רמב"ם על מנחות ב
ראו גם נוסח המשנה מנחות ב רמבם
מנחות פרק ב
עריכהכבר זכרנו שהקומץ והלבונה כמו האימורים מן הזבח.
וכבר נתבאר בשני מזבחים, שאם חשב להקטיר לבונה למחר שהיא כמו מקצת האימורים, שאותה מנחה אין חייבין על אכילתה כרת. והקשו עליו מאי שנא מן הזבח. והשיב לבונה אינה מן המנחה, רוצה לומר שאינו ממין המנחה כמו הקומץ, אבל הוא מכלל מותרי המנחה.
ודעת רבי יוסי שאין המתיר מפגל את המתיר, ולפיכך לא תפסול מחשבתו על הלבונה בשעת קמיצה.
וחכמים אומרים, אין המתיר מפגל את המתיר היכא דלא איקבע בחד מנא, ולפיכך נתן הכל בכלי אחד היה כגוף אחד, ומפגל קצתו לקצתו כמו אימורי הזבח.
וכבר בארנו בשני מזבחים עניין הפיגול וסימניו, ואין אנו צריכין לחזור ולפרשו כל זמן שנזכור אותו.
והלכה כחכמים:
כבר בארנו בהקדמת המסכתא הזאת, שיום עצרת מביאים שתי חלות האלו עם שלושה עשר בעלי חיים כמו שנאמר בהקדמת זבחים, והוא שנאמר "והקרבתם על הלחם"(ויקרא כג, יח), רוצה לומר עמו ומחמתו. ומכלל אותן הקרבנות שני כבשים והן שלמים כמו שבארנו בתחילת זבחים, ושני הכבשים הם שמביאים אותן עם שתי הלחם בשעת התנופה, שנאמר עליהן "והניף הכהן אותם" וגו' "על שני כבשים"(ויקרא כג, כ) וגו'. לפיכך כשתשמע "כבשי עצרת" רוצה לומר שהם אלו השני הכבשים שהם שלמים, ושארית כל הנקרב ביום הזה הן עולות וחטאות. וכן כשתשמע "שתי הלחם" או "לחם" בלבד שיזכור עם כבשים באיזה מקום שיהיה, הרמז בו אל אלה ה"שתי חלות", וכל אחד מהן יקרא "חלה". אבל לחם הפנים אמר עליו הכתוב שיהא "שתי מערכות", שנאמר "ושמת אותם שתים מערכות, שש המערכת"(ויקרא כד, ו), ושיהא בכל המערכת כלי שיש בו לבונה, שנאמר "ונתת על המערכת לבונה זכה"(ויקרא כד, ז).
ובזך - שם אותו הכלי, תרגום "כפותיו"(שמות כה, כט), "בזיכוהי".
וזאת הלבונה נשרפת, לפי שנאמר בה "והיתה ללחם לאזכרה"(ויקרא כד, ז).
ויאכל הלחם, כמו שנאמר "והיתה לאהרן ולבניו, ואכלוהו במקום קדוש"(ויקרא כד, ט).
ולחם הפנים הזה אינו נאכל אלא ביום השבת בלבד, רוצה לומר כל יום השבת בלבד, כמו שביאר "ביום השבת ביום השבת, יערכנו"(ויקרא כד, ח).
ושתי הלחם נאכלות יום עצרת, ואין מניחין ממנו למחר לפי שהן מנחה, והמנחה נאמר בה "קדש קדשים הוא, כחטאת וכאשם"(ויקרא ו, י), וכבר בארנו בחמישי מזבחים שהחטאת והאשם אין מאחרין אותו למחר רק נאכלים ליום ולילה עד חצות.
ורבי יוסי אומר, ששתי הלחם [שני גופים], וכן שני סדרים, ומה שפסלה המחשבה משניהן בחוץ לזמנו הוא הפיגול בלבד.
וחכמים אומרים, לפי ששניהן קרבן אחד, רוצה לומר שתי הלחם והשני סדרים הן כמו גוף אחד, והכל פיגול.
ומחלוקת רבי יהודה עם חכמים בטומאה, אינה אלא אם נטמא אחד מהן קודם זריקת הדם או קודם הקטרת הבזיכים. אבל אם נטמא אחר הקטרת הבזיכים או אחר זריקת דם הכבשים, הכל מודים שהטמא בטומאתו והטהור יאכל. ואמרו "תלמוד ערוך בפי רבי יהודה, שאין קרבן צבור חלוק", רוצה לומר העניין קבלה אצלו ואינו סומך אותו לכתוב ולא מצא אותו בהיקש.
והלכה כחכמים בשתיהן:
כבר ידעת שקרבן שלמים שמקריבים עמו לחם נקרא תודה, כמו שנאמר "אם על תודה יקריבנו"(ויקרא ז, יב). ועוד יתבאר עניין הלחם ההוא ושיעורו במסכת הזאת.
והלחם הזה נגרר אחר השלמים, וכן שתי הלחם הולכות אחר שני כבשים, וכשיפסל השורש יפסל הענף בפסולותן. אבל אם יארע הפיסול בהולכים אחריהם שהוא הלחם, הוא לבדו פסול, ויהיה העיקר שאחריו הולך שהוא קרבן עומד בשלימותו. והשמיענו שהדין בשניהן יחד שווין בעניין הזה:
כבר בארנו בהלכה השלישית מהפרק הרביעי מזבחים שנסכי קרבן אין מתפגלין, רוצה לומר אין חייבים עליהן משום פיגול, ובארנו מאיזה טעם, ושרבי מאיר הוא האומר שמתפגלים מפני שדם הזבח מתירן ליקרב כמו שבארנו שם.
וכבר אמרנו שאין הלכה כרבי מאיר:
עניין פיגל בקומץ ולא בלבונה - הוא שיפסיד המחשבה ויעשה אותה מחשבה מפגלת כמו שזכרנו, אבל תהא המחשבה הזאת בשעת הקמיצה ולא בשעת ליקוט הלבונה, או תהא מחשבת פיגול בשעת ליקוט הלבונה ולא בשעת הקמיצה.
וכבר נתבאר לך שקומץ ולבונה הן המתירין שיריים לאכילה, רוצה לומר שהן נשרפים כליל, ואז יהיו השיריים מותרים באכילה. ואמרו "קומץ מאימתי מתיר שיריים באכילה, משיצת האור ברובו", וזהו דבר אמיתי.
וכבר בארנו בפרק השני וברביעי מזבחים שמתנאי הפיגול להפסיד המחשבה במתירי הזבח, והוא מה שאמר "ובלבד שיקרב המתיר כמצוותו", כמו שבארנו שם פירוש העניין הזה.
ודבר תורה במנחת חוטא ומנחת קנאות שהן באים בלא שמן ולבונה, ואין להן מתיר זולת הקומץ. ודבר מבואר הוא גם כן ששני כבשי עצרת ששחיטת שניהן תתיר שתי הלחם לאכילה, וכן הקטרת שני בזיכין תתיר לחם הפנים לאכילה, ולפיכך יהיה הכבש האחד והבזך האחד מקצת מתיר.
ושאר ההלכה מבואר למי שמבין מה שזכרנו.
ואין הלכה כרבי מאיר:
משנה מנחות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב