פתיחת התפריט הראשי

משנה מנחות ב א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ב · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר, מודה רבי יוסי בזה שהוא פגול וחייבין עליו כרת.

להקטיר לבונתה למחר, רבי יוסי אומר, פסול ואין בו כרת, וחכמים אומרים, פגול וחייבין עליו כרת.

אמרו לו, מה שנה זו מן הזבח.

אמר להם, שהזבח דמו ובשרו ואמוריו אחד, ולבונה אינה מן המנחה.

נוסח הרמב"ם

הקומץ את המנחה לאכל שיריה או להקטיר קומצה למחר מודה רבי יוסי בזה שהוא פגול וחייבין עליו כרת להקטיר לבונתה למחר רבי יוסי אומר פגול ואין בו כרת וחכמים אומרין פגול וחייבין עליו כרת אמרו לו מה שנת מן הזבח אמר להן שהזבח דמו ובשרו ואימוריו אחד והלבונה אינה מן המנחה.

פירוש הרמב"ם

הקומץ את המנחה לאכול שיריים או כו': כבר זכרנו שהקומץ והלבונה כמו האימורים מן הזבח וכבר נתבאר בשני מזבחים שאם חשב להקטיר לבונה למחר שהיא כמו מקצת האימורים שאותה מנחה אין חייבין על אכילתה כרת והקשו עליו מאי שנא מן הזבח והשיב לבונה אינה מן המנחה ר"ל שאינו ממין המנחה כמו הקומץ אבל הוא מכלל מותרי המנחה ודעת ר' יוסי שאין המתיר מפגל את המתיר ולפיכך לא תפס' מחשבתו על הלבונה בשעת קמיצה: וחכ"א אין המתיר מפגל את המתיר היכא דלא איקבע בחד מנא ולפיכך נתן הכל בכלי אחד היה כגוף א' ומפגל קצתו לקצתו כמו אימורי הזבח וכבר בארנו בשני מזבחים ענין הפגול וסימניו ואין אנו צריכין לחזור ולפרשו כל זמן שנזכור אותו והלכה כחכמים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הקומץ את המנחה - מודה ר' יוסי שהוא פגול. משום דבעי למתני סיפא להקטיר לבונתה למחר ר' יוסי אומר פסול ואין בו כרת, מהו דתימא טעמא דר' יוסי משום דסבר אין מפגלין בחצי מתיר א, כלומר שאם חשב לעבוד למחר עבודת חצי מתיר לא פיגל, והך לבונה חצי מתיר הוא, דבין הקטרת קומץ ולבונה מתירים השיריים, ואפילו רישא כי חשב בהקטרת קומץ עבודת חצי מתיר היא ופליג רבי יוסי, קא משמע לן דבהא מודה ב. דטעמא לאו משום הכי הוא, אלא משום דאין מתיר מפגל את המתיר:

מה שנה זו מן הזבח - שהשוחטו על מנת להקטיר אימורים למחר פגול:

אינה מן המנחה - אינה ממין המנחה כמו הקומץ, ואע"פ שהוא ממתירי המנחה. דקסבר רבי יוסי שאין מתיר מפגל את המתיר, שאין עבודת מתיר זה שהוא קומץ מועלת לפגל מתיר האחר שהיא הלבונה במחשבה שהוא מחשב על הלבונה בעבודת הקומץ. ורבנן אמרי ליה, כי אמרינן דאין מתיר מפגל את המתיר, היכא דלא אקבע בחד מנא, כגון שני כבשי עצרת דשניהם מתירים את הלחם, ואם שחט אחד מהם על מנת לאכול את חבירו למחר שניהם כשרים. אבל היכא דאקבעו בחד מנא, כגון קומץ ולבונה ששניהם בכלי אחד, מועלת מחשבת מתיר זה לפגל מתיר אחר. והלכה כחכמים:

פירוש תוספות יום טוב

מודה רבי יוסי בזה שהוא פגול. כתב הר"ב מהו דתימא טעמא דרבי יוסי משום דסבר אין מפגלין בחצי מתיר כו'. וא"ת היכי מצית אמרת הכי הא בהדיא אמרינן בסיפא דטעמא משום דאין מתיר מפגל מתיר דהא אמר שהזבח דמו וכו' וי"ל דה"א דלדבריהם דרבנן קא"ל הכי. ומ"ש הר"ב. ואפילו רישא כי חשב בהקטרת קומץ עבודת חצי מתיר הוא. קמל"ן. דבהא מודה. וא"ת הא רבנן הן דס"ל בס"פ דאין מפגלין בחצי מתיר. וכן סתמא דמשנה ב' פ"ד דזבחים וא"כ מאי רבותא דאיצטריך לאשמועינן דר"י מודה לר"מ וחולק על רבנן. ועוד דא"כ חכמים דפליגי הכא אדר"י קאמרי מתיר מפגל את המתיר וא"כ כ"ש דסבירא להו דמפגלין בחצי מתיר וקשיא חכמים אחכמים ולא עוד אלא שהר"ב והרמב"ם פסקו בין הכא ובין לקמן כחכמים וקשיא הלכתא אהלכתא. וראיתי בפירש"י דף י"ד שכתב דהכא לכ"ע מפגלין בחצי מתיר ואפילו לרבנן דר"מ. ומשום דהכא חשיב בשעת עבודה שלימה שהיא קמיצה דליכא בלבונה. אבל לקמן מיירי דמפגל בהקטרה. דכיון דאיכא נמי הקטרת לבונה. בהא קאמרי דאין מפגלין בחצי מתיר. וכן בשחט אחד מן הכבשים דסיפא ע"כ. וכן בפירוש המשנה דס"פ מפרש רש"י פיגל בקומץ בהקטרת קומץ וממנו העתיק שם הר"ב. אבל אילו נחת הר"ב לדקדק בכך. דמש"ה מפרש בהקטרה. דלא תקשה אדהכא. א"כ בכאן לא ה"ל לפרש. ואפילו רישא כי חשב בהקטרת קומץ כו' קמ"ל דמודה דמפגלין דהא בהקטרה אמרינן דלרבנן אין מפגלין והדרא קושיין לדוכתה. אלא נ"ל דודאי דהר"ב לא דייק בהכי לחלק בין עבודה לעבודה. ואף הרמב"ם לא מחלק בכך. שכן במתניתין דס"פ מפרש פיגל בקומץ בשעת הקמיצה ואע"ג דלדידיה ליקוט הלבונה נמי עבודה. כמו קמיצה. שכך מפורש בדבריו שם. ובחבורו פי"ו מהלכות פה"מ. וא"כ קמיצה שייכא נמי בלבונה. דהיינו ליקוט. ומש"ה אין מפגלין בה שהוא חצי מתיר. דמ"מ קשיא דלדידיה ה"נ הכא הקומץ חצי עבודה היא. ואמאי ס"ל לכ"ע דמפגלין. הלכך נראה בעיני דלהרמב"ם ואף להר"ב הא דאמרן הכא דמודה. היינו לר"מ הוא דמודה. ואע"ג דלאו רבותא הוא קושטא דמלתא מה דס"ל ר"י הוא דקמל"ן. אבל חכמים דר"י ודאי דס"ל דאין מפגלין דלא תקשה אחכמים דלקמן. והא דסבירא ליה הכא דמתיר מפגל המתיר לא דכ"ש דמפגלין בחצי מתיר. אלא ס"ל דאין מפגלין ואפ"ה מפגל המתיר. כדאיתא בהדיא בגמרא ס"פ דף י"ז אמרי חריפי דפומבדיתא הקטרה מפגלת הקטרה ואפילו לרבנן דאמרי אין מפגלין בחצי מתיר. ה"מ היכא דחישב ביה בשיריים ולבונה במלתה קיימא. אבל הכא דחישב ליה בלבונה. כמה דחישב ליה בכוליה מתיר דמי. ואף על גב דבעיקר הדין דהקטרה מפגלת ההקטרה. פליג רב חסדא ומשמיה דרב וס"ל דאין הקטרה מפגלת הקטרה. והרמב"ם פסק כך בפרק הנזכר. לא פליג אלא בהקטרה והקטרה אבל בקמץ וחישב להקטיר לא פליג. והיינו דהרמב"ם וכן הר"ב אסברא להו במלתייהו דחכמים בקמץ. כך נראה לי:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) וא"ת היכי מצית אמרית הכי, הא בהדיא אמרינן בסיפא דטעמא טשום דאין מתיר מפגל מתיר דהא אמר שהזבח דמו כו'. וי"ל דהוה אמינא דלדבריהם דרבנן קא"ל הכי:

(ב) (על הברטנורא) לר"מ דסוף פרקין. ואע"ג דאינו רבותא לאשמועינן דחולק ארבנן, קושטא דמלתא קמ"ל. ועתוי"ט שהאריך:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

לאכול שיריה וכו':    הכא לא איצטריך למיתני' או כזית כיון דתנא בפ"ק. תוס' ז"ל:

אמרו לו מה שָנתַה זו מן הזבח:    כך מ"מ:

שהזבח דמו ובשרו ואימוריו אחד:    פי' והדם הוא מתיר את האימורים להקטיר הלכך כי חשיב על האימורין להקטירם חוץ לזמנם בשעת עבודת הדם מפגל דלאו שני מתירין נינהו אבל לבונה אינה בעיכוב מנחה כלומר אינה בכלל עכוב השירים ואין הקומץ מעכב הלבונה מהקטיר כי היכי דמעכב להו קומץ לשירים דלא מיתאכלי כל כמה דלא מתקטר אבל לבונה אי בעי מקטר לה ברישא ואי בעי מקטר לקומץ ברישא הלכך הויא לבונה מתיר בפני עצמו ואין מתיר מפגל את המתיר: בפי' רעז"ל ואם שחט אחד מהן לאכול מחברו למחר שניהם כשרים. אמר המלקט כדתנן בסוף פירקין. וביד ספי"ד דהלכות פסולי המוקדשין:


פירושים נוספים