תוספות יום טוב על כתובות ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

האשה שנפלו לה נכסים. כלומר בירושה ולאו דוקא אלא הוא הדין אפילו נתנו לה במתנה או שמצאה מציאה. כל ששייך הבעל שיזכה בהן מדין נכסי מלוג. כן מבואר מתשובת רשב"א בב"י ס"ס פ"ה וצ"ו וכ"כ הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות אישות בדין מתניתין ג' והוא הדין בכל מקום ששונה שנפלו:

בש"א תמכור כו'. כתבו התוספות בשם הירושלמו דפאה [ומקצתו הביא הרי"ף בסוף פרקין] דבעי אמאי לא תני לה [בעדיות] גבי דברים שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ומשני דלא תנא אלא דבר שהוא חמור משני צדדין וקל משני צדדין והכא קל לאשה וחומר לבעל והתנן בש"א הפקר לעניים כו' והרי קל לעניים וחומר לבע"ה ומשני אינו חומר לבע"ה שמדעתו הוא מפקיר [וכן עוד התם בסיפא דכרם רבעי] וקשה לרבינו יצחק והא קתני התם בש"א שתי שבתות דהוי קל לאיש וחומר לאשה שאינה נוטלת כתובתה בהדרת שבת אחת כב"ה. וי"ל שאין זה קולא אלא חומרא. שממהר לגרשה בהדרת שבת אחת אף ע"פ שרצונה בכך לאחר מכן שמא תחזור בה ע"כ:

ובה"א לא תמכור. דאירוסין עושה ספק נשואין שמא תבוא לידי נישואין שמא לא תבא ולפיכך לכתחילה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. גמרא. [*והקשו בתוספות דכיון שהיא מוחזקת הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאשכחן בשומרת יבם במ"ו. ותירצו דהכא ודאי קיימת לינשא משא"כ התם דכך עומדת לחליצה כמו ליבום ע"כ. ול"נ דמשומרת יבם מעיקרא לאו קושיא דהתם הספק אם זיקה עושה ארוסה או לא. משא"כ כאן שהיא ודאי ארוסה. אבל אי קשיא מבעלמא קשיא דבכל דוכתי אמרינן שאין ספק מוציא מידי ודאי כדאמרינן סתמא בגמרא ד' פ"א ועל זה אין תירוצם של התוספות מספיק דמ"מ עדיין בספק עומד אם תינשא שתירוצם של התוספות דוקא לחלק בין הכא לשומרת יבם אכן גם על זה נראה לי ליישב מתוך פירש"י שבגמרא גבי ורבי חנינא בן עקביא כב"ש כו' דפרש"י בתמיה. דהא ב"ה אפילו במוכרת באירוסין אמרי לכתחלה לא. ואם בא לוקח לב"ד לימלך אמרינן ליה לא תזבון וכ"ש משניסת עכ"ל. ואמאי הוצרך לפרש ואם בא לוקח כו' אלא כדי ליישב דלא תקשה אמאי לא תמכור היא והרי היא ודאי כו' לכך מפרש דלא תמכור לאו אדידה קאי דעליה אין אנו יכולין למחות אבל ללוקח הבא לימלך דמוחין אנו לו. והוי לא תמכור כלומר אינה יכולה למכור שאין קונה שכשבא הקונה לקנות ובא לימלך א"ל שלא יקנה שחזקה שלה אינה מועלת ללוקח שהוא כספק וכה"ג אשכחן ל' לא תמכור שכן לקמן במ"ה מוציא הר"ב ג"כ לשון לא תמכור דהתם ממשמעותו וכפירש"י שם והשתא אה"נ שהיא מצדה רשאית למכור ואין למחות ואם קנה מי שהוא ממנה ולא בא לימלך שלא מחינו בו אין יכולין להוציא ממנו ועי' עוד מ"ש במ"ו בס"ד]:

שהבעל מוציא. עיין בפירוש הר"ב במתניתין דלקמן:

ערד שלא נשאת ונישאת. משמע שנפלו לפני נישואין ואין דבר מפסיק בין נפילת נכסים לנשואין וה"ה אפילו נפלו לה קודם אירוסין דלא תמכור משניסת כדפירש הר"ב בריש מתניתין וכפירש"י שם והא דנקט עד שלא ניסת דמשמע דמשנתארסה. לאשמעינן דאפילו [הכי] אם מכרה ונתנה קיים. תוספות:

משנה בעריכה

נכסים ידועים. כתב הר"ב אית דמפרשי מקרקעי פירש"י [שעל מנת] אותם נכסים נשאה לפיכך מכרה בטל שהיה מצפה [שתפול] לה אותה ירושה:

לא תמכור [*ואם מכרה ונתנה קיים.*) נראה דאכולהו בבי דמתניתין דלעיל מהדר ואפילו אמשניסת] דמדתלינן באין ידועים לבעל והיינו טעמא דכיון שאינן ידועים לו לא זכה בהן א"כ מה לי שנפלו לה קודם שנישאת או לאחר שניסת כיון שלא ידע בהן לא זכה בהו וזה נ"ל טעמא דטור [סימן צ'] שכתב אפילו נפלו לה משניסת. והב"י לא ביאר בזה כלום גם לא כתב שיש מי שחולק עליו והתשובות שהביא שם משמעון נמי דמיירי בנפלו לאחר שניסת ובש"ע שלו העתיק נכסים שנפלו לה משנתארסה. [*ומ"ש הר"ב והלכה כר' שמעון רי"ף מסוגית הגמרא]:

משנה געריכה

והתלושין וכו'. היינו ת"ק ור' מאיר נמי לא פליג בהו. אלא נראה לי משום דבמשנה ז' צריכא להו לרבנן למתני והתלושין דכל הקודם זכה הלכך תני להו ה"נ והתלושין וכו' ומשום הכי לא תני בקצרה. וחכמים אומרים שלו:

משנה דעריכה

וביציאתה שלה. כתב הר"ב ואיכא בין חכמים לר"ש פירות המחוברים בשעת יציאה וכו' דקסברי רבנן מה שגדלו ברשותו הרי הן שלו. ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ח דב"ב. וכתב רש"י תלוש בשעת יציאה ליכא למימר דפליגי עליה ונימרו שלה דכיון דתלשן הכל מודים שזכה בהן. ע"כ ונמצא עכשיו שר' שמעון משוה מדותיו בכניסה וביציאה הלכך מסתברא טעמיה והלכה כר' שמעון כ"כ הרא"ש. והר"ן כתב בשם הראב"ד משום דבתוספתא שנאו בסתם ולגבי הלכות פסוקות:

משנה העריכה

ימכרו וילקח בהן קרקע. כלומר שאם ירצה האיש למכור או שהאשה רוצה למכור כדי לקנות בהן קרקע כדי שתתקיים לה הקרן אין אחד מהם יכול לעכב כ"כ הטור סימן פ"ה בשם הרמ"ה ושהרא"ש חולק וסובר דימכרו ע"י הבעל קאמר כלומר אם ירצה. והיא אינה יכולה לעכב. אבל היא אינה יכולה לכופו. וטעמא נ"ל לפי שהוא יכול לומר הרי אין אני אוכל אלא הפירות ואם ימותו מה לי לעשות. [*ועוד דבסוגיא דלעיל מהך פסקינן כחנניה דלמיתה לא חיישינן וגם שם הוי טעמא הכי כמ"ש הרא"ש גבי הכניסה עז לחלבה כו' לפי שהוא אינו מכלה כו'] ולקמן בדין זיתים וגפנים ימכרו כתב בשם הרמב"ם ואינה יכולה לעכב עליו גם אינה יכולה לכופו למוכר וזה כדעת הרא"ש אלא שהרמב"ם ברישא אינו פוסק כת"ק ולפיכך לא כתב שם אבל אני לא מצאתי בפרק כ"ה מהל' אישות אלא שהעתיק לשון המשנה ולא ביאר בזה כלום:

שבח בית אביה. דהויא לה ולבית אביה לשם ולתפארת. רש"י:

רבי יהודה אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה. וקשיא לי אמאי לא פליג רבן שמעון בן גמליאל בסיפא ואפשר דאה"נ דפליג אלא כי אמרה רשב"ג למלתיה ברישא אמרה ור' יהודה כי אמר בסיפא אמר דמר מאי דשמיע ליה מרביה קאמר ומר מאי דשמיע ליה מרביה קאמר. וקבען רבי במשנתינו כשמועתן. וכיוצא בזה עיין בשם הר"ן משנה ד' פרק ב' דנדרים. ולעולם תרווייהו בחדא שיטהקיימי והיינו טעמא נמי דפסק הר"ב וכן הרמב"ם בפירושו כר' יהודה ולא כת"ק כיון דר' יהודה כרשב"ג ס"ל וקיימא לן כל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אפילו למ"ש במשנה ה' פרק ד' דפסחים דאיכא מאן דאמר דוקא היכא דמסתברא טעמיה. איכא למימר מסתברא טעמיה דהא בסיפא מוקמינן בגמרא דדוקא בשדה שאינה שלה כגון שאביה קנה זיתים בלא קרקע לאכול פירות עד שיבשו דומיא דעבדים דנמי כשדה שאינה שלה דמיין דכי מייתי כליא קרנא אבל בשדה שלה ד"ה לא תמכור מפני שבח בית אביה. דש"מ דלת"ק נמי שייכא סברא זו הלכך מסתברא טעמיה דרשב"ג דלא מחלק בסברא זו כלל. ומיהו אכתי איכא למידק תרתי למה לי כיון דזיתים דומיא דעבדים. ונראה לי דאדרבה הא אתא לאשמועינן ממשנה יתירה דזיתים דדוקא בשדה שאינה שלה חולק ת"ק ואי לאו משנה יתירה ה"א דלא תליא טעמא בשדה שאינה שלה כלל ולעולם סבירא ליה לתנא קמא דלא חיישינן לשבח בית אביה ואפילו בשדה שלה ולא הוה דייקינן מדתנן עבדים ולא אשמועינן זיתים בשדה שלה דלא סבר תנא קמא שבח בית אביה וכ"ש בעבדים דה"א להודיעך כחו דרשב"ג תני עבדים דכשדה שאינה שלה דמי ואפילו הכי סבר דלא תמכור משום שבח בית אביה להכי אשמועינן משנה יתירה דזיתים דוקא דומיא דעבדים חולק תנא קמא אבל בשדה שלה מודה. ועוד נראה לי דאיצטריך לר' יהודה דאי מרישא הוה אמינא התם דוקא בעבדים שאין לאחר שום שייכות בהו דאף ע"ג דדמי לשדה שאינה שלה לענין מכליא קרנא מכל מקום אינן דומין בזה שבזיתים יש שייכות לאחרים ובעבדים אין שייכות לאחרים והוה אמינא דכי סבר רבי שמעון בן גמליאל דאיכא משום שבח בית אביה בעבדים שאין לאחרים שום שייכות בהן הילכך איכא בהו משום שבח בית אביה אבל בזיתים שהם בשדה שאינה שלה אימא כיון דיש לאחרים שייכות בקרקע שהם עומדים וכו' ליכא בהו טעמא דשבח בית אביה קמל"ן דאפילו הכי ס"ל לר' יהודה דיש שבח בית אביה והשתא אפשר דאה"נ דרשב"ג לא פליג בסיפא ומודה לתנא קמא ואף ע"פ שלדברי הר"ב והרמב"ם בפירושו א"א לומר כן הואיל ופסקו כר' יהודה ואין טעם בדבר אלא משום דבשיטתיה דרשב"ג אמרה ואם רשב"ג מודה לתנא קמא בסיפא אם כן הלכתא כת"ק דר' יהודה מ"מ חזינן להרמב"ם שבחיבורו פכ"ב מהלכות אישות חזר בו ואע"פ שפסק שם כרשב"ג דרישא. בסיפא פסק כת"ק. הלכך נראה לי ודאי דטעמו כמו שכתבתי באחרונה ודר' שמעון בן גמליאל מודה בסיפא לת"ק מהטעם שכתבתי ואתי נמי שפיר דברישא נקט רבי רשב"ג ובסיפא נקט רבי יהודה:

ישבע. פירש הר"ב כעין של תורה שכן כל שבועות המשנה כעין של תורה תקנוה כמ"ש הר"ב בפרק דלקמן מ"ז והא נמי דכתב אבל אם היתה היציאה יתירה וכו' ישבע שבועת התורה לאו למימרא שהיא שבועה מן התורה דהא תנן ברפ"ז דשבועות כל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמין. אלא שבועה כעין של תורה קאמר. ומ"ש הר"ב אבל אם מרדה וכו' ישבע כמה הוציא ויטול דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. הרי"ף. וכתב הרמב"ם פרק כ"ג מהלכות אישות דמה שאכל ישומו לו וינכו לו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה. ולא ידעתי למה לא העתיקו הטור והש"ע:

משנה ועריכה

מודים ב"ש וב"ה שמוכרת וכו'. אע"ג דפליגי [*בריש פירקין] בארוסה ממש דב"ש אומרים תמכור וב"ה אומרים לא תמכור הכא מודים ב"ה שמוכרת בתחלה דלא דמי שומרת יבם לארוסה לפי שארוסה קנויה עד שנתחייב הבא עליה סקילה הלכך כ"כ זכה בה שאין לה למכור לכתחילה אבל בשומרת יבם שהבא עליה לא מחייב אלא מלקות אימור ודאי דבזכותה נפלו הילכך מוכרת לכתחלה כ"כ נ"י בפ"ד דיבמות. והתוספות בריש פירקין כתבו דשאני ארוסה דבודאי לינשא קיימא דכל המארס דעתו לישא הלכך לכתחלה לא תמכור אף ע"פ שהיא ודאי אבל בשומרת יבם כך עומדת לחליצה כמו ליבום והואיל והיא ודאי אמרו חכמים דתמכור לכתחלה [*ועיין מ"ש במשנה א' בד"ה וב"ה אומרים כו']:

יורשי הבעל. עם יורשי האב. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ד דיבמות:

נכסים בחזקתן. כתב הר"ב ולא אתפרש כו' עיין מ"ש שם:

משנה זעריכה

המחוברין בקרקע שלו. כתב הר"ב ובגמרא פריך והא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה פירש"י והמחובר לקרקע כקרקע ולא דמי למחוברים דנכסי מלוג [במשנה ג'] דהתם פירא תקינו ליה רבנן היכא דאיכא קרן קיים והני נמי פירי נינהו דגמרי ברשותיה אבל הכא קרנא ופירי דידיה הוא ושיעבודא הוא דאית לה עלייהו ומאי דאשתעביד לה מחיים דבעל לא אמרינן פירי הוא לאפקועי שיעבודא ומשני תני שלה ולא פליגי רבנן עליה אלא אתלושין וכספים ולמימרא דלא משעבדי מטלטלי לכתובה ע"כ. וא"כ הכא לא הוה להו לחכמים למימרא פירות המחוברין כו' כיון דבהכי לא פליגי אלא משום דלעיל בנכסי מלוג פליגי עליה בהא הלכך נקטינהו נמי הכא וכיוצא בזה צריך לומר התם בתלושין כמ"ש שם ומפני שזה שאמרו חכמים בכאן המחוברים לא צריכא הכא אלא איידי דלעיל משום כך אשתבוש תנא ותנא שלו כדלעיל ובענין מטלטלי דלא משעבדי לכתובה עיין מ"ש במ"ה פ"ט דנדרים:

הרי היא כאשתו. פירש הר"ב שמגרשה כו' ולא אמרינן כו' מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה הואיל וגירשה ליקו עליה בנישואי שניה באיסור אשת אח. אע"ג דכשיבמה מותר לבא עליה ביאות הרבה בכל עת שירצה ולית לן למימר מצוה דרמא רחמנא כו' דסברא הוא דלא אמר רחמנא ויבמה כדי לגרשה לאלתר תוספות. וכתב הר"ב קמ"ל כתב רש"י והאי ויבמה דרשינן לבע"כ ביבמות ע"כ וכ"כ בפ"ד דיבמות. ונראה לי דבחנם נדחק לפרש כן דאף לענין יבומי הראשון עליה איצטריך לענין אשת אחיו שלא היה בעולמו ונתיבמה ומת כמו שכתבתי במשנה ב' דפרק ב' דיבמות. ואמרינן התם בגמרא דף כ' דמסתברא למשדי היתירא דלאשה אהיתרא דמיבם אשת אח וכי הכא. ולמשדי איסורא דעדיין יבומי הראשונים עליה אאיסורא כי התם פרק ב'. ומ"ש הר"ב דאמר רחמנא ולקחה לו לאשה. דלאשה קרא יתירה רש"י:

משנה חעריכה

על השלחן. הן מעות שהוא משתמש בהן אם הוא שולחני. רש"י דף פ"א:

וכן לא יאמר אדם לאשתו כו'. דמהו דתימא דטעמא דלא ייחד לה ליבמה כדי למכור שאר נכסים דאינו יכול למכרם כיון דלא כתב לה דקנאי אבל באשתו לא שייך לומר שלא יוכל למכור מהאי טעמא. דהא כתב לה דקנאי וסמכה דעתה כשמייחד קמ"ל. גמרא. כפי פירוש התוספות.

גירשה אין לה אלא כתובתה. פירש הר"ב אבל כל זמן שלא גירש היו כל הנכסים משועבדים לה כלומר ואינו רשאי למכור כלום. גמרא. דאי משום גופה פשיטא דאין לה אלא כתובתה. אלא ודאי לדיוקא דיליה תניא למידק הא לא גירשה לא וכתב רש"י ומרישא לא שמעינן דתנן כל נכסיו אחראין דהתם עצה טובה דהא (ברשותו) [באשתו] דיכול למכור ואפ"ה תנן דלא כדאיתא בגמרא לעיל דף פ"א ופירש שם רש"י שמא יאבדו המטלטלין ונמצאת בלא כתובה וצריך לכתוב כתובה אחרת והתוספות פירשו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ועוד כתבו התוספות והא שמעינן מרישא הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע וכיון דצריך לקנות א"כ א"א לו למכור וי"ל דאי מרישא ה"א דוקא כנגד כתובתה אבל כל הנכסים לא קמ"ל ממשנה יתירה. ע"כ:

ואין לה אלא כתובתה בלבד. כתב הר"ב ואיצטריך לאשמועינן הא ביבמה. כלומר אף ע"ג דבשאר הנשים תנן לה בס"פ דלקמן. ומ"ש אימא כתובתה מיניה כלומר מלבד מה שיש לה על הראשון לפי שעכשיו כשלקחה בנישואי עצמו יהיה מחויב לעשות לה כתובה ממנו והראשונה במקומה עומדת קמ"ל דאין לה אלא כתובתה פירש האחת שהיה לה כבר. וכתב התוספות ותימה וליתני ההיא דהכא ולא ליתני ההיא דלקמן דאשתו שמעינן מק"ו דיבמתו וי"ל דשמא ה"א סברא איפכא. ע"כ. דה"א דוקא יבמה שקודם שגירשה נמי לא הוה לה כתובה מיניה ומעולם לא שעבד הוא כלום כנגדה ולפיכך דין הוא שעכשיו כשמחזירה שעל דעת כתובה הראשונה הוא מחזירה אבל אשתו שכבר בנישואין הראשון היה הוא משועבד כנגדה. כשעכשיו חוזר ונושאה אימא מסתמא אדעתא שישעבד לה שנית כנגדה הוא שנשאה ויהיו לה שתי כתובות. הלכך צריכא. נ"ל: