רמב"ם על נדרים ה

<< · רמב"ם · על נדרים · ה · >>

נדרים פרק ה

• ראו גם: נוסח המשנה נדרים ה רמבם

משנה א

חצר נקרא רחבה של עיר שבבית.

ואלו השני שותפין, אמנם הם שותפין בזה הבית, לכל אחד ואחד מהם בית ידוע, והם שותפין בזאת הרחבה שלפני הבתים, והיא הנקראת חצר. ואם אפשר שיחלקו זאת החצר, והוא שיהיה בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה או יותר, אחר שנניח לפני כל בית ארבע אמות כמו שיתבאר בבבא בתרא, הכל מודים שהם אסורין ליכנס לחצר עד שיחלוקו. ואמנם מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בחצר שאין בה דין חלוקה.

וכל זמן שאחד מן השותפין נשבע הוא בעצמו שלא יהנה בו חבירו, הרי זה כופין אותו למכור. אבל אם הדירו חבירו, והוא שנשבע ראובן שלא יהנה בשמעון, הרי זה אין כופין שמעון למכור, לפי שהוא אנוס והוא אינו אותו שנדר.

והלכה כרבי אליעזר בן יעקב:

משנה ב

היה אחד מן השוק — כבר אמרנו שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב:

משנה ג

תפיסת יד — שישאר לו תשמיש בזה הקרקע, כגון שישייר לעצמו שום דבר בזה הקרקע שלא ישכירנו, ואפילו שייר בור מים בזה המרחץ או הדומה לזה.

ושאר הדברים מבוארים הם בעצמם:

משנה ד

המודר אסור — פירושו: שאם עבר המודר על הנדר – הוא הנקרא עבריין. כגון שנשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו, הרי שמחוייב שמעון שלא יכנס בבית ראובן, שהרי נשבע על מה שהיה ברשותו; לפיכך אם עבר שמעון ונכנס בביתו של ראובן, הוא הנקרא עבריין, וזהו פירוש המודר אסור. והבן זה העניין, ועשה לו היקש, שהשבועות והנדרים אדם מחוייב לקיימן, ואפילו שהוא אינו הנשבע והנודר, אבל נשבע עליו זולתו:

משנה ה

ועניין דבר של עולי בבל — הדבר שיש בו שותפות לעולי רגלים, והוא מה שזכר מהן. אף על פי שההוצאה והבניין שלהם מממון כל ישראל ולכל אחד מהן יש בהן זכות, אין זה כי אם זכות מעט מאוד, שאין לאחד מהם שום רשות.

ודבר של אותה העיר — הדברים שהם בשותפות לכל אנשי המדינה, כגון הרחובות והמרחצאות ומה שמנה.

אבל מה שאמר: זה כותב חלקו לנשיא — פירוש לפי העניין: הכותב כותב חלקו לנשיא.

ועניין זה הדבר, שאלו האנשים שאסר כל אחד מהן הנאה לחבירו ואסר עליו ממונו באמרו כל אחד ואחד לחבירו: "הריני עליך ואת עלי", הרי הם מחוייבים מפני זה שלא ישתמשו במקומות המשותפין לכל אנשי המדינה, לפי שיש לכל אחד מהם זכות בהם, ונמצא כל אחד מהם נהנה בחבירו במה שמשתמש מרשותו.

וצד התחבולה שיש להן וכיצד יהיו מותרין? שיכתוב כל אחד מהן חלק[ו] לנשיא וכל זכות שיש לו באלו המקומות המשותפין לכל, ונסתלק חלקו מהם, ולא נשאר לאחד מהן זכות לא ברחובה ולא במרחץ ולא בבית הכנסת ולא במה שדומה להם, ונמצאו שניהן נהנין כל אחד מהן בממון בני אדם וממון הנשיא, לא בממון חבירו.

ורבי יהודה אומר, שהם גם כן כשסילקו זכותם מאלו המקומות ונתנום לאחד מבני אדם, שזה מותר, אבל צריך שיאמר לאחד: זכה לפלוני באלו הזכויות, ויתן לו השטר.

ואנשי הגליל היו כותבין לנשיא כל המקומות המשותפין והדברים המשותפין כולן, כדי שלא יבואו לעבור על הנדרים והשבועות כשהיו נשבעין זה מזה, כמו שאמרנו, ולא יהיו צריכין לכתוב לא לנשיא ולא להדיוט.

והלכה כחכמים:

משנה ו

זה המעשה לא זכרו לחזק הדבר שנקדם. ואמנם זכרו, לבאר מה שאנו אומרין: "והלה מותר בה", שיהיה בתנאי שלא יבאר בעל המתנה שם האיש הזה. והביא ראייה ממעשה בית חורון.

ודע שהוא, אם נתן המתנה סתם בלא שום תנאי, ואחר כך אמר לו דרך מקרה: רצונך שיבוא פלוני ויאכל עמנו? הרי זה אסור, לפי שהעיקר אצלנו: אם הוכיח סופו על תחילתו, אסור.

ואמרו גם כן בזה המעשה: "סעודתו מוכחת עליו", רוצה לומר שריבוי הסעודה וההכנה מעיד, שלא נתנה במתנה אלא שיאכל אביו ממנה:

משנה נדרים, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב