משנה נדרים ה ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ה · משנה ה | >>
ואיזהו דבר של עולי בבל?
- כגון הר הבית והעזרות טו והבור שבאמצע הדרך.
ואיזהו דבר של אותה העיר?
- כגון הרחבה והמרחץ, ובית הכנסתטז והתיבה והספרים.
והכותב חלקו לנשיאיז.
משנה מנוקדת
- וְאֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל?
- כְּגוֹן הַר הַבַּיִת, וְהָעֲזָרוֹת, וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ.
- וְאֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר?
- כְּגוֹן הָרְחָבָה וְהַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהַתֵּבָה, וְהַסְּפָרִים.
- וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט.
- מַה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לְכוֹתֵב לַהֶדְיוֹט? שֶׁהַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵינוֹ צָרִיךְ לְזַכּוֹת.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִין לְזַכּוֹת;
- לֹא דִבְּרוּ בַּנָּשִׂיא, אֶלָּא בַהֹוֶה.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לִכְתּוֹב,
- שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל יְדֵיהֶם:
נוסח הרמב"ם
איזה הוא דבר של עולי בבל?
- כגון הר הבית, והעזרות,
- והבאר שבאמצע הדרך.
- ואיזה הוא דבר של אותה העיר?
- כגון הרחבה, והמרחץ,
- ובית הכנסת, התיבה, והספרים.
- והכותב חלקו לנשיא -
- רבי יהודה אומר:
- אחד הכותב לנשיא - ואחד הכותב להדיוט,
- מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט?
- שהכותב לנשיא - אינו צריך לזכות,
- והכותב להדיוט - צריך לזכות.
- וחכמים אומרין:
- אחד זה, ואחד זה - צריכין לזכות,
- לא דיברו בנשיא - אלא בהווה.
- רבי יהודה אומר:
- אין אנשי הגליל - צריכין לכתוב,
- שכבר כתבו אבותיהם - על ידיהם.
- רבי יהודה אומר:
פירוש הרמב"ם
ועניין דבר של עולי בבל — הדבר שיש בו שותפות לעולי רגלים, והוא מה שזכר מהן. אף על פי שההוצאה והבניין שלהם מממון כל ישראל ולכל אחד מהן יש בהן זכות, אין זה כי אם זכות מעט מאוד, שאין לאחד מהם שום רשות.
ודבר של אותה העיר — הדברים שהם בשותפות לכל אנשי המדינה, כגון הרחובות והמרחצאות ומה שמנה.
אבל מה שאמר: זה כותב חלקו לנשיא — פירוש לפי העניין: הכותב כותב חלקו לנשיא.
ועניין זה הדבר, שאלו האנשים שאסר כל אחד מהן הנאה לחבירו ואסר עליו ממונו באמרו כל אחד ואחד לחבירו: "הריני עליך ואת עלי", הרי הם מחוייבים מפני זה שלא ישתמשו במקומות המשותפין לכל אנשי המדינה, לפי שיש לכל אחד מהם זכות בהם, ונמצא כל אחד מהם נהנה בחבירו במה שמשתמש מרשותו.
וצד התחבולה שיש להן וכיצד יהיו מותרין? שיכתוב כל אחד מהן חלק[ו] לנשיא וכל זכות שיש לו באלו המקומות המשותפין לכל, ונסתלק חלקו מהם, ולא נשאר לאחד מהן זכות לא ברחובה ולא במרחץ ולא בבית הכנסת ולא במה שדומה להם, ונמצאו שניהן נהנין כל אחד מהן בממון בני אדם וממון הנשיא, לא בממון חבירו.
ורבי יהודה אומר, שהם גם כן כשסילקו זכותם מאלו המקומות ונתנום לאחד מבני אדם, שזה מותר, אבל צריך שיאמר לאחד: זכה לפלוני באלו הזכויות, ויתן לו השטר.
ואנשי הגליל היו כותבין לנשיא כל המקומות המשותפין והדברים המשותפין כולן, כדי שלא יבואו לעבור על הנדרים והשבועות כשהיו נשבעין זה מזה, כמו שאמרנו, ולא יהיו צריכין לכתוב לא לנשיא ולא להדיוט.
והלכה כחכמים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הרחבה - השווקין שבעיר:
והתיבה - שמניחין בה ספרים:
והספרים - שקונים בני העיר ללמוד בהם:
והכותב חלקו לנשיא - מפרש בגמרא דהכי קתני, ומה תקנתן, יכתבו חלקן לנשיא, כלומר אלו שנדרו הנאה זה מזה ואסורים להשתמש ברחובה של עיר ובתיבה ובספרים, יכתוב כל אחד מהם חלקו שיש לו ברחבה ובתיבה ובספרים לנשיא, ואחר כך יוכל כל אחד מהם להשתמש בהם, שבממון של נשיא הם משתמשים ואין אחד מהם נהנה משל חבירו: רבי יהודה אומר אם ירצו יכתבו חלקם להדיוט, אלא שאם כתבו לנשיא אין צריך לזכות לו ע"י אחר, דמשום חשיבותו של נשיא קונה אף על פי שלא זיכה לו על ידי אחר, ובהדיוט לא קנה עד שיזכה לו על ידי אחר:
אנשי גליל אין צריכין לזכות - אנשי גליל קנטרנים היו ובכעסן היו נודרים הנאה זה מזה, עמדו אבותיהן וכתבו חלקיהן לנשיא, שאם בניהם אחריהם ידרו הנאה זה מזה לא יהיו אסורים ברחבה של עיר או בתיבה או בספרים, דממון נשיא הם:
פירוש תוספות יום טוב
הר הבית והעזרות. וכל המקדש אלא שבאלו כל ישראל שוים ורשאים לכנוס בהם. ומיהו קשיא לי דלתני חומות ירושלים ומגדלותיה וכל צרכי העיר שהם באים משירי הלשכה שהיא נתרמה מממון כל ישראל וכדתנן במשנה ב' פ"ד דשקלים ובירושלים זבין וזבות כו' נכנסים משא"כ באלו וכדתנן בפ"ק דכלים. וכל לתרץ דאשכחן תנא דס"ל שאין באין משירי הלשכה כדתניא בפ"ק דמכילתין דף י"א האומר כירושלים לא אמר כלום ופירש הרא"ש דסובר חומות ירושלים לא אתו משירי הלשכה ע"כ. וממילא דה"ה לאינך ומשום דאיכא תנא דס"ל דלא אתו משירי הלשכה לא נקטינהו וכללינהו בכגון:
ובית הכנסת. כתב הר"ן רבנן היא ולא ר' אליעזר בן יעקב דבית הכנסת כחצר שאין בה דין חלוקה דמי הלכך כיון דאיפסק הלכתא כר"א בן יעקב ליתא למתניתין ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ז מהלכות נדרים כראב"י ופסק נמי למתניתין וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל בהלכותיו היכי מזכי שטרא לבי תרי עכ"ל והב"י סימן רכ"ד כתב עוד בשם רבינו ירוחם שיש פוסקין כן בכל דברים שיש לבני העיר חלק בהם מהאי טעמא. ע"כ. אבל הטור שם פסק ג"כ למשנתינו זו וכן הרא"ש ז"ל העתיקה בפסקיו ואילו היה דעתו שאינה הלכה לא הוה ליה לשתוק מלכתוב עליה דלית הלכתא כותיה וא"א לשוויינהו לכולהו טועים בדבר כזה. אבל נ"ל דלאו קושיא היא כלל אלא שסוברים דמשנתינו ככולי עלמא ואף ראב"י מודה בה וטעמא כדכתבתי לעיל לענין חצר שיש בה דין חלוקה דכ"ע מודו דאסורה שכתב הרא"ש שהטעם שכיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה וה"נ דכוותיה כיון דאפשר לכתוב חלקו לנשיא לא סמכינן אברירה ולפי שהר"ן יהיב טעמא אחרינא בחצר כמ"ש ג"כ לעיל בשמו לפיכך לא סלקא דעתיה לתרץ כן אבל נ"ל ברור כשמש שזוהי דעת הפוסקים למשנתינו:
והכותב חלקו לנשיא. והא דלעיל גבי חצר לא קאמר הך תקנתא. דחצר שהיא מיוחד [להם] ממש אין תקנה לתת אותה לנשיא אבל הכא דמעיקרא נמי אין כל הדברים הללו מיוחדים להם לא יפסידו אם יכתבו חלקם לנשיא שגם אח"כ יכולין לילך ולהנות שהנשיא לא יקפיד עליהם כיון שגם לו אינה מיוחדת שהרי היא לכל בני העיר. תוספות:
שהכותב לנשיא אין צריך לזכות. כתב הר"ב דמשום חשיבותו של נשיא קונה אע"פ שלא זיכה לו ע"י אחר חכמים תקנו כן. וכך כתב הרא"ש מפני כבודו של נשיא תקנו כו' ומסקינן בפ"י דיבמות דף צ' דלמגדר מלתא מצי עקרי מידי דאורייתא אפילו בקום עשה הלכך ה"נ בדבר של אותה העיר שא"א לו שלא יהנה מהם אלא יהא צריך לעקור דירתו מהעיר וזה ג"כ קשה על האדם מאד לגור בארץ אחרת וא"כ ישאר בעיר וא"א שיהא נזהר בנדרו אין לך מגדר מלתא גדול מזה ועוד כתבתי בר"פ הנ"ל בשם התוספות היכא שיש קצת טעם וסמך יכולין לעקור דבר מן התורה ועיין מ"ש בסוף מכילתין:
וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה וכו' חכמים היינו ת"ק ולפרושי טעמא קאתו: . וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה וכו' חכמים היינו ת"ק ולפרושי טעמא קאתו:
אחר זה ואחד זה צריכין לזכות. וקשה מאי קמ"ל מתניתין והא תנן לה תרי זימני נותן לו משום מתנה והלה מותר בה בשלמא לר"י קמ"ל דא"צ לזכות אלא לרבנן מאי קמ"ל ונראה בעיני דקמל"ן דאע"ג דאין הלה מסתלק ממה שנתן שעדיין משתמש בבית הכנסת כבתחלה שרי דלא תימא הערמה בעלמא היא ואסור. הר"ן:
לא דברו בנשיא אלא בהוה. פרש"י שכן דרך לחלוק כבוד לנשיאים והר"ן פירש שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא יאסרנו עליו ולפיכך נהגו לכתוב לנשיא שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות:
שכבר כתבו אבותיהם. כלומר מדורות הראשונים עמדו ראשי בית אבות שלהם והכריחום שיכתבו חלקיהם לנשיא. תוספות:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(טו) (על המשנה) והעזרות. וכל המקדש אלא שבאלו כל ישראל שוין ורשאים לכנוס שם. ועתוי"ט:
(טז) (על המשנה) ובהכ"נ. כתב הר"ב רבנן היא ולא ראב"י, דבהכ"נ כחצר שאין בה דין חלוקה דמי, הלכך כיון דאפסק הלכתא כראב"י ליתא למתניתין. ועתוי"ט שהאריך ליישב דכולי עלמא מודים בזה דאסורה דכיון שאפשר לכתוב חלקו לנשיא לא סמכינן אברירה. וכ"כ הרא"ש בריש פרקין אחצר שיש בה דין חלוקה דכ"ע מודו:
(יז) (על המשנה) לנשיא. והא דלעיל גבי חצר לא קאמר הך תקנתא דחצר שהוא מיוחד להם ממש אין תקנה לתת אותה לנשיא אבל הכא דמעיקרא אין כל הדברים הללו מיוחדים להם לא יפסידו אם יכתבו חלקם לנשיא שגם אח"כ יכולים לילך ולהנות, שהנשיא לא יקפיד עליהם כיון שגם לו אינה מיוחדת שהרי היא לכל בני העיר. תוספ':
(יח) (על המשנה) בהוה. פירש"י שכן דרך לחלוק כבוד לנשיאים, והר"נ פירש שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא יאסרנו עליו ולפיכך נהגו לכתוב לנשיא שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות:
(יט) (על המשנה) שכבר כו'. כלומר מדורות הראשונים עמדו ראשי בית אבות שלהם והכריחום שיכתבו חלקיהם לנשיא. תוספ':
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ואיזהו דבר: שם פ' משילין:
כגון הר הבית והעזרות: אית דגרסי' הר הבית והלשכות והעזרות. ופי' רש"י ז"ל בר"פ בני העיר הר הבית בכניסתו מצד המזרח כל מה שיש שם פנוי קרוי הר הבית שאין לה שם אחר ע"כ. והבאר שבאמצע הדרך גרסי' וכן הוא בירוש' וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ופירוש באמצע הדרך בין בבל לארץ ישראל ומצאוהו עולי גולה:
ואיזהו דבר של אותה העיר: בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תתקל"ה:
אנשי גליל אין צריכין לכתוב וכו': כך צ"ל בפי' ר"ע ז"ל. ובטור י"ד סי' רכ"ד. וז"ל הר"ן ז"ל והכותב חלקו לנשיא מפ' בגמרא דה"ק ומה תקנתן שלא יהו אסורין יכתבו חלקן לנשיא דבהכי שרי כדתנן נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה. שהכותב לנשיא אין צריך לְזַכוֹת שמיד שכתב לו שטר מתנה אע"פ שלא זכה אדם בשבילו משום דיפה כח הנשיא ולא דברו בנשיא אלא בהווה שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא יאסרנו עליו ולפיכך נהגו לכתוב לנשיא שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות וקשה לי לרבנן דאמרי אחד זה ואחד זה צריכין לזכות א"כ מאי קמ"ל מתני' הא תנן לה תרי זימני נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה בשלמ' לר' יהודה קמ"ל דאינו צריך לזכות אלא לרבנן מאי קמ"ל ונראה בעיני דקמ"ל דאע"ג דאין הלה מסתלק ממה שנתן שעדיין משתמש בבית הכנסת כבתחלה שרי דלא תימא הערמה בעלמא היא ואסור ע"כ. ומצאתי שכתב ה"ר יהוסף ז"ל והכותב חלקו לנשיא ר' יהודה אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט בס"א לא גרסי' כל זה אלא גרסי' ר' יהודה אומר מה בין כותב וכו' אך לגרסת הדפוס נ"ל דה"ק ועל הכותב חלקו לנשיא נחלקו בו ר"י ורבנן ר' יהודה אומר וכו' ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
והעזרות: וביהמ"ק, אבל ירושלים ס"ל דנתחלק לשבטים [כמגילה כ"ו א'], ואנן קיי"ל דלא נתחלקה [כסוטה דמ"ה ב' ו(רמב"ם פ"ט מהל' רוצח ה"ד)]:
והבור שבאמצע הדרך: העשוי לעולי רגלים:
כגון הרחבה: השוק:
ובית הכנסת: אע"ג דביהכ"נ חצר שאין בו דין חלוקה, ובהא קי"ל כראב"י לעיל סי' ד'. הכא מדאיכא תקנתא לכתוב לנשיא, כאפשר בחלוקה דמי, ולרלח"מ חצר שאין בו דין חלוקה דשרי, דוקא בא"א שישתמשו שניהן כאחת, משא"כ ביהכ"נ [ע"י רט"ז רכ"ד]:
והספרים: נ"ל דברישא ובסיפא לא זו אף זו קתני, דברישא לא זו הר הבית ועזרות דמותרות, דמצות לאו להנות נתנו, אלא אפילו בור דנהנה, מותר, ובסיפא איפכא לא זו רחבה ומרחץ דאסור אלא אפילו ביהכ"נ וכו' דמצוה נינהו, אפ"ה אסורים, מדאיכא גבייהו נמי הנאת הגוף:
והכותב חלקו לנשיא: ה"ק מה תקנתו. יכתוב המדיר חלקו שבכל אלו, לנשיא, ואז משתמש המודר בשל הנשיא. מיהו לעיל בחצר לא מהני הך תקנתא, מדמיוחד רק לנודר ולמודר:
שהכותב לנשיא אין צריך לזכות: הוא או אחר בשבילו בדרכי הקנייה, דכך תקנו חכמים מפני כבוד הנשיא, דלמגדר מלתא מצו חכמים לעקור דבר תורה אפילו בקום ועשה [כיבמות ד"צ], וה"נ א"א להזהר מאלו. ותו דהפקר ב"ד הפקר [יבמות פ"ט ב']:
וחכמים אומרים: חכמים ור"י מפרשי דברי הת"ק. וקיי"ל כחכמים [רכ"א]:
צריכין לזכות: ואע"ג דכבר תני לעיל דבמכרן לאחר מותר. קמ"ל הכא דאע"ג דאסר ע"ע כל הנייתו, אפ"ה לא הוה כבית זה [עי' סי' ט"ז]. אבל ק' מ"ש הכא מלעיל [פ"ד סי' מ"ו] דנאסר גם לאחר שיצא מרשותו. י"ל התם הדיר בשעה שהיה כולו שלו, ומה"ט גם לעיל סי' ז' מהני שימכור חלקו:
אלא בהוה: דאינו רגיל לאסור הנאתו על הבריות, משא"כ באחר חושש שמא שכשיכתוב לו יאסרנה עליו:
שכבר כתבו אבותיהם על ידיהם: כעסנים היו, וכתבו אבותיהן חלקן לנשיא שלא יוכלו בניהם להדיר זל"ז באלו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) |
ר"ן |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
פירוש הרא"ש |
תוספות רי"ד |
הרשב"א |
הריטב"א |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש