מלאכת שלמה על נדרים ה
<< · מלאכת שלמה · על נדרים · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
השותפין וכו': פ' משילין (ביצה דף ל"ט) ותוס' פ"ק דמגילה דף ח' ודס"פ השולח ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' ת"ו. ובגמרא פרק הפרה דף נ"א וע"ש בנמוקי יוסף דף כ"ג ע"ב. ובפרק חזקת (בבא בתרא דף נ"ז.) אלא ששם בפ' משילין משמע שהיא ברייתא דקתני בה אסורין ליכנס לחצר לרחוץ בה או שמא שהוא פי' על המשנה מלשון הגמרא דהתם. וביד כולה מתני' עד סוף סי' ב' פ"ז דהלכות נדרים סי' ד' ה' ו'. ובטור י"ד סי' רכ"ו. וכתוב שם בבית יוסף ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב דלמדיר הוא שכופי' שאע"פ שזה הוא דרך הירוש' אין זה דרך הגמרא שלנו וכבר השיגו הראב"ד ז"ל ומיהו אם היה רגיל להדיר כופים אותו למכור והכי תניא בתוספתא ומפ' בירושלמי דבתרי זימני מיקרי רגיל ע"כ ושם בסוף אותו סימן נתן הוא ז"ל טעם לדבר למה סמך הרמב"ם ז"ל על הירוש' ולא על גמרא דידן. ועיין ג"כ בחשן המשפט סי' ק"פ בבית יוסף:
אסורין ליכנס לחצר: דבחצר כ"ע קפדי אדריסת הרגל ואתיא אפילו כרבנן והא דאמרי' במגלה בפשיטות דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי תירץ ר"ת ז"ל דהתם מיירי בבקעה אבל בחצר אפילו במודר הימנו מאכל קפדי. ובחזקת הבתים אית דמוקי להך כר' אליעזר דאמר ויתור אסור במודר הנאה משום דשותפין לא קפדי אהדדי הרא"ש ז"ל:
ושניהם אסורין: אפילו לראב"י דבכל הני קיימא לן דשותפין מעכבין זה על זה וכו' כדפי' ר"ע ז"ל:
היה אחד מהם מודר וכו': מפ' בגמ' הֵנִי היה אחד מהם נדור כלומר דנודר נמי מודר קרי ליה דמודר משמע בין מפי עצמו בין מפי אחרים דל"פ רבנן עליה דראב"י אלא בשנדרו הנאה זה מזה וה"נ מסתברא מדקתני סיפא וכופי' את הנודר למכור אז חלקו אא"ב דנדר איהו היינו דקתני כופין אא"א דאדריה אמאי כופי' אותו הא מינס אניס וכתב הר"ן ז"ל ומשום דבעי למיתני וכופין נקטיה דבין לרבנן בין לראב"י מה לי נדר אחד מה לי נדרו שניהם אלא משום סיפא נקטה דקתני וכופין את הנודר למכור את חלקו דדוקא בשנדר אחד מהם משום דכיון דאיהו אסור וחבריה מותר חיישינן שמא יתקנא בחברו וישתמש בה אף הוא ולפיכך כדי שלא יכשל כופי' אותו למכור אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורין לא חיישינן דכל חד וחד מזדהר וכן באוסר נכסיו על עצמו מהך טעמא גופיה אין כופי' אותו למכור דדוקא בשותפין שנדר אחד מהן הוא שכופין ואפילו לראב"י נמי דשרי ליכנס לחצר כופי' אותו למכור דלדידיה נמי איכא למיחש שמתוך שרואה את חברו מעמיד ריחיים ותנור והוא אינו רשאי יתקנא רבא לעשות כן וכי תימא בשלמא לרבנן דאסרי ליה אפילו בדריסת הרגל איכא טעמא דשמא יתקנא לפי שהוא אסור בדריסת הרגל וחברו מותר ואין בידו למחות אבל לראב"י מאי איכפת ליה בדריסת הרגל איהו נמי שרי ואי מיקני בחבריה בהעמדת ריחיים ליעכב עליה דהא כה"ג שותפין יכולין לעכב איכא למימר דכיון דשותפי' כה"ג לא קפדי זילא ביה מילתא לעכובי דהא הך סיפא בנדרו זה מזה אוקימנא לה בגמרא ולא בשהדירו זה את זה וכיון שחברו לא גרם לו איסור אלא הוא עצמו גרם שנדר למה יעכב חברו מדבר שאין השותפין מקפידין בו הלכך לעכובי כסיפא ליה מילתא ומתוך שחברו מעמיד ריחיים יתקנא ביה לומר אעשה כן גם אני עכ"ל הר"ן ז"ל. ועוד כתב דבעיין דאבעיא לן בגמ' אי רבנן פליגי עליה דראב"י הוי אפילו בהדירו זה את זה אע"ג דאנוסין הוו אי לא ולא אפשיטא ע"כ. אבל רש"י ז"ל פי' וכופין את הנודר אתאן לרבנן דאמרי אסורין ליכנס לחצר:
משנה ב עריכה
היה אחד מן השוק מודר וכו': להודיעך כחו דראב"י והר"ן ז"ל פי' דאפילו לרבותא דרבנן תנא ליה וז"ל דסד"א נהי דקסברי רבנן דשותף מצי אסר אחבריה ה"מ משום דמפקע מיניה קנין שעבוד אבל לאחד מן השוק לא מצי אסר הך חצר שאין בה דין חלוקה דמצי אמר ליה כיון דשעבוד חברך עדיין נשאר אצלו לתוך שלו אני נכנס ולא לתוך שלך קמ"ל דכיון דהאי מדיר מצי קני ליה בהך קנין גוף ופירות לא כל הימנו עכ"ל ז"ל. וכתב עוד ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשהוא נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף או שהשותף צריך לו לפי שהחצר קנוי לכל אחד מהם ולכל מי שצריך להם אבל ליכנס בתוכו אחד מן השוק לעצמו שלא לצורך השותף אסור שאם הקנו זה את זה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מה שצריך להם לא הקנו אותה לכל העולם. אבל הרא"ה ז"ל כתב דבכל ענין שרי ולא נראו לי דבריו עכ"ל ז"ל: ואיתה בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תתקנ"ו:
לתוך של חברך אני נכנס: כצ"ל. ובגמרא פסקינן הלכה כראב"י דאמר יש ברירה וכתוב בנמוקי יוסף בפ' הפרה דף כ"ג ואע"ג דבדאורייתא הוא ובמסכת י"ט פסקי' כר' אושעיא דאמר דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה תירץ ר"ת ז"ל דלא פסקו כותיה אבל הרא"ה ז"ל כתב בשם רבו הרמב"ן ז"ל דלעולם פסקי' כר' אושעיא דבדאורייתא אין ברירה והכא גבי חצר שזה משתמש בכל החצר איך אפשר לומר אחר שחלקו הוברר הדבר שזה בחלקו נשתמש והרי אנו מתירין לו להשתמש בכולו אלא ברירה האמורה כאן ר"ל כל אחד ואחד בשביל זכותו שיש לו משתמש כלשון שאמר זה בחלקו משתמש וכו' וברירה דנקט זה א' מן הלשונות שבתלמיד שהלשון אחד והפירוש מתחלף ובזה לא קשיא הלכתא אהלכתא עד כאן. אבל הר"ן ז"ל העלה דהיינו טעמא משום דהך ברירה דהכא עדיפא ששותפים בשעה שלקחו את החצר על דעת כן לקחוהו שבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא כולה שלו לתשמיש וכו' ובזמן כל אחד ואחד קנוי הוא לו לגמרי דהיינו נכסי לך ואחריך לפלוני אלא משום דהכא אין זמן כל אחד ואחד ידוע לא מהני אלא מטעם דיש ברירה ואע"ג דבעלמא בדאורייתא אין ברירה היינו טעמא לפי שאין ראוי שיחול דבר על הספק ולפיכך האומר לסופר כתוב גט לאשתי ולאיזה מהם שארצה אגרש פסול לגרש בו לפי שיש ספק משעה ראשונה בעיקר הגט לשם מי חל וכן נמי גבי האחין שחלקו שהביא ר"ע ז"ל בפ"ח דבכורות משנה ג' כיון דמשעה ראשונה איכא לספוקי שמא לא יזכה החלק זה כלל נמצא שהוא ספק גמור משעה ראשונה וכל כיוצא בזה אין ברירה אבל הכא כיון שעיקרו של דבר מתברר מתחלתו ומה שהוא מתברר לאחר מכאן שלא נתברר מתחלה אינו אלא מיעוטו דהיינו הזמן שרצה לזכות בגופה של חצר יזכה בה כל כה"ג שאין המיעוט המסופק מתחלתו ומתברר לאחר מכאן מעכב את הרוב שהיה ברור מתחלתו ומש"ה הכא פסקי' כראב"י ע"כ. וכתב עוד ותמהני נהי דקסברי רבנן אין ברירה היאך יכול לאסור על חברו הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפי' נדרו ג"כ הן עצמן זה מזה למה הן אסורין הרי כשכל א' נכנס לחצר משלו הוא נהנה ולא משל חברו שהרי אין חברו יכול לכוף לחלוק ולא לעכב עליו ליכנס לחצר. ונ"ל דהיינו טעמייהו דרבנן משום דכיון דא"א לומר דכל חד קני לכוליה חצר קנין הגוף לעולם דאי דמר לאו דמר וס"ל דאין ברירה למפרע אלא כל חד יש לו לעולם בחצר זו קנין הגוף דהיינו חלקו וקנין שעבוד בחלקו של חברו שאין הלה יכול לעכב עליו מן הדין אע"ג דלא קני ליה גופיה קסברי רבנן דאותו קנין שעבוד שיש לו על חלקו של חברו קונמות מפקיעי' ומש"ה אסור דקונמות מפקיעי מידי שעבוד כדאמרי' בסוף מכלתין וראב"י פליג משום דס"ל דיש ברירה ומש"ה אמרי' בכל שעה ושעה שנכנס לחצר דבנפשיה קעייל וגוף החצר קנו לו לגמרי שכל שאני יכול לומר שיש לכל אחד קנין הגוף אין ראוי לומר שיהא קנין שעבוד שאין נקרא קנין שעבוד מה שהוא עומד כן לעולם בעל כרחו של כל אחד מהם ורבנן נמי לא דייני ליה בקנין שעבוד אלא מפני שא"א להן לדונו בקנין הגוף דאין ברירה וכו' ע"כ. ובחצר שיש בו דין חלוקה דכ"ע מודו דאסורין כתב הטעם משום דכיון שחצר זו לחלוקה היא עומדת אי אפשר לומר שמתחלה קנאוה כולה כל א' לתשמישו דשמא האחד יכוף את חברו הלכך אפי' לראב"י אסורין ע"כ. והרא"ש ז"ל פי' כיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה ע"כ:
משנה ג עריכה
המודר הנאה מחברו ויש לו מרחץ וכו': פ' ששי דהלכות נדרים סי' י"ב. ובטור י"ד סי' רכ"א:
אין לו בהן תפיסת יד מותר: כתב הר"ן ז"ל בשם הרשב"א ז"ל דכי אמרינן דכשאין לו בהן תפיסת יד מותר דוקא כשהיו מושכרין כבר אבל השכירן לאחר מכאן לא דאע"ג דתנן בסמוך לביתך שאיני נכנס מת או שמכרן לאחר מותר דוקא במכירה הוא דשרי אבל בשכירות לא דאם איתא דאפילו בשכירות שרי ליתני השכירן וכל שכן מכרן אלא ודאי כל שקדם נדרן לשכירותו אין האיסור מסתלק ע"י שכירות אבל במתני' שהשכירן כבר ולפיכך כל שאין לו בהם תפיסת יד אין האיסור חל עליהם עכ"ל ז"ל:
קונם לביתך שאני נכנס: כלומר למה שאני נכנס בו:
שדך שאני לוקח: כלומר אם אקחנו מת או שמכרן לאחר מותר דביתך אמר והשתא לאו ביתיה הוא וה"ה דאי נתנן לאחר נמי שרי אלא להכי נקט מכרן לאשמועי' דדוקא מכרן לאחר אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו לו אסור:
קונם לבית זה שאני נכנס ושדה זו שאני לוקח מת או שמכרן לאחר אסור: דכיון דבית זה קאמר שויוה עליה חתיכא דאיסורא הלכך אפי' מכרו לאחר אסור והוי יודע דכי היכי דבית זה חמור מביתך לענין מכרן לאחר ה"נ ביתך חמור מבית לענין נפילה דאי אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע ואי אמר בית זה ונפל אע"ג שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזל ליה איסוריה ואי אמר ביתך זה משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקולא דנפילה והכי איתא בירוש' וכו' הר"ן ז"ל. ועיין בשלחן ערוך דיורה דעה סימן רי"ו סעיף ו'. ואם אמר שתי הלשונות יחד ביתך וזה כגון שאמר קונם לביתך זה שאיני נכנס י"א שתופסין בו חומרת של שתי הלשונות ויש מי שאומר תפוס לשון ראשון ויש מי שאומר תפוס לשון אחרון ע"ש בספר הלבוש או בטור ובבית יוסף. ואיתה להאי בבא דקונם לביתך וכו'. בתוס' פ' הישן (סוכה דף כ"ד) ובפ' אין בין המודר (נדרים דף מ"ב) ובגיטין פ' המביא תניין (גיטין דף כ"א) ודפ"ק דקדושין דף ה'. וביד שם פ"ה סי' ג' ד' ה' ובפ"ח סי' י"א. ובטור י"ד סי' רי"ו וכתוב שם בבית יוסף בשם הריב"ש ז"ל דאמר קונם לביתך שאיני נכנס ומכרו וחזר וקנאו אסור. בפ' ר"ע ז"ל אם נשאר לראובן מקום אמר המלקט נלע"ד שצריך להיות לשמעון מקום:
משנה ד עריכה
הריני עליך חרם: פ' משילין (ביצה דף ל"ט) ובפ"ק דמכלתין דף ה'. וביד רפ"ה דהלכות נדרים וסי' ב' ובפ"ז סי' ב' ג' כולה מתני' עד סוף סי' ה'. ובטור י"ד סי' רכ"ד ורכ"ה ועיין במה שכתב שם בית יוסף בשם הר"ן ז"ל וכתבתיו במתני' דבסמוך. וכשאמר הריני עליך חרם שהאומר מותר וחברו נאסר אם נהנה חברו אינו לוקה שהרי אינו עובר בבל יחל שהוא לא אמר כלום וכשאמר הרי אתה עלי חרם שהאומר הוא שנאסר אין נהנה לוקה שהרי עבר בבל יחל ושמעון חברו מותר ליהנות מראובן המדבר:
ואתה עלי שניהם אסורים: הא לא איצטריך אלא אגב דבעי למיתני שניהם מותרין בדבר של עולי בבל לאשמועי' דהפקר הוי ולא דשותפין הרא"ש ז"ל:
ואסורין בדבר של אותה העיר: שהם דרין בה שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהן שהן יכולין למכרן שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר והוו להו כשותפין שאוסרין זה על זה ומתני' דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר רבנן היא ולא ר' אליעזר בן יעקב דבית הכנסת שהוא מדבר של אותה העיר כדמפרש בסמוך כחצר שאין בה חלוקה דמי הר"ן ז"ל. וכתב רבינו ירוחם שאין אסורין בשום אחד מהדברים שכל בני העיר יש להם חלק בהם דהא קיימא לן כר' אליעזר דמותרין ליכנס בחצר שאין בה דין חלוקה ע"כ. ומצאתי שכתב ה"ר יהוסף ז"ל צ"ע אי אתי אליבא דר"א בן יעקב דלעיל דאמר יכול הוא שיאמר לתוך שלי אני נכנס ע"כ:
משנה ה עריכה
ואיזהו דבר: שם פ' משילין:
כגון הר הבית והעזרות: אית דגרסי' הר הבית והלשכות והעזרות. ופי' רש"י ז"ל בר"פ בני העיר הר הבית בכניסתו מצד המזרח כל מה שיש שם פנוי קרוי הר הבית שאין לה שם אחר ע"כ. והבאר שבאמצע הדרך גרסי' וכן הוא בירוש' וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ופירוש באמצע הדרך בין בבל לארץ ישראל ומצאוהו עולי גולה:
ואיזהו דבר של אותה העיר: בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תתקל"ה:
אנשי גליל אין צריכין לכתוב וכו': כך צ"ל בפי' ר"ע ז"ל. ובטור י"ד סי' רכ"ד. וז"ל הר"ן ז"ל והכותב חלקו לנשיא מפ' בגמרא דה"ק ומה תקנתן שלא יהו אסורין יכתבו חלקן לנשיא דבהכי שרי כדתנן נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה. שהכותב לנשיא אין צריך לְזַכוֹת שמיד שכתב לו שטר מתנה אע"פ שלא זכה אדם בשבילו משום דיפה כח הנשיא ולא דברו בנשיא אלא בהווה שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא יאסרנו עליו ולפיכך נהגו לכתוב לנשיא שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות וקשה לי לרבנן דאמרי אחד זה ואחד זה צריכין לזכות א"כ מאי קמ"ל מתני' הא תנן לה תרי זימני נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה בשלמ' לר' יהודה קמ"ל דאינו צריך לזכות אלא לרבנן מאי קמ"ל ונראה בעיני דקמ"ל דאע"ג דאין הלה מסתלק ממה שנתן שעדיין משתמש בבית הכנסת כבתחלה שרי דלא תימא הערמה בעלמא היא ואסור ע"כ. ומצאתי שכתב ה"ר יהוסף ז"ל והכותב חלקו לנשיא ר' יהודה אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט בס"א לא גרסי' כל זה אלא גרסי' ר' יהודה אומר מה בין כותב וכו' אך לגרסת הדפוס נ"ל דה"ק ועל הכותב חלקו לנשיא נחלקו בו ר"י ורבנן ר' יהודה אומר וכו' ע"כ:
משנה ו עריכה
ואין לו מה יאכל: הך מתני' אייתי נמי לעיל באידך פירקין אלא דהתם לא נקט לה אלא משום דיוקא משום דבעי למיתני עלה הפקר דפליג עלה ר' יוסי רש"י ז"ל. והר"ן ז"ל פי' דלא נשנית כאן אלא בשביל דבר שנתחדש בה שאם הוכיח סופו וכו' הערמה הוי ואסור:
מעשה בבית חורין באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו: [כצ"ל] וכו'. פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד:)
הרי הן מוקדשות לשמים: תוס' רפ"ק דקדושין. ופי' ר"י היה יכול לעשות תקנה שיתן לחברו מתנה והוא יתן לו אלא דאינו יכול לעשות כן בכל שעה שירא שיחזיק בהן המקבל וה"ה שהיה יכול להפקיר אלא דלא שרינן להפקיר אלא בא בדרך אבל בעיר אינו מפקיר מן הלב כי ירא שיחזיקו בו אחרים ע"כ:
ואינם לפניך: ואפילו אם אמר לו הרי הן לפניך אסור אם סעודתו מוכחת עליו וכדפי' ר"ע ז"ל:
נתונים לך מתנה: אין בפניך שיבא אבא ויאכל עמנו וכו' כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב לפי גרסא זו נראה לפ' שכך אמר לו אין נראה בעיניך טוב שיבא גם אבא ויאכל עמנו וצ"ע עכ"ל ז"ל:
כל מתנה שאינה: כל כך ברשות המקבל שאם הקדישה וכו'. והביאוה תוס' ז"ל פ' לולב הגזול (סוכה דף מ"א) ושם דקדקו מלת שאינה וכתבו דה"ק שאינה מתנה לשום דבר ולא מיבעיא לענין הקדש ולא הזכיר התנא הקדש אלא משום שעל הקדש היה מעשה וגם סעודתו מוכחת עליו שלא היה דעתו ליתן לעניים כלל שום דבר רק שיבא אביו ויאכל כדמפ' בגמ' התם. וכן כתב הרא"ש ז"ל והביאו בחשן המשפט סי' רמ"א והביאו ג"כ בשלאן ערוך שם סעיף ה' יותר בארך. ששם מפרש דמתני' דוקא שנתנה לו בסתם אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו רוצה ליתנה לו לכל חפצו אבל אם מפרש אפי' אם נותנה לו ע"מ שלא ליתנה לאחר או שלא למכרה או שלא להקדישה או אפילו ע"מ שלא יעשה בו שום דבר אלא דבר פלוני הוי מתנה לאותו דבר שפירש בלבד ע"כ. והם דברי התוס' והרא"ש וכתב עוד הרא"ש ז"ל ויס"ג שאם הקדישה מוקדשת וה"פ שאינה מתנה לענין זה שאם הקדישה מוקדשת אינה מתנה ע"כ והיא גרסת רשב"ם ז"ל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד) והקשו בתוס' והא אמרי מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ותרצו דהתם כל כמה דלא החזיר הוי מתנה גמורה לכל מה שירצה אבל הכא אין בידו להקנותם לשום אדם דלא נתנה אלא כדי שיאכל אביו ע"כ והוא מה שכתבו בפ' לולב הגזול. וז"ל הר"ן ז"ל שאני התם דמ"מ לשעתא מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורין אפילו לשעתא אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל [כו' עי' בתוי"ט] וה"נ מפ' בירושלמי כל מתנה שהיא בהערמה שאינה שאם הקדישה וכו' ע"כ וכן כתב הוא ז"ל ג"כ בס"פ לולב הגזול. וגם בפ"ק דקדושין דף תרכ"ב וכן נמוקי יוסף שם בפ' יש נוחלין דף רכ"ג. ועיין בסמ"ג עשין סימן מ"ד. ומצאתי שכתב עליו ה"ר אליהו מזרחי ז"ל וז"ל ולשון כל מתנה שאינה מוכח נמי הכי נראה שבנוסחא שלו היה כתוב בה מלת שאינה שלש פעמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה אבל בנוסחאות שלפנינו כתוב כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מוקדשת אינה מתנה ומעתה אין מהם שום הוכחה ע"כ. בסוף פי' ר"ע ז"ל ואם סעודתו מוכחת עליו וכו' אמר המלקט אפשר דהיינו כל מתנה וכו' כל לאתויי הך. אע"ג דבגמ' דחי דאתי לאתויי לישנא בתרא דרבא דאמר דאפי' א"ל והן לפניך אסור כיון דחזינן דפסקי הלכתא כלישנא קמא דאם א"ל והן לפניך מותר נימא דאתא כל לאתויי אם סעודתו מוכחת עליו כך נ"ל. וביד פ"ז דהלכות נדרים סי' ט"ו י"ו. ובטור י"ד סוף סי' רכ"א:
אינה מתנה: פי' ואביו אסור לאכול ממנה ה"ר יהוסף ז"ל: