רבינו אשר על הש"ס/פירוש הרא"ש/נדרים/פרק יא


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עט עמוד אעריכה


ואלו נדרים שהוא מפר. אב או בעל:

שיש בהן ענוי נפש. דכתיב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין לאב כדדריש בספרי בין איש לאשתו בין אב לבתו מקיש אב לבעל מה בעל אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש אף אב אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש:

אם ארחץ אם לא ארחץ. בגמ' מפרש היכי קאמרה:


דף עט עמוד בעריכה


אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו. שהוא מאמינו עד שירויח ויפרע לו:

גמ' מלמד שהבעל מפר דברים שבינו לבינה. וה"ה נמי אב והאי דנקט בעל משום דגבי בעל כתיב לענות נפש ומהכא קא מרבה אף דברים שבינו לבינה כגון שנדרה שלא לשמשו או שאר דברים שגורמים איבה בינו לבינה:

כי מגרש לה חייל עלה נדרא. דהכי משמע ליה השתא לישנא דקרא בין איש לאשתו דוקא כל זמן שהיא אשתו:

רבי יוחנן אמר יפר. אע"ג דהשתא לא מצי אסרה עליה דבעל מעשה ידיה משום דמשעבדא ליה:

שמא יגרשנה. ופקע שעבודיה ויחול הנדר ולא יוכל להחזירה הלכך מפר לה ומיקרי שפיר דברים שבינו לבינה כיון דאשתו היא השתא וכשיחזירנה יהיו דברים שבינו לבינה אלמא כי מפר לה השתא הוי הפרה לעולם:

אלא נדרי ענוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים. בין לעצמו כל זמן שהיא תחתיו בין לאחרים אם תתגרש ותנשא לאחר:

אין בהן ענוי נפש לעצמו מפר. כלומר כל מה דשייך לעצמו הוי הפרתו הפרה כל זמן שהיא תחתיו ובין אם גרשה והחזירה הלכך אם גירשה כל זמן שהיא ראויה לשוב אליו לא חל הנדר אבל אם נשאת לאחר חל הנדר דלא מסתבר למימר שיחול הנדר מיד אחר שגרשה ואם יחזירנה פקע הנדר דלא מצינו נדר (שלא) פקע ממילא:

למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרון. מדקאמרת שאמרה קונם פירות עלי ולא אמרה קונם רחיצה עלי אם ארחץ אלמא לא חשבה לרחיצה ענוי נפש א"כ למה יפר לא תעבור על תנאה ולא יאסרו פירות עלה:

ועוד [בהא] לימא ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש דלמא רחצה ומתסרא פירות עולם עלה. אע"ג דפריך לרבנן דלא מצי בעל מפר כיון דהשתא לא הוי ענוי נפש מ"מ פריך שפיר השתא אלישנא דקאמר ר' יוסי כיון דאסרה פירות עולם עלה אם ארחץ לא הל"ל אין אלו נדרי ענוי נפש כיון שיכולין לבא לידי ענוי נפש אע"ג דהשתא לא מצי מפר משום הך חששא והוה ליה למימר ר' יוסי אומר לא יפר:


דף פ עמוד אעריכה


אלא דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ. וס"ל השתא דרחיצה הוי ענוי ופעם אחת יכולה לרחוץ בהיתר ומאז והלאה תאסר ברחיצה לעולם הלכך מפר לה לאלתר לרבנן דאמרי לקמן דבעל מפר אע"פ שלא חל הנדר ולר' נתן דאמר אינו מפר עד שיחול הנדר תרחץ ותאסר ואח"כ יתיר לה ור' יוסי סבר אפשר דלא רחצה ולניוול לא חייש דמניעת רחיצה לא הוי ענוי נפש:

אי הכי ליתני ר' יוסי אומר תנאי זה אין בו ענוי נפש. דהוה משמע הא לרבנן איכא ענוי נפש בתנאה ומש"ה מפר ומדלא תני הכי משמע דלרבנן אפי' ליכא ענוי נפש בתנאי כיון דבנדר איכא ענוי נפש מצי מפר וקאמר ליה ר' יוסי בנדר נמי ליכא ענוי נפש דרחיצה לא חשיב ענוי (ולמאי דמסקינן לעיל דמפר לא איכא ענוי נפש בתנאה אין מקיימינן ליה) והוה ליה למיתני תנאי זה אין בו ענוי נפש דמשמע דלרבנן כיון שיש בתנאי ענוי נפש מפר כי היכי דלא תטעי אליבא דרבנן למימר דאפי' ליכא בתנאי ענוי נפש כיון דבנדר איכא ענוי נפש מצי מפר והא לא שמעינהו דאמרי הכי הלכך הוי ליה למיתני תנאי זה כו' דמשמע מינה דלא מצי מפר אליבא דרבנן אלא היכא דאיכא בתנאה ענוי נפש:

אלא דאמרה הנאת רחיצה עלי [לעולם] אם ארחץ היום. דהשתא בתנאי דהיינו רחיצת היום ליכא ענוי נפש אלא ניוול דקרו לה מנוולתא כדאמרינן בפרק המדיר (כתובות עא:) כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה דאמרה הנאת תשמישך עלי אם אתקשט ופריך לא תתקשט ולא תאסר ומשני א"כ קרו לה מנוולתא אלמא לר' יוסי אע"ג דקישוט לא הוי דברים שבינו לבינה אליבא דרב היכא דתלינהו לתשמיש המטה בקישוט כיון דמניעת קישוט הוי ניוול מצי מפר ה"נ לרבנן כיון דתלינהו לרחיצת עולם דהוי ענוי ברחיצת היום דהוי ניוול מצי מפר ור' יוסי סבר ניוול דחד יומא לא מצי מיפר. ואי אפשר לומר כן דהא בפרק המדיר מוכח מהכא דלר' יוסי לא חשיבא רחיצת עולם ענוי ועוד דאכתי ליקשי ליה כדאקשי מעיקרא בהא לימא ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש הא יכול לבא לידי ענוי נפש אם תרחץ ועוד דלקמן קאמר דשבועה שלא ארחץ לעולם לא הוי ענוי נפש לרבי יוסי ואין לפרש דלקמן קאמר שבועה שלא ארחץ היום דא"כ לרבנן הוי רחיצת היום ענוי נפש והדרא קושיא לדוכתה ליתני ר' יוסי אומר תנאי זה אין בו ענוי נפש כי היכי דלא תטעי במילתיה דרבנן ועוד מדפריך לקמן דר' יוסי אדר' יוסי אלמא דר' יוסי סבר דאפילו ברחיצת עולם ליכא ענוי הלכך גרס ור' יוסי סבר לא שמיה ניוול וארחיצת עולם קאי והרב ר' אליעזר מיישב גירסת הספרים ור' יוסי לא מיבעיא ניוול דחד יומא דלא הוי ניוול אלא אפי' אמרה אם תרחץ היום תאסר לעולם נדר זה אין בו ענוי נפש ולהכי לא קאמר תנאי זה אין בו ענוי נפש:


דף פ עמוד בעריכה


אם לא ארחץ היכי דמי באיזה לשון אמרה שחל עלה איסור רחיצה:

במי משרה. ששורין בהן פשתן והם סרוחין והיא לא תרחץ בהן ותאסר ברחיצה ולכך מפר לה:

לכלוך הוא. ולא מיקרי קישוט:

אלא אמר רבא. תרתי קתני הנאת רחיצת עולם עלי אם ארחץ היום כדמפרש לעיל ושבועה שלא ארחץ לעולם:

אע"פ שאסור בכולם. בתשמיש המטה ובנעילת הסנדל ברחיצה וסיכה באכילה ושתיה:

כתיב תענו את נפשותיכם מילתא דידיע עיוניא השתא. שניכר הענוי בו ביום דהיינו מניעת אכילה ושתיה אבל מניעת רחיצה אין הענוי ניכר בו ביום:

אבל גבי נדר כתיב לעות פש. משמע נדר שיבא לבסוף לידי ענוי נפש והיינו רחיצה:

מעיין של בי העיר. כגון שתי עיירות המסתפקות ממעיין אחד רשאין העליונים לעכב את המים עד שישתו דכתיב וחי אחיך עמך חייך קודמין לחייו ואחר שישתו גם התחתונים יעכבו העליונים עד שישתו בהמתן וכל שכן עד שיכבסו בגדיהן:

רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים. אלמא חשיב אפי' לכביסה צער ומשני דאין ודאי חשיב לכביסה טפי צער מרחיצה:


דף פא עמוד אעריכה


דאמר שמואל ערבוביתא דרישא. מי שאינו מסרק ראשו ומנקהו מכנים ולכלוך מביא לידי עורון שמאור העינים יונק משער הראש כדאמרינן בפ"ק דבבא בתרא (ד' טז.) שאלמלא שתים מניקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם:

דמאני. מי שאינו מכבס בגדיו תמיד מייתי לידי שעמומית מתוך חכוך תדיר נעשה משועמם:

דגופאי וכיבי. ושעמום יותר רע משיחני וכיבי:

הזהרו בערבוביתא. כלומר הזהרו בכבוס בגדים ובחפיפת הראש וברחיצה למנוע ערבוביתא:

הזהרו בחבורה. ללמוד תורה ברבים כי מתפקחין זה מזה אבל מתיא לידי שיח הלומד יחיד חרב על הבדים ונואלו:

שלא יאמרו ירושה היא להם. שלא יאמרו אחרים ירושה היא להם לבני אלו ולא מצליחים אנו אם באנו ללמוד אי נמי שלא יאמרו בניהם אין אנו צריכין לעסוק בתורה ירושה היא לנו:

שלא יתגדרו על הציבור. מתוך שהם ואבותיהם לומדי תורה ירצו להשתרר על הצבור:

לפי שאין מברכים בתורה תחלה. לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר בנו כשבאים ללמוד:

נשאל לחכמים. דכתיב מי האיש החכם:

לנביאים. דכתיב ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה גו' את תורתי אשר נתתי לפניהם כלומר ברכה שצויתי לברך לפניהם:

קרא מנא ליה. דמילתא דתמיהה להם ואי לאו דאית ליה קרא לא שמעינן:

דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם. כלומר מים שבתוכן להשקות בהמתן וגם לכביסתן דליכא למימר לכל חייתם לשתיית אדם מדחשיב להו בהדי בהמתן דמים הראויין לשתיית בהמה אלא ודאי לכביסה קאמר וקרי ליה חייתם משום צערא דערבוביא והוי בכלל דוחי אחיך עמך וי"מ דנפקא ליה מייתורא דלכל חייתם:

איבעיא להו לר' יוסי מהו שיפר. רחיצה וקישוט משום דברים שבינו לבינה ויפר לעצמו ולא לאחרים:

ת"ש דא"ר יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. ודייק מדה"ל למימר ר' יוסי אומר לא יפר אלא ודאי ה"ק ענוי נפש לא הוי אלא דברים שבינו לבינה הוי:


דף פא עמוד בעריכה


לא מצינו שועל שמת בעפר פיר שלו. עפר הגומא שהוא גדל בו אינו מזיק לו כיון שהורגל. פיר כמו (כתובות עט.) פירא דכוורי וכן זה האיש נמי אם אין אשתו רוחצת ומתקשטת ומעברת שער של אותו מקום כיון שהורגל בו אינו מזיק לו:

שלא אתן תבן לפני בקרך ולפני בהמתך כו'. והא דאמרי' בפרק אף על פי (שם סא:) שאינו כופה ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן לפני בקרו הכא מיירי כשהכניסה לו ד' שפחות דיושבת בקתדרא וכן מוכיח סיפא דקתני שלא אציע לך המטה כו' אין צריך להפר ולא קתני שלא אניק את בנך משום דאיירי כשהכניסה לו ד' שפחות דאינה מחוייבת להניק אבל אלו מלאכות היא חייבת כדקתני התם אע"פ שאמרו יושבת בקתדרא אבל מצעת לו המטה ומוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו:

ר"ג אומר יפר משום לא יחל דברו. כלומר אע"ג דמשועבדת לו ולא חל הנדר יפר שלא תבא לזלזל בנדר גמור ותעבור על לא יחל:

מכאן לחכם שלא יתיר נדרי עצמו. דדרשינן לא יחל הוא דברו אבל אחרים מוחלין לו:

דברים המותרין. שיודעים שהם מותרין ולהחמיר נהגו בהם איסור צריכין התרה מדרבנן שלא יבאו לזלזל בדברים האסורים ור"ג הוא דמחמיר לעיל בנדרים המותרין להצריכם הפרה:

תשמיש המטה לרבנן. כגון שאמרה הנאת תשמישך עלי עינוי נפש הוי ומפר אף לאחרים או דברים שבינו לבינה ומפר דווקא לעצמו אע"ג דגבי יום הכיפורים מקרי ענוי נפש ומייתי ליה מקרא אם תענה את בנותי קרא אסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן הוא דאסור ומידי דהוה אנעילת הסנדל:

נטולה אני מן היהודים. מופרשת אני מכל היהודים שאסרה הנאת תשמישם עליה:


דף פב עמוד אעריכה


ר' יוסי קתני לה. כדמפרש דכוליה פירקין ר' יוסי היא ולדידיה הוי דברים שבינו לבינה כמו קישוט ורחיצה ולרבנן קא מיבעי ליה דסברי דקישוט ורחיצה הוי עינוי נפש מאי סבירי להו בתשמיש:

כל נדרים בעל מפר לאשתו. פירוש כל נדרים של עינוי נפש מפר הפרה גמורה:

אבל הנאת פלוני עלי מפר. דהוי עינוי נפש שמא תצטרך ממנו:

תנן פירות מדינה זו עלי יביא ממדינה אחרת. אלמא אפי' הנאת מדינה לא חשיב עינוי נפש דיכולה להביא ממדינה אחרת כ"ש הנאת פלוני יחיד:

דקאמרה שתביא. דלא אסרה עליה אלא שהבעל מביא לה אבל היא או אחר יכולין להביא אבל פירות העולם אע"ג דאמרה שתביא הוי עינוי נפש כיון דאי אפשר לה ליהנות משום פירי שיביא הבעל וה"ה דמצי למתני יביא לה אחר מאותה מדינה אלא לרבותא קאמר אפי' אין לה אחר להביא אפשר שהבעל יביא לה ממדינה אחרת:

ומדסיפא דקמייתי בעל הוי רישא דקא מייתא איהי. כלומר לפי מאי דמוקמת רישא דאינו מפר משום דאפשר בהבאת אחרים וע"כ סיפא דמפר משום דאי אפשר בהבאת אחרים דכיון דהחנווני נותן לה בהקפה לא יתנם אלא ליד הבעל ומדסיפא דאי אפשר להביא הפירות אלא בהבאת איסור דהיינו על ידי הבעל רישא נמי מיירי שא"א אלא בהבאת איסור כגון דאסרה עליה אפילו דמתיא איהי דאי לא תימא הכי נפלוג בדידיה אפי' אין פרנסתו ממנו בין אמרה שתביא בין אמרה כל הבאות אלא ודאי רישא נמי איירי דאסרה עליה כל מי שיביאם ואפי' הכי קתני אין יכול להפר וקשיא לשמואל ומשני דמתניתין ר' יוסי היא דמחמיר בהפרה אבל לרבנן מפר ושמואל דאמר כרבנן:


דף פב עמוד בעריכה


דאמר רב הונא כוליה [פירקין] רבי יוסי היא. הא לא הוי צריך דבהדיא קתני אהך דברי ר' יוסי אלא משום דקשיא נמי לשמואל מהך דקתני קונם שאני נהנה לבריות לא יפר וצריך לשנויי ר' יוסי היא דכוליה פרקין רבי יוסי קתני לה:

מאי אין יכול להפר משום נדרי עיוני נפש. שנויא אחרינא הוא ואפי' כרבי יוסי נמי אתיא ומפר הוא משום דברים שבינו לבינה ושמואל נמי מפר משום דברים שבינו לבינה קאמר. וכיוצא בזה פירש"י בפרק השואל (ב"מ דף קא. ד"ה יש קנין) ומקבל לאו כחוכר דמי ויש מפרשים דסיומא דשנויא היא ומתניתין רבי יוסי היא ואשמעינן דאע"פ שאינו מפר משום עינוי נפש מפר משום דברים שבינו לבינה ומ"מ מלתא דשמואל לא מיתרצא בהכי דמפר משום דברים שבינו לבינה דבשלמא פירות חנווני עלי הוי דברים שבינו לבינה משום דאפי' אם יקנה הבעל פירות ממנו אסורים לה שהרי אסרה עליה פירותיו ואפילו אם מכרן לאחר אסורה בהן אבל כשאמרה הנאת פלוני עלי מותרת בפירות שהבעל קונה ממנו דבזה אינה נהנית ממנו הלכך לא הוי דברים שבינו לבינה:

באחת מתענה ובאחת אינה מתענה. כגון שהאחת היא פת נקיה ואחת פת קיבר ואינה רגילה לאכול פת קיבר אי נמי אין לה פת אחר לאכול היום והיא מתענה אם לא תאכל אחת מהן מתוך שהוא מפר למתענה מפר לשאין מתענה דכיון דנדר אחד הוא ואית ביה קצת עינוי אף בשני מפר אף לשני אבל בלא הפרה אינו מופר משום דהותר מקצתו דדוקא גבי התרת חכם הוא דאמרינן הכי משום דנעשה הנדר טעות מעיקרו הילכך כיון דהותר מקצתו הותר כולו שלא היה דעתו אלא שיהא כל הנדר קיים אבל הפרת הבעל שהיא מכאן ולהבא מה שהותר הותר והשאר עומד באיסורו והא דאמרינן בנטולה אני מן היהודים דמפר דוקא חלקו ולא אמרינן מתוך שמפר חלקו מפר גם לאחרים בין איש לאשתו כתיב דגזירת הכתוב הוא דוקא בינו לבינה הוא מפר ולא בינה לבין אחרים והא דתנן במתניתין הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים מיירי כגון שפירש הפרה לתאנים אבל הכא מיירי שהפר בסתם:


דף פג עמוד אעריכה


הרי זו סופגת את הארבעים. משנה שאינה צריכה היא ובנזיר בעי למידק דבעל מיגז גייז משעת הפרה ואילך וסיפא קיימא ארישא ואע"פ שהפר לה סופגת את הארבעים על מה שעשתה קודם הפרה מה שאין כן בהפרת חכם ודחי לה לעולם בעל מיעקר קא עקר ולא קיימא סיפא ארישא ואגב דבעי למתני סיפא אינה סופגת קתני רישא סופגת:

אינה סופגת את הארבעים. דהפרה בלא ידיעתה הויא הפרה:

ודלמא מיין דאית לה צערא הפר לה כו'. האי ודלמא לאו דוקא אלא בודאי דינא הכי כיון דאינו מפר שאינה מתענה לא הפר לה על זג וחרצן שאינה מתענה בהם ואכתי נזירה היא לזג וחרצן ואמאי אינה סופגת הארבעים על טומאת מת:

אין נזירות לחצאין. כשאמרה הריני נזירה חל עליה כל דין נזירות וכשאמר מופר ליכי מופר הכל ולא דמי לנדרה משתי ככרות דכשני נדרים דמו:

הא קרבן לחצי נזירות איכא. אם נדרה נזירות והפר לה לסוף חמשה עשר יום הכי נמי שתביא קרבן טהרה על חצי נזירות שעבר או אם נטמאת קודם הפרה שתביא קרבן טומאה דהכי משמע לישנא דרב יוסף מדקאמר אין נזירות ולא קאמר אין קרבן לחצאין:

האשה שנדרה בנזיר ונטמאת. והפרישה בהמתה לאשם דנזיר טמא מביא אשם וחטאת העוף ועולת העוף קודם שיתחיל למנות נזירות טהרה:

מביאה חטאת העוף. כדין נזיר טמא תימה אמאי נקט והפרישה בהמתה ואמאי לא פי' נמי מה יעשה בה:

ואי אמרת אין קרבן אחצי נזירות אמאי מביאה חטאת העוף על טומאה. כיון שהפר לה:

אלא מאי יש קרבן אחצי נזירות ג' בהמות בעיא לאתויי. אם לא נטמאת כדין נזיר טהור שמביא חטאת עולה ושלמים והכא שנטמאת תביא כל קרבנות טומאה:

וחטאת העוף דמתיא משום דחטאת העוף בא על הספק. ביולדת שהפילה ואינה יודעת מה הפילה אם נפל הפילה וחייבת בקרבן או רוח הפילה ופטורה מביאה חטאת העוף מספק להכשירה בקדשים ואינה נאכלת ובנזיר מייתי לה מקראי הלכך הכי נמי בקל חייבו להביא חטאת העוף וגם בעיא כפרה כרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא הכי מפרש ליה בנזיר:

מביאה חטאת העוף על הספק. כדפרישית ומשמע דהנזירות מופר ומותרת ליטמא למתים מדקתני ונטמאת ואחר כך הפר לה:


דף פג עמוד בעריכה


ואי אמרת מפר למתענה כו' מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה. ואמאי מותרת ליטמא למתים ולא שייך הכא לשנות אין נזירות לחצאין דדוקא גבי חרצן וזג אי אפשר לנזירות בלא חרצן אבל אפשר לנזירות בלא איסור טומאה כנזיר שמשון ותימה אמאי לא פריך מברייתא דלעיל דקתני בהדיא דמטמא למתים אחר שהפר לה:

ומשני דטומאת מת אית לה צערא. במה שהיא נמנעת מלטמא:

מתני' קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר. דלא הוי עינוי נפש אבל מפר משום דברים שבינו לבינה ורבי יוסי היא כדתרצינן לעיל:

ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה. דאפי' טובת הנאה ליכא בהו דדוקא היכא דכתיב נתינה שייך טובת הנאה:

קונם כהנים ולוים נהנים לי. יטלו תרומות ומעשרות בע"כ דטובת הנאה אינה ממון ובגמרא פריך מרישא לסיפא:

גמ' אימא סיפא ויכולה ליהנות מלקט שכחה ופאה אלמא דבעל בכלל בריות הוא. מדקאמר שאינה יכולה ליהנות אלא מלקט שכחה ופאה ומשמע ליה דמילתא אחריתי היא ולא קאי לפרש רישא מדלא קתני מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה כו' וא"ת והלא בעל גופיה מתפרנס מן הבריות וה"ל כחנווני שפרנסתו ממנו דמפר משום עינוי נפש וי"ל דלעיל דאסרה פירות חנווני עליה ואפילו אינן עתה שלו דומיא דפירות מדינה הלכך אפי' קנאן הבעל ממנו אסורה בהן אבל אסרה הנאת עולם עליה מותרת בפירותיהם אחר שקנאן הבעל ומיהו קשה גבי חנווני אמאי יפר והרי יכולה ליהנות מלקט שכחה ופאה וי"ל דמיירי בימות הגשמים דליכא לקט שכחה ופאה:

נתגרשה יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה. ולכשתתגרש הוי בעל בכלל בריות דהכי נדרה קונם שאני נהנה לכל אדם דמתקרי בריות בשעת הנאה אע"ג דהשתא לא מיתסר בעל יכולה לאסרן עליו לאחר זמן מידי דהוה אהך דאמר לקמן שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה הואיל ובידו להקדישה עתה ואע"ג דהשתא לא הוי עינוי נפש הואיל ויבא לידי עינוי נפש לכשתתגרש מצי מפר:


דף פד עמוד אעריכה


והתנן נטולה אני מן היהודים כו'. ה"ג ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא חלקו אמאי צריך להפר דמי שאינו בכלל בריות גם אינו בכלל יהודים וא"כ חלקו אמאי צריך להפר והרי לא אסרה עצמה עליו:

שאני הכא דמוכחא מילתא כו'. דבעלמא לא הוי בעל בכלל בריות הכא מוכחא מילתא דהוי בכלל יהודים שאינה צריכה לאסור עצמה אלא ממי שהיא מותרת לו ויס"ג ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינוי נפש אינון ויפר לעולם וה"פ דאי בעל לא הוי בכלל בריות א"כ נטולה אני מן היהודים לאו לענין תשמיש קאמרה דבלאו הכי אסורה להם אלא לענין הנאה קאמרה שאסרה הנאת עולם עליה והוו נדרי עינוי נפש ויפר לעולם ואמאי קאמר ותהא נטולה מן היהודים ואע"ג דאמרינן כיון דבעל לאו בכלל בריות הוא אינו יכול להפר אלא משום קונם שאני נהנה לבריות ומותרת בפירותיהן כדפי' לעיל אבל נטולה אני מן היהודים משמע מפירותיהן הלכך אסורה להם אף אם ימכרום לאחרים ומשמשתו לא קשיא ליה דה"ק יפר חלקו שתהא מותרת ליהנות מן היהודים בעודה תחתיו ותעמוד אצלו ותשמשנו:

ומשני שאני הכא דמוכחא מילתא. כלומר לישנא דנטולה אני מן היהודים משמע דמתשמיש קאמרה ובעל הוה בכלל דאהיתרא קאסרה נפשה ולישנא קמא מרווח ופשוט יותר אלא דאפשר דקשה להו משום דאיכא למימר דלעולם בעל לאו בכלל בריות הוא והאי דצריך להפר חלקו כדר"ג דלעיל גבי ההיא שלא אציע מטתך וה"נ לפום ריהטא דעלמא בעל בכלל בריות הוא ולכך נדחקו לעשות גירסא אחרת:

אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי. הלוקח תבואה מע"ה צריך להפריש מעשר ראשון ומעשר שני מספק אבל מעשר עני אין צריך:


דף פד עמוד בעריכה


וחכמים אומרים קורא שם. בצפונו או בדרומו וקביעות מקום הוי כהפרשה:

ואין צריך להפריש. כי אין צריך ליתנו לעניים מספק:

קסבר ספקו אינו טובל. אינו אוסר משום טבל והוא הדין נמי ודאי אינו טובל דאי הוה ודאי הוא הדין ספקו נמי דהא גזרו על הדמאי והאי דנקט ספקו משום דבדמאי איירי וכל שספקו אינו טובל אין בו טובת הנאה לבעלי' דכיון דיכול לאכול הטבל בלא הפרשת מעשר עני הוי כאילו לא כתיב בהו ונתת דאי בעי לא מפריש ולא יהיב הלכך לא חשיב טובת הנאה כי יהיב ליה:

כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית. בספרי רמי להני קראי אהדדי דכתיב ונתת וכתיב והנחת בשעריך הא כיצד בימות החמה שמונח בגורן קרינן ביה והנחת בשעריך ואין בו [טובת הנאה] בימות הגשמים צריך להביאו לבית שלא יפסד בשדה קרינן ביה ונתת ויש בו טובת הנאה:


דף פה עמוד אעריכה


דרבי סבר טובת הנאה ממון. הלכך צריך לשלם לו כל דמי הטבל:

ור' יוסי בר' יהודה סבר לא הוי ממון. הלכך אינו חייב לשלם לו אלא דמי החולין:

ואי אמרת טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו ומה לי לא הורמו. ומיהו בפ"ק [צ"ל בפרק שני דף נח:] דקידושין מוקי פלוגתייהו בהכי ובישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן למאן דאמר כמי שהורמו דמיין זכה בהן ואין צריך ליתנם לכהן ולמאן דאמר לאו כמי שהורמו דמיין לא זכה בהן וצריך לקיים מצות נתינה וסוגיא דהכא תמוה מאוד דעל כרחין המתרץ דמוקי פלוגתייהו במתנות שלא הורמו אי אפשר לפרשו אלא כדמפרש לה בקידושין וא"כ מאי מקשי ליה תו מה לי הורמו ומה לי לא הורמו וכדקתני בתוספתא דקידושין וכתב רבינו שהמקשה לא הבין דברי המתרץ ולא חש לפרש (אל) [צ"ל אליו] דבריו ואמר לו תירוץ אחר:

ורבי יוסי בר' יהודה סבר קסו רבן לבעל הבית. תימה מה אנו צריכין לקנס זה כיון דטובת הנאה אינה ממון מן הדין מיפטר גנב ונראה דשינויא [אחרינא] הוא איבעית אימא דכולי עלמא טובת הנאה ממון וטעמא דרבי יוסי בר' יהודה דפטר לגנב משום דקנסינן לבעל הבית והכי איתא בקידושין בהדיא ולשנא דנדרים משונה הוא:

רבא אמר שאני תרומה כו'. פירוש לעולם טובת הנאה ממון והאי דקתני מתני' דיטלו בעל כרחו ולא חיישינן לטובת הנאה משום דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה אי אפשר ליטלו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה ואי אפשר לעכבו לעצמו הלכך הוי כאילו אינם שלו אבל סיפא כיון שיכול ליתנו לכהנים אחרים יש לו בהן טובת הנאה:

מתני' קונם שאיני עושה על פי אבא כו' אינו יכול להפר. דלא הוו דברים שבינו לבינה אם אסר המעשה ידיה על אחרים:

על פיך אינו צריך להפר. משום דמשעבדא ליה ואלמוה רבנן לשעבודא דבעל:

שמא תעדיף יותר מן הראוי לו. בכתובות מפרש לה כמה היא עושה לו והמותר יכולה להקדיש ומפרש לה התם בהעדפה שעל ידי הדחק וסבר רבי עקיבא דדידה הוי וחל עליו הקדש והוי דברים שבינו לבינה דאי אפשר להיות שלא יתערב בשלו:

ר' יוחנן בן נורי סבר עיקר מעשה ידיה צריך הפרה שמא יגרשנה ואז יחול הנדר ולא יכול להחזירה:

גמ' אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. דהרי עדיין לא גרשה וגם לא נעשה מעשה בידים:


דף פה עמוד בעריכה


הרי זו עושה ואוכלת. בפרק אע"פ (נח:) איכא דמוקי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף וקסברי דמעה כסף תחת מעשה ידיה ומזונות תחת מותר וכיון דאין מעלה לה מעה כסף עושה ואוכלת דאין יכול להקדיש מעשה ידיה:

ומותר קאמר ר"מ דקדיש כיון דמעלה לה מזונות ורבי יוחנן הסנדלר קאמר חולין דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

וכ"ת כי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן להעדפה. כלומר בהא פליג אר"ע בהעדפה דסבר דהעדפה דבעל ומשום העדפה אין צריך להפר אבל בהא דקאמר במעשה ידיה לא סבר כוותיה הכי גרס ר"ח ולימא הלכה כר' יוחנן להעדפה אי נמי אין הלכה כר"ע אי נמי הלכה כת"ק:

שאני קונמות. דחמירי טפי דכיון דאוסר פירות חבירו עליו דאינן ברשותו משא"כ בהקדש אוסר נמי דבר שלא בא לעולם:

בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו. אע"פ שהפירות אינן ברשותו:

שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו. אע"פ שאין חבירו ברשותו:

אלא יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו. דאיכא תרתי דבר שלא בא לעולם וגם חבירו אינו ברשותו:

שאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. כיון דאיכא תרתי שהדבר הנאסר אינו ברשותו וגם מי שנאסר עליו אינו ברשותו וקונמות דמתני' היא מקדשת מעשה ידיה שלא באו לעולם על בעלה:

דידים איתנהו בעולם. וכל מלאכה שתעשה בידיה תהא קדושה:

לכי מגרשה. ואז פקע שעבוד הבעל וחל הקדש:

וממאי דכי אמרה הכי מהני. כיון דעתה אינה יכולה להקדישן ובפרק אע"פ גרסינן ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש:


דף פו עמוד אעריכה


א"ר [אילא]. אין הכי נמי דקדשה:

מי לא קדשה. אם מכרה וחזרה ולקחה:

הא לא דמיא. מסקנא דפירכא היא:

לכשאקחנה ממך דלא קדשה. למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

גבי זבינא פסיקא מילתייהו. שאין לו בה לא גוף ולא פירות:

גבי אשה מי פסיקא מילתא. הגוף הוא שלה אלא שמשועבד לבעל מעשה ידיה הלכך יכולה להקדישה:

הא לא דמיא. מסקנא דאתקפתא היא:

אשה אין בידה להתגרש. הלכך אי מדמית לה להא לא מצי לאקדושי:

הא לא דמיא. אלא להיכא שקבעו זמן למשכנתא שאין בידו לפדותו בתוך הזמן ואפילו הכי יכול להקדיש וה"ה באשה נמי:

אשה מי אית לה קיצותא. לעולם אין בידה להתגרש:


דף פו עמוד בעריכה


שאני קונמות דכקדושת הגוף דמי. דכי היכי דקדושת הגוף אין לה פדיון כך קונמות אין להן פדיון להתירן למי שנאסרו עליו דלא אלים איסורייהו לתפוס פדיונם כיון שלא נאסר כי אם על אדם אחד:

הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. אם עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף מפקיעו מידי שעבוד ובעל חוב יגבה חובו מנכסים אחרים רבא לטעמיה דאית ליה בפרק שני דפסחים (דף ל:) בעל חוב גובה מכאן ולהבא וברשות הלוה הוא עד שיטרפנו בעל חוב הלכך חל ההקדש ולא פקע על ידי טריפת בעל חוב כי היכי דלא פקע על ידי פדייה ודוקא הקדישו קדושת הגוף אבל קדושת דמים פקע על ידי טריפה כי היכי דפקע על ידי פדייה ואף על פי שהיה ברשות הלוה עד שעת טריפה לא היה יכול להקדישו כקדושת דמים אלא עד זמן שתצא מרשותו מידי דהוה אשדה מקנה שמקדישה עד היובל ואז חוזרת לבעלים אלא מוסיף דינר על הלואתו ופודה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון:

חמץ. ישראל שעשה חמצו לעובד כוכבים אפותיקי שאם לא יפדה אותו לזמן ידוע אחר הפסח שיהא של העובד כוכבים ועבר הזמן ולא פדאו אסור בהנאה כי ברשות ישראל היה עד זמן הפדייה ואיסור חמץ הפקיע שעבוד העובד כוכבים וכן אם עשה עבדו אפותיקי ושחררו יצא לחירות ואינו חוזר ומשתעבד אם יטרפנו בעל חוב:

ליקדש מהשתא. שעל ידי קונם פקע שעבוד הבעל:

אלמוה רבנן לשעבודא דבעל. בעודה תחתיו דשויוהו כלוקח ולא כב"ח ומתלא תלי וקאי הקונם עד אחר שגרשה וראוי היה עתה לחול אי לאו דאלמוה לשעבודיה דבעל הלכך לא שייך לאקשויי מי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולבתר הכי קדוש:

מתני' הרי זה יפר. דהפרה בטעות לא הויא הפרה עד שיכוין להפר באשה שנדרה וגם ידע מה נדרה ובגמרא יליף לה מקרא:

גמ' למימרא דאותה דוקא. דכתיב יניא אותה דמשמע (שביד) [ס"א שמכיר] האשה הנודרת ומשמע נמי הא דכתיב והפר את נדרה שיכיר הנדר:


דף פז עמוד אעריכה


והא גבי קרעים דכתיב על על. דשמעינן מינה דעל כל מת צריך לקרוע מדכתיב על שאול ועל יהונתן ואפ"ה [אם] בשעת קריעה כוון לאביו ונמצא בנו יצא ידי קריעה אלמא אע"ג דכתיב על לא בעינן שיהא [יודע] בשעת קריעה על איזה מת קרע וה"ה נמי אותה לאו דוקא:

כאן בסתם כאן במפרש. הא דקאמר יצא ידי קריעה בסתם איירי שלא פירש על אביו והא דקתני אמרו לו מת אביו וקרע לאו דוקא אלא אמרו לו מת לו מת וכסבור שהוא אביו כי הך ברייתא דמייתי בסמוך ומתניתין במפרש שמפר לאשתו ונמצאת בתו:

והתניא. בניחותא:

אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לו מת סתם וכסבור שהוא אביו וקרע ואחר כך נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה. ובכה"ג איירי בברייתא קמייתא:

רב אשי אמר כאן בתוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור. הא דאמרת יצא ידי קריעה שנמצא בנו בתוך כדי דיבור והא דאמרת לא יצא ידי קריעה שנמצא לאחר כדי דבור. כך נמצאת הגירסא בספרים ולפי הגירסא שפירשתי והא תניא בניחותא נראה לי דלא גרסי הא דאמרת יצא ידי קריעה כו' דלא קשיא מידי מקריעה לקריעה אלא ה"ג רב אשי אמר כאן בתוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור ותו לא מידי ואמתני' קאי לשנויי מתניתין שנודע לו לאחר כדי דבור וגבי קריעה שנודע לו תוך כדי דבור ויש ספרים גורסים אמרו לו מת אביו וקרע ואח"כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה ולא גרסי הך סיפא אמרו לו מת לו מת וכסבור שהוא אביו כו' ופריך מהך ברייתא אברייתא קמייתא ומשני אמר רב אשי כאן תוך כדי דבור כו' הא דאמרת יצא ידי קריעה שנמצא בנו בתוך כדי דבור:

מגדף ועובד עבודת כוכבים. אפילו חוזר בו בתוך כדי דבור קטלינן ליה וכן מקדש אם חזר בו ובטל הקדושין תוך כדי דבור וכן מגרש הגט לא משגחינן ביה:

מתני' קיים לתאנים כולו קיים. דהקמה במקצת [הוי הקמה אבל הפרה במקצת] לא הוי הפרה ובגמרא מפרש טעמא ולא דמי לנדר שהותר מקצתו הותר כולו כדפרשינן לעיל:

אמרה קונם תאנים שאני טועמת וקונם ענבים שאני טועמת כו'. כיון שאמרה פעמיים קונם הוי כל אחד נדר לבדו ובגמרא מוקי לה כר"ש דאמר גבי שבועת הפקדון דלא הוי פרטא לחייב קרבן על כל אחת ואחת עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד:

גמ' דתניא אישה יקימנו. ודרש ר' ישמעאל כאילו כתיב יקים ממנו משמע אם הקים מקצתו קיים כולו אבל יפרנו ליכא למדרש הכי הלכך הפרה במקצת לא הויא הפרה:


דף פז עמוד בעריכה


ר"ע מקיש הפרה להקמה. והפרה במקצת נמי הויא הפרה:

ורבנן מקשו הקמה להפרה. כלומר יפרנו מגלה על יקימנו כי היכא דמיפרנו ליכא למידרש מיניה הפרה במקצת מיקימנו נמי לא דרשינן הקמה במקצת דאורחיה דקרא למכתב הכי:

מתני' יודע אני שיש נדרים כו'. הך משנה פרישית לעיל בשלהי פ' (אלו נדרים) [נערה המאורסה]:

גמ' ורמינהו בלא ראות פרט לסומא דברי ר' יהודה ר"מ אומר לרבות את הסומא. אלמא ר"מ בתר סברא אזיל ולא בתר ריהטא דקרא דמשמעותא דקרא לא משתמע סומא דפשטיה דקרא משמע שהכה חבירו בשביל שלא ראהו אבל ראה לצד אחר ואפ"ה מרבה סומא דסוף סוף אין רואהו וא"כ רישא דמתני' נמי נהי שאינו יודע שיש מפירין ופשטיה דקרא משמע שהחריש לקיים אבל ידע שהיה יכול להפר מ"מ ניזיל בתר סברא דסוף סוף שמע ולא הפר:


דף פח עמוד אעריכה


ומשני הכא מעניניה דקרא כו'. כלומר לעולם ר"מ אזיל בתר משמעותיה דקרא ואי לא כתיב אלא בלא ראות הוה ממעט סומא אלא משום דכתיבי תרי מיעוטי מרבה סומא הלכך גבי נדר נמי אזיל בתר משמעות דקרא וכיון שלא ידע שיש מפירין לא הוי קיום אבל סיפא כיון שידע שיש מפירין אע"פ שלא ידע שהוא נדר מכל מקום היה לו להפר ומה שכתוב בספרים והכא מעניניה דקרא רבי מאיר סבר ביום שמעו כו' גירסא שאינה צריכה היא:

מתני' המודר הנאה מחתנו כו'. הרי מעות הללו נתונים לך במתנה ואע"פ שחתנו נהנה מהן שזן את אשתו התנן לעיל וזן את אשתו:

ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן. הא לאו הכי אסור אע"פ שנותנן לאשתו ולעיל דתנן דנותן מתנה לאחר מותר המודר ליהנות ממנו שאני הכא שהבעל זוכה בפירות המתנה שנותנין לאשתו הוי כאילו נתן לבעל:

גמ' לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך. הרי פירש מה שאמר בתחלה המעות הללו נתונין לך במתנה דלא הוי מתנה לכל דבר אלא למה שפירש הילכך אהני נמי מה שאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן:

אבל אמר לה מה שתרצי עשי. כיון דהויא מתנה לכל דבר קנה יתהון בעל ותו לא אהני מה שאמר ע"מ שאין לבעלה רשות בהן:


דף פח עמוד בעריכה


כמאן אזלא שמעתתא דרב כר"מ. דאית ליה בפ"ק דקידושין (דף כג:) דאין קנין לעבד בלא רבו וסבר רב דבאשה נמי קאמר ר"מ דאין קנין לאשה בלא בעלה:

כיצד משתתפין במבוי. חצירות הפתוחות למבוי אוסרות זו על זו לטלטל מתוכן למבוי משום דחצירות מיוחדות לבעליהן והמבוי לרבים וגזרו חכמים דילמא אתי לאפוקי מרשות היחיד לרשות הרבים עד שישתתפו יחד ונראה כאילו דרין כולם יחד במקום שמונח שיתופן:

מניח את החבית. של יין או של גרוגרות:

ואי אמרת קנה יתהון בעל. דר"מ סבר יד אשה כיד בעלה:

דכיון דלזכות לאחרים הוא מיד בעלה זכיא. דכיון דבעל גופיה מזכה להם ומסתלק ממה שזוכה כדאמרינן במתנה שהבעל נותן לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות:

איתיביה רבינא לרב אשי. אמתני' דעירובין פריך ולא קאי אסוגיא דהכא:

מתניתין בשיש לה חצר באותו מבוי. ואוסרת על בני המבוי וצריך הבעל לזכות גם לאשה אבל מתני' דעירובין מיירי בשאין לה חצר הילכך אין לה יד לזכות לאחרים:

מתני' אינו יכול להפר. אע"פ שהנדר חל כשהיא תחתיו דבתר שעת הנדר אזלינן וכן בסיפא:


דף פט עמוד אעריכה


נדרה בו ביום כו' והחזירה בו ביום. ואח"כ שמע את נדרה אינו יכול להפר כיון שיצאה לרשות עצמה בין נדרה להפרה דאין הבעל מפר בקודמים דינא הכי כדפירש באשה היושבת תחת בעלה ונדרה וגרשה בעלה והחזירה ואח"כ שמע אע"ג דהנדר היה בבית אישה אינו מפר כיון דהפסיקו גירושין בין נדר לשמיעה ומיהו מדנקט נדרה בו ביום משמע דאיירי בארוסה ואין האב והארוס מפירין אי גירושין כהקמה דמו ואי גירושין לאו כהקמה דמו מוקי לה לעיל בשנשאה:

גמ' רבי ישמעאל אומר לא יפר. דאזיל בתר חלות ובאותה שעה גרושה היא:

רבי עקיבא אומר יפר. דאזלי' בתר שעת הנדר:

מתני' דתליא נפשה ביומי. דאמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום ואפשר דלאחר שלשים יום תהיה תחת בעלה הילכך מפר לה ואע"פ שנתאלמנה או נתגרשה הוי הפרה אבל כשאמרה הריני נזירה לכשאתגרש דאי אפשר לנדר לחול בעודה תחתיו לא מצי מפר והאי טעמא נמי שייך ברישא:

זה הכלל דקתני גבי נערה המאורסה. לעיל בפרק נערה דקתני זה הכלל כל שלא יצתה לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה מפירין נדריה:

לאיתויי הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל דעדיין לא יצתה מרשות האב ואם נדרה בדרך ונתגרשה ונתארסה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה:

זה הכלל דקתני גבי אלו נדרים. היינו הך דמתני' לאיתויי מסר האב לשלוחי הבעל כיון דיצתה מרשות האב ואם נדרה וגרשה והחזירה אין לה הפרה דמרשות האב יצתה ואין הבעל מפר בקודמין:

מתני' תשע נערות נדריהם קיימין. נערות לאו דוקא. ראשונה בוגרת והיא יתומה ונדרה אחר שנתיתמה. שנית בוגרת ומת אביה ואחר הנדר מת אביה. שלישית בוגרת ומת אביה נדרה כשהיא נערה ובגרה ואח"כ מת אביה. ד' נערה שלא בגרה ומת אביה נדרה כשהיא נערה ומת אביה ואח"כ בגרה ובאת לשאול על נדרה. ה' נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה נדרה כשהיא נערה וכבר מת אביה ואח"כ בגרה. ו' בוגרת ואביה קיים ונדרה. ז' נערה בוגרת ואביה קיים נדרה כשהיא נערה ובגרה. ח' נערה שלא בגרה והיא יתומה ובאת לשאל בעודה נערה. ט' נערה בוגרת והיא יתומה ובאת לשאל אחר שבגרה ואין חדוש בכל אלו הנערות אלא התנא נקט כל אלו הנשים שנדריהם קיים וזהו כללם וכך ראוי לסדרם במשנה שלש שנדרו בבגרות בוגרת יתומה שנדרה בוגרת שנדרה ומת אביה בוגרת ואביה קיים. וארבע שנדרה בנערות ובגרה ומת אביה ובאת לשאל. נערה ומת אביה ובגרה מת אביה אחר הנדר ובגרה ובאת לשאל נערה יתומה ובגרה בשעת הנדר היתה יתומה ובגרה ובאת לשאל. נערה בוגרת ואביה קיים נדרה בנערות ובגרה ואביה קיים. ושתים שבאו לשאל בנערות נערה יתומה נערה ומת אביה:


דף פט עמוד בעריכה


המשיא את בתו כשהיא קטנה. כיון שנכנסה לחופה יצאת מרשות אביה:

גמ' שלש נערות נדריהן קיימין. בוגרת ויתומה ויתומה בחיי האב וכל הנך דמתניתין בכלל:

מתני' קונם שאני נהנה לאבא ולאביך אם עושה אני על פיך כו' הרי זה לא יפר. שתעשה לבעלה ולא תהנה לאביו ולאביה ואף דברים שבינו לבינה לא הוי זו גירסת הרב רבי אליעזר ובכל הספרים כתוב הרי זה יפר וכן נראה דאתיא כרבנן דרבי נתן דכיון דנאסרה בהנאת אביה ואביו על ידי שהיא עושה לבעלה גנאי הוא לבעל והוי דברים שבינו לבינה:

גמ' ר' נתן אומר לא יפר. פירוש לא יפר עתה דכל זמן שלא עשתה לפי בעלה לא נאסרה בהנאתם דסבר רבי נתן דאינו מפר עד שיחול הנדר אבל אחר שעשתה לפי בעלה ונאסרה בהנאתם מצי מפר דהוי שפיר דברים שבינו לבינה כדפרישית לעיל ואין לפרש דר' נתן סבר דלא הוי דברים שבינו לבינה דאם כן מנא להו לאמוראי דרבי נתן סבר דאינו מפר עד שיחול הנדר:

וחכמים אומרים יפר מיד. הבעל מפר אע"פ שלא חל הנדר דאם תשמשנו פעם אחת תאסר עליו עולמית דבעל בכלל יהודים איתיה:

תיתסר הנאה דעלמא עלי. אסר עצמו בכל הנאות שבעולם אם ישא אשה קודם שילמוד הלכות ואע"ג דאי אפשר לו להיות בלא הנאת העולם לא הוי נדר שוא דאפשר שלא ישא אשה ולא יאסר:

רהט בגפא ותובליא ולא מצי למיתנא. כלים הם שמכניסין בהם פירות והיה עסוק במלאכתו ולא עלה בידו ללמוד:

אתא רב אחא בר רב הונא ושבשיה. לקחו בדברים והטעהו שישא אשה ואמר שלא יאסר בהנאת עולם דסבר רב אחא שאין חכם מתיר עד שיחול הנדר ולכך הוצרך להטעותו שישא אשה ואז יתירו לו:


דף צ עמוד אעריכה


ושרקיה טינא. כי הפשיט בגדיו לפי שנאסר בהנאת העולם וטח אותו בטיט ואייתיה לקמיה דרב חסדא שיתיר לו נדרו:

מאן חכים למעבד כי הא מילתא. שהטעהו לישא אשה כדי שיאסר ויתירו לו דקסבר דרבנן ורבי נתן פליגי נמי בשאלה וסבר רב אחא כרבי נתן:

דכתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה. סימן בעלמא הוא ודריש וחפרה כמו והפרה מתי יפר אחר שחל הבנין כדאמרינן הנודר כאילו בנה במה ויס"ג טעמא דרבי נתן משום דכתיב והפר את נדרה אשר עליה דמשמע איסור שיחול עליה:

דכתיב מפר מחשבות ערומים. משעת מחשבה קודם שחל:

שנאמר לא יחל דברו. וסמיך ליה ככל היוצא מפיו יעשה אחר שחל הנדר ובא לידי עשייה אז אמרינן הוא אינו מוחל אבל אחרים כו':

ולמי שאשאל עליו. החכם שיתיר לי נדרי אהיה מודר ממנו:

נשאל על הראשונה. על הנאת פלוני ואז נאסר בהנאת החכם וישאל עליו ומשמע אבל קודם שנשאל לראשון לא מהניא שאלה על נדר החכם:


דף צ עמוד בעריכה


מי ידע הי קמא והי בתרא. מי יוכל לידע מלשון הברייתא אם פלוני ראשון אם החכם ראשון תנא אתא לאשמועינן דשתי התרות צריך וישאל על איזה מהן שירצה ויהיה ראשון ואחר כך ישאל על השני וה"ה דמצי למידחי דרבי נתן היא כדמשני בסמוך:

נשאל על נדרו ואח"כ נשאל על נזרו. וע"כ דוקא קאמר על נדרו תחלה משום דאי אפשר לו לשאל על הנזירות עד שיחול:

מתני' האומרת טמאה אני לך. באשת כהן מיירי דנאסרה לבעלה באונס ולא הפסידה כתובתה והאמינוה חכמים לאסור עצמה על בעלה וכיון דיוצאה בגט נוטלת כתובתה דמספר כתובתה נלמוד לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

נטולה אני מן היהודים. שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עליה ואע"ג דאמרינן בפרק המדיר (ד' עא.) היכא דנדרה איהי דיוצאה בלא כתובה דהיא נתנה אצבע בין שיניה רש"י פירש ביבמות (דף קיב.) כיון שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עליה ודאי אנוסה היא כי קשה תשמיש לה וסברה משנה ראשונה דאפילו דברים שבינו לבינה לא הוי דאפשר שיגרשנה:

השמים ביני לבינך. מפרש בגמרא דאינו יורה כחץ כלומר שהדברים דקמי שמיא גליא ואינו יכול לברר ומיירי בבאה מחמת טענה דאמרה בעינן חוטרא לידא ומרא לקבורה דאי לאו הכי אמרי' לה זילי לא מפקדת אפריה ורביה:

חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר. נתקלקלו הדורות וחשו שהיא משקרת להפקיע עצמה מתחת בעלה:

תביא ראיה לדבריה. ולא מהימני לה בלא ראיה:

יעשו דרך בקשה. יבקשו ממנה שלא תדבר עוד בו בירושלמי מפרש ויעשה סעודה ויפייס:

יפר חלקו ותהא משמשתו. דהוי דברים שבינו לבינה ומפר לעצמו:

מהו שתאכל בתרומה. למשנה אחרונה נהי דחשו חכמים שהיא משקרת ואינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה לגבי אסור דידה דאסורה בתרומה לפי דבריה נאמנת או לא:

אפשר דאכלה חולין. ולא ירגישו שמחמת איסור פורשת מתרומה:


דף צא עמוד אעריכה


אמר רב המנונא ת"ש דנאמנת:

דלא עבידא לבזויי נפשה. לומר דבר של גנאי על עצמה אם לא היה אמת:

דלית לה כסופא. לא נעשה בה דבר של גנאי:

כיון דלא סגי לה דלא קאמרה אינו יורה כחץ. כי אינה רוצה להיות בלא זרע וצריכה היא לאמרו כדי שיגרשנה בעלה ותנשא לאחר אולי תבנה ממנו ואם לא היה אמת לא היתה מחצפת פניה לומר דבר זה:

היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע. וטועה היא וסבורה היא שאין הבעל מרגיש ביורה כחץ:

מקדמה ומשיא ידיה לגברא. כשהיה משמש עמה בלילה היתה משכמת בבקר ונותנת לו מים לידיו:


דף צא עמוד בעריכה


אהלויי. מוכרי אהל ובעלה היה כהן ונאסרת עליו בשוגג:

נפטויי. מוכרי נפט:

מהרזיק בביתא. סגור בבית כי ההיא דהחובל (ד' פה:) דהרזקיה באינדרונא:

פרטיה להוצא. פרץ הכותל:

אירכוסי הוה מירכס. היה נטמן בפני הבעל:

ניחא ליה דליכול ולימות. כדי שתהא מצויה לו בכל עת:

הדרן עלך ואלו נדרים וסליקא לה מסכת נדרים