עיקר תוי"ט על מנחות ב

(א)

(א) (על הברטנורא) וא"ת היכי מצית אמרית הכי, הא בהדיא אמרינן בסיפא דטעמא טשום דאין מתיר מפגל מתיר דהא אמר שהזבח דמו כו'. וי"ל דהוה אמינא דלדבריהם דרבנן קא"ל הכי:

(ב) (על הברטנורא) לר"מ דסוף פרקין. ואע"ג דאינו רבותא לאשמועינן דחולק ארבנן, קושטא דמלתא קמ"ל. ועתוי"ט שהאריך:

(ב)

(ג) (על המשנה) בזיכין. תרגום כפותיו, בזיכוהי. הר"מ:

(ד) (על הברטנורא) דכתיב ואכלוהו במקום קדוש כי קודש קדשים הוא לו. ומדקרייה קודש קדשים איכא למילף דזמן אכילתו נמי כאכילת קדשי קדשים שהיא ליום ולילה. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) אותה. כו'. דאע"ג שהכתוב עשאן גוף אחד דכתיב לחם תנופה, היינו לעכובי דמעכבי אהדדי, מצינו נמי שעשאן שני גופים, דכתיב שתים שני עשרונים [גמרא] וסדרי לחם הפנים ילפינן משתי לחם כו'. תוספ':

(ג)

(ו) (על הברטנורא) דשחיטת תודה מקדשת ללחם, כדאיתא בפרק התודה. וכן שחיטת כבשים מקדשים ללחם. רש"י:

(ז) (על המשנה) לאכול כו'. או יזרוק דמה או יקטיר אמוריה למחר. הר"מ:

(ד)

(ח) (על הברטנורא) רש"י. ולא ידעתי למה דקדקו לפרש על היין ולא כללו ג"כ הסולת, דהא פלוגתייהו דר"מ ורבנן אף בסולת:

(ה)

(ט) (על המשנה) ומודים כו'. הא למה לי למתני כלל, פשיטא, מי איכא מתיר אחרינא. אלא דברישא לא מכשרי אלא פסול. וקמ"ל דטעמא משום דגזרו בקומץ אטו קומץ דמנחת חוטא דדמי ליה. וטעמא דלבונה, משום דגזרי אטו לבונה הבאה בבזיכין. וכבש, אטו כבש חבירו. ובזך, אטו בזך חבירו. גמרא: