משנה יומא ג י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק ג · משנה י | >>
בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור, שלא היו לו אלא שנים.
ואף הוא עשה מוכני לכיור, שלא יהיו כג מימיו נפסלין בלינה.
מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים כד של יום הכיפורים של זהב.
הילני אמו עשתה נברשת של זהב כו על פתחו של היכל.
ואף היא עשתה טבלא של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה.
ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו, והיו מזכירין אותו לשבח.
בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיוֹר,
- שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם.
- וְאַף הוּא עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר,
- שֶׁלֹּא יִהְיוּ מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינָה.
- מוּנַבַּז הַמֶּלֶךְ הָיָה עוֹשֶׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב.
- הֶילֵּנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל.
- וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ.
- נִיקָנוֹר נַעֲשׂוּ נִסִּים לְדַלְתוֹתָיו;
- וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ [נ"א: אוֹתָן] לְשֶׁבַח:
בן קטין -
- עשה שנים עשר דד - לכיור,
- שלא היו בו - אלא שנים.
- אף הוא, עשה מוכני - לכיור,
- שלא יהו מימיו נפסלין - בלינה.
- עשה שנים עשר דד - לכיור,
- מונבז המלך -
- עשה כל ידות הכלים,
- של יום הכיפורים - של זהב.
- עשה כל ידות הכלים,
- הילני אימו -
- עשתה נברשת של זהב,
- על פתחו של היכל.
- אף היא,
- עשתה טבלה של זהב,
- שפרשת סוטה - כתובה עליה.
- עשתה נברשת של זהב,
- ניקנור -
- נעשו ניסים - לדלתותיו,
- ומזכירין אותו - לשבח.
- נעשו ניסים - לדלתותיו,
עשה לכיור שנים עשר חוטמין שהמים יוצאין משם, כדי שיהו כל הכהנים המתעסקין בתמיד מקדשים ידיהם ורגליהם כאחת. והוא לא מנה שוחט, כי השחיטה כשירה בזרים כמו שקדם.
וזורק - הוא מקבל הדם.
וכבר קדם לך כי שלשה עשר היו זכין בו, יחסר מהם שוחט נשארו שנים עשר.
והכיור מכלל כלי שרת, וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה כמו שיתבאר במקומו מקדשים.
וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד, והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון, ואותו הכלי היה נקרא מוכני.
וכל ידות הכלים - הם הקתות כלומר בית ידו של סכין או של קרדום, שהיו חותכין בהם הבשר ודומיהן.
ונברשת - היא כמו שמשית שעושין על פתחי הבתים מזכוכית.
והיא עשתה אותה מזהב טוב ממורט, וכשהיה השמש זורח עליה, היה לאותה השמשית אורה ונוגה בתחילת היום כעלות השמש מאופק ירושלים, ואותה שעה היו קורין קריאת שמע.
וניקנור היה איש מן החסידים, והלך לאלכסנדריא של מצרים ועשה שם שתי דלתות של נחושת והתקין מלאכתן מאד, והיה דעתו להעמידן לעזרה והביאן על הים. ויהי כאשר סער הים על המלחים השליכו אחת מן הדלתות בתוך הים להקל מעליהם ומאנייתם, ורצו להשליך השנית, וכאשר ראה קשר עצמו בדלת, ואמר להם אם רצונכם להשליך זאת הדלת אל תשליכוה אלא עמי. אז עמד הים מזעפו. וכאשר יצא הוא לנמל בעכו, היה מצטער על הדלת שטבעה, ורצה השם יתברך והשליך הים את הדלת האחרת שטבעה לאותו מקום שיצא זה החסיד, וזהו הנס שנעשה לדלתותיו. והעמידום לרוח מזרחי מן העזרה לעומת ההיכל.
ועניין לשבח - תהילה וגדולה, והמלה עברית וארמית והעניין אחד, "ויהללו אותה"(בראשית יב, טו) "ושבחו יתה", ואומר "שבחי ירושלים"(תהלים קמז, יב):
בן קטין - כהן גדול היה:
עשה שנים עשר דד לכיור - כדי שיהיו שנים עשר כהנים הזוכים בפייס של תמיד של שחר מקדשים בבת אחת. ואע"פ ששלשה עשר כהנים היו כדאמרן בפירקא בראשונה, לא עשה דד לשוחט שהשחיטה כשרה בזר:
מוכני - גלגל לשקעו בבור, שיהיו מימיו מחוברים בבור ולא יפסלו בלינה כב:
נברשת - מנורה כה:
שפרשת סוטה כתובה עליה - ולא יצטרך להביא תורה לכתוב ממנה פרשת סוטה:
נקנור - שם אדם:
נעשו נסים לדלתותיו - שהלך לאלכסנדריא של מצרים להביא דלתות, ובחזרתו עמד סער גדול בים לטבען נטלו אחד מהן והטילוה בים להקל מעליהם, בקשו להטיל האחרת אמר להם הטילוני עמה, מיד נח הים מזעפו. כיון שהגיעו לנמל של עכו היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה:
מוכני. פי' הר"ב גלגל לשקעו בבור שיהיו מימיו מחוברין כו' וכן כתב רש"י וכ"פ בסוף פ"ק דתמיד ואע"פ שאפשר לשלשלו לבור והוא נופל מאליו אולי יראים שמא יתקלקל או ישבר א"נ דרך כבוד הוא שלא לשלשלו ושיפול מאליו אלא יגלגלהו כאדם החס על כליו כל שכן כלי קדש. ומיהו לסוגיא דפ"ב דזבחים דף כ"א ע"ב דפליגי רב חסדא ור' יוחנן דלר"י מבערב משקע ליה ולר"ח קודם עמוד השחר דזהו זמן פסולו, מוכח מהתם דלר"י דמשקע ליה בערב לא היה צריך לגלגל לשקעו דמשלשלו ונופל מאליו לבור אלא להעלותו בשחר היה צריך הגלגל כדי להשמיע הקול כדאיתא בתמיד פ"ק ופ"ג. ולר"ח דמשקע ליה סמוך לעלות השחר הוי השקוע בגלגל להשמיע הקול שהוא סמוך לעלות השחר. ונמצא לפי זה דמפרשי להו רש"י והר"ב אליביה דרב חסדא שהשקוע היה ע"י גלגל והיה סמוך לעלות השחר דאז זמן פסולו בלינה. ובסוף פ"ד דסוכה מפרשים שהיו משקיעין אותו בערב. והיינו כר"י ועיין פ"ג דתמיד משנה ח'. עוד עיין פירוש הרמב"ם שכתבו הר"ב בספ"ק דתמיד. ועיין מ"ש שם בס"ד. ומ"ש בעל כף נחת בפ"ק דתמיד שאינו גלגל אלא קנה בתוך קנה חלול, כדמות מכחול בשפופרת ותקוע במים ועל ידי ניענוע המכחול מעלין המים ע"כ וזאת התחבולה מפורסמת במקומינו ואינו נ"ל מהגמ' דקאמר גלגלא דמשקע ליה וכן בזבחים דמשני לרב חסדא דמשקע ליה. ופריך אי דמשקע ליה מי משתמע קליה. משקע ליה בגלגלא. ש"מ דשקוע משמיע קול ובתחבולה זאת כשמנענעין ומשמיעין קול מעלין המים ולא משקעין. גם מה שהקשה בכף נחת שהיקף הכיור היה י"ב אמות למיעוט כנגד י"ב דדין שנעשו לי"ב כהנים והיה צריך שרוחב פי הבאר יהיה רחב כמותו. ולא מצינו מקום פנוי בין האולם ולמזבח לזה הבור. ע"כ. כלומר דלמאי דתנן במשנה ו' פ"ג דמדות די"ב מעלות היו שם וכו' לא היה מקום פנוי אלא ג' אמות כדפי' הר"ב שם ובשלמא הכיור עצמו בי"ב דדיו שהיה גבוה על הארץ והיו דדיו מטין על המעלות. אבל הבור היכי הויא קאי. וי"ל דבמקום הבור חסרו מן המעלות עד כדי שעורה והיינו אמה א' שאף אם עגולו י"ב אמות לא היה אלכסונו רק ד' אמות. ועוד יש לומר דהקיפו לא היה אלא ט' אמות ואע"ג דאמרן בפ' י"א דמנחות ד' צ"ח תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו. הכא שהיו עומדין חוץ לכיור היה להם לכל שנים מהם יותר מאמתא ופלגא ומסתגי להו. וכיון שהקיפו ט' אמות אלכסונו ג"א וכן היה מקום פנוי כן נראה בעיני. ומ"ש כף נחת בפירוש מלת מוכני שהוא לשון הכנה והזמנה בערוך כתב שמוכני זה ל' יון בגלגל המתגלגל כו'. וי"א מוכני מלשון ואת כנו:
שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה. לפי שקדשו בכלי ולא כבוד קדשים הוא לפסול מים קדושים. רש"י:
כל ידות הכלים. באותן כלים שא"א לעשות עצמן של זהב כגון סכינים או קרדומים הלכך עביד הידות דזהב. גמרא:
נברשת. פירש הר"ב מנורה ודומה לו בספר דניאל (ה ה) לקבל נברשתא דדהבא במעשה בלטשצר רש"י וכן הוא בירושלמי:
של זהב. [על פתחו של היכל]. ותנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן ק"ש. גמ':
(כב) (על הברטנורא) ואע"פ שאפשר לשלשלו לבור והוא נופל מאליו, אולי יראים שמא יתקלקל או ישבר א"נ דרך כבוד הוא שלא לשלשלו ושיפול מאליו אלא יגלגלוהו כאדם החס על כליו כ"ש כלי קדש:
(כג) (על המשנה) נפסלין. לפי שקדשו בכלי ולא כבוד קדשים הוא לפסול מים קדושים. רש"י:
(כד) (על המשנה) ידות הכלים. באותן שאי אפשר לעשות עצמן של זהב כגון סכינים או קרדומים הלכך עביד הידות דזהב. גמרא:
(כה) (על הברטנורא) ודומה לו בדניאל ח' לקבל נברשתא דדהבא. רש"י:
(כו) (על המשנה) זהב. ותנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע. גמרא:
בן קטין וכו': ברייתא פ' שני דמכלתין קרובה ללשון משנתנו בדף כ"ה ובפ' קבלה דף כ' מתני' גופה: ובגמ' תנא כדי שיהיו י"ב אחיו הכהנים העסוקים בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם בבת אחת תנא שחרית במלואו מקדש ידיו ורגליו מן העליון ערבית בירידתו מקדש ידיו ורגליו מן התחתון ע"כ וקשיא לי בהאי תוספתא תנייתא דאי מיירי קודם שעשה בן קטין הי"ב דד כדמשמע לישנא דעליון ותחתון דקתני לשון יחיד אם כן ה"ל לתלמודא להביאה ולסדרה קודם האחרת מלבד שצריך לסבול עוד דוחק אחר ולומר שלא היו מכוונין זה תחת זה צריך לדחוק ג"כ ולומר שכל הי"ב כהנים היו מקדשין ידיהם ורגליהם מן העליון וכן כולם מן התחתון בזה אחר זה יקשה לנו עוד דא"כ כשעשה בן קטין י"ב דד נהי שתקן שיהיו הי"ב כהנים מקדשין בבת אחת אבל מצד אחד קשיא לי שערבית בירידתו כיצד היו יכולין עוד לקדש מן הי"ב דדין אם עשאם למעלה ואם נאמר שעשאם כולן למטה א"כ יקשה עלינו לשון התוספתא דלכאורה משמע דאף אחר תקון בן קטין היו מקדשין שחרית מן העליון וערבית מן התחתון מדהביאה התלמוד בתר ההיא דכדי שיהיו י"ב אחיו הכהנים דמשמע דתרוייהו השני תוספתות בחד שיטתא אזלי ואם נאמר שגם הוא עשה ששה דדין למעלה וששה דדין למטה מכוונות אלו שלא כנגד אלו באלכסון גם זה דוחק ועוד שהרי עדיין בין הערביים אינם יכולין לקדש בבת אחת שכבר ירדו המים שנתמעטו ואם נאמר שעשה י"ב למטה וי"ב למעלה לא משמע כן כלל מלשון המשנה ולא מלשון התוספתא וי"מ שעשה הדדין בעלי שתי פיפיות והדדין ארוכין וגבוהין עליונים לקדש מהן שחרית ותחתונים לקדש מהן ערבית וגם זה דוחק ואין מן הלשון משמעות כלל עליו לכן המחוור שנראה לע"ד בזה הוא שבתחלה היה דד אחד למעלה ודד א' למטה אפשר מכוונים מעט זה תחת זה ואפשר רחוקים זה מתחת זה וכשבא בן קטין הוסיף עשרה דדין והעליון הניחו מכוון למעלה באמצע הי"א התחתונים באופן שאין תחתיו מכוון שום דד מן האחד עשר ובשחרית שהיו י"ב כהנים מתעסקין בתמיד היו כולם מקדשין בבת אחת א' מהם מן העליון והאחד עשר מן האחד עשר דדין אשר היו קצת למטה ממנו שלא היה עליון גבוה מן התחתונים רק שיעור שיהיו המים למעלה הימנו כדי קדוש ידים ורגלים של אחד מהן המקדש שחרית מן הדד העליון הן חסר הן יתר ובין הערבים שאין צריך לעבודת התמיד רק י"א כהנים כדתנן בין הערבים בי"א היו כל הי"א מקדשין מן התחתונים שעדיין הכיור שם מלא מים מן סמוך לדדין התחתונים כמו אמה או פחות או יותר והשתא דייק שפיר דקתני ברישא מן העליון לשון יחיד שלא היה לעולם למעלה עליון רק אחד אפי' אחר תיקון בן קטין ואיידי דתני רישא שחרית מן העליון נקט נמי בסיפא ערבית מן התחתון אע"פ שהאמת הוא שהיו למטה י"א תחתונים זהו מה שנלע"ד. וה' יצילנו משגיאות. ותמהתי שלא פירש רש"י ז"ל בזה דבר וגם לא ראיתי מי שדבר בזה ואפי' הרמב"ם ז"ל ביד ספ"ג דהלכות בית הבחירה ובפ"ה דהלכות ביאת מקדש לא הזכיר כלל תוספתא זו השנייה אלא שבענין המוכני פירוש הוא שם וגם כאן בפירוש המשנה וז"ל אשר שם בהלכות בית הבחירה ומוכני עשו לו לכיור שיהיו בה המים תמיד והיא חול כדי שלא יהיו המים שבה נפסלין בלינה שהכיור מכלי הקדש ומקדש וכל דבר שיתקדש בכלי קדש אם לן נפסל ע"כ. וז"ל ג"כ בפי' המשנה והכיור מכלי שרת וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי נקרא מוכני ע"כ אבל שם בהלכות ביאת מקדש פי' בענין מוכני כפי' רש"י ז"ל וכן הוא שם ג"כ בהשגות בהלכות בית הבחירה ויתכנו דברי לפי פי' זה:
בלשון ר"ע ז"ל המתחיל בן קטין וכו' עד כדאמרן בפרק צריך להיות כדאמרן לעיל בפ' בראשונה:
מונבז המלך עשה כל ידות וכו': ביד פ"א דהלכות בית הבחירה סי' י"ט ובספ"ג ובערוך גריס מולבז בלמ"ד. ומבית חשמונאי היה כמו שכתבתי בסימן ו' דבפ"ג דמסכת נזיר דשם ה"פ. אכן אותו מונבז דבמדרש רבה סוף פרשת לך לך דף כ"ט דגרסי' התם מעשה במונבז המלך ובזוטוס בניו של תלמי המלך שהיו יושבין וקורין בספר בראשית כיון שהגיעו לפסוק הזה ונמלתם את בשר ערלתכם הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה וזה הפך פניו לכותל והתחיל בוכה הלכו שניהם ונימולו לאחר ימים היו יושבים וקורין בספר בראשית כיון שהגיעו לפסוק הזה ונמלתם את בשר ערלתכם אמר אחד לחברו אי לך אחי א"ל את אי לך לי לא אוי גילו את הדבר זה לזה כיון שהרגישה בהם אמן הלכה ואמרה לאביהם בניך עלתה נומי בבשרן וגזר הרופא שימולו אמר לה ימולו מה פרע לו הקב"ה א"ר פנחס בשעה שיצא למלחמה עשה לו סיעה של פסכוון (פי' מארבים) וירד מלאך והצילו ע"כ. נראה שאותו הוא מונבז אחר יוני בנו של תלמי המלך ששינו בעבורו כמה תיבות בספר תורה אותם הע"ב זקנים שכינס כדאיתא בפ"ק דמגלה דף ט': ואשכחן נמי תנא ששמו מונבז בברייתא דמייתי בשבת פ' כלל גדול (שבת דף ס"ח ע"ב) ומונבז פוטר וכך היה מונבז דן לפני ר' עקיבא וכו'. ובגמ' פריך וליעבדינהו לדידהו דזהב ומשני אביי עלה בידות סכינים שאי אפשר לעשות סכינים עצמן של זהב ומותבינן עליה מברייתא דקתני בהדיא וידות הכלים וידות הסכינים דמוכח ודאי דכלים לאו היינו סכינים ותרגמה אביי בקתתא דנרגי וחציני פי' ידות הקרדומות והמגלות:
הילני אמו וכו': הרא"ש דברכות דף ע"ב ובגמ' תנא בשעה שחמה זורחת ניצוצות יוצאות ממנה פי' מן החמה שזורחת מן המזרח ונוטה על פתח ההיכל שהוא לצד מערבי והעם העומדים בעזרה יודעים שהגיע זמן קריית שמע אבל אנשי משמר היו מקדימין לק"ש שמא תמשך עליהן העבודה וימנעו מלקרות ואנשי מעמד היו מאחרין מלקרות ק"ש עד כלות העבודה של התמיד:
נברשת של זהב: ירושלמי תרין אמוראין פליגי עלה חד אמר מנרתא וחד אמר קונקיתא תרגום עקילס לקבל נברשת לקבל לַמְפַרָס והיינו עששית ע"כ. ופי' הגאון ה"ר סעדיה ז"ל בספר דניאל סי' ח' וז"ל ואית דאמרי לקבל נברשתא עששית הדולקת משנה לשנה ופתרון נברשתא נר בר שתא ע"כ:
אף היא עשתה טבלא של זהב וכו': גמ' שמעת מינה כותבי' מגלה לתינוק להתלמד ופלוגתא היא בפ' הניזקין (גיטין דף ס') ומסיק התם בסרוגין אם לא שכב ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא ואת כי שטית ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא יתן ה' אותך ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא ובאו המים ואחריו ר"ת וה"נ מסיק התם בפ' הניזקין באלף בית פי' מכל מלה אות אחת: ועיין על זה במה שכתבתי בשם הרמב"ם ז"ל בפ' שני דסוטה סי' ד':
בפי' רעז"ל כיון שהגיעו לנמל של עכו. אמר המלקט כן הוא בבבלי גם בפי' הרמב"ם ז"ל אמנם בירוש' כתוב נמל של יפו והכי מסתבר טפי:
יכין
בן קטין: כוה"ג היה:
עשה שנים עשר דד לכיור: כדי שי"ב כהנים שזכו בתמיד כלעיל [פ"ב מ"ו] יקדשו בב"א, דהשוחט א"צ קדוש, מדכשר בזר:
ואף הוא עשה מוכני: [ראד]:
לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה: שע"י המוכני משקעין הכיור בבור, ויהיו מימיו מחוברין ולא יפסלו בלינה:
מונבז המלך: לרש"י (בבא בתרא יא, א) מזרע חשמונאי הי' הוא והילני אמו. ובב"ר (בר"ר, מו) איתא דמונבז ובזוטוס, בניה של הילני המלכה נתגיירו. וכמו כן איתא ביוסיפון רומי [ספר ב' פ"ב], שהיו מלכי אידיאבני [הוא מחוז באראביען] ונתגיירו בצנעה, ואחרי מות אזיאטי הוא בזיטוס, מלך מונבז, ומונבז זה קודם שמלך הלך הוא והילני אמו לירושלים ושהו שם כמה שנים. וגם אחרי מלכו, נשארו בניו גרי צדק על אדמת הקודש, [כש"ס נדה י"ז א'], ועי' ספר יוחסין [דקמ"א א'] ועי' מאור עינים [פנ"א ונ"ב]:
היה עושה כל ידות: [האנדגריף]:
הכלים: בקתות הסכינים וכדומה, שא"א לעשות הכלים עצמן מזהב:
הילני אמו עשתה נברשת: מנורה:
של זהב על פתחו של היכל: ומפני שההיכל גבוה ק' אמה [ תוי"ט מדות פ"ד ] ועומד בראש הר הבית, לפיכך כשהחמה עולה, הי' הנברשת שעשוי מזהב מוצהב מבריק ומתנוצץ, והיו יושבי ירושלים יודעין שהגיע זמן ק"ש:
שפרשת סוטה כתובה עליה: שלא יצטרכו לטלטל ס"ת לכתוב ממנה:
נקנור נעשו נסים לדלתותיו: שהביא דלתות נחושת קלל [מעססינג בל"א] לביהמ"ק וכשעמד סער בים, הטילו א'. לים וכשרצו להטיל השנייה, הצטער להתייגע לריק. והניח א"ע עליה, ואמר הטילוני עמה. מיד נח הים. כשבאו לנמל, היתה גם האחרת מבצבצת מתחת הספינה שנשארת פרופה שם. ולזכרון הנס, העמידי הדלתות הללו, לשער מזרח שיהיו נגד פתח ההיכל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל |
רבינו אשר |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות ישנים
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי