי תיובתא דרבא דאותבינן עליה מן השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה והא הכא דלית לה כסופא וקתני דמהימנא קסבר רבא דלא סגיא דלא אמרה אינו יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה ולא גרסינן כיון דקא סגיא דקאמרה. וכן היא בפירושי הרב ברוך בר' שמואל ז"ל ופירש הוא ז"ל דכיון דלא סגיא דלא אמרה קמיה בית דין אין יורה כחץ דהיינו מילתא דכסופא ובזיון אי לאו דקושטא הוא לא אמרה ליה השמים ביני לבינך. עד כאן. ויש לי לפרש לפי אותה גירסא כיון דסגיא לה כלומר כיון שמצאה בנפשה לומר אינו יורה כחץ שהוא טענת בזיון ולא אמרה מרוחק הוא שאין בה כל כך בזיון שמע מינה דקושטא קאמרה.

אבל יש מן הגאונים ז"ל שפירשו השמים ביני לבינך כלומר שאינו נזקק לה כלל וכמו שאמרו בהגדה שרה אמנו. וכן אמרו כאן בירושלמי כמה דשמיא רחיקין מן ארעא כך היא איתתא רחיקתא מבעלה. ופירשו בירושלמי יעשו דרך בקשה יעשו סעודה ויפייס. ולומר שאלו מרדה על ידי כך אין דנין בה דין מורדת ולא כופין ומבקשין ממנו להוציא אלא יעשו הן עצמן פשרה ביניהם. ולפי זה הא דאמרינן הכא נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע הכי פירושה דסברא דכיון דלא ידע ביורה כחץ בוטחת בלבה לשקר ולומר סתם השמים ביני לבינך דמימר אמרה כשאומרת כך יהא סבור הבעל שאינו יורה כחץ אני אומרת ואינו עזות לי דהוא סובר דילמא קושטא הוא. ואינו מחוור בעיני דכיון דאמרינן דמשקרא מי הזקיקנו לומר שהיא טוענת עליו שאינו נזקק לה בלשון סתום על סמך שיטעה הבעל שהיא טוענת עליו שאינו יורה כחץ כיון דמשקרא נימא דהכי ודאי טענה שאינו יורה כחץ. הרשב"א ז"ל.

פסק רבינו מאיר הלוי ז"ל דדוקא בשאמרה כן בפני הבעל אבל אם אמרה שלא בפני הבעל אינה נאמנת דכל שלא בפניו מעיזה ומעיזה והוא הדין לאשה שפשטה ידיה וקבלה קדושין מאחר בפני הבעל מקודשת לשני אבל אם קבלה אותן קדושין שלא בפני הבעל מעיזה ומעיזה. ואיתא להא מילתא בסוף מסכת גיטין. הריטב"א ז"ל. וסליקא ליה מסכתא. עד כאן.

דף צא עמוד ב

שלא היתה בשמחה עמו והיתה שונאתו בלבה ויום אחד הראתה לו פנים שוחקות ואמרה לו מעולם לא צערתי בדרך ארץ כמו האידנא לא מלאת תאותי בתשמיש כמו עתה ואמרה לשון צער כדי שלא יהיה נראה כאלו היא חפצה כל כך בריבוי התשמיש אלא כאלו היה לה צער. הרי"ץ ז"ל. וסליקא לה מסכתא. והוא לפי' הגרסא האחרת הכתובה בגיליון.

פרטיה נואף לבראי וערק השלך ודחק נואף לבעל וערק לבעל. אירכוסי הוה מירכס בורח היה הנואף ולא היה מבריח את הבעל. ודוקא דשרינן לה משום האי טעמא דאם איתא וכו' הא לאו הכי מיתסרא משום ייחודא. ואף על גב דאמר רב בשילהי קדושין מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד הני מילי ייחוד בעלמא דלא מוכחא אבל ייחוד דמוכח לניאוף אסר: כדתני ביבמות השילהי כיצד רוק למעלה מן הכילה ורוכל היוצא אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא פירוש תצא מן הבעל כפירוש רש"י ולא כפירוש ר"י תצא מן הרוכל. ושמעתא זו הויא תיובתא. שטה.

בבלאי כמה דגרסינן התם הני אבולי דמחוזא כדי שלא יראנו בעל הבית אלא כיון דתבריה להוצא בפרהסיא ודאי אכתי לא עבד מעשה. פירוש. וסליקא ליה מסכתא.

כי נאפו ודם בידיהם. סתם נואף חשוד על שפיכות דמים דבעל שלא להצילו ממיתתו אבל חשוד להורגו לא הוי דאמרינן בסנהדרין בזה בורר חשוד על העריות כשר לעדות וטעמא דרשע דחמס בעינן אלמא חשוד על העריות לא הוי חשוד להרוג. ולחם סתרים ינעם קא משמע לן ואף על פי שהוא אמת דינעם כדאמרינן בסנהדרין פרק בן סורר ומורה מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה דכתיב לחם סתרים ינעם מיהו נואף זה אינו יודע דסתרים עדיף וטוב בעיניו שימות הבעל ותהיה מותרת לו בפרהסיא. שיטה.

סליק פרק ואלו נדרים וסליק ליה מסכתא נדרים