משנה כתובות ח ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ח · משנה ה | >>
נפלו לה עבדים ושפחות זקנים, ימכרוז, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא תמכור, מפני שהן שבח ח בית אביה.
נפלו לה זיתים וגפנים זקנים, ימכרו לעצים, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
רבי יהודה אומרט: לא תמכור, מפני שהן שבח בית אביה.
המוציא הוצאות על נכסי אשתו, הוציא הרבה ואכל קמעא, קמעא ואכל הרבה, מה שהוציא הוציא, מה שאכל אכל.
הוציא ולא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול.
משנה מנוקדת
נָפְלוּ לָהּ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת זְקֵנִים,
- יִמָּכְרוּ,
- וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- לֹא תִּמְכֹּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁבָח בֵּית אָבִיהָ.
- נָפְלוּ לָהּ זֵיתִים וּגְפָנִים זְקֵנִים,
- יִמָּכְרוּ לְעֵצִים,
- וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- לֹא תִּמְכֹּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁבָח בֵּית אָבִיהָ.
- הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ,
- הוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל קִמְעָא,
- קִמְעָא וְאָכַל הַרְבֵּה,
- מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא,
- מַה שֶּׁאָכַל אָכַל.
- הוֹצִיא וְלֹא אָכַל,
- יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל:
נוסח הרמב"ם
נפלו לה - עבדים ושפחות,
- הזקנים - ימכרו,
- וילקח בהן קרקע - והוא אוכל פירות.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- לא תמכור - מפני שהן כבוד בית אביה.
- הזקנים - ימכרו,
- נפלו לה - זיתים וגפנים,
- הזקנים - ימכרו לעצים,
- וילקח בהן קרקע - והוא אוכל פירות.
- רבי יהודה אומר:
- לא תמכור - מפני שהן שבח בית אביה.
- הזקנים - ימכרו לעצים,
[ו] המוציא יציאות - על נכסי אשתו,
- הוציא הרבה - ואכל קמעה,
- קמעה - ואכל הרבה,
- מה שהוציא - הוציא,
- ומה שאכל - אכל.
- הוציא - ולא אכל,
- ישבע כמה הוציא - ויטול.
פירוש הרמב"ם
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל, וכרבי יהודה:
משנה ו [נוסח הרמבם]
קמעא - דבר מועט, ואפילו כל שהוא.
ואמרו ישבע כמה יוציא ויטול - רוצה לומר שבועה כעין תורה.
ובתנאי שיהיה שבח כנגד הוצאה או יותר, אבל אם היתה הוצאה יתירה על השבח, ישבע שבועת התורה שהוציא כנגד השבח ונוטל כנגד השבח בלבד ויפסיד השאר. וזה כולו בנכסי מלוג. והוא כשגרשה הבעל. אבל כשמרדה, בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול כנגד השבח כמו שבארנו. אבל בנכסי צאן ברזל כל השבח לו כמו שבארנו, אם הוסיפו הוסיפו לו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
רבן שמעון בן גמליאל אומר לא תמכור - יכולה היא לעכב. והלכתא כוותיה:
רבי יהודה אומר לא תמכור - והלכתא כוותיה:
קימעא - דבר מועט ואפילו כל שהוא:
ישבע כמה הוציא ויטול - ושבועה זו כעין של תורה היא, י והני מילי, שהיה השבח כנגד ההוצאה או יותר, אבל אם היתה ההוצאה יתירה על השבח ישבע שבועת התורה יא שהוציא כנגד השבח ויטול כנגד השבח בלבד והשאר יפסיד. וכל זה כשגירשה הבעל, אבל אם מרדה היא, בין אכל הבעל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול יב כנגד השבח. ובנכסי צאן ברזל, כל השבח של בעל, דאמרינן אם הוסיפו הוסיפו לו:
פירוש תוספות יום טוב
ימכרו וילקח בהן קרקע. כלומר שאם ירצה האיש למכור או שהאשה רוצה למכור כדי לקנות בהן קרקע כדי שתתקיים לה הקרן אין אחד מהם יכול לעכב כ"כ הטור סימן פ"ה בשם הרמ"ה ושהרא"ש חולק וסובר דימכרו ע"י הבעל קאמר כלומר אם ירצה. והיא אינה יכולה לעכב. אבל היא אינה יכולה לכופו. וטעמא נ"ל לפי שהוא יכול לומר הרי אין אני אוכל אלא הפירות ואם ימותו מה לי לעשות. [*ועוד דבסוגיא דלעיל מהך פסקינן כחנניה דלמיתה לא חיישינן וגם שם הוי טעמא הכי כמ"ש הרא"ש גבי הכניסה עז לחלבה כו' לפי שהוא אינו מכלה כו'] ולקמן בדין זיתים וגפנים ימכרו כתב בשם הרמב"ם ואינה יכולה לעכב עליו גם אינה יכולה לכופו למוכר וזה כדעת הרא"ש אלא שהרמב"ם ברישא אינו פוסק כת"ק ולפיכך לא כתב שם אבל אני לא מצאתי בפרק כ"ה מהל' אישות אלא שהעתיק לשון המשנה ולא ביאר בזה כלום:
שבח בית אביה. דהויא לה ולבית אביה לשם ולתפארת. רש"י:
רבי יהודה אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה. וקשיא לי אמאי לא פליג רבן שמעון בן גמליאל בסיפא ואפשר דאה"נ דפליג אלא כי אמרה רשב"ג למלתיה ברישא אמרה ור' יהודה כי אמר בסיפא אמר דמר מאי דשמיע ליה מרביה קאמר ומר מאי דשמיע ליה מרביה קאמר. וקבען רבי במשנתינו כשמועתן. וכיוצא בזה עיין בשם הר"ן משנה ד' פרק ב' דנדרים. ולעולם תרווייהו בחדא שיטהקיימי והיינו טעמא נמי דפסק הר"ב וכן הרמב"ם בפירושו כר' יהודה ולא כת"ק כיון דר' יהודה כרשב"ג ס"ל וקיימא לן כל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אפילו למ"ש במשנה ה' פרק ד' דפסחים דאיכא מאן דאמר דוקא היכא דמסתברא טעמיה. איכא למימר מסתברא טעמיה דהא בסיפא מוקמינן בגמרא דדוקא בשדה שאינה שלה כגון שאביה קנה זיתים בלא קרקע לאכול פירות עד שיבשו דומיא דעבדים דנמי כשדה שאינה שלה דמיין דכי מייתי כליא קרנא אבל בשדה שלה ד"ה לא תמכור מפני שבח בית אביה. דש"מ דלת"ק נמי שייכא סברא זו הלכך מסתברא טעמיה דרשב"ג דלא מחלק בסברא זו כלל. ומיהו אכתי איכא למידק תרתי למה לי כיון דזיתים דומיא דעבדים. ונראה לי דאדרבה הא אתא לאשמועינן ממשנה יתירה דזיתים דדוקא בשדה שאינה שלה חולק ת"ק ואי לאו משנה יתירה ה"א דלא תליא טעמא בשדה שאינה שלה כלל ולעולם סבירא ליה לתנא קמא דלא חיישינן לשבח בית אביה ואפילו בשדה שלה ולא הוה דייקינן מדתנן עבדים ולא אשמועינן זיתים בשדה שלה דלא סבר תנא קמא שבח בית אביה וכ"ש בעבדים דה"א להודיעך כחו דרשב"ג תני עבדים דכשדה שאינה שלה דמי ואפילו הכי סבר דלא תמכור משום שבח בית אביה להכי אשמועינן משנה יתירה דזיתים דוקא דומיא דעבדים חולק תנא קמא אבל בשדה שלה מודה. ועוד נראה לי דאיצטריך לר' יהודה דאי מרישא הוה אמינא התם דוקא בעבדים שאין לאחר שום שייכות בהו דאף ע"ג דדמי לשדה שאינה שלה לענין מכליא קרנא מכל מקום אינן דומין בזה שבזיתים יש שייכות לאחרים ובעבדים אין שייכות לאחרים והוה אמינא דכי סבר רבי שמעון בן גמליאל דאיכא משום שבח בית אביה בעבדים שאין לאחרים שום שייכות בהן הילכך איכא בהו משום שבח בית אביה אבל בזיתים שהם בשדה שאינה שלה אימא כיון דיש לאחרים שייכות בקרקע שהם עומדים וכו' ליכא בהו טעמא דשבח בית אביה קמל"ן דאפילו הכי ס"ל לר' יהודה דיש שבח בית אביה והשתא אפשר דאה"נ דרשב"ג לא פליג בסיפא ומודה לתנא קמא ואף ע"פ שלדברי הר"ב והרמב"ם בפירושו א"א לומר כן הואיל ופסקו כר' יהודה ואין טעם בדבר אלא משום דבשיטתיה דרשב"ג אמרה ואם רשב"ג מודה לתנא קמא בסיפא אם כן הלכתא כת"ק דר' יהודה מ"מ חזינן להרמב"ם שבחיבורו פכ"ב מהלכות אישות חזר בו ואע"פ שפסק שם כרשב"ג דרישא. בסיפא פסק כת"ק. הלכך נראה לי ודאי דטעמו כמו שכתבתי באחרונה ודר' שמעון בן גמליאל מודה בסיפא לת"ק מהטעם שכתבתי ואתי נמי שפיר דברישא נקט רבי רשב"ג ובסיפא נקט רבי יהודה:
ישבע. פירש הר"ב כעין של תורה שכן כל שבועות המשנה כעין של תורה תקנוה כמ"ש הר"ב בפרק דלקמן מ"ז והא נמי דכתב אבל אם היתה היציאה יתירה וכו' ישבע שבועת התורה לאו למימרא שהיא שבועה מן התורה דהא תנן ברפ"ז דשבועות כל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמין. אלא שבועה כעין של תורה קאמר. ומ"ש הר"ב אבל אם מרדה וכו' ישבע כמה הוציא ויטול דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. הרי"ף. וכתב הרמב"ם פרק כ"ג מהלכות אישות דמה שאכל ישומו לו וינכו לו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה. ולא ידעתי למה לא העתיקו הטור והש"ע:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ז) (על המשנה) ימכרו כו'. כלומר שאם ירצה האיש או האשה למכור אין יכולין לעכב זה על זה. הרמ"ה. והרא"ש חולק וסובר דהכל ברשות הבעל. והתוי"ט:
(ח) (על המשנה) שבח כו'. דהויא לה ולבית אביה לשם ולתפארת. רש"י:
(ט) (על המשנה) רבי יהודה אומר. דרבן שמעון בן גמליאל אמר למילתיה ברישא ורבי יהודה אמר בסיפא כו'. וקבען רבי במשנתינו כשמועתן. ועיין תוי"ט:
(י) (על הברטנורא) שכן כל שבועות המשנה כעין של תורה תקנוה:
(יא) (על הברטנורא) לאו למימרא שהיא שבועה מן התורה, דהא כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, אלא כעין של תורה קאמר:
(יב) (על הברטנורא) דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני [לה]. הרי"ף:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
נפלו לה עבדים וכו' רשבג"א וכו' נפלו לה זיתים וגפנים זקנים וכו' ר' יהודה אומר וכו': ה"ג לה נמי בירושלמי אבל הרי"ף והרא"ש ז"ל גרסי בתרתי באבי רשבג"א וכו' וכתב הר"ן ז"ל דהרמב"ם ז"ל פסק בפכ"ב מהלכות אישות כרשב"ג בעבדים וכת"ק בזיתים ונראה שהוא היה גורס ברישא דעבדים רשב"ג אומר לא תמכור וכו' ובסיפא דזיתים ר' יהודה אומר לא תמכור וכו' וכך נמצאת במקצת נוסחאות ולפיכך פסק כר' שמעון בן גמליאל בעבדים דכל מקום ששינה ר' שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו ובזיתים וגפנים פסק כסתם משנה ודלא כר' יהודה עכ"ל ז"ל. וכן כתב המגיד משנה שם פכ"ב סי' כ"ג ובטור א"ה סי' פ"ה אבל בפי' המשנה כתב הרמב"ם ז"ל והלכה כר' יהודה ומצאתי מוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כאן ברישא בבבא דעבדים לא תמכור מפני שהן כבוד בית אביה ואינו כן אפילו במשנה בירושלמי רק בתלמוד אשר עליה שם: ובבא דזיתים איתא בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ט:)
לא תמכור: פי' רש"י ז"ל יכולה היא לעכב ע"כ: ונראין דבריו פשוטין שלא היה הוא צריך לפירוש זה כי אין הבנה למשנה אם לא נפרש כך ונלע"ד שאפשר שהוקשה לו ז"ל דה"ל לתנא למיתני לא ימכור או לא ימכרו לזה אמר שלא תמכור הם דברי האשה לבעל לא תמכור מפני שבח בית אבי' אבל אה"נ שאם היא לא טענה אנו אין אנו מלמדין אותה כך נלע"ד יותר נכון אע"פ שהיה אפשר לומר בהפך. או שמא דרש"י ז"ל ס"ל דפירוש רישא דקתני ימכרו וילקח בהן קרקע כדעת הרא"ש ז"ל ומש"ה פי' הכא במילתיה דרשב"ג או דר' יהודה גבי לא תמכור שר"ל שהיא יכולה לעכב כלומר ומשם תבין דת"ק ס"ל דאין האשה יכולה לעכב דוקא אבל מ"מ אין לה כח לכוף את בעלה למכור אם אין בעלה מרוצה דוק:
שבח בית אביה: ונלע"ד דמש"ה הכא גבי עבדים ושפחות זקנים וזתים וגפנים זקנים קתני ימכרו וילקח בהן קרקע וכו' אבל לעיל גבי פירות תלושין לא קתני ימכרו אלא ילקח בהן קרקע וכו' משום דהכא גבי עבדים ושפחות או זיתים וגפנים זקנים אין מכירתן מצויה כ"כ ומש"ה קתני ימכרו כלומר אפי' שמכירתן בטורח ואפשר שימכרם בפחות מכדי שוויין אפ"ה ס"ל לת"ק דימכור אבל לעיל הדבר ידוע שהפירות תלושין מצויין להמכר והרי הוא כאילו כבר הן עשויין כספים ושייך למיתני בהו מיד ילקח בהן קרקע כמו ששנינו גבי כספים ומ"מ כיון דהפירות אינם חריפים לקנות בהן כ"כ ככספים פלגינהו לעיל לתרי באבי. עוד נלע"ד דלגרסת דלמאן דגריס בתרתי במתני' רשב"ג אומר והיא גרסת הרי"ף והרא"ש ז"ל כדכתיבנא הא דלא ערבינהו ותננהו משום דסיפא דזיתים וגפנים זקנים מיירי בשאין עושין כדי טפולם כדכתיבנא בשם הירושלמי וגם הרמב"ם ז"ל פסקו להאי ירושלמי שם ביד: ולמאן דגריס בסיפא ר' יהודה אייתי פלוגתא דרשב"ג ברישא משום דקדים ליה לר' יהודה ועוד דר' יהודה מודה לר' שמעון בן גמליאל ור' שמעון בן גמליאל אינו מודה לר' יהודה כך נלע"ד: וכזה מצאתי שתירץ בתוספת יום טוב בסוף דבריו אלא שהאריך:
זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים: אית דלא גרסי מלת לעצים אבל בירשלמי ובהרי"ף והרא"ש ז"ל איתיה וכן משמע קצת מהרמב"ם ז"ל שם ביד:
המוציא הוצאות על נכסי אשתו: ביד שם פכ"ג סי' ח' ט' ובפ"ג דהל' שכירות סי' ז': ואיתא פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ט) ותוס' פ' חזקת (בבא בתרא דף ל"ו:) ובטור א"ה סי' פ"ח:
קמעא: דבר מועט ומפר' בירושלמי ואפילו גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד כדרך איש בביתו או אכל דינר אפילו שלא דרך כבוד: ישבע כמה הוציא ויטול כתב ר"ח ז"ל ואי קשיא לך אמאי לא תני לה בכל הנשבעים גבי הנהו דנשבעים ונוטלין וי"ל דהנהו כולהו הנתבע מכחיש התובע והאי הנתבע לא ידע והוי ברי ושמא וכל ברי ושמא ברי עדיף ומשום דלא דמי להו לפיכך לא שנאה בכללן ומהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע ואיהי לא ידעה נשבע איהו דידע ושקיל וה"מ בעושה ברשות עכ"ל תוס' והר"ן ושם בשבועות פ"ז הארכתי וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פכ"ג הוציא ולא אכל או שאכל פחות מכשיעור שמין כמה שהשביחו ושואלין אותו כמה הוציא אם השבח יתר על ההוצאה ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ונוטל ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו מן ההוצאה אלא כשיעור השבח ובשבועה בד"א במגרש אבל האשה שמרדה על בעלה אפילו אכל הרבה שמין לו כמה אכל ופוחת אותו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה אחר שישבע ונוטלו שלא הקנה לה כדי שתטול ותצא מעצמה ע"כ והרי שלא נזכר בדבריו שום שבועת התורה א"כ צריך לומר שגם שבועת התורה שנזכרה בפירושו ז"ל שמשם נראה שהעתיק רע"ב ז"ל צריך לומר דלאו דוקא אלא בין בראש דבריו בין בסוף דבריו שבועה כעין של תורה קאמר וכמו שכתוב בתוספות יום טוב:
תפארת ישראל
יכין
רבן שמעון בן גמליאל אומר לא תמכור: רק כשתרצה:
מפני שהן שבח בית אביה: ר"ל כבוד בית אביה:
נפלו לה זיתים וגפנים זקנים: דומיא דעבדים קתני שעושין רק מעט כדי טיפולן:
והוא אוכל פירות: אבל בנתיבשו לגמרי, לכ"ע ימכרו:
רבי יהודה: [נ"ל כגי' הרא"ש דגריס בסיפא נמי רשב"ג, מדמקשי הש"ס לס"ד דבשדה שלה דוקא פליגי, ומקשה והרי עבדים דכשדה שאינה שלה דמי ופליגי. ואם איתא דגרים בסיפא ר"י, גברא אגברא קרמית. ועי' תוי"ט]:
המוציא הוצאות על נכסי אשתו: על נכסי מלוג:
ואכל קימעא: מעט:
ומה שאכל אכל: ואין לו או לה תביעה זע"ז (אלא) מה שאחד הוא יותר מחבירו:
ישבע כמה הוציא ויטול: מה שהוציא נגד השבח ולא מה שהוציא יותר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת